הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 23861-12-19

בפני
כבוד השופט סאמר ח'טיב

התובע:

יפתח קלי ת.ז. XXXXXX015

נגד

הנתבעים:

1.מכון התערובת נהלל בע"מ ח.פ. 511149635
2.יריב חן ת.ז. XXXXXX046
3.דני זיכל ת.ז. XXXXXX055
4.שי צפוני, עו"ד ת.ז. XXXXXX044

פסק דין

לפני בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, מעשה בית דין, העדר עילה וניצול לרעה של הליכי משפט.
רקע עובדתי
המדובר בתביעה כספית-חוזית בסך של 300,000 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעים עקב רישום כוזב במסמכי תאגיד, זיוף ומרמה בהצגת שיק מזויף.
ביום 07.06.01 נחתם הסכם ולפיו הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) תספק לתובע ולגרושתו תערובת מאכל לצורך גידול עופות (להלן: ההסכם). עם החתימה על ההסכם, מסרו התובע וגרושתו לידי הנתבעת שיק פתוח לביטחון מחשבונם המשותף, ללא ציון סכום או תאריך, אשר נמשך על שם גרושתו של התובע (להלן: השיק).
תביעה זו שלפני הינה פרק נוסף במסכת ארוכה של הליכים בין הצדדים, שבמרכזה השיק. השיק מולא על ידי הנתבע מס' 1 בגין יתרת חוב של התובע וגרושתו ולאחר שחולל הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ בשנת 2009. התובע וגרושתו הגישו התנגדות לביצוע אשר הועברה לדיון בבית משפט השלום בעפולה (ת.א. 19670-11-09, להלן: התביעה השטרית).
בפסק הדין שניתן ביום 22.01.13 דחה בית משפט השלום את ההתנגדות. בהתנגדות שהגישו, טענו התובע וגרושתו כי השיק זויף, כי החתימה עליו אינה חתימתם וכי נפלו פגמים שונים ברישום השיק. בית המשפט דחה את טענותיהם וקבע כי השיק נחתם על ידי גרושתו של התובע וכי הכחשת החתימה משוללת יסוד. בית המשפט קבע עוד, כי טענות שהעלו השניים במהלך ההליך בנוגע למועד השימוש בשיק וכן ביחס לעסקת היסוד ובכללן הטענה כי בין הצדדים נחתם הסדר חלופי להתקשרות המקורית אשר הופר על ידי הנתבעת וכן הטענה כי הנתבעת ערכה שינויים בכרטסת בכך שהוסיפה רכיב של ריבית ומע"מ – הן בגדר הרחבת חזית פסולה, מאחר שהן לא נטענו במסגרת תצהיר ההתנגדות ולא ניתנה לגביהן רשות להתגונן. עוד דחה בית משפט השלום את טענות התובע וגרושתו לאי-הוכחת החוב על ידי הנתבעת תוך שקבע כי נטל ההוכחה בהקשר זה, בעילה השטרית, מוטל על החייב ולא על הנושה. את חבות התובע קבע בית משפט השלום, ביחד ולחוד עם גרושתו, על יסוד יחסי שליחות וסעיף 25(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש].
על פסק הדין ערערו התובע וגרושתו לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 38384-06-13). בפסק הדין מיום 11.07.14 נדחה ערעורם. בית המשפט המחוזי קבע כי דחיית טענות הזיוף שהעלו התובע וגרושתו בדין יסודה, כמו גם הקביעה כי טענות נוספות שהעלו מהוות הרחבת חזית אסורה. בית המשפט ציין בפסק דינו כי בידי התובע וגרושתו לפעול להגשת תביעה כספית חוזית נגד הנתבעת. בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על ידי רשם בית המשפט העליון.
בחודש אוקטובר 2014 ניתן צו כינוס נגד התובע וגרושתו לבקשת הנתבעת בגין החוב שאושר בפסק הדין החלוט (פש"ר 42060-08-14, פש"ר 40209-08-14, להלן: הליך הפש"ר). ערעורם של התובע וגרושתו על מתן צו הכינוס בעניינם, נדחה (ע"א 8522/14 קלי ואח' נ' מכון תערובת נהלל בע"מ ואח').
בחודש פברואר 2017 נעתר בית המשפט המחוזי בנצרת לבקשה להכריז על התובע וגרושתו כפושטי רגל. בפסק דינו מיום 16.01.20 דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגיש התובע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הפש"ר בגדרו הוכרז כפושט רגל (פש"ר 42060-08-14), תוך שנקבע כי לא נפל פגם בהכרזה וכי אין מקום להתערב בקביעות לפיהן נוכח היקף החובות המשמעותי, שאין ביכולתו של התובע לפרוע, הליך פשיטת הרגל עתיד להצמיח תועלת לנושיו והוא נחוץ לשם מימוש נכסיו (ע"א 3389/17 קלי נ' עו"ד נפתלי נשר ואח').
הליך נוסף בין הצדדים, הרלבנטי לענייננו, הוא ערעור שהגיש התובע על הכרעת בעלת התפקיד שמונתה לבדיקת תביעת חוב שהגישה הנושה יוזמת הליך הפש"ר, היא הנתבעת בהליך דכאן, במסגרתה התקבלה תביעת החוב במלואה (פשר (נצ') 63071-03-19 קלי נ' כונס הנכסים הרשמי). בפסק דינו מיום 11.11.19, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שפסק כי תביעת החוב נסמכת על פסק דין חלוט, כי החלטת בעלת התפקיד בדין יסודה וכי אין עילה להתערב בה או לשנותה.
עוד יצוין, בטרם אדרש לטענות הצדדים, כי התביעה דנן הוגשה לאחר שהתובע קיבל אישור לכך, במסגרת הליך הפש"ר (ראו החלטת כב' השופט עינב גולומב מיום 21.11.19 אשר צורפה לכתב התביעה).
טענות הצדדים בתמצית
בבקשתם, טוענים הנתבעים, כי עסקינן בתביעת סרק שדינה להידחות על הסף ממספר טעמים:
ראשית, עילת התביעה התיישנה. התביעה הוגשה בחלוף כעשר שנים ממועד הפקדת השיק וכשמונה שנים ממועד דיון ההוכחות שהתקיים במסגרת התביעה השטרית במהלכו, לטענת התובע, הנתבעים שיקרו וחשפו את דבר זיוף השיק ומשכך, היא התיישנה.
שנית, לב ליבה של תביעה זו, אם לא כולה, הוא הטענה כי השיק זויף וכי הכרטסת של התובע אצל הנתבעת אינה נכונה כך שהתובע אינו חייב בפירעון השיק. גם טענות התובע כנגד הנתבעים מס' 2-4 נגזרות מטענות אלה. אלא, שהטענה בדבר זיוף והטענות הנלוות לה, כבר נדונו ונדחו בפסק דין חלוט שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. הכרעה חלוטה זו חזרה ונשנתה גם במסגרת הליכי הפש"ר המתקיימים בעניינו של התובע. על כן, התובע מושתק ומנוע מלהעלות טענותיו שבבסיס כתב התביעה.
שלישית, התביעה אינה מגלה כל עילת תביעה או יריבות. האמירות של הנתבעים מס' 2 ו-3, עליהן מבקש התובע לבסס תביעתו כלפיהם, נאמרו במהלך דיון ההוכחות שהתקיים במסגרת התביעה השטרית. הם העידו מטעם הנתבעת כבעלי תפקידים בכירים בה ואילו הנתבע מס' 4 הוא שייצג את הנתבעת בהליך המשפטי. הדברים שנאמרו על ידם הם דברי אמת לאמיתה, ולראיה, בית המשפט קיבל את טענות הנתבעת ודחה את טענות התובע, בהתבסס בין היתר על עדויות הנתבעים. לפיכך, אין כל עילה כנגד הנתבעים.
רביעית, העדר קשר סיבתי בין כניסתו של התובע להליך פש"ר לבין הטענות המיוחסות לנתבעים. לא רק שהתובע מכיר בחובו כלפי הנתבעת ודי בכך על מנת שבית המשפט יכריז עליו כפושט רגל, אלא שתביעות החוב כולן שהוגשו נגדו הן בהיקף של קרוב לארבעה מיליון שקלים, כך שהתובע היה נכנס להליך של כינוס ופשיטת רגל, במנותק מהמיוחס לנתבעים בתביעה זו.
וחמישית, תביעה זו מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט והטרדה בלתי נסבלת של הצד שכנגד. התובע אינו מעלה בהליך זה כל טענה או ראיה חדשה, אלא ממחזר את אותן הטענות שנטענו על ידו כבר בפני מספר ערכאות שונות בהליכים קודמים ונדחו. עניין לנו בתובע שאינו בוחל בדבר על מנת להמשיך ולנהל את מלחמתו בנתבעת וגורר לתוכה גם גורמים נוספים אשר אינם חבים לו מאום, תוך העלבתם, הכפשתם ופגיעה בהם.
מנגד, טוען התובע בתגובתו, כי יש לדחות את בקשת הנתבעים וליתן לו את יומו בבית המשפט. התובע שב וחזר על טענותיו כנגד הנתבעים, כפי שהועלו בכתב התביעה, הנוגעות לזיוף השיק, לכרטסת החוב של התובע אצל הנתבעת ולאמירות שנאמרו על ידי הנתבעים במסגרת הליך ההוכחות שנוהל בתביעה השטרית. כמו כן, טוען התובע, כי זכותו ליומו בבית המשפט מעוגנת בהחלטות שיפוטיות של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון (ע"א 38384-06-13 וע"א 8522/14 קלי ואח' נ' מכון תערובת נהלל בע"מ ואח').
הדיון בבקשה והשלמת מסמכים
בפתח הדיון שהתקיים לפני בבקשה ביום 09.07.20, הסברתי לתובע את חשיבות הייצוג המשפטי, תוך שהובהר לו כי משמעות קבלת הבקשה הינה דחיית התביעה. התובע הודיע כי הוא מודע לזכותו להיות מיוצג ולכך שקבלת הבקשה משמעה דחיית התביעה וטען כי הוא פנה לסיוע המשפטי וקיבל תשובה שלילית. התובע ביקש לקיים את הדיון ללא ייצוג משפטי והודיע כי הוא מעוניין לייצג את עצמו.
בהמשך הדיון, שבו וחזרו הצדדים על טענותיהם לגופו של עניין. כמו כן, התובע טען, לראשונה, כי בשנת 2015, הוא הגיש תביעה זהה שנמחקה.
בהחלטתי בדיון, הוריתי לתובע להגיש את המסמכים שיש ברשותו בנוגע לתיק אשר על פי טענתו הוגש בשנת 2015 לבית משפט זה ואשר נדון בפני כב' השופטת ברכה לכמן. לאחר הגשת המסמכים האמורים ולאחר קבלת תגובת הנתבעים ותשובת התובע, בשלה העת להכריע בבקשה לדחיית התביעה על הסף.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל חומר הראיות ולאחר שמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפני בבקשה ביום 09.07.20, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן:
התיישנות
סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שאיננה במקרקעין, שלא הוגשה עליה תובענה, היא שבע שנים.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
בענייננו, כל האירועים שנזכרו בכתב התביעה התרחשו בתקופה שבין ה-07.06.01 (המועד שבו חתמו התובע והנתבעת על הסכם ההתקשרות) לבין 15.12.11 (מועד דיון ההוכחות האחרון שהתקיים במסגרת התביעה השטרית). השיק שלטענת התובע זויף הופקד על ידי הנתבעת עוד ביום 21.09.09.
תקופת ההתיישנות, אפוא, חלפה בשנת 2016 ולכל היותר בשנת 2018 – שבע שנים לאחר שנולדה עילת התביעה הנטענת.
התובע לא הגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות ואף לא שבע שנים לאחר דיון ההוכחות משנת 2011 אלא רק בחודש דצמבר 2019 - למעלה מעשר שנים ממועד הפקדת השיק וכשמונה שנים ממועד דיון ההוכחות.
בנסיבות אלה, עילת התביעה התיישנה זה מכבר.
אין במסמכים שהגיש התובע לאחר הדיון (ראו הודעתו מיום 16.07.20) כדי לשנות ממסקנתי זו. מעיון במסמכים אלה עולה כי עובר להגשת תביעה זו, הגיש התובע שתי תביעות לבית משפט זה:
האחת – תביעה כספית על סך של 900,000 ₪ אשר הוגשה ביום 11.12.14 על יד התובעת כנגד הנתבעת בלבד (ת"א 25942-12-14). תביעה זו נמחקה על ידי כב' השופטת ברכה לכמן בפסק דין מיום 13.04.15, בהעדר אישור מבית המשפט המחוזי שדן בהליך הפש"ר של התובע, לפתוח באותו הליך.
השנייה – תביעה כספית בסך של 500,000 ₪ אשר הוגשה על ידי התובע ביום 07.12.16 כנגד אותם הנתבעים בהליך דנן (ת"א 14939-12-16). המדובר בתביעה זהה לתביעה דנן. תביעה זו נמחקה גם היא, בפסק הדין שניתן על ידי ביום 23.04.17, מאחר שהתובע לא מילא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי בהליך הפש"ר ולפיה על מנת לאפשר לו לנהל את התביעה עליו להפקיד ערובות כספיות או להמציא ערבים להנחת דעתם של הנאמנים, חרף מספר ארכות שניתנו לו לעשות כן.
גם אם אלך לקראת התובע ואחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כך שמלוא התקופה בה נוהלו שתי התביעות עד שנמחקו תופחת ממניין הימים (8 חודשים ו-18 ימים), הרי שעדיין תביעה זו הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות – למעלה מתשע שנים ממועד הפקדת השיק וכשבע שנים ושלושה חודשים לאחר דיון ההוכחות מיום 15.12.11.
בנסיבות אלה, מתייתר הצורך לדון בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על תנאיו. חרף זאת ולמעלה מן הצורך יוער, כי התביעה שהוגשה ביום 11.12.14 הוגשה כנגד הנתבעת בלבד, בעילות מצומצמות מאלו שהוגשו בתביעה שבנדון, כך שאין זהות מוחלטת בבעלי הדין ואין זהות מוחלטת בעילות התביעה. ביחס לתביעה שהוגשה ביום 07.12.16, יוער כי הגם שזו הוגשה בגין אותן העילות וכנגד אותם בעלי הדין, הרי שספק אם די בכך כדי להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שכן ההליך נמחק בשל מחדליו הדיוניים של התובע אשר לא קיים את החלטות בית משפט זה ובית המשפט המחוזי.
התובע, למעשה, כלל לא התייחס לטענת הנתבעים כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, לגופה. כל שהתובע טוען ביחס לטענת ההתיישנות הוא כי מדובר בטענה הסותרת החלטות שיפוטיות שבהן נקבעה זכותו של התובע להגיש את התביעה דנן.
כדי לבסס טענה זו, מפנה התובע לדברים הבאים שנאמרו בסיפא לפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בערעור שהגישו התובע וגרושתו על מתן צו הכינוס בהליך הפש"ר (ע"א 85221/14 לעיל):
"רשמנו לפנינו את רצונם של המערערים להגיש תובענה כספית נזיקית כנגד המשיבה וגם כנגד צדדים שלישיים אחרים. המנהלים המיוחדים הצהירו כי אין בדעתם לחסום את המערערים מלעשות כן, בכפוף להמצאת ערבויות או בטחונות להבטחת הוצאות הנתבעים ככל שהתביעות יידחו".
ואולם, כל שציין בית המשפט העליון הוא את עצם רצונו של התובע להגיש תביעה זו, הא ותו לא. בית המשפט העליון לא דן לגופן של הטענות שבבסיס התביעה או בזכות התובע להגיש את התביעה, לרבות בטענות המקדמיות שמעלים כעת הנתבעים. ברי, כי אין בדברים שהובאו לעיל כדי לבסס את זכותו של התובע להגיש תביעה זו או כדי לדלג על משוכת ההתיישנות, כפי שהוא טוען. הדברים נאמרים במשנה תוקף נוכח העובדה כי פסק הדין האמור של בית המשפט העליון ניתן ביום 25.01.16, כלומר כארבע שנים עובר למועד הגשת התביעה דנן.
פסק דין נוסף אליו מפנה התובע הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת שניתן בערעור שהגישו התובע וגרושתו על פסק הדין שניתן בתביעה השטרית (ע"א 38384-06-13 לעיל), שם נקבע, בין היתר, כך:
"... למערערים זכות להגיש תביעה כספית חוזית כנגד המשיבה ולהעלות בה כל טענה שימצאו לנכון, ואולם תביעה זו תיבחן בהתאם לכללים הרגילים של נטלי ההוכחה, כאשר בנסיבות העניין, אין לאפשר להם "לאחד" בין התביעות, בוודאי שלא משיקולי יעילות".
אלא, שגם בקביעה זו אין כדי ליצור לתובע זכות מוקנית להגשת התביעה שבנדון. בית המשפט המחוזי ציין באופן מפורש כי הגשת תביעה כפופה לכללים הרגילים של נטלי הוכחה. לא כל שכן, כפופה לכללי ההתיישנות שבדין ולתנאי הסף להגשת תובענה אזרחית. גם כאן, הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה כי פסק הדין ניתן ביום 11.07.14, דהיינו כחמש וחצי שנים עובר למועד הגשת התביעה דנן.
לאור האמור לעיל, תביעתו של התובע התיישנה בטרם הוגשה התביעה ועל כן, גם אם יוכיח התובע את כל טענותיו העובדתיות, הוא לא יהיה זכאי לסעד הנתבע. בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות על הסף.
בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008), עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה על הרעיון העומד בבסיס דיני ההתיישנות:
"דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין – התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד – לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984) (השופט ברק); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים ([פורסם בנבו], 20.6.06) (השופט רובינשטיין) ; רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד ([פורסם בנבו], 2.4.08 (השופטת חיות))".
מעשה בית דין
דין תביעה זו להידחות על הסף הן מחמת מעשה בית דין.
כלל השתק הפלוגתא מחמת מעשה בית דין, מונע מבעלי הדין וחליפיהם וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט בפסק דין סופי. יסודו של כלל זה בעיקרון סופיות הדיון ותכליתו היא "למנוע, על ידי הפחתת האפשרויות של פסקי דין סותרים את החלשת מעמדו של בית המשפט בעיני הבריות וכדי להבטיח פעולה תקינה וחסכונית של בתי המשפט" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב).
לב ליבה של התביעה, אם לא כולה, הוא הטענה כי השיק זויף. התובע הגיש תביעה "כספית, חוזית, נזיקית" שנימוקיה הם כדלקמן: "הנתבעים כולם יחד וכל אחד לחוד חייבים לפצות את התובע עקב מעשי מרמה וזיוף במסמכי התאגיד". אלא, שטענה זו נדונה והוכרעה בפסק דין חלוט אשר אושר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי וכן בהליכי הפש"ר שהתקיימו בעניינו של התובע. כלומר, החוב של התובע כלפי הנתבעת הפך חלוט זה מכבר וכל ניסיונותיו לטעון כי אינו חייב לנתבעת כספים, נדחו בהחלטות שיפוטיות שונות. בנסיבות אלה, הרי שהתובע מושתק ומנוע מלטעון אחרת ואין לאפשר לו לערוך "מקצה שיפורים" ביחס לחוב הפסוק.
יפים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 8522/14 לעיל, בו נדחה ערעורם של התובע וגרושתו על מתן צו הכינוס בעניינם, כאמור, תוך התייחסות לטענות התובע בעניין חובו לנתבעת, כדלקמן:
"המערערים, המייצגים את עצמם דכאן, העלו טענות רבות כנגד החוב הפסוק. אולם רובן ככולן של הטענות שנטענו "נבלעות" בפסק הדין החלוט, ואין מקום להעלותן שוב, ואין לקבל טענת המערערים כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט".
יפים לענייננו אף הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת עינב גולומב) במסגרת פסק הדין מיום 11.11.19 שניתן בערעור שהגיש התובע על הכרעת בעלת התפקיד שמונתה לבדיקת תביעת החוב שהגישה הנתבעת (פשר (נצ') 63071-03-19 לעיל, בפסקה 21):
"... ברי כי אין חשש לקנוניה בין הנושה לחייב, אשר לאורך שנים ניהל מערכה משפטית ביחס לשטר המדובר. אף אין מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה או התייצבות. החייב התגונן מול תביעת הנושה, טענותיו נשמעו וניתן לו יומו במסגרת הליך משפטי ממושך שכלל הגשת ראיות, דיון הוכחות והגשת סיכומים. חלק מטענותיו של החייב נדחו ע"י בהמ"ש בשל כך שהן חרגו מכתבי הטענות והיוו הרחבת חזית אסורה, אולם אין בכך לשנות מהעובדה כי ענייננו בהכרעה שיפוטית חלוטה שניתנה לגופה של מחלוקת ולאחר קיום הליך אדברסרי מלא".
ובהמשך, בפסקה 25 לפסק הדין:
"אוסיף כי לא נעלם מעיני כי בענייננו מתעתד החייב להגיש תביעה נגד הנושה בגין ההתנהלות הנוגעת לשטר והגשתו לביצוע, בהתבסס על האמור בפסה"ד של בית המשפט המחוזי בערעור על פס"ד השלום, ולאחר שניתנה לכך הסכמת הנאמן בהליך דנן בכפוף לתנאים שונים אשר נדונו והוכרעו בהחלטתי מיום 24.2.19. אולם אין בכך כדי להצדיק הכרעה שונה בתביעת החוב של הנושה, הנסמכת כאמור על פס"ד חלוט. מעיון בטיוטת כתב תביעה שהגיש החייב לתיק הפש"ר בעבר עולה, כי מדובר בתביעה ע"ס 900,000 ₪ שעיקרה נזקים שלטענת החייב גרמה לו הנושה בהתנהלות הנוגעת לשיק המדובר והגשתו לביצוע. במסגרת תביעה כאמור, אפשר שתועלה לדיון שאלת היחס בין טענות התובע או למצער חלקן לבין פסה"ד שניתן בתביעה השטרית, לרבות סוגיית מעשה בית דין/"השתק הגנה". אולם עניין זה יידון במסלול האמור ואין בו להשפיע לשלב הנוכחי על הליך פשיטת הרגל".
אציין, כי לא נעלמה מעיני טענת התובע ולפיה חלק מן הטענות שהועלו בכתב התביעה בהליך זה ובכללן הטענה כי סכום השיק אינו תואם את גובה החוב לנתבעת בעת הרלבנטית והטענה כי מילוי הסכום בשיק על ידי הנתבעת התבסס על כרטסת מותאמת של הנתבעת בה הוספו רכיבי ריבית ומע"מ, לא נדונו לגופן במסגרת התביעה השטרית. אולם, סבורני, כי טענות אלה "נבלעות" בפסק הדין שניתן בתביעה השטרית, כלשון בית המשפט העליון שהובאו לעיל. יתרה מכך, בעלת התפקיד שהכריעה בתביעת החוב שהגישה הנתבעת בהליך הפש"ר, ציינה בהכרעתה כי למעלה מן הצורך, נדרשה הנתבעת והציגה כרטסת חיוב של התובע בה צוין חובו הנומינלי לנתבעת, אשר בתוספת ריבית והצמדה עומד על סכום השיק שהוגש לפירעון. בעלת התפקיד חישבה את קרן החוב, הכולל את סכום השיק וכן שכ"ט שנפסק והוצאות נוספות, תוך קיזוז תגמולים מתיק ההוצל"פ של התובע, כשהם משוערכים (ראו פסקה 10 לפסק הדין שניתן בפשר (נצ') 63071-03-19 לעיל). משכך, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו בערעור על הכרעת בעלת התפקיד, בעניין זה, כך:
"טענות החייב בנושא השערוך אף הן דינן להידחות. הטענות בעניין זה הועלו באופן כוללני בלבד ומבלי להניח כל בסיס קונקרטי. בעלת התפקיד פירטה את אופן השערוך בהכרעתה, תוך הפניה להוראות הרלוונטיות של פקודת פשיטת הרגל, ולא הוצג כל בסיס המצביע על שגגה כלשהי מצידה בעניין זה".
העדר עילה
התובע לא השכיל להצביע על עילת תביעה כלפי הנתבעים מס' 2-4. טענותיו נגדם, למעשה, נגזרות מהטענה בדבר זיוף השיק. לביסוס התביעה נגד הנתבעים מס' 2-4, מפנה התובע בכתב התביעה לדברים שנאמרו בבית המשפט על ידם במהלך הדיונים שהתקיימו במסגרת התביעה השטרית.
כך, למשל, בפתח התביעה צוין כי היא מוגשת עקב רישום כוזב במסמכי הנתבעת, זיוף ומרמה בהצגת שיק מזויף, הפרת אמון "ובדברי שקר וזדון" מגובים על ידי הנתבע מס' 4; בפסקה 4 לכתב התביעה טוען התובע כי "הנתבעים שיקרו בבית המשפט וחשפו את דבר זיוף הצ'יק"; בפסקה 13 לכתב התביעה נטען כי "ניתן לראות באופן הברור ביותר את זיוף הצ'יק והרישום הכוזב במ סמכי התאגיד של מכון התערובת נהלל בע"מ ע"י שני האנשים והם יריב חן גזבר המכון ודני זיכל מנהל מכון התערובת נהלל בע"מ ובנוסף עו"ד שי צפוני ממשרד נשניץ ברנדס ובסיוע של עו"ד שי צפוני" (הטעויות במקור – ס.ח'); בפסקה 37 לכתב התביעה טוען התובע כי "עוד הציגו ושיקרו דני זיכל ויריב חן ועו"ד שי צפוני הנתבעים/המשיבים כאן, את בית המשפט בטענה שהכרטסת מוכיחה את סכום ההרשאה של הסכום 475,522 ₪...".
ואולם, בפסק הדין שניתן בתביעה השטרית ושבו נדחתה התנגדות התובע וגרושתו, נקבע כך:
"כאן המקום להדגיש כי, עדויות הנתבעים היו בלתי עקביות, מגמתיות, בלתי מהימנות ונתגלו בהן סתירות מהותיות למכביר. הנתבעים התנהלו בחוסר תום לב משווע ומסרו אין ספור גרסאות שונות וסותרות, וככל שהתקדם ההליך כך התפתחה גרסתם וחשפו בפני בית המשפט את מה שלא חפצו למסור בתחילתו של ההליך... ...
על יסוד כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי צלחה דרכה של התובעת בהרמת נטל השכנוע המוטל עליה, ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות, להוכיח כי החתימה המופיעה על השטר והנחזית כחתימתה של הנתבעת, היא אכן החתימה שלה. מנגד, הנתבעים לא רק שלא הרימו את הנטל המשני המוטל על שכמם, אלא הודו בריש גלי כי חתימות הנתבעת מתנוססות על גבי חוזה ההתקשרות והשטר וכי שטר זה נועד להוות ביטחון לעמידה בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם כפי שנרשם בו מפורשות... ".
כלומר, בית המשפט לא קבע כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבעים מס' 2-3 במהלך הדיונים אינם דברי אמת כפי שטוען כעת התובע. נהפוך הוא – בית המשפט קיבל את טענות הנתבעת ודחה מכל וכל את טענות התובע וגרושתו, בהתבסס, בין היתר, על עדויות הנתבעים מס' 2-3. כמו כן, התובע מבקש להטיל כעת אחריות אישית על הנתבעים מס' 2-3, כנושאי משרה בנתבעת, בשל מעשי הנתבעת הנטענים, אשר נדונו ונדחו זה מכבר. הדברים נאמרים ביתר שאת לגבי התביעה שהוגשה כנגד הנתבע מס' 4 אשר שימש כבא כוחה של הנתבעת במסגרת התביעה השטרית.
למעט טענה בעלמא, לא הביא התובע ולו ראשית ראיה לטענת התובע ולפיה הנתבעים מס' 2-4 שיקרו ורימו.
סוף דבר – לאור האמור לעיל, דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להתקבל, דהיינו, דין התביעה להידחות על הסף – מחמת התיישנות, מעשה בית דין והעדר עילה. התרשמתי, כי מדובר בהליך סרק שכל תכליתו לדחות את הקץ ולהמשיך לחמוק מתשלום חוב התובע לנתבעת. התובע שב וממחזר את טענותיו, כפי שהועלו, נדונו ונדחו על ידי ערכאות שונות. היזקקות מחודשת לטענות התובע אשר "נבלעות" בפסק הדין החלוט שניתן בתביעה השטרית ובהחלטות שיפוטיות שניתנו על ידי הערכאות השונות, כמפורט לעיל, איננה עולה בקנה אחד עם העקרונות העומדים ביסוד סופיות הדיון.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את הבקשה ודוחה על הסף את התביעה.
על התובע לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ כול ל מע"מ לכל אחד מהנתבעים וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪ לכל אחד מהנתבעים . סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אלול תש"פ, 17 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.