הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 42743-06-15

בפני
כבוד השופט סאמר ח'טיב

התובעים:

1.יונתן פרידמן ת.ז. XXXXXX523
2.לארי גולדשטיין, עו"ד ת.ז. XXXXXX487
3.קיבוץ חולתה אגש"ח 57-000348-3
ע"י ב"כ עו"ד לארי גולדשטיין

נגד

הנתבעים:

1.משה רובין ת.ז. XXXXXX749
2.אלי רובין ת.ז. XXXXXX583
ע"י ב"כ עו"ד חן רון

פסק דין

בפניי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).
כתב התביעה
התובע מס' 1 הינו חבר קיבוץ חולתה אשר משמש כמנהל הקהילה בקיבוץ מאז שנת 2012.
התובע מס' 2 הינו עו"ד במקצועו.
התובע מס' 3 הינו קיבוץ חולתה ( להלן: הקיבוץ).
הנתבעים הינם בני זוג המתגוררים בקיבוץ.
על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים פועלים מזה שנים, באופן שיטתי וסדרתי, כנגד ראשי הקיבוץ. כבר ביום 12.7.12 ניתן פס"ד כנגד הנתבעים בגין פרסום לשון הרע נגד מנהל הקהילה הקודם של הקיבוץ ( ת"א 19307-04-10 – נספח א' לכתב התביעה). אולם ככל הנראה, לא היה די בכך כדי לגרום לנתבעים לחדול מהתנהלותם.
עם כניסתו לתפקיד, ניסה התובע מס' 1 לפעול בשם הקיבוץ למען יישור ההדורים עם הנתבעים ובכדי " לפתוח דף חלק". הוא תיאם עם הנתבעים מספר פגישות אשר לא צלחו, וזאת נוכח העדר שיתוף פעולה מצד הנתבעים וסירובם לכבד הסכמים עליהם חתמו מול מנהלי הקהילה בעבר. עקב כך, כפי שנהגו בעבר, החלו הנתבעים במסע הכפשות ופגיעה מכוונת בתובעים ובשמם הטוב.
כתב התביעה נסוב על מספר פרסומים שפורסמו, כך נטען, על ידי הנתבעים:
ביום 31.12.13 שלחו הנתבעים מכתב, אשר מוען אל נשיא בית המשפט העליון, מבקר המדינה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, ראש רשות המיסים, רשם האגודות השיתופיות, מפקד היחידה לחקירות הונאה וראש לשכת עורכי הדין ושעל פי הנטען בכתב התביעה הופץ גם לחברי הקיבוץ. במכתב זה נכתב כך ( נספח ד' לכתב התביעה, להלן: מכתב 1 ):
" הנדון: בקשה להגנת המדינה תחת חוקי כבוד האדם וחירותו
מזה למעלה מחמש שנים שאנחנו חוזרים ומתריעים בפניכם על עבירות פליליות בקיבוץ חולתה. למרות החומרים הרבים והקשים שהועברו לידיכם, משטרת ישראל החליטה לסגור את כל התיקים החמורים של 27 " פגיעות מסכנות חיים" ברכב המשפחה – כולם בחניה בחולתה.
בשל חשיפת שחיתות ומרמה בחולתה בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים בשנים 2001-2013 ולאחר חשיפת שחיתות בשנים 1990-2001 בסך מאלה מיליון שקלים!!! (שהפילה את קיבוץ חולתה) אנחנו נרדפים בביתנו. מנסים לסלקנו מביתנו. ... ...
אנחנו דורשים הקמת ועדה קרואה לחולתה, ועדת חקירה פלילית, למנהליה ולעורכי הדין.
מטרתם – לרסק את רקמת חייה של המשפחה
מניעת קבלת מאות אלפי שקלים שהיו מיועדים להצלת חייה של בתם מסרטן קטלני.
מניעת פנסיה ככל החברים לאלי ( ELLY) אם המשפחה אשר שרתה וסעדה בנאמנות עשרות שנים את הקשישים בחולתה...
הקטנת גודל המגרש והבית ל-1/3 לעומת השכנים והחברים האחרים.
תהליך של " השנאת הציבור", הדרה והסתה גלויה כנגד המשפחה.
התרת דם המשפחה באתר האינטרנט הפורמלי של קיבוץ חולתה.
תלונה פיקטיבית במשטרה על פריצה שלא הייתה, להוצאת דיבה.
השתלת חוב פיקטיבי של 98,000 ₪ בתקציב המשפחה.
גביית 90,000 ₪ כספים אסורים ( דו"ח מבקר המדינה).
מניעת העברת רישום הבית על שמנו ככל החברים.
הוצאת דיבה / שפיכת דם המשפחה.
משפטי " סלאפ" להשתקה.
ניתוק מים חשמל וטלפון.
ציטוט לטלפון ולאינטרנט.
איומים גלויים על חיינו. ... ... ..."
ביום 16.1.14 שלחו הנתבעים מכתב תלונה נוסף אשר מוען לאותם גורמים אליהם מוען מכתב 1, ושלטענת התובעים הופץ על ידי הנתבעים אף לרשימת חבריהם ולכלל חברי הקיבוץ. במכתב זה נכתב כך ( נספח ה' לכתב התביעה, להלן: מכתב 2 ):
"הנדון: תלונה על קיומו של " ארגון פשע" בקיבוץ חולתה
סימוכין: הספר " פרשת חולתה – כיצד גונבים קיבוץ"
יונתן פרידמן ( התובע מס' 1 – הערה שלי, ס.ח') ... [קטע מושחר] ... מתנהגים ופועלים שיטתית כראשי " ארגון פשע" – מאורגן, אלים, מסוכן וקטלני.
נדרשים ועדה קרואה לחולתה, ועדת חקירה פלילית למנהליה ולעורכי הדין שלה.
מישהו במדינת ישראל חייב לעצור אותם!
התלונה על גניבת קיבוץ
מרמה בנסיבות מחמירות; גניבה והעלמת כספים בידי נאמנים; פשעי שנאה, אלימות, הפחדה והתרת דם; הונאה וטובות הנאה; עושר שלא במשפט; מניעת טוהר מידות, חוסר תום לב; "חולתה לנד" – הונאת החברים והמינהל; "העוקץ" – העלמותם של מיליוני שקלים מהקופה הציבורית ( כיצד התרוקנה הקופה); "סוד מסחרי" – נוהל למניעת שקיפות; מפת " מכבסת הכספים" – הונאת המיליונים; גניבת כספי חולי סרטן; גניבת כספי הנפטרים; גניבת כספי וזכויות הקשישים; גניבת כספי החברים"
הנתבעים לא שקטו על שמריהם וביום 30.1.13, על פי הנטען, הפיצו לחברי הקיבוץ ותושבי האזור מכתב בשם " סיפורה האמיתי של משפחת רובין מחולתה" (נספח ו' לכתב התביעה, להלן: מכתב 3 ). במכתב זה, נכתב בין היתר, כדלקמן:
"בתמצית: נחשפה בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 30.1.13 הדרישה והכוונה הגלויה של עו"ד לארי גולדשטיין ויונתן פרידמן, מנהל הקהילה בחולתה ( התובעים מס' 1 ו-2 – הערה שלי, ס.ח'), לסילוקה של משפחת רובין מביתה... זוהי פגיעת יסוד בחוקי כבוד האדם וחירותו.
המעשים הינם שיטתיים ולאורך זמן. זוהי קשירת קשר בכוונת זדון מכוונת ע"י עו"ד לארי גולדשטיין ומשרד קופרשמיט ביחד עם הנהלת חולתה, כנגד המשפחה. הם גרמו לקריסתה הכלכלית של המשפחה עם חובות של מאות אלפי שקלים בשל גניבת הכספים שהיו מיועדים להצלת חייה של צעירת ששת ילדינו, מסרטן קטלני. ... ...
חולתה סירבה לספק את האמצעים הכספיים להצלת חייה של צעירת ששת ילדיהם מסרטן קטלני המשפחה לא קיבלה אפילו שקל אחד מהקיבוץ למרות שהיא מחויבת כל חודש בכספים שאמורים להיות מושקעים בביטוח למקרי סרטן... ...
חולתה מסרבת לשלם לאלי את הפנסיה המגיעה לה עבור עבודה של עשרות שנים בחולתה, כמייסדת והאחות הראשית של הבית הסיעודי.
הלחץ הינו קטלני. מתבטא בגישה שיטתית של מבול משפטים איומים התראות וזימונים לבתי משפט כדי לרסק את תשתית החיים הנורמטיביים של המשפחה וקיומה הפיזי. הוצאה לפועל, עיקולים. כל אלה בליווי מאסיבי של הוצאת דיבת המשפחה בציבור בחולתה במועצה האזורית ובכל אמצעי התקשורת הפנימיים והחיצוניים העומדים זמינים בידי מנהל הקהילה יונתן פרידמן. ... ... ...
2010 מסע הציד החל במשפט דיבה שכפה עו"ד לארי גולדשטיין על אלי ומשה... ... משפט הדיבה נולד בחטא בשל פנייתם הלגיטימית של אלי ומשה לקבל את הכספים להצלת חייה של צעירת ששת ילדיהם מסרטן קטלני... ..."
בעמוד השלישי למכתב, שכותרתו " לוחמים בשחיתות", נכתב כך:
"אלי ומשה הם לוחמי חירות ויושרה בעלי שם בעולם ובארץ בתחום ההומניטארי. נלחמים בגלוי נגד השחיתות בקיבוצם חולתה ובישראל, עשרות שנים. שילמו ומשלמים על כך מחירים כלכליים ואישיים חסרי תקדים. ... ... בשנים 2001 עד 2012 נעלמו בחולתה עשרות מיליוני שקלים על ידי ההנהלה והמנהלים בחולתה בגיבוי של עורכי הדין של הקיבוץ שטענו שזהו " סוד מסחרי".
לטענת התובעים, בתאריכים 31.12.13, 16.1.14 ו-30.1.14, הגיעו לידיהם העתקי המכתבים לעיל בהם יוחסו לתובעים האשמות שקריות ומופרכות. הנתבעים שלחו את המכתבים למספר רב של אנשים פרטיים ואנשי ציבור ועשו כל שלאל ידם על מנת להציג את התובעים כמושחתים ופורעי חוק.
בחודש יוני 2014, נשלח מטעם התובע מס' 2 ומשרדו מכתב התראה לנתבעים בגין התנהגותם הפוגענית ופרסום לשון הרע במסגרת מכתבים 1-3, מתוך תקווה שהדבר ירתיעם ויגרום להם לחדול מהתנהגותם זו ( מכתב התראה מיום 16.6.14, נספח ב' לכתב התביעה). אלא, שלמרבה הצער, הדבר לא הואיל והתובעים המשיכו במסע הכפשות זה גם בשנת 2015.
ביום 21.1.15 הנתבע הפיץ בין חברי הקיבוץ ובין " חבריו הטובים" מכתב נוסף, בו נכתב, בין היתר, כך ( נספח ז' לכתב התביעה, להלן: מכתב 4 ):
"לחברינו הטובים, ניצחנו,

  1. בית המשפט השלום בצפת 21.1.15: השופטת רבקה איזנברג סילקה את יונתן פרידמן מנהל הקהילה בחולתה ועו"ד לארי גולדשטיין מעל פניה. לעולם, אבל לעולם לא יוכל עוד איש, לנסות לסלק אותנו מביתנו ומחולתה.
  2. זכינו במשפט. ניצחנו. התביעה נגמרה בכלום.

... ...
4. פרידמן וגולדשטיין רקמו מזימה לסלק אותנו מביתנו ומחולתה... ...
5. חטאנו! שאנחנו נלחמים במלחמה גלויה " אי אלימה" בשחיתות ובמעשי מירמה גניבה והונאה של עשרות מיליוני שקלים בחולתה.
היחא"ה – היחידה לחקירות הונאה מזמנת את יונתן פרידמן לחקירות על ההונאות הפנטסיות. הוא יודע היטב על מה מדובר. עוד ידובר על כך רבות.
6. הגיע הזמן לחשבון נפש. שניהם, פרידמן וגולדשטיין, אינם ראויים לחולתה. יש להחליפם ולבחור מנהיגות חדשה... ... שלא ניתן לעולם יותר, לפעול בניגוד לחוק לטוהר המידות ולשקיפות.
עד היום שתקנו למרות שהתירו את דמנו והרעיבו אותנו. יותר לא נשתוק".
לטענת התובעים, באותה העת התובע מס' 1 הציע עצמו לתפקיד מנהל קהילת עין זיוון במקביל למילוי תפקידו בקיבוץ. הנתבעים לא בחלו באמצעים, הגדילו לעשות והעבירו העתק של מכתב 4 למר עמי ודר, אשר שימש כמנהל הקהילה היוצא של עיון זיוון. הנתבע אף יזם קשר טלפוני עם עמי ודר ועם אודי ארנון, יו"ר ועד ההנהלה של האגודה הקהילתית בעין זיוון, והתריע בפניהם שלא לקבל את התובע מס' 1 לעבודה בטענות שקריות כי הוא הונה וגנב וכי מתנהלות נגדו חקירות פליליות.
לא זו אף זו, ביום 17.2.15 הנתבעים הפיצו מכתב נוסף לחבריהם, באמצעות דואר אלקטרוני, כאשר בכותרת הודעת הדואר האלקטרוני אליה צורף המכתב, נכתב: "חברים יקרים, זו הוורסיה הנכונה של פנייתנו. אתם מוזמנים לפרסם אותה בכל מקום. בהוקרה". מעיון בהעתק הודעת הדואר האלקטרוני עולה כי המכתב נשלח מאת הנתבע מס' 1 לרשימת תפוצה רחבה: אביטל גבע, יואל מרשק, יותם מוקד, משה שיאון, דורון נדיב, עופרה ארנון, אלישע שפירא, ערן שחר, פרופ' עמוס אבני ועוזי בן צבי. במכתב שצורף להודעה נכתב כך ( העתק המכתב והודעת הדואר האלקטרוני – נספח ט' לכתב התביעה, להלן: מכתב 5 ):
"לכבוד,
חברינו הטובים,
חברים יקרים
הנדון: "פני הרוע הטהור" של מנהל הקהילה בחולתה בליווי סוללת עורכי דין משומנים היטב
1. ביום שישי 6.2.15 כל שהיה במקרר שלנו הוא רק ראש של כרוב. יונתן פרידמן מנהל הקהילה בחולתה הצליח להרעיב אותנו עם סוללת עורכי דין נמרצת של קופרשמיט & גולדשטיין. הפרויקט להרעבת המשפחה הצליח!
... ... ...
5. מנהל הקהילה יונתן פרידמן מתיר דמנו בכל פירסום, מעל כל במה עם שקרים שהדעת אינה סובלת ולנו אין את הכלי הציבורי להסביר לציבור המוסת, שדבריו הם שקר וכזב.
6. הוא הגדיל לעשות כשהניח באופן אישי ... שני סלעים במקום חניית הרכב... הרכב חובל בחניה בחולתה 48 פעמים ... בחבלות זדון מסכנות חיים, כולל גרימה לפיצוץ המנוע על ידי חיתוך צינור קירור המים. עשרות תלונות הוגשו במשטרה. מנהל הקהילה לא פנה מעולם לצבור כדי להתריע על המעשים הנפשעים או על מנת לגנות אותם.
7. באינטרנט הפנימי של חולתה הופיע תדריך (3 חודשים למרות מחאותינו) כיצד לפגוע פיזית במשה.
8. קצין משטרה הודיע לנו שחיינו בסכנה ועלול גם להיות רצח. ... ..."
ביום 4.3.15 הפיצו הנתבעים מכתב נוסף, שנוסחו כדלקמן ( נספח י' לכתב התביעה, להלן: מכתב 6 ):
"לכבוד, מכתב גלוי לאיתן ברושי
הח' איתן ברושי מזכיר התנועה הקיבוצית העתק: חברי הקיבוצים
איתן שלום, התקשורת בישראל

הנדון: דגל שחור – מתן ידך להרעבת והתרת הדם של משפחתי

  1. אנחנו מאמינים שהרעבת משפחה נורמטיבית התורמת לסביבתה על חייה בשקט ובהתמדה, והתרת דמה, כולל חשש לרצח, אינם עולים בקנה אחד עם הערכים המכוננים של הקיבוץ. ... ... אנחנו חיים תחת איום מתמיד על חיינו.
  2. דמנו הותר. ... ...
  3. יצאנו להגן בגופנו על זכויות היסוד כבוד האדם וחירותו של הקשישים בחולתה והקשישים בתנועה הקיבוצים ... והמלחמה הגלויה שלנו במעשי שחיתות, אלימות ומרמה בחולתה בהיקפים מבהילים של עשרות מיליוני שקלים. ... ...

לא תוכל להימלט מנשיאת אחריות אישית. לא תוכל יותר לשאת את החרפה. עשה מעשה. הפסק ומיד את האלימות ההרעבה והתרת הדם".
מכתבים 5 ו-6 הופצו, בין היתר, גם לכתב שבועון הקיבוצים " הזמן הירוק", מר יעקב לזר, שביום 12.3.15 פרסם כתבה הסוקרת את סכסוך רב השנים בין הנתבעים לבין הקיבוץ, במסגרתה צוטט תכנם של מכתבים מס' 5 ו- 6 (נספחים יא' ו-יב' לכתב התביעה).
ביום 12.4.15 שלח התובע מס' 2, בשם מרשיו התובעים מס' 1 ו-3, מכתב התראה נוסף לפני הגשת תביעה ( נספח ג' לכתב התביעה).
התובעים טוענים כי באמצעות פרסום דברי לשון הרע נגדם, הנתבעים כיוונו לגרום ואכן גרמו לתובעים נזקים קשים ובכלל זה פגעו בשמם הטוב והוציאו דיבתם, הפריעו באופן מתמיד לתפקוד התקין של הנהלת הקהילה ושל הקיבוץ, אשר בימים אלו קולט משפחות חדשות. התובעים כולם אנשי משפחה ומקצוע אשר שמם הטוב הולך לפניהם ומהווה כרטיס הביקור שלהם. יתרה מכך, הצדדים חיים באזור גאוגרפי קטן בו " כולם מכירים את כולם" ועל כן הנזק שנגרם להם חמור אף יותר.
על כן, עותרים התובעים בכתב התביעה, לפיצוי בסך של 100,000 ₪, עבור כל אחד מהם, בגין כל אחד מן הפרסומים. בסיכומיהם, מבקשים התובעים לפסוק לזכותם פיצוי בסך כולל של 100,000 ש"ח ( הסכום שעליו הועמדה התביעה).
כתב ההגנה
לטענת הנתבעים, הסכסוך בינם לבין התובעים ובעלי תפקיד קודמים בקיבוץ, נעוץ בסירוב הקיבוץ לתמוך כלכלית במשפחתם עקב מחלת ביתם. בשנת 2004 או בסמוך לכך הקים הקיבוץ קרן לעזרה הדדית, בה שותפים כל חברי הקיבוץ, ושמטרתה להושיט יד ולסייע לחברי קיבוץ בעת הצורך. חברי הקיבוץ חויבו לשלם לקרן סך של 125 ₪ מדי חודש על מנת לקבל כיסוי של הקרן. בקיבוץ היו כ-250 חברים, כך שבכל חודש הופקד לקופת הקרן סך של 31,000 ₪ ובחישוב שנתי – 375,000 ₪.
חברי הקיבוץ וביניהם הנתבעים ידעו כל הזמן שהם מבוטחים באמצעות הקרן לעזרה הדדית וכי בעת צרה הקרן תספק להם תמיכה והגנה. למרבה הצער, במהלך שנת 2007 חלתה בתם של הנתבעים במחלה קשה, אשר חייבה את המשפחה לשלם ממון רב עבור הטיפולים הרפואיים, רכישת תרופות מצילות חיים שאינן בסל התרופות, נסיעות, שהייה ארוכה בבתי חולים, ליווי הבת ותמיכה בה.
הנתבעים פנו לקרן בכדי לקבל סיוע ותמיכה ואף הובטח להם שיקבלו את הסיוע הנדרש, אלא שבשנת 2010 הופתעו לגלות, במסגרת פגישה שקיימו עם נציגי הקיבוץ והאחראים על הקרן, כי אין בקרן כספים ומשכך הם לא יקבלו סיוע.
הנתבעים אשר חשו כי הוליכו אותם שולל, גזלו את כספם, רימו והונו אותם, החליטו שלא לוותר ולהיאבק בדרכים חוקיות מול הנהלת הקיבוץ ויתר הגורמים האחראיים על מנת לברר מה נעשה עם מיליוני השקלים שגבו עבור הקרן ומיהו האחראי להיעלמותם.
מאבק זה, כך נטען, הפריע לתובעים ולבעלי תפקידים קודמים ומשכך הם החליטו להתנכל לנתבעים, להציק להם בכל דרך אפשרית, לאיים עליהם ולהוציא דיבתם רעה. הנתבעים סבלו מרדיפה, מעינויים רבים שהגיעו עד כדי תקיפות מילוליות ופיזיות וגרימת חבלה במזיד לרכבם, רק משום עמידתם האיתנה על המשמר לחשיפת שחיתות.
הנתבעים לא אמרו נואש והחליטו לחשוף את האמת, באמצעים חוקיים ודמוקרטיים, באמצעות פנייה בכתב ובעל פה לכל גורם שמוכן היה להירתם לעזרתם ועל כן הם נתבעו על ידי התובעים ואחרים בערכאות משפטיות רבות. התובעים ניסו להשתיק את הנתבעים בדרכים שונות, באמצעים פסולים, לרבות באיומים, תקיפה וגרימת נזק לרכוש.
ביחס למכתבים שבבסיס התביעה, טוענים הנתבעים, כי מדובר במכתבי תלונה נגד בעלי תפקיד שנשלחו לגורמים המוסמכים שתפקידם לחקור ולברר את האמת ומשכך מדובר במכתבים שתוכנם חוסה תחת ההגנות שבחוק לשון הרע, הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב, ואינם מהווים עוולה המזכה בפיצויים. מכל מקום, אין במשלוח המכתבים לגורמים המכותבים משום פרסום ואין בתוכן המכתבים לשון הרע על פי החוק.
כמו כן, לטענת הנתבעים, הם לא כתבו ולא הפיצו את מכתב 3.
המצהירים מטעם הצדדים
התובעים הגישו את תצהיריהם של התובעים מס' 1 ו-2 אשר חזרו על האמור בכתב התביעה. כמו כן, הגישו התובעים את תצהירו של עו"ד אלברטו קופרשמיט אשר משמש, מאז שנת 2005, כנאמן לכספי הקרן לעזרה הדדית וכן את תצהירו של עמי ודר, אשר שימש כמנהל קהילה בקיבוץ עין זיוון במהלך השנים 2011-2014.
הנתבעים חזרו בתצהירי עדותם הראשית על הנטען בכתב ההגנה.
דיון והכרעה
ניתוח ביטוי בעוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמת המידה המקובלת על האדם הסביר; בשלב השני יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע; בשלב השלישי יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק; השלב הרביעי הוא שלב הפיצויים ( ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558).
פרסום
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע פרסום מהו:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
הנתבעים, למעשה, אינם חולקים על עצם קיומם ושליחתם של המכתבים, למעט מכתב 3.
בתצהיר עדותו הראשית אישר הנתבע כי שלח את המכתבים, למעט מכתב 3 ( סעיפים 27-29):
"את המכתבים שכתבתי, כאשר רשום בכותרתם ממוענים, אני שלחתי לממוענים הספציפיים שהם המוסכמים מטעם המדינה לטפל, לחקור ולהתמודד עם הטענות במכתבים, עוד יצוין כי אני עומד מאחורי הדברים ושהם אמיתיים.
מכתבים שאינם ממוענים נשלחו למשפחה וקבוצת חברים קרובים.
נספח ו' לתצהיר יונתן פרידמן ( מכתב 3 – הערה שלי, ס.ח') כולל מכתבים שכלל וכלל לא אני הוצאתי ולא כתבתי".
גם בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע את דבר משלוח המכתבים ( עמוד 24 שורות 16-19 לפרוטוקול):
"ש. כל המסמכים המצורפים לתצהיר של יונתן פרידמן בכתב התביעה אתה מודה שאתה ואשתך שלחתם אותם אחד אחד.
ת. כן. כל המסמכים לגורמים הפורמאליים ( נשיא בית משפט עליון, מבקר המדינה, פרקליט המדינה וכו') אני חתום עליהם ואני שלחתי אותם".
הנתבעים אישרו בעדותם כי המכתבים נשלחו על ידם וכי האחריות עליהם חלה על שניהם, כאשר הנתבע הוא זה שכתב את תכנם והנתבעת אישרה לו לשלוח אותם לאחר קריאתם ( ראה עדות הנתבע בעמוד 22 שורות 5-9, וכן עדות הנתבעת בעמוד 25 שורה 32 ועמוד 26 שורה 1 לפרוטוקול).
מגרסת הנתבע עצמו עולה כי המכתבים בהם צוינה רשימת ממוענים נשלחו לנשיא בית המשפט העליון, מבקר המדינה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, ראש רשות המיסים, רשם האגודות השיתופיות, מפקד היחידה לחקירות הונאה, ראש לשכת עורכי הדין ( מכתבים 1 ו-2), וכן לח"כ איתן ברושי – מזכיר התנועה הקיבוצית, בצירוף העתק ל"חברי הקיבוצים" ו"התקשורת בישראל" (מכתב 6). מכתבים בהם לא צוינו נמענים ( מכתבים 3, 4 ו-5) נשלחו ל"משפחה וקבוצת חברים קרובים". כפי שפורט לעיל, מעיון בהעתק הודעת האלקטרוני אליה צורף מכתב 5 עולה כי המכתב נשלח לרשימת תפוצה המונה 10 אנשים. יתרה מכך, בכותרת הודעת הדואר האלקטרוני, קראו הנתבעים לחבריהם לפרסם את המכתב " בכל מקום".
משנשלחו המכתבים לאדם זולת הנפגע, מתקיים יסוד ה"פרסום".
ביחס למכתב 3 – בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, טענו הנתבעים כי הם לא כתבו ולא הפיצו את המכתב וכי הם אינם האחראים עליו או על תוכנו ( סעיף 15 לכתב ההגנה; סעיף 29 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). אלא, שבחקירתו הנגדית, משהופנה הנתבע למכתב 3, הוא העלה טענה שזכרה לא בא קודם לכן ושלא נתתי בה אמון ( עמוד 24 שורות 13-15 לפרוטוקול):
"אני מכיר את המסמך הזה כי מישהו שלח אותו אלי למייל ומישהו גנב אותו מתוך המייל שלי, המייל חשוף בפניהם, הטלפון והדואר הם פותחים אותו יום ולילה, עד שניתקו את הטלפון והאינטרנט".
שינוי הגרסה שפגע במהימנות הנתבע, בלא שהנתבעים פירטו מיהו אותם גורם שלטענת הנתבע שלח אליו את הודעת הדואר האלקטרוני, בצירוף הדמיון הניכר בין תוכנו של מכתב 3 וסגנון הכתיבה שלו לבין אלו של יתר המכתבים וכן העובדה כי בסופו של דבר, המכתב הגיע לידי התובעים, הביאוני למסקנה כי הנתבעים הם שכתבו ופרסמו את מכתב 3, ומשכך - מתקיים יסוד ה"פרסום" אף ביחס למכתב זה.
לשון הרע
משנקבע כי מתמלא יסוד ה"פרסום" כאמור, יש לפרש אותם פרסומים ולקבוע האם יש בהם משום " לשון הרע", אם לאו.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהי " לשון הרע" כדלקמן:
" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;"
על מנת לקבוע האם מדובר בביטוי המהווה פרסום לשון הרע, יש לבחון את הביטוי על פי אמות מידה אובייקטיביות. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לאופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ( ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333).
כך נפסק בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08):
"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ( ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו(2) 607 (2002) (להלן: ענין אפל), פסקה 2). על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור ( ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו(5) 555 (1992) (להלן: ענין מיכאלי), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פד"י מז(1) 1 (1992) (להלן: ענין חביבי), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו..."
ניתוח המכתבים נשוא ענייננו, באמות מידה אובייקטיביות, הביאני למסקנה כי אכן מדובר בפרסומי לשון הרע. המכתבים, כפי שצוטטו לעיל, כוללים דברי בלע ואמירות פוגעניות ומבזות כלפי התובעים כגון:
מכתב 1 : "מזה למעלה מחמש שנים שאנחנו חוזרים ומתריעים בפניכם על עבירות פליליות בקיבוץ חולתה", "בשל חשיפת שחיתות ומרמה בחולתה בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים... אנחנו נרדפים בביתנו. מנסים לסלקנו מביתנו", "אנחנו דורשים הקמת ועדה קרואה לחולתה, לועדת חקירה פלילית, למנהליה ולעורכי הדין", "מטרתם – לרסק את רקמת חייה של המשפחה", "מניעת קבלת מאות אלפי שקלים שהיו מיועדים להצלת חייה של בתם", "מניעת פנסיה", "תהליך של " השנאת הציבור", הדרה והסתה גלויה כנגד המשפחה", "התרת דם המשפחה", "השתלת חוב פיקטיבי", "גביית כספים אסורים", "הוצאת דיבה / שפיכת דם המשפחה", "איומים גלויים על חיינו".
מכתב 2 : "תלונה על קיומו של " ארגון פשע" בקיבוץ חולתה", "נדרשים ועדה קרואה לחולתה, ועדת חקירה פלילית למנהליה ולעורכי הדין שלה", "מרמה בנסיבות מחמירות", "גניבה והעלמת כספים בידי נאמנים", "פשעי שנאה, אלימות, הפחדה והתרת דם", "הונאת המיליונים", "גניבת כספי חולי סרטן", "גניבת כספי הנפטרים", "גניבת כספי וזכויות הקשישים", "גניבת כספי החברים".
כמו כן, המכתב כולל את האמירה " יונתן פרידמן ...[ קטע מושחר]... מתנהגים ופועלים שיטתית כראשי " ארגון פשע" – מאורגן, אלים, מסוכן וקטלני". בחקירתו, אישר הנתבע כי במקור, היכן שמופיע הקטע המושחר והמחוק, נכתב שמו של התובע מס' 2 והוסיף כי התובע מס' 1 הוא שמחק את השם ( עמוד 23 שורות 7-8 לפרוטוקול).
מכתב 3 : "נחשפה בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 30.1.13 הדרישה והכוונה הגלויה של עו"ד לארי גולדשטיין ויונתן פרידמן... לסילוקה של משפחת רובין מביתה", "זוהי קשירת קשר בכוונת זדון מכוונת ע"י עו"ד לארי גולדשטיין ומשרד קופרשמיט ביחד עם הנהלת חולתה, כנגד המשפחה. הם גרמו לקריסתה הכלכלית של המשפחה ... בשל גניבת כספים שהיו מיועדים להצלת חייה של צעירת ששת ילדינו מסרטן קטלני".
מכתב 4 : "פרידמן וגולדשטיין רקמו מזימה לסלק אותנו מביתנו ומחולתה", "חטאנו! שאנחנו נלחמים ... בשחיתות ובמעשי מירמה גניבה והונאה של עשרות מיליוני שקלים בחולתה", "היחידה לחקירות הונאה מזמנת את יונתן פרידמן לחקירות על ההונאות הפנטסיות. הוא יודע היטב על מה מדובר. עוד ידובר על כך רבות", "שניהם, פרידמן וגולדשטיין, אינם ראויים לחולתה... שלא ניתן לעולם יותר, לפעול בניגוד לחוק לטוהר המידות ולשקיפות", "התירו את דמנו והרעיבו אותנו".
מכתב 5 : ""פני הרוע הטהור" של מנהל הקהילה בחולתה בליווי סוללת עורכי דין משומנים היטב", "יונתן פרידמן מנהל הקהילה בחולתה הצליח להרעיב אותנו עם סוללת עורכי דין נמרצת של קופרשמיט & גולדשטיין. הפרויקט להרעבת המשפחה הצליח!", "מנהל הקהילה יונתן פרידמן מתיר דמנו בכל פירסום... דבריו הם שקר וכזב", "באינטרנט הפנימי של חולתה הופיע תדריך... כיצד לפגוע פיזית במשה".
מכתב 6 : "הרעבת משפחה.. והתרת דמה, כולל חשש לרצח", "אנחנו חיים תחת איום מתמיד על חיינו", "דמנו הותר", "מעשי שחיתות, אלימות ומרמה בחולתה בהיקפים מבהילים של עשרות מיליוני שקלים".
דברים אלה, על פי המשמעות שהאדם הסביר היה מייחס להם, מציגים את התובעים מס' 1 ו-2 באור שלילי, כעבריינים אלימים ומסוכנים ופורעי חוק וסדר, באופן המטיל דופי חמור בהתנהגותם ובמעשיהם, כבריות בכלל וכמנהל הקהילה בקיבוץ וכבא כוחו, בפרט. בנוסף, ברי כי הדברים אף מציגים את הקיבוץ באור שלילי, ובהקשר זה, יש לתת את הדעת לטענת התובעים, שלא נסתרה, כי בימים אלה מתרחב הקיבוץ וקולט לתוכו משפחות חדשות.
יש בדברים אלה משום פרסום לשון הרע על פי החוק, שכן הם עלולים להשפיל את התובעים בעיני הבריות, לעשותם מטרה לבוז או ללעג מצדם; או לבזותם בשל המעשים, ההתנהגות והתכונות שיוחסו להם במכתבים; או לפגוע בתובעים מס' 1 ו-2 במשרתם, במשלח ידם או במקצועם.
העובדה שהמכתבים מוענו, בין היתר, לגורמים רשמיים כגון נשיא בית המשפט העליון, נשיא לשכת עורכי הדין, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, בכירים במשטרה, רשם האגודות השיתופיות, וכן העובדה שהנתבעים פנו לחבריהם בבקשה שיפיצו את הפרסום " בכל מקום" (ראה מכתב 5) – נותנות משנה תוקף למשמעות הדברים שצוינו במכתבים ומעצימה את האפשרות האובייקטיבית, כי פרסום הדברים עלול לבזות את התובעים או להשפילם בעיני הבריות ואף לפגוע בשמו ובאמינותו של התובע מס' 1 כמנהל הקהילה בקיבוץ, בשמו, אמינותו ובמשלח ידו של התובע מס' 2 כעו"ד וכן בשמו של הקיבוץ.
חיזוק למסקנה זו יש לראות בכך שמכתבים 5 ו-6 הופצו, בסופו של דבר, בין היתר, גם לכתב שבועון הקיבוצים " הזמן הירוק", מר יעקב לזר, שביום 12.3.15 פרסם כתבה הסוקרת את סכסוך רב השנים בין הנתבעים לבין הקיבוץ, במסגרתה צוטט תכנם של מכתבים מס' 5 ו-6, כאמור לעיל, כך שלמעשה, תכנם של המכתבים הופץ בתפוצה רחבה.
הגנת אמת בפרסום
הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום הקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
על המבקש לחסות תחת הגנה זו, אפוא, להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ראה א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 215:
"ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה " לשון הרע". היסוד השני נוגע למידת " העניין הציבורי" שבאותו פרסום... היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית-המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית. חשוב לזכור, כי שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם חלקים מצטברים ובהתקיים האלה בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע".
בהתאם להלכה הפסוקה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות ( ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (19.7.16)). ראה דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב (3) 1:
"לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר ( ראו דברי השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ [7], בעמ' 598-599. ראו גם דברי השופט ש' לוין בע"א 670/79 , 78/80, 82 הנ"ל [2], בעמ' 186)".
בענייננו, מדובר בפרסומים המייחסים לתובעים האשמות פליליות חמורות, כדוגמת שחיתות, מרמה, הונאה, גניבה בהיקף של מיליוני שקלים, הסתה, התרת דם, הוצאת דיבה, עמידה בראש ארגון פשע אלים ומסוכן, קשירת קשר בכוונת זדון כנגד הנתבעים ומשפחתם, גרימה לקריסתה הכלכלית של המשפחה בשל גניבת כספים שהיו מיועדים להצלת חיי הבת וכו'.
גם בחקירתו הנגדית, משהופנה למכתב 2, הנתבע שב וטען כי התובעים מס' 1 ו-2 מתנהלים ופועלים באופן שיטתי כראשי ארגון פשע והוסיף כי בארגון שותפים התובעים מס' 1 ו-2 וכן עורכת דין מפרקליטות מחוז צפון שהודיעה על סגירת כל התיקים כנגד התובעים. משנשאל הנתבע כלפי מי מופנות ההאשמות בדבר גניבה המפורטות במכתב, ובכלל זה גניבת כספי חברים, נפטרים וקשישים, הוא השיב כי מדובר בתובעים מס' 1 ו-2 ומי מטעמם ( עמוד 23 שורות 7-23, עמוד 24 שורה 1 לפרוטוקול).
לאור זאת, הרי משטוענים הנתבעים, הן במכתבים והן בפניי במהלך עדותם, טענות חמורות ביותר, מוטל עליהם נטל כבד לבסס טענה זו בתשתית ראייתית מוצקה. אלא, שהנתבעים לא עמדו בנטל זה ונכשלו בהוכחת הגנת אמת בפרסום:
עיינתי בתצהירי הנתבעים ובמסמכים הרבים שצורפו אליהם ולא מצאתי בהם כל תמיכה עובדתית לדברים המיוחסים לתובעים בפרסומים. לא הוכח, בבדל של ראיה, כי התובעים גנבו, רימו, הונו, הסיתו כנגד המשפחה או התירו את דמה ובוודאי שלא הוכח כי הינם עומדים בראש ארגון פשע מאורגן.
מעיון בחומר הראיות עולה כי עיקר טענותיהם של הנתבעים בנוגע לטענת " אמת בפרסום" נוגע להתנהלות הקיבוץ והתובעים מס' 1 ו-2 ביחס לקרן לעזרה הדדית ולכספים שציפו לקבל ממנה לצורך טיפול ומימון ההוצאות הרפואיות של ביתם. למעשה, לאור העובדה שעד היום הם לא זכו לקבל כספים מן הקרן, מסיקים הנתבעים את המסקנה בדבר התנהלות בלתי תקינה של הקרן.
בעניין זה, הוגש תצהירו של עו"ד אלברטו קופרשמיט, אשר משמש, משנת 2005, כנאמן לכספי הקרן לעזרה הדדית ע"ש חברי הקיבוץ. העד טען בתצהירו כי יתרת הפתיחה של חשבון הנאמנות לקרן לעזרה הדדית עמדה על 277,273 ₪ וכי בין השנים 01/2006-03/2015 לא בוצעה כל פעולה של משיכה מהקרן אלא אך ורק תנודות בגין ריבית בחשבון הקרן. בשנת 2015 נעשתה מהחשבון משיכה בסך של 11,600 ₪ לטובת חבר קיבוץ שפנה לקרן וקיבל סיוע. בחודש דצמבר 2015 הפקיד הקיבוץ סך של 100,000 ₪ לטובת החשבון ( ראה כרטסת חשבון הנאמנות של הקרן, נספחים ג'-ה' לתצהיר). עוד הצהיר עו"ד קופרשמיט, כי במהלך חודש מרץ 2012 או בסמוך לכך, הוא זומן על ידי מחלק ההונאה במשטרת ישראל – תחנת עכו, להעיד בשבועה במסגרת תלונת שווא אותה הגיש הנתבע בגין משיכת כספים שלא כדין מהקרן, כי לאחר שהציג בפני חוקר המשטרה את כרטסת חשבון הנאמנות של הקרן, נמשכה החקירה בהיותו מעיד כעד ולא תחת שבועה, וכי לא התבצעה כל פעולה אחרת כתוצאה מאותה תלונה.
חקירתו של העד הסתכמה בשתי שאלות ולא עלה ממנה דבר המעיד על גניבה או אי תקינות כלשהיא בניהול הקרן ( עמוד 17 שורות 9-12 לפרוטוקול).
התובע מס' 1 העיד כי התשלום שמשלמים החברים, 125 ₪ בחודש, מופקד בקופת ערבות הדדית שכספיה משמשים לסיוע לחברים וכי השאיפה והמטרה היא להעביר את היתרות בקופת הערבות ההדדית לקרן לעזרה הדדית ( עמוד 11 שורות 27-32, עמוד 12 שורות 1-32, עמוד 13 שורות 1-16 לפרוטוקול).
הנתבעים לא הוכיחו טענתם כי הכספים שנגבו מן החברים הועברו לסעיף ערבות הדדית בתקציב השוטף במקום לקרן לעזרה הדדית, בניגוד לאמור בהוראות הקרן ( סעיף 27 לסיכומים).
כאמור, לא הוכח, ולו בבדל ראיה, כי נגנבו כספים מן הקרן, מקופת הקיבוץ או מכספי נפטרים, קשישים או חולי סרטן. אין די בכך שהתובע מס' 1 לא ידע להשיב לשאלות בית המשפט באילו מקרים ובאיזה היקף מסייעת הקרן לחברים ( עמוד 13 שורות 19-32 לפרוטוקול), ואין די בעצם העלאת השערותיהם של הנתבעים כדי להוכיח " אמת בפרסום" ובפרט ביחס לאמירות כה חמורות המופיעות במכתבים נשוא תביעה זו.
ולראיה, הנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי פרקליטות מחוז צפון סגרה את כל התיקים שנפתחו כנגד התובעים מס' 1 ו-2 (עמוד 23 שורות 14-15 לפרוטוקול). הדבר עולה אף ממכתב שנשלח ביום 17.2.16 מקצין היחידה לתלונות ציבור במשטרת ישראל – מחוז צפון לנתבע ובו צוין כך: "כאן המקום לחזור ולציין, כי כל התלונות שהגשת כנגד הנהלת היישוב נבדקו הן על ידי קצין אגף החקירות והמודיעין של המחוז הצפוני והן על ידי ראש מפלג ההונאה במחוז הצפוני ובסופו של דבר נגנזו, הן על ידי המשטרה והן על ידי הפרקליטות, על פי דין" (נספח ט' לתצהיר הנתבע).
ויוער, כי לתצהיר הנתבע צורף גם מכתב שנשלח ביום 21.11.12 מהיחידה לתלונות ציבור במשטרת ישראל לנתבע ובו צוין כי לא נמצאו ממצאים פליליים בתלונתו בעניין כספי נפטרים בחולתה ( נספח ט'). למרות האמור במכתב זה, המשיך הנתבע להשתלח בתובעים ולהאשימם בגניבת כספי נפטרים אף לאחר מכן ( ראה מכתב 2 מיום 16.1.14).
גם בטענת הנתבעים ולפיה הקיבוץ השתיל להם חוב פיקטיבי בסך של 98,000 ₪, אין כדי להועיל לנתבעים. לביסוס טענה זו, צורף לתצהיר הנתבע מכתב מיום 27.5.09 ובו נדרש הנתבע להסדיר את החוב השוטף לקיבוץ בסך של 60,490 ₪ וכן מכתב מיום 21.9.09 בדבר חוב לקיבוץ בסך של 62,016 ₪. במכתב מיום 25.11.09 ששלח הקיבוץ לנתבע, צוין כי בבדיקת כרטסת של הנתבע בקיבוץ התברר שיש צורך לעדכן את הרישומים מחדש ועל כן נרשמו זיכויים ויתרת הזכות נכון ליום 30.10.09 עומדת על סך של 5,460 ₪ בחובה ( נספח ג' לתצהיר הנתבע). אלא, שאין בעובדה שכרטסת הנתבעים בקיבוץ עודכנה וחובם הופחת, כדי לבסס את הטענה בדבר " השתלת חוב" במזיד.
מכתבי הטענות ומעדות הנתבעים עולה באופן ברור כי הנתבעים חשים פגיעה עמוקה לאור העובדה שלא קיבלו סיוע ועזרה מהקיבוץ בגין הוצאותיהם הרבות הנטענות, אשר למרבה הצער נגרמו להם עקב מחלת ביתם. ברם, אין די באי מתן סיוע ועזרה כדי להצביע על שחיתות, הונאה, גניבה ומעשי מרמה המיוחסים לתובעים במסגרת הפרסומים.
עוד אציין בעניין זה, לאור טענות הנתבעים ולפיהן מטרת הפרסומים הייתה חקר האמת וחשיפת הנעשה בכספי הקרן, כי הגנת " אמת בפרסום" לא תחול על פרסום שגוי, אפילו אם המפרסם האמין בכנות באמיתות הפרסום, שכן אין כל חשיבות למניעיו ולמטרותיו של המפרסם בעשותו את הפרסום, וגם אין חשיבות לשאלה, האם סבר בעת הפרסום כי הפרסום הוא אמת. מפרסם ייהנה מהגנת סעיף 14 רק אם יצליח להוכיח במשפט את יסודותיה האובייקטיביים של ההגנה ( אמיתות הפרסום ועניין ציבורי), ואילו מניעיו, כוונותיו ומודעותו בעת הפרסום כלל לא יהיו רלבנטיים לצורך ההכרעה בשאלה האם עומדת לו ההגנה ( א. שנהר לעיל, בעמ' 216).
על יסוד האמור לעיל, הנתבעים לא הוכיחה את קיומה של הגנת " אמת בפרסום".
הגנת תום הלב
בסעיף 37 לסיכומיהם, הנתבעים טוענים גם לקיומה של הגנת תום הלב, על פי סעיפי משנה 2,3 ו-4 בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הקובעים כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; ..."
הנתבעים לא הוכיחו כי עומדת להם הגנת תום הלב:
תנאי סף להחלת כל סעיפי המשנה של הוראת סעיף 15 לחוק, שעניינו עשיית הפרסום בתום לב, לא התקיים בפרסומים דנן. היות והתנאי לתחולת ההגנה על פי סעיף 15 לחוק הינו פרסום בתום לב, יש לפנות להוראות סעיף 16, הקובע כך:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
יישום הוראות סעיף 16 על ענייננו, מחייב את המסקנה כי הפרסומים אינם יכולים לחסות בצל הגנת סעיף 15 לחוק.
סעיף 16( א) לחוק קובע נסיבות בהן מתקיימת חזקה שהפרסום נעשה בתום לב ואילו סעיף 16( ב) לחוק קובע נסיבות בהן חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) גוברת על החזקה הקבועה בסעיף 16( א) ומשכך, אבדוק תחילה אם חלות הוראות סעיף 16( ב) לחוק ( ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ (16.8.01)).
אני סבור כי בענייננו מתקיימים תנאיו של סעיף 16( ב)(2), שכן הדברים שפורסמו לא היו אמת והנתבעים לא טענו וממילא לא הביאו כל ראיה המעידה כי הם נקטו אמצעים סבירים או עשו ניסיון כלשהו לברר את אמיתות הדברים שפורסמו.
עמדתי היא כי הנתבעים זכאים היו להעלות ביקורת עניינית ולגיטימית ולעורר הסתייגות, התנגדות או סימני שאלה ביחס לפעילות הקיבוץ או של העומדים בראשו ובאי כוחו. יחד עם זאת, אין ברצון לאפשר חופש ביטוי כדי להצדיק שיסוי או מתן היתר להתבטאויות מסוג אלו שפורסמו. אין מחלוקת כי השתלחות חסרת רסן מעין זו, תוך אמירות, כקביעות נחרצות, כי התובעים הינם מושחתים, רמאים, וראשי ארגון פשע אלים ומסוכן, אשר התירו את דם משפחת הנתבעים ושלחו יד בכספים של חברי הקיבוץ, חולי סרטן, נפטרים וקשישים, בהיקף של מיליוני שקלים – מהווים פרסום לשון הרע במובנו המובהק ביותר.
המכתבים נוסחו ככתבי אישום חריפים, כתובים בלשון שלוחת רסן, רוויים בהאשמות קיצוניות, שנועדו להשחיר את פניהם של הקיבוץ, של התובע מס' 1 כמי שעומד בראש קהילת הקיבוץ ושל התובע מס' 2 כבא כוחו של הקיבוץ. אין מנוס מן המסקנה כי מדובר בהאשמות גורפות וחמורות שכל תכליתן להרוס את דמותם של התובעים, בלא אישוש כלשהו לאמיתות הדברים.
חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך שבתקופה בה התובע מס' 1 הגיש מועמדותו לתפקיד מנהל קהילת קיבוץ עיון זיוון, הנתבע פנה טלפונית למר עמי ודר, מנהל הקהילה בקיבוץ עין זיוון באותה תקופה והפציר בו שלא לקבל את התובע מס' 1 לתפקיד מנהל הקהילה, בטענה כי הוא הונה וגנב וכי מתנהלות נגדו חקירות פליליות ( סעיף 4 לתצהירו של מר עמי ודר וכן עדותו בעמוד 17 שורות 19-32 לפרוטוקול). בעקבות השיחה, הנתבע אף העביר למר ודר הודעת דואר אלקטרוני אליה צורף מכתב 4 מיום 21.1.15 ( נספח א' לתצהירו של מר ודר).
גם בעובדה כי הנתבעים חזרו, שוב ושוב, במסגרת פרסומים שונים, על אותן האשמות חמורות, יש כדי לשלול את הגנת תום הלב.
כאמור לעיל, לדברים שפורסמו לא היה כל בסיס עובדתי. עיון במכתבים מלמד כי הם אינם פרסומים אשר יכולים, בשום צורה סבירה, להוות דיווח הוגן וענייני ביחס לנעשה בקיבוץ ולא ניתן לראותם, יהא הטעם לפרסומם אשר יהא, כחוסים תחת הגנת תום הלב.
מעל לנדרש אוסיף, כי במקרה דנן אף הנסיבות על פי ההגנות להן טוענים הנתבעים, אינן חלות:
סעיף 15(2) לחוק – הנתבעים לא הצביעו על מקור חוקי המחייב אותם לפנות לגורמים אליהם מיענו את המכתבים ולא שכנעו אותי כי קיימת חובה מוסרית או חברתית לשלוח לגורמים אלה מכתבים עם טענות חמורות וקשות ביותר כנגד התובעים, ובוודאי שלא לשלוח מכתבים כאלה, המייחסים לתובעים מעשים פליליים, מבלי לאפשר לתובעים להגיב לטענותיהם קודם למשלוח המכתבים. גם אם רשאים הנתבעים לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, למפכ"ל המשטרה, לרשם האגודות השיתופיות וגו' בתלונה על התובעים, אין הדבר פוטר אותם מביצוע בדיקות בטרם משלוח המכתבים ומחובתם לנסח את המכתבים באופן סביר שאיננו חורג מן הנדרש לביצוע החובה, לכאורה, לעשות אותו פרסום.
סעיף 15(3) לחוק – משנדחתה טענת אמת בפרסום ונוכח סגנון הכתיבה הבוטה בו נקטו הנתבעים במכתביהם, כמפורט לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי המכתבים לא נכתבו כדי להגן על עניין אישי כשר של הנתבעים.
באשר לסעיף 15(4) לחוק – הלכה היא, כי תחולת סעיף זה על הפרסום מותנית, בראש ובראשונה, בכך שהמדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה, כאשר המבחן העיקרי הוא מבחן " הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני " הקורא הסביר" או " האדם הרגיל"" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו (3) 245). בענייננו, מעיון בכתבים עולה כי לא נעשתה הפרדה כלשהי בין הבעת דעות לבין עובדות. הנתבעים כלל לא השתמשו בביטויים מסייגים כלשהם באופן המאפשר לקורא להבין כי מדובר בדעה אישית ולא ציינו כלל על אילו נתונים עובדתיים הם מסתמכים ושעל בסיסים ניתן להביע את ההאשמות הקשות שייחסו לתובעים.
הנה כי כן, לא רק שלא הוכח קיומו של תום לב אלא שהוכח העדר תום לב ומשכך אין הנתבעים יכולים ליהנות מהגנת תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע.
על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי לא עומדת לנתבעים כל הגנה מפני אחריותם להוצאת לשון הרע על התובעים ומשכך, יש לקבל את התביעה ולפסוק לתובעים פיצוי בשל פרסום לשון הרע.

גובה הפיצוי
בענייננו, לא הוכח כי לתובעים נגרם נזק ממוני. בתביעתם, דרשו התובעים פיצויים בגין נזק בלתי-ממוני, כאשר לטענתם אין מדובר במקרה רגיל של הוצאת דיבה כלפיהם אלא בהתנהלות שיטתית של הנתבעים כלפיהם.
על פי ההלכה הפסוקה, בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב בית המשפט במכלול הנסיבות ובין היתר בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד ( ע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510).
בהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה, במהות הפרסומים, בחומרת תוכנם, בהיקף תפוצתם הרחב, במעמדם של התובעים ובתחום עיסוקם ובעובדה שמדובר במספר פרסומים, סבורני כי פיצוי בסך של 8,000 ₪ עבור התובע מס' 1 ופיצוי בסך של 5,000 ₪ עבור כל אחד מן התובעים מס' 2 ו-3, יהא הולם בנסיבות העניין. במסגרת קביעתי זו, נתתי את דעתי גם ל טענות הנתבעים בדבר המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה משפחתם לאחר מחלת בתם.
בהקשר זה, יש לדחות את טענת הנתבעים, שנטענה בלשון רפה בסיכומיהם, ולפיה אין הקיבוץ זכאי לפיצוי בגין לשון הרע, בהיותו תאגיד, שכן סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "בסעיף זה " אדם" – יחיד או תאגיד". ראה, בעניין זה, רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (4.8.16), שם נקבע כי ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע נגדו ללא הוכחת נזק, כאשר האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק קיימת לא רק כאשר שיעור הנזק לא הוכח אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם את הסכומים כדלקמן:
פיצוי בסך של 8,000 ₪ לתובע מס' 1, פיצוי בסך של 5,000 ₪ לתובע מס' 2 וכן פיצוי בסך של 5,000 ₪ לתובע מס' 3 (הקיבוץ). הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

הוצאות משפט:
החזר אגרה בסך של 1,250 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.6.15 ועד למועד התשלום בפועל.
החזר אגרה שנייה בסך של 1,250 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11.12.16 ועד למועד התשלום בפועל.
שכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בהעדר הצדדים.