הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 69248-12-18

בפני
כבוד ה שופטת אפרת הלר

תובע

בן שבבו
ע"י ב"כ עוה"ד רון מר לוינטל
נגד

נתבעת
מאירה אזרד
ע"י ב"כ עוה"ד שלומי וינברג ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך של 300,000 ₪, שעניינה פיצוי בגין פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") וזאת בגין אמירות נטענות, בהן התבטאה הנתבעת בגנותו של התובע בפני צד שלישי וכן לפיצוי בגין פגיעה נטענת בפרטיות, בטענה שהנתבעת מסרה לצד שלישי מידע פרטי אודות התובע, המצוי בחיסיון על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

התובע היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעל דין בהליכי גירושין, בהם ייצגה הנתבעת, עורכת דין במקצועה, את גרושתו של התובע, במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין התובע לגרושתו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.

טענות התובע

התובע טוען כי מהעתקי הקלטות שנמסרו לידיו מרותם מר לוי, אשר שימש כשוטר בעבר (להלן: "מר לוי "), ודיבר עם הנתבעת בעניינו של התובע, נשמעת הנתבעת משוחחת עם מר לוי בצורה פוגענית ולא מכבדת אודות התובע, כאשר בין היתר היא טוענת שהתובע הוא "אדם נוכל", "זבל", "מתעסק עם זונות", "עבריין", "קשור בסחר בסמים" וכן "משחד דיינים בבית הדין הרבני", תוך שהיא מפרטת פרטים אישים וחסויים בעניינו של התובע מתוך ההליכים בבית המשפט לעניינים משפחה ובבית הדין הרבני.

לטענת התובע, מר לוי הכיר את הנתבעת בעבר במסגרת עבודתו במשטרה וסבר שיוכל לדבר על ליבה של הנתבעת ולהקל עליו.

לאחר שמר לוי החל לשוחח בטלפון עם הנתבעת בעניינו של התובע, היא פרצה בשטף קללות, השמצות ומסירת עובדות שקריות ודיבתיות אודות התובע וזאת בשיחות שהוקלטו באופן אוטומטי באמצעות אפליקציית הקלטות המותקנת בטלפון הנייד של מר לוי.

לטענת התובע, הנתבעת תיארה אותו בשיחה הראשונה עם מר לוי כאדם " נוכל", "זבל נוכל ברמות", עבריין משתמש בסמים ושיכור המסכן את ילדיו, "אפס מהלך" , "לא שווה יריקה" (סעיפים 25 ו - 29 לכתב התביעה).

בנוסף, התובע טוען שבשיחה הנ"ל, הנתבעת ציינה בפני מר לוי טענות עובדתיות לא נכונות בעניינו, לרבות בדבר שימוש בסמים, כי שיחד דיינים בבית הדין הרבני, כי הוא " עבריין מהלך", "רוצח", "נרקומן" , "זבל" , "רמאי" ו - "אפס" (סעיפים 30 ו - 34 לכתב התביעה).

כמו כן, התובע טוען שהנתבעת נקטה גם באמירות גזעניות כלפיו וכלפי משפחתו, לפיהן הם "סמרטוטים נוכלים כמו ערבים של הכפרים של פעם" (סעיף 33 לכתב התביעה).

לאחר שמר לוי נדהם מהדברים שנאמרו לו על ידי הנתבעת, הוא התקשר לתובע והודיע לו שלא יוכל לסייע לו. התובע הכחיש את תוכן הדברים והתקשה להאמין כי אכן הם נאמרו על ידי הנתבעת, עד ששמע באוזניו את ההקלטה המתעדת את השיחה הנ"ל.

לאחר שהתובע הכחיש את תוכן דברי הנתבעת, חזר מר לוי והתקשר בשנית לנתבעת על מנת לנסות ולהבין מהי הטענה לשוחד ומדוע נאמרו הדברים הנ"ל על התובע, אך הנתבעת הוסיפה שהתובע הוא " רמאי" ו - "בן זונה נוכל" , "נרקומן" " הורשע בשכרות ובסמים , "שתוי כל הזמן" " זבל" (סעיפים 49-50 לכתב התביעה) וכן חזרה על אמירות גזעניות כלפי מוצאו של התובע ( סעיף 51 לכתב התביעה).

לטענת התובע, הנתבעת הפיצה בפני מר לוי דברי בלע המכילים טענות והאשמות קשות ופוגעניות כלפיו, אשר נועדו לביישו, להכפישו ולהשחיר את שמו הטוב.

בנוסף, התובע טוען שבשיחות הנ"ל, הנתבעת פירטה מידע נרחב אודות ענייניו האישיים, המצויים בחיסיון על פי חוק הגנת הפרטיות, שכן היא חשפה בפני מר לוי את פרטי הליך הגירושין אותו ניהל התובע עם אשתו לשעבר, תוך שהיא מכפישה ומאשימה את התובע בחטיפה, גניבה, מעשי נוכלות ורמייה ובהמשך אף בשימוש וסחר בסמים וזנות. (סעיפים 76-77 לכתב התביעה).

לטענת התובע, הנתבעת פעלה בזדון מוכח ועל כן הוא עתר לחייבה לשלם לתובע סך של 300,000 ₪ הן בגין פרסום לשון הרע והן בגין הפרת הפרטיות.

טענות הנתבעת

הנתבעת לא הכחישה את תוכן השיחות והפרסומים, אולם לטענתה עסקינן בפרסום אחד בלבד, שכן המדובר בשלוש שיחות המהוות המשך של אותה שיחה ולפיכך, הן מהוות פרסום אחד.

לטענת הנתבעת, התובע חשף בפני מר לוי פרטים אודות הליך חסוי שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, וביקש ממנו לדלות מידע מהנתבעת ולהקליט אותה.

הנתבעת הבינה שמר לוי פונה אליה בכובע של "מגשר" לצורך גישור וכי הוא מצוי היטב בפרטי הסכסוך האישי בין התובע לגרושתו.

הנתבעת טוענת שעסקינן בפרסומים מותרים שנעשו בנסיבות סעיף 13 (5) לחוק וזאת שעה שמר לוי הציג את עצמו כמגשר ומשכך יש לראות בפרסום כפרסום על ידי "בא כוחו של בעל דין...שנעשה תוך כדי דיון" וזאת משעה שהמונח "תוך כדי דיון" זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה לרבות ביחס להליך של גישור.

לחילופין, הנתבעת טוענת שהפרסומים חוסים בגדרו של סעיף 13 (7) לחוק, שכן כל שנאמר בהם היה דין וחשבון נכון והוגן על התנהגותו של התובע ופעולותיו במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים ולצורכי משא ומתן בלבד.

לטענת הנתבעת, מר לוי פנה אליה במטרה לפייס ולסיים את הסכסוך בין התובע ואשתו וכך יש לראותו, כמגשר אף אם לא מדובר במגשר פורמאלי שמונה על ידי בית משפט או בהסכמת הצדדים.

לטענת הנתבעת משעה שמר לוי הציג את עצמו כמגשר, היה עליו לנהוג בהתאם לסעיף 5(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות הגישור") היינו בתום לב, בהגינות וללא משוא פנים אך מר לוי לא עשה כן. בנוסף, טענה הנתבעת כי מר לוי העביר לתובע מידע שהתגלה במהלך הגישור בניגוד לתקנה 5(ד) לתקנות הגישור והיה צד בהליך, בניגוד לתקנה 5(ח) לתקנות הגישור.

כמו כן, הנתבעת טוענת שלתובע לא עומדת עילת תביעה ביחס לטענתו לפגיעה בפרטיות וזאת לאור העובדה שמר לוי הציג את עצמו בפניה כמגשר. מכאן לטענתה המדובר בפרסומים מותרים בהתאם לסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, אשר מחיל את הפרסומים המותרים שבחוק איסור לשון הרע על חוק הגנת הפרטיות.

עוד טוענת הנתבעת כי ההקלטות שצורפו לתביעה לא נושאות תאריך ומשכך הפרסומים התיישנו כאמור בסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות.

הנתבעת מכחישה אחריותה לפגיעה בשמו הטוב של התובע, לפגיעה בפרטיותו ולזכאותו לפיצוי הנטען.

ראיות הצדדים

בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי בתאריך 18.10.21, העידו התובע, הנתבעת והעדה מטעם הנתבעת, גרושת התובע, הגב' ורד יגל (להלן: "עדת הנתבעת").

בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את התובע, הנתבעת ועדת הנתבעת בדיון אשר התקיים בפניי ונדרשתי לסיכומי הצדדים, אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי ואפרט.

לשון הרע – המסגרת הנורמטיבית

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מפרש מהי לשון הרע, בזו הלשון:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם, במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;"

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע:

(א) פרסום לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות
להגיע לאדם זולת הנפגע."

כידוע, בבוא בית המשפט לבחון טענותיו של אדם לפגיעה בשמו הטוב, יש לבצע בדיקה בת ארבעה שלבים:

השלב הראשון- בית המשפט בודק האם הביטוי לפי משמעותו האובייקטיבית, מהווה "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק.

השלב השני- יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע, והאם אופן אמירתו מהווה "פרסום", לפי המבחנים הקבועים בהוראות סעיף 2 לחוק.

השלב השלישי- הינו בדיקת קיומה של אחת ההגנות הקבועות בחוק מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע, כגון: פרסום מותר (סעיף 13 לחוק), הגנה מאחריות פלילית או אזרחית (סעיפים 14-18 לחוק). גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו.

השלב הרביעי- יש לבחון את הסעדים והפיצויים המגיעים לתובע, ובין היתר בחינת האפשרות ל הקלה בפסיקת הפיצויים, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק.

המבחן הקובע האם יש בפרסומים משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי של משמעות הביטוי בעיני האדם הסביר, תוך בחינת מכלול הנסיבות, וההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 300-301; ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו).

חשוב לציין כי, פרשנות הפרסום צריכה להיעשות על סמך הפרסום כולו, ולא רק על סמך קטעים ממנו, על מנת שלא יוצאו הדברים מהקשרם (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון , פ"ד נו(2) 607, 617.
על רקע החוק והפסיקה הנ"ל, אבחן את הפרסומים נשוא התביעה כדלקמן.

הפרסומים הנטענים

בסעיף 20 לתצהירו העיד התובע, כדלקמן:

"ריכזתי את ההשמצות ודברי הדיבה לצרור אחד. נתחיל בשיחה הראשונה (הפרסום הראשון): בשיחה זו אמרה הנתבעת שאני "נוכל", "זבל נוכל ברמות", עבריין, משתמש בסמים, שיכור, מסכן את ילדיי, וכן דיברה באופן גזעני על העדתיות שלי, ועל כך שאני והוריי "כמו ערבים מהכפרים" (תוך שהיא מתייחסת בגזענות גם לערבים").

בסעיף 22 לתצהירו המשיך התובע והעיד על הדברים אותם אמרה הנתבעת בשיחתה עם מר לוי ובין היתר שהיא כינתה אותו בכינויים שלהלן:

"חתיכת זבל, נוכל, אפס מהלך...לא שווה יריקה...הבן אדם הזה מסוכן...עבריין מהלך...שיפסיק לאכול סמים ועם השרמוטות...הוא נרקומן...הוא על סמים...הוא שיחד את הזבל ההוא...הבן זונה הרמאי הזה...בן אדם חולה...הזבל האפס הזה....שיבוא לו סרטן...".

לדברים הנ"ל ייקרא (להלן: "הפרסום הראשון").

בסעיפים 35-36 לתצהירו התובע העיד כי לאחר השיחה הנ"ל, בשיחה שניה שביצע מר לוי עם הנתבעת היא חזרה על דברי הדיבה כנגדו, כדלקמן:

"יש דברים של רמייה...זה בן זונה נוכל...הזבל האפס הממורמר הזה, הנרקומן - אומר דיברנו עליו באוויר. הורשע בשכרות ובסמים...הבן אדם גם שתוי כל הזמן, מגיע הוא זבל תמא"

כמו כן, התובע העיד בסעיף 37 לתצהירו שהנתבעת הטיחה בפני מר לוי אמירות גזעניות, וכדלקמן:

" זה מה שקורה עם הכורדים האלה. שלא יודעים כפרה להעריך את זה שלוקחים רק אצבע ולא את כל היד...כמה הם מפחידים אותה החיות רעות האלה...הם חולים בראש. כמו ערבים של פעם. אפילו לא אלה של היום. כמו אלה של פעם. שבכפרים".

לדברים הנ"ל ייקרא (להלן: "הפרסום השני").

ראשית אציין, כי איני מקבלת טענת הנתבעת כי עסקינן בפרסום אחד, שעה שהביטויים בהם השתמשה הנתבעת כנגד התובע נעשו בשתי הזדמנויות שונות ובמסגרת שתי שיחות נפרדות ולא במסגרת אותה שיחה.

אמנם, ניתן לומר כי השיחה השלישית היא המשך של השיחה השנייה שהתנתקה מסיבות טכניות, אולם לא ניתן לומר כי השיחה השלישית מהווה המשך לשיחה הראשונה אלא מדובר בשתי שיחות נפרדות.

השיחה הראשונה הסתיימה לאחר שמר לוי ביקש לחזור ולשוחח עם התובע ולעדכנו שאינו מוכן לסייע לו מול הנתבעת, בעוד שהשיחה השלישית הינה שיחה נפרדת ועצמאית אותה יזם מר לוי לאחר מכן, לאחר שהתובע הכחיש בפניו את תוכן הדברים שאמרה עליו הנתבעת בשיחה הראשונה.

המדובר בשני "אקטים" שונים ונפרדים זה מזה, העומדים כל אחד בפני עצמו.

לגופם של דברים, מעיון בתצהירי התובע והנתבעת אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שוחחה עם מר לוי בעניינו של התובע וכי ההקלטות והתמלילים אותם הציג התובע בהליך משקפות את השיחות הנ"ל, כאשר הנתבעת לא הכחישה את קיומן של השיחות , אשר בגינן הוגשה תביעתו של התובע

בתצהירה העידה הנתבעת כי השיחות שההקלטות והתמלילים שלהן צורפו לכתב התביעה, הן השיחות שהיו בינה לבין מר לוי, אשר להבנתה פנה אליה בתור "מגשר" לצורך גישור, כאשר לאורך תצהירה הנתבעת אינה מכחישה את תוכן השיחות שהוקלטו באפליקציית ההקלטות במכשיר הטלפון הנייד של מר לוי.

שעה שאין מחלוקת כי הנתבעת אמרה למר לוי את הדברים אודותיו של התובע כפי שנשמעו בהקלטה והתמלילים שצורפו לתיק, הרי שמדובר ב"פרסום" כהגדרתו בסעיפים 2(א)
ו - 2 (ב) (1) לחוק.

בסיכומיה עתרה הנתבעת לתת משקל אפסי לקבילות תמליל ההקלטות שהוגש על ידי התובע, שעה שלטענתה התובע לא צירף תצהיר המתמלל. מנגד, התובע טוען כי התמליל הוא כלי עזר בלבד להקלטה שצורפה לתיק, אשר קיומה ותוכנה אינו מוכחש על ידי הנתבעת.

מצאתי לדחות את טענת הנתבעת שאין לתת משקל לתמלילי השיחות שצורפו לתצהיר התובע כפי שאבאר להלן:

בהחלטתי מיום 29.10.20 נדחתה בקשת הנתבעת להוצאת ההקלטות והתמלילים מהתיק ונקבע כי משקלם ייקבע במסגרת פסק הדין ואני מפנה בעניין זה לנימוקי ההחלטה הנ"ל.

לא מצאתי מקום לזקוף לחובתו של התובע אי הגשת תצהיר של המתמלל שערך את תמלילי ההקלטות, שכן הכרעתי בעניין הפרסומים המיוחסים לנתבעת, מושתתת על הודאתה של הנתבעת עצמה, אשר אישרה את הדברים שנאמרו על ידה בהקלטות אשר צורפו כחלק מהראיות בתיק. במצב דברים זה ההקלטה גופה, היא הראיה הטובה ביותר בעוד שהתמליל אינו אלא אמצעי עזר בלבד ואין באי הגשת תצהיר מתמלל ההקלטות כדי לאיין את הראיה עצמה.
לא זו אף זו, ב- ע"א 3038/05 מוחמד מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון [פורסם בנבו] (09.08.2006) קבעה כב' נשיאת בית המשפט העליון, השופטת א. חיות, בפסקה 5, כי מגמת הפסיקה, בכל הנוגע לטענות בדבר קבילות תמלילים, היא לא לפסול את הראיה אלא לבחון אותה לגופה, ולכל היותר לייחס לה משקל נמוך בעת ההכרעה:

"מסתמנת מגמה ברורה מבחינת דיני הראיות של מעבר מכללים נוקשים
של קבילות למבחנים גמישים של משקל ומהימנות, תוך העדפת
השיטה הבוחנת את הראיה לגופה  (ראו למשל:  ר"ע 423/88 מדינת
ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז (4) 281, 287-286 (1983));  ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה (5) 71, 86-85 (2001);
 ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו (3) 769, 776-775 (1999);
יעקב קדמי,  על הראיות חלק ראשון 580 (2003)).

בנסיבות דנן, הנתבעת לא הכחישה את קולה הנשמע בהקלטות ולא טענה כי הן אינן משקפות את הדברים שנאמרו על ידה ועל כן לא ראיתי לגרוע ממשקלן של ההקלטות שהוגשו כראיה.

לכך אוסיף, שככל שסברה הנתבעת כי התמליל שהגיש התובע לא משקף את האמור בהקלטות, הרי שלנתבעת עמדה האפשרות להגשת תמליל מטעמה, אולם היא בחרה שלא לעשות כן ועל פניו נראה כי מלבד ההתנגדות הפרוצדוראלית שהעלתה הנתבעת, הרי שגם היא לא סברה כי התמליל אינו משקף נאמנה את האמור בהקלטות.

עתה אבחן האם הפרסומים האמורים, מהווים "לשון הרע".

עיון בתוכן הפרסומים הראשון והשני מלמד שהם כוללים אמירות קשות המתייחסות לתובע, כגון "נוכל", "רמאי" , "זבל" , "נרקומן" , "מסוכן" , "עבריין מהלך" , "שיכור", עושה שימוש בסמים וכן משחד דיינים, חיה רעה וחולה בראש. דומני כי יש באמירות אלו כדי להעליב ,להשפיל ולבזות את התובע בפני מר לוי, אשר באוזניו נאמרו האמירות הנ"ל.

בחקירתה הנגדית של הנתבעת היא לא שללה את האמירות הנ"ל אודות התובע ואישרה שהיא דיברה בשפה בוטה. ברם, לטענתה עסקינן בשיחה פרטית שהתקיימה לצורכי גישור והדברים שנאמרו על ידה אינם מהווים הוצאת לשון הרע ( עמ' 22 לפרוט' , ש' 15-19 , עמ' 23 , ש' 22-25).

אמירותיה הנ"ל של הנתבעת והכינויים בהם כינתה את התובע בפני מר לוי ואשר לא הוכחשו על ידה, על פי מובנן הרגיל, הטבעי והמקובל על האדם הסביר, מציגות את התובע באור שלילי ומטילות דופי בהתנהגותו ובמעשיו.

ואדגיש אין המדובר רק בשפת ביבים שאינה הולמת ובגידופים בעלמא (דוגמת –"נוכל" "זבל" וכו'), אלא באמירות, אשר בחלקן מציגות את התובע כעבריין ומפר חוק ומייחסות לו האשמות חמורות של שיכרות, שימוש בסמים, חטיפה סיכון ילדיו ומתן שוחד.

ניתוח האמירות הקשות שנאמרו בהקלטה מושא ענייננו, באמות מידה אובייקטיביות, הביאני למסקנה כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע, שכן נדמה כי אין חולק שהביטויים החמורים הנ"ל, בהם בחרה הנתבעת לעשות שימוש כנגד התובע, יש בהם כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות לעשותו מטרה לבוז וללעג מצדם, או לבזותו בשל המעשים שיוחסו לו בפרסומים אלו.

לא זו אף זו, אמירותיה של הנתבעת לפיהן התובע עבריין אשר לטענתה משחד דיינים ועושה שימוש בסמים, על פי המשמעות שהאדם הסביר היה מייחס להן, מציגות את התובע באור שלילי, מטילות דופי בהתנהגותו ובמעשיו ויוצרים בקרב מי שנחשף אליהם, ובעניננו- מר לוי, הנחה כי קיימות עובדות המבססות אותן.

בעניין זה אציין כי מההקלטה שהושמעה במהלך הדיון, עולה כי לשאלת מר לוי האם יש בידי הנתבעת הוכחה כלשהי לפיה התובע שיחד את אחד הדיינים בהליך המשפטי שהתנהל בעניינו או האם יש לה הוכחה כי הוא השתמש בסמים או כי ננקטו נגדו הליכים משפטיים בגין סחר בסמים, היא מילאה פיה מים והתחמקה ממתן תשובה.

בנוסף, בחקירתה הנגדית בפניי, שללה הנתבעת כי יש ברשותה ראיות כלשהן כי התובע השתמש בסמים ו/או שיחד דיינים, כטענתה בשיחות עם מר לוי ( עמ' 22 לפרוט' , ש' 26-36 , עמ' 23 , ש' 1-8)
אדגיש כי בשורה של פסקי דין, נקבע כי ככלל, ייחוס ביצוע עבירות פליליות לאדם פלוני עלול לגרור יחס שלילי של הבריות כלפי אותו אדם, שלו יוחסו אותן עבירות פליליות ולפיכך פרסום כזה יש בו כדי להוות "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק (ראו, בין היתר: ע"א 114/64 תיק נ' קרינצי ואח', פ"ד יח (4) 378; ת"א 43433-03-12 מועין ח'ורי ואח' נגד עמאד עווידה, עו"ד (פורסם בנבו). ראו גם, אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז- 1997, עמ' 128:
"...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע ביהמ"ש שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע. בתי משפט קבעו כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף ואף הפרת חוק התכנון והבניה, מהווה לשון הרע".
למעלה מן הדרוש, אציין כי בפסיקה אף הוכרו מקרים בדרגת חומרה נמוכה יותר שבמסגרתם נקבע כי גם הבעת חשד שאדם עבר עבירה פלילית יש בה משום הוצאת לשון הרע מאחר ופרסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהנחשד או יימנעו להיפגש עמו( ע"א 326/68 יוסף אסא נגד משה ליבנה (פורסם בנבו) ; ע"א 310/74 שטרית נגד מזרחי (פורסם בנבו) , עא 788/79‏ ‏ אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ''ד לו(2) 141
מכאן, עולה אפוא כי הפרסומים הראשון והשני עונים להגדרת סעיף 1(2) לחוק ומהווים לשון הרע.

טענת ההגנה של הנתבעת- סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק

הנתבעת טוענת כי מאחר ומר לוי הציג את עצמו בשיחה עמה כמגשר, הרי עסקינן בפרסומים מותרים בהתאם להוראות סעיף 13(5) לחוק ולחילופין בהתאם להוראות סעיף 13(7) לחוק.

סעיף 13(5) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

סעיף 13(5) לחוק מעניק הגנה מוחלטת לפרסומים המהווים לשון הרע, במסגרת דיון בפני גופים שיפוטיים ומעין שיפוטיים ובכלל זה במסגרת הליך בוררות, כאשר ההגנה חלה הן על דברים שנאמרו בעל פה תוך כדי ההליך הדיוני והן על מסמכים כתובים הקשורים להליך המשפטי, ללא הגבלה על תוכן הפרסום המותר (אורי שנהר, דיני לשון הרע,  בעמ' 197-203).

מטרתה של הגנה זו הינה מתן אפשרות לכל הנוטלים חלק בהליך המשפטי להתבטא ללא חשש מפני תביעה בעילה של לשון הרע, תוך העדפה ברורה של המחוקק לעקרון חופש הביטוי בהליכים שיפוטיים או מעין שיפוטיים, גם כאשר הדברים אשר נאמרים אינם מהווים חלק אינטגראלי מהדיון ולעיתים עוברים את גבולות הטעם הטוב (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פורסם בנבו).

בת.א (טבר') 23360-06-09 דוד פדידה נ' מיכה אדוני (פורסם בנבו) נקבע שהקביעות אשר נפסקו בכל הנוגע לדברים שנאמרים באולם בית המשפט, יפים על דרך קל וחומר כשמדובר בדברים שנאמרים במסגרת הליך גישור. הרעיון העומד ביסוד הליך הגישור הוא להביא את הצדדים לשיחה "בגובה העיניים" ולאפשר להם לשטוח בחופשיות את טענותיהם בלא חשש "שיתפסו" במילתם וזאת במטרה ליישב את הסכסוך בהסכמה. בשל מטרה זו ובניגוד לדיון באולם בית המשפט, שהינו דיון פומבי שמתועד בפרוטוקול, חוסה הליך הגישור תחת חיסיון ולא ניתן לעשות שימוש בדברים שנאמרים בבמסגרתו. החיסיון המוענק בסעיף 13(5) לחוק לפרסומים הנאמרים בהליך המשפטי, מקבל, אפוא, משנה חשיבות שעה שמדובר בהליך גישור, על אופיו המיוחד של הליך זה.

סעיף 13 (7) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:

" דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6)
בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;"

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת ולפיה שיחותיה עם מר לוי היו שיחות שנוהלו עם מגשר במסגרת הליך גישור ואשר חוסות תחת הגנת סעיפים 13(5) ו - 13(7) הנ"ל.

בסעיף 4 לתצהירה העידה הנתבעת כי היא הבינה שמר לוי פנה אליה בכובע של "מגשר" לצורך גישור ובסעיפים 11 , 22, 24, 27, 42 , 43 העידה הנתבעת ש מר לוי הציג את עצמו בפניה כמגשר.

דא עקא, משנדרשה הנתבעת לציין היכן ניתן ללמוד מההקלטות או מהתמלילים שצורפו לראיות התובע, כי מר לוי הציג את עצמו בפניה כמגשר, לא ידעה הנתבעת לעשות כן והשיבה כי בהתאם לפרשנותה, מר לוי פנה אליה כמגשר ופניותיו היו בעלות אופי גישורי.

"ש: אני שאלתי שאלה נורא ממוקדת. איפה בתמלילים שאני הצגתי, לא איפה שלא הצגתי, מה שחלק מהתביעה, שלושה תמלולים, את אומרת שהוא הציג את עצמו כמגשר. תראי לי פעם אחת בתמלולים הקיימים פעם אחת שהוא באמת הציג את עצמו כמגשר.
ת: (מעיינת) אחד בתחילת התמליל שאתה צירפת, עמוד 22 לתמלול שורה 14 "תקשיבי בואי נעשה שיגיעו להסדר חראם על הילדים האלה". אני אמרתי שאין את המילה מגשר, אמרתי שיש אופי גישורי. אני מבחינתי זו הפרשנות שלי למגשר. יש לי עוד 3 מקומות שאני יכולה להראות.
ש: באיזה מקום הוא הציג את עצמו ואמר "אני מגשר" והשתמש בשורש ג.ש.ר.
ת: אני לא מכירה בשאלה של חברי, אני מסבירה בשנית. אין כאן את המילה מגשר והשורש ג.ש.ר, יש כאן במהות גישור.
ש: ז"א שבניגוד למה שכתוב בתצהירך, הוא לא הציג את עצמו כמגשר?
ת: זו פרשנות שלך, הוא הציג את עצמו כמגשר.
ש: תראי לי מקום שבוא הוא מציג את עצמו ואומר "אני מגשר".
ת: מפנה לעמוד... אני פירשתי את זה ככה".

(עמ' 14 לפרוט' , ש' 14-27).

משחזר ב"כ התובע וציין בפני הנתבעת שמר לוי אינו עוסק בגישור ולא הציג את עצמו בפניה כמגשר, השיבה שהיא סברה כי הוא פנה אליה על מנת שיגשר בתיק (עמ' 21 לפרוט' , ש' 20-31).

בניגוד לעדות הנתבעת בתצהירה, לפיה מר לוי פנה אליה בכובע של "מגשר" והציג את עצמו בפניה כמגשר, הרי שמתשובותיה בחקירתה הנגדית עולה כי מר לוי כלל לא הציג את עצמו בפני הנתבעת כמגשר וגם הנתבעת עצמה לא פנתה וביררה מול מר לוי האם הוא פונה אליה לצורך עריכת הליך גישור .

טענת הנתבעת לפיה מר לוי פנה אליו בתור מגשר נסתרה בחקירה הנגדית של הנתבעת, בה לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח טענתה לפיה מר לוי פנה אליה והציג עצמו כמגשר בסכסוך שבין התובע לגרושתו ולמעשה טענת הנתבעת בהליך דנן, כי מר לוי הינו בבחינת "מגשר" מהווה פרשנות מאוחרת של הנתבעת לשיחות שקיימה עם מר לוי, פרשנות אשר נראה כי הוענקה על ידה לשיחות עם מר לוי "אד הוק", תוך ניסיון ליצירת קונסטרוקציה משפטית עליה תתבסס הגנתה לאחר שהוגשה התביעה כנגדה.

המסקנה הנ"ל מקבלת חיזוק בעדותו של התובע שהעיד בתצהירו כי מר לוי מעולם לא מונה כמגשר בינו לבין הנתבעת ו/או בינו לבין גרושתו.

בחקירתו הנגדית, שלל התובע כי הוא הציע למר לוי לפנות לנתבעת (עמ' 7 לפרוט', ש' 30-31) או שהוא ציפה ש מר לוי יפעל בשמו להסדר כלשהו עם הנתבעת ( עמ' 8 לפרוט' , ש' 7-9).

התובע הוסיף בחקירתו הנגדית והשיב בעניין זה שהוא לא ידע מה הייתה מטרת פניית מר לוי אל הנתבעת (עמ' 9 לפרוט' , ש' 1-6) והוא לא ביקש עזרה כלשהי ממנו (עמ' 9 לפרוט' , ש' 36).

לשאלת ב"כ הנתבעת שלל התובע בעדותו כי מר לוי ניסה לגשר בינו לבין גרושתו (עמ' 11 לפרוט' , ש' 14) והשיב באופן חד משמעי "בחיים לא אמרתי לו לדבר עם מאירה" (עמ' 12 לפרוט' , ש' 20).

אציין כי הנתבעת לא טענה וממילא אף לא הוכיחה כי בין הצדדים נכרת הסכם גישור.

סבורתני, כי בהינתן כי לטענתה של הנתבעת, פעל מר לוי כמגשר, היה על הנתבעת למיצער, לפעול לזימונו של מר לוי לעדות מטעמה, בניסיון לבסס את טענתה זו.

אי זימונו של מר לוי לעדות על ידי הנתבעת עומד לה לרועץ ומקים את החזקה שנקבעה בפסיקה בדבר הימנעות מזימון עד :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" ( ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760) .

לכך אוסיף ואציין כי אין המדובר בהליך גישור אליו הופנו הצדדים על ידי בית המשפט או לחילופין בהליך גישור מוסכם בין הצדדים בפני מגשר מוסמך ולטעמי, הניסיון להיתלות בהגנת סעיף 13(5) לחוק, הינו מלאכותי ומאולץ בנסיבותיו של העניין.

אשר על כן הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את טענות הגנתה של הנתבעת כנגד פרסום לשון הרע כלפי התובע ואני קובעת כי שיחותיו של מר לוי עם הנתבעת לא היוו חלק מהליך גישור, מר לוי לא מונה כמגשר מטעם מי מהצדדים ולא הציג עצמו ככזה ועל כן אין תחולה לסעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק.

הפיצוי ושיעורו

סעיף 7א.(ב) לחוק קובע:

"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."

על מנת לאמוד את נזקו של התובע, ניתן להעריך את שמו הטוב של הנפגע לולא הפרסום האסור בהתחשב בהנחת היסוד לעניין פרסום לשון הרע "כי לכל אדם יש שם טוב, והוא זכאי להגנה עליו, אלא אם כן הוכח ההיפך ", כאמור בת"א (תל אביב) 22815/05 נוף נ' אבנרי ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תש"ן (ג) 9, 34).

בעניין סכום הפיצויים, נקבע כי, בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע תעריפים. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (פורסם בנבו) )

על השיקולים המנחים את בית המשפט בקביעת סכום הפיצוי בגין עוולת לשון הרע ראו בהרחבה ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו)) החל מפסקה 42 לפסק הדין).

בענייננו, עסקינן בשני פרסומים אשר ייחסו לתובע דברי לשון הרע בוטים במיוחד המייחסים לתובע התנהלות עבריינית והמצויים ברף העליון של לשון הרע ונראה כי לנתבעת הייתה כוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע , באופן אשר היה כדי לגרום לו סבל והשפלה.

מתוקף מעמדה של הנתבעת כעורכת דין, הרי שלאמירות שפרסמה אודותיו של התובע, ניתן משקל נכבד באוזני השומע, אשר מטבע הדברים נוטה לייחס מהימנות ורצינות לדברים הנאמרים על ידי עורך דין .

לכך אוסיף ואציין כי גם במהלך ניהולו של ההליך בפניי, לא מצאה הנתבעת לחזור בה מן הדברים הקשים שאמרה אודותיו של התובע, דברים אשר הוכח בפניי כי היו חסרי יסוד.

יחד עם זאת, לקחתי בחשבון כי פרסום הלשון הרע אודות התובע, בוצע בפני מר לוי בלבד ועל כן תפוצת הפרסום הי יתה מינימאלית.

בשים לב למכלול השיקולים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יהא נכון וראוי לפסוק לתובע, פיצוי בסך כולל של 30,000 ₪ (15,000 ₪ בגין כל פרסום) בגין עוולת לשון הרע.

הפגיעה בפרטיות

מעבר לטענת התובע בדבר פרסום לשון הרע על ידי הנתבעת, התובע טען שהנתבעת חשפה בשיחותיה עם מר לוי את פרטי הליך הגירושין אותו ניהל התובע עם גרושתו ופירטה מידע נרחב אודות ענייניו האישיים המצויים תחת חיסיון על פי חוק הגנת הפרטיות.

מצידה, הנתבעת טוענת שההקלטות נשוא התביעה אינן נושאות תאריך ומכאן שעילת התביעה הנטענת של הפגיעה בפרטיות התיישנה וזאת בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות לפיו " תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים."

לגופו של עניין הנתבעת טוענת שמאחר ומר לוי הציג את עצמו בפניה כמגשר, הרי מדובר בפרסומים מותרים בהתאם לסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק.

מצאתי לקבל את טענת ההתיישנות אותה העלתה הנתבעת ולפיה עילה התביעה בגין הפגיעה בפרטיות, התיישנה וזאת שעה שבחקירתו הנגדית השיב התובע כי ההקלטות נשוא התביעה היו בידיו לפחות שנתיים טרם הגשת התביעה (עמ' 8 לפרוט' , ש' 28-29) .

שעה שתביעת התובע הוגשה למעלה משנתיים מהמועד בו נחשף לתוכנן של הקלטות, הרי שבהתאם לסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, התיישנה התביעה.

בהקשר זה אציין שאין בעדותה של עדת הנתבעת כד לסייע לתובע בהוכחת מועד היווצרות העילה של פגיעה בפרטיות, שעה שבעדותה לא ידעה לציין מהו המועד בו התקיימה השיחה.

בטרם חתימה ובנסיבותיו של הליך זה, ראיתי לנכון לצטט מושכלות יסוד כפי שנקבעו בעל"ע 5/85 מרים שמש נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב, פ"ד מ (2) 721].
 
"... יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עורך-דין במצב כלשהו. כך אין להעלות על הדעת שהשימוש במילות גידוף ייחשב לאפשרי בנסיבות כלשהן".

התנהלותה של הנתבעת, בגדרי ההליך שנדון לפניי, חרגה מכל סטנדרט התנהגות ראוי קל וחומר, התנהגות המצופה מעורך דין ואין בדברים שהועלו עלי כתב בפסק דין זה כדי לשקף נכוחה את דברי הנתבעת כפי שנשמעו בהקלטות, אשר כל השומע תצילנה אוזניו.

סוף דבר

לאור האמור, אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪, בשל פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק.

כמו כן הנתבעת תישא בהחזר אגרה בסך של 3750 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.

הסכומים הנ"ל שישולמו לתובע בתוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ב, 08 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.