הדפסה

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 8304-01-18

בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובע

מאהר ואכים, ת.ז. XXXXXX523
ע"י ב"כ עוה"ד פאדי מאהלי

נגד

הנתבע
פארס נסראללה ת.ז. XXXXX878
ע"י ב"כ עוה"ד ת'אבת ביידוסי

פסק דין

תביעה שטרית, מכח שיק על סך 71,352 ₪ שזמן פרעונו 19.4.15 , אשר נמשך על ידי חברת גזאל נאסר בע"מ לפקודת הנתבע, והוסב על ידו לאחר, שהעבירו לתובע.
הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר, ובתאריך 6.02.18 ניתנה לו רשות להתגונן.

לטענת הנתבע, יש לדחות על הסף את התביעה מאחר שהוגשה בניגוד לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן:"חוק ההלוואות ") שכן מקורו של השיק בהלוואה חוץ בנקאית תוך חיוב בריביות נכבדות ומנוגדות לחוק, אך התובע, שככל הנראה עיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות, לא צירף לתביעתו כל מסמך הלוואה או כל תחשיב ראוי בניגוד לחוק, לפיו יש לתמוך את תביעתו במסמך בכתב.
עוד טוען הנתבע , כי התובע אינו אוחז כשורה בשיק, מאחר שמעולם לא ביצע עמו עסקה כלשהי ולא קיבל ממנו כל תמורה. לטענת הנתבע, השיק נשוא בקשת הביצוע, נמשך לפקודתו ע"י חברת גזאל נאסר בע"מ (להלן: "החברה") בתמורה לעבודות שיפוצים שביצע עבורה. מאחר שהשיק, ושיקים נוספים שמסרה לו החברה , היו דחויים לתאריך רחוק, סירב הבנק לעשות עליהם ניכיון, ולכן ביצע הנתבע עסקת ניכיון שיקים עם מר עזמי פאר (להלן: "עזמי") בהמלצתו של מנהל החברה, נאסר גזאל (להלן: "נאסר") בניכוי עמלה בשיעור של 30%.
לטענת הנתבע, עזמי החתים אותו על גבי השיקים והבטיח למסור לו כסף במזומן למחרת, אך נעלם והוא מעולם לא קיבל ממנו או מאחרים תמורה בגין השיקים. בדיעבד , הבין כי נפל קורבן לתרמית ועוק ץ ש עשו לו עזמי ונאסר יחדיו.
עוד טוען הנתבע, כי התובע אינו אוחז כשורה בשיק גם משום שקיבל את השיק לידיו לאחר מועד פירעונו , כשהוא יודע שלשיק אין כל כיסוי , משום שהחברה בהקפאת הליכים. על כן, התובע קיבל את השיק לידיו כאשר הוא אינו שלם ותקין, ונטילת השיק נעשתה מבלי שהתובע נתן כל תמורה בגינו.

לטענת התובע, הוא מנהל משרד למתן שירותים לעורכי דין ולקוחות שונים, ועזמי הוא אחד מלקוחותיו, שעם הזמן התפתח ביניהם קשר חברי. לטענתו, ביום 10.3.15, ביקש ממנו עזמי הלוואה, ומתוך רצון לעזור לחבר קרוב ללא כל מטרת רווח, נתן לו 80,000 ₪ במזומן. כשבוע לאחר מכן, מסר לו עזמי את השיק נשוא התביעה ואת היתרה השלים במזומן. ביום 19.4.15 הפקיד את השיק אצל חלפן כספים בשם שפיק נסייר אך בחלוף 3 ימים הודיע לו שפיק כי השיק חולל מאחר שהחשבון היה מוגבל. לטענתו, מיד לאחר מכן התקשר לעזמי אך זה ביקש ממנו להמתין כמה חודשים בשל מצבו הכלכלי הגרוע, ועל כן החליט להגיש בקשה לביצוע השיק במטרה לגבות את כספו ממושכת הש יק ומהנתבע שחתום על גבו בחתימת היסב ובחתימת ערבות אישית. מוסיף התובע וטוען, כי השיק נמסר לו בטרם חולל וכי ביום שבו נמסר לו, לא היתה לו ידיעה שהשיק עלול לחזור. עוד מוסיף התובע, כי הוא מחזיק בשיק בעד תמורה שנתן לעזמי , אך הוכחת תמורה ביחסים בינו לבין עזמי, כלל אינה נדרשת, על פי דיני השטרות.

דיון והכרעה
דיון בטענה המקדמית - תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות
חוק הלוואות חוץ בנקאיות (תיקון מ' 5), התשע"ז – 2017, שהתקבל בכנסת ביום 26.7.17 הכניס תיקונים בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ובכלל זה שונה שמו של החוק ל"חוק אשראי הוגן, תשנ"ג – 1993". הגדרת המונח "הלוואה" כיום, כוללת גם ניכיון שטר. עם זאת, העסקה נשוא התביעה הת בצעה לפני התיקון לחוק, ועל כן התיקון לחוק אינו חל עליה.

לטענת התובע, על ההלוואה שנתן לעזמי לא חל חוק הלוואות חוץ בנקאיות משום שנתן לו הלוואה במסגרת יחסי חברות ביניהם, ועל כן, לאור לשון סעיף 15, אין תחולה לחוק.
עדותו של התובע בנושא לא נסתרה, והיא מהימנה בעיני, אך גם אלמלא הייתי מקבלת את הטענה, היתה מסקנתי כי אין תחולה לחוק ההלוואות, כפי שאפרט להלן.

אין חולק כי בין התובע לנתבע מעולם לא התקיימו יחסי לווה ומלווה. הנתבע עצמו טוען כי בינו לבין התובע לא היתה כל עסקה, וכי מעולם לא פגש אותו.
עסקת ניכיון השיק לא בוצעה ביניהם, אלא בין הנתבע לעזמי, שמאוחר יותר העביר את השטר לתובע.
כלומר, גם על פי גרסתו העובדתית של הנתבע , לא מדובר בתביעה שטרית שמאחוריה מסתתרת הלוואה חוץ בנקאית שנתן לו התובע, ושאת פרטיה הוא מנסה להסתיר.
לו היתה מונחת לפניי תביעתו של עזמי נגד הנתבע, יתכן שהיה מקום לדון בשאלה אם החוק חל על עסקת ניכיון השיקים בינו לבין הנתבע. אולם, מאחר שבין התובע לנתבע לא התקיימו , גם לגרסת הנתבע , יחסי לווה מלווה, הדיון בשאלה תאורטי.

הנתבע לא טען מפורשות כי החוק חל גם במקרה שבו מדובר במערכת כפולה, של שתי הלוואות חוץ בנקאיות שונות (לטענתו) , זו שבינו לבין עזמי , וזו שבין עזמי לבין התובע.
עם זאת, לצורך הדיון הנחתי כי זו הטענה המונחת בבסי ס טענתו בדבר תחולת החוק, ואין לי אלא לדחותה, משום שעל פי הדין שקדם לתיקון החוק, לא כל עסקת ניקיון שיק תיחשב הלוואה, ולא הוכח כי בין הנתבע לעזמי היתה עסקת הלוואה שהחוק חל עליה.

הנתבע הפנה בסיכומיו לפסק הדין בע"א(ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.1.09) , וביקש ללמוד ממנו כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר שהתובע לא צירף לתביעתו הסכם הלוואה בכתב, כנדרש בסעיף 8 לחוק.
באותו פסק דין, דן בית המשפט באופיו המהותי של סעיף 8 לחוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, וקבע בין היתר כי:
"במסגרת זו, קבע המחוקק בסעיף 8 לחוק סדרי דין מיוחדים למקרים בהם מבקש המלווה להגיש תובענה כנגד הלווה בבית המשפט, או שמבקש הוא להגיש כנגדו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, כשגדר המחלוקת הינה ההלוואה שניתנה. לפיכך קובע סעיף 8 לחוק, ובזו הלשון:
"(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין...".

אותו מקרה עסק ב תביעה שהגיש מלווה נגד לווה, שלא כמו בענייננו, אך לא מטעם זה בלבד פסק הדין אינו רלוונטי, אלא לאור השוני המהותי בעובדות בשני המקרים.

דרישת סעיף 8 לחוק, לצרף מסמך הלוואה בכתב, נועדה למנוע מצב בו המלווה הגיש לביצוע שטרות שנמסרו לו על ידי הלווה, במסגרת הסכם ההלוואה, מבלי להבחין בין קרן לריבית, או שטרות שנמסרו לביטחון בלבד, כמו במקרה שנדון בפס"ד בס הנ"ל, שם טען הנתבע (הלווה) כי סכום ההלוואה הוחזר.
הדברים עולים מפורשות גם מפסק הדין בעניין בס, שם עמד בית המשפט על הרציונל העומד בבסיס הדרישה הקבועה בסיף 8 לחוק:
"עילה שטרית רגילה לחוד ועילה שטרית הנסמכת על הלוואה לפי החוק לחוד.
דהיינו, המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, שהחוק חל עליה - לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עיסקת היסוד.
ודוק, עיסקת היסוד לא אמורה להתברר נוכח טענות הגנה המוכרות כנגד עילה שטרית, שאזי על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי קמה לו עילת הגנה נוכח עיסקת היסוד. מעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה - עיסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט, ולכן הורה המחוקק כי על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעיסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה. בהתאם בית המשפט יבחן את עיסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע."

ובהמשך:

"מעת שטוען נתבע או מתנגד לביצוע שטר שעסקינן בתביעה שיסודה בהלוואה שהחוק חל עליה או כי השטרות ניתנו במסגרת הלוואה שהחוק חל עליה, וכי מדובר ב"העלמת עילת התביעה האמיתית שמאחורי הגשת הבקשה התמימה לביצוע שטר..." (אם נשתמש בלשונה של כב' השופטת דותן) – שומה על בית המשפט לבחון בראש ובראשונה טענה זאת. "

באותו מקרה, הגיע בית המשפט למסקנה, על פי הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא, כי לאמיתו של דבר , עסקת היסוד בין הצדדים לשטר היתה עסקת הלוואה שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל עליה, ושבמסגרתה ניתן השיק כבטחון, כלומר, השיק לא גילם את מלוא העסקה. במקרה כזה, קובע בית המשפט המחוזי, חל סעיף 8 לחוק, המחייב את המלווה לחשוף את מלוא תנאיה של ההלוואה.
הרציונל העומד בבסיס דרישה זו ברור, שכן רק באופן זה ניתן לבחון את טענות הצדדים, בפרט כאשר כמו במקרה בס, טען הנתבע (המערער) כי ההלוואה נפרעה והשיק שהוצג לביצוע היה שטר ביטחון בלבד.

עם זאת, במקרה שלפניי, הנתבע לא הניח כל תשתית ראייתית להוכיח כי עסקת היסוד בינו לבין עזמי (שהוא כלל אינו התובע כאמור) היתה עסקת הלוואה שהחוק חל עליה ולא עסקת ניכיון שיקים פשוטה.
לא נטען על ידי הנתבע, וממילא לא הוכח, כי היה בינו לבין עזמי הסכם בכתב, או כי השיק נמסר לעזמי במסגרת הסכם ההלוואה, שלא על מנת להציגו לפרעון אלא לביטחון בלבד. כל תנאי העסקה, כפי שתוארו בתצהירו של הנתבע, מלמדים כי מדובר בעסקת ניכיון שיקים פשוטה ו"שקופה" , במסגרתה הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יקבל מעזמי סכום נמוך מהנקוב בשיק, כמקובל בעסקת ניכיון, והשטר יוסב לעזמי.

לא ברור על מה נסמכת טענת הנתבע בסיכומיו, לפיה "כפי שהעיד הנתבע מקורו של השיק בהלוואה חוץ בנקאית תוך חיוב בריביות נכבדות ומנוגדות לחוק..." (סעיף 5 לסיכומיו). תצהיר הנתבע ועדותו כוללים תיאור של עסקת ניכיון שיקים (גם בפרק "גרסת הנתבע" בסיכומי הנתבע אין כל טענה עובדתית המצביעה על עסקת הלוואה, בשונה מעסקת ניכיון שיקים).

במישור היחסים בין התובע לעזמי, גם אם היה הסכם הלוואה בכתב ביניהם, אי צירופו אינו יכול להקים לנתבע עילה לסילוק התביעה נגדו על הסף.
אמנם, על התובע להוכיח כי נתן ערך בעד השטר, אך הדיון בשאלה אם הוכיח אם לאו, מנותק מדרישת סעיף 8 לחוק ההלוואות, שאינו חל בנדון.

על כן, טענת הנתבע לפיה דין התביעה להידחות מחמת שלא צורף הסכם הלוואה בכתב, כאשר הוא והתובע צדדים זרים זה לזה, והנתבע כלל אינו טוען שהיה הסכם בכתב בינו לבין עזמי, אינה ראויה להישמע, ואני דוחה אותה.

האם הנתבע קיבל תמורה בעד הסבת השיק לעזמי?
סעיף 29(א) לפקודת השטרות, קובע כי:
"כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעל ערך ".

לטענת התובע, הנתבע חתום על השיק הן בחתימת הסב, והן כערב בערבות אוואל. הנתבע חולק על כך שחתם כערב על ה שטר, אך אישר בעדותו את חתימת ההיסב.
לאור לשון סעיף 29(א), מאחר שחתימתו של הנתבע מופיעה על השטר, כחתימת הסב, עליה לא חלק, חזקה כי קיבל תמורה, ועליו הנטל לסתור חזקה זו.

גרסת הנתבע, כפי שעולה מתצהירו התומך בהתנגדות לביצוע השטר (לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו) הינה כי קיבל את השיק נשוא התביעה מחברת גזאל נאסר בע"מ, מושכת השיק, בתמורה לעבודות שיפוצים שביצע עבורה.
מאחר שהשיק, ושיקים נוספים שמסרה לו החברה, היו דחויים לתאריך רחוק, סירב הבנק לעשות עליהם ניכיון, ולכן ביצע הנתבע עסקת ניכיון שיקים עם עזמי.
לטענת הנתבע, עזמי החתים אותו על גבי השיקים והבטיח למסור לו כסף במזומן למחרת, אך נעלם והוא מעולם לא קיבל ממנו או מאחרים תמורה בגין השיקים.

עדותו של הנתבע היתה לא קוהרנטית , לא בהירה וחסרת היגיון.
איני מקבלת את עדותו, גם משום שלא מתקבל על הדעת כי חתם על השיק, או לטענתו על מספר שיקים יחדיו, לפני שקיבל את התמורה שהובטחה לו במזומן.
הדעת נותנת כי הנתבע, שוודאי הבין את משמעות מסירת השיק נשוא התביעה ושיקים נוספים לעזמי, ואת חתימתו על גבי השיק, לא היה חותם לפני קבלת הסכום במזומן.
לא ניתן למצוא בגרסתו כל הסבר לשאלה מדוע לא נדחתה חתימתו על השטר עד שהכסף יהיה בידי עזמי ויימסר לו. קשה לחשוב על נימוק כלשהו שיצדיק חתימה מוקדמת על השטר, ומסירתו לעזמי, לפני שזה נתן לו תמורתו את הסכום שהוסכם, במזומן.
כשנשאל על כך הנתבע, לא נתן הסבר מניח את הדעת (בעמ' 10 לפרוט' ש' 20-24).
גרסה זו של הנתבע אינה מתיישבת עם השכל הישר, ועדותו אינה מהימנה בעיניי.

אין חולק, כי עזמי מחזיק לפחות בשני שיקים נוספים, שמועדי פרעונם שונים, אשר הנתבע חתום עליהם בחתימת היסב, ובגינם פתח עזמי נגד הנתבע תיק הוצל"פ מספר 525128-07-19. באותו תיק לא הגיש הנתבע התנגדות לביצוע השטרות, אלא בקשה למתן צו תשלומים.
הנתבע נשאל על כך בחקירתו הנגדית, והשיב כי מדובר באי הבנה בינו לבין עורך דינו, וכי כן התכוון להגיש התנגדות לביצוע השטרות (בעמ' 9 לפרוט' ש' 23 ואילך ובעמ' 10).
תשובתו זו של הנתבע, אינה מהימנה בעיניי, משום שחזקה על עורך הדין שאם היה הנתבע אומר לו שלא קיבל תמורה בעד שני השיקים, שסכומם המצטבר כ- 150,000 ₪, היה מגיש התנגדות לביצוע השטרות ולא בקשה לצו תשלומים. חזקה על הנתבע, שטענה עובדתית זו, לפיה לא קיבל תמורה בעד סיחור השיקים לעזמי, וודאי לא היתה נשכחת ממנו בפגישתו הראשונה עם עורך דינו בנושא.
בנוסף, לטענת התובע, עד למועד הגשת הסיכומים לא הוגשה התנגדות בתיק ההוצל"פ שפתח עזמי, אף שעדות הנתבע נשמעה עוד ביום 23.6.20.
בסכומיו, טוען הנתבע שהעובדה שלא הגיש התנגדות באותו תיק אינו מוכיחה מאום משום שלדבריו, "יכולה להיות יותר מסיבה אחת מדוע הנתבע לא הגיש התנגדות כפי שאף הוסבר בהמלך חקירתו הנגדית." (עמ' 12 לסיכומים). אלא שבחקירתו הנגדית לא נתן הנתבע כל סיבה המניחה את הדעת, והטיעון בסיכומים אף הוא אינו מספק כל הסבר.
העובדה שלא הוגשה התנגדות בתיק ההוצל"פ שפתח עזמי היא ראיה חיצונית, התומכת אף היא בגרסת התובע ומחלישה את גרסת הנתבע.

לאור כל האמור, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה ולהוכיח שלא קיבל תמורה בעד הסבת השיק לעזמי.

מעמדו של התובע
"אוחז" בשיק אינו כל מי שמחזיק בו. בהתאם לסעיף 1 לפקודת השטרות אוחז הוא:
"מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר חוב ומחזיק בו או מי שהוא המוכ"ז".
מכאן, שבשטר לפקודה, אוחז השטר הוא הנפרע או הנסב.
בהתאם להגדרת "אוחז", כדי שהתובע יהיה "אוחז" ב שיק, עליו להראות כי הגיע אליו באמצעות שרשרת היסבים שנעש ו כדין, שכן העברת שטר לפקודה מנפרע או מנסב לאחר, ללא חתימת היסב, פוגעת באחיזתו של מקבל המסמך (לרנר, עמ'209).

התובע טען כי את השיק קיבל מע זמי, לאחר שנתן לו הלוואה, ולא ציין כי עזמי הסב את השיק לפקודתו. בחקירתו הנגדית נשאל מפורשות האם עזמי חתם על השטר, והשיב בשלילה (בעמ' 6 ש' 22).
גם מעיון בגב השיק, ניתן לראות כי לא נמצאת עליו חתימת היסב של עזמי.
מכאן שהתובע אינו "אוחז" בשיק במובן של פקודת השטרות , אף שהוא מחזיק בו פיזית.

הטענה כי התובע אינו אוחז בשיק, לא נטענה על ידי הנתבע, אם כי ב"כ הנתבע חקר בנושא חתימת ההיסב במהלך החקירה הנגדית.
התובע, בהתאמה, טען כי הוא אוחז כשורה, ולחלופין אוחז בעד ערך. לא נטען כי רכש את השיק מאוחז כשורה. עם זאת, העובדה שלא העלה טענה מפורשת זו, אינה צריכה לפעול לחובתו ולגרום להכשלת תביעתו, משום שלמרות שטיעון משפטי זה לא נטען מפורשות, זוהי המשמעות המשפטית של גרסתו העובדתית של התובע , ובית המשפט רשאי להגיע לכל מסקנה משפטית, בהסתמך על התשתית העובדתית אותה קבע.
בנוסף, בתביעה שטרית, התובע טוען את טענותיו בהתאם ל"חזית" שפותח הנתבע, בהתנגדות לביצוע השטר, בה מוגדרות המחלוקות המשפטיות בין הצדדים. משלא נטענה על ידי הנתבע הטענה כי התובע כלל אינו אוחז בשטר, כמשמעות המונח בפקודה, לא נדרש התובע להתמודד עם הטענה.

מכל מקום, למרות שהנתבע לא טען כי התובע אינו אוחז, והתובע לא התייחס כלל לאפשרות שאינו אוחז, לא ניתן להתעלם מדיון במעמדו של התובע, בבואי להכריע בתביעה.
בפני בית המשפט הונחה תשתית עובדתית, ועליי לבחון אם יש בה כדי להוכיח את התנאים הנדרשים לצורך הוכחת זכות התביעה של התובע.

אין חולק, כי מי שהוא רק מחזיק בשטר ואינו "אוחז" אינו יכול להיות אוחז כשורה (לרנר, עמ' 211; י. זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, עמ' 200-204).
אולם, גם מי שאינו אוחז בשטר, יכול לתבוע מכוחו.

סעיף 30 לפקודת השטרות קובע :
"(ד) האוחז שטר לפקודתו שהעביר את השטר בעד ערך בלא היסב, העברתו נותנת לנעבר אותה זכות קנין בשטר שהיתה לו למעביר, ובנוסף על כך רוכש הנעבר את הזכות לקבל את היסבו של המעביר."
ניתוח של מעמד המחזיק שאינו אוחז, ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' rainbow window fashion inc, פ"ד מו(4) 573 (1992)] :
"מה דינו של מי שאינו אוחז? האם אחיזה היא תנאי חיוני לזכות על-פי השטר? התשובה הינה, כי הדין מכיר במצבים רבים, בהם מי שאינו אוחז הוא בעל זכות על-פי השטר. המקרה הפשוט הוא יורש של הנפרע... בדומה, נפרע, שמכר שטר בלא להסב אותו, מעניק לנעבר את זכויותיו שלו על-פי השטר ( סעיף 30(ד) ל פקודת השטרות [נוסח חדש]). הנעבר, אף-על-פי שאינו אוחז, זכאי על-פי השטר. במקרים אלה ואחרים חייב התובע שאינו אוחז לטעון ולהוכיח את הנתונים (העובדתיים והמשפטיים) המבססים את זכותו. כך, למשל, בדוגמת הירושה עליו לטעון ולהוכיח כי הוא יורש. בדוגמת המכר על הנעבר לטעון ולהוכיח, כי השטר נמכר לו וכי המוכר אחז בשטר. אכן, אחיזה אינה תנאי חיוני ואינה תנאי מספיק לזכות על-פי השטר. האחיזה אינה תנאי חיוני, שכן גם מי שאינו אוחז זכאי על פיו. אחיזה אינה תנאי מספיק, שכן עשויות להיות לחייב הגנות טובות כנגד האוחז. עם זאת, לאוחז "מעמד" בדין מכוח אחיזתו שלו, ואין הוא צריך לטעון ולהוכיח מעבר לאחיזתו. מי שאינו אוחז, צריך להוכיח ולטעון כי מתקיימים התנאים המעניקים לו זכות על-פי השטר (חרף היעדר האחיזה).

ראו גם מאמרו של ברק:

"יש ושטר מועבר מאדם לאדם שלא בדרך של סיחור, ואף לא באחת מדרכי העברת החיובים הידועות לנו. מה זכותו של הנעבר במצבים אלה? ... אם הנעבר זכאי להחזיק בשטר, הרי מכח החזקתו כדין הוא זכאי על פי השטר. השאלה היחידה, היא איפוא זו: האם ההעברה האמורה מזכה את הנעבר להחזקת השטר. אם התשובה על כך היא בחיוב, הרי שהנעבר זכאי על פי השטר, ובלבד כמובן, שאין כל הוראה מיוחדת בפקודה השוללת זכותו זו"

א. ברק, מהותו של שטר, בהוצאת הדפוס האקדמי בירושלים, עמ' 129.

משמע, חרף העובדה שהתובע כאן אינו אוחז בשיק, אין מניעה כי יתבע את מסב השיק. מחזיק שיק הטוען לבעלות בשיק למרות שאינו "אוחז" בו, עליו להוכיח כיצד הגיע השטר לידיו, וכי נסיבות אלה מקימות לו זכות בעלות בשטר. אם קיבל התובע את השיק מאוחז בעד ערך, הוכיח את זכות התביעה שלו מכוחו.

לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ומצאתיה מהימנה, שוכנעתי כי קיבל את השיק לידיו בעד ערך.
התובע הצהיר, בתצהיר עדותו הראשית, כי נתן תמורה בעד השטר. על פי עדותו, עליה חזר גם במהלך חקירתו הנגדית, נתן בתאריך 10.3.15 לערך, לאחד מלקוחותיו, עזמי פאר, עמו יש לו קשרי חברות הלוואה בסך 80,000 ₪ וכשבוע לאחר מכן מסר לו עזמי את השיק נשוא התביעה, ואת היתרה שילם לו במזומן.

עדותו של התובע לא נסתרה, והיא מהימנה בעיני. מלבד העובדה שעדותו היתה קולחת, רציפה ומפורטת, הטענה לפיה נתן תמורה בעד השטר מתקבלת יותר על הדעת בנסיבות העניין בפרט משום שהוכח כי בידי עזמי שיקים נוספים שהנתבע הסב לטובתו, ולא הוצע כל הסבר אחר מתקבל על הדעת מדוע אחד השיקים הללו נמסר על ידי עזמי לתובע. עזמי אמנם לא התייצב לעדות, אך חתם על תצהיר עדות ראשית בפני ב"כ התובע, כלומר יש בכך כדי להעיד כי הוא תומך בזכותו של התובע לתבוע מכח השיק, ואלמלא נתן ערך בעדו, יש להניח כי לא כך היה.

האם עזמי היה אוחז כשורה בשיק?
"אוחז כשורה" הוגדר בסעיף 28 לפקודה כמי שמתקיימים בו התנאים הבאים:
"(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

במועד הגשת התצהירים הגיש התובע גם תצהיר של עזמי מטעמו, התומך בגרסתו. עם זאת, במועד הדיון לא התייצב עזמי להיחקר על תצהירו, וב"כ התובע לא ביקש לדחות למועד אחר את המשך הדיון, וויתר על תצהירו.
לטענת הנתבע, ויתור זה על עדותו של עזמי צריך לפעול לחובתו של התובע, לאור ההלכה הידועה בדבר הימנעות מזימונו של עד שעשוי לתמוך בטענת בעל דין.
אין ספק, כי ראוי היה לשמוע בתיק זה את עדותו של עזמי. עם זאת, אין מדובר בעד שהתובע כלל לא חשב לזמן, אלא בעד שנתן תצהיר מטעמו ועל כן ברור כי התכוון להשמיע את עדותו. במקרה כזה, החזקה בדבר הימנעות מזימון עד אינה חלה במלוא עוצמתה, משום שברור כי התובע אינו חושש מעדותו של עזמי, אלא להיפך – הוא סבור שעדותו של עזמי תסייע לו , ועל כן ביקש ממנו לחתום על תצהיר מטעמו והוא אכן חתם.
במועד שמיעת הראיות עזמי לא הגיע, מסיבה שלא הובררה, ובא כח התובע החליט לא לעמוד על עדותו, משום שסבר שדי לו בראיות שהוצגו מטעמו, בצירוף החזקות הקבועות בפקודה, על מנת להצליח בתביעתו.
אין מדובר, אם כן, במקרה קלאסי של הימנעות מזימון עד.

סעיף 29(ב) לפקודה קובע חזק ה כדלקמן:
"(ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר."

נטל ההוכחה והשכנוע הוא על המתנגד לביצוע השטר, וזאת בשים לב להלכה, לפיה מחזיק שטר אוחז אותו בתום לב ובעד ערך ( ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, טז 1000).

התנאי הראשון הקבוע בסעיף, לפיו על השיק להיות שלם ותקין לפי מראה ו, מתקיים בנסיבות העניין, שכן עיון בשיק מלמד כי אין כל הגבלה סחרות ו/או כל הגבלה אחרת.

אשר לתנאי השני, טען הנתבע כי השיק הוצג לפרעון בבנק בתאריך 8.10.15 (בעמ' 6 לפרוט' ש' 3). בסיכומיו טוען, כי העובדה שהוצג לפרעון 6 חודשים לאחר מועד פרעונו מלמדת כי הגיע לידי התובע לאחר שחולל (ראו פסקה אחרונה בסיכומיו).
גם אם השיק אכן הוצג לפרעון ביום 8.10.15 (לפני חלוף 6 חודשים מזמן פרעונו) , כפי שטוען הנתבע לאור הספרות בגב השיק (ואיני משוכנעת שאכן כך היה ), אין בכך כדי להעיד שהגיע לידי התובע לאחר שחולל.
על פי עדותו של התובע, אותה מצאתי מהימנה,נמסר לו השיק על ידי עזמי בחודש מרץ 2015. לא עלה בידי הנתבע לסתור את עדותו זו.

מכל מקום, למעשה, יש לבחון את הטענה ביחס לעזמי, שהוא היה האוחז כשורה בשיק בטרם מסר אותו לתובע.
עדותו של עזמי לא נשמעה, אך הראיה לכך שעזמי היה אוחז כשורה מצויה בגרסת הנתבע דווקא (לאחר שדחיתי את טענתו לפיה לא קיבל תמורת השיק במזומן). אסביר;
הנתבע טוען, כי עסקת ניכיון השיקים עם עזמי התבצעה ביחס למספר שיקים שכולם נמסרו לו בפעם אחת. תאריכי השיקים הללו שונים, וביניהם 17.3.15 ו- 16.5.18. אם נדרש הנתבע לבצע עסקת ניכיון על שיק שזמן פרעונו 17.3.15 מלמד הדבר שעסקת הניכיון בוצעה לפני תאריך זה, שאם לא כן היה פשוט מציג את השיק לפרעון בבנק.
על כן, מגרסת הנתבע עולה כי עזמי קיבל את השיק לידיו לפני שהוצג לפרעון וחולל.

אשר לתנאים של מתן תמורה ונטילת השיקים בתום לב, לאחר שדחיתי את טענת הנתבע לפיה לא קיבל תמורה מעזמי, אני קובעת כי עזמי קיבל את השיק לידיו בתמורה ובתום לב, ובוודאי שלא היתה לו ידיעה כלשהי שזכות קניינו של הנתבע, המסחר, פגומה.

על כן, אני קובעת כי התמלאו התנאים להוכחת אחיזה כשורה של עזמי בשיק, וכי עזמי מסר את השיק לתובע בעד ערך, בתנאים הקבועים בסעיף 30(ד) לפקודה, המקנים לתובע זכות לתבוע את הנתבע מכח השיק.

התייחסות לטענות נוספות של הנתבע
הנתבע מכחיש כי חתם על השטר כערב, ולטענתו התובע מנוע מלטעון זאת משום שבבקשה לביצוע השטר לא נכתב שהוא נתבע רק מכח חתימת היסב.
משהגעתי למסקנה כי חתימתו של הנתבע כמסב מחייבת אותו כלפי התובע, לאור קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 30(ד) לפקודה, מתייתר הצורך להכריע במחלוקת ביחס לחתימתו על השטר כערב.

לטענת הנתבע יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא זימן לעדות את שפייק נאסר, החלפן שבאמצעותו הציג התובע את הישק לפרעון. אין מקום לקבל את הטענה. עדותו של שפייק נאסר לא היתה נחוצה לצורך הוכחת התביעה, משום שלא היה לו חלק משמעותי בהשתלשלות העניינים ולא יכול היה לשפוך אור על המחלוקות בין הצדדים.
איני מוצאת שיש לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא זומן על ידו לעדות.

עוד טוען הנתבע, בסיכומיו, כי התובע לא נתן כל הסבר מדוע לא דאג שעזמי יחתום על השיק בחתימת היסב, ומדוע לא הגיש תביעה נגדו, שכן ההלוואה, לטענת התובע, ניתנה לעזמי, ועליו מוטל להחזירה.
לטענת הנתבע, לכך שני הסברים אפשריים – או שלא היתה כל הלוואה שנתן לעזמי, או שעזמי כבר החזיר לו את ההלוואה, ועל כן אין הוא זכאי להיפרע גם מהנתבע.
אין לקבל את הטענה, משני טעמים:
ראשית, התובע רשאי לבחור אם הוא תובע את עזמי מכח העילה החוזית שיש לו נגדו (אגב, על פי הסיפא לסעיף 30(ד) יש לו גם עילה שטרית נגד עזמי) או את הנתבע מכח העילה השטרית.
שנית, אם היה התובע מקבל את כספי ההלוואה בחזרה מעזמי, יש להניח כי את השיק נשוא התביעה היה עזמי מגיש לביצוע נגד הנתבע. מאחר שקבעתי כי הנתבע קיבל תמורה בעד השיק, והשיק חולל, ממילא יש לעזמי זכות תביעה נגדו מכח השיק, ואין הוא ניזוק מכך שהתובע הוא שתבע אותו ולא עזמי.

לסיכום
לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה במלואה, ומורה על חידוש הליכי ההוצל"פ
בתיק 514814-03-17.
הנתבע יישא בשכר טרחת בא כח התובע בסכום של 8,000 ₪.

ניתן היום, י"ט תשרי תשפ"א, 07 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.