הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 52115-09-16

בפני
כבוד ה שופטת ברכה לכמן

התובעים

1. עאסלה אסד ת.ז XXXXXX343
ע"י ב"כ עוה"ד אטד שושנה ו/או עו"ד נורית פורטל
2. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד א. הדס ואח'

נגד

הנתבעים
1.חמודה חאלד לבניין בע"מ ח.פ 513498055
2.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ח.פ 520042540
נתבעים 1 ו- 2 ע"י ב"כ עוה"ד מארק שירין ואח'
3.אלבר ממן
ע"י ב"כ עוה"ד הילה עבדל -לב במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי

פסק דין

  1. זוהי תביעה נזיקית , לתשלום פיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע על ידי הנתבע, אלבר ממן (להלן: "הנתבע") וכן תביעת שיבוב מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").
  2. התובע עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת 1, חמודה חברה לבניין בע"מ ( להלן: "הנתבעת"), המבוטחת בביטוח חבות מעבידים על ידי נתבעת 2 (להלן: "מנורה" ו/או "המבטחת" ).
  3. אפתח בנסיבות האירוע שלגביהן אין מחלוקת של ממש בין הצדדים.
  4. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הועסק התובע באתר בנייה הקרוי לב העיר באשדוד. התובע נהג ללון במהלך השבוע ולעיתים קרובות אף בסופי שבוע באתר הבנייה. ביום 18.3.11 בשעה 1:00 בלילה כאשר שהה התובע בחדרו באתר הבנייה, נכנס הנתבע לחדרו של התובע יחד עם אדם נוסף ולאחר שהתגלע ויכוח בין השניים , כך על פי ס עיף 3 ל כתב האישום שצורף לתצהיר הנתבע , הוציא הנתבע סכין ודקר את התובע בזרוע ימין, בחזה ובבטן.
  5. הנתבע הועמד לדין פלילי בגין התקיפה, בבית משפט המחוזי לנוער בבאר שבע, בשל היותו קטין בעת האירוע. הנתבע הודה במסגרת ההליך הפלילי בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, והורשע על פי הודאתו , בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין . בית המשפט דן את עונשו של הנתבע, 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום השחרור ו פיצוי למתלונן בסך של 5,000 ₪.
  6. סעיף 42א(א) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע , כי המורשע לא יהיה רשאי לסתור את תוכנו של פסק הדין הפלילי או ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת ההליך הפלילי אלא ברשות בית המשפט , מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. הלכה היא, כי כאשר לא ביקש המורשע לסתור הראיה, משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין והוא הופך מראיה לכאורה לראיה כמעט מכרעת (ראה ת"א (מחוזי –חי')854-07 פלונית נ' אלמוני (עציר) ( פורסם ביום 4.8.09).
  7. בענייננו, הנתבע לא ביקש לסתור את האמור בפסק הדין שניתן כנגדו. הוא הודה בחקירתו בבית המשפט בעובדות כתב האישום ולא הכחיש את תוכנו. על כן, מדובר בפסק דין חלוט המרשיע את הנתבע, ויש לראות את עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודה הנאשם כמוכחות כלפי הנתבע וכחלק מהממצאים העובדתיים שבפסק הדין.
  8. בהינתן האמור, אני קובעת כי נסיבות האירוע, הן כמתואר בכתב האישום:

א. התובע עבד כפועל באתר בנייה "לב העיר" באזור ה באשדוד והתגורר במחסן הנמצא באתר.
ב. בלילה שבין 17/3/11 ל- 18/3/11 בסביבות השעה 01:00, הגיע הנתבע לאתר הבנייה יחד עם אחר שזהותו אינה ידועה, נכנסו לחדר בו שהה אותה עת הנתבע.
ג. בין הנתבע לתובע התגלע ויכוח, במהלכו הוציא הנתבע סכין מכיסו ודקר את הנתבע דקירה אחת בבטן עליונה ודקירה נוספת בזרוע ימין.
ד. מיד לאחר הדקירה, נמלטו הנתבע והאחר מהמקום והתובע פונה מהמקום באמצעות אמבולנס לבית חולים קפלן.
טענות התובע
9. לטענת התובע, הנתבע ביצע נגדו עוולה של תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין, ועל כן הוא חייב לפצות אותו בגין נזקיו.
10. לטענתו, התאונה נגרמה עקב רשלנות הנתבעת, מעסיקתו, אשר הורתה לו לישון באתר בנייה פרוץ וחשוף לפולשים, לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה ולמקום לינה מסודר, לא הדריכה את התובע באשר לסכנות, לא העריכה את הסיכונים בהשארת התובע ללון באתר ונהגה באופן כללי ברשלנות.
טענות המל"ל
11. המל"ל הכיר בתקיפה כתאונת עבודה, ופועל יוצא מכך, שילם וישלם לתובע גמלאות בגין נכות מעבודה. תביעתו של המל"ל, מכוח סעיף 328 ל חוק הביטוח הלאומי, היא לקבלת שיפוי על סכום הגמלאו ת, תביעה שהוגשה על פי הדין בהיותו מי ששילם לתובע תגמולי ביטוח. למל"ל אין עילת תביעה כנגד הנתבעת- היא המעסיקה.
12. לאחר התאונה ובעקבותיה הגיש התובע תביעה לדמי פגיעה. תביעתו אושרה ושולמו לו דמי פגיעה בסכום נומינאלי של 13,336 ₪. כמו כן הגיש התובע למל"ל תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, תביעתו נדונה על ידי הוועדות הרפואיות ונקבעו לו נכויות זמניות ומיום 1.7.13 נכות צמיתה בשיעור של 1 5% (לאחר שהופעלה תקנה 15). בגין נכויות אלה שילם המל"ל לתובע עד יום הגשת התביעה גמלאות נכות בסכום של 121,746 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה עד ליום הגשת התביעה סך של 141,472 ₪.
13. לטענת המל"ל, התאונה והנזק אירעו כתוצאה מהתנהגותו האלימה של הנתבע ומביצוע עוולת התקיפה. הנזקים שנגרמו בתאונה עולים על סך התשלומים ששולמו על ידו לתובע .
טענות הנתבעת והמבטחת
14. לטענתן, ככל שקיימת אחריות ל נזקי התובע היא מונחת לפתחו של הנתבע בלבד. האירוע הנטען עולה כדי אירוע פלילי שהתובע צד לו. התובע הכיר את הנתבע עובר לאירוע והוא זה אשר הכניס את הנתבע לאתר , זאת על מנת לבלות עמו ולעשן סמים ו/או לשתות אלכוהול. כן נטען, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לנזקים הנטענים וכי הם מופרזים. כמו כן נטען , כי מכל סכום שייפסק יש לנכות כל תגמול שקיבל התובע מכל גורם שהוא לרבות תגמולי המל"ל.

טענות הנתבע
15. לטענת הנתבע, לתביעה דנן קדמה תביעה קודמת (ת.א 26327-06-12), שהוגשה על ידי התובע ונמחקה על ידי בית המשפט השלום בחיפה ביום 6.3.16 בשל אי התייצבות התובע לדיון הוכחות. בתביעה הקודמת הוסכם בין הצדדים על גובה הנכות הרפואית. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי ניתן יהיה בהמשך להע לות טענות באשר לנכות התפקודית.
16. הנתבע הכחיש את העובדות והטענות הנטענות בכתב התביעה. לטענתו, ככל שהותקף התובע הרי זה בנסיבות שונות מאלו המתוארות. יש בהתנהגות התובע אשם תורם מצד התובע, המשמיט את האחריות הנזיקית מצד הנתבע. לטענתו, בין התובע והנתבע הייתה היכרות מוקדמת כאשר התובע עבד בסמוך למקום מגורי הורי הנתבע והם נהגו להיפגש במתחם אתר הבנייה שבו עבד התובע. לטענת הנתבע, במועד האירוע התבקש על ידי התובע לשבת עמו בחדרו. הוא התלווה ל תובע לחדר ביחד עם חבר נוסף. בשלב מסוים, הפיל הנתבע בטעות את בקבוק השתייה של התובע אשר נשבר דבר שגרר תגובה נזעמת מצד התובע שעמד והחל לקלל את הנתבע. הנתבע מחשש לחייו ביקש ללכת ואולם התובע מנע זאת מהנתבע ומתוך הגנה עצמית לחייו פעל הנתבע כפי שפעל.
17. לטענת הנתבע, התובע חזר לתפקוד מלא לאחר האירוע ולא נגרמה לו כל פגיעה ביכולת ההשתכרות שלו ו ככל שנגרמה לו כזו היא אינה תפקודית. הנתבע כופר בחבות לפיצוי התובע וכופר בגובה הנזקים, וכן כופר בזכותו של התובע להוצאות רפואיות ולעזרת צד ג' . כן טען, כי מכל סכום שייפסק לתובע יש לנכות את מלא התגמולים שיקבל מהמל"ל או מגוף כלשהו.
דיון והכרעה
18. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והאשם התורם והן בשאלת הנזק שנגרם לתובע.
19. לעניין אחריות הנתבע ובהסתמך על העובדות המפורטות בכתב האישום כנגד הנתבע אשר אומצו בפסק דין זה, ברי כי התנהגותו האלימה של הנתבע כפי שהיא עולה מכתב האישום ומפסק הדין שניתנו כנגדו מהווה את יסודות עוולת התקיפה. על כן האחריות לתקיפה ולנזקים שנגרמו ל תובע בעטיה של התקיפה , מוטלת על הנתבע.
20. הנתבע ניסה להפחית מאחריותו, עת טען , כי התובע היה שיכור ולאחר שנשבר בקבוק וודקה במקום , החל התובע לקלל ולהתנהג בצורה מאיימת כך שהנתבע חש סכנה ממשית לחייו , על כן לראשונה בחייו, הוא דקר את התובע על מנת להגן על עצמו. טענה זו לא הוכחה וממילא היא גם סותרת את העובדות המצוינות בכתב האישום בהן הורשע על פי הודאתו ואשר אומצו בפסק דין זה , גרסה זו אף לא עלתה במסגרת חקירותיו של הנתבע במשטרה, ומכאן שיש לדחותה.
21. לשם בחינת שאלת האשם התורם וכן שאלת האחריות של הנתבעת, יש לקבוע האם הייתה הכרות מוקדמת בין התובע לנתבע, נוכח הגרסאות השונות.
22. זו הגרסה הראשונה של התובע, בהודעתו למשטרה מיום 19.3.11:
"בסביבות השעה 13:00 נכנסו לחדר שלי שני בחורים עם באנג והתחילו לעשן סמים, הבחורים רצו שאני יעשן אתם סמים אבל אני לא הסכמתי ואז אחד מהם קם והוציא מהכיס שלו סכין מתקפלת ו דקר אותי 4 דקירות בבטן , חזה ,גב".
23. גרסה מאוחרת של התובע בפני המשטרה, ביום 5.4.11, מס ר התובע כי בעת שישב ושתה וודקה, נכנס הנתבע עם בחור נוסף לחדרו והם רצו לעשן סמים אך הפעם הוא לא אמר להם דבר לעניין עישון הסמים. הם דרשו ממנו מפתחות של מחסנים דירות, וכשלא הסכים, דקר אותו הנתבע :
" אני ישבתי באותו הלילה ושתיתי וודקה ואז בסביבות 01:00 הגיעו שני בחורים עם בקבוק באנג וחתיכה של חשיש ורצו לעשן בחדר שלי . אני לא אמרתי כלום ונתתי להם להיכנס לחדר, החדר היה פתוח ואז הם עשו כאילו הם מכינים את הקססה של הסמים ואז הבחור שדקר אותי אמר לי שהוא רוצה שאני אשכפל לו מפתחות של המחסנים והדירות, ואני לא הסכמתי ואז הוא הוציא סכין אולר נפתח עם כפתור ואז דקר אותי בבטן דקירה אחת בחזה מצד ימין דקירה אחת וביד ימין דקירה אחת ".
24. מעדויות התובע במשטרה , לגרסת התובע, לא הייתה היכרות מוקדמת בין התובע ובין הנתבע אולם, ניתן ללמוד ממנה כי התובע שתה וודקה וכי עישנו סמים בחדרו. יש לציין כי לא הוכח וגם לא נטען בכתב האישום כי התובע עישן סמים .
25. בכתב התביעה טען התובע כי, הנתבע ואדם נוסף נכנסו לחדר בעת שישן (ר' ס' 8 פסקה שלישית לכתב התביעה). כלומר כי לא הייתה היכרות מוקדמת בין הצדדים. כמו כן לא צוין שם עניין השימוש הסמים וכל אשר נטען הוא , שהתובע נדרש להביא לשניים את מפתחות המחסן. גם בתצהיר עדותו הראשית מיום 29.10.17 ציין התובע במפורש כי לא הכיר את הנתבע. בס' 3.9 הוא הצהיר כי לאחר שבילה עם חבר בחדרו, חמזה פתחי, נאלץ החבר לעזוב את המקום, הוא סיים את השתייה שהתחיל בה עם חברו, ובשלב מסוים, נרדם. לגרסתו, נכנסו לפתע שני הבחורים שאחד מהם הוא הנתבע . כמו כן הצהיר כי הנתבע וחברו הביאו עמם חשיש לחדרו אולם, הוא לא היה מסוגל להתנגד להם כי היה קצת שתוי ורדום .
כך הצהיר בס עיפים 3.10-3.11 :
"3.10 בשעה 1:00 בלילה או בסמוך לכך, נכנסו לפתע שני בחורים לחדר , שאחד מהם הוא הנתבע מס' 3 ( פרטיו של השני אינם ידועים, באותו מועד לא הכרתי גם את הנתבע 3 , זהותו התבררה לי מאוחר יותר).
3.11. שני הבחורים נשאו איתם בקבוק של באנג והתקבל הרושם שבכוונתם לעשן חשיש ב"חדר שלי". הייתי קצת שתוי ורדום ולא הייתי מסוגל להתנגד להם או לפעול ולהוציא אותם מהחדר ומהאתר.
3.12. הנתבע 3 התקרב אלי וביקש ממני שאמסור לו א מפתחות המחסנים והדירות. קמתי ואמרתי לנתבע 3 שלא אסכים (כוונתי הייתה לא לתת להם ובכל מקרה, לפי מיטב זכרוני המפתחות בכלל לא היו אצלי ) עוד בטרם הספקתי לסיים את המשפט, הנתבע 3 שלף סכין אולר מתוך שרוול ידו , ודקר אותי בזרוע ימין , בחזה ובבטן ".
26. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הציג התובע גרסה מעט שונה:

"ש: מפנה אותך לסעיף 3.10 לתצהירך, "נכנסו לפתע שני בחורים לחדר", אתה זוכר שהיה אצלך חוקר, דיבר איתך חוקר, לא משטרה, חוקר של ביטוח.
ת: לא זוכר.
ש: יכול להיות שאמרת לחוקר שהיו 3 אנשים.
ת: לא יודע, 3,2.
ש: בתצהיר שלך אתה כותב שהם החזיקו איתם בקבוק של בנג, התכוון הרושם שבכוונתם לעשן חשיש בחדר שלנו, אתה שוכב לך בכייף ונכנסים אנשים לעשן ואתה ממשיך לישון.
ת: כן. אני במיטה שלי, בחדר שלי.
ש: לא שאלת מי הם.
ת: לא היה דיבור, הם נכנסו, דקרו אותי וברחו.
ש: כשאתה אומר שהם נכנסו בשביל לעשן, הם ישבו ועישנו.
ת: לא יודע מה הכוונה שלהם, הם דקרו אותי, גנבו לי את הארנק וברחו, אני שמעתי את השם שלו מחבר שלו, הוא אמר "הבן אדם מת בוא נברח".
ש: הם נכנסו לא היה דיבור ביניכם, נכנסו דקרו והלכו.
ת: הם רצו לגנוב, נכנסו דיברו, לא יודע איפה מפתחות, לא יודע מה, אני לא דיברתי דקרו אותי, גנבו אותי וברחו. אמרו "בן אדם מת בוא נברח" כשברחו קרא לו בשם שלו וברחו.
ש: אתה אומר למעשה שהם נכנסו אמרו לך משהו אתה לא אמרת להם כלום, דקרו אותך וברחו.
ת: כן.
ש: כשאני מסתכל על הגרסאות שלך אני רואה גרסה במשטרה שאומרת "באו לעשן סמים". אחר כך באו לקחת מפתח ובתצהיר שלך בסעיף 3.12 ו- 3.11 אתה עושה שילוב של גרסאות, זה להדביק את כל הגרסאות.
ת: אני לא מדביק".

27. נמצא, כי עולות סתירות מגרסאותיו השונות של התובע, מהגרסה הראשונה במשטרה שלטענתו נדקר בשל אי נכונותו לעשן סמים, לבין גרסה מאוחרת יותר שנדקר בשל אי נכונותו למסור את מפתחות המחסן. לאחר בחינת עדות התובע מצאתי בגרסתו סתירות באשר לכך למשל, האם נדקר התובע נוכח אי נכונותו לעשן סמים או שמא אי נכונותו למסור את מפתחות המחסן והדירות. סתירה נוספת מתייחסת לפעולות הנתבע עת הגיע לחדר בו היה התובע . האם הנתבע הביא עמו באנג וסמים, נכנס וישב בחדר ועישן סמים או שמא נכנס, דקר וברח כפי שהעיד בעדותו בבית המשפט. גם לעניין פעולות התובע עצמו בעת האירוע קיימות סתירות, בגרסאות ראשונות העיד כי סרב מילולית לבקשת הנתבע לתת לו את המפתחות ובחקירתו הנגדית העיד כי לא אמר דבר.
28. הגרסאות השונות והסתירות העולות מגרסאות התובע, יוצרות בקיעים של ממש במהימנותו ובגרסה שהובאה בפני בית המשפט . קיים הבדל משמעותי ומהותי, בין הגרסה לפיה, נכנסו הנתבע ואחר לחדר התובע, התיישבו, עישנו סמים והתובע שתה וודקה ואז מתרחשת עבירת התקיפה, לבין הגרסה שהובאה בחקירתו הנגדית, לפיה, הנתבע והאחר נכנסו לפתע לחדר התובע, דקרו אותו וברחו.
29. כנגד גרסאות התובע עומדת גרסת הנתבע המאוחרת אשר טען כי בינו ובין התובע הייתה היכרות מוקדמת . בת/1 התצהיר שהוגש ביום 12.4.15 בבית המשפט השלום בחיפה , הצהיר הנתבע כי הכיר את הת ובע מספר חודשים לפני האירוע. הוא הצהיר כי התובע עבד בסמוך למקום מגוריו והוא ה זמין אותו לשבת במתחם אתר הבנייה, הוא הצהיר (בס' 4 לתצהיר) כי הגיע לאתר על מנת להעביר את הזמן ומשהבחין כי התובע שתוי ביקש ללכת לביתו והוא מנע את זה ממנו (ס' 7 לתצהיר).
30. בת/2 תצהיר מיום 16.6.15 (תצהיר זה הוגש גם הוא בתביעה הקודמת) הצהיר הנתבע כי הוא נפגש מספר פעמים ברחוב ובאתר הבנייה עם התובע ( ראה ס' 4) וכי ביום האירוע הוא פגש את התובע סמוך למקום המגורים בשעת ערב מאוחרת, והוא הזמין אותו וחבר שעמו לאתר הבנייה על מנת לשבת עמו כאשר היה בידיו חצי בקבוק וודקה. כן הצהיר כי כשישבו בחדר הוא הפיל בטעות את בקבוק הוודקה והבקבוק נשבר, התובע התחיל לכעוס ולקלל ועמד מול הנתבע ולא נתן לו לצאת וכאקט של הגנה עצמית הוא דקר את התובע.
31. בתצהיר מיום 30.11.17, הצהיר הנתבע כי בינו ובין התובע הייתה היכרות מוקדמת הואיל והוא גר בסמוך לאתר בנייה שבו התובע עבד ונהג לשבת ולשוחח בשכונת המגורים ובאתר הבנייה בחדר שהוקצה לו. הוא טען כי התובע היה שיכור כשהם נכנסו לחדר ואף ראה כי ברשותו חשיש. הוא הצהיר כי הפיל את הבקבוק והתובע זעם והוא חש סכנה ממשית לחייו ובשל אותה תחושת סכנה, דקר את התובע מתוך הגנה עצמית.
32. בעדותו בפניי העיד כי הייתה היכרות מוקדמת ביניהם וכי פגש אותו מספר פעמים וכי באותו יום הוא הזמין אותו לשבת בחדרו ( ראו עדותו בעמ' 29 ). הנתבע נשאל בחקירה הנגדית על הסתירה בין גרסה זו ובין גרסתו במשטרה , לפיה, הוא אינו מכיר את התובע, נתן הנתבע הסבר מניח את הדעת, הסבר המשתלב עם חומר הראיות ושתיקתו במהלך החקירה הראשונה של הנתבע בתחנת המשטרה:
" הכחשתי על מנת להכחיש , לא רציתי להביא להם פרטים, מתי ששאלו אותי אם אני מכירה אותו זה לא על מנת להגיד להם שאני אל מכיר אותו, הכוונה הייתה יותר שאני מכחיש, שומר על זכות השתיקה..."
33. לאחר בחינת העדויות של התובע ושל הנתבע, מצאתי כי גרסת הנתבע עקבית ו מהימנה. עדותו עשתה עליי רושם מהימן וזאת לעומת עדות התובע שהייתה מלאה בסתירות היורדות לשורש מהימנותו. על כן, אני קובעת, הייתה היכרות מו קדמת בין הצדדים, כפי שטען הנתבע , ודוחה את טענת התובע שלא הייתה הכרות מוקדמת עם הנתבע.

אשם תורם מצד התובע
34. הנתבע טען לאשם תורם בשיעור של 100% מצד התובע, בהתבסס על גרסתו שבעקבות ויכוח שהתגלע בינו לבין התובע ואיומים מצד התובע, דקר הנתבע את התובע. ראשית, טענה לאיומים מצד התובע כלפי הנתבע לא הועלתה על ידי הנתבע במסגרת חקירתו במשטרה ולא במסגרת ההליך הפלילי. שנית, לא הוכח בפני, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, כי התובע הפנה איומים כלפי הנתבע ומה היה תוכן האיומים, מדובר בעדות בעל דין יחידה ללא כל חיזוק. שלישית, מדובר בטענות חלופיות שלא יכולות לעמוד, בכתב האישום המתוקן טען הנתבע לוויכוח שהתגלע בינו לבין הנתבע, בעוד שבהליך בפניי טען לאיומים מצד התובע.
35. סעיף 65 לפקודת הנזיקין שעניינו "התנהגות התובע" קובע: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". לעניין אשם תורם נפסק בע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נגד מעונה, פורסם ביום 11/11/10: "שאלת האשם התורם בוחנת האם הניזוק תרם בהתנהגותו לנזק שנגרם לו מידי המזיק. שאלה זו מניחה כי מעשי המזיק והניזוק כאחד נחשבים גורמים שהביאו לנזק, וכן, כי בהתנהגות השניים יש 'אשם' בעיני הדין. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני היקף החובה לפצות את הניזוק (אנגלרד, בעמ' 236). היקף האשם התורם אינו קבוע מראש, אלא נתחם ממקרה למקרה, על פי נסיבותיו. ההתנהגות הנדרשת לצורך האשם התורם היא התרשלות, הנבחנת על פי מבחן אובייקטיבי חיצוני, המעוגן בהתנהגות האדם הסביר. בעוד התרשלות "יוצרת אחריות" של המזיק נבחנת על פי חובת המתרשל כלפי הזולת, "האשם העצמי" בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו. מידת האשם התורם נקבעת על פי מבחן מידת האשמה המוסרית בהתנהגותם של המזיק והניזוק, ומידת התרומה של כל אחד מהם לנזק במישור העובדתי" ברי, כי במקום בו עסקינן ב תקיפה וביצוע עבירה פלילית, רק פעולה של ממש, התנהגות אקטיבית או פסיבית כגון קנטור, של התובע, שהביאה לתוצאה של העבירה הפלילית, רק אז ייקבע אשם תורם.
36. אני סבורה שמעשיו של התובע לא מקימים אשם תורם. אין בנמצא בסיס ראייתי, שנשקפה סכנה לחייו של הנתבע וכאמור לא התקבלה גרסתו להגנה עצמית. כל שידוע הוא שהתגלע ויכוח, ואין בכך כדי לקבוע כי יש לתובע אשם תורם או התרשלות בגרימת האירוע. גם במצבו של התובע, היותו שתוי בעת האירוע, אין כדי לבסס מידה של אשם תורם בגרימת אירוע התקיפה וההתנהגות התוקפנית מצד הנתבע. לסיכום חלק זה, לא שוכנעתי כי התובע גרם בהתנהגותו לנזק שנגרם לו ואני דוחה את טענת האשם התורם.
אחריות הנתבעת
37. למען הסדר הטוב, אין למל"ל עילת תביעה כנגד הנתבעת בהיותה המעסיקה של התובע . הדיון יתמקד בטענות התובע כלפי הנתבעת. האם לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת, בגין אירוע הדקירה , אשר התרחש במקום הלינה במתחם , שלא בשעו ת העבודה?.
38. לטענת התובע, הנתבעת חבה באחריות מלאה לאירוע. לטענתו, הנתבעת אחראית להבטחת בטחון התובע באתר, אתר שהיא התירה לתובע לישון בו. הראיה לכך, לגרסת התובע, שהאתר מגודר ומאובטח בשומר בשעות שלא הייתה פעילות באתר.
39. מנגד, הכחישה הנתבעת כל אחריות להתרחשות האירוע. הנתבעת אישרה כי האתר מגודר ושהיה שומר באתר, אך לטענתה האתר באחריות היזם, בעל האתר ולא באחריות הנתבעת.
40. בתחילה, ועל פי תשתית הראיות שהוגשה במסגרת ההליך, אני קובעת שהאירוע התרחש במקום העבודה אך לא בשעות העבודה של התובע. אין על כך חולק בין בעלי הדין. אפנה לסעיף 2 בסיכומי התובע.
41. התובע טען בתצהירו כי "תנאי העסקתי, כפי שנקבעו ע"י הנתבעת, חייבו אותי ללון באתר הבנייה בהתאם לצורכי הנתבעת, וזאת במטרה לחסוך בהוצאות הנסיעה ו/או בהוצאות הלינה בבית מלון ובמטרה להשיג זמינות מרבית של העובדים במקום העבודה".
42. חמודה חאלד, בעלים של הנתבעת (להלן: "חאלד"). אישר בתצהירו כי העובדים הם תושבי הצפון ולכן ישנו באתר במהלך השבוע. עוד הצהיר כי התובע היה נשאר באתר תקופות ארוכות ולא היה חוזר לביתו בסופי השבוע, כמו יתר הפועלים.
43. אביו של התובע אישר בעדותו שהתובע היה מגיע לפעמים בסופי שבוע הביתה ולפעמים לא. בנוסף, ניתן לקבוע שהתובע נותר לבדו באתר, ללא עובדים נוספים שנשארו ללון באתר באותו היום, זאת בהתבסס על עדותו של התובע, שלאחר התקיפה "יצאתי החוצה, כשאני פצוע ומדמם, התחלתי לקרוא לעזרה, בכוחותיי האחרונים הצלחתי להגיע לקיוסק הסמוך". המסקנה המתבקשת, התובע נשאר לבדו ללון באתר, שברי שאם היו עובדים נוספים באתר, היה מציין זאת התובע בעדותו, והוא לא היה נדרש להגיע עד הקיוסק, המצוי מחוץ לאתר, לשם עזרה.
44. הנתבעת דיווחה על האירוע בטופס המל"ל "הודעה על פגיעה בעבודה", ביום 10/4/2011, והאירוע הוכר על ידי המל"ל כתאונת עבודה.
45. בע"א 3510/99 ולעז נגד אגד, פורסם ביום 6/8/2001 נקבע כך: "כללו של דבר: בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על-ידי צד שלישי כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות . במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני – אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה."
46. עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל פי ההלכה הפסוקה, יש לבחון 3 שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק בהיבט העקרוני, חובת זהירות מושגית. האם ביחס לניזוק פלוני ,בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות בהיבט הקונקרטי. את התשובה לשאלות אלו גוזרים ממבחן הצפיות, היינו האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את קיומו של הנזק. השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק, הקשר הסיבתי
47. אני סבורה שעל הנתבעת מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובע. מקום הלינה ותנאי הלינה נקבעו על ידי הנתבעת. העובדה שהתובע לן באתר לבדו בסופי השבוע הייתה בידיעה ואישורה של הנתבעת, כמי שאפשרה את לינתו של התובע באתר בסופי השבוע. עם זאת, יש לציין, הנתבעת אינה מחזיקה ואינה בעלת זכויות באתר.
48. מכאן, יש לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת. השאלה העיקרית העומדת לדיון, אפוא, הינה האם היה באפשרותה וביכולת ה של ה נתבעת, לצפות את האירוע, ולנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע את התרחשותו, ולהגן על התובע מפני תקיפה? אני סבורה שהתשובה לשאלה היא בשלילה.
49. וביישום הדברים לפנינו. תרחיש שבו אדם מעורב באירוע עברייני, שעובר לאירוע העברייני לא היו על כך אינדיקציות לנתבעת, כי יתרחש מצב שבו עובד הלן באתר העבודה , אשר שתה אלכוהול בחדרו, יותקף על ידי אדם שאינו מורשה להיכנס. תרחיש זה הוא תרחיש פתאומי , בלתי-צפוי, במיוחד נוכח העובדה שלא התרחשו אירועים דומים בעבר ומדובר באירוע חד פעמי. כמו כן יש קושי מבחינת מדיניות משפטית, להטיל אחריות על הנתבעת בשל אירוע פלילי של דקירה שנעוץ בגורם חיצוני, לא ידוע ולא צפוי מצד הנתבעת. על כן, אין מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה. שכן לא היה ביכולת ה למנוע את האירוע. התקיפה איננה בתחום הציפיות של ה נתבעת, אין לתקיפה ק שר לעבודתו של התובע למעט העובדה שהאירוע התרחש במקום העבודה.
50. לאור האמור בסיכומי הנתבעת ומנורה, רואה אני להדגיש, כי יש מקום לאבחן בין תנאי הלינה שנקבעו על ידי הנתבעת, לינה בחלל המבנה באתר העבודה (תמונות המעידות על תנאי הלינה צורפו כנספח ב' לתצהיר התובע וכן ראה סעיף 3.4 לתצהירו), לבין האחריות ל אירוע התקיפה. לא נמצא קשר סיבתי של ממש בין תנאי הלינה לאירוע התקיפה.
51. אשר על כן, משנמצא שאין מוטלת חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת, נדחית טענת הרשלנות כלפיה ובהתאם, הנתבעת אינה חבה באחריות כלפי נזקיו של התובע והתביעה כנגד הנתבעת והמבטחת – נדחית.
52. לסיכום פרק האחריות, לנתבע אחריות כלפי הנזק שנגרם לתובע ועליו לפצותו בגין נזקיו. דין תביעת השיבוב של המל"ל להתקבל.
הנזק
53. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכותו הרפואית הקבועה של התובע היא בשיעור של 10%.
54. הצדדים שמרו על זכותם לטעון לעניין הנכות התפקודית והם חלוקים בשאלת השפעת הנכות הרפואית על כושרו של התובע לעבוד ולהשתכר. המל"ל הפעיל את תקנה 15 והעמיד את הנכות התפקודית על 15%. קביעת המל"ל אינה מחייבת את בית המשפט בבואו לקבוע את שיעור הנכות התפקודית של התובע.
55. לטענת הנתבעים, הנכות שנקבעה לתובע, מטבעה היא חסרת משמעות תפקודית שכן מדובר באיבר פנימי שנפגע שאין בו כדי להפריע לתפקוד התובע בשום דרך שהיא. כמו כן נכויות ברמות הנמוכות מטבען אינן בעלי משמעות תפקודית.
56. לטענת התובע , הוא אדם חסר השכלה, אשר עובר לאירוע עבד לפרנסתו, מעבודת כפיים אותה ביצע בחריצות ובשקדנות. הוא שימש בעבודות תפסנות, ברזלן ועובד תבניות, כפי שעולה מהמסמך ששלחה הנתבעת למל"ל (צורף כנספח א' לתצהיר התובע). לטענתו, מאז האירוע וכתוצאה ממנו הוגבל התובע בתפקוד היומיומי, הוא מתקשה ואף נאסר עליו לבצע כל פעולה הכרוכה במאמץ פיזי, הוא עדיין סובל מכאבים בבטן ומהגבלה בכל תנועותיו, מצלקות, מחרדות, פחדים וקושי בשינה. לטענתו, מאז התאונה ועד שנת 2014 לא הצליח התובע להשתלב במעגל העבודה. כאמור, הפגיעה גרמה לכך שלא יוכל לעבוד בעבודת כפיים. בגין האירוע היה התובע מאושפז תקופה כוללת של 15 ימים. הוא נאלץ לעבור שלושה ניתוחים ולאחר כל אחד מהניתוחים היה מאושפז. התובע מבקש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית בשיעור של 15% כפי שקבע המל"ל.
57. בהחלטת המל"ל נפסק כי התובע אינו יכול לחזור לעבודתו בבניין בשל הפציעה, קרע בכבד ובסרעפת בשל דקירת הסכין. במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק, עוברת כחוט השני, המלצת הרופאים לתובע, להימנע מהרמת משקל כבד וביום 17/6/13 נמצא התובע בלתי כשיר לעבוד אצל הנתבעת על ידי רופא תעסוקה.
58. הנכות הרפואית משמשת כנקודת מוצא לקביעת הנכות התפקודית. נחה דעתי, כי במקרה דנן, נכון וראוי לאמץ את קביעת המל"ל ולקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 15%. ברי כי יש השלכות תפקודיות של נכותו הרפואית על עיסוקו של התובע. התובע עבד מגיל צעיר בעבודות בניין, והוא חסר השכלה פורמאלית או מקצועית, סביר להניח, כי קיימת הגבלה מסוימת בתפקודו של התובע בעבודות הדורשות מאמץ פיזי.
59. בהינתן האמור, אני סבורה כי לתובע נכות תפקודית העולה על נכותו הרפואית ואני מעמידה את הנכות התפקודית בשיעור של 15%.
60. באשר לבסיס שכרו של התובע. על פי חישובי המל"ל שכרו החודשי עמד על 4,455 ₪ ובתוספת הצמדה מיום התאונה סך של 4,718 ₪. לטענת התובע הוא היה יכול להתק דם בעבודתו ולהשתכר יותר מסכום אותו השתכר אלמלא הפגיעה, ראה עדותו בעמוד 13 שורות 23-32 וכן בעמוד 14 רי שא:
"ש: אתה עבדת אצל חמודה לפי השכר של 5,000 ₪ בערך, אתה אומר שיכולת להתקדם בעבודה ולהגיע אפילו ל- 8,000 ₪.
ת: קיבלתי 12,000 ₪.
ש: מקריא לך את סעיף 15, אתה אומר קיבלת 12,000 ₪ ויכולת להתקדם ולהגיע אפילו עד 8,000 ₪.
ת: היה נותן לי לפי שעה ואחרי זה נתן לי 12,000 ₪.
ש: איפה זה בתצהיר שלך.
ת: טעיתי.
ש: טעית בשני התצהירים.
ת: לא יודע.
ש: היה תצהיר בבית משפט אחד, יש תצהיר פה.
ת: אם חודש מלא 12,000 וחודש לא מלא 8,000 ₪.
ש: מה שכתוב בתצהיר אתה יודע, הסבירו לך מה כתוב.
ת: כן.
ש: אם אתה אומר שהרווחת 8,000 ₪ ויותר, למה לכתוב בתצהיר שיכולת להתקדם ולקבל 8,000 ₪.
ת: הייתי מקבל חודש מלא 12,000 ₪, כשאני עובד כל יום שאני יושב בבית ולא עובד מוריד 500 ₪.
ש: את השכר היית מקבל בהעברה לבנק.
ת: לא. היה מוסר את זה לאבא שלי במזומן".

61. עוד נמצא, כיום, 8 שנים לאחר מועד התאונה, עובד התובע כמפקח אצל אחיו ושכרו עומד על 5,250 ₪. וזו עדותו:
" ש: אתה עובד אצל אחיך.
ת: כן.
ש: לפי התלושים שלך, אתה מרוויח יותר ממה שהרווחת בתלושים אצל חמודה.
ת: הוא עוזר לי אני לא עובד פיזית, הוא נותן לי לעבוד עם הבנות וחוזר הביתה.
ש: מה זה לשמור על הבנות.
ת: הם עובדים בחקלאות, אני הולך איתם עוזר להם בחקלאות.
ש: אתה עדיין מרוויח יותר ממה שאתה מרוויח פה.
ת: אחי עוזר לי".

62. לאחר ששקלתי את הנתונים והראיות, הגעתי למסקנה כי נכון להעמיד את בסיס שכרו של התובע במועד התאונה על שכר בגובה 5,250 ₪.

63. הפסדי שכר לעבר - כאשר מדובר בהפסד שכר לעבר, זהו נזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש (ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע בע"מ , פד"י לה (2) 800 ).

64. לטענת התובע בתצהירו מאז התאונה (3/2011) ועד לשנת 2014 לא הצליח להשתלב במעגל העבודה. הפגיעה גרמה לכך שלא יוכל לעבוד בעבודת כפיים מאחר שהכשרתו הייתה פועל בניין. לטענתו יש לחשב את אובדן הכנסותיו על פי ההפרש בין 8,000 ₪, שכרו הצפוי לטענתו, לבין השכר לפי המל"ל, בסך של 2,800 ₪. התובע עתר בסיכומיו להפסד שכר בעבר בסך של 41,000 ₪, מכפלה של 2,800 ₪, בשיעור הנכות התפקודית 15%, וב- 99 חודשים.

65. לטענת הנתבעת ומנורה, אין לפסוק הפסד שכר לעבר מעבר ל- 15,000 ₪, עבור 3 חודשים בהם היה התובע באי כושר, מעבר לכך, לא הובאו ראיות להפסד בראש נזק זה. לטענת הנתבע, אין לתובע הפסדי שכר לעבר.

66. בהתחשב בשיעור הנכויות הזמניות והנכות התפקודית שנקבע לתובע במל"ל (ראו סעיף 3 בסיכומי המל"ל) , אני קובעת את הפסדי השכר לעבר כלהלן:

מיום התאונה ועד ליום 15/6/11, התובע היה באי כושר מלא – 15,750 ₪
מיום 16/6/11 עד ליום 30/9/11 נכות זמנית בשיעור של 30% - 5,513 ₪.
מיום 1/10/11 עד ליום 31/3/12 נכות זמנית בשיעור של 20% - 6,300ש"ח.
מיום 1/4/12 עד ליום 30/4/12 נכות זמנית בשיעור של 100% - 5,250 ₪.
מיום 1/5/12 עד ליום 31/8/12 נכות זמנית בשיעור של 30% - 6,300 ₪.
מיום 1/9/12 עד ליום 31/10/12 נכות זמנית בשיעור של 20% - 2,100 ₪.
מיום 1/11/12 עד ליום 30/6/13 נכות זמנית בשיעור של 10% - 4,200 ₪.
מיום 1/7/13 ועד למועד בו החל התובע לעבוד אצל אחיו בשנת 2014 - נכות קבועה בשיעור של 15% - 4,725 ₪.
סך כל הפסדי שכר לעבר – 50,000 (מעוגל).
67. הפסד שכר לעתיד - בהתחשב במגבלותיו של התובע, בשיעור נכותו הרפואית והתפקודית, בגילו, בשנות חייו שנותרו לו לעבודה , בעובדה שייתכן שבהמשך יקשה עליו לעבוד עבודה פיזית כפי שעבד עובר לתאונה וכן בהתחשב בראיות שהובאו בפניי לגבי עיסוקו הנוכחי, אני קובעת כי יש לפצות את התובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 70,000 ₪.
68. הפסדי פנסיה בסך של 10,000 ₪.
69. עזרה צד שלישי - לטענת התובע בתצהירו, עקב התאונה ותוצאותיה , הוא מתקשה לקחת חלק בעבודות הבית, כפי שעשה עובר לתאונה והוא נזקק ויזדקק לעזרת צד ג' בביצוע העבודות הללו . בסיכומיו טען כי יש לקבוע פיצוי בראש נזק זה, כלהלן:
בשיעור של 100% ל-3 חודשים לפי שכר מינימום של 5,300 ₪ סך של 15,900 ₪.
בשיעור של 50% למשך 21 חודשים נוספים סך של 55,650 ₪.
בשיעור של 20,000 ₪ לעתיד (הערכה לפי 15% נכות).

בהעדר כל ראיה לעזרה, תוך הנחה שבתקופות אי הכושר המלא נזקק התובע לעזרה, של משפחה או של צדדים אחרים, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 12,000 ₪, לעבר ולעתיד.

70. הוצאות רפואיות ונסיעות – לאחר שקילה, ובהתחשב בקבלות שצורפו לתצהיר התובע, אני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה בסכום של 6,000 ₪ לעבר ולעתיד.

71. כאב וסבל - כפי שפורט בכתב התביעה, בתצהיר ובמסמכים המצורפים לו, לאחר אירוע הדקירה , פונה התובע באמבולנס לבית החולים קפלן ברחובות שהוא מעורפל הכרה, עם דימום כבד וסובל מדקירות בחזה, בבטן ובזרוע ימין. התובע נותח בהרדמה כללית ובוצעה תפירת הקרע בסרעפת. בנוסף, נצפה דם בחלל הבטן, ללא מקור לדימום פעיל. לאחר אשפוז של 4 ימים שוחרר התובע לביתו עם המלצה לטיפול במשככי כאבים, מעקב רופא מטפל, ביקורת במרפאה כירורגית בקופת חולים וחופשת מחלה למשך שבועיים.
ביום 23.1.11 למחרת שחרורו מבית החולים קפלן, פונה התובע לבית החולים פורייה כשהוא סובל מכאבי בטן, נפיחות בבטן המלווה בבחילות. זוהתה חסימת מעיים דקים ונוזל חופשי בבטן. לאחר שטיפול שמרני במסגרת האשפוז לא צלח, נותח התובע פעם נוספת ושוחרר לביתו לאחר 7 ימי אשפוז נוספים עם המלצה למעקב. במהלך החודשים, שלאחר הניתוח, התפתח אצל התובע בקע גדול בצלקת הניתוחית וכן הידבקויות רבות בין המעיים לדופן הבטן. ביום 27.3.12 שוב אושפז התובע לניתוח תיקון הבקע , 4 ימים. סה"כ אושפז התובע 15 ימי אשפוז.
לטענת התובע בכתב תביעתו ובסיכומיו כתוצאה מהתאונה הוא נחלש, עד היום סובל מכאבים בבטן ומהגבלה בתנועות הגוף. הוא סובל כמו כן מרגישות רבה וגירוד קשה באזור הצלקות. כמו גם, בעקבות האירוע וכתוצאה ישירה ממנו, החל התובע לסבול ממצוקה נפשית. התובע טופל אצל פסיכולוג טיפול נפשי ותרופתי. בסיכומיו טען התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 82,165 ₪ (2.5 * הסכום שמגיע על פי חישוב אובדן וסבל פלת"ד).
לאחר בחינת ושקילת טיעוני הצדדים, אני קובעת את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 45,000 ₪.

72. לסיכום חלק זה, סכום הפיצוי בגין נזקי הגוף של התובע, הוא 193,000 ₪.
73. תשלומי המל"ל לתובע - התובע קיבל דמי פגיעה בסך של 13,366 ₪ עבור 90 יום (ראה תעודת ציבור עליה חתומה הגב' וויצמן פז). כמו כן לאחר התאונה ובעקבותיה הגיש התובע תביעה לקבלת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. להלן הסכומים ששולמו לתובע כמפורט בסעיף 10 לסיכומי המל"ל:
א. קרן דמי הפגיעה בסך של 13,366 ₪, הפרשי הצמדה עד היום 708 ₪ וכן ריבית על פי חוק פסיקת ריבית 1,225 ₪.
ב. גמלאות הנכות מהעבודה 91,861 ₪, הפרשי הצמדה עד היום 3,657 ₪ וכן ריבית עד היום 6,724 ₪.
ג. מענק הנכות מעבודה 29,885 ₪, הפרשי הצמדה עד היום 472 ₪ וכן ריבית עד היום 1,810 ₪.
סה"כ תשלומי המל"ל - 149,708 ₪.

74. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע, אם הזכאי לגמלה הגיש תביעה לפיצויים נגד צד שלישי, ותביעה זו התבררה יחד עם תביעתו של המל"ל, לא יהיה זכאי המל"ל לסכום העולה על 75% מסך הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי כאחד, והיתרה תהיה לזכאי לגמלה.
75. על כן, התובע זכאי לקבל מהנתבע סכום של 48,250 ₪ בניכוי 5,000 ₪, סכום שנפסק כנגד הנתבע במסגרת ההליך הפלילי. ואילו המוסד לביטוח לאומי זכאי לסכום של 144,750 ₪.
סוף דבר

76. תביעת התובע נגד הנתבעת ומנורה – נדחית.

77. לאחר בחינת טענות הצדדים לעניין ההוצאות, ושקילת הנסיבות והשתלשלות העניינים, אני פוסקת שהתובע, הנתבעת ומנורה יישאו כל צד בהוצאותיו, ואיני עושה צו להוצאות.

78. תביעת התובע כנגד הנתבע - מתקבלת.

79. הנתבע ישלם לתובע סכום כספי בסך של 43,250 ₪. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪.

80. תביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבע – מתקבלת.

81. הנתבע ישלם למוסד לביטוח לאומי סכום כספי בסך של 144,750 ₪. כמו כן, ישלם הנתבע למוסד לביטוח לאומי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כולל בסך של 10,000 ₪.

82. כל הסכומים לעיל ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
83. פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תש"פ, 15 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.