הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ה"פ 1070-07-11

בפני כב' השופט אברהם רובין, סגן הנשיא

המבקש

נחמן כהן ת.ז. XXXXXX655

נגד

המשיבים

1.יצחק ביטון ת.ז. XXXXXX396
2.יעקב לנג ת.ז. XXXXX331
3.מרים פרושינובסקי ת.ז. XXXX101

פסק דין

בתובענה שלפניי כבר ניתן בעבר פסק דין, המבקש הגיש ערעור על פסק הדין והערעור התקבל. לאחר קבלת הערעור חזר הדיון לבית משפט השלום ונשמעו מספר עדים נוספים. עתה באה העת להכריע במחלוקות שבין הצדדים.

ההליכים וטענות הצדדים
המבקש מחזיק בדירה המצויה ברחוב גרשון הורוביץ 13 בירושלים (להלן- "הדירה"). בתובענה שלפניי עותר המבקש לקבל פסק דין המצהיר כי הוא ובני משפחתו נהנים ממעמד של דיירים מוגנים בדירה מכוח הסכמי די ירות מוגנת שכרת המבקש עם המשיבים 3-2 (להלן בהתאמה- "לנג" ו- "פרושינובסקי"), וכי זכויותיו של המשיב 1 בדירה (להלן- "המשיב"), ככל שיש לו כאלו, כפופות לזכויות המבקש ומשפחתו. המשיב טוען כי רכש את הבעלות המלאה ב דירה מלנג ופרושינובסקי על פי הסכם מכר שכרת עימם קודם להסכמי השכירות המוגנת בהם אוחז המבקש. בתגובה לכך טוען המבקש כי הסכם המכר עליו מסתמך המשיב הוא הסכם למראית עין.
ביום 13/10/13 פסקתי כי דין התובענה להידחות, משום שלא שוכנעתי כי הסכמי השכירות המוגנת עליהם מסתמך המבקש הם הסכמים אמ תיים, ומשום שלא שוכנעתי כי יש ממש בטענת המבקש לפיה הסכם המכר שמכוחו טוען המשיב לבעלות בדירה הוא הסכם למראית עין.
המבקש ערער על פסק הדין, ובדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט כדלהלן:

"לאחר דיון בלתי פורמאלי, מקובלת עלינו הצעתו המעשית של בית המשפט כדלקמן:
פסק-הדין יבוטל והתיק יוחזר לבית-משפט השלום.
במסגרת הדיונים בבית משפט השלום תינתן אפשרות לשני הצדדים להביא את מלוא ראיותיהם ביחס לזכויותיו או היעדר זכויותיו של המבקש ביחסיו עם המשיב. לעניין זה רשאי כל צד להזמין כל עדים שיחפוץ.
לאחר שמיעת העדים, יסכמו הצדדים את טענותיהם בכל מכלול הנושאים השנויים במחלוקת ביניהם על-פי כתבי הטענות, דהיינו: מקור זכויותיו של המבקש, לטענתו, בנכסים, ותשובותיו של המשיב.
לצורך הבטחת זכויות המשיב לרבות טענותיו בדבר היעדר אפשרות לעשות פירות מן הנכסים, הסכום שהופקד בבית משפט השלום לצורך צו המניעה בסך 30,000 ₪ והסכום שהופקד בבית-המשפט המחוזי בסך 35,000 ₪, סכומים אלה יישארו מופקדים בקופת בית-המשפט, ובית משפט השלום בפסק דינו יתייחס הן לזכויות הצדדים ויורה למי יועברו הכספים המופקדים האמורים.
אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותו של המשיב להגיש תביעה נפרדת לבית-משפט השלום או לערכאה אחרת בגין אובדן הכנסותיו או נזקיו שייגרמו לו. אם וכאשר תוגש בקשה על-ידי מי מהצדדים לאחד את הדיונים בתביעה החדשה ובתביעה הקיימת, כי אז חזקה על בית-משפט קמא שיחליט האם יש מקום לאחד את התביעה החדשה, אם תוגש, לתביעה הקיימת או לדון בה בנפרד.
אנו מבקשים מבית-המשפט ליתן להסכמה זו תוקף של פסק-דין ללא צו להוצאות, כאשר פיקדון כאמור יישאר בקופת בית-המשפט ולא יועבר למי מהצדדים עד להחלטת בית-משפט בפסק דינו של בית המשפט קמא כאמור לעיל"

בית המשפט המחוזי נתן להסכמה תוקף של פסק דין, ו בהמשך לכך הדיון בתובענה הועבר חזרה לבית משפט השלום.

אחר הדברים האלה, התרתי לצדדים לזמן עדים נוספים כרצונם . המבקש הזמין לעדות את עו"ד איתן לשם, ולבקשת המבקש אף נגבתה עדות, באמצעות תוכנת סקייפ , מפרושינובסקי ובעלה, השוהים בקנדה. המשיב מצדו הזמין לעדות את לנג, ואת אביו של המבקש.

העובדות
העובדות הנוגעות לעניינו פורטו בפסק דיני הראשון, ולפיכך לא אחזור על הדברים שוב, אלא בקצרה.
הדירה שבה עסקינן מורכבת משתי יחידות רישום. דירה אחת רשומה כחלק מחלקה 50 בגוש 30061 (ספר 1015 דף 7922), והיא רשומה על שם פרושינובסקי. הדירה השנ ייה רשומה כתת חלקה 1 בחלקה 51 בגוש 30061, והיא רשומה על שם לנג, שהוא חתנה של פרושינובסקי. עם זאת, אין מחלוקת כי בפועל שתי הדירות היו שייכות מאז ומתמיד לפרושינובסקי (ראו – עדות לנג בעמ' 68 ש' 31, עמ' 69 ש' 5).
המבקש טוען כי הוא דייר מוגן בדירה כיוון שהוא שכר את שני חלקי הדירה בשכירות מוגנת על פי שני הסכמים; האחד עם פרושינובסקי מיום 01/07/07 (נספח ג' להמרצת הפתיחה), והשני עם לנג מיום 01/07/05 (נספח א' להמרצת הפתיחה). המשיב כופר בטענת המבקש וטוען כי הסכמים אלו אינם אמתיים. בנוסף, טוען המשיב כי הוא רכש את הבעלות בשני חלקי הדירה מפרושינובסקי על פי הסכם מכר מוקדם יותר, מיום 07/07/04 (מש/חדש/2). אציין, כי בין המשיב לבין לנג ובני הזוג פרושינובסקי התנהל הליך בבית המשפט המחוזי בנוגע להסכם המכר האמור (ה"פ (מחוזי י-ם) 4314/06 ביטון נ' לנג- פסק הדין פורסם בנבו (21/9/10)). במסגרת אותו הליך תבע המשיב את אכיפת הסכם המכר, ואילו בני הזוג פרושינובסקי טענו שמדובר בהסכם מכר למראית עין, ושלאמיתו של דבר מדובר בהסכם הלוואה. בני הזוג פרושינובסקי הגישו תצהירי עדות ראשית באותו הליך, אך הם לא התייצבו להיחקר על תצהיריהם, ועל כן בית המשפט התעלם מהתצהירים. בסופו של דבר פסק בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט רביד, כי לא מדובר בהסכם למראית עין אלא בהסכם מכר תקף לכל דבר ועניין (סעיפים 12 ו- 14 לפסק הדין), ובהמשך לכך הורה בית המשפט על רישום הדירה על שם המשיב. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון , ערעור שנדחה (ע"א 8544/10 פרושינובסקי נ' ביטון - פורסם בנבו (22/11/12)). בכך הפך פסק דינו של בית המשפט המחוזי לחלוט, והוא מהווה מעשה בית דין ביחסים שבין המשיב לבין לנג ובני הזוג פרושינובסקי.

דיון והכרעה

בטרם אכריע במחלוקת המהותית שבין הצדדים, אתייחס לטענת המשיב לפיה בהתאם להסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי אמור הדיון שלפניי להתמקד אך ורק בשאלת זכויותיו של המבקש בנכס, וכי אין להתיר למבקש לטעון טענות לעניין העדר זכותו של המשיב בנכס מחמת שההסכם בו הוא אוחז הוא הסכם למראית עין, וכיוצא באלה טענות. המבקש , לעומת זאת, טוען כי כתוצאה מביטול פסק הדין הראשון נפתחו לדיון כל הנושאים וכל הטענות שעומדות על הפרק בהתאם לכתבי הטענות.
אני סבור כי דין טענת המשיב להתקבל. העיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מלמד כי בית המשפט המחוזי עמד על כך שהסוגיה המרכזית הטעונה הכרעה היא שאלת זכויותיו של המבקש בדירה, כיוון שהוא התובע בהליך שלפניי אשר מבקש הצהרה בדבר זכויותיו. בית משפט המחוזי העיר כי:

"תובע בא לבית משפט ורוצה לשנות את המצב העובדתי. כדי להצהיר שיש לך זכויות אתה צריך להוכיח איך רכשת את הזכויות ואת זה לא הוכחת"
(עמ' 2 ש' 27-26).

ובהמשך העיר בית המשפט כי:

"אדוני צריך לשכנע את בית המשפט שהוא עצמו צודק ולא שהצד השני רמאי"
(עמ' 5 ש' 5)

על רקע הדברים הללו באה הצעת בית המשפט שצוטטה לעיל , הכוללת בסעיף 2 שבה הנחיה לפיה על בית משפט השלום לשמוע ראיות: "ביחס לזכויותיו או העדר זכויותיו של המבקש ביחס יו עם המשיב" (ההדגשה שלי – א.ר.). כמו כן, בסעיף 3 להצעה ניתנה הנחיה באותה רוח, לפיה הצדדים יסכמו טענותיהם בכל מכלול הנושאים השנויים במחלוקת: "דהיינו מקור זכויותיו של המבקש, לטענתו, בנכסים, ותשובותיו של המשיב". העולה מן המקובץ הוא, שהנחיית בית המשפט המחוזי הינה להתמקד בטענות הנוגעות למקור זכויותיו של המבקש בנכס, וכך אעשה. עם זאת, ליתר בטחון ולמען שלמות התמונה אתייחס גם לטענות המבקש כנגד זכויותיו של המשיב בנכס.

זכויות המבקש
כפי שקבעתי בפסק דיני הראשון , קיימות אינדיקציות רבות לכך שההסכמים על יהם מתבסס המבקש הם הסכמים לא אמתיים, ולכן לא שוכנעתי במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי המבקש אכן שכר את הדירה בשכירות מוגנת. הנימוקים למסקנתי פורטו בסעיף 6 לפסק דיני הראשון ואני מפנה ל דברים האמורים שם , אותם יש לקרוא כחלק מפסק דיני הנוכחי. בנוסף, אציין כי מסקנתי האמורה רק התחזקה לנוכח העדויות הנוספות שנשמעו לפניי .
ראשית, עדותו של לנג תומכת בטענות המשיב, למרות שלנג הוא חתנם של בני הזוג פרושינובסקי, ולכאורה אין לו כל ענין לסייע למשיב. לנג מסר בעדותו כי לפני שהעיד בבית המשפט הוא העיד בבית דין רבני, אשר דן בתביע ה שהגיש לנג נגד המשיב. פרוטוקול עדותו של לנג בבית הדין התקבל כראיה לאמיתות תוכנו (מש/חדש/4), לאחר שלנג העיד כי הפרוטוקול מדויק וכי הוא עומד מאחורי עדותו בבית הדין. לנג העיד בפני בית הדין כי כבר בשנת 1992 הוא מכר לפרושינובסקי את אותו חלק בדירה שהיה רשום על שמו, וכי לאחר מכן הוא לא עשה שום עסקה בנכס (ראו – פרוטוקול בית הדין בעמ' 1). לנג נשאל במפורש האם עשה עסקה כלשהי עם המבקש שלפניי, ולכך ה וא השיב בשלילה מוחלטת: "לא השכרתי דבר וחתימה זו (על ההסכם שעליו נסמך המבקש - נספח א' להמרצת הפתיחה – א.ר.) , אינה חתימתי" (עמ' 2 לפרוטוקול בית הדין). לנג אף העיד כי הוא כלל לא מכיר את המבקש, ולדבריו הוא לא קיבל כספים כלשהם ממנו או מאביו, ואין שמץ של אמת, כלשונו, בטענת המבקש לפיה הוא ואביו ישבו עמו עובר לחתימת ההסכם (עמ' 2 לפרוטוקול בית הדין).
שנית, לא ניתן להסתמך כלל על עדותם של הגב' פרושינובסקי ובעלה, מן הטעם שמעדותם עולה כי בעקבות ההליך בבית המשפט המחוזי הם נוטרים טינה למשיב, וזאת בלשון המעטה. הרושם שנוצר מעדותם לפניי הוא שבני הזוג פרושינובסקי יעשו הכול כדי להכשיל את המשיב בהתדיינות הנוכחית. כך, למשל, מר פרושינובסקי כינה בעדותו את המשיב "רמאי וזייפן" (עמ' 61 ש' 19 ו-25), וכן "גונב אלמנות ויתומים" (עמ' 64 ש' 12). טינתו של מר פרושינובסקי למ שיב כה עמוקה ויוקדת עד שכאשר הוא נשאל לגבי תצהיר שלו עצמו , קרי – של פרושינובסקי, שהוגש על ידי בא כוחו לבית המשפט המחוזי בהתדיינות הקודמת בינו לבין המשיב, טען פרושינובסקי כי מדובר בתצהיר שזייף המשיב, למרות שברור בעליל כי לטענה זו אין יסוד, שהרי מדובר בתצהיר שהגיש בא כוחו של פרושינובסקי באותו הליך (עמ' 62 ש' 15-14).
שלישית, מעדותו של אבי המבקש- בנימין כהן- עולה כי ייתכן שעסקת השכרת הדירה בדיירות מוגנת נעשתה כדי לסייע ליוסף פרושינובסקי לחלץ את הדירה מידי המשיב. הנה כך, אבי המבקש העיד כי הוא למד בכולל אותו מימן יוסף פרושינובסקי, וכי מדי פעם כאשר יוסף פרושינובסקי היה זקוק לכסף, אזי בנימין ויתר התלמידים היו מסייעים לו על ידי נטילת הלוואות עבורו (עמ' 7 ש' 27-24). בנימין הוסיף והעיד כי יוסף פרושינובסקי: "הגיע הרבה פעמים למצבים שהיה צריך לעסקים שלו הרבה כסף דחוף, היה לו התחכמויות גדולות בזה" (עמ' 72 ש' 3-2). עדות זו בצירוף העובדה שמר פרושינובסקי נעצר על ידי המשטרה ואף ריצה עונש מאסר בגין עבירות מרמה (ראו – עדות בנימין כהן בעמ' 71 ש' 31, עדות המשיב 1 בעמ' 70 ש' 27-26, ועדות יוסף פרושינובסקי עצמו בעמ' 64 ש' 10-7), מלמדות כי אין לשלול את האפשרות שעסקת השכרת הדירה בשכירות מוגנת למבקש ה ייתה בגדר "התחכמות" נוספת מבית מדרשו של פרושינובסקי.
רביעית, עדותו של עו"ד אריאל לשם, אשר העיד לטובת המבקש בהליכים שהתקיימו עובר למתן פסק הדין הראשון, ואשר לגביה קבעתי בפסק דיני הראשון שהיא אינה אמינה, נחלשה אף יותר לאחר ששמעתי את עדות אחיו – עו"ד איתן לשם . עו"ד איתן לשם העיד, בכאב לב אמתי , כי אריאל לא ניהל את עסקיו ביושר, ולדבריו: "הזהרתי את כל מי שאני יכול לא לעשות אתו עסקים ולא לחתום אתו על שום דבר" (עמ' 67 ש' 3-2). דברים אלו, שעשו רושם מהימן לגמרי, לא מאפשרים להסתמך על עדותו של עו"ד אריאל לשם, כפי שכבר קבעתי בפסק הדין הראשון. ויודגש, עדותו של עו"ד אריאל לשם הייתה חיונית להוכחת גרסת המבקש, שכן לטענ ת המבקש עו"ד אריאל לשם הוא זה אשר טיפל בהסכם השכירות המוגנת שחתם המבקש עם פרושינובסקי .
חמישית, מעדות אבי המבקש עולה תהייה לגבי מועד כריתת הסכם הדיירות המוגנת בין המבקש לבין לנג. בהסכם נכתב כי הוא נכרת ביום 1/7/05, אלא שאבי המבקש העיד כי ההסכם נכרת אחרי אירוסיו של המבקש (עמ' 74 ש' 24-17), ואילו המבקש העיד כי התארס בסוכות 2006 (עמ' 24 ש' 31), דהיינו אחרי המועד הנקוב בראש ההסכם.
ושישית, אביו של המבקש העיד כי הוא יודע רק על הסכם שכירות מוגנת אחד שנחתם בקשר עם הדירה (עמ' 74 ש' 1), דבר שאיננו עולה בקנה אחד עם טענת המבקש לפיה נכרתו שני הסכמים.
לאור כל האמור, ולנוכח הנימוקים שפורטו בפסק הדין הראשון, נותרתי איתן בדעתי כי לא ניתן לסמוך כלל על ההסכמים שהציג המבקש, ומכאן שהוא לא הוכיח כי יש לו זכויות בדירה ועל כן דין תביעתו להידחות.

זכויות המשיב
למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לטענות המבקש לפיהן הסכם המכר בין המשיב לבין פרושינובסקי הוא הסכם למראית עין. ראשית, אזכיר כי טענה זו נטענה ונדחתה בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בין לנג ופרושינובסקי לבין המשיב. שנית, אני שב וחוזר על הדברים שכתבתי בנוגע לטענה זו בסעיפים 12-8 לפסק הדין הראשון, ויש לקרוא את הדברים כאילו הם חלק מפסק דיני זה. ושלישית, לאחר ששמעתי את עדויותיהם של בני הזוג פרושינובסקי רק התחזקה בי הדעה לפיה הסכם המכר עליו מסתמך המשיב איננו הסכם למראית עין. הכיצד? משום שהמבקש טען שלא ייתכן שהסכם המכר הוא אמתי כיוון שהתמורה הנקובה בו, 180,000 דולר, הייתה נמוכה משמעותית משווי הדירה, שעמד בתקופה הרלבנטית על מיליון דולר בשל קרבתה למקום מגוריו של הרב אלישיב ז"ל, אלא שטענה זו איננה מיישבת עם עדותו של אבי המבקש, לפיה מלכתחילה הוא היה אמור לקנות את הדירה מפרושינובסקי תמורת 150,000 דולר בלבד (עמ' 73 ש' 30-17).

לאחר סיום שמיעת הראיות הגיש ב"כ המבקש מסמכים וטיעונים בכתב שבקשו ממנו להגיש לבית המשפט בני הזוג פרושינובסקי. לפנים משורת הדין עיינתי במסמכים אלו והגעתי למסקנה שאין בהם כדי לשנות את התוצאה הסופית של פסק הדין. מדובר במסמכים הכוללים טענות כלליות באופיין, שאין להן כל תימוכין של ממש. כמו כן, עמדתי לעיל על כך שעדותם של בני הזוג פרושינובסקי איננה אמינה בעיניי .

לנוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית, והמבקש ישלם למשיב הוצאות בסך של 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

בנוסף לאמור, ועל פי הסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי, עלי להכריע בשאלה למי יועברו הפיקדונות בסך כולל של 65,000 ₪ , אשר הופקדו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. לנוכח התוצאה הסופית של פסק הדין אני מורה כי הפיקדון בסך של 3 0,000 שהפקיד המבקש בקשר עם צו המניעה יועבר במלואו למשיב, זאת לנוכח העובדה שמאז הגשת התובענה הוא איננו יכול לעשות שימוש בדירה. כמו כן אני מורה כי מתוך הפיקדון שהופקד בבית המשפט המחוזי יועבר למשיב סך של 16,000 ₪ לפירעון הוצאות המשפט שפסקתי, והיתרה תוחזר למבקש/המערער. אינני קובע כי כל הפיקדון יועבר למשיב כיוון שהוא לא הגיש עד כה תביעה בגין הנזקים שלטענתו נגרמו לו.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ו, 07 יולי 2016, בהעדר הצדדים.