הדפסה

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 8138-10-17

בפני
כבוד ה שופטת מעין צור

התובע

מוסטפא אגבאריה
ע"י ב"כ עו"ד אחמד אל ג'אבר

נגד

הנתבעות

1.עיריית אום אל פאחם
ע"י ב"כ עו"ד מוסטפא קבלאוי
2.ר.א.ג.י גביה ושרותים מוניציפליים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נדים מסרי

פסק דין

זוהי תביעה לפיצוי בגין פעולות גביה שנקטה נתבעת מס' 1 (להלן: "העיריה"), באמצעות נתבעת מס' 2 (להלן: "החברה") , בעסקו של התובע, ביום 24.9.17 וביום 1.10.17.
התובע מסר בעדותו כי הינו בעלים של סופרמרקט בעיר אום אל פאחם. ביום 24.9.17 הגיעו לסופרמרקט נציגי החברה ללא התראה מוקדמת, כשברשותם הודעת עיקול. לא בוצע עיקול לנוכח טענת קיזוז שהעלה, ולמחרת פנה לעיריה, שם קוזז החוב כנגד יתרת זכות שהייתה לו. למרות זאת, הגיעו ביום 1.10.17 פעם נוספת נציגי החברה, כשברשותם הודעת עיקול, לסופרמרקט. התובע אמר להם כי הסדיר את חובו. השניים עשו שיחות טלפון לעיריה על מנת לברר את הדבר. השיחות נעשו בנוכחות סוכן מכירות ובנוכחות לקוחות רבים שהיו נוכחים בעסק. בחקירתו הנגדית אף הוסיף התובע, כי אחד הגובים אמר שהוא "דוקטור בגביה", ו"אמר כמה מילים לא במקום" (עמ' 3 שו' 14).
לדברי התובע, כחצי שעה לאחר שהגיעו הגובים למקום, הסתבר להם כי אכן אין לו חוב לעיריה, וכי צו העיקול מתייחס לאדם אחר, ששמו זהה לשמו של התובע, וכי האדם שמספר תעודת הזהות שלו רשום בהודעת העיקול אינו התובע. הגובים עזבו את המקום.
עמיר תיתי (להלן: "תיתי") , עובד החברה, שהיה אחד משני הגובים שהגיעו לעסקו של התובע ביום 1.10.17, מסר בעדותו כי כאשר הגיע לעסקו של התובע פנה אליו בשמו, וציין את מספר תעודת הזהות שהופיע במסמכים שלפניו, והתובע אישר כי מדובר בו. העד ציין כי אינו מוסמך לדרוש מאדם להציג לו תעודת זהות, ולכן הסתמך על דבריו של התובע. הוא ביקש מהתובע לדבר בצד, אך התובע אמר שהנוכחות במקום הן אשתו ובתו הקופאית, וכי ניתן לדבר בנוכחותן. התובע מסר לו כי אין לו חוב לעיריה, והתקשר לעיריה. כעבור מספר דקות הודיעו לו מהעיריה כי התובע אכן אינו חייב כספים, וכי צו העיקול מתייחס לאדם אחר בעל שם זהה. משהתגלה כי מספר תעודת הזהות על צו העיקול אינו של התובע, אלא של חייב אחר, עזבו הגובים את המקום.
תיתי ציין בחקירתו הנגדית כי השיחה עם התובע התנהלה ליד המעדניה המצויה בתוך הסופרמרקט בצד.
התובע טוען בתביעתו, כי שני האירועים שבהם הגיעו הגובים לעסקו, ובפרט האירוע השני, מהווים עוולה של פרסום לשון הרע, ולחילופין מהווים רשלנות. לאחר שבחנתי את טענותיו, נחה דעתי כי מן הדין לדחותן.
באשר לאירוע מיום 24.9.17 – אין חולק כי בעת הגעת הגובים לעסקו של התובע במועד זה היה לתובע חוב לעיריה, אף אם עמדה לו טענת קיזוז. כשהועלתה טענת הקיזוז בפני הגובים, הם לא ביצעו את צו העיקול שהיה בידיהם, אלא נתנו לתובע שהות להסדיר את הדברים מול העיריה. אין מדובר, איפוא, באירוע המקים חבות בנזיקין, בין לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ובין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
כאמור, עיקר טענותיו של התובע מתייחסות לאירוע השני, מיום 1.10.17. בעניין זה קיימת מחלוקת עובדתית משמעותית בין הצדדים: בעוד שלטענת התובע האירוע התרחש בנוכחות סוכן מכירות ולקוחות רבים, טוען תיתי כי במקום היו נוכחות רק אשת התובע ובתו, והתובע אמר שניתן לדבר בנוכחותן.
נטל ההוכחה מוטל על התובע. אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל זה, ולא הוכיח כי במקום היו נוכחים סוכן מכירות ולקוחות רבים. התובע לא הגיש מטעמו תצהיר של אף אחד מבין אלה שלטענתו היו נוכחים בעת האירוע, מבלי שנתן לכך הסבר סביר. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי זהות הסוכן ידועה לו, ולמרות זאת לא הזמינו לעדות. לגבי הלקוחות טען תחילה התובע כי אינו יודע מי הלקוחות שהיו נוכחים, ואולם בהמשך הסתבר כי רבים מלקוחותיו הם לקוחות מהשכונה המוכרים לו. עוד יש לציין כי מספר שעות בלבד לאחר האירוע פנה התובע לבא כוחו, התביעה הוכנה והוא חתם על תצהירו. למרות סמיכות זמנים זו לא ציין התובע בתצהירו פרטים של לקוחות שהיו נוכחים.
אי הזמנתם לעדות של אלה שהיו נוכחים, לטענתו, בעת האירוע, פועלת לרעתו של התובע.
מכאן שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי באירוע היו נוכחים לקוחות רבים וסוכן מכירות.
בנסיבות אלה נותרת, איפוא, גרסתו של תיתי, כי במקום היו נוכחות רק אשת התובע ובתו. תיתי מסר בעדותו כי התובע אישר לדבר בנוכחותן. ואולם אף בהתעלם מטענה זו, ובהנחה כי השיחה נעשתה בפניהן מבלי לקבל הסכמתו של התובע מבעוד מועד, כך שמבחינה טכנית מתקיימים יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע, לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, מתקיימת במקרה זה הגנת זוטי הדברים שבסעיף 4 לפקודת הנזיקין. מדובר בפרסום לבנות משפחה קרובות של התובע, כשבמהרה הסתבר גם להן שמדובר בטעות. בנסיבות כאלה, מדובר במעשה של מה בכך, שאינו מצדיק הגשת תביעה.
התובע הפנה בסיכומיו לפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 26845-10-12. דא עקא שמקרה זה אינו דומה למקרה שנדון באותו עניין. באותו עניין דובר בעיקול שהוטל על חשבון הבנק של התובע בשלושה מועדים שונים עקב חוב ארנונה שגוי. ואילו במקרה זה מדובר באירוע אחד שמקורו בטעות. עד מהירה הסתברה הטעות , מבלי שעוקל דבר.
באשר לטענות שעניינן עוולת הרשלנות – דינן להידחות גם מן הטעם שאין חולק שהתובע לא הוכיח נזק, שהוא אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות.
לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאותיהן בתביעה זו בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ט, 22 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.