הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 66078-09-14

בפני
כבוד ה שופטת ברכה לכמן

התובע

הישאם סעיד ת.ז XXXXXX623
באמצעות ב"כ עו"ד ע. דביאת

נגד

הנתבעים

  1. ג'קלין זבידאת ת.ז XXXXX461
  2. ענאן זבידאת ת.ז XXXXXX701

באמצעות ב"כ עו"ד איימן אוברייא
3. סאהרה גנאים ת.ז XXXXX403
באמצעות ב"כ עו"ד איאד חלאילה

פסק דין

  1. זוהי תביעה כספית בסך של 258,000 ₪. עילת התביעה, אי החזר הלוואות שנתן התובע לנתבעים.
  2. על פי המתואר בכתב התביעה, בין חודש פברואר 2011 לבין חודש פברואר 2013, נרקמה בין התובע, מודד מוסמך, רווק, ל בין נתבעת מס' 1, נשואה, קוסמטיקאית, בעלת מכון יופי בעיר סכנין (להלן: " הנתבעת"), מערכת יחסים, במהלכה, נפגשו התובע והנתבעת פעמים רבות בבתי קפה ונסעו לחו"ל במשותף. הנתבעת הכירה לתובע את נתבע מס' 2, בנה, סטודנט (להלן: " הנתבע") ואת נתבעת מס' 3, מי שעבדה במכון היופי של הנתבעת (להלן: "סאהרה").
  3. במסגרת מערכת היחסים, כך נטען בכתב התביעה, פנתה הנתבעת לתובע, בבקשות להלוות לה כספים לצורכי פיתוח עסקיה ומימון נסיעות לחו"ל, והציגה בפניו מצגי שווא, על כספים שבידה, תכנית חסכון, ועל כספים שאמורה לקבל מאחרים, וכן הציגה בפניו מחזור עסקי עם אחוזי רווח גבוהים. התובע נענה לפניות והלווה לנתבעת סך של 258,000 ₪ ולנתבע ולסאהרה, סך של 30,000 ₪ לכל אחד. דרישות התובע לנתבעים, להשיב לו את כספו, לא נענו. מכאן התביעה הכספית, בתוספת ריבית והצמדה החל מחודש פברואר 2013.
  4. מנגד, טענו הנתבעת והנתבע, בכתב ההגנה, כי מטרת התביעה, לסחוט כספים על רקע סירובה של הנתבעת לנהל עם התובע מערכת יחסים. לטענת הנתבעת, הכירה את התובע, במהלך נסיעה לשארם אל שייח ' עם המשפחה , והתובע חיזר ורדף אחריה, במשך תקופה ארוכה , וגרם ל ה נזקים נפשיים ולבעיות בתוך המשפחה. הנתבעים הכחיש ו פניות לתובע בבקשה לקבל הלוואות, והכחיש ו נטילת הלוואות מהתובע. לטענת הנתבעת, היא בעלת מכון יופי משגשג ולו מוניטין רב. לגרסת הנתבעת, התובע הוא שביקש ממנה להפקיד בחשבונה, שיקים שקיבל התובע מאדם בשם ד"ר עומר, מאחר ולתובע אין חשבון בנק פעיל. פדיון חלק מהשיקים הועבר לתובע וחלק נותר לבקשתו בחשבונה, הסכום שנותר הוא 45,000 ₪. פניות הנתבעת לתובע לערוך תחשיב לאותם סכומים, נענה בסירוב והתחמקויות. גרסה נוספת של הנתבעת, שהתובע היה מעוניין שבעלה של הנתבעת יבצע בביתו עבודות גבס והתשלום עבור אותן עבודות יקוזז מהסכום אותו חייבת הנתבעת לתובע.
  5. על פי כתב ההגנה של סאהרה, היא עבדה 12 שנים אצל הנתבעת, ומעולם לא הייתה מעורבת בענייני כספים, התחשבנות והלוואות, ולא הייתה כל פעילות עסקית בינה לבין התובע, ומעולם לא קיבלה מהתובע כספים ולא ביקשה לעצמה כספים ולא היה כל קשר בינה לבין התובע.

לטענתה, היה מקרה אחד, בו הגיע התובע לבית העסק של הנתבעת, בעת שעבדה בעסק, התקשר אליה התובע ודרש ממנה לצאת , על מנת לקבל מעטפה עבור הנתבעת. לטענת הנתבעת, היא יצאה וקיבלה את המעטפה מהתובע, לצורך מסירתה לנתבעת , שלא הייתה באותה עת בעסק . כאשר שבה הנתבעת לעבודה מסרה את המעטפה לידי הנתבעת, ובכך הסתיים תפקידה. לטענתה, היא לא ידעה מה תכולת המעטפה והיא אף לא נתבקשה לבדוק זאת.
6. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים והעדים נחקרו בחקירה נגדית. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב. השאלה שיש לבחון במקרה דנן, האם התובע הוכיח את תביעתו או חלק מתביעתו, ביחס לעובדות המהוות את עילת התביעה, מתן הלוואות לנתבעים, שלא נפרעו על ידם.
7. נטל השכנוע מוטל על התובע, אשר נושא על גבו, את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן הסתברוי ות. "משמעותה מידת ההוכחה האמורה היא , שלדעת בית המשפט – על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי שיש להעניק להן – גרס ה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד" ( יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי עמוד 1765 ( מהדורת תש"ע -2009).

8. בס' 31 לתצהירו הצהיר התובע כך :
"הנתבעים לא השיבו לי את סכומי הכסף האמורים הם מחזיקים בידיהם, ביחד ולחוד , החל מחודש 02/2013 ועד ליום הגשת כתב תביעה זה , סך של 258,000 ₪ מכספיי בניגוד לדין ".
האם התובע עמד בנטל להוכיח כי העביר לידי הנתבעים את הסכומים להם טען בכתב התביעה. אני סבורה שהתשובה לכך – חיובית בחלקה בלבד.

התביעה כנגד הנתבעת
9. תחילה אציין, הנתבעת הודתה בכתב ההגנה כי היא חייבת לתובע סך של 45,000 ₪ והיא חזרה על כך בתצהירה ובעדותה בפני בית המשפט. משכך, ה מחלוקת בין התובע לנתבעת, היא לגבי הסכומים הנטענים , מעבר לסך של 45,000 ₪, סכום שאותו חייבת הנתבעת להשיב לתובע.

10. כאמור לעיל, הנתבעת הכחישה את הסכומים הנטענים בכתב התביעה. היא הצהירה כי נהגה להפקיד בחשבונה הפרטי שיקים , שהתובע נתן לה , על מנת להעביר אליו את פדיונם . התובע ביקש ממנה מספר פעמים להשאיר את הכסף אצלה עד שיזדקק לו (ראה ס עיף 16 לתצהירה).

11. מטעם התובע העידו, התובע בעצמו, מר ראבח חמדאן (להלן: "ראבח" ), מר מרעי מרעי (להלן: "מרעי") ומר איימן עואודה (להלן: "איימן").

12. אפתח בעדותו של התובע. בתצהירו טען כי נרקמה בינו לבין הנתבעת מערכת יחסים מיוחדת, הדוקה, ורומנטית, הכוללת, בין היתר, נסיעות משותפות לחו"ל, בילויים, ביקורים ביתיים, השתתפות באירועים, בתקופה של כשנתיים. בתצהירו, מעיד התובע על שתי נסיעות לחו"ל יחד עם הנתבעת. אין עדות מפורטת אחרת, לגבי בילויים אחרים, ביקורים ביתיים והשתתפות באירועים. הנתבעת הכחישה שמדובר במערכת יחסים אינטימית וטענה שמדובר בידידים טובים (עמוד 39 שורות 12-21).

13. נסיעה אחת לחו"ל , נסיעה בחודש 12/11 לצפות במשחק של ריאל מדריד בספרד, יחד עם קבוצה שארגן התובע, שם שהו יחד באותו בית מלון. התובע טען ששילם עבור הנסיעה לנתבעת ולנתבע בסכום כולל של 28,000 ₪. מיותר לציין שלא הוגש כל מסמך התומך בהוצאות אלו מטעם התובע.
מנגד גרסת הנתבעת, שהתובע, כמי שמארגן כרטיסים של משחקים, ארגן עבורה ועבור בנה חבילה הכוללת טיסה ומלון, עבורם שילמה 100 דולר עבורה, כי מישהו ביטל, ו- 900 דולר עבור בנה. הכרטיס למשחק ניתן להם בחינם, לבנה, מאחר וסייע לו במכירת כרטיסים, ועבורה, מאחר ולעדותה, נשארו לו ארבעה כרטיסים שלא נמכרו. בעניין זה העיד התובע שנאלץ להישאר בספרד ולא חזר עם הקבוצה, מאחר ואחד מהמשתתפים איבד את הדרכון (סעיף 9 לתצהיר התובע), מה שמ צביע על כך שהתובע לא היה נוסע רגיל בנסיעה זו, אלא בעל אחריות על משתתפי הקבוצה, ו מלמד שאין מדובר בנסיעה רומנטית ואינטימית, כנטען על ידי התובע. ובעניין זה מקובלת עלי גרסת הנתבעת יותר.

14. נסיעה שניה לחו"ל, התרחשה בתחילת מערכת היחסים, נסיעה לשארם א-שייח'. גרסת התובע, שהוא נסע לשארם א -שייח', לאחר תיאום עם הנתבעת, והם נסעו באותו אוטובוס בחודש אוגוסט 2011, ושם נכנסו למכון ספא יחד והוא שילם עבור שירותי הספא (סעיף 8 לתצהיר התובע). זאת לאחר שהתקיימו ביניהם מאות שיחות. הנתבעת בחקירתה, העידה כי הכירה את התובע, "פנים מול פנים" בנסיעה לשארם א-שייח'. היא אישרה בחקירתה, שטרם הנסיעה, דיברו בטלפון מספר פעמים. בנסיעה, התובע הכיר את בנה והם, בהמשך, ניהלו שיחות טלפון, גם שיחות באמצע הלילה. גם ביחס לנסיעה זו, נסיעה שהנתבעת נסעה עם בני משפחה, לא מצאתי בעדויות שבפני, שמדובר בנסיעה אינטימית ורומנטית עם התובע.

15. חיזוק לכך שאין מדובר במערכת יחסים אינטימית בין התובע לנתבעת ניתן למצוא גם בעדויות העדים מטעם התובע. עדות העד איימן עואדה, אשר נשאל האם הוא חושב שהתובע ניהל עם הנתבעת קשר רומנטי, השיב: "לא חושב". ועדות העד מרעי מרעי, שטען שהוא חבר טוב של התובע, עדות שלא הייתה עקבית בעניין זה, בתחילה השיב לשאלה, האם התובע והנתבעת ניהלו רומן, "לא יודע". לאחר מכן, השיב "לפי מיטב ידיעתי זאת לא הייתה מערכת יחסים אינטימית.

16. ואלו הם הסכומים, הנטענים בתצהירו של התובע, שמסר התובע לנתבעת:
א. כאמור לעיל, התובע טען ששילם עבור הנתבעת והנתבע, טיסה ומלון לספרד, כרטיס כניסה למשחק ועוד בעלות כוללת של 28,000 ₪.
ב. התובע טען שנשא בתשלום של 1,500 ₪ עבור עבודות שעשה מרעי מרעי עבור הנתבעת.
ג. התובע טען שנשא בתשלום בסך של 4,500 ₪ עבור רכישות בגדים שרכשה הנתבעת.
ד. התובע ביצע עבור הנתבעת עבודות מדידה, בהיותו מודד מוסמך, בסכום של 1,500 ₪.
ה. בהיותו בטיול בברצלונה, הביא, לבקשת הנתבעת, תכשיטים בסכום כולל של 5,000 ₪, ומוצרי קוסמטיקה ואיפור בסכום של 2,500 ₪, שתמכור בבית העסק.
ו. הזמין עבור הנתבעת עוגות בעלות של 1,000 ₪.
ז. בסעיף 16 לתצהיר נטען "למען הסר ספקות, הלוויתי לנתבעת כספים במזומן ובהמחאות". למען הסדר הטוב אציין, שלא צורף לתצהיר, העתקים של המחאות כלשהן. בסעיף 28 טען התובע כי הלווה לנתבעת, בהמחאות, סך של 52,457 ₪, וצירף רישום. בסעיף 29 לתצהיר, טען כי מסר לנתבעת סכומי כסף במזומן, במועדים שונים, בסכום כולל של 95,000 ₪ ו- 1,300 דולר ארה"ב.

17. האם התובע הוכיח את הסכומים המפורטים בסעיף 18? לעניין הוצאות הנסיעה לספרד. התובע הצהיר בסעיף 8 לתצהירו, וחזר על כך ב סעיף 11 לסיכומים, כי הוא נשא בעלות הנסיעה לספרד לרבות שהייה בבית מלון, הוצאות עבור שני כרטיסים למשחק, דמי כיס והוצאות בגין דמי כניסה לאתרים, סך ה וכל נשא התובע לטענתו בהוצאות שהסתכמו בסך של 28,400 ₪ עבור שני הנתבעים על פי הפירוט הבא :א. עלות החבילה למשחק סך של 9,000 ₪ לאדם ובסך הכך לנתבעים 1 ו-2 סך של 18,000 ₪. ב. דברי מזון, מסעדות וכניסה לאתרים סך של 4,000 ₪. ג. מתנות שרכשו הנתבעים 1 ו-2 בסך של 6,400 ₪.כמו כן טען התובע, כי מסר לנתבעת קבלות מאושרות לצור ך השבת מס מרשויות המכס בנמל התעופה בספרד בסך של 980 ₪, הנתבעת לקחה את הקבלות אך לא העבירה לתובע את הסכום האמור . התובע נשאל בעמוד 28 שורות 24-25 על מימון הטיול והשיב כך:
" ש. היא כפתה עלייך לממן את הטיול ?
ת. לא . לא כפתה עליי ...".

מעבר לעובדה, שהוכח על פי דברי התובע בעצמו , שהוא מימן מרצונו את הטיול , ההוצאות הנטענות הוכחשו על ידי הנתבעת ולא הוכחו בראיות. בס עיף 20 לתצהירה , הצהירה ה נתבעת כך :
"הריני להצהיר כי בחודש 12/2011 נסעתי עם בני לספרד וזאת לאחר שהתובע סייע לנו ברכישת כרטיסים למשחק הכדורגל שהיה צפוי להתקיים בספרד, זאת אחרי שהוא טען בפניי כי הוא מכיר את בעל משרד התיירות ממנו ניתן לרכוש כרטיסים. הריני להצהיר כי עלויות הנסיעה שולמו ממיטב כספי וכי התובע לא מימן את הנסיעה ואת עלויות השהות בבית מלון ".

התובעת חזרה על כך בחקירתה והעידה כי שילמה עבור הוצאות הנתבע 2 סך של 900 דולר ועבור הוצאותיה שילמה סך של 100 דולר, סכום מופחת שכן למעשה זה היה כרטיס עודף שנותר עקב ביטול והוצע לה על ידי התובע . כן העידה כי מחיר הכרטיס למשחק ניתן לה כמתנה על ידי התובע.
ראה עדותה בעמוד 44 שורות 3-14 :
"ת. ואת עניין חו"ל שישבנו ושילמתי עבור בני, ונתתי שיקים שנתן עבור ארנונה למשרד שלו, הוא אמר שזה ביחס לכרטיס של הבן שלי, ביחס של הכרטיס שלי הוא אמר שמישהו ביטל וצריך רק לשלם מאה דולר והוא ובעלי שכנעו אותי שאלך עם בעלי, על מאה דולר ונתתי לו את זה בשדה תעופה. על הכרטיס של המשחק הוא היה מוכר בשוק אפור משהו כזה, שהוא רוכש כרטיסים ומוכר, אמר שאני לא יכולה, הבן שלי ביקש בדרגה נמוכה, כי הוא למד בירדן, ואי אפשר להשקיע עוד כסף אמרתי שאני לא יכולה ללכת, הוא ביקש מבני בשש וחצי בבוקר כדי שימכור כרטיסים ונתן לו את הכרטיס חינם, הוא לא מכר את הכרטיסים, והתחיל המשחק ואמרתי שאני לא יכול לשלם אלף יורו אמר שנתן את זה מתנה.
ש: את לקחת את הכרטיס של המשחק ולא שילמת.
ת: אני שילמתי מאה דולר. לא שילמתי על הכרטיס של המשחק".

בעניין זה מצאתי את עדותה של הנתבעת מסתברת יותר, עדותה בעניין זה הייתה סדורה ועקבית ולא נסתרה. בנה של הנתבעת, שהיה עמה בטיול זה, העיד גם הוא, כי אמו היא שמימנה את הטיול עבורו וכי התובע הוא ששכנע אותו שאמו תצטרף לטיול עקב ביטול של אחד המטיילים דבר שהוזיל את עלות הטיול עבורה .

אם כן, לא הוכחו הוצאות הנסיעות לספרד ואני מקבלת את גרסת הנתבעת בעניין זה. אני סבורה כי ניתן היה בקלות להוכיח זאת באמצעות הצגת קבלות רלוונטיות וכן באמצעות עדים לרבות הבאת בעל משרד התיירות כמפורט בעדותו של התובע לעיל, אך התובע נמנע מלעשות כן ועל כן הדבר פועל לחובתו.

18. בנוגע להתקנת מצלמות בבית העסק של הנתבעת בסך של 1,500 ₪ עבודות שנעשו על ידי מר מרעי מרעי, שהנו איש מחשבים. אציין כי לא הוצגה בפניי חשבונית ו/או קבלה על תשלום . עם זאת, מרעי מרעי אישר בעדותו שהתובע הוא זה שנשא בתשלום, ואני מקבלת את עדותו, וזו לשונה:
ש: הבנתי שעל הציוד וההתקנות שעשית שולם החוב למעט 1,500 ₪ שלא שולמו.
ת: נכון.
ש: מי שילם לך אותם.
ת:הישאם.
ש: למה הוא שילם לך.
ת: מבחינתי היחסים ביניהם היו אישיים אני מאמין, הוא רצה לשלם.

19. התובע טען והצהיר, שהנתבעת רכשה סחורה של בגדים, ממר נידאל עקאלה , בסך של 4,500 ₪ והוא שילם סכום זה. טענה זו לא גובתה בראיות, לא הוצגו בפני קבלות על תשלום בגין הסחורה , כמו כן המוכר, מר נידאל עקאלה, לא הובא לעדות על ידי התובע לתמוך בטענתו. בהעדר כל ראיה לתמיכה בטענה, אין לי אלא לדחות את הטענה.

20. בנוגע לעבודות המדידה הנטענות עבור הנתבעת. לא פורטו מהן אותן עבודות, לא הוצגה חשבונית לתשלום. הטענה נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ודינה להידחות.

21. באשר לרכישות בברצלונה עבור הנתבעת. אף טענה זו נטענה ללא כל ראיה לרכישת אותם מוצרים ומסירתם לנתבעת. בהעדר כל ראיה לביסוס הטענה – דינה להידחות.

22. כך גם לגבי הטענה לרכישת עוגות בסכום של 1,000 ₪. אין כל תשתית ראייתי ולו קלושה לביסוסה והיא נדחית.

23. לסיכום פרק זה של הסכומים הנטענים, למעט לעניין סעיף 18ז, אליו אתייחס בהמשך, אני קובעת, כי למעט הסכום בסך של 1,500 ₪ אשר שילם התובע למרעי, עבור עבודות שביצע לנתבעת, לא הוכחו יתר הסכומים המפורטים בסעיף 18 לעיל.

24. קושי עיקרי ומרכזי בתביעת התובע , ה ינו העדר תיעוד מסירת הכספים, דבר אשר עומד לתובע לרועץ בהוכחת טענותיו. התובע נשאל על כך בעמוד 33 שורות 19-32 : " ....נשאלתי למה לא תיעדתי או החתמתי אותה, אם היה לי ספק שהיא לא תחזיר לי את הכסף לא הייתי נותן לה בכלל כסף, לא רק שלא הייתי מחתים אותה.

25. התובע צירף לתצהירו, שני מסמכים בהם רישום סכומים בכתב ידו, שאין בידי לתת להם משקל ראייתי תומך לטענותיו ולא ניתן לבסס ממצאים כלשהם , ביחס לסכומים הנטענים , על סמך מסמכים אלו, שנכתבו ונער כו על ידי התובע , שגם הם לא נתמ כו במסמכים תומכים, של חשבונות בנק, שיקים, וכדומה . התובע מאשר בחקירתו את העובדה שאין בידיו תיעוד תומך לטענותיו:
" ש. איך שני מסמכים כאלה יכולים להסביר לשופטת שהיא חייבת לך 258,000 ₪.
ת. אני מבין את הקושי כי אין לי תיעוד ...".

26. על פי עדות התובע , והעדויות הנוספות, וכן בהסתמך על העדר עדויות המצביעות על מצבו כלכלי האמיתי של התובע, כגון חשבונות בנק, מצבת נכסים, מצטיירת תמונה לפיה לתובע יכולת כלכלית מוגבלת. לטענתו, נזקק מכל מיני סיבות, להלוואות לצורך מתן הסכומים הנטענים על ידו לנתבעים. תמונה זו, של מצבו הכלכלי הלא ברור של התובע, מעלה ספק בגרסת התובע לגבי שיעור הסכומים שמסר לנתבעים. כמו כן, התובע לא הציג העתקי המחאות שטען שמסר לנתבעת ולא פירט את הסכומים שמסר, מועדים ונסיבות המסירות של אותם כספים. העדר פירוט בעניין זה פועל לחובתו של התובע והחלשת גרסתו באופן שאין בה להטות את מאזן ההסתברות לטובתו. אני מפנה לעדותו בעמוד 32 שורות 2-6:
ש: במשך כל ההתנהלות בינך לבין הנתבעת הבנו שאין ביניכם שום יחסים אינטימיים הכל כדי לתחזק את הנפש או מה שנשאר ממנה וכל זה לא מתועד בשום מקום.
ת: יש חלק העברות.
ש: יש העברות בנקאיות.
ת: לא יודע אם רשמתי, יש לי שיקים של עומר סעיד שנכנסו לחשבון שלה, כן ציינתי אותם.
מיותר לציין, שאין כל תיעוד בפני בית המשפט, לגבי העברות כספים והשיקים של עומר סעיד, שלטענת הנתבעת שימשה כמסלקה בלבד, עבור אותם שיקים של עומר סעיד, שאף לא הובא למתן עדות מטעם התובע, דבר שעומד לחובתו.

27. מטעם התובע הובאו 3 עדים, שעליהם מבקש התובע לבסס את תביעתו הכספית, והם כלהלן;

28. רבאח, תושב הכפר וחבר של התובע, העיד כי התובע לווה ממנו כספים, כשנשאל, כמה בסך הכול הלווית כספים לתובע, השיב : "פעם אחת 15,000 ₪ ופעם אחת 28,000 ₪ ...". על פי עדותו של רבאח , מטרת ההלוואה, עזרה לגברת מסכנין ולבנה, סטודנט בירדן. בתצהיר עדותו הראשית, תיאר שני מפגשים בנוגע להעברת הכספים, האחד, בקשר להלוואה בסך של 15,000 ₪, העיד כי נסע עם התובע ליד בנק מרכנתיל בסכנין, שם נפגש התובע עם אישה, הכיר ביניהם ומסר לה את הכסף. כשנשאל בחקירה הנגדית, האם האישה היא הנתבעת, השיב: "לא פגשתי אותה". מחקירתו הנגדית עולה מפורשות, שהאישה לה מסר התובע את הכסף בסכנין, אינה הנתבעת, ראה עמוד 11 שורות15-21, מהם עולה שרבאח מכיר את הנתבעת והיא לא הייתה האישה לה נמסר הכסף בסכנין. עוד נמצא, כנשאל לפשר המילה הכרות, השיב: "אמר לי שזאת האישה". המסקנה הברורה העולה מחקירתו הנגדית של רבאח, שהאישה בסכנין, לה מסר התובע את 15,000 ₪ שלווה מרבאח, אינה הנתבעת. בנוגע למפגש השני, מפגש בו העיד רבאח שהתובע מסר לנתבע 28,000 ₪, אשר הומרו ל- 5,000 דינר. רבאח הצהיר בתצהירו, כי נסע עם התובע והנתבע למעבר הגבול, שם מסר התובע לנתבע 5,000 דינר ועוד 2,000 ₪. לעניין הנסיעה והעברת הכספים לנתבע במעבר הגבול, לא נסתרה ולא הופרכה עדותו של רבאח.

29. איימן, המכיר אישית את התובע, ניסה, כך על פי עדותו הראשית, לגשר בין ה תובע לנתבעת במחלוקת ביניהם. איימן הצהיר בסעיף 3 לתצהירו וחזר על כך בעדותו , כי הוא יזם שיחת טלפון עם בעלה של התובעת שהודה שהיא חייבת לתובע סך של 120,00. ויום לאחר שיחת הטלפון, יזמה הנתבעת פגישה עמו, בבית קפה בכפר תבור, במהלכה הודתה בחוב של 120,000 ₪ וביקשה להסדיר את החוב בתשלומים של 2,500 ₪. בחקירתו הנגדית אישר שלא היה עד למסירת כספים לנתבעת.

מדובר, אם כן, בהודאת בעל דין, שעליה נקבע הכלל, "הודאת בעל דין מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה, ובית משפט רשאי להכריע בתביעה אזרחית על פי הודאת בעל דין כעדות יחידה. זאת בתנאי- שההודאה תהא מהימנה עליו וינתן לה מלוא השקל הראייתי." בטעמים לכלל נאמר, שההודאה מתקבלת מאחר והיא עומדת בניגוד לאינטרס של בעל ההודאה ו- "אין אדם אומר דברים בניגוד לעניינו". (י. קדמי על הראיות עמוד 1392) . יחד עם זאת נקבע "מקום שנטענת "עשיית הודאה" וה"מודה" מעיד במשפט אך לא נחקר על תוכן "הודאתו" – מאבדת ההודאה את כוחה בתור שכזאת" (שם. עמוד 1393).

עיון בחקירת הנתבעת מעלה כי ב"כ התובע לא מצא לנכון לחקור את הנתבעת על ההודאה בפני איימן, ומשכך, על פי ההלכה שנפסקה בע"א 1608/96 רביבו נגד ביקור חולים, פורסם ביום 20/1/99, אין מדובר בענייננו בחריג לכלל הפוסל עדות שמועה, ולא ניתן לקבל את עדותו של איימן כראיה לאמיתות תוכנה של ההודאה.

30. עדות נוספת מטעם התובע, הינה של מרעי, אשר העיד בתצהירו כי נכח באירוע הבא: מרעי הסיע את התובע לתחנת איסוף אוטובוסים לקראת נסיעה לשארם א-שייח', בקיץ 2011, שם הראה לו התובע את הנתבעת. נתבעת שהוא מכיר בפגישה בקניון בחודש מאי 2011 וביצע לה עבודות של התקנת מצלמות ועבודות מחשוב בביתה, בסוף שנת 2011.

31. בתצהירו, העיד מרעי על שתי פגישות עם הנתבעת, האחת, בחודש יוני 2012 לערך, נפגש עם התובע והנתבעת במשרדו, על מנת לגשר על המחלוקות. הנתבעת הודתה בפני על חוב בסך של 115,000 ₪, בעוד שהתובע טען לחוב של 130,000 ₪. באותה פגישה, טען מרעי, ציינה התובעת שהיא זקוקה לכספים נוספים אחרת תקרוס. הפגישה השנייה, התקיימה כעבור מספר חודשים, בחודש דצמבר 2012, ולטענתו, הודתה הנתבעת בחוב של 120,000 ₪ אותו ביקשה לפרוס בתשלומים. התובע טען לחוב של 198,000 ₪ והוא אינו מוכן להסדר תשלומים.

32. מרעי הצהיר, כי היה עד לתשלומים נוספים, שנתן התובע לנתבעת בין שתי הפגישות בסך של 68,000 ₪, אך לא פירט בתצהירו דבר, כיצד, היכן ומתי בוצעו אותם תשלומים נטענים. והטענה נשארה סתומה ועלומה ללא כל פירוט מינימלי לביצוע התשלומים. כמו ג ם, עדותו, שידוע לו באופן אישי על תשלום בסך של 30,000 ₪ לנתבע, ללא שפירט כיצד ידוע לו, אינה קבילה ואין לה כל משקל ראייתי.

33. עוד הצהיר מרעי, בעדותו הראשית, כי היה עד למסירת מעטפה, בתוכה 30,000 ₪, שהלווה לתובע, לסאהרה.

34. בחקירתו הנגדית ולשאלות בית המשפט, העיד מרעי, כי בין התובע לנתבעת נקשרו קשרים שבמסגרתם הועברו כספים בין התובע לנתבעת:
ש: שמענו עדויות שהוא הלווה כספים כדי לתת לה.
ת: נכון, הוא גם הלווה ממני.
ש: אמרת שיש לו כספים.
ת: בסדר יש לו, אבל באיזה שלב, הייתי מעורב בכל העניין, ביקשתי מהישאם שיפסיק, גם הייתה לי ישיבה עם הנתבעת מס' 1 ברמת ישי, ישבנו חידדנו דברים שיפסיקו להלוות אחד לשני כספים. אבהיר את זה, שהוא נותן לה כספים והיא מחזירה לא באותה מידה.
ש: היא החזירה חלק מהכספים.
ת: היא טוענת, אבל אני לא ראיתי שהיא החזירה, הישאם גם נתן לעובדת שלה כסף".
ש: אמרת תפסיקו להלוות אחד לשני כספים, באופן שיטתי, אתה מנסה לחמוק מהתשובות, מתי נחשפת לעובדה שזה יחסי גומלין, היא נותנת לה והוא נותן לה. הם חברים טובים למה שיפסיקו.
ת: ברגע שישבתי עם הנתבעת מס' 1 היא טענה שהיא החזירה חלק, אני לא נחשפתי באופן ברור לעניין הזה.
ש: מדוע הרגשת חובה ליזום מפגש עם הנתבעת מס' 1 ולבקש ממנה לעצור את העניינים הכספיים ביניהם.
ת: לא יזמתי.
ש: למה ביקשת שיעצרו את זה, למה זה הפריע לך.
ת: כי זה גורם לבעיות ומחלוקת, צריך להפסיק עם זה. (ההדגשות לא במקור)

35. הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית, בפגישות שנערכו עם מרעי, אך לגרסתה, הודתה בחוב של 45,000 ₪ ולא מעבר לכך. דברי הנתבעת בפני מרעי, הם בגדר הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט והם חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, בשל היותם נוגדם את אינטרס הנתבעת. הודאה זו היא ראיה בין שאר הראיות . יפים הדברים שנאמרו לעניין הודאת בעל דין בע "א 279/89 הסנה נגד דמתי, פרסם ביום 27/6/93:
"הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמאלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה....התבטאות אחרת של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' א' קלפר ואח' [2], בעמ' 572) כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות", שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליה (ראה א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 59, וסיכומו של השופט גולדברג בע"א 728/81 חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי ואח' [3], בעמ' 482). משמעות הדבר היא, שאם הובאו במשפט גם ראיות אחרות, התומכות בעניינו של בעל ההודאה (אף כי שונות הן מעדותו שלו או אף סותרות אותה), בידי בית המשפט, אם שוכנע באמיתותן, להעדיפן על פני עדותו (ראה:ו ע"א 211/63 [2] הנ"ל, בעמ 573ואילך; דברי השופט (לימים הנשיא) י כהן בע"א 724/70, 737חמדאן נ' יוסף ואח' וערעור שכנגד [4], בעמ' 788)... במקרים כגון אלה, לרוב, אין על בית המשפט להידרש לשאלה, אם בעל ההודאה הוא עד אמין; ודי לו כי ישתכנע, על יסודן של ראיות אחרות, שעדותו איננה משקפת את ההתרחשות לאשורה. דומה שגם עצם מסירתה של גירסה המנוגדת לעניינו של בעליה מעמידה, לעתים, הנחה לטובתו, כי איננו משקר אלא שוגה. כדברי השופט edgertonבפרשת [15] (1938) alamo v. Del rosarioשעליה הסתמך השופט הלוי בע"א 211/63 [2] - האומר, בעמ' 331:נ Since his testimony was adverse to his interests, he is" .more likely to have been mistaken than lying ואולם קיומה בעינה של הנחה זו איננו תנאי לתחולת ההלכה, שהיא כללית ואינה מבחינה בין מקרים כאלה לבין מקרים אחרים. אין צריך לומר, שלהודאה עובדתית, שלפי טיבה יכולה להיות מבוססת על ידיעת העובדות כהווייתן - להבדיל מהודאה המבוססת על התרשמותו או על סברתו הסובייקטיבית של בעל הדין המודה - ייטה בית המשפט, בדרך כלל, לייחס משקל רב (ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו ואח' [5], בעמ' 174). ואף אם גלומה בהודאה הכרה בלתי מודעת בזכות משפטית של הזולת, לא יהיה בכך בלבד כדי לגרוע מתקפותה (ע"א 497/60, 498מקורות בע"מ נ' זכריש ואח'; זכריש נ טננבוים ואח [6]). אך ההכרעה בדבר העדפתה של ההודאה על פני ראיות אחרות או בדבר דחייתה מפניהן אינה תלויה בכללים כאלה ואחרים. בעיקרה הרי זו הכרעה עובדתית, שבית המשפט שלדיון מגיע אליה על יסוד שקילתן ובחינתן של כלל הראיות. "

36. ואחרי הלכה זו אלך ואמצא כי אין בעדותו של מרעי, המהווה ראיה בין כלל הראיות, כדי להטות את הכף לטובת התובע. עיון בעדותו בפני בית המשפט, מביאה למסקנה שהדברים שהובאו בפניו במהלך הפגישות אינן חד משמעיות שניתן לבסס עליהם מסקנות ברורות לעניין הכספים, וכפי שמרעי העיד, התובע והנתבעת הלוו אחד לשני כספים, הוא נתן לה כספים והיא החזירה לא באותה מידה. לטענתו, הוא לא ראה שהחזירה, אבל הוא לא היה שותף למתן ההלוואות וגם לא להחזרתן. מרעי העיד שנחשף לראשונה לעובדה שהנתבעת החזירה לתובע כספים בעת שיש איתה, אבל גם אז העיד, שלא נחשף באופן ברור לעניין זה. מדבריו אלו של מרעי, ניתן להבין שהוא חסר בפרטים רבים הנוגעים לכספים שעברו בין התובע לנתבעת ובין הנתבעת לתובע, ולא ניתן לקבל עדותו כמות שהיא, הגם, שהנתבעת מכחישה את ההודאה בסך של 120,000 ₪, אלא בסך של 45,000 ₪ בלבד.

37. במהלך החקירה הנגדית, תיאר התובע דרך פעולה בה פעל מול הנתבעת, "היתה נותנת לי שיקים לצד ג'. כשבא המועד של הפירעון של השיק, אין כסף בחשבון, דרך אגב כל התקופה הזאת היתה ממש עומדת על מסגרת, היתה מבקשת מצד ג' לא להפקיד, היתה שולחת להם כסף והייתי לוקח את השיקים מחזיר אליה והיא קורעת." (עמוד 31 שורות 3-6). דרך פעולה זו של התובע, תשלומים לצדדים שלישיים להם חייבת הנתבעת כספיים, לא נתמכו במסמכים, לא של השיקים שלקח לידיו מהם, לא של הכספים במזומן שמסר להם, ולא הוגש כל מסמך או ראיה המאשר מסירת כספים אלו לצדדים שלישיים, והם לא הובאו ל מתן עדות, להניח תשתית ראיית הולמת לביסוס טענת התובע. מלבד טענתו, לא הניח התובע תשתית ראייתית , תשתית שאפשר היה להניח בפני בית המשפט, הן באופן של מסמכים, והן באופן של עדויות הצדדים השלישיים להם טען ששילם, הדבר מביא למסקנה, שהתובע לא עמד בנטל השכנוע.

38. לסיום חלק זה של פסק הדין, אני קובעת שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי הנתבעת נותרה חייבת לו כספים מעבר לסכום של 45,000 ₪, סכום בו מודה הנתבעת שהיא חייבת לתובע.

התביעה כנגד הנתבע
39. לטענת התובע, בשנת 2011 הוא הלווה לנת בע סך של 30,000 ₪. לטענתו, לצורך העברת הכסף לנתבע הוא נאלץ ללוות כסף מרבאח . ההלוואה נעשתה על מנת שהנתבע ישלם שכר לימוד עבור לימודיו בירדן, ראה סעיף 25 לתצהיר התובע. התובע טען כי הוא רכש 5,000 דינר ירדני ומסר אותם בנוכחות רבאח לנתבע שהתחייב להשיב לו את הכספים לאחר חזרתו לארץ.
40. בתצהירו, והן בחקירה הנגדית בבית המשפט, תמך רבאח בגרסת התובע, כך :
" ביום אחד בשולי 2011 , התובע ביקש ממני להלוות לו באופן מיידי סך של 28,000 ₪ כששאלתי אותו מדוע הוא זקוק לכסף הוא אמר לי כי הוא רוצה להלוות למר ענאן זבידאת, בנה של אותה גברת, סך של 5,000 דינר ירדני שכן הוא נוסע ללמוד בירדן. מסרתי את הכספים לתובע והוא הלך לחלפו כספים בכפר וקנה 5,000 דינר ירדני . לאחר מכן, התלוותי לתובע והסענו את הנתבע מס' 2 למעבר הגבול והוא מסר לו את הכספים , קרי ה-5,000 דינר, בנוכחותי ועוד 2,000 ₪ על מנת לקנות לעצמו דברים במעבר הגבול".
41. הנתבע הכחיש בתצהירו כי פנה לתובע לקבלת הלוואה כפי שנטען על ידי התובע וכי לימודיו מומנו על ידי הוריו בלבד (סעיף 11 לתצהיר). בנוסף, הצהירה הנתבעת, בסעיף 15 לתצהירה, ש את לימודי הנתבע ומגוריו בירדן מימנו היא ובעלה.
42. עדותה של הנתבעת מלמדת על קשרים הדוקים מהרגיל בין התובע לנתבע, להזכיר תחילת ההיכרות בין התובע לנתבע החלה כשהנתבע היה בכיתה י"ב (עמוד 43 שורה 30). הנתבעת העידה שהתובע היה מביא את הנתבע (כנראה ממעבר הגבול), אוכל ארוחת ערב והולך, פעם בחודש (עמוד 43 שורות 1-2), הנתבעת העידה שביקשה מהנתבע לא לדבר עם התובע, מה שמלמד על שיחות ביניהם (עמוד 43 שורה 16) וכן העידה על שיחות של הנתבע עם התובע בשעות מאוחרות בלילה ובשעות אחר הצהריים (עמוד 43 שורות 24-25). גם הנתבע העיד שנוצרה חברות בינו לבין הנתבע, במהלך הנסיעה לשארם א-שייח' (עמוד 48 שורה 20) , שהמשכה בשיחות טלפוניות וביקורים בבית הנתבע. הנתבע העיד כי התובע : "מתקשר אלי דרך סקייפ ופייסבוק כשהייתי בירדן. כשהייתי בארץ היה מתקשר אלי לטלפון שלי, לפעמים לטלפון של אמא שלי והייתי מדבר איתו.". עוד העיד כי כמה עשרות פעמים, אסף אותו התובע במעבר הגבול והסיע אותו לביתו (עמוד 49 שורות 11-12).
43. לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדויות, בין היתר עדות רבאח, עדות שמצאתי לתת בה אמון, והנסיבות שבפני הנוגעות למערכת היחסים שנקשרה בין הנתבע לבין התובע, מערכת יחסים קרובה שבמסגרתה ניהלו הנתבע והתובע שיחות רבות, ונפגשו עשרות פעמים. אני סבורה, כי התובע הרים את הנטל להוכיח מסירת הכספים לנתבע. כספים שלא הוחזרו לתובע. על כן, אני קובעת כי דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל, ועל הנתבע להחזיר לתובע סכום כספי בסך של 30,000 ₪.
התביעה כנגד סאהרה
44. ממסכת הראיות שהובאה בפניי עולה כי סאהרה עבדה במשך 12 שנים כעובדת שכירה אצל הנתבעת וסיימה את עבודתה ביולי 2014. סאהרה הכחישה כי קיבלה מהתובע הלוואה. גם הנתבעת אישרה בעדותה כי מעולם לא ביקשה מהתובע להלוות לעובדת שלה כסף (ראה עדותה בעמוד 47 שורות 24-28). כמו כן, סאהרה העידה בבית המשפט, כי מעולם לא הייתה מעורבת בענייני כספים, בהלוואות וכדומ ה, עדות שמצאתי לתת בה אמון.
ראה האמור בס' 6 לתצהירה :
"מעולם לא קיבלתי מהתובע כספים , מלבד מקרה אחד בו הגיע התובע ליד החנות של הנתבעת,
התקשר אלי וביקש לצאת לקבל מעטפה עבור הנתבעת 1 , יצאתי וקיבלתי את המעטפה מהתובע,
ושמתי במגירה בעסק, וכאשר שבה הנתבעת 1 לעבודה מסרתי אותו לידיה".
ובסעיף 7 לתצהיר ה:
"לא ידעתי מה נמצא בתוך המעטפה, ואם זה כסף איזה סכום, ולא היה זה מענייני".
45. סאהרה חזרה על כך בעדותה, והעידה כי הנתבעת לא שהתה במקום , על כן , מסר לה התובע מעטפה סגורה אותה העבירה לנתבעת . היא לא פתחה ולא ראתה א ת תכולתה והעבירה אותה לנתבעת (ראה עדותה בעמוד 51 שורות 26-32 ובעמוד 53 שורות 5-12 ). היא גם העידה כי לא חתמה על אישור שקיבלה את הכסף (עמוד 52 שורה 25).

46. גם התובע אישר שלא נערכה תרשומת כך בעדותו:
"ש: לא החתמת אותה על כלום.
ת: לא.
ש: לא רשמת באיזה מקום שמסרת 30,000 ₪.
ת: טלפונית היא יודעת שיש שם 30,000 ₪.
ש: לא עשית תרשומת.
ת: כל התרשומות האלה היו על דברים שאי אפשר לזכור מבחינת פירוט, לא היו סכומים גדולים שאפשר לזכור בלי תיעוד, לא רשמתי הכל".

47. זאת ועוד, על פי עדותו של מרעי, בעמוד 23 שורות 1-3, העיד מרעי, כי התובע מסר לסאהרה מעטפה סגורה וכי הם לא ספרו יחדיו את הכסף, עדות התומכת בגרסת סאהרה, לפיה, היא לא פתחה את המעטפה ולא חתמה על מסמך העברה כלשהו. עוד עולה מעדותו של מ רעי, כי הכסף המעטפה היה מיועד לנתבעת ולא לסאהרה:
" ש. בשיחה ביניכם בדרך הוא אמר לך שהוא לוקח את הכסף למי
ת. לנתבעת מס' 1.
ש. הסכמת להלוות לו 30,000 ₪ כי הוא מלווה את זה למי.
ת. לנתבעת מס' 1.
ש. נסעתם לחנות של הנתבעת מס' 1, למה לא מסרתם לה את זה ?
ת. כי היא לא הייתה בחנות". (הדגשה אינה במקור ).
48. גם התובע בעצמו, לא ביטל את האפשרות כי הכסף הו עבר לידי הנתבעת, מפנה לעדות התובע בעמוד 36 שורות 20-26:
"ש. את הכסף הזה הלווית לנתבעת 1
ת: כן, את העניין של 30,000 ₪, הנתבעת אמרה ליש היא צריכה את הכסף לעובדת שלה, הנתבעת מס' 3, את הכסף הנתבעת 1 אמרה לי שהיא תחזיר לי, הלכתי נתתי את הכסף לנתבעת 3, אחרי שישבתי עם ג'קלין להתחשב על החוב, היא אמרה שהיא לא קיבלה את הכסף, הנתבעת מס' 1 אמרה שהיא קיבלה את הכסף, בגדול אמרתי לנתבעת 3 שתביא לי דף שהיא קיבלה את החוב והחוב אצלי והיא מוותר, אבל מכיוון שהנתבעת 1 לא הסכימה לתת דף, לא יודע מי קיבל את הכסף, הנתבעת 1 או הנתבעת 3". (הדגשה אינה במקור).
49. הנה כי כן, לא הו באה כל ראייה התומכת בגרסת התובע בקשר להלוואת כספים לסאהרה. נהפוך הוא, העדויות שבפני מלמדות כי המעטפה, שאין חולק שמסר התובע לסאהרה, וזאת מבלי שיש ראיה ברורה לתוכנה של המעטפה, הייתה מיועדת לנתבעת ולא לסאהרה. יתרה מזו, התובע לא נתן כל הסבר מניח את הדעת, מדוע ילווה כספים לסאהרה, ומדוע היא רצתה, לגרסתו, ללוות ממנו כספים, ולא צירף כל פנייה או דרישה לפירעון החוב הנטען , טרם הגשת התביעה.
50. בהינתן האמור, דין התביעה כנגד סאהרה - להידחות.
51. פטור בלא כלום אי אפשר, מוצאת אני להעיר לסיום, כי עדות הנתבעת אינה חפה מקשיים וסתירות שיש בהן להעיב על מהימנותה. כך למשל, טענתה כי הכירה את התובע לראשונה במהלך טיול לשארם אל שייח בחודש יולי 2011 אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו בפניי, הנתבעת ציינה בעדותה (בעמוד 39 שורות 14-15) כי הידידות נוצרה בטיול בשארם וכי אינה יודעת איך התובע ידע על הטיול לשארם (בעמוד 38 שורות 22-23 ) טענה זו נסתרה מיניה וביה בעדות מרעי שהעיד כי הכיר את הנתבעת במהלך חודש מאי 2011 עת הפגיש התובע ביניהם בקניון (ס עיף 4 לתצהירו) ואף אינה מתיישבת עם פירוט השיחות שצורף לתצהירו של התובע, ממנו עולה כי דיברה עם התובע החל מחודש 2/2011 שעות רבות שכן מפורטות בתדפיס מאות שיחות טלפון עם התובע ממספר שהנתבעת אישרה שהוא מספר הטלפון שלה (עמ' 39 שורות 10-11). כך גם עדותה לגבי העסק המשגשג, כאשר הוכח כי מצבה הכלכלי אינו מן המשופרים ואף פתחה בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל. ככלל, לא מצאתי לתת אמון בעדויות הנתבעת והנתבע, ברם, אין בכך כדי להסיר את נטל השכנוע מהתובע, נטל שלא הורם על ידי התובע, אשר לא הוכיח באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו, לגבי עיקר תביעתו, סבירה יותר מהתקיימות גרסת הנתבעת והנתבע.

52. סוף דבר
א. התביעה כנגד הנתבעת/נתבעת 1 מתקבלת בחלקה . אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כספי בסך של 45,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה עד ליום התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.
ב. התביעה כנגד הנתבע/נתבע 2 מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכו ם כספי בסך של 30,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.
ג. התביעה כנגד סאהרה/נתבעת 3 – נדחית. אני מחייבת את התובע לשלם לסהארה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

53. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אלול תשע"ח, 21 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.