הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 31195-12-15

בפני
כבוד ה שופטת ברכה לכמן

תובע/נתבע שכנגד

יעקב טסלר ת"ז XXXXXX135
באמצעות ב"כ עו"ד פאדי ג'השאן

נגד

נתבע/תובע שכנגד
אביהו בנאי ת"ז XXXXXX419
באמצעות ב"כ עו"ד אסידו-חכים דיקלה

פסק דין

התביעות וטענות הצדדים:

1. עסקינן בתביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש, ירידת ערך ועוד, בסך של 274,027 ₪ ובתביעה נזיקית וכספית שכנגד על סך 139,276 ₪.

2. לטענת התובע, הינו בעל הזכויות, בחנויות מספר 8 ו-9 במפלס 0 בבניין לב הגליל, הידועות כגוש 15014 חלקה 22-8 מגרש א' בעיר טבריה מכוח חוזה חכירה שנחתם בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל ביום 22.11.87 (להלן: החנויות") ובשטח הצמוד לחנויות, מכוח הסכם שכירות, שנערך בין לב הגליל שותפות רשומה לבין התובע, ביום 7/3/01 (להלן: "הנכס") .

3. לטענת התובע, הנתבע פלש לנכס, בנה מחסן, ריתך דלת חנות, וחסם את הכניסה לחנו יות מצד מערב. התובע עתר לבית המשפט שיורה לנתבע, להרוס את אשר בנה בחנויות ובנכס, ולהשיב את המצב לקדמותו, לסלק את ידו של הנתבע מהנכס ולחייב את הנתבע בסכום כספי בסך של 20,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לחנויות ולנכס, בדמי שימוש ראויים בסך של 81,607 ₪, בסכום כספי בסך של 147,420 ₪ בגין ירידת ערך של החנויות וכן בסך של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

4. מנגד, עתר הנתבע, המחזיק בעסק בשם "שייק ניר" ושטח נוסף, מעין מחסן, שבו שירותים לשימוש לקוחות העסק, בצמוד וסמוך לחנויות ולנכס, לחייב את התובע בעלות בניית המחסן בסך של 32,000 ₪, בפיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח בגין הוצאת דיבה, פיצוי כספי בגין הוצאות שונות בסך של 25,000 ₪, בסך של 9,000 ₪ בגין עבודות שונות אצל התובע, סך של 5,000 ₪ בשל מנהג בעלים של התובע בעסק הנתבע וסך של 18,276 ₪ עבור הוצאות בגין הצורך בשכירות מחסן אחר.

ראיות התובע:

5. התובע הגיש עדות ראשית בתצהיר, אליה צירף הסכם חכירה של החנויות והסכם שכירות של הנכס שנחתם עם חברת לב הגליל.

6. התובע העיד בתצהירו, שלבקשת הנתבע, אישר לו לדאוג לניקיון הנכס, בין היתר, בשל היותו צמוד לנכס הנתבע. בחודש אוגוסט 2013, פלש הנתבע לנכס ובנה מחסן, תוך חיבור המחסן בין החנויות לנכס הנתבע, באופן שנמנעה כניסה לחנויות מאזור המחסן. לאחר מכן, חרף הבטחת הנתבע לפנות את המחסן מהנכס, פרץ הנתבע ופלש לחנות מס' 9 ועשה בה שימוש לאחסנת סחורה.

7. לטענת התובע, דרש מהנתבע לפנות את חנות מס' 9 והנכס, או לשלם דמי שכירות בגובה של 1,500 ₪ לחודש, אחרת יגיש תלונה במשטרה. הנתבע ביקש ממנו להירגע וכי הוא ידאג לשוכר. הנתבע הודיע, כי יפנה את החנות וישלם לו דמי שכירות עבור השימוש בנכס. לאחר מספר שבועות, פינה הנתבע את החנות, תוך ריתוך לדלת פנימית, כך שלמעשה סיפח אליו הנתבע, את כל הנכס לרבות שטח הפרוזדור.

8. מספר פניות, של התובע לנתבע, לשלם דמי שכירות בגין המחסן שבנכס או לפנותו, לא נענו. עם זאת, הנתבע הבטיח הבטחות שיאתר שוכרים או רוכשים לחנויות, הבטחות שהתברר שניתנו רק כדי להוליך אותו שולל, למנוע ממנו להשכיר את החנויות, להרוו יח זמן של שימוש בנכס, ולמנוע ממנו לנקוט בהליכים משפטיים כנגדו.

9. בתאריך 16/8/15, פנה התובע לנתבע, באמצעות בא כוחו, בדרישה לפנות את הנכס או לשלם דמי שכירות.

10. התובע הגיש כראיה מטעמו, חוות דעת של מודד, אשר הכין מפה מצבית לאחר ביקור בשטח ביום 25.11.15. על גבי המפה המצבית, ניתן לראות מחסן מקורה בגודל של 35 מ"ר, שחלקו, בשטח של 29 מ"ר מצוי בנכס.

11. התובע הגיש כראיה מטעמו, חוות דעת שמאי מקרקעין לגבי הנכס אשר העריך את דמי השכירות הראויים בגינו, לתקופה של שנה , בסך של 27,000 ₪, ירידת הערך של החנויות בשל החסימה המערבית לחנויות בסך של 126,000 ₪.

12. התובע צירף לתצהירו, הסכם שכירות משנת 2006, המלמד על השכרת החנויות והנכס, לתקופה של שנה אחת, וחשבוניות בגין תשלום שכר דירה מחברת תיק ותיק בע"מ לחודשים מאי 2011 ועד ספטמבר 2011.

ראיות הנתבע:

13. הנתבע הגיש את עדותו הראשית בתצהיר. לטענת הנתבע, לא הוכח שהנכס שייך לתובע, ולידיעתו זהו שטח ציבורי, עם זאת, הצהיר, כי פינה את השטח שלגביו ישנם חילוקי דעות ביום 15.3.16, על מנת לא להסלים את הסכסוך.

14. לטענת הנתבע, הגיע להסכמה עם התובע, שידאג לניקיון, תיחום וטיפוח של הנכס, שהיה מוזנח ומלוכלך, עם ריח חריף של שתן וזוהמה. לשם כך, טען הנתבע כי השקיע כספים רבים, בטיפוח, ניקיון, צביעה, תיקון מקומות רטובים בקירות, איטום, התקנת דלת ברזל עם נעילה מיוחדת ומחסה מאיסכורית וקונסטרוקציית ברזל, התקנת מדפים, מצלמות אבטחה, ביצוע עבודות חשמל, ריסוס והדברה, תיקון ואחזקה שוטפת של מערכת הביוב.

15. לטענת הנתבע, הוא דאג באופן קבוע, לתיקון תקלות שונות שהיו לתובע בקומה השלישית, צילום ליקויים, תשלום למנקה.

16. הנתבע הצהיר כי התובע מעולם לא ביקש דמי שכירות לנכס. וכי התקיימו ביניהם יחסים מצוינים, באופן שהוא דאג לתחזוקת הנכס הצמוד לחנויות שהתובע ביקש להשכיר ועזר להביא שוכרים פוטנציאלים לחנויות וגם פרסם מודעה בעיתון. לטענתו, החנויות, שאינן מושכרות מזה 6 שנים לפחות, לא הושכרו בשל מצבם העגום ודרישת התובע לדמי שכירות גבוהים.

17. הנתבע מאשר כי בנה את המחסן בשלהי שנת 2014 והוא זומן לוועדה בעירייה בעניין זה. ואישר קבלת מכתב ההתראה מטעם בא כוח התובע בחודש אוגוסט 2015.

18. מטעם הנתבע, הוגש תצהיר של מר חגי עמר (להלן: "חגי"), כמי שהתעניין לשכור את החנויות והחליט לא לעשות כן, הן בשל המצב המוזנח של האזור, הצורך בשיפוץ נרחב ודמי שכירות גבוהים. עוד טען חגי כי התובע ביקש ממנו להצהיר בפני עורך דין, כי הוא לא מעונין לשכור את החנויות בגלל שהנתבע פלש למחסן, בקשה שהוא סרב לה היות ומדובר בתצהיר שיקרי.

19. הנתבע צירף לתצהירו הסכם שכירות למחסן שנחתם ביום 10.3.16. קבלות לעבודות חשמל, שיפוצים. מכתב תשובה של הנתבע למכתב ההתראה של התובע, מכתב תשובה של בא כוח התובע מיום 25/8/15 ומכתב בא כוח הנתבע לבא כוח התובע מיום 31/1/16, לאחר הגשת התביעה, המעלה הצעה לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, ועל גביו נרשם שהתובע לא מסכים לתוכן המכתב והוא נדרש להגיש כתב הגנה.

דיון והכרעה:

20. הנכס עליו נסוב עיקרו של הדיון, הינו שטח הצמוד לחנויות התובע וגובל בעסק הנתבע. הנכס הוקצה לחברת לב הגליל, ראה מכתב מנהל מקרקעי ישראל מיום 21/11/94, שהשכירה אותו לתובע , בהתאם להסכם שכירות מיום 7.3.01, לתקופה של 10 שנים פחות יום כנגד תשלום של 1 ₪ לשנה. על גבי ההסכם, התווספה הערה בכתב יד, "מסכימים להאריך הסכם זה עד 2020" (להלן: "ההסכם").

21. ב"כ הנתבע נתנה הסכמתה שההסכם יהווה חלק מראיות התובע בהליך.

22. טענת הנתבע, כי לידיעתו הנכס מהווה שטח ציבורי, ואינו שייך לתובע, נסתרת מעדותו שלו ומכתבי טענותיו.

א. הנתבע טען בכתב ההגנה ובתצהירו "...במהלך שיחה משותפת ביניהם, השניים הגיעו להסכמות כי הנתבע יטפח את השטח וידאג לניקיונו...". אני סבורה כי ההסכמה נדרשה , בשל ההבנה של הנתבע שהשטח בחזקתו של התובע , אחרת, הנתבע לא הניח בפני כל הסבר מניח את הדעת, מדוע נדרשה הסכמת התובע לטיפוח וניקיון הנכס.

ב. במכתב בא כוח הנתבע לבא כוח התובע מיום 31.1.16, בטרם הוגש כתב ההגנה מטעם הנתבע. הסכים הנתבע לשאת בתשלום חודשי בסך של 1,000 ₪, החל מיום 16.8.15, עבור השימוש בנכס. בתוכן זה של המכתב יש הודאה שהנכס שייך לתובע, אחרת, מדוע הסכים הנתבע לשלם לו דמי שימוש.

ג. בחקירה הנגדית של הנתבע, העיד כך: "לא קמתי יום אחד ובניתי מחסן. בשלב ראשון החזרתי את הגג שפורק על ידי הלקוח שלו, היה לו שוכר פירק את הגג..." "לפני שהמקום ננטש המקום היה מחוזק לתפארת כי ירון שהיה משכיר ממנו את החנות, והוא דאג לשים שם בימבות וכו', ברגע שירון עזב נהיה מקום אפל עם זבל...". מעדותו של הנתבע עצמו עולה, כי הנכס שימש את השוכרים הקודמים של התובע בחנויות, עדות המבססת את זכויות התובע בנכס, וכי לא מדובר בשטח ציבורי כפי שהוא מבקש לטעון.

23. בהתאם לראיות שבפני, כמפורט לעיל, ולצורך הליך זה בלבד, אני קובעת כי הזכויות בנכס הן של התובע ולנתבע אין זכות כלשהי בנכס.

24. אין חולק בין הצדדים, כי הנתבע הקים מחסן בנכס, התקין מדפים ועשה בו שימוש החל משנת 2013. הסוגיה שמחלוקת, האם הקמת המחסן והשימוש בנכס נעשו בהסכמה וברשות התובע?

25. לאחר שעיינתי ובחנתי את הראיות שבפני, הגעתי למסקנה כי הקמת המחסן על ידי הנתבע והשימוש בנכס שנעשה על ידו, עד למועד מכתב ההתראה ביום 16/8/15, נעשה בהסכמה וברשות, ואפרט.

26. תחילה אומר, שלא ניתן להסיק מהראיות בפני, מתי הסכימו בעלי הדין, הסכמה שאין עליה מחלוקת, שהנתבע ידאג לנקות ולשמור על הנכס נקי. כן ניתן להסיק כי המחסן נבנה על ידי הנתבע במהלך חודש אוגוסט 2013. כנגד טענת התובע בכתבי הטענות, שהמחסן נבנה בחודש אוגוסט 2013, טען הנתבע בתצהירו, כי בניה מסודרת של המחסן נעשתה בשלהי 2014, מה שמלמד מנוסח הטענה, כי הייתה בנייה מוקדמת של המחסן לפני 2014. בחקירתו הנגדית העיד "יכול להיות שאת הגג שמתי בסוף 2013". בכתבי הטענות, טען הנתבע, לשיהוי מצד התובע, של שלוש שנים עד שפעל התובע לסילוקו מהנכס, טענה המלמדת על בניית המחסן עוד לפני אוגוסט 2013. בנסיבות אלו, אני מעדיפה את גרסת התובע בנוגע למועד בניית המחסן.

27. לטענת הנתבע, התובע נתן הסכמתו לתיחום הנכס, זאת בנוסף לניקיונו. בעדותו, העיד כי הניח גג כדי למנוע המשך זריקת זבל לנכס, הניח מדפים ועשה שימוש בנכס כמחסן לכל דבר ועניין (עמוד 13 שורות 12-32 לפרוטוקול). פעולות אלה העיד הנתבע, עשה בהסכמת התובע (עמוד 14 שורות 7-8 לפרוטוקול). לטענת הנתבע, התובע ביקש ממנו לפנות את הנכס בסמוך למועד מכתב ההתראה 8/15. עוד העיד הנתבע כך:
ש. מה שאמר התובע היום שהתמורה כביכול זו הייתה הבטחה או עזרה שהבטחת להביא שוכר.
ת. לא היה רק הבטחות, היו מעשים בשטח.
ש. אתה טוען שהתובע הסכים שתכנס לשטח.
ת. הסכים ורצה לעשות אותי עובד שלו על הדרך.
ש. אתה טוען שהוא לא הביע התנגדות.
ת. נכון.
ש. זה נמשך כשנה שנה וחצי, הוא ידע מה קורה בפנים.
ת. בוודאי.
ש. קיבלת ממנו אישור להשקיע כספים בתוך המחסן.
ת. הוא ראה אותי משקיע ואמר לי יום אחד אל תשקיע יותר מדי, נראה איזה שוכר יבוא, את ההשקעה שהשקעתי זה שבעתיד שיבוא שוכר הוא ייהנה מזה.
ש. אתה טוען שהתובע לא ביקש ממך דמי שכירות.
ת. מעולם לא.

28. עדות זו של הנתבע, בדבר הסכמה לשימוש בנכס בתמורה לכך שהנתבע ידאג להביא שוכרים או קונים לחנויות, נתמכה בעדותו של התובע:
ש. למה לא ביקשת את הסכום הסביר הזה בעינייך.
ת. הוא נתן לי תמורה אחרת, והתמורה שהוא הבטיח לי שהוא יביא שוכרים וקונים ועד שבסוף גיליתי מיהו ומה הוא.
ש. ועד הזמן הזה הסכמת.
ת. כן, הסכמתי.

29. מעדויות הצדדים עולה התמונה הבאה: התובע ידע על בניית המחסן והסכים לשימוש שעשה הנתבע בנכס, עד ליום מכתב ההתראה 16/8/15. הסכמה זו ניתנה בתמורה לכך שהנתבע יפעל למציאת שוכר או קונה לחנויות התובע, מבלי שהנתבע נדרש לשלם דמי שימוש עבור השימוש בנכס.

30. התובע טען בסיכומים, כי אם תתקבל הטענה שיש לראות בעזרה שהובטחה לתובע במציאת שוכרים או רוכשים, כתמורה, הרי שהתמורה הזו לא קוימה והנתבע אף הוליך אותו שולל וניסה בכל דרך למנוע ממנו מלהשכיר או למכור את החנויות, במטרה להמשיך ולהחזיק בנכס, לעשות בו ובמחסן שימוש.

31. בעניין זה, לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, מצאתי כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולא הניח כל תשתית ראייתית ולו קלושה. כן הוכח בפני, שבשל מצב החנויות, אזור החנויות, ודמי השכירות הגבוהים, הם אלה שמנעו השכרת החנויות. ראה עדותו של חגי, שהתעניין בחנויות, עדות שנתתי בה אמון, אשר העיד "החנות היא עם עשבים ומטונף וזה אחד האזורים המתים בטבריה, אמרתי שאני לא מעוניין במקום שהוא מוזנח ויש בו הרבה השקעה והמחיר שהוא דורש הוא לא ריאלי". עוד נתתי אמון בעדותו של חגי, שהתובע ביקש ממנו לתת תצהיר שיקרי, לפיו הוא לא מעוניין להשכיר את הנכס בגלל שיש דלת מברזל.

32. ביום 16/8/15 שלח התובע לנתבע מכתב התראה בנוסח הבא:

"בחודש 8/2013 או בסמוך לכך, מבלי לקבל את אישורו של מרשי ואף בחשאי, פלשת לשטח השייך למרשי הצמוד לבניין לב הגליל ואף הקמת מחסן מבלי לקבל כל היתר בנייה ומבלי לשלם למרשי דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים עבור הנכס הנ"ל.

אם לא די בכך, פלשת לשטח נוסף השייך למרשי והתקנת דלת פלדה בין השטח אליו פלשת
בבניין לב הגליל לבין חנות מרשי הסמוכה וזאת מבלי לשלם דמי שכירות ולשאת בארנונה
החלה על השטחים הנ"ל".

33. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע הסכים שהנתבע ישמור על ניקיון הנכס שבבעלותו, וזאת גם זאת ללא תמורה ששולמה מצדו לנתבע עבור אחזקת הנכס נקי .

34. לסיום חלק זה, אני קובעת כי הנתבע הקים מחסן, גג ומדפים, בנכס, ועשה בו שימוש החל מחודש אוגוסט 2013 ועד ליום 16/8/13, בהסכמה וברשות התובע. החל ממועד הדרישה לפינוי, 16.8.15, הפך הנתבע למסיג גבול, עד למועד פינוי המחסן ביום 15.3.16. בגין התקופה שמתחילה ביום 16.8.15 ומסתיימת ביום 15.3.16, יש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים עבור שבעה חודשים . בהסתמך על חוות דעת השמאי מטעם התובע, ובהעדר חוות דעת נגדית, שהעמיד את דמי השכירות הראויים לחודש על סך 2,250 ₪. אני מחייבת את הנתבע בסך של 15,750 ₪.

35. התובע עתר בכתב התביעה לחייב את הנתבע בגין נזק שנגרם לו בסך של 20,000 ₪, בשל נזקים שנגרמו לנכס ולחנויות. הואיל וטענה זו נזנחה בסיכומי התובע, וגם משלא נמצאה כל ראיה המבססת נזק לנכס ולחנויות, נדחית טענה זו.

36. באשר לטענה בדבר ירידת ערך ופגיעה בדמי שכירות לחנויות בסך של 126,000. טוב היה אם לא הייתה נשמעת טענה זו. כאמור, מדובר באזור שהוכח שרמת הניקיון בו הייתה לקויה, דבר שהצדדים הסכימו עליו והגיעו לכדי הסדר שהנתבע ידאג לניקיון הנכס הואיל ויש לו עניין בכך, בשל עסקו הצמוד לנכס. עוד הוכח בפני שהחנויות לא הושכרו, מספר שנים עובר לבניית המחסן. התובע הגיש כראיה הסכם שכירות שנחתם בשנת 2006 לתקופה של שנה אחת, ומאז 2007, אין בפני כל ראיה שהחנויות הושכרו שוב, והמסקנה היא שמאז 2007, 6 שנים לפני בניית המחסן על ידי הנתבע, עמדו החנויות בשיממון והזנחה, ראה עדות חגי לעיל. במצב דברים זה, לא מצאתי לנכון לייחס לפעולות הנתבע אחריות כלשהי לירידת ערך, נהפוך הוא, בהחזקת הנכס נקי ובהפעלת עסק הנתבע בסמוך, אני סבורה שיש בכך כדי לשמור על ערך החנויות של תובע, ולא כטענתו. בנוסף, לא נמצאה ראיה תומכת בטענה שהגישה המערבית לחנויות נחסמה, עת הנתבע פירק את המחסן וסילק אותו מהנכס.

על כן, בהינתן האמור לעיל, אני דוחה את הטענה בדבר ירידת ערך ופגיעה בדמי שכירות.

37. כמו כן, אני מוצאת לנכון לדחות את טענת התובע בדבר עוגמת נפש. לא מצאתי ולא שוכנעתי כי התובע הוכיח בפני כי נגרמה לו עוגמת נפש המצדיקה פיצוי כספי בגינה וכי התנהלות הנתבע עולה עד כדי גרימת עוגמת נפש לתובע . בחינת התנהלות התובע, העובדה שהסכים להקמת המחסן, כפי שהתברר במהלך הדיון, ניסיונו להשיג תצהיר שיקרי, ראה עדות חגי, וחוסר האמון שנתתי בעדותו של התובע, מביאה אותי למסקנה שאין לפצות את התובע בעוגמת נפש.

התביעה שכנגד:

38. כבר בתחילה אומר, שהנתבע לא ביסס את תביעתו שכנגד ולא הניח תשתית ראיית ראויה לטענותיו, ואקדים ואומר שדין התביעה שכנגד להידחות במלואה.

39. הנתבע עתר לחייב את התובע בסך של 32,000 ₪ בגין הוצאות בניית המחסן. ראשית, אין בדעתי לקבל כראיה את החשבוניות שצורפו לתצהיר הנתבע שעניינן עבודות שיפוצים ועבודות חשמל, משלא הובאו הגורמים שהנפיקו את החשבוניות לתת עדות. שנית, לא ניתן לקשור את אותן חשבוניות לעבודות נטענות של הקמת מחסן רק מעיון בהם, היות ולא נרשם על גבי החשבוניות דבר לגבי מחסן, אלא חנות בלבד או שהן שותקות לעניין החנות או מחסן, על כן, לא ניתן לייחס את החשבוניות שצורפו לתצהיר להוצאות בגין הקמת המחסן. שלישית, התאריכים המצוינים על גבי החשבוניות, על אלה שמצוין בהם תאריך, מתייחסות לחודשים פברואר, מרץ ומאי 2014, בעוד שנקבע לעיל, שהמחסן נבנה בחודש אוגוסט 2013, עוד אומר שתאריכי החשבוניות לא תואמות אף את גרסת הנתבע שטען שבנה את המחסן בשלהי שנת 2014. רביעית, גם מ גרסתו של הנתבע, גרסה שהתקבלה על ידי בית המשפט, שהקים את המחסן ועשה שימוש בנכס בתמורה לאיתור שוכרים וקונים לחנויות, ניתן לקבוע, במשתמע, כי הנתבע לקח על עצמו ואחריותו את עלות הקמת המחסן מבלי שזו תוטל על התובע, בכל דרך שהיא. על כל אלה, אני קובעת כי אין לחייב את התובע בגין הוצאות בניית המחסן.

40. הנתבע עתר לחייב את התובע בהוצאת דיבה בסך של 50,000 ₪. כך טען הנתבע בכתב התביעה: "התובע יטען כי, מעבר לנזקים הממוניים האחרון ניזוק גם בנזקים תדמיתיים, ב עיר טבריה כולה, התובע נאלץ להתמודד עם הוצאת דיבתו ע"י הנתבע, אשר אינו בוחל בשול בעל עסקים באזור עסקיו, מנבל את פיו ומכפיש את התובע, עד כדי פגיעה בפרנסתו ובשמו הטוב (בין היתר, מר משה לוי, מר חגי עמר, מר שלמה אוחנה, מר ים אוחנה, מר שמעון בחבוט, מר חמודי, מר חנניה קדוש ועוד...)...הינו שומע רחשים רבים בגנותו, ללא שיש לו את הכלים והאפשרות לייתן הסברים בעניין להיקף כל כך רחב של אנשים...הנתבע הרחיק לכת, בפרסום דברים, שלא היו ולא נבראו...".

41. כתב התביעה הובא לעיל, וממנו ניתן לראות שאין פירוט בכתב התביעה מהו לשון הרע המיוחס לתובע, למעט אמירה כללית שהוא מנבל את פיו ומכפיש את הנתבע. עוד יאמר, מכל האנשים שצוינו בכתב התביעה, הזמין הנתבע את מר חגי עמר לתת עדות. עיון בתצהירו של חגי לא מעלה ולו במשתמע, פרסום של לשון הרע כנגד הנתבע.

42. בנסיבות אלו, אין לי אלא לקבוע, שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התובע פרסם לשון הרע כנגדו, ודין הטענה להידחות.

43. הנתבע עתר בכתב התביעה לחייב את התובע בהוצאות שונות שנגרמו לו, הפסד פרנסה, עוגמת נפש, הוצאות רפואיות, עבודות שונות שעשה בשביל התובע ובשל מנהגו של התובע לנהוג מנהג בעלים במקום עסקו של הנתבע, הכול בסכום כולל של 39,000 ₪. לא מצאתי כל ראיה של ממש לביסוס עתירתו של הנתבע ואלו נטענו על ידו בעלמא ללא כל תימוכין, ללא טענות ממשיות וקונקרטיות וטוב היה שלא היו נטענות.

44. עוד עתר הנתבע לחייב את התובע בהוצאות שנגרמו בשל שכירת מחסן אחר ותשלום דמי ארנונה, בסכום כולל של 18,276 ₪. לביסוס הטענה צירף הנתבע הסכם שכירות של המחסן האחר. לא ברור מדוע סבור הנתבע שיש לחייב את התובע בגין הוצאותיו אלו, הנתבע לא הניח כל בסיס בדין, שלפיו ניתן לחייב את התובע בגין סעד זה. אי לכך, בהעדר כל בסיס בדין לחיוב הנטען, אני מורה על דחיית הטענה.

45. לסיום, בנוגע לתביעה, אני קובעת כלהלן:

1. הואיל והנתבע אישר שפירק וסילק את המחסן מהנכס, אני מורה לנתבע לסלק את ידו מהנכס ולפנותו מכל חפץ ואדם, לאלתר.

2. ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע מלהיכנס לנכס ולחנויות.

3. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,750 ₪, כפי שנפסק בסעיף 33 לעיל.

4. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪.

בנוגע לתביעה שכנגד, אני קובעת כלהלן:

1. אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

2. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאת משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪.

46. כל הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא.

47. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א חשוון תשע"ח, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.