הדפסה

בית משפט השלום בטבריה תא"מ 72409-01-20

בפני
כבוד השופט סאמר ח'טיב

התובע:

יהודה הללי ת.ז. XXXXXX735
ע" ב"כ עו"ד הילה לב עבדאל
על פי חוק הסיוע המשפטי

נגד

הנתבע:

בנק דיסקונט לישראל – סניף טבריה 46
ע"י ב"כ עו"ד שלומית ישורון-סוניס

פסק דין

לפני תביעה כספית, בסדר דין מהיר, לקבלת פיצוי בסך של 79,000 ₪ בגין התנהלות הנתבע (להלן: הבנק) כלפי התובע.
טענות התובע
על פי הנטען בכתב התביעה, במועדים הרלבנטיים, ניהל התובע חשבון עו"ש בבנק דיסקונט, סניף בת ים (148) (להלן: החשבון, סניף בת ים, בהתאמה). התובע התקיים מדמי סיוע בשכר דירה בסך של 770 ₪ וקצבת נכות בסך של 2,964 ₪ על רקע נכותו הרפואית, אשר בעטיה הוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי.
ביום 14.08.19, ניגש התובע לסניף בנק דיסקונט בטבריה (46) (להלן: סניף טבריה או הסניף), הוא הנתבע דכאן, על מנת למשוך מחשבונו סך של 100 ₪ לצורך רכישת מזון.
ואולם, הבנק סירב בכל תוקף לבצע את המשיכה הנ"ל בטענה שאין אישור של סניף בת ים לביצוע הפעולה. תחילה, האמין התובע לדברי נציגת הבנק אך בהמשך נזכר כי אסור לבנק למנוע משיכת כספים של קצבת נכות, בפרט בסכום שהתובע ביקש למשוך. כמו כן, לא הייתה כל מניעה לאשר את ביצוע המשיכה שכן יתרת החשבון הייתה מצויה בזכות.
למעלה משלוש שעות ובחום הכבד ששרר באותו היום בעיר טבריה, בעודו רעב ומותש, המתין התובע בסניף על מנת שיתקבל אישור מסניף בת ים. בסופו של דבר, נאמר לו, בחוסר אמפתיה, כי הוא מנוע מלמשוך את כספי הקצבה.
מתוך תסכול וזעם ונוכח נכותו, מסר התובע שרשרת זהב יקרת ערך, מבחינה כספית וסנטימנטלית, ללקוח אחר של הבנק אף על פי שלא הייתה כל היכרות בין השניים.
למחרת היום, שב התובע לסניף, אלא שהפעם, למרבה ההפתעה, אושרה לתובע משיכה בסך של 100 ₪ מחשבונו. ואולם, לא היה בכך כדי לבטל את עוגמת הנפש שחווה יום קודם לכן ואת תחושת העלבון, הרעב והכעס שחש לאור התנהלותו של הבנק וקשיחות הלב שהפגין כלפיו.
כמו כן, התובע ביקש מנציגי הבנק שיסייעו לו לאתר את אותו הלקוח שהשרשרת נמסרה לידיו, אך הם סירבו להיחלץ לעזרתו.
לאור האמור, מבקש התובע לחייב את הבנק בסך כולל של 79,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו – עגמת נפש וערך השרשרת שאבדה.
טענות הבנק
בכתב ההגנה, מכחיש הבנק מכל וכל את טענות התובע כלפיו.
לטענת הבנק, באמצע חודש אוגוסט 2019, פנה התובע לקופאי בסניף טבריה של הבנק וביקש ממנו למשוך כספים במזומן מחשבונו המתנהל בסניף בת ים, כאמור.
מאחר שחשבונו של התובע לא מתנהל בסניף בו ביקש לבצע את משיכת הכספים, הועברה פנייה לסניף בת ים לצורך קבלת אישור משיכה במזומן.
לאחר זמן, התקבל אישור מסניף בת ים למשיכת סך של 300 ₪ בלבד מהחשבון. ואולם, כשהתקבל האישור התובע כבר לא היה בסניף. סגנית מנהל הסניף יצאה החוצה לחפשו כדי להודיע לו כי נתקבל אישור כאמור, אך התובע לא היה במקום.
בשעות אחר הצהריים של אותו היום או למחרת, חזר התובע לסניף ולאחר התנהלות קולנית ואלימה בסניף, הוא משך בקופה כספים במזומן.
הבנק מכחיש את הנטען לגבי מסירת שרשרת ללקוח הבנק מחמת חוסר ידיעה וטוען כי ככל שהתובע מסר בכעס שרשרת שהייתה על צווארו ללקוח אחר של הסניף, אין לו אלא להלין על עצמו והבנק אינו אחראי לתוצאות מעשיו.
העדים מטעם הצדדים
בדיון שהתקיים לפני ביום 04.08.20 התייצבו והעידו התובע ונציגה מטעם הבנק, גב' מיטל אריש אשר משמשת כסגנית מנהל סניף טבריה (להלן: נציגת הבנק).
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל חומר הראיות ולאחר שמיעת העדויות ועיון בסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, על פי תקנה 214טז(ב) ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי:
אין חולק כי ביום 14.08.19 התייצב התובע בסניף טבריה של הבנק וביקש לבצע משיכת כספים מחשבונו המתנהל בסניף בת ים. לאחר המתנה, סירב הבנק לבצע המשיכה והתובע עזב את הסניף בכעס. לפני עזיבתו, בלהט הרגע ומתוך סערת רגשות בה היה התובע שרוי באותה עת, הוא מסר שרשרת שהייתה על צווארו ללקוח אחר ששהה במקום (ראו סעיפים 1-4 לסיכומי הבנק).
עוד אין חולק כי למחרת היום, הגיע התובע שוב לסניף טבריה וביצע משיכה בסך של 100 ₪ מחשבונו. פעולה זו בוצעה ללא כל בעיה. התובע ביקש לקבל את פרטי הלקוח לו מסר את השרשרת, אך הבנק סירב למסור לו את פרטיו.
החל מיום 15.08.19 פנה התובע בכתב לבנק בדרישות לפצותו בגין עוגמת נפש ובגין אובדן השרשרת, בסך כולל של 79,000 ₪. הבנק השיב לפניות התובע, מספר פעמים, תוך שהבהיר כי הוא אינו מהווה צד ואינו אחראי לחפציו האישיים של התובע ולהחלטתו של התובע למסור את השרשרת למאן דהוא. כחודש לאחר האירוע, ביקש התובע לראשונה בכתב לקבל את סרט הצילום מהסניף מיום האירוע. הבנק השיב לו כי הצילומים אינם קיימים עוד וכי בכל מקרה, לא ניתן למסור לידיו את סרטוני מצלמות האבטחה בסניף ללא צו שיפוטי.
למעשה, הבנק עצמו טוען בסיכומיו, כפי שטוען התובע, כי הלה עזב את הסניף בכעס לאחר שבקשתו למשוך כספים סורבה, וזאת לאחר המתנה ממושכת בסניף. ואולם, טענה זו עומדת בסתירה לטענה העיקרית שהעלה הבנק תחילה, בכתב ההגנה, ולפיה התקבל אישור מסניף בת ים למשיכת סך של 300 ₪ מהחשבון אך התובע כבר עזב את הסניף.
כמו כן, טענת הבנק ולפיה סירוב הבנק נבע מכך שהתובע "ככל הנראה" ביקש למשוך סך של 300 ₪ ואף "אולי" יותר, כלומר ביקש למשוך סכום כסף העולה על היתרה בחשבונו באותה העת, לא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהיר עדותה הראשית של נציגת הבנק ולא נתמכה בראיה כלשהי. מכל מקום, מעיון בתדפיס חשבון הבנק של התובע ניתן ללמוד כי באותו המועד בו ביקש התובע למשוך כסף במזומן (14.08.19) עמדה היתרה בחשבונו על סך של 325.54 ₪, כך שממילא הייתה יתרה מספקת בחשבון אף אילו ביקש למשוך סך של 300 ₪ כפי שנטען.
בהקשר זה, יש לזקוף לחובת הבנק את הימנעותו מלהציג ראיות שבשליטתו ואשר יכולות היו לתמוך בגרסתו. כך, הבנק לא הביא תיעוד כלשהו של הפניה שנעשתה על ידי סניף טבריה לסניף בת ים בעקבות בקשתו של התובע למשוך כספים. זאת, חרף עדותה של נציגת הבנק כי קיים נוהג בבנק ולפיו כאשר לקוח מבקש למשוך כספים מחשבונו המתנהל בסניף אחר, מתבצע תיעוד של הבקשה לרבות הסכום המבוקש (עמוד 11 שורות 24-33, עמוד 12 שורה 1 לפרוטוקול). כמו כן, הבנק נמנע מלהגיש את הודעת הדואר האלקטרוני שלטענת נציגת הבנק נשלח ה על ידה לסניף בת ים ושבעקבותי ה אושרה משיכה של 320 ₪ בהודעה חוזרת (סעיף 3 לתצהיר מטעם נציגת הבנק). בנסיבות אלה, יש להחיל את ההלכה הפסוקה לפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו, מבלי שנתן לכך טעם סביר, משמשת חיזוק לראיות הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991)).
זאת ועוד, הבנק לא סתר את גרסתו של התובע, בה נתתי אמון, ולפיה הוא המתין בסניף למעלה משעתיים עד שנאמר לו כי לא נתקבל אישור לבצע את משיכת הכספים. הבנק טען בכתב הגנתו כי "לאחר זמן" התקבל אישור, מבלי שפירט את משך הזמן. בהמשך, העלה הבנק טענה נוספת שלא הועלתה על ידו בכתב ההגנה או בתצהיר ולפיה הטיפול בבקשת התובע אכן "לקח זמן" עקב בעיית תקשורת עם סניף בת ים (עמוד 2 שורות 6-8 לפרוטוקול). גם בסיכומים, חזר הבנק על טענה זו ולפיה העניין התארך נוכח עומס פונים וקשיי תקשורת מול סניף בת ים (סעיף 7). ואולם, מעבר לעובדה שטענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, הרי שממילא, היא לא נתמכה בראיה כלשהי.
נתתי אמון בעדותו של התובע כי נוכח התנהלות הבנק והתארכות הטיפול בבקשתו, הוא חש עלבון וכעס. אמנם, ידוע ומקובל כי במוסדות פיננסיים, ממשלתיים וכיו"ב, זמן ההמתנה אינו ידוע מראש וייתכן כי לקוח יצטרך להמתין מעבר לזמן המוערך על ידו. יחד עם זאת, מקובלת עליי הטענה כי אין הבנק יכול לפטור עצמו בקלות מעגמת הנפש שנגרמה לתובע עקב התארכות הטיפול בעניינו ועקב הסירוב להיעתר לבקשתו למשיכת כספים (ללא כל סיבה מוצדקת שהובאה לפניו בזמן אמת או לפני בית המשפט כעת) , בטענה שהעניין התארך עקב תקלה, טענה שממילא לא הוכחה, בפרט בנסיבות בהן מדובר באדם נכה. חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא בדבריו של ב"כ הבנק בעמוד 2 שורות 6-8 לפרוטוקול: "לקוחות בנק דיסקונט שיש להם תעודת נכה לא עומדים בתור, אם צריך לברר משהו, אנו מבקשים מהם להמתין בצד. לפנים משורת הדין, היתה בעיית תקשורת עם סניף בת ים, לקח זמן".
בכל הכבוד לבנק, התרשמתי, כי הוא מנסה להסיר מעצמו אחריות בטענה כאילו לא קרה דבר ובסך הכל הייתה תקלת תקשורת שבעטיה חל עיכוב בטיפול בבקשת התובע. לקוח המגיע לסניפי הבנק מצפה לקבל שירות הולם ואם בשל תקלה או טעות מצד הבנק, שאין ללקוח כל מעורבות בה, נגרמו ללקוח טרדה ואי נעימות, הרי שעל טעויות אשר גורמות ללקוח תמים לבזבז את זמנו, יש לשלם, ואין הבנק יכול לפטור את עצמו מאחריות על ידי אמירה סתמית וכללית שבסך הכל מדובר ב"קשיי תקשורת".
לעניין נזקי התובע – מסכים אני עם טענת הבנק ולפיה הסכום הנתבע על ידי התובע, בנסיבות המקרה, הוא סכום מופרז ובלתי סביר. התובע לא הוכיח, ולו בבדל ראיה, מהו ערך השרשרת שנמסרה על ידו ללקוח אחר של הבנק, מתוך סערת רגשות. כמו כן, בנסיבות בהן הובהר לתובע, יום למחרת האירוע, דהיינו ביום 15.08.19, כי לא ניתן למסור לידיו את סרטוני מצלמות האבטחה בסניף ללא צו שיפוטי, לא מצאתי ממש בטענת התובע כי הבנק לא סייע לתובע להקטין את הנזק ולאתר את השרשרת. מסירת צילומים ללא צו כאמור מהווה הפרה של חובת הסודיות הקבועה בסעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. מכל מקום, בנסיבות בהן מסר התובע את השרשרת, אין לו להלין אלא על עצמו ולא מצאתי כי יש להטיל על הבנק אחריות בגין תוצאות מעשי התובע.
יחד עם זאת, ההתנהלות הלקויה של הבנק אילצה את התובע להמתין שעות ארוכות בסניף ולגשת אליו שוב למחרת היום על מנת לבצע את משיכת הכספים. אני מאמין לתובע כי הדבר היה כרוך בעגמת נפש בלתי מבוטלת, טרדה, אי נעימות ובזבוז זמן, על לא עוול בכפו.
בהתחשב בכל הנימוקים שפורטו לעיל, סבורני כי פיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין עגמת נפש וטרדה שנגרמו לתובע, יהא הולם בנסיבות העניין.
לסיום אציין, כי טענות התובע שהועלו בסיכומיו ולפיהן הבנק הטעה את התובע בניגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 ופגע בשמו הטוב בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נטענו בעלמא, ללא כל בסיס ראייתי ו לא מצאתי בהן ממש. התובע לא הוכיח את יסוד הפרסום, לא כל שכן כי מדובר בפרסום שיש בו להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
אשר להוצאות משפט – התובע היה מיוצג בהליך על ידי הלשכה לסיוע משפטי. הוא הופטר מתשלום אגרה. בנסיבות אלה, אין מקום לפסיקת הוצאות משפט לטובת תובע. עם זאת, המדינה נשאה בעלות ייצוגו של התובע. בנסיבות אלה, על הבנק לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 1,000 ₪, וזאת בשים לב לסכום שנפסק לעיל.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הבנק לשלם לתובע סך של 2,000 ₪.
נוסף על כך, על הבנק לשלם סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בשל ייצוג התובע מכוח חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972, דינן של הוצאות אלה כדין הוצאות הנפסקות לטובת אוצר המדינה.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ' תשרי תשפ"א, 08 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.