הדפסה

בית משפט השלום בטבריה 04

בפני
כבוד השופט סאמר ח'טיב

המבקשים:

  1. איי מרקטס פלטפורמה למסחר בשוק ההון
  2. מנקס אונליין טריידינג בע"מ
  3. רועי שגן

נגד

המשיב:
אייל חברבר

החלטה

לפניי בקשה להורות על העברת הדיון בתובענה לבית משפט לו מסורה הסמכות המקומית, הוא בית משפט השלום בהרצליה המצוי במחוז שיפוט תל-אביב-יפו, וזאת בהתאם לתניית השיפוט עליה הוסכם בין הצדדים.
המשיב הגיש תביעה כספית בסך של 160,000 ₪, בעילה של תרמית והטעיה, בה נטען כי המבקשות 1 ו-2 הן חברות שהציגו עצמן בפני המשיב כחברות שעוסקות במסחר והשקעות בשוק ההון, באמצעות תוכנת מחשב אינטרנטית בה הימר המשיב, ללא ידיעתו, כאחרון המהמרים בקזינו, אך בעטיפה של השקעה ומסחר בשוק ההון. המבקש 1, כך נטען, הינו הבעלים ובעל המניות של המבקשות 1 ו-2, אשר עשה בהן שימוש לרעה במטרה להטעות את המשיב ולהתעשר על גבו. לטענת המשיב, המבקשים הונו אותו, הציגו בפניו מצג שווא כאילו הם עוסקים במסחר והשקעה בשוק ההון וגרמו לו להעביר לחשבונם כספים רבים, סך של כ-80,000 ₪. על כן, עותר התובע לחיוב המבקשות בסך כולל של 160,000 ₪ על פי הפירוט שלהלן: 80,000 ₪ בגין אובדן השקעה, 65,000 ₪ בגין אובדן רווחים ו- 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
טענות המבקשים
בבקשתם, טוענים המבקשים כי היחסים שבין המשיב למבקשת 2 הינם מתוקף הסכם " תנאי השימוש במערכת" במסגרתו התקשרו הצדדים עובר למועד התחלת פעילותו של המשיב במערכת אותה הפעילה המבקשת 2 ( נספח א' לכתב התביעה, להלן: ההסכם). בין היתר, קובע הפתיח לתנאי השימוש כי על הלקוח לקרוא את תנאי ההסכם בטרם ימלא את טופס ההרשמה וכי על-ידי הקלקה על אופציית " אני מקבל", "אני מסכים" או " המשך", מאשר הלקוח כי הוא קרא את תנאי השימוש, מבין את תוכנו ומסכים לכל תנאיו. אין הלקוח יכול להתחיל לפעול במערכת מבלי שאישר את תנאי האישור מראש.
לטענת המבקשים, בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה בשל קיומה של תניית שיפוט ייחודית שנקבעה בסעיף 33.5 להסכם ההתקשרות בין הצדדים ולפיה כל תביעה או הליך משפטי ביחס להסכם יוגשו לבתי המשפט במחוז תל אביב.
טענות המשיב
המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אין גבול לעזות המצח של המבקשים שלא רק הונו אותו אלא שעתה הם מנסים להכביד על ההליך ולפגוע ביעילותו. המשיב טוען לקיומה של חזקה לפיה תניית השיפוט האמורה מהווה תנייה מקפחת בחוזה אחיד, בהתאם לסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים), ומשכך, אין לה כל תוקף. המשיב מוסיף כי אין חולק על כך כי עסקינן בחוזה אחיד וכי מדובר בתנאי מקפח, אשר כל מטרתו היא למנוע מן המשיב לפנות לבית המשפט, שכן יאלץ לכתת רגליו מרמת הגולן ועד להרצליה, על מנת לעמוד על זכויותיו.
דיון והכרעה
בנסיבות דנן, המתווה לבחינת סמכות בית המשפט נקבע בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי):
"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4".
סעיף 33.5 להסכם בין הצדדים מקנה סמכות לבתי המשפט במחוז תל-אביב-יפו ( ההדגשה אינה במקור – ס.ח'):
"... כל אחד מהצדדים מסכים בזה באופן בלתי חוזר ( i) שכל תביעה, פעולה או הליך משפטי ביחס להסכם הזה יובאו אך ורק בפני בתי המשפט בתל-אביב, ישראל ... ומוותר בזאת, בכפוף לכל חוק, על כל טענה שתהיה לו כנגד מקום השיפוט... וכן על כל טענה שתביעה, פעולה או הליך כאמור הובאו למקום דיון שאינו נוח לו..."
הנה כי כן, תניית השיפוט נשוא ההסכם הינה תניית שיפוט ייחודית הקובעת, ביחס לתובענות המוגשות על ידי מי מהצדדים, סמכות שיפוט בלעדית לבית המשפט המוסמך בתל אביב.
אולם, המשיב טוען כי הסכם ההתקשרות בין הצדדים הינו חוזה אחיד ומשכך תניית השיפוט הינה תנייה מקפחת בהתאם לסעיף 9(4) לחוק החוזים האחידים, אשר יש להורות על ביטולה.
סעיף 2 לחוק החוזים האחידים מגדיר " חוזה אחיד" מהו:
"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם"
המבחן לקיומו של חוזה אחיד הינו מבחן פורמאלי, אשר תלוי בקיומם של מרכיבי הגדרת " חוזה אחיד" בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק ( ע"א 4602/97 רדאל ( אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נג(2) 577).
באשר לסוג ההוכחות הנדרש לצורך הרמת הנטל להוכיח כי חוזה הינו חוזה אחיד, ראה ו' לוסטהויז וט' שפניץ חוזים אחידים (תשנ"ד) בעמוד 27:
"... ניתן לומר כי בדרך-כלל, כאשר מדובר בטופס ( שבלונה) שרק פרטים ספורים בו מולאו באופן ספציפי, יש להסתפק בכך לשם הרמת נטל ההוכחה ולראות בטופס נוסח של החוזה – הגורר אחריו את תחולת החוק. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מטרת החוק, כפי שהיא משתקפת בסעיף המטרה".
מעיון בהסכם עולה כי מדובר בהסכם סטנדרטי שנוסח מראש על ידי המבקשת 2, הכולל נוסח שבלוני של תנאי השימוש בשירותי המבקשת 2, היא הספק. מדובר בשלד של הסכם שנוסח על ידי צד אחד בלבד, הלוא הוא הספק, אשר איננו תוצאה של משא ומתן בין צדדים ואשר תנאיו מיועדים להתקשרויות עם גורמים שונים אשר מספרם וזהותם איננו ידוע מראש ( ע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל – עמותה נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד מה (5) 89; תאמ ( מחוזי נצרת) 19249-07-15 אמארה נ' דלק מוטורס בע"מ (23.4.16)).
על כן, אני קובע כי ההסכם הינו בבחינת " חוזה אחיד", כמשמעות המונח בחוק החוזים האחידים.
סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, שתוקן ביום 1.6.04, קובע כי חזקה על תנאי בחוזה אחיד הנוגע לתניית שיפוט שהינו תנאי מקפח:
"4. חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים:
... ....
(9) תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך;"
במקרה דנן, כאמור לעיל, סעיף 33.5 להסכם הינו תניית שיפוט ייחודית הקובעת, ביחס לתובענות המוגשות על ידי מי מהצדדים, סמכות שיפוט בלעדית לבית המשפט המוסמך בתל אביב. הואיל וקבעתי כי המדובר בחוזה אחיד והואיל ותניית השיפוט בהסכם מתנה על ההוראות בדבר סמכות מקומית על פי תקנות סדר הדין האזרחי, הרי שחזקה כי תניית שיפוט זו הינה תנייה מקפחת, הנופלת בגדרי סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים.
משקבעתי כי קמה החזקה דנן, יש לבחון, כעת, האם הצליחו המשיבים לסתור אותה בנסיבות העניין. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט פוגלמן ברע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי (7.4.10), תוך שהוא מפנה לע"א 6916/04 בנק לאומי בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.2.10) ( ההדגשות אינן במקור – ס.ח'):
"כאמור, בעניין בנק לאומי, נפסק כי " לא נס ליחה" של הלכת מפעל הפיס ( שם, פסקה 127 לפסק-דינו של השופט י' אלון). נקבע כי " הגיונה וטעמה" של הלכת מפעל הפיס, בדגש על הפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית ככלי לקדם את נוחות בעל הדין ( מפעל הפיס, בעמ' 478; וגם: רע"א 6920/04 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731, 734), עודם רלוונטיים, גם לאחר התיקון בחוק. מכאן, שבשלב השני, שבו בוחן בית משפט אם נסתרת חזקת הקיפוח ביחס לתנית שיפוט ספציפית, ייקח הוא בחשבון את שיקול ההרתעה מפני מימוש זכויות. לשון אחר, ככל שיצליח הסַפָּק להראות כי אין בתנית השיפוט כדי להרתיע את הלקוח מעמידה על זכויותיו המשפטיות, כן ייטה בית המשפט לקבוע כי התניה אינה מקפחת בנסיבות העניין. עם זאת, בכך לא מתמצה הבדיקה. כאמור בסעיף 3 לחוק, יש לבחון את התניה " בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות", כאשר בשל החזקה האמורה, נטל ההוכחה להראות כי התניה אינה מקפחת מוטל על כתפי הספק. וכך נקבע בעניין בנק לאומי:
"המבחן לקיומו של תנאי מקפח ולהוראה שיפוטית בדבר ביטולו או שינויו אינו מבחן טכני צר, אלא קשור הוא בטבורו, כנאמר בסעיף 3 לחוק, "למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות" (שם, פסקה 127 לפסק-דינו של השופט י' אלון)".
ומן הכלל אל הפרט – המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח, כי לנוכח מכלול הנסיבות, לרבות שאלת ההרתעה מפני מימוש זכויות, התנייה אינה מקפחת וכי יש לבכר את האינטרס שלהם, או של בא כוחם, לרכז את כל הדיונים המשפטיים במחוז תל-אביב, על פני האינטרס של המשיב להתדיין במקום השיפוט בהתאם להוראות סדר הדין האזרחי והקרוב למקום מגוריו ( ראה בר"ע ( מחוזי י-ם) 1122/09 מאיר חברה למכוניות בע"מ נ' ברפי (7.1.10); רע"א 1108/10 לעיל; ת.א. (ב"ש) 40449-03-15 מ.כהן מפעלי מתכת בע"מ נ' בן רומנו יצחק (19.11.15; ת.א. (י-ם) 55104-05-15 אפרים כהן נ' בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ (16.11.16)).
משכך, תניית השיפוט הקבועה בסעיף 33.5 להסכם הינה תנייה מקפחת, אשר על פי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, דינה בטלות.
משהגעתי למסקנתי לעיל, נותר לבחון האם נתונה הסמכות המקומית לבית משפט זה בהתאם לכללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי. הצדדים לא העלו כל טענה בעניין.
כללי הסמכות המקומית מעוגנים בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כך ( ההדגשה אינה במקור – ס.ח'):
"(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.
(א2) על אף האמור בתקנת משנה (א), תובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או מקום מגוריו או מקום עסקו של התובע, בלבד, ויחולו האמור בתקנת משנה (א1).
(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים."
בכתב התביעה, טוען המשיב כי המבקשות 1 ו-2 הינן חברות אשר הציגו עצמן בפניו, הן באמצעות פרסום באינטרנט והן בשיחת המכר הטלפונית, כמי שעוסקות במסחר והשקעות בשוק ההון באמצעות הפעלת תוכנת מחשב אינטרנטית ( סעיפים 1 ו-2).
בכתב ההגנה, טוענים המבקשים כי במסגרת ההסכם, העביר המשיב כספים אשר שימשו אותו לביצוע עסקאות בזירת המסחר בתחום האופציות הבינאריות אשר הופעלה על ידי המבקשת 2 ( סעיפים 5.2 ו-6).
על כן, אין חולק כי עסקינן בתובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט על פי תקנה 3( א2).
בהקשר זה, אפנה לת.א. (מחוזי מרכז) 55550-06-16 צ'רלטון בע"מ נ' ג'אבר (9.11.16) שם נקבע כי תקנה 3( א2), אשר הוספה לתקנות במסגרת תיקון מס' 2 לתקנות סדר הדין האזרחי ונכנסה לתוקף ביום 24.6.16 ו אשר שינתה את הדין הנוגע לסמכות המקומית בתביעות בקשר לאינטרנט, חלה על כל התביעות הקשורות בנעשה ברשת האינטרנט ובכלל זה תביעות חוזיות, נזיקיות, עשיית עושר, לשון הרע ועוד כיוצא באלו עוולות הנעשות ברשת האינטרנט.
לשון תקנה 3( א2) ברורה וקובעת שתי חלופות ביחס לתביעות שעילתן נובעת מפרסום או סחר ברשת האינטרנט – מקום מגוריו/עסקו של הנתבע או מקום מגוריו/עסקו של התובע. לתובע זכות הבחירה בין חלופות אלה.
מתגובת המשיב לבקשה, עולה כי מקום מגוריו הוא ברמת הגולן, ומשכך – קיימת סמכות מקומית לבית משפט זה.
סיכום
על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, דין הבקשה להעברת התביעה מחמת חוסר סמכות מקומית – להידחות.
המבקשים יישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד המשיב בסך כולל של 1,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
נקבע לקדם משפט ליום 28.12.17 שעה 09:00.
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ד תשרי תשע"ח, 04 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.