הדפסה

בית משפט השלום בירושלים בצה"מ 22496-06-19

בפני כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ

מבקשים

1. חסן חליפה
באמצעות ב"כ עוה"ד מוחמד עומר דראושה

2. וליד אבו ערקוב
3. שריים אדהם
4. ראוף טהבוב
מבקשים 4-2 באמצעות ב"כ עוה"ד ג'ומעה חלאילה

נ ג ד

משיבה
מדינת ישראל - משרד האוצר - היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון ו הבניה - מחוז ירושלים
באמצעות ב"כ עוה"ד דוד פרוינד
המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה בפרקליטות המדינה

החלטה

החלטה ב"בקשה לביטול החלטה שניתנה ביום 21.07.19 בתיק זה וכן בקשה לביטול צו הריסה מנהלי ובקשה להורות על עיכוב ביצוע הצו במעמד צד אחד בלבד ועד לדיון בבקשה לגופה".
הבקשה הוגשה, מטעם המבקשים 4-2 (להלן - המבקשים) - הכל כפי שיפורט ויבואר להלן.

רקע התיק טרם הגשת בקשת המבקשים
הצו
ביום 21.5.2019 הוציא מנהל מחוז ירושלים ביחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה של משרד האוצר צו הריסה מינהלי לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק) בעניין מבנה מגורים מאבן בן 2 קומות בשטח של כ-1,300 מ"ר המצוי בכפר עקב, חלקה 28 בגוש 29511, קואורדינטות 221560/641315, אשר ביום הגשת התצהיר בעניינו של המבנה (יום 16.5.2019) לא הסתיימה בו העבודה האסורה ואשר אינו בשימוש ואינו מאוכלס (להלן - המבנה ו הצו).
המצאת הצו
הצו הומצא (בהתאם לסעיף 226 לחוק) ביום 3.6.2019.

בקשת המבקש 1 לביטול הצו
ביום 11.6.2019 הוגשה על ידי מר חסן חליפה, באמצעות עו"ד מוחמד עומר דראושה, בקשה לביטול הצו. לטענת מר חליפה (הוא המבקש 1), הוא בעל הקרקע עליה מצוי המבנה. הבקשה הוגשה לתיק זה.
ביום 12.6.2019 הגישה המדינה תגובה לבקשה לביטול הצו וצירפה אליה את מלוא המסמכים אשר נערכו לקראת הוצאת הצו ואשר מהווים את מלוא ההליכים הדרושים על פי חוק לשם הוצאת הצו בהליך תקין.
ביום 16.7.2019 התקיים דיון בבקשה בפני כב' השופט אליעד וינשל ובו נחקרה המפקחת רות אביטון. בהסכמת הצדדים (קרי ב"כ המבקש 1, שהיה אז המבקש היחיד, וב"כ המשיבה) לא היה צורך בחקירות נוספות והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
החלטת כב' השופט אליעד וינשל הדוחה את בקשת המבקש 1 לביטול הצו
ביום 21.7.2019 ניתנה החלטתו המקיפה של כב' השופט וינשל הדוחה את הבקשה לביטול הצו. בין היתר קבע כב' השופט וינשל בהחלטתו:
הבניה התבצעה ללא היתר ומכאן שמדובר ב"עבודה אסורה" (כאמור בסעיף 221(א) לחוק). אין מחלוקת כי לא חלפו 6 חודשים מסיום העבודה האסורה ואין מחלוקת שהמבנה לא מאוכלס.
השטח בו מצוי המבנה מצוי בשטח השיפוט של העיר ירושלים ושל מדינת ישראל. אין בעובדה שהמבנה מצוי מעבר למכשול קו התפר כדי להשפיע על האמור.
אין באי מתן שירותים מוניציפאליים, באי גביית ארנונה במקום ואף באי ביצוע ביקורים שגרתיים של גורמי אכיפה במקום כדי להביא לבטלות צווי הריסה מינהליים הניתנים לגבי מבנים/מבנה במקום. הפסיקה המנחה בעניין זה חד משמעית (ופורטה: ע"פ (י-ם) 49732-09-12 מוחמד צלאח עבדלג'ני ואח' נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (31.7.2013); עתפ"ב (י-ם) 11786-04-18 עלאא חגאגלה ואח' נ' מדינת ישראל (29.7.2018)).
אין נפקות מיוחדת לכך שמדובר בישוב המחולק לשני חלקים באמצעות מכשול קו התפר. כך נפסק בכל הערכאות בעניין הכפר וולג'ה (עתפ"ב 11786-04-18 האמור לעיל; בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין האמור - נדחתה: רע"פ 5916/18 חאלד אבו חיארה ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (27.8.2018)) וכך נכון גם לגבי כפר עקב.
הדרך לטעון בעניין העדר תכנון או מחדלים אחרים של רשויות היא באמצעות הגשת עתירות מינהליות (מראש) ולא במסגרת בקשות לביטול צווי הריסה מינהליים (לאחר ביצוע עבירת בניה) .
נוכח מצב בטחוני רגיש באזור כפר עקב (כפי שגם צויין בפסיקה מפורשת - ע"פ (י-ם) 53506-06-17 רמזי זבן ואח' נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (27.7.2017)), חלוף הזמן ואי הוצאת צו מינהלי להפסקת עבודה אינם טעם לביטול צו ההריסה המינהלי מושא דיוננו.
התנאים להוצאת הצו התקיימו כדין.
לא הוכח פגם חמור בשיקול דעת הרשות בהוצאת הצו.

בקשת המבקשים 4-2
ביום 28.7.2019 הגישו המבקשים "בקשה לביטול החלטה שניתנה ביום 21.07.19 בתיק זה וכן בקשה לביטול צו הריסה מנהלי ובקשה להורות על עיכוב ביצוע הצו במעמד צד אחד בלבד ועד לדיון בבקשה לגופה".
הבקשה הוגשה לתיק דנן ולא נפתח בעניינה תיק חדש. בדיעבד סבורני כי יש בכך כדי להבהיר את העניין ולייעל את ההליך.
עיקרי טענות המבקשים בבקשתם:
המבקשים הם בעלי 3 דירות במבנה. מעולם לא נבדק מצב הבניה בנוגע לשלוש דירותיהם "אשר עבודות הבניה בהן הסתיימו מזה למעלה משנה ואוכלסו באופן שאינו מותיר כל מקום להוצאת צו הריסה מנהלי" (סעיף 4(ג) לבקשה). בסעיף 11(א) לבקשה נרשם: "הבניה המתוארת הצו ההריסה היא בניה גמורה שנסתיימה לפני הרבה שנים".
בתצהירים של 3 המבקשים שצורפו לבקשה נטען: "הבניה המתוארת בצו ההריסה היא בניה גמורה שנסתיימה לפני הרבה שנים".
"הקבלן" (קרי המבקש 1) ניהל הליכים נגד הצו מבלי לערב את המבקשים בנעשה ותוך הסתרת דבר קיום הצו מעיניהם.
"לאור תנועות זרות שנרשמו באזור הימצאן של הדירות נשוא צו ההריסה" פנו המבקשים למבצעי המדידות וכך נודע למבקשים שמדובר במפקחים אשר הודיעו למבקשים על קיום הצו.
לא ברור על סמך איזה תצהיר מפקח ניתן הצו. לא ברור עם מי היתה ההתייעצות ואם היא עונה על דרישת סעיף 225 לחוק.
הבניה בוצעה בשטח לא מתוכנן. המבקשים רכשו את חלקת הקרקע מבעליה (סעיף 11(ב) לבקשה).
הוצאת הצו מהווה אפליה פסולה כלפי המבקשים, בהיותה "חורגת מהמדיניות המקובלת והמוצהרת במקרים דומים כגון דא" (סעיף 14 לבקשה; לא פורט דבר מעבר לכך).
הוצאת הצו פוגעת בזכות הקניין החוקתית.
"גם לאור העובדה כי הצו לא הודבק כדין יש להורות על בטלותו" (סעיף 23 לבקשה).
הבקשה היתה עמומה ביותר ובית המשפט נאלץ ליתן מספר החלטות ביניים (בימים 28, 29, 30 ו-31 ביולי 2019) בכדי לנסות לקבל עוד נתונים רלבנטיים מב"כ המבקשים. הנתונים התקבלו מתצהירים נוספים של המבקשים 2 ו-3. לא הוגש תצהיר נוסף של המבקש 4. להלן ריכוז הנתונים שנטענו מטעם המבקשים:
המבקש 1 הודיע למבקשים 4-2 ביום 22.7.2019 לגבי החלטת כב' השופט וינשל מיום 21.7.2019 הדוחה את בקשתו לביטול הצו.
שטחה של כל דירה מבין דירות המבקשים הוא 140 מ"ר.
הוצגו הסכמי שכירות בכתב יד בשפה הערבית (בני 4-6 שורות) לפיהם הדירות מושכרות בדמי מפתח עד שנת 2038. לא צויינו סכומיהם של דמי השכירות ואף לא צויין זיהוי כלשהו של המושכר. כאמור לעיל, לא הוצג מסמך כלשהו מטעם המבקש 4.
בדירות אין ריצוף, אין משקופים, אין דלתות ואין חלונות (גם לא מסגרות חלונות). מהצילומים שצורפו (בהליך 9 ביום 30.7. 2019) נראה כי בדירות פזורים על רצפות הבטון (שאינן מרוצפות) חומרי בניה, צינורות (פזורים באופן סתמי; לא צנרת לקראת כיסוי), קרשים של פיגומים או ליציקות, וכן ציודי עבודה לרבות דליים ומריצה. לא מותקנים מש קופים. נקודות החשמל חשופות ללא התקני-קצה (שקעים, מפסקים).
הוגשו צילומי פנים הדירות - ללא שיוך לדירות ספציפיות (חרף החלטה המורה לעשות כן).
לא הוגשו צילומי הכניסות לדירות ומסדרונות המבנה - חרף החלטה המורה לעשות כן (סעיף 3 להחלטה מיום 31.7.2019 בהליך 11).
צמצום טענות המבקשים
בהחלטה מיום 31.7.2019 בהליך 11 הוריתי כי עד יום 4.8.2019 בשעה 15:00 יהיה ב"כ המבקשים רשאי להודיע על צמצום טענותיו ביחס לבקשה הראשונה מיום 28.7.2019. הודעה כאמור אכן הוגשה ובה נטען:
"אין מנוס מצמצום הבקשה באופן שטענות האכלוס וגמר הבניה יושמטו".
עילת הבקשה "מתמקדת בקיומם של פגמים בקיום חובת ההיוועצות ובהוצאת הצו". ב"כ המבקשים אף הפנה להחלטתי מיום 31.7.2019 ב-בצה"מ (י-ם) 12244-07-19, מבלי לפרט מה השלכתה למקרה דנן.
"כן יטענו המבקשים כי הצו הינו בלתי חוקי ובטל מהעדר קיום אינטרס ציבורי שיצדיק נקיטת הליכים מנהליים". עוד נטען כי "אין להבין איך נקיטת ההליכים נעשית באופן בררני ובמציאות שבה כל הבניינים שמסביב נבנו, אוכלסו ונמצאים בשימוש עשרות של משפחות וזאת מבלי שניתן בעניינם היתר בניה".
התשובה מטעם המדינה
התשובה הוגשה במקביל להודעת צמצום טענות המבקשים ובהתייחס למלוא הבקשה הראשונה. עיקרי הטענות:
אין תכלית בבקשת המבקשים מעבר לנסיון למשיכת זמן ודחיית ביצוע הצו.
יש לפעול לפי עקרון סופיות הדיון. עיון חוזר בהתנגדויות לביצוע צווים מינהליים צריך להיות רק במקרה חריג ויוצא דופן.
משהומצא הצו ביום 3.6.2019, אין לעיין בהתנגדות שהוגשה 55 ימים לאחר מכן (שהרי לפי סעיף 228(א) לחוק, ניתן להגיש התנגדות תוך 15 ימים בלבד).
טענת המבקשים בעניין אכלוס הדירות אינה נכונה. התמונות שצורפו מראות כי מדובר בדירות לא מרוצפות, ללא חלונות. בהקשר זה מפנה המשיבה לפסיקה הקובעת כי השלמת בניה צריכה להיות על פי קריטריון אובייקטיבי ומקובל - קריטריון שלא התממש במקרה דנן.
כל הדרישות המקדמיות למתן הצו בוצעו כדין, כמפורט בתשובה שהוגשה עוד ביום 12.6.2019.
הטענות לגבי אפליה פסולה נטענות בעלמא וללא ביסוס. מאידך גיסא, לימין המשיבה ניצבת חזקת כשרות המעשה המינהלי.
אין רלבנטיות לטענות בדבר קניין המשיבים.

הדיון (שלא התקיים לגופו של ההליך )
ביום 31.7.2019 נקבע הדיון ליום 5.8.2019 בשעה 09:00. נקבע כי לדיון יתייצבו המתנגדים 4-2 והמפקחת מטעם המדינה, יתקיימו חקירות קצרות וממוקדות ויישמעו סיכומים בעל פה.
הופעתו הקצרצרה של עו"ד ג'ומעה חלאילה (ב"כ המבקשים)
ביום הדיון התייצב ב"כ המבקשים, עו"ד ג'ומעה חלאילה, באולם המשפט באיחור של כרבע שעה ובסופו של דבר החל הדיון בשעה 09:35 ובו טען עו"ד חלאילה בזו הלשון:
מי שטיפל בתיק הזה, ברוב הבקשות שהגישו ויצאו מהמשרד, זה עו"ד נאיל ראשד. אני הייתי בצפון בכל אותה תקופה. זאת אני אומר למרות שאני חתום על כל המסמכים שבתיק. עוד חצי שעה עו"ד נאיל ראשד יהיה כאן.
מובהר כי עו"ד גו'מעה חלאילה ועו"ד נאיל ראשד עובדים באותו משרד ושמות שניהם (וכן שני עורכי דין נוספים) הופיעו בכותרת כתבי הטענות שהוגשו מטעם המבקשים לתיק.
למרות שהטענה היתה מוזרה ביותר, בפרט הואיל ועו"ד חלאילה היה חתום על כל כתבי הטענות בתיק, הוריתי בשעה 09:40 כי שמיעת התיק תסתיים בשעה 11:00 ובכך אפשרתי טיעון מטעם המבקשים על ידי עו"ד חלאילה או כל עו"ד אחר מטעמם. לא למותר לציין כי במהלך מתן ההחלטה בהתייחס לבקשת עו"ד ג'ומעה חלאילה, טען עו"ד חלאילה לגבי עו"ד ראשד:
הוא ביקש להגיע, הוא הבוס של המשרד.
עו"ד חלאילה עזב את האולם עם מתן החלטת הביניים בשעה 09:40 כאשר בידיו תדפיס ההחלטה שניתנה אז.
חלק הדיון שהתקיים תוך שמטעם ב"כ המבקשים נוכח רק מתמחה
בחלוף חצי שעה ומעלה מאז צאת עו"ד חלאילה מאולם המשפט (עת לכאורה אמור היה עו"ד ראשד להתייצב) - לא ארע דבר. איש מטעם המבקשים לא הגיע לאולם בית המשפט.
רק בשעה 11:01 התחדש הדיון כאשר באולם בית המשפט לא נכח עורך דין כלשהו מטעם המבקשים, אולם התייצב מר מחמוד אבו זנט, מתמחה במשרד ב"כ המבקשים. בית המשפט חשש שהמתמחה אינו דובר עברית ברמה מספקת ולכן וידא הימצאות מתורגמן לשפה הערבית מטעם בית המשפט בכדי לוודא שדבריו של המתמחה יובאו באופן חופשי, מלא ומדוייק.
המתמחה הודיע כי עו"ד ראשד נמצא בתחנת משטרה בחקירה. לשאלת בית המשפט, המתמחה לא ידע לומר באיזו תחנת משטרה מדובר והאם עו"ד ראשד נמצא כנחקר או כמייצג של נחקר. עוד נטען כי עו"ד חלאילה נסע אל עו"ד ראשד לתחנת המשטרה האלמונית. על פי הוראת בית המשפט, המתמחה ניסה ליצור קשר טלפוני עם שני עורכי הדין חלאילה וראשד אולם שניהם לא היו זמינים (כך לטענת המתמחה בפני בית המשפט) .
בשלב המתואר הודיע ב"כ המדינה כי הוא מבקש שתינתן החלטה בהעדר התייצבות ב"כ המבקשים. בית המשפט הורה לב"כ המדינה ליצור קשר טלפוני עם הפרקליטות לשם וידוא עמדתה - אם להמתין לקיום דיון נוסף או לטעון כי המבקשים מיצו את זכות הטיעון.
משהתברר כי כל המבקשים נמצאים בקרבת אולם המשפט, הוריתי למזכירות להודיע למבקשים כי הם מוזמנים להכנס לאולם הדיונים. בנוסף למבקשים 2-4, נכנסו גם המבקש 1 ובנו.
משהתחדש הדיון הבהיר בית המשפט לנוכחים כי עו"ד חלאילה סירב לטעון בשמם וטען שהוא רוצה שבשמם יטען עו"ד ראשד. נמצא כי כלל המבקשים לא פגשו את עו"ד ראשד כלל.
ב"כ המדינה ביקש לדחות את בקשת המבקשים לגופה "תוך חיוב בהוצאות משמעותיות הן בגלל העיכובים שנוצרו כאן והן מכיוון שהבקשה מיותרת וחסרת בסיס".
סיום הדיון בהשתתפותם הפעילה של המבקש 1 ובנו
בנו של המבקש 1 טען:
נשמח שזה יידחה למחר. יש לנו עורך דין.
אחרון הדוברים בדיון היה המבקש 1 (אשר התנגדותו לצו נדחתה כבר ביום 21.7.2019) אשר אמר:
מבקש טובה שהדיון יידחה עד מחר כדי שיהיה עורך דין שייצג אותנו. לשאלת בית המשפט איך אני שייך לדיון הזה כי התיק שלי נגמר ועו"ד חלאילה לא מייצג אותי אני אומר שיבוא עורך הדין ונסביר לבית המשפט מה הקשר.
הדיון נחתם בכך שקבעתי שהחלטה תופץ במהלך היום.

לאחר הדיון
כבר בשעה 12:11 ביום 5.8.2019 קבעתי מועד נוסף לדיון ליום 7.8.2019 בשעה 09:30 (יומיים לאחר המועד הראשון). ציינתי כי המועד נקבע "מבלי לדחות איזה מטענות המדינה והרבה מאוד לפנים משורת הדין".
עוד הוריתי:
עוד היום יגישו עו"ד חלאילה ועו"ד ראשד תצהירים אישיים ערוכים כדין המפרטים את טעמי אי התייצבותם לדיון היום (זאת מעבר לנוכחות עו"ד חלאילה בשעות 09:15-09:40 תוך טענה שאינו מוכן/ערוך/יכול לייצג בדיון).
ההחלטה נצפתה על ידי עו"ד חלאילה בו ביום בשעה 12:51.
אלא שתצהירים בהתאם להחלטה - לא הוגשו.
ביום 6.8.2019 בשעה 09:54 נאלצתי להורות:
משלא הוגשו תצהירי עורכי הדין, מצויים עו"ד חלאילה וראשד במצב של הפרת החלטה שיפוטית.
המזכירות תודיע טלפונית לב"כ המבקשים 4-2 כי אי הגשת התצהירים עד השעה 13:00 היום תביא לחיוב בהוצאות אישיות כבדות.
לתעד בתיק.
תצהיר עו"ד חלאילה הוגש באמצעות מערכת 'נט המשפט' ביום 6.8.2019 בשעה 15:18. בעניינו ניתנה החלטה ארוכה בהליך 13 בו ביום בשעה 17:46.
תצהיר עו"ד ראשד הוגש באמצעות מערכת 'נט המשפט' ביום 7.8.2019 בשעה 10:39.
ויתור המבקשים על קיום הדיון
ביום 6.8.2019 בשעה 14:29 הגישו המבקשים "בקשה למתן החלטה על סמך החומר שהוגש לביהמ"ש" (אף היא חתומה על ידי עו"ד ג'ומעה חלאילה). נתבקש לבטל את הדיון שנקבע ליום 7.8.2019. בגוף הבקשה הופנה בית המשפט אל הודעתם של המבקשים מיום 4.8.2019 בדבר צמצום טענותיהם. עוד נטען כי "מותב זה דעתו נעולה ומגובשת נגד המבקשים" ונטען כי פרוטוקול הדיון מיום 5.8.2019 מלמד זאת (לא צויין כיצד) .
את הבקשה העברתי לתגובת המדינה תוך שקבעתי שהטענה לפי הדעת המותב נעולה ומגובשת נגד המבקשים "היא פסולה ונדחית מיניה וביה".
המדינה הסכימה לאי קיום הדיון. עוד נטען מטעם המדינה (ההדגשות - במקור) :
נוסף על כך, ובניגוד לאמור בבקשה הנוכחית, פרוטוקול הדיון מיום 5.8.19 משקף את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלות המבקשים ולא מצביע על כך שדעתו של בית המשפט נעולה לכיוון זו או אחר לגופו של ענין. המשיב סבור כי ראוי היה שלא להעלות טענות מסוג זה כלפי בית המשפט הנכבד, וודאי נוכח התנהלות ב"כ המבקשים שראויה לכל גינוי.
לאור כל האמור, יתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את בקשות העיון החוזר וביטול הצו המקוריות, ולחייב את המבקשים וב"כ בהוצאות משפט כבדות, הן נוכח ההתנהלות הכללית בדיון ביום 5.8.19 והן נוכח היות הבקשה חסרת בסיס של ממש.
סוף דבר, בהסכמת הצדדים הוריתי על ביטול הדיון שהיה קבוע ליום 7.8.2019.
תצהירי עורכי הדין לגבי אי התייצבותם לדיון
עו"ד חלאילה טען בתצהירו כי פנה לעו"ד נאיל ראשד על מנת לסייע לו במלאכת הייצוג בתיק. שני המשפטים המרכזיים בתצהיר בעניין הדיון עצמו הם אלה:
ביום הדיון קרי ביום 05.08.19 התייצבתי ביחד עם המבקשים בביהמ"ש אך בשל נסיבות מסוימות שקשורות לעו"ד נאיל ראשד נבצר ממנו להגיע לדיון וביהמ"ש דחה את מועד הדיון ליום 07.08.19.
הריני להצהיר כי סמכתי על עוה"ד נאיל ראשד לסייע לי בניהול התיק וזאת בשל היותי בחופש, אך הסיוע לא צלח לאור נסיבות מסוימות שקשורות לעוה"ד נאיל ראשד והכל כפי שנאמר לעיל.
עו"ד ראשד טען בתצהירו:
הריני להצהיר כי נדרשתי לסייע לעוה"ד ג'ומעה ח'לילה ביצוג שהוא עושה בתיק, אולם בסופו של יום ומסיבות הקשורות עם עבודתי הדבר לא עלה.
הריני להצהיר כי התחייבותי הינה במישור היחסים שביני לבין עוה"ד ג'ומעה ח'לילה ולא מעבר לזה. אחרת ואילו הייתי נוטל על עצמי את הייצוג באופן פרטי ובמנותק מעבודתי במשרד הייתי מודיע לבית המשפט בהתאם - אולם לא כך הם פני הדברים.
הנסיבות שבהן התבקשה הדחיה אינן ידועות לי. אינני יכול להעיד על דברים שאיני צד להם.
אתקן עובדה חשובה לפיה אני לא בעל המשרד אם כי הבעלים של המשרד הינו עוה"ד ג'בארה וכי המתמחה שהופיע לדיון הינו המתמחה של בעל המשרד, הנני משמע כעו"ד שכיר במשרד באותו מעמד שיש לעו"ד ח'לילה.
מתן זכות טיעון לב"כ המבקשים טרם חיוב בהוצאות אישיות
בהחלטתי מיום 6.8.2019 בבקשה 13 קבעתי בין היתר:
נוכח התנהלות דיונית לא תקינה וחריגה במהותה (החל ביום 5.8.2019 בשעה 09:00), שוקל בית המשפט לחייב את עורכי הדין חלאילה וראשד בהוצאות אישיות לאוצר המדינה. עוה"ד חלאילה וראשד רשאים להגיש טיעוניהם עד 7.8.2019 בשעה 14:30.
עו"ד חלאילה הגיש התייחסותו וטען כי הטלת הוצאות בהליך פלילי הינה חריגה והפעלתה מותנית בקיומו של מחדל מכוון מטעם הסניגור. לטענת עו"ד חלאילה לא כך היה בענייננו, מה גם שמשרד עו"ד מוהנד ג'בארה אשר בו מועסקים עוה"ד חלאילה וראשד מנהל הרבה תיקים בפני בית המשפט ומכבד החלטות שיפוטיות ומעולם לא היתה כוונה לפגוע בכל צורה בכבוד בית המשפט.

דיון והכרעה
ביטול החלטת כב' השופט וינשל מיום 21.7.2019 - האמנם?!
מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת כב' השופט וינשל מיום 21.7.2019.
הדברים מובנים מאליהם.
הבקשה גם לא גילתה כל עילה לביטול החלטת כב' השופט וינשל, ודאי שלא על ידי מותב בדרגה מקבילה.
מכאן הדיון הוא לגבי בקשת המבקשים 4-2 לביטול הצו כפי שהוגשה ביום 28.7.2019.
המצאת הצו
קובע סעיף 226(ב) לחוק:
על אף האמור בסעיף קטן (א), צו הריסה מינהלי יומצא בדרך של הדבקה על קיר חיצוני או על דלת של הבניין שבו בוצעו העבודה האסורה או השימוש האסור או במקום אחר בולט לעין במקרקעין שבהם בוצעו העבודה האסורה או השימוש האסור; בעת ההמצאה ירשום ממציא הצו בגוף הצו את יום ההמצאה ויתעד את ההמצאה; שר המשפטים רשאי לקבוע הוראות נוספות לעניין אופן ההמצאה ותיעודה לפי סעיף זה.
אין מחלוקת על כך שהצו הומצא כדין ביום 3.6.2019.
חלוף המועד להגשת התנגדות
קובע סעיף 228(א) לחוק:
הרואה את עצמו נפגע מצו מינהלי רשאי להגיש בקשה לביטול הצו לבית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (ב) בתוך 15 ימים מיום המצאת הצו לפי סעיף 226.
משחלפו 15 יום מהמצאת הצו, ביום 28.7.2019 חלף המועד להגשת התנגדות.
האם ניתן להגיש בקשה לביטולו של צו הריסה מינהלי אשר כבר נדחתה בקשה לביטולו?
החוק אינו מגביל את מספר המבקשים ביטול צו מינהלי או את מספר בקשות הביטול שניתן להגיש נגד צו הריסה מינהלי, אולם הוא קוצב את המועדים להגשת בקשת הביטול.
לכאורה ייתכן שמספר מתנגדים יגישו בקשות ביטול נפרדות לגבי צו אחד, אם כי קשה (אף כי לא בלתי אפשרי) לתאר "סגירת מעגל" שלמה של הגשת בקשת ביטול, בירורה והכרעתה (על דרך של דחייה) תוך פרק הזמן של 15 יום מההמצאה, כך שגם בקשת הביטול העוקבת תוגש במועד.
ברי כי תתכן אפשרות שמספר התנגדויות יוגשו במקביל ואז צפוי כי הדיון יאוחד.
בנוסף, בהתייחס להגשה עוקבת של בקשות ביטול צו מינהלי, יש ליתן משקל משמעותי לעקרון סופיות הדיון. גם אם כל מבקש מיוצג באופן שונה, הרי שבסופו של דבר שאלת תקינותו של צו מינהלי היא נושא אחד אשר אין הגיון בהטרחת בית המשפט לבחון אותה באופן חוזר; אם הדבר יתאפשר הרי שגם ייפתח פתח רחב להכרעות סותרות של מותבים שווי-דרג. ברי כי לא לכך כיוון המחוקק ויש להניח כי דבר חקיקה (בפרט חיקוק חדש - תיקון 116 לחוק התכנון והבניה) נועד לגרום לוודאות פסיקתית ולא לתקלות פסיקתיות. גם מכאן נובע אפוא הטעם לאי מתן אפשרות להגשת בקשת ביטול נוספת לאחר שקודמתה נדחתה.
נראה אפוא כי התשובה לשאלה שבכותרת היא שלילית.
האם יכול להיות טעם שיהיה עילה להארכת מועד להגשת בקשת ביטול צו הריסה מינהלי?
המצב העובדתי בעניין המצאת הצו מושא דיוננו הוא שהצו נאסף פיסית על ידי המבקש 1, שפעל להגשת ההתנגדות הקודמת (שנדחתה בהחלטת כב' השופט וינשל).
המבקשים אינם מתגוררים במבנה ולפיכך לא היה בידם לדעת לגבי הדבקת הצו שם. ברם, הדעת נותנת כי גם אם היו המבקשים דנן מגיעים למבנה אזי לא היו מוצאים את הצו (משום שנאסף על ידי המבקש 1) וממילא לא יודעים עליו ועל תוצאותיו.
החוק דורש אך ורק הדבקה של הצו על "דלת של הבניין... או במקום אחר בולט לעין במקרקעין". ברי כי עבירת בנייה אינה מבוצעת בהכרח דווקא על ידי אדם אחד או דווקא בנכס של אדם אחד (משמע, יכולים להיות מספר אנשים אשר יראו עצמם נפגעים ממתן הצו) . לפיכך משתמע כי נוסח סעיף 226(ב) לחוק כולל הסדר שלילי המייתר המצאת מספר צווים גם למבנה שבו יש מספר יחידות ו/או מספר בעלי זכויות (קרי מספר אנשים היכולים לראות עצמם נפגעים מהצו) .
ניתן לתמוך מסקנה זו גם בטעם שבהגיון ובתכלית ההליך - שהרי צו הריסה מינהלי אינו הליך עונשי אלא הליך תכנוני שתכליתו הסרת בינוי בלתי חוקי מבלי לאתר את בעלי הזכויות והאחריות למעשה ומבלי להענישם.
זאת ועוד, אם ייפתח פתח פורמאלי להגשה מדורגת-בזמן של התנגדויות לצו הריסה מינהלי בטענה (של המתנגדים המאוחרים) שלא ידעו על המצאת הצו, הרי שתתאיין תכלית המענה המהיר לעבירה שבבסיס ההסדר החוקי בעניין צו הריסה מינהלי. במקרה שלפנינו, משעסקינן במבנה בשטח מקורב של 1,300 מ"ר והמתנגדים דהיום טוענים כל אחד לזכות בשטח של כ-140 מ"ר, ישנו לכאורה פוטנציאל לעוד כששה מתנגדים אשר יגיעו בעתיד ויטענו לזכויות בנכס ושלא ידעו על הצו. ברי כי לא לכך כיוון המחוקק.
לפיכך, על פי שורת הדין, התשובה לשאלה שבכותרת סעיף זה היא שלילית.
ניתן אולי לשקול טענתם של מתנגדים מאוחרים לפיה זכויותיהם במקרקעין רשומות ולפיכך איסוף פיסי של צו הריסה מינהלי על ידי אדם מסויים גרמה לכך שלא ידעו על מתן הצו. היעתרות לטענה כזו תהיה על יסוד טעם שבצדק ותוך הרחבה ניכרת של לשון בחוק. ברם, במקרה דנן זיקתם של המבקשים למקרקעין היא לכל היותר קלושה ויש בכך כדי לייתר מראש נסיון ליתן פרשנות מרחיבה בעת יישום סעיפים 226(ב) ו-228(א) לחוק.
למען הזהירות, אף כי דין בקשת המבקשים היא דחייה על הסף מחמת מועד הגשתה, אתייחס להיבטיה הנוספים.
לא הוכח כי המבקשים נפגעים מן הצו - המבקשים חסרי זכות עמידה
סעיף 228(א) לחוק מקנה זכות התנגדות לצו מינהלי למי "הרואה עצמו נפגע מצו מנהלי". זהו המשך של הניסוח שהיה בסעיף 238א(ז)(1) לחוק טרם תיקון 116 (באותו עניין של בקשה לביטול צו הריסה מינהלי). ברם, בתיקון 116 לחוק נעשה שימוש גם בביטוי "בעל זכות לגבי מקרקעין" (סעיף 254ט לחוק). אם היה חפץ המחוקק לקבוע כי התנגדות לצו מינהלי אפשרית רק על ידי מי שהוא בעל זכות במקרקעין, ברי כי היה עושה כן. משלא עשה כן, בהכרח יש לסבור כי לא מדובר בטעות אלא בניסוח שטעמיו עמו (ראו גם: צ"ה (י-ם) 8531-12-18 מדינת ישראל נ' אליעזר ולס, סעיף 29 להחלטת כב' השופט אליעד וינשל (28.4.2019)).
עם זאת, במקרה של צו הריסה מינהלי, ברי כי לגופו של עניין צריכה להיות למבקש ביטולו זיקה קניינית - שאם לא כן, לא ברור כיצד המתנגד יכול לראות עצמו נפגע מצו ההריסה המינהלי (ראו גם סעיף (ג) לטופס 'בקשה לביטול צו או בקשה לעיכוב ביצוע צו' לפי התוספת הראשונה לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010, אשר עדיין חלות).
לטענת המבקשים, בבקשתם הראשונית, הם בעלי 3 דירות במבנה. כמפורט לעיל, בהשלמת טיעון שהוגשה על פי הוראת בית המשפט יום לאחר הגשת הבקשה הראשונית נטען כי המבקשים 3-2 שכרו דירות משנת 2017 עד שנת 2038 מאת המבקש 1. לא למותר לציין כי לצד טענת הבעלות והשכירות יש גם טענה שהמבקש 1 הוא בכלל קבלן - ולא ברור אם הוא מקים הדירות או מי שנשכר כדי לקדם את המבנה משלב השלד; כל זאת לא ברור וגם לא ייוודע משום שהמבקשים ביקשו שלא לקיים דיון ולא להיחשף לחקירה נגדית.
להוכחת טענת החכירה הציגו המבקשים 3-2 הסכמים דלים ביותר בכתב יד בשפה הערבית (עם תרגום לעברית אשר לא צויין מי ביצע).
ראשית יצויין כי עסקאות במקרקעין טעונות רישום. הקרקע שעליה הוקם המבנה רשומה בפנקס הזכויות המנוהל בלשכת רישום המקרקעין בירושלים. דא עקא, המסמך שהציג המבקש 1 במצורף לבקשתו (עמוד אחרון), מלשכת רישום המקרקעין בירושלים בעניין הזכויות בקרקע, הוא משנת 2005 ואינו מתעד את זכותו במקרקעין אלא זכות של פהמי אבו סנינה.
המבקש 1 טען בבקשתו כי רכש את הקרקע ביום 12.5.2012 וצירף מסמך בשפה הערבית אשר נעשה על ידי המינהל לענייני הוואקף הירושלמי ומסגד אל אקצה במשרד לענייני הקדשים ועניינים אסלאמיים בממלכה ההאשמית של ירדן.
לא נטען כי בוצע רישום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים לגבי זכותו של המבקש 1 בקרקע.
גם חכירה למשך יותר מ-20 שנים (זכות לה טוענים המבקשים) טעונה רישום.
לא נטען כי בוצע רישום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים לגבי הזכויות שרכשו המבקשים בקרקע.
זאת ועוד, המסמכים שהציגו המבקשים 3-2 אינם עומדים בדרישת הפירוט המזערית הנדרשת בעסקאות מקרקעין: זהות הצדדים, מהות העסקה, תיאור הנכס, המחיר ומועדי התשלום (ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 289 (1979)).
בשני ההסכמים לא מצויין פרט כלשהו לגבי הנכס (לבד מהמילה "הדירה"), לרבות זיהוי מיקום מינימאלי כלשהו (והרי מדובר לכאורה ב-140 מ"ר בתוך מתחם של 1,300 מ"ר), ולא מצויינת התמורה כלל.
משמע, המסמכים שהוגשו מטעם המבקשים 3-2 לא יכולים להיחשב כחוזים המקנים להם זכויות במבנה מושא דיוננו.
לא למותר לציין כי בעניינו של המבקש 4 כלל לא הוגש תצהיר משלים ולא הוצג הסכם כלשהו בעניין זיקתו לדירה במבנה.
זיקתם של המבקשים למבנה לא בוססה. הטענות שהעלו הן רעועות ביותר ולא תואמות את מערכות הדינים הנוהגות - הן דיני המקרקעין והן דיני החוזים.
הנושא יכול היה להיחקר בדיון ואולי לקבל הסברים - אלא שהמבקשים ביקשו שלא לקיים את הדיון ובמשמע לא להיחשף לחקירה נגדית ולא לנצל הזדמנות להבהיר את טענותיהם העובדתיות.
הנה כי כן, לא הורם הנטל להוכיח את זיקת המבקשים למבנה ובהתאם גם לא הוכח כי המבקשים זכאים לטעון שהם נפגעים מהוצאת הצו. משמע, למבקשים אין כלל זכות עמידה להגיש בקשה לביטול הצו.
טענת השלמת הבינוי ואיכלוסו - חוסר מהימנות יסודי של המבקשים
הבקשה הושתתה על טיעון עובדתי לפיו הבניה הסתיימה, ואף לפני שנים (סעיף 11(א) לבקשה מיום 28.7.2019 וכן תצהירי האימות של המבקשים אשר צורפו לבקשה). אף נטען כי הדירות אוכלסו (סעיף 4(ג) לבקשה מיום 28.7.2019).
הטיעון, אם היה נמצא כנכון, היה מביא לקריסת חוקיות הצו מיניה וביה.
לפיכך הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע הצו לאחר הפקדת ערבויות מתאימות על ידי המבקשים (שהרי מדובר בבקשה לאחר שהצו כבר עבר בירור ואישור בפני בית המשפט).
אלא שהצילומים שדרש בית המשפט והתצהירים שהוגשו על פי דרישת בית המשפט הוכיחו כי הבינוי לא הושלם כלל: אין ריצוף, אין דלתות, אין חלונות. למותר לציין כי בכל מקרה של אי השלמת בנייה "כמקובל וכרגיל אצל בני אדם" לא ניתן לטעון בעניין צו הריסה מינהלי כי הבניה הושלמה וכי בוצע אכלוס (וזאת אפילו אם נעשה שימוש בפועל במבנה - מה שבפועל ברור שלא קרה בענייננו ; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד לח(1) 494, 497 (1984)).
במסגרת הודעת צמצום טענותיו, ב"כ המבקשים נסוג כליל מטענת השלמת הבינוי.
יש בכך כדי ללמד על חוסר מהימנות המבקשים בבקשתם דנן.
עוד יוזכר שצילומי הכניסות לדירות בהתאם לסעיף 3 להחלטה מיום 31.7.2019 בהליך 11 כלל לא הוגשו. הצילומים, אילו היו מוגשים, היו יכולים להאיר אור נוסף לגבי אמיתות הטענה (אשר ממנה נסוגו המבקשים) בדבר השלמת בנייה זה מכבר.
לא זו בלבד שהמבקשים ביקשו לצמצם טענותיהם תוך נסיגה מוחלטת מהטענה בדבר השלמת הבנייה ו/או אכלוס המבנה, אלא שהמבקשים גם ביקשו שלא לקיים דיון ובכך לא להיחשף לחקירה נגדית בעניין (חקירה אשר אפשר שהיה מקום לבצעה גם ללא תלות בשאלת נסיגת המבקשים מהטענה) .
יש באמור כדי ללמד על אי מהימנות עמוקה של המבקשים. חמורים הדברים בייחוד משום שהעלאת טענה עובדתית חדשה וקיצונית (השלמה ואכלוס של הבינוי) - היא זו אשר ברגיל מביאה את בית המשפט לעכב את ביצועו של צו, ואפילו אם זה כבר נבחן ואושר על ידי בית המשפט.
מסתבר כי סעד הביניים שנתקבל - הושג על יסוד טענה כוזבת וחסרת אחיזה במציאות.
יתרת הטענות לבירור לאחר צמצום טענות המבקשים
ב"הודעה על צמצום טענות" נותרו למבקשים שלוש טענות:
קיומם של פגמים בקיום חובת ההיוועצות ובהוצאת הצו;
העדר קיום אינטרס ציבורי שיצדיק נקיטה בהליכים מינהליים;
אכיפה בררנית בעניין המבנה דנן בעת שסביבו "אוכלסו ונמצאים בשימוש עשרות של משפחות וזאת מבלי שניתן בעניינם היתר בניה".
לטענת פגמים בהליך הוצאת הצו
כבר ביום 12.6.2019 הגישה המשיבה לתיק את מלוא המסמכים שקדמו להוצאת הצו וביססו את כלל המהלך בהתאם לדרישות החוק.
במסגרת סעיף 3 להחלטתי מיום 31.7.2019 בהליך 11, קבעתי כי ב"כ המבקשים רשאי יהיה להודיע על צמצום טענות -
לאחר עיון בכלל המסמכים הקיימים בתיק (זמינים לעיונו במערכת 'נט המשפט'; חובה עליו לעיין בכולם ובית המשפט יצא מתוך נקודת הנחה שהעיון בוצע במלואו גם אם לא תוגש כל הודעת עדכון מטעם ב"כ המבקשים 4-2).
הטענות בנושא זה נטענו ללא ביסוס וללא מיקוד כלל - לא בתחילה ואף לא לבסוף . בבקשה הראשונית (מיום 28.7.2019) עלו תהיות בנוסח "לא ברור אם היתה התייעצות" או "לא ברור עם מי היתה ההתייעצות" (סעיפים 9 ו-10 לבקשה), אולם בשום שלב לא הוצגה טענה קונקרטית לגבי פגם קונקרטי בהליך הוצאת הצו.
בפרט לא עלו טענות קונקרטיות לאחר שהיה בידי ב"כ המבקשים לעיין בתשובה המלאה מטעם המדינה (עוד מיום 12.6.2019) אשר הציגה כדבעי את מלוא הליכי הוצאת הצו והמסמכים הכרוכים בכך.
המשיבה נהנית מחזקת כשרות המעשה המינהלי.
הדברים פשוטים, בסיסיים, ידועים ומכריעים.
כל הליך הוצאת הצו כבר נבחן על ידי כב' השופט וינשל בזיקה להתנגדות המבקש 1.
כבר הוזכר לעיל המובן מאליו: מותב זה לא יושב כערכאת ערעור על החלטת כב' השופט וינשל.
לאור כל האמור, אין כל ממש בטענה לפגמים בהוצאת הצו והיא נדחית.
קיומו של אינטרס ציבורי
סעיף 229 לחוק קובע:
לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו.
משמע, שאלת קיומו של אינטרס ציבורי אינה רלבנטית כטעם לביטול צו הריסה מינהלי.
יואר כי המחוקק קבע את התנאים להוצאת צו הריסה מינהלי ובכך קבע חזקה של אינטרס ציבורי בכל מקרה אשר נסיבותיו עומדות בתנאים להוצאת צו הריסה מינהלי.
דומה כי נפלה שגגה בידי ב"כ המבקשים עת העלה טיעון שאינו נוגע לצו הריסה מינהלי אלא לצו הריסה בלא הליך פלילי, אשר לגביו נדרש בסעיף 239(א) לחוק כי יהיה "עניין ציבורי מיוחד במתן הצו". דא עקא, לא זה נושא דיוננו.
למעלה מן הצורך יצויין כי המחוקק הותיר אפשרות לביטול צו המינהלי אם נפל פגם חמור (סעיף 229 לחוק). ברם התערבות בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי צריכה להתבצע רק במקרה קיצוני וחריג (בלשון החוק: "חמור"). לרשות יש סמכות לשקול את האינטרסים של הציבור ובהתאם לפעול לפי מגוון הסמכויות המוקנות לה בדין. אפשר גם שלגבי אותו מקרה, שתי החלטות נוגדות של הרשות (לפעול או לא לפעול) תהיינה שתיהן בתוך מתחם הסבירות, מבלי שבית המשפט ימצא כי בעצם ההגעה להחלטה (באשר היא) נפל פגם חמור. אין לפני עילה לקבוע כי מתן הצו הוא בלתי סביר, ודאי לא בדרגת חומרה המצדיקה את ביטולו.
לפיכך נדחית טענת הצורך בהוכחת קיומו של אינטרס ציבורי במתן הצו.
אכיפה בררנית
מדובר בטענה אשר מקומה הוא בעיקר בהליכים פליליים (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) ולא בהליכים מינהליים (ראו החלטת כב' השופט מלצר המותירה את שאלת תחולת כללי הגנה מן הצדק בתיקים של צווי הריסה מינהליים ללא הכרעה: רע"פ 5449/16 אמין בדיר ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז ואח', סעיף 17 (17.7.2018)).
בעניין הוכחת טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית קבע בית המשפט העליון (ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 37 (4.8.2008):
לשם העלאת טענה בדבר "הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים. מטבע הדברים מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם, שאיננו פשוט כלל וכלל, מוטל על הנאשם, באשר הפרקליטות, ככל רשות מינהלית, נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין.
הנטל הראשוני להוכחת אכיפה בררנית מוטל על הנאשם (עפ"א (ב"ש) 4551-12-16 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ערד נ' מלי וקס, סעיף 21 (25.5.2017)). רק אם מורם הנטל הראשוני להראות הפליה בין הנאשם לבין אחרים אשר עשו מעשים דומים, עובר הנטל אל הרשות להסביר את ההבדל בין הנאשם לבין חבריו.
עיינתי במלוא הבקשה מיום 28.7.2019 - אולם לא נטען בה דבר בעניין אכיפה בררנית. הביטוי "אכיפה בררנית" כלל לא מופיע בה.
אמנם נטען בסעיף 14 לבקשה כי "הוצאת בנסיבות אלה מהווה אפליה פסולה כלפי המבקשים. כאשר היא חורגת מהמדיניות המקובלת והמוצהרת במקרים דומים כגון דא", אולם לטענה זו לא ניתן כל פירוט, ודאי שלא עובדתי. בשום שלב לא ניתן שום פירוט, ולו ראשוני או מינימאלי כלשהו, לגבי בינוי דומה אשר לגביו לא בוצעה אכיפה.
טענת אכיפה בררנית הועלתה לראשונה רק ב"בקשה למתן החלטה על סמך החומר שהוגשה לביהמ"ש" שהוגשה ביום 6.8.2019 בחתימת ב"כ המבקשים וללא תצהיר אימות כלשהו.
נטען: "...וכי נקיטת ההליכים נעשית באופן בררני ובמציאות שבה כל הבניינים שמסביב נבנו, אוכלסו ונמצאים בשימוש עשרות של משפחות וזאת מבלי שניתן בעניינים היתר בניה". הא ותו לא.
לא נמסר פירוט מינימאלי כלשהו לגבי הבינוי בסביבה או כיו"ב. כאמור, גם לא הוגש תצהיר אימות כלשהו.
על כל זאת, המבקשים ביקשו שלא לקיים דיון כלשהו ובכך נמנעו מחקירה נגדית בעניין הטענה (ככל שהיה מקום כלל לעיין בטענה שהועלתה אגב אורחה בסיומה של ההדיינות ולא במסגרת הבקשה הראשית).
גם מבחינה דיונית מובן כי מעצם העלאת טענה חדשה בסיומו של ההליך ולאחר הגשת תשובת המדינה, דינה של הבקשה להידחות.
הרבה מאוד מעבר לנחוץ מודגש כי הצגת עבירות בניה בעלמא (גם אילו היתה נעשית) אינה מסייעת להוכחת טענת אכיפה בררנית בעניין צו הריסה מינהלי - שכן יש להראות מבנים באותו מצב (בלתי גמורים, בלתי מאוכלסים, מתאימים להוצאת צו הריסה מינהלי) אשר לגביהם לא מבוצעת האכיפה (הוצאת צו הריסה מינהלי).
בהקשר זה יש לציין כי ב"כ המבקשים עצמו טען לגבי בנייה מאוכלסת - בניה אשר אינה דומה לבנייה מושא דיוננו (שאינה מאוכלסת) ואשר על פני הדברים כלל אינה מתאימה להוצאת צווי הריסה מינהליים (כפי נושא דיוננו).
מורם מן האמור כי גם דינה של טענת האכיפה הבררנית שהועלתה בשולי ההליך - דחייה.
ההתנהלות הדיונית של המבקשים
המבקשים טענו כי הדירות גמורות ומאוכלסות. הממצא העובדתי הוא שהטענה היתה שקרית. הודעת ב"כ המבקשים על נסיגתו מן הטענה היתה לאחר שבפני בית המשפט כבר נמצאו הראיות המוכיחות כי מדובר בטענה שקרית.
המבקשים לא הציגו ראיות של ממש המבססות את זכות עמידתם כנפגעים ממתן הצו.
בנסיבות בלתי ברורות נראה היה שהמבקשים 4-2 פועלים בתיאום עם המבקש 1 אשר התייצב עמהם לדיון שנקבע ליום 5.8.2019 ואף נטל את הובלת הטיעון מטעמם בהעדר עורך דינם. אפשר שההליך מטעם המבקשים 4-2 ננקט כהמשך לבקשת המבקש 1 ובחוסר תום לב של המבקשים 4-2.
המבקשים ביקשו שלא לקיים דיון ובכך מנעו את חקירתם הנגדית במלוא הנושאים והטענות שהעלו, כמו גם מגוון הספקות שהתעוררו נוכח התנהלותם וטיעוניהם. מבחינה דיונית, מלוא הטענות העובדתיות של המבקשים אינן מתקבלות מעצם בחירתם של המבקשים שלא לעמוד לחקירה נגדית לגבי כלל העובדות הרלבנטיות - החל במועד ידיעתם על הצו וכלה בכל יתר טענותיהם.
בקשת המבקשים לא הצביעה על שום ליקוי של ממש בהתנהלות המאשימה ו/או בהוצאת הצו, המצאתו או כיו"ב .
לכל האמור יינתן משקל בעת חיוב המבקשים בהוצאות.
חיובו של ב"כ המבקשים, עו"ד ג'ומעה חלאילה, בהוצאות אישיות בשל התנהלותו הפסולה והחריגה ביותר
תיאור מדוקדק של הדיון ביום 5.8.2019 ולאחר מכן הובא לעיל - ולא בכדי.
באמצעות טענות תמוהות ביותר וניתוק קשר עם בית המשפט סיכל עו"ד ג'ומעה חלאילה את קיום הדיון שנקבע נוכח דחיפותו בפגרת הקיץ של בתי המשפט.
מעת שעורך דין מייצג בעלי דין (עו"ד ג'ומעה חלאילה רשום במערכת 'נט המשפט' כמייצג המבקשים 4-2) אין בידיו זכות או אפשרות לטעון שאינו מו כן/רוצה/יכול לטעון מטעמם בדיון.
זאת ועוד, עו"ד ג'ומעה חלאילה, והוא בלבד, חתום על מלוא כתבי הטענות מטעם המבקשים 4-2, אימת את כל תצהיריהם שהוגשו לבית המשפט ואימת גם את ייפויי הכח שנתנו המבקשים לעוה"ד מוהנד גבארה ו/או נאיל ראשד ו/או ג'ומעה חלאילה ו/או ווקאס דוויק לייצגם. ייחוס הייצוג לפתע לעורך דין אשר אינו חתום על איזה מהמסמכים הוא תמוה על פניו.
טענתו של עו"ד חלאילה כאילו עו"ד נאיל ראשד הוא "הבוס של המשרד", כפי שתועדה בפרוטוקול (עמ' 7, שור' 8) - הופרכה ונשללה בתצהירו של עו"ד ראשד.
טענתו של עו"ד חלאילה כאילו עו"ד ראשד ביקש להופיע בתיק - הופרכה ונשללה בתצהירו של עו"ד ראשד.
טענותיו של עו"ד חלאילה בנסיון לדחות את שמיעת התיק ביום 5.8.2019 בשעה 09:35 היו חסרות בסיס.
מתן האפשרות לדחיית הדיון בפרק זמן קצר ביותר (החלטה שניתנה בשעה 09:40 לקראת סיום שמיעת התיק בשעה 11:00) נעשתה לפנים משורת הדין וכדי לייתר כל שמץ של טענה לגבי אי מתן זכות טיעון. אלא שהאפשרות הפכה לניצול פסול בעליל על ידי עורך הדין המייצג, ג'ומעה חלאילה.
היעלמותו של עו"ד חלאילה מהמשך הדיון, תוך ששלח את המתמחה לאולם המשפט - תמוהה ביותר ולא הוסברה גם לאחר הגשת תצהירי עוה"ד חלאילה וראשד. הטענה של המתמחה לגבי התייצבות שני עורכי הדין בתחנת משטרה כלשהי - לא הוכחה, לא פורטה בשום שלב ונמוגה (לא הוזכרה כלל בתצהירי עוה"ד חלאילה וראשד) כאילו לא הובאה בפני בית המשפט כעילה למתן דחייה נוספת של הדיון.
בערבו של יום, תצהירו של עו"ד ראשד מרחיק אותו מהתיק, אינו טוען דבר לגבי מעורבותו בתיק ואף אינו מבאר את טעמי היעדרותו מהדיון ביום 5.8.2019. עו"ד ראשד הבהיר שכלל אינו יודע מה היו טעמי הבקשה לדחות את הדיון ושאינו יכול להעיד על דברים שאינו צד להם.
תצהירו של עו"ד ראשד גם אינו תומך את הטיעון הנפתל בתצהירו של עו"ד חלאילה.
אין טענה של עו"ד ראשד שהוא התכוון להגיע לטעון בתיק דנן בפני בית המשפט ביום 5.8.2019 - לא בשעה 09:00 ולא בכל שעה אחרת.
אין טענה של עו"ד ראשד שהיה בחקירת משטרה כלשהי ו/או שחקירה זו מנעה ממנו מלהתייצב לדיון בבית המשפט.
הבאתי בחשבון גם את הטיעון של עו"ד חלאילה בעניין שאלת חיובו בהוצאות. הטיעון לאקוני, מתחמק מן העובדות לאשורן ובכל הכבוד בית המשפט אינו מקבל את הטענה של עו"ד חלאילה לגבי כיבוד החלטות שיפוטיות. העובדות מדברות בעד עצמן.
במקרה דנן, בכל הנוגע להתנהלות עו"ד ג'ומעה חלאילה מיום 5.8.2019 בשעה 09:00 ואילך, נחצו כל הקווים המקובלים בהתנהלות עורך דין מייצג. בפני בית המשפט הועלו (גם על ידי מתמחה של עורך הדין המייצג ומטעמו) טענות סרק אשר לא נמצאו להן כל תימוכין. לעו"ד חלאילה ניתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות להבהיר את העובדות ואת טעמי התנהלותו - הן בתצהיר והן בטיעון מיוחד לעניין שקילת חיובו בהוצאות אישיות. אלא שהתצהירים שהוגשו והטיעון בכתב הותירו את המצב כהווייתו: בפני בית המשפט נטענה שורת טענות לא נכונות (שלא אומתו גם לאחר שהועלו) אשר תכליתן היתה סיכול קיום הדיון. אין כל הוכחה לזיקה של עו"ד ראשד לתיק, בוודאי שלא באופן המצדיק את התעקשות עו"ד חלאילה שלא לטעון מטעם מרשיו ובו בזמן לדרוש מבית המשפט להמתין להתייצבות עו"ד אחר ממשרדו (אשר אין כל ראיה, לא אז ולא היום, לנגיעתו לתיק) לטעון. אין כל ראיה למניעה שהיתה לעו"ד חלאילה לשוב ולהתייצב באולם המשפט בו ביום, כפי החלטת הביניים שניתן ביום 5.8.2019 בשעה 09:40. לא ניתן טעם כלשהו להתנתקות עו"ד חלאילה מהתיק, לא רק בהיעדרות פיסית, אלא גם בהיותו לא זמין טלפונית - לא ללקוחותיו (אשר כל אותה עת המתינו בבית המשפט) ולא למתמחה ממשרדו אשר נשלח לבית המשפט לטעון טענה עמומה וסתומה.
בהתנהלותו השערורייתית והחריגה ביותר גרם עו"ד ג'ומעה חלאילה לסיכול קיומו של דיון שנקבע מראש, לבזבוז זמנם של ב"כ המשיבה, לבזבוז משאבי הנהלת בתי המשפט, לבזבוז זמן שיפוטי ולביזוי בית המשפט. התנהלות עו"ד חלאילה במנותק מצירי הזמן שנקבעו בהחלטות הביניים כתיק (כמתואר לעיל בסעיף 12) היא רק תוספת לפעולותיו הפסולות העיקריות שתוארו כאן.
נסיבות ההתנהלות של עו"ד ג'ומעה חלאילה המתוארות מצדיקות ואף מחייבות את חיובו בהוצאות אישיות לאוצר המדינה.
למען הסר צל-צלו של ספק ורבב אישי שניסה עו"ד חלאילה להטיל במותב, בטענה שדעת המותב נעולה, מובהר כי המותב פועל אך ורק לשם קידום הדיינות יעילה ותכליתית והבטחת כבוד בית המשפט כמוסד וכרשות במדינת ישראל. דעת בית המשפט לא היתה נעולה בשום שלב, וחקר האמת הוא אשר הנחה את המותב בכל ההחלטות. אין לערבב חלילה בין חשש לפירכות בגרסאות המובאות בפני בית המשפט (והבחנת המותב בפירכות אפשריות) ונסיונות בוטים ומובהקים על פניהם לסיכול הדיון ובירור ההליך, לבין נעילת דעתו של המותב טרם סיום ההדיינות.
סיכום
אין עילה לבקש מבית משפט זה לבטל את החלטת כב' השופט וינשל מיום 21.7.2019.
נוכח מועד המצאת הצו, במועד הגשת בקשת המבקשים 4-2 כבר חלף המועד להגשת בקשה לביטולו.
לא ניתן להגיש בקשה לביטול צו הריסה מינהלי לאחר שנדחתה בקשה קודמת שהוגשה על ידי בעל דין אחר.
לא ניתן להאריך מועד להגשת בקשה לביטול צו הריסה מינהלי.
לא הוכח כי המבקשים הם נפגעים מן הצו. לפיכך המבקשים הם חסרי זכות עמידה להגשת בקשה לביטול הצו.
נוכח העלאת טענה כי דירות המבקשים הן גמורות ואף מאוכלסות, ומשנמצא כי הטענה אינה נכונה, נפגמה באופן יסודי מהימנות המבקשים והבקשה.
אין כל ממש בטענה לפגמים בהוצאת הצו.
נדחית טענת הצורך בהוכחת קיומו של אינטרס ציבורי במתן הצו.
טענת אכיפה בררנית הועלתה באיחור וללא בדל של ראיה ולפיכך דינה דחייה.
ההתנהלות הדיונית של המבקשים לקויה ביותר תוך שלא היה בסיס לבקשה ובנוסף לכך המבקשים גם ביקשו לבסוף שלא לקיים דיון ולא להיחשף לחקירה נגדית (כך שכלל טענותיהם העובדתיות התפוגגו) .
התנהלותו של ב"כ המבקשים, עו"ד ג'ומעה חלאילה, מאז יום 5.8.2019 בשעה 09:00 היתה נפסדת בצורה קיצונית תוך העלאת טענות סרק תמוהות אשר סיכלו קיום דיון שנקבע מראש ותוך השחתת זמנם של כל המעורבים בהליך.

התוצאה
א. בקשת המבקשים לביטול הצו - נדחית. בשלב זה אין סעד זמני של עיכוב ביצוע הצו ולפיכך לא ניתנת הוראה אופרטיבית בעניין.
ב. ברגיל, חיוב מבקשים בהוצאות עם דחיית בקשתם לביטול צו הריסה מינהלי מגיע כדי 9,000 ₪. נוכח הגשת הבקשה במאוחד (אם כי כל אחד מהמבקשים ביקש להגן על דירה נפרדת) מצאתי במקרה דנן לחייב את המבקשים 4-2 בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪ כל אחד. המזכירות תעביר את מלוא הפקדונות שהפקידו המבקשים 4-2 בקופת בית המשפט (5,000 ₪ כל אחד) להבטחת הוצאות המשיבה - אל המשיבה.
ג. נוכח התנהלותו השערורייתית והחריגה של עו"ד ג'ומעה חלאילה, אני מחייבו בהוצאות אישיות בסך של 5,000 ₪ לאוצר המדינה. הגבייה תבוצע על ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה. המזכירות תעביר את ההחלטה אל המרכז לגביית קנסות, האגרות והוצאות.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.