הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ת"א 15528-03-17

בפני כבוד השופט סאמר ח'טיב

התובע:
עו"ד חיים אייזנקוט ת.ז. XXXXXX690

נגד

הנתבעים:
.1 עירית טבריה
2. מלגם שירותים לעיר בע"מ (נדחתה)
3. וול דוידוף (נדחתה)
4. עו"ד שמעון בלסן (נדחתה)

פסק דין

בעניין הנתבעת מס' 1

לפניי תביעה במסגרתה עותר התובע לסעדים הבאים:
סעד הצהרתי ולפיו אין לתובע כל חוב ארנונה כלפי הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) בגין נכס בן שתי קומות הידוע כחלקות 51 ו-52 בגוש 15012 המצוי ברח' יוחנן בן זכאי פינת רחוב אילת בטבריה והמסומן אצל הנתבעת כנכסים 126900 ו-126901 (להלן: הנכס ברחוב בן זכאי; קומה א' וקומה ב', בהתאמה) וכן בגין נכס המצוי בבית הרמב"ם בטבריה הידוע כנכס פיזי 23500400501 ( הנכס ברמב"ם) (להלן: סעד א').
סעד הצהרתי ולפיו הוא החזיק בנכס ברחוב בן זכאי לצורכי ארנונה מיום 01.07.01 ועד ליום 01.12.02 (להלן: סעד ב'). למעשה מבקש התובע שיוצהר כי הוא חדל מלהחזיק בנכס שברחוב בן זכאי החל מיום 01.12.02.
סעד הצהרתי נוסף לפיו כל חוב המוכחש הקיים לטענת הנתבעת, התיישן זה מכבר ( להלן: סעד ג').
חיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע והוצאת דיבה וכן בגין נזקים אישיים וכספיים שנגרמו לו בשל התנהלות הנתבעת בכך שייחסה לו חוב שקרי שטפח לממדים מפלצתיים ( להלן: סעד ד').
הסעד הזמני/דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2-4
עוד בטרם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים או מי מטעמם לפעול כנגדו בהליכים מנהליים או בכל הליך אחר לצורך גבייה חוב הארנונה המוכחש. בהחלטה מיום 15.3.17 נעתרתי לבקשה למתן צו מניעה, במעמד צד אחד, בכפוף לחתימת המבקש על התחייבות ללא הגבלת סכום לפיצוי הנתבעים, המצאת ערבות צד ג' על סך של 10,000 ₪ והפקדת ערובה כספית בסך של 5,000 ₪. כמו כן, הבקשה הועברה לתגובה ונקבע דיון במעמד הצדדים.
בתגובתם לבקשה, העלו הנתבעים, בין היתר, טענה לפיה משלא פעל התובע בהתאם להוראות הדין והפסיקה בעניין הדרכים והמועדים להשגה על חיוב בארנונה, דין הבקשה והתביעה להידחות על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית. הצדדים חזרו על טענותיהם במהלך הדיון שהתקיים בפניי ביום 23.3.17 ובסיכומיהם בכתב בעניין צו המניעה.
בהחלטתי מיום 21.5.17, (להלן: ההחלטה נשוא ה סעד הזמני) קבעתי כי מאחר והתובע מבקש סעד הצהרתי כי הוא " איננו מחזיק בנכס" ובנוסף סעד כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), הרי שקיימת לבית המשפט סמכות לדון בתביעה. בנוסף, הבקשה למתן צו מניעה נדחתה, מן הטעמים שפורטו בהחלטה האמורה.
התובע הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בדבר דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני ( רע"א 15726-06-17). בפסק הדין מיום 21.6.17, לאחר עיון בהחלטה מיום 21.5.17 ובהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי ( כב' השופטת רננה גלפז מוקדי) על השבת הבקשה למתן סעד זמני בפני מותב זה, באופן שחלק ההחלטה העוסק בסעד הזמני, יבוטל. נקבע, כי על בית המשפט לבחון את הבקשה בשנית על פי המבחנים הקבועים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי.
לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוזמנו הצדדים לדיון שהתקיים בפניי ביום 20.7.17, במהלכו הם הגיעו לידי הסכמות, להן נתתי תוקף של החלטה, בדבר הותרת צו המניעה שניתן בתיק על כנו עד למועד החלטה אחרת וכן בדבר דחיית התביעה כנגד הנתבעים מס' 2-4. כבר כעת אבהיר, כי בנסיבות אלה, פסק הדין יתייחס אל הנתבעת מס' 1 – העירייה, בלבד וכי לא אדרש לטענות התובע בסיכומיו כנגד הנתבעת מס' 2.

טענות התובע
ביום 29.1.17 נמסרו לתובע " תעודה על תפיסת מטלטלין" ו"הודעה על ביצוע פעולה בכוח", על פי כתב הרשאה מיום 16.1.17, בגין חוב ארנונה בסך של 182,488.30 ₪, נכון ליום 15.12.16 ( ראו נספח א' לבקשה לצו מניעה). ביום 7.3.17 הגיש התובע את הבקשה למתן צו מניעה, כמפורט לעיל וביום 7.5.17 הוגש כתב התביעה.
בכתב התביעה, טוען התובע כי ביום 4.7.00, הוא רכש את הזכויות בנכס ברחוב בן זכאי ממר פדידה דוד ( להלן: פדידה). זכויותיו של התובע בנכס נרשמו בהערת אזהרה, עליה נרשמה משכנתא על שם התובע.
עקב סכסוך שנתגלע בין התובע לבין פדידה ואביו, על רקע ערבות שנחתמה לצורך ביצוע העסקה, כך נטען, חתמו התובע ופדידה ביום 1.12.02 על הסכם לביטול המכר שטרם הושלם ואף קיבלו את הסכמות הבנקים מהם נטל התובע משכנתא למימון העסקה לכך. עם החתימה על הסכם ביטול המכר, מסר התובע עוד באותו היום, דהיינו ביום 1.12.02, את החזקה בנכס חזרה לידי פדידה. התובע מילא חובתו על פי דין, שלח את הסכם ביטול המכר לנתבעת והודיע לה על מסירת החזקה בנכס.
לטענת התובע, הואיל ופדידה לא עמד בהתחייבותו על פי הסכם ביטול המכר להשיב את הכספים ששולמו לו לידי התובע ולסלק באמצעותם את המשכנתא שנטל התובע לצורך רכישת הנכס, מונה על הנכס כונס הנכסים עו"ד דב שילנסקי מטעם הבנק. כונס הנכסים ניהל את הנכס והשכיר אותו לצדדי ג' למשך שנה אחת בלבד ולאחר מכן, משך 8 שנים, הוא הותיר אותו ריק וזנח את ניהולו.
בשנת 2004 או 2005, שלחה הנתבעת אל התובע מכתב דרישה לתשלום חוב ארנונה. התובע ניגש פיזית אל משרדי הנתבעת, שם נאמר לו כי סך החובות הרשומים על שמו הינם בסך של 10,000 ₪, הא ותו לא. התובע שילם את מלוא החוב בו במקום.
בשנת 2007 או 2008, החליף הבנק את כונס הנכסים ומינה תחתיו את עו"ד חזי חכם ככונס. בשנת 2010 או בסמוך לכך, החליט כונס הנכסים למכור את הזכויות בנכס. אולם, הנתבעת סירבה ליתן אישור להעברת הזכויות בנכס לאור חוב שצבר כונס הנכסים הקודם, לטענתה, בסך של 300,000 ₪. ניסיונותיו של כונס הנכסים להביא לביטול החוב לא צלחו ובסופו של יום נחתם הסכם פסול בין הנתבעת, כונס הנכסים ופדידה, במסגרתו ייחסו לתובע, ללא ידיעתו, חוב פיקטיבי.
לטענת התובע, חיובי הארנונה לשנת 2001 ולשנת 2002 ( עד למסירת החזקה בנכס לידי פדידה ביום 1.12.02) עומדים על סך של 33,175 ₪ בלבד ואלה שולמו על ידו במלואם ואף ביתר.
בשנת 2014 הוגשה על ידי התובע תביעה זהה לתביעה זו ( ת"א ( עפולה) 13591-07-14 אזנקוט נ' עירית טבריה). במסגרת כתב הגנתה בהליך הקודם, טענה הנתבעת כי בשנת 2008 נערך הסכם בינה לבין כונס הנכסים ופדידה ולפיו החוב שצבר כונס הנכסים עו"ד דב שילנסקי יסולק כנגד סך של 150,000 ₪ שישולמו לנתבעת מכספי מכירת הנכס, דהיינו מקופת הכינוס של התובע ומכספו. עוד טענה הנתבעת, כי בעקבות ההסכם, היא תיקנה את רישומיה וחדלה לחייב את התובע החל ממועד מתן צו הכינוס.
לטענת התובע, הוא לא ידע דבר או חצי דבר על אודות ההסכם השערורייתי שבמסגרתו יוחס לו חוב פיקטיבי בסך של 51,574 ₪ בגין חיובי הארנונה של התקופה שקדמה למינוי כונס הנכסים ביום 13.4.03. חרף טענותיה, הנתבעת המשיכה לחייב את התובע בגין ארנונה גם עבור השנים 2003 ו-2004, דהיינו לאחר מועד מתן צו הכינוס. אילו הנתבעת הייתה מתקנת את רישומיה ולא מחייבת את התובע החל ממועד מתן צו הכינוס כפי שהיא טוענת, היה החוב נמחק כולו ואף מותיר את התובע ביתרת זכות. תשלום סך של 150,000 ₪ לנתבעת מקופת הכינוס של התובע על פי ההסכם הפסול מהווה סילוק החוב הנטען והמוכחש על שם התובע.
עוד נטען, כי משקיבל כונס הנכסים אישור לביצוע העברת הזכויות מן הנתבעת, חזקה על הנתבעת כי הודתה שכל החובות הרובצים על הנכס סולקו במלואם והסכימה לכך. אם לא די בכך, הנתבעת מחקה שיעבוד שרשמה ביום 15.11.04 על זכויותיו של התובע בנכס בגין חוב נטען בסך של 79,701 ₪. גם מטעם זה, חזקה כי כל חוב שרבץ על הנכס ויוחס לתובע, נמחק, נפרע או בוטל.
כאמור לעיל, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע והוצאת דיבה וכן בגין נזקים אישיים וכספיים שנגרמו לו בשל התנהלותה בכך שייחסה לו חוב שקרי. התובע הינו עורך דין בעל מוניטין בעיר טבריה וסביבתה, חבר בלשכת עורכי הדין למעלה מ-20 שנה, בעל משרד עצמאי ואב לשלושה ילדים. הנתבעת מבצעת כנגדו הליכים מנהליים המהווים לשון הרע, תוך פגיעה בשמו הטוב וגרימת עוגמת נפש עצומה ומתוך נקמנות אישית וניסיון למנוע מהתובע לייצג חייבים אל מול עיריית טבריה.
על כן, עותר התובע לסעדים שפורטו לעיל.

טענות הנתבעת
הנתבעת מעלה טענה מקדמית לפיה הואיל ועניינה של תביעה זו למתן פסק דין הצהרתי כי התובע איננו חב בתשלומי ארנונה בגין התקופות בהן החזיק בנכסים בבן זכאי וברמב"ם ומשלא פעל התובע בהתאם להוראות הדין והפסיקה בעניין הדרכים והמועדים להשגה על חיוב בארנונה, דין התביעה להידחות על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית.
בנוסף, נטען, כי התנהלותו והשתהותו של התובע במשך למעלה מ-15 שנים, חרף ידיעתו בזמן אמת על קיום החוב המצוי בספרי העירייה, לוקים בשיהוי חמור ובלתי סביר המצדיקים את דחיית התביעה על הסף.
לטענת הנתבעת, התביעה הזהה נשוא אותה מחלוקת שהוגשה על ידי התובע עוד בשנת 2014, נמחקה מחוסר מעש מבלי לדון בתביעה לגופה ומבלי שהתובע עמד על בקשתו למתן צו מניעה. לאחר מחיקת התביעה, התובע ממשיך לעשות דין לעצמו, נמנע מלהסדיר את חובו וכעת החליט להגיש תביעה חדשה, בחוסר ניקיון כפיים, כשלוש שנים לאחר מחיקת התביעה הקודמת שהגיש, בגין אותה מחלוקת, והכל כדי לדחות את הקץ ולחמוק מתשלומי הארנונה שנצברו לחובתו.
לגופו של עניין, מפרטת הנתבעת את חיובי הארנונה ביחס לשלושת הנכסים:
קומה א' בנכס ברחוב בן זכאי – חובות שנצברו מיום 1.6.01 ועד ליום 13.4.03, דהיינו עד ליום בו עבר הנכס לחזקתו של כונס הנכסים עו"ד דב שילנסקי, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, עומדים על סך של כ-90,000 ₪.
קומה ב' בנכס ברחוב בן זכאי – חובות שנצברו מיום 1.4.02 ועד ליום 13.4.03, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, עומדים על סך כ-90,000 ₪.
הנכס ברמב"ם – חובות שנצברו משנת 2005 ועד לשנת 2008, כאשר התובע החזיק בחלק היחסי בנכס כשוכר, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, עומדים על סך של כ-6,000 ₪.
סך מלוא החוב החלוט בגין חיובי ארנונה על פי דין עבור שלושת הנכסים, עומד על סך של כ-186,000 ₪. על התובע הנטל לסתור את חזקת התקינות המנהלית הקבועה בסעיף 318 לפקודת העיריות [ נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) ולפיה פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה לפי הפקודה מהווים ראיה לכאורה על קביעת הארנונה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא זו בלבד שהתובע לא הציג כל ראיה כי חדל מלהחזיק בנכס ברחוב בן זכאי בחודש דצמבר 2002 כפי שנטען על ידו או כי הודיע על כך כמתחייב על פי דין, אלא שאף אם נלך לשיטתו ( המוכחשת) של התובע כי חיובי הארנונה עבור הנכס ברחוב בן זכאי עומדים על סך של 33,175 ₪, בפועל הוא שילם סך של 17,178 ₪ בלבד. אם לא די בכך, התובע צירף לכתב התביעה קבלות עבור תשלומים חלקיים שלכאורה נפרעו, אך בחר להסתיר, ולא בכדי, כי שבעה שיקים שמסר בגין חוב הארנונה ביחס לנכס ברחוב בן זכאי חוללו ולא כובדו. גם שיק שמסר עבור הסדרת חוב הארנונה בגין הנכס ברמב"ם חולל ולא כובד. עיננו הרואות, כך נטען, כי עסקינן במעשי נוכלות ובעבריינות מס.
לטענת הנתבעת, במשך כל השנים, היא פועלת מתוקף סמכותה כדין בהליכי גבייה כנגד התובע, כפי שטוען התובע בעצמו בכתב התביעה, אך ללא הועיל. התובע מנסה בשיטתיות, לחמוק מתשלום חוב חלוט בגין חיובי ארנונה שרובצים על כתפו מזה שנים.
הנתבעת פעלה, לפנים משורת הדין, בהגינות רבה כלפי התובע. בין היתר, הסכימה לפרוס לתובע את החוב לתשלומים ובמסגרת מו"מ ולבקשת התובע אף הסירה עיקולים שנרשמו במהלך השנים לטובת הנתבעת בגין החוב נוכח הבטחת התובע להסדירו, והכל לטובת יישוב המחלוקת עם התובע והסדרת חובו לאלתר. מדובר בתובע שפועל בהעדר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב משווע, כאשר מחד הוא טוען שאיננו חב דבר וחצי דבר לנתבעת ומאידך מנהל עם נציגי הנתבעת מו"מ קדחתני לצורך הקטנת החוב.
באשר לסעד הכספי המבוקש בגין לשון הרע, טוענת הנתבעת כי הליכי הגבייה שננקטים כנגד התובע מזה שנים ( עיקולים ברישום בלבד) הינם כדין ומשכך קמה לה ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בנוסף, נטען, כי התובע לא פירט באופן מדויק בכתב התביעה מהם החוקים והסעיפים שעל פי הנטען הופרו על ידי הנתבעת ונציגיה ולא הניח כל בסיס עובדתי לטענותיו בעניין.
בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת, יש לדחות על הסף את התביעה נגדה, ולחילופין לגופא.
המצהירים מטעם הצדדים
מטעם התובע, הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל פדידה. מטעם הנתבעת, הוגש תצהירו של מר ואל דוידוב ( להלן: דוידוב) אשר על פי הנטען בתצהירו משמש כמנהל מחלקת גבייה אצל הנתבעת.

דיון והכרעה
טענת הנתבעת להעדר סמכות עניינית
הלכה פסוקה היא כי מבחן הסעד הוא המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה ( ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (4.5.03)).
סעיף 5 לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט לענינים מנהליים) קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות כנגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. בענייננו, רלבנטיים סעיף 1( א) לתוספת הקובע כי בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני ארנונה וכן סעיף8(א) לתוספת הקובע את סמכותו לדון בהחלטה של רשות מקומית, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים.
הפסיקה הבחינה בין מקרים בהם עותר התובע לסעד של הצהרה או קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המנהלית, אשר בהם הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, לבין מקרים בהם עותר התובע לסעד כספי או להשבת כספים, אשר בהם נתונה הסמכות לבית המשפט האזרחי, בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי, בהתאם לסכום התביעה ( רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ ( פורסם במאגרים המשפטיים, 12.7.07); רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, נט (5) 473).
כך נפסק ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי (19.9.05):
"בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות ( פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית). לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית".
בבר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, 2.3.10 חזר בית המשפט על ההלכה האמורה וכך קבע בהתייחס לסעדים הצהרתיים לגבי דרישת חוב ארנונה שנויה במחלוקת:
"סעד א' וסעד ג' אשר נתבקשו על-ידי המבקשת בענייננו מצויים בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים שכן עניינם בתקיפה ישירה של הליך מינהלי של גביית ארנונה בטענה שנעשה באופן בלתי סביר, בחוסר סמכות ובניגוד לדין. אכן, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הסמכות בעתירות שעניינן תקיפת דרישת תשלום מצד הרשות – זאת להבדיל מתביעה כספית להשבת סכום ששולם – מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ( ראו למשל עירית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ ( לא פורסם, 12.7.05); רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473 (2005))".
מן הפרט אל הכלל –
באשר לסעד א' – אין בסעד זה משום דרישה אופרטיבית של השבה. המדובר בסעד הצהרתי גרידא להעדר קיומו של חוב, תוך תקיפה ישירה של החלטות הרשות המקומית, ועל כן הסמכות לדון בו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בסעד א'.
באשר לסעד ב' – המדובר בבקשה לסעד הצהרתי לפיו התובע חדל מלהחזיק בנכס ביום 1.12.02, עת מסר את החזקה בו חזרה לידיו של פדידה, ולא במועד מינוי כונס הנכסים על זכויות התובע ביחס לנכס בגין חובות התובע (13.4.03), כפי שטוענת הנתבעת. במסגרת ההחלטה נשוא ה סעד הזמני, התרתי לתובע להעלות בפניי טענת " אינני מחזיק בנכס", וזאת בהתאם לסעיפים 3( א)(3) ו-3(ג) לחוק הרשויות המקומיות ( ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).
ויובהר, כי בהחלטה נשוא הסעד הזמני קבעתי כי הואיל והתובע העלה בפני בית המשפט טענת " אינני מחזיק בנכס" ועותר לסעד כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, קיימת לבית המשפט סמכות לדון בתביעה. כבר בהחלטתי האמורה, הפניתי להלכה שנפסקה ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (3.6.08) לפיה " סעיף 3( ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת " איני מחזיק בנכס", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד".
באשר לסעד ג' – סעד הצהרתי לפיו כל חוב נטען ומוכחש ממילא התיישן. התובע בעצמו מפנה בסיכומיו לעתמ ( חי') 17035-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא (15.4.12) שם חזר בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים על ההלכה שנקבעה ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית ( פ"ד סד (1) 215, להלן: הלכת נסייר) לפיה נישום יכול ליזום הליך במסגרת עתירה מנהלית ולהעלות טענות " הגנה" כשיהוי והתיישנות נגד רשות המפעילה נגדו הליכי גבייה מנהליים ואם יוכחו טענותיו הרשות לא תהא רשאית לגבות חובות ארנונה שהתיישנו. זאת, בניגוד לאמור בסיכומי התובע כי תובע רשאי להעלות במסגרת תביעה אזרחית טענת התיישנות. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, מן הראוי להביאם כלשונם ( הלכת נסייר, פסקה 16, ההדגשה איננה במקור – ס.ח'):
"המסגרת היחידה בה ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד גבייה מינהלית הינה בעתירה מינהלית או, בעבר, בתביעה לפסק דין הצהרתי".
לאור ההלכה הפסוקה, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בטענת ההתיישנות. למעלה מן הצורך יצוין, כי בענייננו, הנתבעת לא נקטה בהליך אזרחי כנגד התובע לצורך גביית חובות הארנונה, אלא בהליכים מנהליים. אמנם, הליכי הגבייה המנהליים אינם מקפיאים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי. ברם, לפי " חזקת האיפוס" שנקבעה בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ (15.4.15) – בכוחם לסייע לרשות בכל הקשור למרוץ ההתיישנות של הליכי הגבייה המנהליים עצמם. לפי חזקת איפוס זו, "פעולת גבייה מינהלית שהובאה לידיעת החייב מקימה חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות" (שם, פסקה 21 לפסק דינו של כב' הנשיא דאז א' גרוניס).
במילים אחרות, פעולות הגבייה המנהליות שנקטה רשות אינן עוצרות אמנם את המרוץ האזרחי, אך הן עשויות לעצור את מרוץ ההתיישנות המנהלי ( ראה רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי, 16.4.18). הפער בין שני סוגי ההליכים – תובענה אזרחית וגבייה מנהלית – נובע, מבחירתו של המחוקק להעניק לרשות כוח גבייה רב יותר לנוכח מאפייניה הציבוריים. לצד הסדר נוקשה בדמות דיני התיישנות שהוחל על הליכי הגבייה באפיק האזרחי, התעורר צורך באימוץ עקרון המאפשר גמישות הנדרשת, בין היתר, כדי למנוע מצב בו הרשות עשתה כל שלאל ידה לגביית החוב באמצעים העומדים לרשותה במסלול המנהלי – אך בחלוף שבע שנים, בחיתוך חד, ייחסם מסלול הגבייה המנהלית בפניה, וחוטא ייצא נשכר. הסיבה לכך היא האופי הציבורי של הרשות ושל החוב. גביית החוב היא אינטרס של הציבור כולו, והרשות אינה אלא שליח ציבור לגביית החוב, שייכנס לקופה הציבורית ( שם, בפסקאות 13-15 לפסק הדין).
אדגיש ואציין, כי התובע העלה טענות כלליות בעניין, מבלי שבכלל ערך הבחנה בין דיני ההתיישנות בהליך האזרחי לבין דיני ההתיישנות במסלול הגבייה המנהלי ומבלי שנטען מהו המועד המדויק בו, לטענתו, התיישנו החובות. התובע לא מכחיש כי הנתבעת נקטה בפעולות גבייה נגדו במשך כל השנים, נהפוך הוא, אלא טוען כי אין בפעולות אלה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. מכל מקום, כאמור לעיל, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בטענת ההתיישנות.
באשר לסעד ד' – חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין פרסום לשון הרע והוצאת דיבה ובגין נזקים אישיים וכספיים שנגרמו לתובע בשל התנהלות הנתבעת. בהחלטה נשוא הסעד הזמני קבעתי כי הואיל ומדובר בסעד כספי, הסמכות העניינית לדון בו מסורה לבית משפט זה.
כאן המקום לציין, כי טענת התובע, וכפי שבאה לידי ביטוי בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמו ולפיה סוגיית הסמכות העניינית הוכרעה כבר בהחלטה נשוא הסעד הזמני, אינה מקובלת עליי ואינני מסכים לה. כפ י שהובהר לעיל קבעתי בהחלטתי האמורה, כי בית משפט זה מוסמך לדון בסעד הצהרתי שבמסגרתו מועלת טענת "אינני מחזיק בנכס" וציינתי כי הגם שלבית משפט זה, שיק ול דעת רחב להתיר בפניו העלאת טענה זו, אלא ששיקול דעת זה מוגבל לטענת "אינני מחזיק בנכס" בלבד. בנוסף לכך, במסגרת ההחלטה נשוא הסעד הזמני, קבעתי כי בית משפט זה אף מוסמך לדון בסעד הכספי, אליו עותר התובע מכוח חוק איסור לשון הרע. רוצה לומר כי הקביעות במסגרת ההחלטה נשוא הסעד הזמני אינן סותרות את הקביעות שבפסק דין זה. הן מההחלטה נשוא הסעד הזמני והן מפסק דין זה, עולה כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בסעדים א' ו-ג', ומוסמך לדון בסעדים ב' ו-ד'.
עוד יוער, כי בבקשה למתן צו מניעה ובכתב התביעה, הציג התובע את טענת " איני מחזיק בנכס" כטענה מרכזית ומהותית, שככל שתתקבל, אף תזכה אותו בסעד ההצהרתי לפיו אין לו כל חוב כלפי התובעת ( סעד א') וכן בסעד כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, אך בשלב ניהול ההליך התברר, שלא כך הדבר, כפי שפורט לעיל ויפורט עוד בהרחבה בהמשך.
מעל הצורך, אדגיש כי ההחלטה נשוא הסעד הזמני, אינה יכולה, כהוא זה, להקנות סמכות עניינית לבית משפט כזה או אחר. הכללים הנוגעים לסוגיית הסמכות העניינית מצויים בחוק ובפס יקה ואין בכוחה של ההחלטה נשוא הסעד הזמני לשנות כללים אלה ותהיה אשר תהיה הפרשנות שיש לייחס ל החלטה נשוא הסעד הזמני.
סיכומם של דברים עד כאן הוא כדלקמן:
סעדים א' ו-ג' אינם מצויים בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה.
סעדים ב' ו-ד' מצויים בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה. להלן אדון בהם, על פי סדרם.

טענת " אינני מחזיק"/סעד ב'
טענת " אינני מחזיק" נוגעת לנכס ברחוב בן זכאי. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע החזיק בנכס בחודשים שקדמו למינוי כונס הנכסים על הנכס: התובע טוען כי הוא חדל מלהחזיק בנכס במועד בו נחתם, לטענתו, הסכם ביטול המכר (1.12.02), ואילו הנתבעת טוענת כי הוא חדל מלהחזיק בנכס במועד מינוי כונס הנכסים (13.4.03, ראה נספח ה' לתצהיר התובע).
התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בעניין זה:
סעיף 325 לפקודת העיריות קובע, כי העירייה רשאית להטיל ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס. סעיף 326 לפקודת העיריות קובע, כי הארנונה מוטלת על מי שנעשה הבעלים או המחזיק, ואף מטיל חובה על הבעלים או המחזיק של הנכס, שמכר או העביר את החזקה בנכס, למסור לעירייה הודעה בכתב על מהות העסקה והצדדים לה.
למעשה, אף לטענת התובע בעצמו אין מחלוקת על כך כי על מחזיק למסור הודעה על סיום החזקה בנכס, אלא שלטענתו, עסקינן בנסיבות לא רגילות, הנתמכות בראיות חיצוניות שהובאו לידיעת הנתבעת ושנופלות לגדר אותם מקרים חריגים עליהם דובר בבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08) ( ראה סעיף 80 לסיכומי התובע). באותו עניין, נקבע, כי בנסיבות חריגות שבהן יש ידיעה בפועל במצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל, החלטה של העירייה להמשיך ולגבות את תשלומי הארנונה מאת המחזיק היוצא אינה יכולה להיחשב סבירה. על כן, בנסיבות כאלה, כך נקבע – יש לראות במחזיק היוצא כמעין " מודיע קונסטרוקטיבי", קרי כמי שניתנה על ידו הודעה בדבר חדילתו מלהחזיק בנכס בפועל.
אלא, שבמובחן מאותו עניין, בענייננו, לא הוכחה אפילו לכאורה ידיעה בפועל מצד הנתבעת על שינוי זהותו של המחזיק בנכס ברחוב בן זכאי כפי שטוען התובע. בחקירתו הנגדית, התגלתה סתירה מהותית שפגעה במהימנות התובע: בעוד שבכתב התביעה טען התובע כי הוא מילא חובתו כחוק והודיע לנתבעת על החלפת החזקה בנכס בינו לבין פדידה ביום 1.12.02 ( סעיפים 62-63), הרי שבחקירתו, משנשאל בעניין, הוא השיב באופן לא עקבי ומתחמק ואישר כי לא הודיע לנתבעת על דבר חדילתו מלהחזיק בנכס ( עמוד 4 שורות 10-21; עמוד 5 שורות 1-14 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור – ס.ח'):
" ש. אתה יכול להציג אסמכתא שחדלת להחזיק בנכס ביום 1.12.2002, לטענתך
ת. המסמך היחידי שאני זוכר שהצלחתי לאתר אותו היה למעשה משנת 2003 או 2004, זאת אומרת שאין לי מסמך שמראה שהודעתי מיד על מסירת החזקה בנובמבר לדוד פדידה... ... קיימת כמובן חובה לדווח באופן אקטיבי על שינוי מחזיק, לא מדובר בחובה אבסולוטית וכשאני אומר את זה אני מתייחס היום בידיעה רחבה. גם אנחנו מצויים בעיר קטנה, מדובר היה באדם שהייתי בטוח לכל הדעות שמדווח על כך מיד שהוא מקבל את הנכס ב- 12/02. גם היות וידענו שהתחיל איזה שהוא הליך משפטי מיד לאחר מכן סברתי שהכונס טיפל בזה. התברר שהנחות היסוד שלי היו שגויות, אני יודע בידיעה היום ברורה שעירית טבריה, ידעה גם ידעה על מסירת החזקה ב- 11/02 או בכל חודש אחר עוקב קרוב
ש. אתה יכול להציג אסמכתא שהעירייה ידעה
ת. כדי לדעת אם העיריה ידעה או לא, מדובר במסקנה. המסקנה הזאת מבחינתי נובעת מכל מה שהתנהל לאחר מכן. כשאני הגעתי לעירית טבריה, נפגשתי עם גב' בת שבע, מאוד מתפלא למה לא הביאו אותה לעדות, גב' בת שבע שאמרה שיש לי חוב שמיוחס אלי, השנה היתה שנת 2004 לדעתי, אמרתי על מה את מדבר, יש כונס נכסים, מסרתי לדודו פדידה את הנכס, אמרה אין בעיה תביא את המסמכים
ש. אמרת שאין לך אסמכתא שאתה סיימת להחזיק בנכס, מפנה אותך לסעיף 10 ט' לתצהירך
ת. על כך אין מחלוקת
ש. ידעת ברגע שהמחזיק לא הודיע, ברגע שסיים החזקה בנכס, חויבת חיובי ארנונה למרות ששונה החזקה על השוכר, למרות שלא הודעתם על כך שהיתה החלפה במחזיקים, חיובי ארנונה היו על שימך, אתה קיבלת את העובדה שאתה חויבת
ת. אתה צודק בדבר אחד מאוד ברור, שמשהו נראה לי עקום, מבחינתי אני לוקח אחריות. ... ..."
אין בהסכם ביטול המכר שנחתם בין התובע לבין פדידה ביום 1.12.02 כדי לבסס את טענת התובע לפיה הנתבעת ידעה בפועל על מסירת החזקה בנכס ( הסכם ביטול המכר – נספח ד' לתצהיר התובע). כאמור, התובע לא הציג כל אסמכתא על מסירת הודעה בכתב לנתבעת על סיום החזקה בנכס ברחוב בן זכאי ביום 1.12.02 או על משלוח הסכם ביטול המכר בזמן אמת. בנוסף, סעיף 2 להסכם קובע כי התובע מסכים למסור לפדידה את החזקה בנכס חזרה, בכפוף למילוי כל התחייבויותיו של פדידה על פי ההסכם. התובע לא הציג כל אסמכתא מתי, אם בכלל, נמסרה החזקה בנכס בפועל לפדידה.
זאת ועוד, לא נתתי כל אמון בעד היחיד מטעם התובע – פדידה. בעוד שבתצהירו טען פדידה כי הוא קיבל מן התובע את החזקה בנכס ביום בו לכאורה נחתם הסכם ביטול המכר (1.12.02), הרי שבחקירתו הנגדית הוא טען כי הוא איננו זוכר את המועד המדויק בו התובע מסר לו את החזקה בנכס. בהמשך, הוסיף פדידה כי התובע מסר את מפתחות הנכס במועד בו כונסי הנכסים כבר החזיקו בנכס ( עמוד 9 שורות 21-22; עמוד 10 שורות 1-8 לפרוטוקול). דהיינו, במועד מאוחר יותר ממועד מינוי כונס הנכסים ביום 13.4.03. מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורש העניין ופוגעת במהימנות גרסת התובע.
במכתב ששלחה הנתבעת לתובע ביום 15.7.04 ( נספח ט"ו לתצהיר התובע) נדרש התובע לשלם את יתרת חובו בגין הנכס ברחוב בן זכאי בתוך 15 יום מיום קבלת המכתב, תוך שצוין כי המחלוקת בין התובע לבין פדידה אינה מעניינה של הרשות, כי חיובי הארנונה כפי שהושתו על התובע נעשו כדין בהתאם לסעיף 326 לפקודת העיריות וכי בנסיבות העניין התובע רשאי להמציא פסק דין הצהרתי המוכיח כי הוא איננו בעל הנכס או בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. התובע לא סיפק כל הסבר מדוע ישב בחיבוק ידיים במשך למעלה כ-13 שנים עד שהגיש תביעה זו במסגרתה העלה טענת " אינני מחזיק" בנכס. כבר בחודש יולי 2004, הבהירה הנתבעת לתובע, כי חיובי הארנונה בגין התקופה שבמחלוקת הושתו עליו בהיותו המחזיק בנכס על פי דין, אלא אם פסק דין הצהרתי יורה אחרת.
כמו כן, אין ב"תעודת פרטים על נוסע" שהונפקה על ידי משרד הפנים ביום 3.4.04 ובה פירוט נסיעותיו לחו"ל של התובע במהלך השנים 2001-2003 ( נספח ל' לתצהיר התובע), כדי להעיד דבר וחצי דבר באשר להחזקתו או אי החזקתו של התובע בנכס, בוודאי שלא על ידיעה בפועל מצד הנתבעת על שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל לכאורה.
הנה כי כן, כלל לא הוכחו, ולו בבדל ראיה, נסיבות חריגות שבהן יש ידיעה בפועל מצד הנתבעת או מי מטעמה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס ברחוב בן זכאי בפועל. בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת " איני מחזיק בנכס" שהעלה התובע.
אין חולק כי התובע לא שילם בגין חיובי הארנונה עבור התקופה שבמחלוקת (1.12.02-13.4.03) ומשכך הוכח עצם קיומו של חוב. כאמור לעיל, אין בסמכות בית משפט זה לדון בסעד ההצהרתי ולפיו אין לתובע כל חוב כלפי הנתבעת, אך יוער, כי אף אם היה נקבע אחרת, הרי שבנסיבות בהן הוכח עצם קיומו של חוב, לא ניתן היה להיעתר לסעד המבוקש.
באשר לטענת התובע לפיה הנתבעת המשיכה להוציא דרישות חוב על שם התובע גם לאחר מינוי כונס הנכסים על הנכס ברחוב בן זכאי ולא תיקנה את רישומיה בהתאם להצהרותיה ( סעיף 42 לכתב התביעה) – אין חולק כי בתקופה זו התובע לא החזיק בנכס. כלומר, אין מדובר בטענת " איני מחזיק בנכס" אלא טענה הנוגעת ל"ענייני ארנונה" או " החלטה של רשות מקומית" שאינה בגדר סמכותו של בית משפט זה, כמפורט לעיל.
לאותה מסקנה הגעתי גם בעניין הסכם הפשרה שנחתם בין הנתבעת לבין פדידה וכונס הנכסים בשנת 2008 ( נספח ז' לתצהיר התובע). אין הוא נוגע לטענת " איני מחזיק בנכס" אלא לסעד ההצהרתי לפיו אין לתובע כל חוב כלפי הנתבעת ומשכך אינני נדרש להתייחס לטענות התובע כי מדובר בהסכם פסול ופיקטיבי. למעלה מן הצורך אציין, כי התובע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת מדוע, נוכח טענותיו, הוא לא פעל לביטול ההסכם במסגרת הליך הכינוס, או לכל הפחות, בעת שנודע לו עליו. גם בעניין זה נפלה סתירה בגרסתו של התובע: בעוד שבדיון שהתקיים ביום 21.6.17 בפני כב' השופטת רננה גלפז מוקדי ברע"א 15726-06-17, התובע טען שנודע לו על דבר קיומו של ההסכם בשנת 2012 ( עמוד 1 שורות 16-18 לפרוטוקול), הרי שבהליך דכאן, הוא טען כי נודע לו על כך לראשונה רק בשנת 2014 ( סעיף 16 לסיכומי התשובה). עוד יוער, כי מעיון בהסכם עולה כי סוכם בין הצדדים שלאחר סילוק החובות על ידי פדידה וכונס הנכסים, בתנאים שפורטו בהסכם, הנתבעת תיתן אישור לצורך העברת הזכויות בפנקסי המקרקעין. בין היתר, צוין, באופן מפורש כי ההסכם אינו נוגע באופן כלשהו לחובו של התובע בגין התקופה בה החזיק בנכס.
הסעד הכספי/סעד ד'
התובע לא ביסס כדבעי את הטענה לפיה הוא זכאי לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע. הוא לא הפנה למסמך מסוים שלטענתו מהווה פרסום לשון הרע, אלא טען להפרת החוק בעלמא ובאופן כללי וסתמי. דומה כי לא בכדי, מצא לנכון התובע להקדיש טיעון קצרצר, כלאחר יד, ברישא לסיכומיו בעניין זה. טענת התובע כי לקוחותיו, פקידי בנק, פקידי דואר ועובדי משרדו נחשפו לפעולות הגבייה כגון הטלת עיקולים ומשלוח דרישות חוב נטענה לראשונה בסיכומיו ולא נתמכה בראיה כלשהי.
מעבר לכך שהתובע לא טען מהן אותן פעולות גבייה מסוימות המהוות פרסום לשון הרע לטענתו, החשוב הוא כי לא הוכח שהן בוצעו נגדו שלא כדין ( ראה ע"א ( חי') 7774-07-14 פורטנטו כהן נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, 13.11.14). הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה כי טענת " איני מחזיק בנכס" שהעלה התובע נדחתה והוכח עצם קיומו של חוב.
כמו כן, טענת התובע כי נגרמו לו נזקים אישיים וכספיים בשל התנהלות הנתבעת נטענה, אף היא, בעלמא, מבלי שהונחה כל תשתית עובדתית לתמיכה בה.
שתי הערות לפני סיום – בסיכומיו, טען התובע כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את הימנעותה מלזמן עדים רלבנטיים וביניהם היועץ המשפטי מטעמה ופקידות שהיו בקשר ישיר עמו במהלך השנים. אלא, שבנסיבות בהן התובע הוא הנושא בנטל ההוכחה של תביעתו, פועלת ההימנעות מזימונם של עדים רלבנטיים לטענתו, קודם כל לחובת התובע.
זאת ועוד, תביעה זו הוגשה בחודש מרץ 2017 בגין חוב ארנונה שהושת על התובע בשנים 2001-2003, כאשר אין חולק על כך שהתובע ידע בזמן אמת על אודות החוב. התובע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת מדוע פטר עצמו ב"שב ואל תעשה", לא תקף את החלטות הנתבעת בדרכים המיוחדות להשגה על החלטות הרשות המנהלית, ישב בחיבוק ידיים ואז בחלוף שנים רבות ממועד יצירת החוב, בא בתביעה לבית המשפט בניסיון לתקוף את חיובי הארנונה בתקיפה עקיפה. התובע אף לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת מדוע זנח תביעתו הקודמת ( זהה לזו שבפניי) אשר נמחקה מחוסר מעש. חרף טענותיו כנגד מחיקת התביעה, אין חולק על כך שהתובע לא השיג על החלטת המחיקה.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.
צו המניעה הזמני שניתן בתיק זה – מבוטל.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.
אני מורה למזכירות להעביר לנתבעת באמצעות ב"כ את הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט ע"י
ידי התובע. את היתרה (עד ל 10,000 ₪) ישלם התובע לנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא
סכום היתרה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, ח' חשוון תשע"ט, 17 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.