הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 2688-05-17

בפני
כבוד ה שופטת ברכה לכמן

תובע

נור עובד ת"ז XXXXXX005
באמצעות ב"כ עו"ד אורי גלט ואח'

נגד

נתבע
חי סורקה ת"ז XXXXXX986
באמצעות ב"כ עו"ד דב הירש

פסק דין

1. זוהי תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") שהגיש התובע, ראש המועצה האזורית גלבוע, על סך 141,300 ₪.

2. הנתבע, עבד במתנ"ס בתפקיד רכז פרויקטים חברתיים במחלקת צעירים במתנ"ס, החל מיום 29/4/14 ועד ליום 1/3/16, עת פוטר מתפקידו מטעמי התייעלות ולאחר שימוע כדין (סעיף 9 לכתב התביעה).

3. ביום 24/3/17, פורסמה כתבה בערוץ 1, במסגרת מהדורת החדשות המרכזית, בתכנית "יומן אירועים", על המועצה ועל התובע, כמי שעומד בראשות המועצה. כך פתחה מגישת החדשות את הכתבה:
"נושא אחר. לפני כשנתיים, נערכו בחירות מיוחדות לראשות המועצה האזורית גלבוע. ראש המועצה החדש, עובד נור, נבחר בסיסמה – מנהיגות אחרת בגלבוע, אך יש חשש, כי ההתנהלות שעליה הצביע בעבר מבקר המדינה עדין נמשכת וכמו בכמה רשויות אחרות, גם כאן, מקורביו של נבחר הציבור, מקבלים לכאורה עדיפות. הנה התחקיר של כתבתנו לענייני משטרה ורד פלמן".

לאחר מילות פתיחה של ורד פלמן (להלן: "הכתבת"), מובאים בכתבה דבריו של הנתבע: "בשתיקה של משרד הפנים הוא בעצם נותן לראש רשות להתנהג ולנהוג במועצה אזורית, כביתו שלו". (להלן: "פרסום ראשון").

בהמשך הכתבה, לקראת סיום, אומרת הכתבת את הדברים הבאים: "גם שניר פרידמן, פעיל מרכזי נוסף של עובד נור, מקבל תפקיד חשוב – עוזרו של ראש המועצה במשרת אמון. כעבור כשנה וחצי, ללא תקופת צינון כנדרש, נבחר פרידמן לתפקיד מנהל מחלקת צעירים, מחלקה שנסגרה רק לפני שנה".

בהקשר לדברי הכתבת לעיל, מובאים בכתבה דבריו של הנתבע: "פוליטיקה נכנסת גם למקומות שהם לא טובים, למקומות מלוכלכים, למקומות של פיטורים, למקומות של נקמנות. הוא לא רצה שאני אמשיך שם, כי אחרת, אין סיבה נראית לעין" (להלן: "פרסום שני").

4. למען לא ייצא הנייר חסר, ייאמר, שהמגישה פונה לכתבת באלו המילים: "את עוקבת במשך הרבה זמן אחר הנעשה במועצה האזורית גלבוע ויש להם הרבה טענות כלפינו וכלפי התחקיר. מה הם אומרים? והכתבת משיבה: "נכון. פנינו אליהם אתמול, בבקשה לתגובה. הצענו גם לראש המועצה לבוא ולהגיב כאן, בשידור חי, למה שעלה בתחקיר והנה התגובה שקיבלנו מהם: מצער לגלות שערוץ ציבורי משמש במה לייצוג אינטרסים מגמתיים ולשדר עלילות, במקום לרדת לחקר האמת. כל הכתבה היא גיבוב של הכפשות והמצאות, שנבדקו משפטית, לרבות בתי המשפט ומבקר המדינה ונמצא, כי אין בהן דבר. נדגיש, כי פנו אלינו רק אתמול בצהריים בבקשה לתגובה, באופן שברור כי אינו סביר וראוי ובקשתנו לקיום פגישה שתאפשר העמדת הדברים על דיוקם, כולל הצגת האסמכתאות הנדרשות נדחתה. צר לנו, שצופי הערוץ הראשון, נאלצו לצפות בכתבה, שאינה עומדת בכללי האתיקה העיתונאית ובוודאי שלא משקפת אמת. כמי שעוסקים במעשים ולא במעשיות, אנו מזמינים את הצופים, להצטרף אלינו לצעדת הגלבוע החמישים ואחת, מחר וליהנות מהגלבוע הפורח, כפי שלא פרח שנים".

5. לטענת התובע בכתב ההגנה, אין בפרסומים משום לשון הרע. הפרסומים מהווים הבעת דעה וביקורת לגיטימית על התנהגות התובע בתפקיד ציבורי ובשירות הציבור. עוד טען כי הפרסומים הם אמת לאמיתה. לטענת הנתבע, פוטר מטעמים שאינם עניינים, מתוך נקמנות פוליטית, ומתוך רצון של התובע להכניס לתפקיד את מקורבו. סגירת מחלקת הצעירים שהנתבע עמד בראשה, ופתיחתה מחדש לאחר פחות משנה ומינוי המקורב, חורג ממנהל תקין.

6. במסגרת מסכת הראיות שהובאה בפני בית המשפט, הוגשו 2 תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, ותצהיר עדותו של הנתבע.

7. להלן תמצית עדותו של התובע:
א. עם היבחרו לראשות המועצה האזורית, התמנה התובע גם כיו"ר הנהלת עמותת מרכזים קהילתיים (להלן: "העמותה") , עמותה המרכזת את פעילות המתנ"ס, החל מחודש יוני 2015.
ב. במסגרת תכנית התייעלות שנכפתה על המועצה האזורית, כתוצאה מגירעון כספי, תכנית שנערכה בשיתוף פעולה ובהתאם להנחיות משרד הפנים, התקבלה הנחייה בעל פה ובכתב מטעם משרד הפנים, לפיה, נדרש התובע לסגור את מחלקת צעירים במתנ"ס.
ג. לטענת התובע, מחלקת הצעירים היא המחלקה החדשה ביותר במתנ"ס והחלה פעילותה רק במהלך שנת 2014, ולכן סגירתה הייתה פעולה הגיונית ומתבקשת וחסכה כמיליון ₪ בתקציב 2016. המחלקה נסגרה בשל אילוצי התייעלות ובהוראה של משרד הפנים. בהתאם נמסרה לנתבע הודעה על סיום עבודתו ואלו נכנסו לתוקף ביום 1/3/16.
ד. לאחר פיטורי התובע, נעשה מאמץ למצוא לו תפקיד אחר, והוא הועסק זמנית בתפקיד מדריך במסגרת פעילות "לילות לבנים" בקיץ 2016.
ה. לטענת התובע, פרסומי הנתבע בכתבה, מהווים הכפשה והשמצה כנגדו ופוגעים בשמו הטוב.
ו. שנה לאחר סגירת המחלקה, התקבל מימון לתקצוב פעילות מרכזי צעירים, ממשרדי הממשלה, המשרד לשוויון חברתי והמשרד לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל, ובמרץ 2017, נפתחה מחלקת הצעירים. נעשתה פניה לנתבע שיגיש מועמדותו לתפקיד, אך הוא לא נענה לה.

8. להלן תמצית עדותו של הנתבע:
א. לטענת הנתבע, לא נקט בלשון בוטה, קללות ואיומים, אלא דיבר בצורה ראויה ומכובדת, והביע דעתו, גם אם היא אינה נוחה לתובע.
ב. לטענת הנתבע, מאחר ולא נמנה על תומכיו של התובע במערכת הבחירות לראשות המועצה, החל לחפש התובע דרכים לנקום בו, לאחר כניסתו לתפקיד. בשל היות הנתבע יו"ר ועד העובדים של המתנ"ס, דבר שהקשה על פיטוריו, מצא התובע דרך מתוחכמת והביא לסגירת מחלקת הצעירים, כדי להביא לסיום עבודתו. ההחלטה לסגירת מחלקת הצעירים היא החלטה אישית של התובע ולא הנחיה של משרד הפנים והפנה לנאמר במכתב הפיטורים, "החלטת המועצה לסגור את מחלקת הצעירים". והוסיף, שמשרד הפנים אינו מתקצב את מחלקת הצעירים ואין לו הסמכות לסגור את מחלקת הצעירים.
ג. עוד נטען בתצהיר, כי מספר חודשים לאחר סגירת מחלקת הצעירים, היא נפתחה מחדש ומקורבו של התובע מונה לעמוד בראשה.
9. נמצא, שבין בעלי הדין, מחלוקת עובדתית עיקרית, והיא, מי ביקש לסגור את מחלקת הצעירים? סגירה שהביאה לפיטוריו של הנתבע. המועצה בראשות התובע או משרד הפנים?

10. אין חולק, שבמועד שהתובע נבחר לראשות המועצה, המועצה הייתה בגרעון כספי גבוה, מעל 70 מיליון ₪ לפי עדות התובע, והייתה מחויבת בביצוע של תכנית התייעלות/הבראה, אחרת, משרד הפנים היה ממנה למועצה חשב מלווה. כפי שהעיד התובע, תכנית ההתייעלות נערכה ביחד עם מר ראקד טאפש ז"ל, הממונה על המועצה מטעם משרד הפנים מחוז צפון (להלן: "מר ראקד ז"ל ") "הנחו את שנינו שהתכנית תיכתב ביחד ועל דעתו" (עמוד 12 שורה 31). התכנית נחתמה בחודש נובמבר.

11. התובע מסתמך על מתן ההוראה של משרד הפנים לסגירת מחלקת הצעירים, על נספח א' לתצהיר, מייל ששלחה הגברת רויטל טויבי בשמו של מר ראקד ז"ל לתובע ביום 5/11/15, בנושא, סגירת מחלקת הצעירים במתנ"ס, שם נכתבו הדברים הבאים: "בהמשך לפגישתנו מיום 2.11.15 בנושא תכנית ההתייעלות, הנך נדרש לסגור את מחלקת הצעירים במתנ"ס ולצמצם את התמיכות בספורט. יעד לחסכון מידי יעמוד על 1.5 מלש"ח לשנה". נא עדכנני בדבר ביצוע "

12. התובע נשאל לפשר ההנחיה הספציפית של משרד הפנים והשיב כך:
ש: נספח א' הוא תולדה של ההצעה שלך לסגור את מחלקת הצעירים. משרד הפנים אומר לך בסדר שהוא מאשר לך לסגור את מחלקת הצעירים, זה נספח א'.
ת: ממש לא.
ש: ובכל זאת אתה אומר שכל הליך ההתייעלות של משרד הפנים הסתכם בלסגור את מחלקת הצעירים.
ת: ממש לא. התהליך הוא היה ארוך מאוד כפי שהיה ניתן להבין, הוא החל בפגישה ראשונה בחודש הראשון של התפקיד, לא הסתיים עד רגע זה, אתמול הייתי בפגישה גם על המתנס גם על המועצה, לא הסתיים עד היום כיוון שהמועצה תסחוב עוד שנים ארוכות את מצבה הכלכלי הקשה. התוכנית התייעלות יש בה אבני דרך מפורטים וכתובים למה משרד הפנים קובע את הדברים כפי שסוכם ויש דברים שלא נכתבים.
המייל לא אומר מאשר לי לסגור, זה מה שמנסה עורך הדין לומר, הוא אומר אני מנחה אותך.
ש: אתה נדרשת להתייעלות על ידי משרד הפנים נכון.
ת: אמת.
ש: את אופן ביצוע ההתייעלות נדרשת להחליט ולהציג ייעדים תקציביים.
ת: באופן חלקי, באופן שלם תוך הנחיות של מר רקאד בדברים ממוקדם, את מחלקת הצעירים הוא הנחה מפורשות כפי שמופיע במייל.
ש: כלומר יש לי ממך דרישה להתייעלות, אומרים לך שכל ההתייעלות הזאת תחליט איך לעשות חוץ ממחלקת צעירים שאותה אנו מורים לך לסגור.
ת: ופעילות ספורט. (ההדגשה אינה במקור)
ש: בשום מסמך אחר זה לא כתוב חוץ מנספח א'. הדרישה הספציפית של משרד הפנים לסגור את משרד הפנים.
ת: אין מסמך נוסף, אמרתי שיש הנחיות מפגישות נוספות שנערכו.

בעדותו זו, מאשר התובע, שלמעט מחלקת הצעירים במתנ"ס ופעילות ספורט, שאר הסעיפים של תכנית ההתייעלות, הם בסמכות המועצה. תמוה הדבר, מדוע משרד הפנים דורש דרישה מיוחדת זו, בהתחשב בעובדה שמדובר בחיסכון של כמיליון ש"ח בגירעון של למעלה מ- 70,000,000 ₪. אין סעיפי הוצאה אחרים שדרשו התייחסות מיוחדת של משרד הפנים, רק מחלקת הצעירים והספורט ?. למשרד הפנים הפתרונים, ברם, לא הוזמן אף נציג של משרד הפנים מטעם מי מהצדדים להבהיר נקודה זו.

הסבר התובע לדרישת משרד הפנים ניתנה בעמוד 15 שורות 24-30:
"לצערי ההתנהלות במדינת ישראל שיש התחייבויות שלא מתקיימות, המועצה אזורית גלבוע היתה כמו צוללת שצוללת לקרקעית הים וחלק מהדימום שהיה צריך לעצור באופן מידי גרע מהמרכזים הקהילתיים שהמועצה מזרימה לה כסף כל הזמן כדי להמשיך לחיות, זאת גם הסיבה היתה שרקאד בחר לכתוב מכתב כיוון שהמתנ"ס בפועל גרם לזה שהמועצה גם אם היא מתאזנת כל הזמן ממשיכה להיות בגרעון כי היא נאלצת לסגור חובות של המתנ"ס לכן מר רקאד בחר להעלות זאת בכתב, אנחנו עשינו שינוי גדול מאוד בכל פעילות הספורט שהוצאנו מהמרכזים הקהילתיים והעברנו למועצה כדי שנוכל לשלוט על הדימום."

13. על פי התשתית הראייתית המונחת בפני, דברי התובע בסעיף 10 לעיל, שתכנית התייעלות הוכנה ביחד עם מר ראקד ז"ל ולא תוך הנחיות חד צדדיות, כפי שניסה להציג התובע, היא הסבירה יותר והמסתברת יותר. לצורך ההכרעה בסכסוך המשפטי שבפני, אין לי צורך להכריע בשאלה, בה התמקדו בעלי הדין, מי הגורם שנתן את ההוראה לסגור את מחלקת הצעירים, כמפורט בהמשך.

14. הפסיקה קבעה את אופן ניתוח עוולת לשון הרע על פי חלוקה למספר שלבים. מובא להלן הציטוט מפסק דינו של השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' דיין - אורבך (8.2.12) (להלן: "פס"ד דיין") :
"תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים. בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן 'סטרילי' במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע".

15. אין חולק על כך, שדברי הנתבע הם ששודרו בכתבה, על כן אין צורך לדון בשאלה אם מתקיים יסוד הפרסום.

16. עפ"י הוראות סעיף 1 לחוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול :
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

17. המבחן לצורך קביעת היותו של הפרסום בגדר לשון הרע, הינו אובייקטיבי –דהיינו האופן שבו האדם הסביר היה מבין ו/או תופס את הפרסום והשפעת דברים אלה על הערכת אותו פרט בעיני הבריות נוכח המשמעות שקורא סביר היה מייחס לדברים. (ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06) ). הפרסום נבחן בכללותו, ומשמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607).

18. ראה גם ע"א 4534/02 רשת שוקן נגד הרציקוביץ פ"ד נח(3) 558, מפי כבוד הנשיא דאז השופט ברק:
"בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטפורי (ראו למשל: Vander Zalm v. Times Publishers (1980) [38];75 BVerfGE 369 [36], at p. 377). לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע."

19. רבות נאמר על האיזון אותו משקף החוק, בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. תנועת המטוטלת של נקודת האיזון כאשר מדובר בענייני ציבור ובנבחרי ציבור, תנוע לכיוון חופש הביטוי. לעניין מעמדה של הזכות לחופש הביטוי, מפנה לפס"ד דיין, שם נאמר : "החירות הזו, שיש שניה לה אך אין קודמת לה נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לו לאדם ליתן ביטוי לאישיותו."

20. עוד נפסק בפס"ד דיין: "בעבר, הסברה הייתה כי אין להעניק לחופש הביטוי מעמד עליון א-פריורי על פני הזכות לשם טוב (ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978) (להלן: ד"נ חברת החשמל), בו נדונה תביעתה האזרחית של חברת החשמל בנוגע לפרסומים שהתייחסו אליה ואל המנכ"ל שלה). כבר אז יצא הנשיא (אז השופט) מ' שמגר, בדעת מיעוט, כנגד התפיסה הזו (ראו שם, בעמ' 362-358). עמדתו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר שבמסגרתה הכיר בית המשפט הזה בצורך להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב; במיוחד כך מקום שבו מדובר בפרסומים בענייני ציבור או בפרסומים העוסקים באישי ציבור (ראו פסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 622-621").

21. מובן, ששמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר, והוא מוגן על פי הוראות החוק, אך על פי הפסיקה, עובדת היות התובע איש ציבור, הדבר מהווה נסיבה בעלת משקל האם הפרסום מהווה לשון הרע.

22. לטענת התובע, הפרסומים בכתבה, מהווים הכפשה והשמצה כנגדו ופוגעים בשמו הט וב. במקרה דנן, דעתי אחרת. בחינת האמור על רקע הפיטורים, סגירת מחלקת הצעירים ופתיחתה שנה לאחר מכן, ובחירת מקורב התובע במכרז לתפקיד, מביאה אותי למסקנה כי אין מדובר בביטוי בבחינת לשון הרע.

23. איני סבורה שדברי הנתבע באו להשפיל ולהכפיש את התובע, אלא הם נאמרו כדברי ביקורת, כתגובה לפיטורים של עובד , הגם שאלו נעשו כדין וברוח טובה, שמוצא, שנה לאחר סגירת מחלקת הצעירים, שזו הסיבה בשלה פוטר, נמצא התקציב, בפועלו של התובע והמועצה, לפתיחת מחלקת הצעירים. דבריו של הנתבע מלמדים על מורת רוח להתנהלות התובע והתנהלות משרד הפנים , אך אין בהם, לטעמי, את יסוד לשון הרע.

24. בפרסום הראשון, "בשתיקה של משרד הפנים הוא בעצם נותן לראש רשות להתנהג ולנהוג במועצה אזורית, כביתו שלו", ביקורת הנתבע מופנית למשרד הפנים, בקורת לגיטימית, שאין בה כלל כדי להשפיל ולבזות את התובע. עסקינן בהבעת דעה אישית של הנתבע על התנהלות משרד הפנים, כגוף שאמור לפקח את התנהלות הרשויות המקומיות. ואין בו הוצאת דיבה כלפי התובע. מפנה לעדותו של התובע:
ש: והוא עושה כביתו שלו.
ת: זה לא מה שהתכוונתי, אמרתי שבשתיקה של משרד הפנים, איך יכול להיות שפעם אחת משרד הפנים כותב שהוא מחייב ופעם שניה אומר שזה לא החלטה שלו אלא של ראש המועצה. אמרתי בשתיקה של משרד הפנים. דרך אגב המשפט הזה לא מופנה לראש המועצה בכלל.
ש: כשהתכוונת לראש המועצה בכתבה התכוונת לתובע.
ת: התראיינתי על סגירת מחלקת הצעירים, זה לא היה ראיון נגד ראש המועצה, תיארתי מה שקרה בעיני.

25. בפרסום השני, "פוליטיקה נכנסת גם למקומות שהם לא טובים, למקומות מלוכלכים, למקומות של פיטורים, למקומות של נקמנות. הוא לא רצה שאני אמשיך שם, כי אחרת, אין סיבה נראית לעין". מדובר בדעתו האישית של הנתבע, וביקורת אישית של הנתבע, שבאה כתוצאה מפיטוריו, בקורת שחזרה במהלך החקירה הנגדית, ואין לראות בה הוצאת דיבה:
ש: כשאתה אומר בכתבה "פוליטיקה נכנסת גם למקומות לא טובים....", תסכים איתי שאם אני יושב בבית מול הטלוויזיה מול מהדורת החדשות, צופה בדברים שלך בכתבה, הדברים שאתה אמרת אני מבין שאתה פוטרת מעבודתך במועצה כתוצאה מנקמנות אישית של ראש המועצה, אחרת אין סיבה נראית לעין, זה מה שהייתי מבין אם הייתי יושב מול הטלוויזיה.
ת: אני לא ערכתי את הכתבה, מה שהבנת תפנה לכותבת הכתבה. עניתי על מה שהכתבת שאלה אותי, איך היא סידרה את העניין זה עניין שלה, מה שאני התכוונתי שלאור כל הדברים האלה שהייתי יו"ר ועד עובדים ודרך אגב אני שמח על זה שהוא לא הצליח לפטר אנשים בני 50 ו- 60 כי אני עם תואר שני, אבל גבר שצריך לחזור לבית ולהגיד שהוא לא מביא משכורת זה משהו אחר. כל הדברים הובילו אותי לחשוב גם בעניין הזה שכותבים לי שראש המועצה החליט, בבחירות קודמות לא הלכתי איתו, הלכתי נגדו, הייתי יו"ר ועד עובדים, לא נתתי לו לפטר דברים, אני חושב שאף מנהל לא היה רוצה עובד כזה, זאת הסיבה שכתבתי את זה לא ראיתי שום סיבה אחרת שנראית לעין, אם שנה שלמה ניסו לפתוח את המחלקה, היתה בעיה למצוא תפקיד אחר אם אני עובד כל כך טוב ?

26. כפי שעלה מהכתבה, עמדה בפני התובע האפשרות להתגונן מפני הפגיעה הלכאורית בשמו הטוב, להתייצב מול הנתבע ולהזים את דבריו, אך התובע בחר לא להתגונן במסגרת הכתבה, לא מסר הסברים לכתבה, ולא עשה כל פעולה בשל הפרסום, (ראה תגובת המועצה לכתבת לעיל ), למעט הגשת כתב התביעה. מפנה בעניין זה לפס"ד דיין:
"איש הציבור זוכה על פי רוב גם לנגישות גבוהה יותר לאמצעי התקשורת וליכולת להביע דעתו שלו באשר לפרסומים (עניין אבנרי, בעמ' 864; עניין הרציקוביץ', בעמ' 570). התפיסה היא על כן כי עדיף להוציא את הדיון לאור השמש, ולאפשר לאיש הציבור להתגונן בפומבי מול ההאשמות שטפלו בו. על טעמים אלה עמד הנשיא מ' שמגר:
"בידי המשיבה גם היתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בעניני התקשורת וגלויים לבטוייה. לפי גישתי לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי צבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת בקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר החשפותם האישית לצבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל-פה, של דבריהם" (עניין מיכאלי, בעמ' 570)."

27. לסיום, אני קובעת כי אין באף אחד מן ה פרסומים, עליהן התבסס התובע, לשון הרע על התובע.

28. סוף דבר, מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי דבריו של הנתבע אינם מהווים לשון הרע כמשמעה בחוק, הנני דוחה את התביעה.

29. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,000
₪.

30. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ט, 13 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.