הדפסה

בית משפט השלום בטבריה רע"ב 3429-12-19

לפני
כבוד השופט סאמר ח'טיב

המבקש:

חנן סבירסקי ת.ז. XXXXX043
ע"י ב"כ עו"ד סיון ברדה

נגד

המשיבה:

כפר זיתים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גולן לוי

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על פסק בורר אשר ניתן ביום 2.9.19 על ידי הבורר – עו"ד דן שגב וימר (להלן: הבורר ).
רקע עובדתי
בין המבקש לבין המשיבה נתגלע סכסוך שעניינו בהסכם חכירה אשר נחתם בין הצדדים ביום 10.11.15 ולפיו המשיבה תעמיד לרשות המבקש, כבר רשות, מקרקעין בגודל של 389 דונם, לצורך שימוש ועיבוד חקלאי, וזאת לתקופה קצובה של 24 חודשים החל ממועד החתימה על ההסכם (להלן: הסכם החכירה או ההסכם – נספח ג' לבקשה).
ביום 13.11.17 הגישה המשיבה תביעה כספית בסך של 46,423 ₪ נגד המבקש לרשם האגודות השיתופיות, בטענה כי המבקש לא קיים את הסכם החכירה בכך שלא שילם את דמי החכירה עבור השנה השנייה על פי ההסכם. תביעת המשיבה נדונה על ידי הבורר, אשר מונה כבורר יחיד על ידי רשם האגודות השיתופיות.
סעיף 6 להסכם החכירה קובע כדלקמן:
"א. תמורת הענקת הרשות לשימוש בחלקה על פי הסכם זה מתחייב החבר לשלם לאגודה סך של 46,423.24 ₪ כדמי שימוש חודשיים, בתוספת מע"מ (להלן: " דמי השימוש").
ב. דמי השימוש ישולמו על ידי החבר לאגודה בתחילת כל חודש בחודשו במהלך כל תקופת הרשות, ב-1 לכל חודש כתשלום למפרע בגין אותו חודש.
ג. להקלת גביית תשלום דמי השימוש ימסור החבר לאגודה במעמד חתימת הסכם זה 4 המחאות ע"ס של 11,605.81 ₪ כ"א, והמחאה נוספת ע"ס של _ /_ ₪ להבטחת התחייבותו של החברה להשיב את החזרה בחלקה לאגודה..."
אין חולק בין הצדדים, כי ביום 10.11.15, דהיינו במועד שבו נחתם ההסכם, שילם המבקש למשיבה סך כולל של 46,423.24 ₪ באמצעות ארבע המחאות בסך של 11,605.81 ₪, כל אחת. עוד אין חולק בין הצדדים, כי סך ה-46,423.24 ₪ אינו מהווה דמי שימוש חודשיים בגין החכירה, חרף האמור בסעיפים 6.א. ו-6.ב. להסכם.
המחלוקת בין הצדדים הינה: האם סך ה-46,423.24 ₪, הנקוב בהסכם החכירה, מהווה תשלום בגין דמי חכירה לשנה אחת, כפי שטוען המבקש, או שמא בגין דמי חכירה לשנתיים, כפי שטוענת המשיבה.
פסק הבוררות
ביום 2.9.19 ניתן פסק הבוררות, אשר נפרש על פני 13 עמודים באופן מפורט ומנומק, ובו קיבל הבורר את תביעת המשיבה כנגד המבקש במלואה, תוך חיוב המבקש בהוצאות ההליך.
בין היתר קבע הבורר, כי מחד, הוא לא מצא בהסכם כי סך ה-46,423.24 ₪ הינו לשנה, ומאידך, גם לא מצא בהסכם כי מדובר בסכום לשנתיים. את החסר שבהסכם, דהיינו האם מדובר בסכום לשנה או לשנתיים, השלים הבורר באמצעות קבלה מס' 5385 שהוגשה על ידי המבקש ושהונפקה על ידי המשיבה עבורו ביום 10.11.15 (מועד חתימת ההסכם), בגין תשלום סך של 46,423.24 ₪ באמצעות ארבע המחאות, ובה צוין כך: "עבור: החכרת אדמות 2015" (נספח ד' לבקשה, להלן: הקבלה). יחד עם הקבלה ובאותו המועד, הוצאה גם חשבונית שמספרה 05739 (נספח ד' לבקשה, להלן: החשבונית).
הבורר דחה את טענת המבקש ולפיה החשבונית האמורה היא חשבונית בגין תשלום כללי משום שהתקבל בשנת 2015 "עבור החכרת אדמות", נוכח העובדה כי בקבלה צוין באופן מפורש: "עבור: החכרת אדמות 2015". הבורר הוסיף כי לא מצא בחומר הראיות שהונח לפניו כל מסמך שיש בו להעיד כי המבקש הלין או פנה למשיבה בזמן אמת בטענה כי נפלה טעות בקבלה משנרשם בה כי הונפקה בגין "החכרת אדמות 2015".
כמו כן, הבורר הפנה לעדויות של עדים מטעם המשיבה אשר תמכו בטענתה כי סכום דמי החכירה הינו לשנה אחת. ביחס לטענת המבקש ולפיה כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה מעידה על יתרת זכות לטובתו, נקבע, כי עיון בכרטסות עליהן ביקש המבקש להסתמך מעלה כי הן לא הוגשו במלואן וכי לא ניתן ללמוד מהן דבר ביחס לטענות המבקש.
עוד הסתמך הבורר בקביעתו, על כך שהמבקש לא ערער על נכונות גובה החוב עת קיבל מכתבי התראה מהמשיבה ולא טען במענה לפניות המשיבה אליו, כי הסכום ששולם ביום 10.11.15 הינו לשנתיים וטענתו זו הועלתה על ידו לראשונה רק בכתב ההגנה מטעמו. נהפוך הוא, במענה לפניות המשיבה, ביקש המבקש מן המשיבה לאשר לו פריסת תשלומים עבור החכרת האדמות (סעיפים 67-72 לפסוק הבוררות). כך לדוגמא, נכתב במכתבו מיום 22.1.17: "אבקשכם לאשר לי פריסה של 10 תשלומים שווים עבור החכירה מאחר ואין באפשרותי מבחינה כלכלית לשלם את החוב בתשלום אחד...". ובמכתבו מיום 21.3.17: "הנדון: פריסת תשלומים ופריסת חוב. בקשה נוספת... עוד אבקש מועד נוסף לפגישה עם ועדת ביקורת וועד המושב כדי ליישב את העניין ולפרוס את החוב כי אין ביכולתי לשלם ב-4 תשלומים...".
נוכח האמור, הגיע הבורר למסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה וכפועל יוצא מכך חויב המבקש לשלם למשיבה את סכום התביעה (46,423 ₪) וסך נוסף של 1,755 ₪ כולל מע"מ אשר שולם על ידי המשיבה בתחילת הליך הבוררות כשכ"ט הבורר.
לפיכך הגיש המבקש ביום 1.12.19 את בקשת רשות הערעור דנן.
ויוער, כי תחילה הוגשה הבקשה בבית המשפט המחוזי. ואולם, בהחלטתו מיום 7.1.2020, הורה כב' השופט טאהא ערפאת על העברת הדיון בתיק לבית משפט השלום, הוא בית המשפט המוסמך נוכח סכום ההתדיינות.
עוד יצוין כבר כעת, כי אין חולק על כך כי עסקינן בבקשת רשות ערעור, למרות העובדה שכותרת הבקשה הינה "כתב ערעור" (ראו החלטת כב' השופט זיאד הווארי מיום 4.12.19 וכן החלטתי מיום 23.2.2020).

טענות הצדדים בתמצית
בבקשת רשות ערעור, טוען המבקש, כי הבורר העדיף לקבל את פרשנות המשיבה אף על פי שהיא סותרת לחלוטין את האמור בהסכם ואת אומד דעת הצדדים ולפיו תקופת החכירה היא לשנתיים כנגד תשלום בסך כולל של 46,423 ₪ בלבד. הבורר שגה בכך שביסס הכרעתו על קבלה בודדת ושגויה, תוך שהתעלם מהראיות החיצוניות שהונחו לפניו ומבלי שדן בטענות משפטיות מהותיות שהעלה המבקש או נימק את החלטתו באופן ראוי.
בין יתר הראיות מהן התעלם הבורר: כרטסת הנהלת חשבונות של המשיבה שמעיון בה עולה כי רק לאחר שיגור מכתבי ההתראה בדבר החוב למבקש, יצרה המשיבה בדיעבד יתרת חוב בסך של 46,423 ₪; וכן תנאי המכרז ופרוטוקולים של המשיבה, בהם צוין באופן מפורש כי תקופת החכירה היא לשנתיים וכי יש לשלם את הסכום בארבעה תשלומים שווים, כפי שאכן בוצע בפועל על ידי המבקש. גם במסמכים אלה, לא צוין כי מדובר במחיר לשנה, אלא נרשם מחיר עבור כל תקופת החכירה, כפי שהשתקף בהסכם שעליו בסופו של יום חתמו הצדדים.
הבורר לא התייחס לשאלה מדוע המשיבה מילאה פיה מים במשך שנתיים והעלתה את הטענה בעניין החוב לראשונה בשנת 2017, כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, לאחר שהתחלפה הנהלת המשיבה. הבורר סמך את פסיקתו על בקשת המבקש לפריסת החוב לתשלומים, וזאת חרף העובדה שהמבקש הסביר כי הוא סבר שלא שילם את החוב מאחר שהמשיבה פנתה אליו בחלוף שנתיים ממועד חתימת ההסכם. רק לאחר שמצא את הקבלות, פנה בא כוחו אל המשיבה והודיע כי החוב שולם במלואו.
נוסף על כך, נטען, כי יש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה כי היא נמנעה במכוון מלהביא עדים רלבנטיים וביניהם רואה החשבון של המשיבה אשר בעצתו נפתחה על שם המבקש כרטסת חוב חדשה בשנת 2017 וכן מזכירת המשיבה שערכה והנפיקה את החשבוניות עבור המבקש. דווקא עדי המשיבה חיזקו את גרסת המבקש, משהודו כי אינם מכירים את הסכם החכירה שנחתם עם המבקש ומשאישרו כי תנאי המכרז הם לשנתיים. אלא, שהבורר התעלם מעדויות אלה, דבר אשר ממחיש את עיוות הדין שנגרם למבקש.
זאת ועוד, שגה הבורר בכך שהתעלם מטענות משפטיות שהעלה המבקש ובכללן הכלל לפיו פרשנותו של הסכם תיעשה כנגד מנסחו; טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב; והימנעות מבעל דין מהבאת ראיות או עדים שבשליטתו.
טענה נוספת שהעלה המבקש היא, כי הבורר התעלם מפסק בוררות שניתן על ידי בורר אחר בתביעה אחרת שהגישה המשיבה נגד חבר באגודה ובמסגרתו נדחו אותן הטענות שהועלו על ידי המשיבה בהליך דנן. הדבר גורם לקיפוח המבקש ולאפלייתו ביחס לחברים אחרים באגודה.
בתגובתה, טוענת המשיבה, כי לא ניתן להסב ערעור לבקשת רשות ערעור וכי יש להורות למבקש להגיש בקשת רשות ערעור תחת הבקשה שהוכתרה על ידו כ"כתב ערעור" (כאמור לעיל, אין חולק על כך שעסקינן בבקשת רשות ערעור). המשיבה מפנה להלכה ולפיה האפשרות שניתנת לצדדים לערער לפני בית המשפט על פסק בוררות הינה אפשרות מוגבלת ורשות ערעור תינתן רק אם הטעות עליה מבקשים לערער עומדת בשלושת התנאים המצטברים הבאים: מדובר בטעות יסודית; הטעות היא ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין. על פי הנטען, תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו.
בתשובה לתגובה, טוען המבקש, כי בשל טעות סופר, הוכתרה הבקשה כ"כתב ערעור" וכבר במבוא לבקשה צוין כי מדובר בבקשת רשות ערעור. לטענתו, בקשת רשות הערעור צריכה להתקבל מאחר שעסקינן בשאלה ציבורית משפטית חשובה בדבר פרשנות חוזה, וזאת לאור ההלכה שנקבעה בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19) ולפיה על בית המשפט לפרש וליישם את תנאיו של חוזה סגור ככתבם וכלשונם. תוצאות פסק הבוררות נוגדות את הדין. הצדדים הסכימו ביניהם כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות וכי על הבורר לפסוק על פי הדין.
בדיון שהתקיים לפני בבקשה ביום 23.2.2020, שבו וחזרו הצדדים על טענותיהם.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק) שעניינו "ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות", קובע כדלקמן:
"29ב.  (א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט.
          (ב)  הסכימו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בית משפט כאמור בסעיף קטן (א), יתועדו ישיבות הבוררות בפרוטוקול והבורר ינמק את פסק הבוררות.
          (ג)   הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק".
ברע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' יחזקאל קטן (12.4.16, להלן: עניין מ. אדלר), עמד בית המשפט העליון על סעיף זה:
"חשוב לציין כי האפשרות שניתנת לצדדים לערער לפני בית המשפט על טעויות בפסק הבוררות מכוח סעיף 29ב לחוק הינה אפשרות מוגבלת. הגבלה זו באה לידי ביטוי בשני מובנים: האחד, הערעור לפי סעיף 29ב לחוק הינו ערעור ברשות ולא בזכות; והשני, לא ניתן להשיג על כל טעות או קביעה של הבורר לפני בית המשפט, ורשות ערעור תינתן רק אם הטעות עליה מבקשים לערער עומדת בשלושת התנאים המצטברים הבאים: מדובר בטעות יסודית; הטעות היא ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום עיוות דין. הטעמים לאמת מידה מוגבלת זו ברורים. הגם שהמחוקק חפץ לאפשר לצדדים להליך הבוררות לערער על טעויות שנפלו בהכרעת הבורר, הרי שפתיחת צוהר רחב מדי לעשות כן עלולה לפגוע באפקטיביות ובאטרקטיביות של הליך הבוררות כהליך אלטרנטיבי לניהול סכסוכים, וכן לגרום לעומס על בתי המשפט, בניגוד לתכליות הליך הבוררות... ...
מחד גיסא, שערי בית המשפט לא יפתחו לערעורים שעניינם בטעויות שוליות או לכאלה שאינן ביישום הדין; מאידך גיסא, האפשרות להגיש ערעור על טעויות מהותיות צריכה להיוותר אפשרות מעשית, ואין להציב בפניה מכשולים גבוהים מדי".
יודגש, כי ערעור על פסק בוררות יכול שייעשה אך בהתאם למתווה שנקבע לכך בסעיף 29ב לחוק הבוררות הקובע תנאי מקדמי לתחולת הסעיף בדבר רשות ערעור ולפיו הצדדים התנו כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין וכי ניתן יהא לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, כמפורט בסעיף (ראו רע"א 7117/13 אסתר יעקב נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (13.1.14)).
כלומר, חוק הבוררות מתווה שני מסלולים: במסלול הראשון, הצדדים יכולים לפנות לבוררות במתווה הרגיל, וזאת אם לא הוסכם אחרת, ואז הבורר יהא מוסמך לפסוק בסכסוך ולצדדים לא תהיה אפשרות לבקש רשות לערער. במסלול השני, הצדדים יכולים להסכים שלבית המשפט תהיה סמכות ליתן להם רשות לערער, כאשר הטעות עומדת בתנאים המנויים בסעיף 29ב(א) הנ"ל (ראו רע"א 6649/10 עו"ד יצחק אבישר נ' עו"ד שרונה גונן (6.5.12)).
מן הכלל אל הפרט:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. זאת, מאחר שלא עלה בידי המבקש להצביע על התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 29ב לחוק הבוררות למתן רשות ערעור על פסק בוררות, כפי שיפורט להלן.
בענייננו, אמנם הצדדים התנו כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות (ראו סעיף 6 להסכם הבוררות מיום 6.3.18 – נספח ב' לבקשה, להלן: הסכם הבוררות).
ואולם, סעיף 29ב לחוק קובע תנאי נוסף לצורך האפשרות של ערעור ברשות על פסק הבוררות ולפיו על הצדדים להתנות ביניהם כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו, שכן מעיון בסעיף 4 להסכם הבוררות עולה, כי סוכם בין הצדדים כך: "הצדדים מצהירים בזאת כי הם פוטרים את הבורר מדיני הראיות ומסדרי הדין " (ההדגשה אינה במקור – ס.ח'). ראו גם החלטת הבורר שניתנה בדיון שהתקיים לפניו ביום 16.1.19 ובה צוין, ברחל בתך הקטנה, כי "הבורר אינו כפוף לסדרי הדין" (שורות 20-24 לפרוטוקול הדיון מיום 16.1.19 – נספח י"ב לבקשה).
די בנסיבות אלה, בהן התנאי המקדמי לתחולת סעיף 29ב ולפיו על הצדדים להתנות כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין, אינו מתקיים בענייננו – כדי לדחות את הבקשה דנן (ראו רעב (מחוזי ת"א) 3803-10-15 סעיד כורשיד נ' גיאה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (15.5.16)).
למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופו של עניין משום שאין בטענות המבקש דבר אשר יכול להוביל למסקנה כי נפלה בפסק הבוררות טעות ביישום הדין, וודאי לא טעות יסודית, ודאי שלא באופן שעלול לגרום לעיוות דין.
למעשה, המבקש לא הצביע על הוראת דין שלא יושמה כנדרש. לטענת המבקש, "השאלה המשפטית היחידה אשר עמדה למבחן הכרעת הבורר, הינה למעשה מהי פרשנות ההסכם המתקבלת על הדעת", בשים לב לאומד דעת הצדדים בעת כריתתו, פרוטוקולים של המשיבה, הצעת המכרז וההסכם, שלטענתו אינו משתמע לשתי פנים וקובע באופן מפורש כי מדובר בתקופת החכרה של 24 חודשים ותשלום בסך של 46,423 ₪ עבור תקופה זו (סעיף 37 לבקשה). המבקש משיג על כך שבפסק הבוררות, "בחר הבורר בפרשנות הסכם החכירה" באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הקבוע בהסכם, תוך שהתעלם מראיות חיצוניות ובכללן ראיות שנערכו על ידי המשיבה עצמה ושיש בהן כדי לבסס את הפרשנות הנטענת על ידי המבקש (סעיף 41 לבקשה).
הנה כי כן, טענות המבקש נסובו סביב עניין פרשנות הסכם החכירה ו ממצאים עובדתיים שקבע הבורר, אלא שטענות אלה אינן עילות מאפשרות לבית המשפט להתערב בפסק בוררות מכוח סעיף 29ב לחוק. פסק הבורר עוסק בשאלה האם סך ה-46,423.24 ₪, הנקוב בהסכם החכירה לתקופה של 24 חודשים, מהווה תשלום בגין דמי חכירה לשנה אחת או שמא לשנתיים. הכרעתו נסמכת על טיעוני הצדדים, האסמכתאות השונות, קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות.
בהקשר זה אציין, כי אף אם היה מוכח כי במקרה זה נפלה שגגה בפרשנות הסכם החכירה במסגרת פסק הבוררות, הרי שאין מדובר בטעות יסודית ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית המשפט (רע"א 6467/18 שמעון חזן נ' נתנאל גרופ בע"מ (14.10.18)). יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב (15.3.18):
"פסק הבוררות עוסק בפרשנות ההסכם בין הצדדים ונסמך על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות הנטועים בהתרשמות בלתי אמצעית של הבורר מעדויותיהם. ... ... גם לפי פרשנות מרחיבה של אמות המידה המצויות בסעיף 29ב ל חוק הבוררות, פרשנות חוזה מוטעית במסגרת פסק בוררות, למעט מקרים חריגים, אינה טעות יסודית ביישום הדין אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי. אשר על כן, אף אם נפלה שגיאה בפסק הבוררות בעניין זה, אין מדובר בטעות העומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 29ב ל חוק הבוררות (ראו: רע"א 3954/15 עו"ד גבריאל יניב נ' פרידמן (30.6.2015)). ... ... נדרשת טעות יסודית ביישום הדין על מנת להצדיק מתן רשות ערעור. גם שאלת עיוות הדין נבחנת באותו אופן...".
זאת ועוד, טענת המבקש ולפיה שגה הבורר משפירש את הסכם החכירה באופן הסותר את הכתוב בהסכם, שכן מדובר בהסכם לתקופת חכירה של 24 חודשים, וזאת בניגוד להלכה ולפיה יש לפרש וליישם את תנאיו של חוזה סגור ככתבם וכלשונם – דווקא עומדת לו לרועץ.
זאת, מאחר שסעיף 6.א. להסכם החכירה קובע כך: "תמורת הענקת הרשות לשימוש בחלקה על פי הסכם זה מתחייב החבר לשלם לאגודה סך של 46,423.24 ₪ כדמי שימוש חודשיים, בתוספת מע"מ" (ההדגשה אינה במקור – ס.ח'). כלומר, אם אלך לשיטתו של המבקש ולפיה יש להיצמד ללשון ההסכם, הרי שלכאורה יש לחייבו בסך של 46,423.24 ₪ כדמי שימוש חודשיים. ואולם, ברי כי לא זו הייתה כוונת הצדדים. המחלוקת בין הצדדים, כאמור, הייתה ביחס לשאלה האם מדובר בתשלום עבור שנה או שנתיים. כפי שציין הבורר, ההסכם נעדר תשובה ברורה לשאלה זו. את החסר שבהסכם, השלים הבורר באמצעות קבלה אשר הונפקה במועד החתימה על ההסכם ובה צוין: "עבור: החכרת אדמות 2015", מבלי שהמבקש הלין או פנה למשיבה בזמן אמת בטענה כי נפלה טעות בקבלה. כמו כן, הבורר הפנה לעדויות של עדים מטעם המשיבה אשר תמכו בטענתה כי סכום דמי החכירה הינו לשנה אחת.
עוד הסתמך הבורר בקביעתו, על כך שהמבקש לא ערער על נכונות גובה החוב עת קיבל מכתבי התראה מהמשיבה ולא טען במענה לפניות המשיבה אליו, כי הסכום ששולם ביום 10.11.15 הינו לשנתיים. טענה זו הועלתה על ידו לראשונה רק בכתב ההגנה. נהפוך הוא, במענה לפניות המשיבה, ביקש המבקש מן המשיבה לאשר לו פריסת תשלומים עבור החכרת האדמות. הבורר דחה את טענות המבקש לפיהן הוא סבר לתומו כי ההמחאות שמסר למשיבה במעמד החתימה על ההסכם אולי לא נפרעו, נוכח העובדה כי בקשותיו לפריסת תשלומים הועלו מספר חודשים בסמוך לאחר מועדי פירעון ההמחאות. עוד ציין הבורר, כי מחומר הראיות עולה כי המבקש העלה לראשונה את הטענה כי שילם את חובו רק ביום 28.11.17 לאחר שכבר הוגש נגדו כתב תביעה ובחלוף כעשרה חודשים מהמועד שבו הצהירה בתו כי היא מצאה את הקבלה והחשבונית, בסוף חודש ינואר, והעבירה אליו אותן. המבקש ביקש מן המשיבה לפרוס לו את החוב במועד שאף לפי גרסת בתו הקבלה והחשבונית כבר היו בידיו.
יש לדחות את טענת המבקש ולפיה הבורר לא התייחס לשאלה מדוע המשיבה מילאה פיה מים במשך שנתיים והעלתה את הטענה בעניין החוב כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, שכן בקשתו לפריסת החוב נשלחה ביום 22.1.17, דהיינו בחלוף כשנה וחודשיים ממועד חתימת ההסכם וכחודשיים לאחר תחילת שנת החכירה השנייה.
המבקש מפרט טענותיו לגבי שגיאות שנפלו בקביעות הבורר, כמפורט לעיל, ובכללן הטענה ולפיה כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה מעידה על יתרת זכות בחשבון וכי החוב עודכן בה בדיעבד. אלא, שאין מדובר בטענות שהבורר התעלם מהן אלא בטענות שנבחנו אחת לאחת לאור ההסכם, העדויות והראיות שעמדו לפני הבורר ונדחו לגופן באופן מנומק.
טענת המבקש כי היה על הבורר להגיע למסקנה שונה על סמך הראיות היא טענה שבית משפט של ערעור נדרש לה, כאשר מוגש ערעור בזכות על פסק דין ולא כאשר עסקינן בבקשת רשות לערער אשר נתחמה, באופן מפורש, בסעיף 29ב לחוק הבוררות, למקרה שבו נפלה בפסק הבורר טעות ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין (רעב (ת"א) 47712-05-18 שמעון חזן נ' נתנאל גרופ בע"מ (24.7.18)). במקרה דנן, אין בנמצא טעם המצדיק קביעה לפיה טעה הבורר טעות ביישום הדין.
אשר לטענת המבקש ולפיה הבורר התעלם, באופן מפלה ומקפח, מפסק בוררות שניתן על ידי בורר אחר בנסיבות זהות – תיק בוררות מס' 1256/01/2018 כפר זיתים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' יהודה הרצליך – נספח י"ג לבקשה, להלן: עניין הרצליך). מעיון בפסק הבוררות שניתן בעניין הרצליך עולה כי גם באותו עניין, עלתה השאלה האם הסכום הנקוב בהסכם החכירה (שלא נחתם) מהווה תשלום עבור שנה או שנתיים. הבורר, עו"ד עדו ברגמן, קבע כי ברי כי האמור בהסכם, כי מדובר בדמי שימוש חודשיים – שגוי, שכן לא יעלה על הדעת שהסכום משקף דמי שימוש חודשיים. "מאידך, הפרשנות החלופית המתבקשת, ככל שהיה צורך בכך, הנה כי המדובר בדמי שימוש בעבור תקופת הרשות הנקובה בחוזה (שנתיים) ולאו דווקא בעבור שנה אחת כפי שמבקשת האגודה להסיק". אלא, שבמובחן מענייננו, בעניין הרצליך, הגיע הבורר למסקנתו ולפיה אין מנוס מדחיית התביעה, מאחר שהמשיבה נמנעה מהגשת תצהירים מטעמה ומשלא הונחה לפניו כל ראיה התומכת בתביעה, אף לא הסכם חתום ומחייב. ברי שאין מדובר באותן נסיבות. כפי שפורט לעיל, בענייננו, הבורר ביסס קביעתו בעדויות ובחומר הראיות שעמדו לפניו.
ויצוין, כי לא נעלמה מעיני הטענה החלופית שהעלה המבקש בסיפא לבקשתו ולפיה יש להורות על ביטול פסק הבורר על כל חלקיו ובפרט חיוב המבקש בהוצאות. ואולם, טענה זו הועלתה בעלמא, על דרך הסתם וללא פירוט, אף לא מינימאלי. המבקש לא הפנה לאיזו מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, שעניינו ביטול פסק בוררות, כפי שטען ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים לפני בבקשה (עמוד 4 שורות 7-9 לפרוטוקול). יתרה מכך, ב"כ המבקש הבהיר, הן בתשובה לתגובה והן במהלך הדיון, כי עסקינן בבקשת רשות ערעור, הא ותו לא (עמוד 2 שורה 9 לפרוטוקול). כלומר, אין מדובר במקרה שבו המבקש הגיש בקשת רשות ערעור מכוח סעיף 29ב לחוק וכלל כבר במסגרת בקשתו זו, "כחטיבת טענות" חלופית, גם את כלל טענותיו הנוגעות לעילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק (ראו פסקה 13 לעניין מ.אדלר).
עוד יוער לסיום, כי טענות הצדדים הנוגעות לשאלה האם מדובר במקרה חריג בו מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, כלל אינן רלבנטיות מאחר שעסקינן בבקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט מכוח סעיף 29ב לחוק ולא בבקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט על החלטת בית משפט בהמשך אותו הליך, קרי דיון בתיק בגלגול שלישי. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט י' דנציגר בעניין מ. אדלר (פסקה 12 לפסה"ד):
"ראוי לעמוד בקצרה על השוני בין אמת המידה הננקטת ביחס לבקשות רשות ערעור המוגשות לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 29ב לחוק, לבין אמת המידה הננקטת ביחס לבקשות רשות ערעור המוגשות לבית משפט זה על החלטות בית המשפט המחוזי בהמשך אותו ההליך. המדובר באמות מידה שונות בתכליתן. אמת המידה בה נוקט בית המשפט המחוזי, מטרתה, כאמור, לאפשר לצדדים להליך הבוררות להשיג על טעויות שנפלו בפסק הבוררות, אף אם אין בטעויות אלה כל רובד משפטי או ציבורי עקרוני. בשונה מכך, אמת המידה הננקטת ביחס למתן רשות ערעור על-ידי בית משפט זה, מתמקדת בראש ובראשונה בשאלה האם המקרה העומד להכרעה מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אשר לאורה מוצדק לערוך דיון נוסף בערכאה העליונה לשם פיתוח הדין או הבהרתו... ...".
וכן דבריו של כב' השופט מ' מזוז באותו עניין (פסקה 3 לפסה"ד):
"אין דינה של בקשה לרשות ערעור על החלטת בורר המופנית לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 29ב ל חוק הבוררות, כדין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, המופנית לבית משפט זה לפי סעיף 41 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בעוד הראשונה נבחנת כאמור על פי אמות המידה הספציפיות הקבועות בסעיף 29ב ל חוק הבוררות, הרי השניה נבחנת על פי אמות המידה הכלליות שנקבעו בפסיקה לגבי בקשת רשות לערער (הלכת חניון חיפה - רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123)".
סיכום
על יסוד האמור לעיל, בקשת רשות הערעור – נדחית.
בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר תש"פ, 17 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.