הדפסה

בית משפט השלום בטבריה 21

בפני
כבוד השופט סאמר ח'טיב
מבקש

1. עו"ד חיים אייזנקוט
ת.ז. XXXXXX690

נגד

משיבים

1. עירית טבריה
רשויות מקומיות 500267000

2. מלגם שירותים לעיר בע"מ

3. וול דוידוף
ת.ז. XXXXXX219

4. עו"ד שמעון בלסן
ת.ז. XXXXXX379

החלטה

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים או מי מטעמם לפעול בהליכים מנהליים, או בכל הליך אחר, לצורך גביית חוב ארנונה, המוכחש על ידי המבקש ושלטענתו מיוחס לו שלא כדין, בגין נכס הידוע כחלקות 51 ו-52 בגוש 15012 המצוי ברחוב יוחנן בן זכאי פינת רחוב אילת בטבריה. בנוסף, עותר המבקש לביטול של כל הליכי האכיפה והגבייה נשוא החוב לרבות ההגבלות והעיקולים שהוטלו על המבקש במשרד הרישוי, בחשבונות הבנק וברישום בית מגוריו.
טענות הצדדים
ביום 29.1.17 נמסרו למבקש "תעודה על תפיסת מטלטלין" ו"הודעה על ביצוע פעולה בכוח", על פי כתב הרשאה מיום 16.1.17, בגין חוב ארנונה בסך של 182,488.30 ₪, נכון ליום 15.12.16 (ראה נספח א' לבקשה לצו מניעה).
בקצירת האומר, טוען המבקש כי הוא שילם, ואף ביתר, את חוב הארנונה במלואו בגין התקופה, בה הוא החזיק בנכס. נטען, כי אילו המשיבה מס' 1, עיריית טבריה (להלן: העירייה), הייתה מעדכנת ברישומיה את המועד, בו חדל המבקש מלהחזיק בנכס (1.12.02), ובפרט נוכח העובדה כי המבקש מילא חובתו והודיע לעירייה כחוק על מסירת החזקה בנכס – החוב היה נמחק כול ו ואף מותיר את המבקש ביתרת זכות, כך על פי הנטען.

המבקש, שהינו עורך דין במקצועו, מציין כי לאחר שנים של רדיפה, עוגמת נפש ונזקים שנגרמו לו על ידי המשיבים באמצעות נציגיהם , בשל ניסיונות גבייה שלא כדין, הוא הגיש, בחודש יולי 2014, תביעה הצהרתית ונזיקית בעילת לשון הרע וכן בקשה לצו מניעה. לאחר דיון, כך נטען, ניתן צו מניעה זמני כנגד העירייה. בחלון הזמנים שהקציב לכך בית המשפט בהליך הקודם, החל משא ומתן בין המבקש לבין המשיבים על מנת לסיים את המחלוקת בין הצדדים בפשרה. אלא, שבאופן "חסר תקדים ומפתיע, מחק בית המשפט את התביעה מחוסר מעש וטעה לחשוב כי התביעה נזנחה". במשך השנתיים האחרונות, פנה המבקש לראש העיר ולבעלי תפקיד בעיריית על מנת להביא לסיום את המחלוקות בין הצדדים, אלא שהמבקש נתקל באטימות מצד מערכת חזקה המונעת מתוך מניעים של רצון להתעשר שלא כדין וממניעי נקם.

מנגד, טוענים המשיבים, כי הבקשה לוקה בשיהוי חמור ובלתי סביר וכי מתן צו מניעה, משמעו, השעיית הליכי הגבייה שננקטו כדין בגין צבירת חוב במשך 15 שנים, דבר שיסב נזקים חמורים לעירייה בכלל ולציבור בפרט. מאידך, אי מתן צו המניעה לא יגרום לפגיעה כלשהי ומכל מקום וודאי שלא לפגיעה בלתי הפיכה.

לטענת המשיבים, בשנת 2014, המבקש הגיש תביעה זהה נשוא אותה מחלוקת (ת.א. 13591-07-14 בבית משפט השלום בעפולה), אשר נמחקה מחוסר מעש מבלי לדון בתביעה לגופה או לעמוד על בקשתו למתן צו מניעה. לאחר מחיקת התביעה, המבקש ממשיך לעשות דין לעצמו, נמנע מלהסדיר את חובו וכעת החליט להגיש תביעה חדשה, בחוסר ניקיון כפיים, כשלוש שנים לאחר מחיקת התביעה הקודמת שהגיש, בגין אותה מחלוקת, והכל כדי לדחות את הקץ ולהתחמק מתשלומי הארנונה שנצברו לחובתו. גם לאחר מחיקת התביעה מחוסר מעש, העירייה עשתה ככל שביכולתה ונענתה לדרישת המבקש לעריכת בדיקה מעמיקה וקפדנית לאימות החוב בספרי העירייה על מנת שיסדיר את חובו, אולם, על אף המאמצים הבלתי פוסקים והמשאבים הרבים שהקצתה, נתקלה העירייה בסירוב עיקש מצד המבקש להכיר בחובו. המבקש עצמו מציין בבקשתו את המאמצים שהושקעו והמפגשים שנערכו, חדשות לבקרים, עם נציגי העירייה, שצורפו כצד לבקשה מתוך נקמנות גרידא וממניעים זרים, על לא עוול בכפם, לצורך הסדרת החוב ויישוב המחלוקת ארוכת השנים, אך לשווא.

המשיבים טוענים, כי מלוא החוב של המבקש בגין חיובי הארנונה על פי דין, עבור שלושת הנכסים שפורטו בתגובה, עומד על סך כולל של 178,346.30 ₪.
לטענתם, משלא פעל המבקש בהתאם להוראות הדין והפסיקה בעניין הדרכים והמועדים להשגה על חיוב בארנונה, דין הבקשה והתביעה להידחות על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית.

בהחלטה מיום 15.3.17 נעתרתי לבקשה למתן צו מניעה, במעמד צד אחד, בכפוף לחתימת המבקש על התחייבות ללא הגבלת סכום לפיצוי המשיבים, המצאת ערבות צד ג' על סך של 10,000 ₪ והפקדת ערובה כספית בסך של 5,000 ₪.

ביום 23.3.17 התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים, בו שבו הצדדים וחזרו על טענותיהם.

יוער, כי בהחלטה מיום 14.3.17 נעתר בית המבקש לבקשת המבקש להארכת מועד להגשת תביעתו העיקרית עד ליום 19.3.17. כמו כן, בהחלטה מיום 23.3.17 קבעתי כי ככל שבכוונת המבקש להגיש תביעה עיקרית, יעשה כן תוך 7 ימים מיום מתן ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני.

חרף זאת, ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ביחס לבקשה לסעד הזמני, הוריתי ביום 19.04.17 לתובע להגיש את התביעה העיקרית, תוך 7 ימים מיום מתן ההחלטה, וזאת ע"מ לאפשר לבית המשפט להכריע בבקשה לסעד זמני.

כתב התביעה הוגש באישור בית המשפט ביום 07.05.17.
דיון והכרעה
טענת המשיבה להעדר סמכות עניינית
הלכה פסוקה היא כי מבחן הסעד הוא המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה (ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (פורסם במאגרים המשפטיים, 4.5.03)).
הפסיקה הבחינה בין מקרים בהם עותר התובע לסעד של הצהרה או קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המנהלית, אשר בהם הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, לבין מקרים בהם עותר התובע לסעד כספי או להשבת כספים, אשר בהם נתונה הסמכות לבית המשפט האזרחי, בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי, בהתאם לסכום התביעה (רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 12.7.07); רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, נט (5) 473).

כך נפסק ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד מ' צרפתי (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.9.05):
"בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות (פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית). לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית".

סעיף 5 לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט לענינים מנהליים) קובע כדלקמן:
" בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית); ... ... "
על פי סעיף 1(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים:
"ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".
טענת "אינני מחזיק"
סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) קובע כך:
"3. השגה
(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).
(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".
ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.6.08) עמד בית המשפט העליון על סעיף 3(ג) לחוק הערר:
"סעיף 3(א) לחוק הערר מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן הינה בסמכותו של מנהל הארנונה. את ההשגה יש להגיש תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום. סעיף 3(א)(3) שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד, וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) ( חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. נראה כי התייחסותו של סעיף 3(ג) לסעיף קטן (א)(3) מצמיחה טעויות בפרשנותו, שכן ניתן לסבור שהוא מתייחס לכל סעיף 3(א) בעוד שלא כך הדבר. לפיכך, צודקת העיריה בטענתה כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת "אינני מחזיק בנכס" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א) . הוכחה לכך ניתן למצוא בדברי הכנסת בדיון על הצעת התיקון לחוק. יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה דאז, יהושע מצא הסביר את מטרת התיקון:
"הוספה הוראה שלפיה אדם שלא השיג, כלומר שלא ערער לפי חוק מיוחד זה בטענה שחויב אף-על-פי שלא היה מחזיק, יוכל בכל זאת להעלות את הטענה אם ייתבע בדין לשלם את הארנונה. לפני התיקון הזה, ברגע שאדם חויב ולא הגיש השגה, כבר לא יכול היה לפנות לערכאות" (ד"כ התשנ"ד 8784).
נראה, אם כך, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת "איני מחזיק בנכס", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד".
ומן הכלל אל הפרט:
ברישא לבקשתו לצו מניעה, טוען המבקש כדלקמן: "צו זה מבוקש עד לבירור התביעה העיקרית, שעניינה סעד הצהרתי וכספי (נזקי לשון הרע) אשר תוגש תוך 7 ימים מיום הגשת בקשה זו בהתאם לתקנות". בהמשך הבקשה, טען המבקש כי במסגרת התביעה העיקרית, הוא יעתור למתן שני סעדים, האחד הצהרתי והשני כספי. המבקש ישכנע את בית המשפט כי הוא לא החזיק בנכס בתקופות אליהן מתייחס חוב הארנונה וכי הוא שילם את מלוא החוב בגין התקופה בה החזיק בנכס וכן יוכיח כי נגרמו לו נזקים אישיים וכספיים בשל התנהלות העירייה בכך שייחסה לו חוב שקרי שטפח לממדים מפלצתיים (ראה סעיף 72 ד' לבקשה).

בדיון שהתקיים בפניי ביום 23.3.17, טען המבקש כי "מדובר בטענה או תביעה שמדברת קודם כל על עצם קיומו של חוב כזה או אחר, לא קשור לגודל הנכס, לצו הארנונה, לסיווג הנכס".

מעיון בכתב התביעה, עולה כי התובע עותר לשני סעדים, הראשון הצהרתי והשני כספי. הסעד ההצהרתי המבוקש הינו כי התובע "איננו מחזיק בנכס " כשסעד זה הינו הסעד העיקרי, שאליו עותר התובע. בנוסף לכך עותר התובע לסעד כספי מכוח חוק איסור לשון הרע.

הואיל והתובע מבקש סעד הצהרתי כי הוא "איננו החזיק בנכס" כאמור , קיימת לבית המשפט סמכות לדון בתביעה.

ראה תא (חי') 35413-11-16 נעימה נכסים בע"מ נ' עיריית חיפה – אגף הארנונה ( כב' השופט אהרון שדה): "כאשר טענת "אינני מחזיק" היא טענה מרכזית בהליך, ניתן לתת את הרשות לדון בה בבית המשפט האזרחי, כאשר טענת "אינני מחזיק" היא טענה משנית לצד טענות מנהליות "טהורות", יש להעביר את התיק לבית המשפט המנהלי. משכך, מבחינת הסמכות העניינית, ניתן לטעון את טענת "אינני מחזיק" בפני בית משפט האזרחי והסמכות בעניין זה מקבילה. במקרה דנן ישנו טעם נוסף המצדיק השארת הדיון בעניין "אינני מחזיק" בבית המשפט האזרחי , קרי לפניי והוא נוגע לקיומם של נתבעים נוספים בנושא זה שאינם בגדר רשות מנהלית.

ראה דוגמא נוספת – תא (חי') 40478-06-12 מרוקיאן נ' עיריית חיפה (גם כן כב' השופט אהרון שדה), שם נתבקש סעד הצהרתי ולפיו הנתבעת היא הגורם אשר חב בחוב הארנונה המיוחס לתובע בשל טענת "אינני מחזיק". בית המשפט קבע, גם באותו מקרה, כי התובע רשאי להעלות טענותיו בפני בית המשפט, ובפרט נוכח העובדה כי צורפה לאותו הליך נתבעת שאיננה בגדר רשות מנהלית.

החלטה נוספת, בה נדחתה בקשה למחיקת תביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, אליה מפנה המבקש ניתנה ע"י כב' השו פטת ברכה לכמן בת"א 21522-12-15 השקעות ונכסים בצפון בע"מ נ' טבריה ואח' (החלטה מיום 10.6.16). גם בהליך זה, דובר בעתירת התובעת למתן פסק דין הצהרתי ולפיו היא איננה המחזיקה בנכס לצורכי חוק הארנונה. בית המשפט הפנה לעניין גיא לוי לעיל וקבע כי בהתאם להוראות החוק ולהלכה הפסוקה, לבית המשפט הסמכות העניינית לדון בטענת התובעת ולפיה היא איננה מחזיקה בנכס.

לסיכומם של דברים, אני דוחה את טענת המשיבים, ולפיה בית משפט זה נעדר סמכות עניינית. במקרה שלפניי שוכנעתי, וכפי שפורט לעיל בהרחבה, כי הסמכות העניינית לדון בבקשה דנן מוקנית לבית משפט השלום.
הבקשה לצו מניעה - לגופא
אקדים ואציין, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות, וזאת מהטעמים המפורטים להלן, כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד.

שיהוי: מדובר בחוב ארנונה בגין השנים 2001-2003, על פי הנטען בבקשה לצו מניעה (סעיף 43). דומה, כי אין צורך להכביר מלים באשר לעובדה, כי ה סעד ה זמני לא בא בכדי להגן על פגיעה נטענת בזכות הקניין או כל פגיעה אחרת, שבוצעה על פי הנטען לפני יותר מארבע עשרה שנים. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה כי אין מחלוקת כי התובע ידע בזמן אמת אודות החוב, נשוא הבקשה.
הליך קודם: המבקש לא סיפק הסבר המניח את הדעת מדוע זנח תביעתו הקודמת אשר נמחקה מחוסר מעש. חרף טענותיו כנגד מחיקת התביעה, אין חולק על כך שהמבקש לא השיג על החלטת המחיקה.

העדר ראיה: המבקש לא הציג ראיה לכאורה המעידה על כ ך שהודיע לעירייה על הפסקת החזקה בנכס כנטען על ידו.

חזקת התקינות: המבקש לא סתר ולו לכאורה, את החזקה הקבועה ב סעיף 318 לפקודת העיריות – חזקה ולפיה פנקסי העירייה מהווים ראיה לכאורה לגבי חוב הארנונה.

חפיפה בין הסעד הזמני לסעד העיקרי: הלכה היא כי בית המשפט ינקוט במשנה זהירות בטרם יצווה על צו עשה זמני, אשר חופף בעיקרו את הסעד העיקרי שהתבקש בתובענה. סעד מעין זה ינתן במצבים חריגים בלבד, רק כאשר נוכח בית המשפט לדעת כי התערבותו חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם (פרשת רשת נגה, פיסקה 32; רע"א 8235/08 אנג'ל נ' שלמה א. אנג'ל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 7 (16.4.2009)). אינני סבור כי העניין דנן הוא חריג המצדיק סטייה מהלכה זו, ודאי כאשר מצטרפות גם יתר הנסיבות שפורטו לעיל באשר לאופיו של הסעד שהתבקש.
סוף דבר
הבקשה נדחית, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ז, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים.