הדפסה

בית משפט השלום בטבריה ה"פ 30513-02-14

מספר בקשה:48
בפני
כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

המבקשים

  1. פיטר סימון מונד
  2. פמלה מונד

נגד

המשיבים

  1. החברה לפתוח צפת בע"מ
  2. חיים שמעון יאיר

החלטה

בהמשך לעמדות הצדדים ולהודעתם בנוגע לסוגיית הסמכות העניינית אשר התעוררה במהלך הדיון האחרון שהתקיים בתיק, ביום 26/4/2017, ולאחר עיון ושקילה, הגעתי לכלל מסקנה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתיק בשל חוסר סמכות עניינית, ולהלן אבאר.

רקע ותמצית טענות הצדדים

ראשיתו של ההליך דנא בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד אשר הגישו בני הזוג מונד ( להלן: "המבקשים") ביום 14/2/2014, ולפיו ייאסר על מר חיים שמעון מאיר ( להלן: "המשיב 2 "), לבצע כל דיספוזיציה בנכס המקרקעין הידוע ורשום בלשכת רישום המקרקעין בנצרת כחלקה 31 בגוש 13058 בעיר העתיקה צפת ( להלן: "החלקה"), וכן ייאסר על עיריית צפת והוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת ( שהן המשיבות 3 ו-4 בבקשה למתן צו מניעה), לדון בבקשתו של המשיב 2 למתן היתר בניה ביחס לנכס הלא מוגן בחלקה.

בד בבד עם הבקשה למתן צו מניעה, פתחו המבקשים בהליך של המרצת פתיחה כנגד התאגיד העירוני- החברה לפיתוח צפת בע"מ ( להלן: "המשיבה 1 ") וכנגד המשיב 2, ובמסגרת ההליך הם עתרו לקבלת שני סעדים, האחד הצהרתי והאחר אופרטיבי, ומפאת חשיבות ניסוח הסעד הנתבע לסוגיית הסמכות העניינית, נשוא החלטתי זו, אביא את הדברים כלשונם:
"בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסמכותו ולהורות כי, החלטת המשיבה 1 למכור למשיב 2 חלקים מחלקה 31 בגוש 13058, שאינם בגדר זכויות מוגנות עפ"י חוק הגנת הדייר, ללא מכרז, ניתנה בניגוד לדיני חובת מכרזים, ומשכך בטלה.
כסעד אופרטיבי, מבוקש להורות על בטלות העסקה שנעשתה בין המשיבים 1 ו-2 בשטח קרקע פנוי בחלקה 31 כנ"ל וגג המבנה, על זכויות הבנייה הכרוכות, ולמעט בנושא מבנה בן 88 מ"ר בלבד " .

בטרם החל הדיון בהמרצת הפתיחה לגופה, התקיימו מספר דיונים, נידונו עשרות בקשות וניתנו עשרות החלטות, ובין היתר בית המשפט נתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ולאחר מכן קיים דיון במעמד הצדדים והחליט על ביטולו של צו המניעה הזמני. על אותה החלטה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו נידונה בפני כב' השופט י. אברהם אשר החליט לדחות את בקשת רשות הערעור. בהמשך בית המשפט נדרש לבקשת פסלות, ובשלב מאוחר דן בבקשה למתן פסק-דין בהיעדר תשובה להמרצת פתיחה, נשמעו טיעוני הצדדים והמשיבים ביקשו לראות בתגובתם לבקשה למתן צו מניעה זמני כתשובה להמרצת הפתיחה.

בשלב מאוחר, בית המשפט נעתר לבקשת המבקשים להגשת תצהירים משלימים, וקבע את התיק לשמיעת ראיות, ואף החל בשמיעת הראיות, ומשלא התעוררה סוגיית הסמכות העניינית על ידי מי מהצדדים, בית המשפט עורר את הסוגיה מיוזמתו, וביקש לקבל את עמדת הצדדים לגביה .

המבקשים טוענים כי, עניינה של התובענה בתקיפה של החלטה מנהלית שהתקבלה על ידי המשיבה 1 שהינה תאגיד עירוני הנשלט על ידי עיריית צפת, אשר לגישת המבקשים הינה שגויה, וזו עילת התביעה שלשמה מבוקש הסעד ההצהרתי, שהינו הסעד הראשון והעיקרי בתובענה. לטענת המבקשים, עקב קיומה של לאקונה בדין, עניינם של תאגידים עירוניים אינו נדון בבתי המשפט לעניינים מנהליים, אם כי בבתי משפט אזרחיים, זאת על אף שדיני המכרזים מוחלים עליהם בהתאם להוראות משרד הפנים, ועל כן, ומאחר והסעד העיקרי בתובענה הוא סעד הצהרתי, לשיטת המבקשים בית משפט זה הינו המוסמך לדון בתובענה לאור שווי העסקה, ובנטרול העובדה שמדובר במכר מקרקעין, שכן הגדרת הנכס נשוא המכרז, בין אם מקרקעין ובין אם מיטלטלין, הינה טפלה לסעד ההצהרתי המבוקש. עוד סבורים המבקשים, כי העובדה שככל שמתקבל הסעד המבוקש והמציאות תחייב מתן סעד לוואי בצורת בטלות העסקה ביחס לזכויות הפנויות, אינה משנה את עובדת היות הסעד ההצהרתי, הסעד המהותי וכי העילה לסעד זה הינה מתחום המשפט המנהלי. לחילופין, טוענים המבקשים כי במידה ובית המשפט יסבור כי הינו חסר סמכות, מבוקש מבית המשפט לעשות בסמכותו מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), ולהעביר את הדיון בתיק, בשלבו הנוכחי, לבית המשפט המחוזי.

מנגד טוען המשיב 2, ואליו הצטרפה המשיבה 1, כי במידה ויתקבל הסעד האופרטיבי המבוקש בסופו של יום, הדבר יגרום לביטול זכויותיו הקנייניות של המשיב 2 הרשומות כיום בשלמות בחלקה מאז חודש 12/2012. לטענת המשיב 2, מאחר ובתובענה נתבקשו שני סעדים ( אחד הצהרתי והשני אופרטיבי, כאמור), יש להחיל את ההלכה המשפטית הקובעת כי שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה תיגזר מן ההכרעה בשאלה מי מבין שני הסעדים המבוקשים הינו הדומיננטי, כאשר לשיטת המשיב 2, הסעד הדומיננטי מבין השניים זה הסעד של ביטול עסקת הרכישה של הזכויות בחלקה וביטול רישומן בטאבו על שם המשיב 2, ובשל כך מסורה הסמכות העניינית לדון בהמרצת הפתיחה לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט הזה מתבקש לעשות שימוש בסמכותו ולהעביר את הדיון בתיק, בשלבו הנוכחי, להמשך דיון בפני בית המשפט המחוזי המוסמך לדון בו.

דיון והכרעה

כידוע, בעת מתן הכרעה בסוגיית הסמכות העניינית יש להידרש למהות הסעד. התייחסות מקיפה לנושא הסמכות העניינית ניתן למצוא בהחלטתו של כב' השופט י' עמית בבש"א 6576/08, ה"פ 119/08, שוייצר נ' רפאל (פורסם במאגרים המשפטיים, 6/7/2008) ( להלן: עניין " רפאל"), שם נקבע כי : "המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד[...]".

בענייננו, המבקשים עתרו בתובענה לשני סעדים: 1) סעד הצהרתי – להכריז על בטלות החלטת המשיבה 1 למכור למשיב 2 חלקים מהחלקה נשוא התביעה ( שאינם בגדר זכויות מוגנות, ללא מכרז, ובניגוד לדיני המכרזים) ; 2) סעד אופרטיבי- להורות על בטלות עסקת מכר המקרקעין שנעשתה בין המשיבה 1 והמשיב 2 לגבי החלק הפנוי בחלקה וגג המבנה.

בהלכה הפסוקה, נקבע זה מכבר כי בתובענה למתן סעד הצהרתי המוגשת לפי תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ניתן להגיש בנוסף תובענה לסעד אופרטיבי אם הוא מהווה חלק מההצהרה המבוקשת ופועל יוצא שלה (ע"א 2106/91 ציון מזור נ' יפעת וחידי פ"ד מז (5) 788 (1993)). במקרה דנן ברי כי מקום בו מבוקשת הצהרה על בטלות החלטתה המשיבה 1 למכור למשיב 2 חלק מהחלקה נשוא המחלוקת, פועל יוצא של בקשה זו, הוא בקשה אופרטיבית לצוות על בטלות עסקת מכר המקרקעין שנעשתה בין המשיבים 1 ו- 2, שאחרת מה תועיל למבקשים ההצהרה כשלעצמה לאחר שהחלקה נמכרה למשיב 2 וכבר נגמרה ברישום בטאבו?!

באשר לסמכות העניינית, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים כי אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות להכריע במחלוקת, זאת מאחר והמבקשים פתחו בהליך הזה תחילה בביהמ"ש לעניינים מנהליים, והתובענה שלהם נמחקה בשל היעדר סמכות עניינית, זאת מאחר והסמכות לדון בתוקפה של החלטה הניתנת ע"י תאגיד עירוני טרם הוכרעה בפסיקה, וככלל זו נידונה בפני בית משפט אזרחי. המחלוקת בין הצדדים היא באם לבית משפט זה יש סמכות לדון בתובענה, או שמא הסמכות לבית המשפט המחוזי. בהקשר הזה המבקשים טוענים כי הסעד ההצהרתי הוא העיקרי, ואילו הסעד האופרטיבי הוא סעד נלווה, ואילו המשיבים סבורים כי הסעד הדומיננטי בתובענה הוא הסעד האופרטיבי, שלפיו ביהמ"ש נתבקש להורות על בטלות עסקת מכר המקרקעין ומכאן שהסמכות היא לבית המשפט המחוזי.

בנדון, סבורני כי הדין עם המשיבים, שכן סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלת ביטול עסקת המכר ביחס לחלק הפנוי בחלקה ולגג המבנה, ומכאן לבטלות הסכם המכר כולו, והנימוק העומד ביסוד התביעה קשור לפגם המנהלי הנטען, באי קיום מכרז ע"י המשיבה 1 בעת המכירה של החלקה למשיב 2, בניגוד לדיני חובת מכרזים. בהקשר הזה ראוי להדגיש כי הסעד ההצהרתי המבוקש הוא חסר כל נפקות ללא הסעד האופרטיבי, שכן המבקשים מודעים היטב לכך שעסקת המכר בין המשיבים 1 ו-2 כבר הושלמה והמשיב 2 נרשם כבעלים של החלקה בטאבו, וממילא ההכרזה על ביטול החלטת המשיבה 1 להתקשר בהסכם מכר עם המשיב 2 ללא מכרז, אין לה משמעות לאחר שהחלטה זו השתכללה, ומכאן שהסעד המהותי והעיקרי בתובענה הוא הסעד האופרטיבי- הנוגע לביטול עסקת המקרקעין שהושלמה ברישום.

בהתאם לסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט, לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות שיורית, והוא מוסמך לדון בין היתר ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום".

בענייני מקרקעין, כפי שעולה מסעיף 51(3) לחוק בתי המשפט, כאשר הסעד המבוקש נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין, הסמכות היא לבית משפט השלום ואילו כאשר מתבקש כל סעד אחר הנוגע למקרקעין, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.

לצד זה, הלכה ידועה ומושרשת היא, כי בית המשפט המחוזי הוא זה המוסמך לפסוק בשאלת ביטולו, תקפותו ואכיפתו של הסכם מכר מקרקעין ( ראו עניין רפאל לעיל, וכן ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749).

לאור המקובץ לעיל, ומאחר והתובענה עוסקת בעיקר בתוקפה של עסקת מכר מקרקעין שבין המשיבים 1 ו-2, וההכרעה במחלוקת עשויה להשליך על זכויותיו הקנייניות במקרקעין של המשיב 2 , הרי שהסמכות היא לבית המשפט המחוזי.

סוף דבר

מכוח סמכותי על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, אני מורה על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת אשר לו הסמכות העניינית לדון בה.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תעביר את התיק לכבוד נשיא בית משפט המחוזי בנצרת, ד"ר א. אברהם, שיקבע את זהות המותב בפניו תידון התביעה, וכן תמציא עותק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"א סיוון תשע"ז, 05 יוני 2017, בהעדר הצדדים.