הדפסה

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 65001-07-18

בפני
כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובעים

1.חן להט איל
2.אלון איל
ע"י ב"כ עוה"ד אלון אייל

נגד

נתבעות

1.רבקה כהנא
2.מאיה כהנא
בעצמן

פסק דין

בפניי תובענה כספית מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 מיום 29.7.2018 בסכום של 50,000 ₪ .

כאמור בתקנה 214 טז (ב) ל תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 מקום שהמחלוקת בין הצדדים הינה פשוטה יחסית ואין בהליך משום חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור הרי שדי בהנמקה תמציתית.

רקע עובדתי :

התובעים הינם בני זוג אשר מתגוררים בדירת קרקע בבניין משותף בן שש דירות הממוקם ברחוב זרובבל 7 בעיר חיפה (גוש 10767 חלקה 36). הבניין בו מתגוררים הצדדים הינו "בניין מורכב" המחולק לשתי כניסות נפרדות – כניסה צפונית בת שלוש קומות בה מתגוררים התובעים וכניסה דרומית בת שלוש קומות בה מתגוררות הנתבעות .

הנתבעות הינן אם ובתה אשר מתגוררות יחדיו באחת מהדירות הנמצאות בכניסה הדרומית של הבניין.

בתאריך 25.1.2015 נבחר התובע לשמש כנציג/יו"ר משותף של הבית המשותף בצוותא חדא עם דייר נוסף, אשר באותה עת בבניין התגורר , יואב דנציגר.

בתאריך 16.9.2015 הגישו התובעים במחלקת הפיקוח והרישוי של עיריית חיפה בקשה להרחבת דירתם. לאחר שהנתבעת 1 הגישה התנגדות לבקשה, דחתה וועדת משנה של הוועדה המקומית לתו"ב דחתה את הבקשה, בנימוק שהתובעים הציעו תוכנית חלופית המאפשרת בידי יתר השכנים להרחיב את דירותיהם ולבנות בהם ממ"דים , מחסנים ומקומות חנייה נפרדים, ולפיכך הפתרונות המוצעים הללו לא פגעו מבחינה תכנונית בדירות המתנגדים.

בתאריך 29.5.2018, למעלה משלוש שנים לאחר שהתובע 1 נבחר לשמש כחבר/יו"ר נציגות הבית המשותף , שלחו הנתבעות מכתב מייל הממוען אל התובע עם העתקים לכלל דיירי הבניין , שבו טענו כי החלטה אשר התקבלה במסגרת אסיפת הדיירים מיום 8.5.2018 , שבמסגרתה נדונו ההשלכות של בקשה שאותה הגישו התובעים במשרדי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה להרחבת דירתם באמצעות ניצול זכויות בנייה יחסיות (היתר ממספר 51372911) , התקבלה שלא כדין .

במסגרת מכתב זה, שבו אליבא דטענת התובעים הוצאה לראשונה דיבתם רעה , כתבו הנתבעות כדלקמן :

"שנית – אליעזר ניסנצווייג אינו בעל זכות הצבעה והסכמתו או אי הסכמתו אינה נספרת חוק. אשתו רונית לא השתתפה באסיפה ולפיכך רק 3 דיירים נתנו הסכמתם לגניבת זכויות הדיירים על ידי אלון וחן ...".

בהמשך מכתב זה הטיחו הנתבעות כלפי התובע את הטענות הבאות :
"אלון,
שתיקתך מעידה על תוכניתך לגניבת זכויות הדיירים במגרש האחורי ובמקום המיועד למחסנים לכל הדיירים 6 במספר בגודל זהה".

בו ביום שלח התובע אל הנתבעות הודעת מייל שבמסגרתה טען כדלקמן :

"יש לכן בדיוק 24 שעות מעכשיו על מנת להתנצל ולחזור בכן באותו הפורום, מהטענה שאני גנב וחן שקרנית . אם לא כן , אגיש כנגד שתיכן תביעה על הוצאת דיבה , והאמינו לי , אני לא מאיים איומי סרק ".

למחרת היום (בתאריך 30.5.2018) שלחו הנתבעות מכתב מייל נוסף לכלל דיירי הבניין שבמסגרתו קבלו השתיים על דרך התנהלותם של התובעים ב"כובעם" כנציגי ועד הבית המשותף. בגדר מכתב זה , שהינו הפרסום המכפיש השני אליבא דטענת התובעים , הלינו הנתבעות על כך שהתובע ת 1 סירבה להעביר אל הנתבעת 2 הצעות מחיר שאותן קיבלה מגננים שאליהם פנתה תוך הגדרת הנימוק לכך כ : "... טענה שקרית כי אין בידה הצעות מחיר מהגננים שאליהם פנתה לביצוע שתילת הדשא וניקוי הגינה האחורית".

בהמשך המכתב קבלו הנתבעות על דרך תפקודם של התובעים כראשי נציגות ועד הבית המשותף, בהלינם על כך שהתובעים פנו אל גנן וקיבלו ממנו הצעת מחיר לניקוי ושתילת דשא בחצר הנמצאת בסמוך לכניסת מגוריהם מבלי לבחון עם הגננים את עלויות העבודה הנדרשות לצורך ניקוי ושתילת דשא בחצר אשר סמוכה לדירתן .

הנתבעות טענו במכתב זה שהנתבעת 2 פנתה אל הגנן בתאריך 29.5.2018 וכי בתאריך 30.5.2018 קיבלה ממנו הצעת מחיר לביצוע התקנת דשא סינטטי בחצר בסכום של 18,000 ₪ וכן גם הצעה חלופית לשתילת דשא "חי" ולהתקנת מערכת השקיה בסכום של 10,800 ₪ תוך חלוקת הסכום בין כלל הדירות בבניין .

הנתבעות אף ציינו במכתב כי הנתבעת מסכימה להעביר לידי הגנן את הסכום שייאסף מהדיירים ולאחר מכן לדאוג לכך שכל אחד מהדיירים יקבל מהגנן חשבונית מס בסכום אשר משקף את חלקו היחסי מהתשלום הכולל.

בהמשך המכתב כתבו הנתבעות בנוגע לתובעים כהאי לישנא :

"מאחר וועד הבית מנוהל ע"י אלון איל באמצעות חן להט–איל מאחורי הקלעים, ויואב דנציגר באמצעות אליעזר ניסנצוייג מאחורי הקלעים במשך 4 שנים אך ורק בהתאם בהתאם לאינטרסים האישיים שלכם במרמה , בגניבת כספים וזכויות תוך הסתרת ההתקשרויות מטעמם עם בעלי המקצוע השונים – סוללים לחניה וגנן לסידור הגינה בצד שלכם בלבד , והעמדת רבקה כהנא על עובדה מוגמרת כי עליה לשלם בגין הפרוייקטים המבוצעים בבניין , שאינם כוללים אותה וזכויותה לקבל – חניה וניקיון החצר ושתילת דשא מופסק ייצוגכם כנציגי הדיירים בבניין מיידית מיום 30.5.2018 וניהול ועד הבית יועבר מיידית לרבקה כהנא, שתהיה נציגת ועד הבית מיום 30.5.2018 .

הנכם נדרשים למסור לידי רבקה כהנא את כל המסכמים המצויים ברשותכם בגין ניהול ועד הבית, הוצאות הועד , קבלות בגין תשלומי הדיירים השוטפים , כל המסמכים הנוגעים לפרויקטים שביצעתם בבנין – חניה , גינה וכל מסמך נוסף המצוי בידכם ולא צוין במייל זה, וכן להעביר לידי רבקה כהנא את יתרת הסכום עליו הצהיר יואב בישיבת הדיירים בסך – 3500 ₪ בו אוחז ושייך לדיירים , שישולם לגנן במסגרת תשלום העבודה בסך כולל של – 10,800 ₪ + 15,300 ₪ = 26,100 ₪" .

חן ואלון מנועים לפנות מרגע זה ואילך בשם הדיירים לגנן לביצוע תשלום עבודת הדשא וסידור הגינה בצד הגובל באגף האחורי הצפוני בו נמצאות דירותיכם.

ככל שלא תפעלו כנדרש להלן, אפנה לבית המשפט למפקחת על בתים משותפים לביצוע האמור לבקשת צו מניעה .
אח"כ אתם מתפלאים שטוענים כי אתם רמאים, שקרנים וגנבים ! הרי לכם התמונה במלואה !
הרי ידוע הפתגם המפורסם – סוף גנב לתלייה !!
רבקה ומאיה".

מספר שעות לאחר מכן כתבו הנתבעות מכתב מייל נוסף הממוען אל יו"ר הועד הנוסף, מר יואב דנציגר , אשר הופץ בין כלל דיירי הבניין ואשר אליבא דעמדת התובעים כולל את הפרסום המכפיש השלישי שזו לשונו :

"...השקרים במיילים שאתה טוען שאתם מעוניינים בשטח ישר למשחק ילדי הבניין שזה בסדר גמור ואילו אלון טוען שמדובר בגינה עם דשא סינטטי בחלק האחורי העזוב והמוזנח ולא בגן משחקים מוכיחה את חוצפתכם בדאגתכם אך ורק לאינטרסים האישיים שלכם ולנוחותכם בלבד במרמה וגניבת כספי הביצוע מרבקה וגדי שאמורים היו לשלם עבורכם כדי שאתם לא תשלמו כרגיל את חלקכם היחסי, דבר שנבצר מכם עתה עם כניסת מאיה לדבר , כשראתה מחלון חדרה את העבודה המבוצעת ע"י הגנן ושוחחה עמו , ובהודעתה לגנן כי לא תוכל לבצע את העבודה עבורכם אם לא תבוצע עבודה זהה בצד שלנו , ולא שאנו ניוותר עם הלכלוך וההזנחה .
לידיעתכם,
ועד הבית אמור לדאוג לכלל הדיירים ולא רק למחציתם ! כפי שאתם מנהלים בגניבה, מרמה – שקרים – וזו התנהלות בלתי חוקית ! הידועה לכם ".

כחודש ימים לאחר מכן בתאריך 7.7.2018 שלחה הנתבעת 2 על דעת הנתבעת 1 מכתב מייל נוסף הממוען אל התובעת 1 עם העתקים לכלל דיירי הבניין, שבו לשיטת התובעים פורסם המכתב המכפיש הרביעי , כדלקמן :

"שלום לכולם,
מאחר שחן הגנבה והשקרנית ביטלה את הזמנת הדשא שאמור היה להיעשות ביום 4.7.2018, לאחר הסכמת אלי , דבי , אלון אייל , יואב דנציגר ורבקה כהנא , כשהעיזה להודיע ליעקב הגנן שתתבע אותו ולא תשלום לו שקל במידה ויעשה את הדשא בחלק השני אני מודיעה לכם כי אני אוציא צו מניעה ואגיש תביעה נגדכם להחזרת כל המגרש האחורי לקדמותו .
חן הגנבה והחוצפנית אמרה לאיריס דבי שתעשה את הדשא בכל מקרה. יובהר לך חן כי אין לך שום זכות לעשות במגרש האחורי כרצונך ללא הסכמתנו . כל דבר שיעשה ללא ידיעתנ ו מראש והסכמתו מראש ולא במסגרת ההצגה הכי טובה בעיר מהשקרים שלך , אנחנו נפרק . לידיעתכם, הדשא יוצא משימוש עד לפרוקו המוחלט בפסק דין של בית המשפט בכל דרך שנבחר ".

במענה למכתב זה שלח התובע מספר דקות לאחר מכן הודעת מייל הממוענת אל הנתבעת 1 ובו ביקש לברר עימה האם מכתב המייל נשלח על דעתה ובמענה לכך נענה על ידי הנתבעת 2 במכתב, אשר אף הוא הופץ בקרב כלל דיירי הבניין , כך :

"כל האמור במייל הינו אמת לאמיתה. אלו המעשים של חן ודבריה הברורים כפי שנאמרו למאיה בשיחה עם הגנן ואיריס דבי .
אלו אינן השמצות – אלו עובדות!!!
מאיה"

טענות הצדדים :

בכל הנוגע לטענת הנתבעות בדבר גזילת זכויותיהן הקנייניות, טוענים התובעים כי הם הגישו לוועדה המקומית לתו"ב חיפה בקשה להיתר בנייה שלה הסכימו מרביתם המכריע של דיירי הבניין מה גם שלגרסתם לא היה בכוונתם לפגוע בזכויות הבנייה היחסיות של דיירי הבניין .

התובעים מציינים כי בקשת היתר הבניה אושרה באופן עקרוני על ידי רשויות התכנון, אולם הלכה למעשה לא יצאה מן הכח אל הפועל , משום שהם לא פעלו ליישום התוכנית ומימושה בשל נסיבות אישיות.

לדבריהם, טרם שכירת שירותיה של האדריכלית טל לרנר , אשר הגישה את תכניות הבנייה לוועדה המקומית לתו"ב , הם דאגו ליידע את כלל דיירי הבניין בדבר כוונותיהם להרחיב את דירתם במהלך אסיפת הדיירים אשר התקיימה בתאריך 25.1.2015 וכי לאחר מכן בתאריכים 13.2.2015 , 23.6.2015 ו - 25.6.2015 העבירו לדיירי הבניין את תכניות הבנייה המוצעות .

עוד לדבריהם, בשלב מסוים עלתה האפשרות לכלול במסגרת הבקשה לקבלת היתר בנייה גם מחסנים וממ"דים המיועדים לשימוש כלל דיירי הבניין , ולכן , במסגרת אותה אסיפת דיירים התבקשה האדריכלית לתת הצעת מחיר מתאימה לכלל בעלי הדירות .

התובעים מציינים כי במסגרת הבקשה שאותה הגישו לרשויות התכנון נכללה בקשה לבניית שלושה מחסנים עבור שש הדירות הקיימות בבניין (מחסן אחד לכל שתי דירות), ולהסדרת רישומם הנפרד של שישה מקומות חנייה בתוך מגרש בטון אשר נסלל בחלקו האחורי של הבניין במהלך חודש אוקטובר 2014 , טרם שהתובע 1 מונה לשמש כחבר נציגות ועד הבית , ובעת שהנתבעת 1 שימשה כנציגת הועד .

התובעים מדגישים כי הסיבה לכך שבמסגרת הבקשה נכללה הצעה לבניית שלושה מחסנים משותפים נסמכת על חוות דעת מקצועית מטעם מהנדס בתחום הקונסטרוקציה אשר המליץ לעשות כן מחשש ליציבות המבנה.

התובעים מוסיפים ומציינים שבזמן סלילת מגרש החניה המשותף לכלל דיירי הבניין, אשר נסלל בסמוך לחודש אוקטובר 2014 בעלות של 17,000 ₪ , התובע לא שימש כחבר נציגות הבית המשותף וכי איסוף הכספים לצורך מימון שכרו של הקבלן אשר ביצע את עבודות הסלילה לא נעשה על ידם .

בנוסף לכך, צירפו התובעים את החשבוניות אשר מצביעות על כך שכל בעלי הדירות שילמו בפועל את הסכום הנדרש , ולכן לשיטתם , אין כל שחר לטענתן של הנתבעות ולפיה הם עשו שימוש שלא כדין בסכום של כ – 3000 ₪ אשר נותרו כסכום עודף בתום סלילת מגרש החנייה המשותף , ואף בנוגע לטענתן ולפיה הם לא השתתפו במימון עלויות סלילת המגרש.

בכל הנוגע לטענת הנתבעות בנוגע להזנחתה של הגינה אשר מצויה בסמוך לכניסה שבה הינן מתגוררות, טוענות הנתבעות שאין שחר לטענה , משום שמדובר בגינה מטופחת וזאת בניגוד לגינה הממוקמת מול דירתם שבמשך שנים הייתה מוזנחת מאוד. לטענתם , ארבעה בעלי דירות מתוך ששת בעלי הדירות הסכימו להשתתף עימם בהתקנת דשא סינטטי במקום בעוד שהנתבעות ודייר נוסף מכניסתם מגוריהן סירב לחלוק עימם בהוצאות ההתקנה .

התובעים טוענים כי אחותה התאומה של הנתבעת 2, אשר אף היא מתגוררת עם שתי הנתבעות , סייעה לבנות משפחתה במלאכת ההטרדה , וכיסתה את הדשא הסינטטי בתאריך 9.7.2018 באמצעות גזם צמחיה וענפי עצים וכי הנתבעות כלל לא נדרשו לשלם עבור התקנת הדשא הסינטטי אשר התקנתו השביחה את ערך דירת הנתבעות .

התובעים טוענים כי השימוש בפועל "גנב" על הטיותיו השונות הינו שימוש נלוז שכל מטרתו להכפישם בפרהסיה, ובפרט את התובע שהינו בעל משרד עו"ד פרטי, על מנת לפגוע במוניטין המקצועי שלו ובמשלח ידו. לטענתם , הנתבעות מנצלות לרעה את מצבן הכלכלי הקשה באמצעות שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות רבות מאוד, תוך הגשת תביעות רבות גם כנגד שכנים אחרים .

התובעים מוסיפים ומציינים בסיכומיהם כי ייחוס של מעשים שבכללם מעשי מרמה חמורים, שבכללם מעשי גניבה והונאה , רדיפת בצע ורוע לב נועדו להשפילם ולפגוע בכבודם וכי בנסיבותיו של מקרה זה לא קמה לנתבעות הגנת "את דיברתי" הקבועה במסגרת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 .

עוד טוענים התובעים בסיכומיהם, כי הנתבעות , בכך שנמנעו מזימון עדים חיוניים לא הרימו את נטל ההוכחה בכל הנוגע ל "התנהלותם הנכלולית" כפי שטענו לכל אורך הדרך הן בהיבט הכספי והן בהיבט של פגיעה בזכויותיהם הקנייניות .

התובעים עותרים בסיכומיהם לקבלת הפיצוי הסטטורי אשר קבוע במסגרת הוראת סעיף 7(ב) לחוק איסור לשון הרע בנימוק שהפרסומים המכפישים והאמירות הזדוניות אשר הוטחו בשניהם נועדו לפגוע במיוחד בשמו הטוב ובמשלח ידו של התובע , שהינו עורך דין בעל משרד פרטי, וכי במקרים דומים שבהם נדונו סכסוכי שכנים שבמסגרתם נטענו טענות למעילות כספיות של חברי ועד בית משותף נפסקו פיצויים בסדרי גודל של בין 25,000 ₪ ועד 28,000 ₪.

מנגד, הנתבעות טוענות שבתאריך 29.8.2018 הנתבעת 2 הגישה תלונה למשטרת ישראל כנגד התובעים , בגין חשד לגניבת כספי הנתבעת 1 לאחר שלא הסדירו בעבור הנתבעת 1 מקום חניה נפרד , למרות ששילמה בעבור רישומו והסדרתו וכי לצד זה התובעים פעלו בקנוניה בצוותא חדא עם משפחת ניסנצווייג לצורך הפיכת מוסך הנמצא בחלקו האחורי של הבניין והפיכתו למשרד בגודל 20 מ"ר בניגוד להיתר בנייה משנת 1953 .

הנתבעות טוענות כי התובע שאף להיבחר למשרת יו"ר ועד משותף/חבר נציגות ועד הבית מתוך מטרה לגנוב את כספיה ואת זכויותיה הקנייניות של הנתבעת 1, ולראיה , התכתבות מייל אותה שלח לאחד מדיירי הבניין בתאריך 9.9.2015 , ששמו גדי שפר , שבה ציין כי בכוונתו לשמור בסוד את תוכן שיחתם המשותפת בנוגע לשינוי בנוסח תקנון הבית המשותף .

לטענת הנתבעות, קמה להן הגנת "אמת דיברתי" מאחר והדיירים שילמו סכומי כסף שונים לצורך סלילת מגרש החנייה המשותף , למרות שבמסגרת מכתב המייל אשר נשלח על ידי מר אליעזר ניסנצווייג בתאריך 22.9.2014 כלל בעלי הדירות בבניין נדרשו לשלם סכום של 8542 ₪ אולם חרף זאת התובע הבהיר במהלך עדותו בבית המשפט שכלל הדיירים נדרשו לשלם בעבור סלילת מקומות החנייה סכום כספי זהה .

סיבה נוספת שבגינה קמה להן הגנת "אמת דיברתי" נובעת לטענת הנתבעת מכך שהתובעים לא צירפו קבלות אותנטיות המעידות על התשלום עבור סלילת מקומות החניה, בנימוק שהתובעים הציגו לעיון ביהמ"ש קבלות פיקטיביות ומזויפות אשר נערכו ונרשמו בדיעבד לצורך ההתדיינות בתיק זה על ידי שכנתם לבניין, הגב' רונית ניסנצווייג , שעימה התובעים שיתפו פעולה בקנוניה , לאחר שהסכימו לכך שמוסך הצמוד לדירתה ישנה את ייעודו ויהפוך למשרד שגודלו כ – 20 מ"ר .

עוד טוענות הנתבעות כי התובעים שיתפו פעולה עם יו"ר הועד הנוסף באותה עת , מר יואב דנציגר , וכן גם עם משפחת ניסנצווייג על מנת לגנוב את כספיה, בכך שפעלו עימו בקנוניה בעת שהנתבעת 1 שימשה כיו"ר הועד, בכך שגבו ממנה כספים לצורך הסדרת מקום החניה עבור הנתבעת 1 מבלי שייחדו לה בפועל מקום חניה ובכך, לטענתה , גנבו מהדיירים, כלשונה , 3100 ₪ אשר נותרו בקופת הועד לאחר סיום ביצוע עבודות החניה ולאחר מכן עשו שימוש בכספים הללו לצורך מימון שכרה של האדריכלית, גב' טל לרנר , אשר הגישה בעבורם את בקשת ההרחבה .

בנוגע לעבודות הגינון טוענות הנתבעות שבמהלך חודש נובמבר 2017 התובעת קיבלה מהגנן הצעת מחיר להתקנת דשא מלאכותי בחלקת החצר הקרובה לדירתם (הצד הצפוני) בסכום של 15,300 ₪ בעוד שבמהלך אסיפת דיירים, אשר התקיימה בתאריך 7.5.2018, ציין התובע שוועד הבניין קיבל שתי הצעות מחיר נוספות גבוהות יותר ולכן נבחרה ההצעה בסכום הנמוך ביותר.

לדברי הנתבעת 2, בו ב יום היא ביקשה מהתובעת להמציא לעיונה את יתר הצעות המחיר שאותן קיבלה מגננים אחרים, ברם , לדבריה ההצעות הללו נמסרות רק לאחר ביצוע עבודות התקנת הדשא המלאכותי – טענה אשר אליבא דטענת הנתבעת 2 התבררה כטענה שקרית לאחר שבאותו יום שוחחה עם הגנן אשר ציין בפניה כי בתאריך 11/2017 ו – 4/2018 העביר לעיון התובעת הצעת מחיר להתקנת דשא מלאכותי בסכום של 15,300 ₪.

הנתבעות מציינות שבתאריך 29.5.2018 הנתבעת 2 (וכן גם דיירים נוספים) ביקשו מהתובע לשתול דשא "חי" בחלקה אשר סמוכה לדירת מגוריהן, ולכן הוסכם בסופו של יום שבנוסף תוזמן גם שתילה של דשא "חי" בשתי החלקות בסכום של 26,100 ₪ .

לטענת הנתבעות, בתאריך 1.7.2018 הנתבעת 2 יצרה קשר טלפוני עם הגנן על מנת לוודא את הגעתו לביצוע העבודות , אולם לטענתה נמסר לה שהתובעת 2 ביטלה את הזמנת שתילת הדשא שבוע לפני כן , ולכן , לטענת הנתבעות , אף אם בפועל לא נגבה מהן סכום כלשהו בגין התקנת הדשא הסינטטי בחלקה הצמודה לדירת התובעים הרי שבעשותם כן המגרש הפך בפועל לנחלתם הפרטית שלא כדין .

הנתבעות אף מוסיפות ומציינות בסיכומיהן שקמה להן טענת "אמת דיברתי" לאחר שהוכיחו את דבר היותם של התובעים "גנבים", כלשונן , לאחר שלא השיבו להן את הכספים אשר נגבו מהנתבעת 1 לצורך הסדרת מקום חניה פרטי בעבורה ולאחר שלטענתן גנבו (כלשונה) את זכויותיה של הנתבעת 1 בחלקת החצר המשותפת הסמוכה לביתם באמצעות מימון שתילת הדשא בכספם הפרטי ובדרך זו הפכו בפועל את השטח משותף זה לנחלתם הפרטית – דרך התנהלות שבגינה הן מצאו לנכון להגיש תלונה כנגד התובעים במשטרת ישראל בתאריך 29.8.2019 .

דיון והכרעה :

במקרה דנן אין מחלוקת על כך שבמקרה זה מתקיים יסוד הפרסום אשר קבוע במסגרת הוראת סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע וכי הנתבעות הפיצו כלפי התובעים אמירות פוגעניות ביותר בגנות התנהלותו של התובע ב"כובעו" כחבר נציגות ועד הבית המשותף וכנגד התובעת המשמשת כעזר לצדו.

הנטייה בפסיקה היא לראות את הביטוי "גנב" כעולה כדי לשון הרע - הגם שלא בכל הנסיבות , דהיינו כאשר הביטוי מוטח ככינוי גנאי הרי שהנטייה היא לראותו כלשון הרע במדרג הנמוך , דהיינו כאשר האמירה מיוחסת ככינוי גנאי וכמעין פרשנות לעובדות מסוימות וכפועל יוצא מכך גם הפיצוי אשר נפסק בגין אמירות אלה .

לעומת זאת, כאשר מהביטוי עולה כי מיוחסת לנפגע עבירת גניבה של ממש הרי עשוי הדבר להוות לשון הרע במדרג הגבוה של החומרה וכתוצאה מכך גם גובה הפיצוי (ראה : א(ראשון לציון) 6145-07-15 מוטי וסימה ליאני נ' גבריאל כהן מיום 27.8.2018) .

במקרה דנן הנתבעות עשו שימוש חוזר ונשנה פעמים רבות בפעלים "גנב", "רימה" ו"שיקר" על נטיותיהם השונות כלפי שני התובעים גם יחד כאשר האמירות חזרו על עצמן במספר מועדים שונים כך שבנסיבותיו הייחודיות של עניין זה שבהן הן פורסמו בקרב כלל בעלי הדירות של הבניין ברי שהן חוצות את הרף המקובל מדובר ולכן הינן מהוות לשון הרע במדרג החומרה הגבוה ביותר.

הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי קמה להן הגנת "אמת בפרסום" (הגנת "אמת דיברתי") אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

הגנת "אמת בפרסום" מצריכה קיומם של שני תנאים מצטברים לצורך תחולת הסעיף – הראשון, אמיתות הפרסום אשר צריכה להיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני או ממשמעותו המסתברת עפ"י נסיבות העניין ; התנאי המצטבר השני אותו מצריך הסעיף הינו קיומו של ענין ציבורי הנלווה לפרסום, דהיינו , האם קיים אינטרס חברתי אשר מצדיק את פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו כאשר ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה .

הגנת "אמת הפרסום" נבחנת בהיבט הרחב של העובדות הרלוונטיות, כאשר האמת שבה עוסקת הגנה זו הינה האמת המשפטית , כפי שהיא מוכחת בפני בית המשפט בהליך שמיעת הראיות , ולכן , השמטה מכוונת או רשלנית של עובדה רלוונטית אשר מעוותת את תמונת תוכן הכוונה מביאה לאי תחולתה של ההגנה ולכן בכדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין .
הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה" , כלומר שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום , וכן , שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים . עם זאת , לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה שלא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום ולכן ההגנה לא תישלל אך ורק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש .

על הפרסום לשקף את האמת כפי שהייתה בזמן הפרסום ולא כפי שנחזתה באותה עת, דהיינו לאמת העובדתית ברגע הפרסום . עם זאת , הקביעה מה הייתה האמת בעת הפרסום , תיעשה בהכרח בדיעבד שכן הפרסום לעולם יהא מוקדם למשפט העוסק בו. בתקופת הביניים שבין מועד הפרסום לבין מועד המשפט עשויות לחול התפתחויות שונות , שיכולה להיות להן נגיעה למה שפורסם ולכן ההכרעה בעניין אמיתות הפרסום צריכה להידרש לשאלה האם ההתפתחות המאוחרת מלמדת כי הפרסום לא היה אמת כבר בזמן שנעשה (ראה : דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך מיום 18.9.2014) . ‏
נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם, כאשר מידת ההוכחה הנדרשת ממנו צריכה להיבחן בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. ודוק , הגם שמידת ההוכחה הנדרשת בתביעות בתחום לשון עשויה נבחנת ככלל על פי מבחן מאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפט אזרחי , הרי שלעיתים יש מקום לבחון את נטל ההוכחה על פי אמת מידה מחמירה יותר הנהוגה בדין הפלילי (מעבר לכל ספק סביר) או במידת הצורך אף בהתאם לרמת וודאות שלישית הנדרשת מקום שצד במשפט אזרחי טוען לביצוען של עבירות פליליות, כגון זיוף, מרמה או הונאה (ראה : ע"א 844/12 דניאל מולקדנוב נ' שרה פורוש ואח' מיום 22.2.2017 סעיפים 35 – 38 לפסה"ד; רע"א 9713/07 עו"ד פואד חיר נ' סופיה שטרמל מיום 4.6.2008) .

כאמור, בהתאם לאמות המידה אשר הותוו על ידי בית המשפט העליון בעניין מולקדנוב , על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום בכל אחד מארבעת הפרסומים אשר פורסמו על ידה בתאריכים 29.5.2018 (פרסום אחד) 30.5.2018 (פרסום שני ופרסום שלישי) ו – 7.7.2018 (פרסום רביעי) עובר למועד ביצוע הפרסום .

בהתאם לאמות המידה אשר נקבעו בעניין מולקדנוב אין צורך להידרש לשאלת תחולתה של שאלת העניין הציבורי בפרסום, ככל שלא התמלא התנאי הראשון של אמיתות הפרסום (ראה : סעיף 41 לפסה"ד) , ברם , בהינתן אופי המחלוקת היצרית והקשה אשר התגלעה בין הצדדים לאורך תקופה ארוכה הנני מוכן לקבל את קיומו של תנאי זה ולראות בתובע 1 כמי שמכהן בתפקיד התנדבותי בעל מאפיינים סמי ציבוריים .

בשלושת הפרסומים הראשונים, אשר פורסמו בהפרש זמנים קצר מאוד זמ"ז בין התאריכים 29.5.2018 ועד 30.5.2018 , טוענות הנתבעות מספר פעמים כי התובעים פעלו במרמה וביצעו מעשי גניבה מתוך כוונת מכוון לפגוע בזכויותיהן הקנייניות , ובד בבד לעשות שימוש לרעה בכספים אשר נאספו לצורך שתילת הדשא בחצר הבניין .

אותן אמירות אמנם מנוסחות בצורה עמומה, כך שלמקרא מכתבי המייל קיים קושי של ממש להתחקות אחר כוונתן המפורשת של האמירות , כפי המפורטות במסגרת אותן התכתבויות , ברם מסיכומי הנתבעות עולה כי הן מתמקדות בחמישה עניינים הממחישים אליבא דשיטתן את העובדה שהתובעים מעלו בתפקידם וחמסו את כספן .

המעשה הראשון שאותו מייחסות הנתבעות לתובעים הינו רישום כוזב בספרי הועד של הכספים אשר נאספו מהדיירים לצורך סלילת מקומות החנייה.

המעשה השני, אותו מייחסות הנתבעות לתובעים הינו שימוש בחשבוניות מזויפות אשר נכתבו על ידי הדיירת גב' רונית ניסנצווייג על מנת להתחמק מתשלום חלקם היחסי בתשלום סלילת מקומות החנייה .

המעשה השלישי המיוחס לתובעים הינו שימוש שלא כדין במקום החניה שהן מימנו את הקמתו.

המעשה הרביעי אשר מיוחס לתובעים הינו נשיאה מוחלטת (ביחד עם שכנם מר שפר) במימון הוצאות הסלילה ואי השבת חלקן היחסי בתשלום הוצאות סלילת בסיום העבודות, תוך שימוש בסכום של 3000 ₪ שנותרו בקופת הועד לצורך מימון שכר טרחתה של האדריכלית .

המעשה החמישי אשר מיוחס לתובעים הינו שתילת הדשא הסינטטי בחצר הסמוכה לדירת התובעים מתוך מטרה לנכס לעצמם את החצר הסמוכה לדירתם.

כאמור מעלה, משלל האמירות המפורטות במכתבי המייל ניתן להבין שהנתבעות מייחסות לתובעים ביצוע מעשי מרמה וקנוניה ביחד עם בעלי דירות נוספים בסמוך למועד סלילת מגרש החניה המשותף .

במקרה זה אין מחלוקת שעבודות הסלילה, איסוף הכספים וההתקשרות עם הקבלן המבצע נעשו בשנת 2014 בעת שהנתבעת 1 שימשה כנציגת הועד , דהיינו לפני שהתובע נכנס לתפקידו כחבר נציגות ועד הבית (ראה : עדות התובע 1 בעמוד 4 שורה 7 ; שורות 16 – 21 ; שורות 30 – 34 ; עדות הנתבעת 2 בעמוד 6 שורות 20 – 21 לפרוטוקול) . עם זאת , לטענת הנתבעות טענת הזיוף מתבססת על הערכתן ולפיה הרישומים אשר צורפו לתצהיר התובעים אינם מקוריים אלא העתקים מפוברקים של קבלות אשר נערכו בדיעבד על ידי גב' ניסנצווייג לצורך ההתדיינות בתיק זה (ראה : סעיפים 27 – 29 לסיכומי הנתבעות).

בנדון, אין לקבל את טענת הנתבעות ולפיה העובדה שהתובעים הציגו בפני בית המשפט רישומי קבלות/ריכוז איסוף כספים מהדיירים לצורך ביצוע עבודות הסלילה שאינם רישומים מקוריים מצביעה על ביצוע מעשה מרמה אלא נהפוך הוא . על פי הוראת סעיף 173ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד – 1984 173ב(א) בעל דין מנוע מלצרף יצרף לכתב טענותיו ולתצהיריו מסמכים מקוריים ואף מנוע מלמסור לבית המשפט מסמכים מקוריים .

בענייננו, ה נתבעות לא פנו אל בית המשפט טרם הדיון בבקשה לחייב את התובעים לצרף את הרישומים קבלות המקוריות טרם דיון ההוכחות המסמכים המקוריים, ולכן לא היה מחובת התובעים להציג בפני בית המשפט במהלך ההתדיינות בתיק מסמכים מקוריים כאמור בהוראת סעיף 173ב(ב) לתקסד"א – תקנה אשר הותקנה בשל המעבר של מערכת בתי המשפט מתיקי נייר לתיקים אלקטרוניים סרוקים ובשל האפשרות שמסמך מקורי יאבד במהליך שלב הסריקה.

יתירה מכך, הנתבעות אשר נושאות בנטל ההוכחה להוכיח את טענתן החמורה כלפי התובעים (ראה : עניין מולקדנוב , שם) בחרו שלא לזמן את גב' ניסנצווייג לעדות חרף החשיבות הרבה של זימונה לצורך חקירה נגדית בבית המשפט על מנת לבסס ולאמת את טענתה בנוגע לזיוף המסמכים על ידי גב' ניסנצווייג, ומעבר לכך , יש גם לזקוף לחובתן של הנתבעות את הימנעותן מחשיפת ממצאי בירור המשטרה בעקבות תלונתה של הנתבעת 2 מיום 29.8.2018 .

משכך, מסקנתי היא שלא עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל הנדרש ולהוכיח שהתובעים עשו שימוש לרעה ברישומים מזויפים אשר נערכו על ידי גב' ניסנצוויג , וכי השניים פעלו עימה במשותף לצורך הונאתן , בכל הנוגע לרישום המדויק של הכספים אשר נאספו בשנת 2014 לצורך מימון עבודות סליל ת מגרש החנייה המשותף. לפיכך , סבורני כי בנסיבות הללו לא התמלא התנאי הראשון להתקיימות ההגנה של "אמת הפרסום" בכל הנוגע לאמירה הזו.

באשר לאמירה/טענה ולפיה לא הוקצה לנתבעות מקום חנייה למרות ששילמו בעבור סלילת מקום חנייה, הבהיר התובע במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש בחזקת הנתבעות מצוי מקום חניה שאינו פעיל , משום שהן אינן מחזיקות ברשותן רכב פרטי וכי ניתן לאמת טענה זו באמצעות עיון בתוכנית ההגשה (גרמושקה) אשר הוגשה לאישור העירייה ואף לאמת טענה זו באמצעות מחלקת הדרכים של עיריית חיפה (ראה : עמוד 5 שורות 13 – 19 לפרוטוקול) .

ודוק, עיון בפרוטוקול וועדת המשנה של הוועדה המקומית לתו"ב חיפה , שבמסגרתה נדונה בקשת התובעים להרחבת הדירות מעלה שנכון ליום הדיון (16.1.2017) , מגרש החנייה המשותף נבנה ללא היתר ולכן במסגרת בקשה זו התבקשה הסדרתם של ש ישה מקומות חנייה בעבור כלל דיירי הבניין (עמוד 153 לפרוטוקול) .

בסופו של יום החליטה הוועדה לאשר את החנייה, בנימוק שאישור החניה שהוגש וכן גם אישור החניה האופציונאלי שהוגש לאישור הוועדה נותן פתרון להסדרת מקומות החניה ורישום מקומות חניה נפרדים לכל אחד ואחד מבעלי הדירות בבניין המשותף (ראה : עמוד 157 לפרוטוקול) . לשיטת הנתבעות הסדרת מקומות החנייה הותנתה ברישומן במרשמי המקרקעין (ראה עדות הנתבעת 2 : עמוד 8 שורה 34 לפרוטוקול), ומדובר בטענה שאינה מציאותית, שאלות תכנוניות ושאלות רישום בפנקס הבתים המשותפים הינן שאלות נפרדות. אין חולק שהגשת הבקשה ואישורה העקרוני על ידי וועדת המשנה לתו"ב ומחלקת החניה (ראה גם: עדות הנתבעת 2 בעמוד 7 שורות 25– 26 לפרוטוקול), אינה כוללת קיפוח של הנתבעות דווקא, אלא הדבר מכיל הסדרה של סוגיית מקום חניה לכל דייר.

מן המקובץ לעיל עולה שלא עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל הנדרש ולהוכיח שהתובעים פעלו באופן אקטיבי על מנת לפגוע בזכותה הקניינית לעשות שימוש באחד ממקומות החנייה אשר הוסדרו לשימוש כלל דיירי הבניין, אלא נהפוך הוא , התובעים ביקשו להסדיר בעבורן מקום חנייה המיועד לשימושן , ולכן סבורני שבנסיבות הללו לא התמלא התנאי הראשון להתקיימותה של הגנת של "אמת הפרסום" בכל הנוגע לאמירה זו .

בכל הנוגע לטענת הנתבעות בנוגע לאי הסדרים הכספיים בקופת הועד, דהיינו שימוש שלא כדין בסכום של כ - 3000 ₪ אשר נותרו בקופת הועד , אי חלוקת היתרה שנותרה בקופת הועד בין כלל בעלי הדירות בבניין והטלת מלוא מימון הוצאות הסלילה על כתפיהן וכן גם על כתפיו של מר שפר , הרי שגם טענה זו הופרכה לחלוטין במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת 2 , לאחר שלא עלה בידה לנמק ולהבהיר את האמירות הללו .

מחקירתה הנגדית של הנתבעת 2 עלה כי הנימוק היחיד שעליו הינה מבססת את אמירתה בנוגע לקנוניה אשר נרקמה בין התובעים לבין יו"ר הועד דאז, מר יואב דנציגר , בכל הנוגע לאי החזרת סכום כספי בסך של 3000 ₪ אשר נותרו בקופת הועד לכלל בעלי הדירות לאחר סיום עבודות סלילת מגרש החנייה המשותף , הינה הודעת מייל שאותה שלח התובע 2 לכלל בעלי הדירות בבניין בתאריכים 30.8.2015 ו – 5.10.2015 שבמסגרתם נדרשו כלל בעלי הדירות להשיב לידיו את הסכום שאותו שילם לאדריכלית (ראה : נספח ד'1 לתצהיר התובע) . עם זאת, בחקירתה הנגדית התקשתה הנתבעת 2 לנמק את אמירותיה בכך שציינה כי הנטל להוכחת הטענה מוטל על התובע 2 וכי לא היה צורך בזימונו של מר דנציגר לצורך הוכחת הטענה (ראה : עמוד 7 שורות 27 – 36 לפרוטוקול ; עמוד 8 שורות 21 – 29) .

אשר על כן, אף בנוגע לאמירה זו לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את טענתן בנוגע למעילה כספית כלשהי מצד התובעים בכספי הועד בסיוע שכנים וחברי ועד נוספים , לצורך מימון שכר טרחתה של האדריכלית , ומשכך , סבורני שבנסיבות הללו לא מתקיימת הגנת של "אמת הפרסום" בכל הנוגע לאמירה זו קל וחומר משלא הוגשה על ידן בשום שלב של ההתדיינות תובענה כספית להשבת הכספים הנטענים (או לחילופין תביעה הצהרתית בנוגע לזכותן הנטענת בחצר המשותפת) ומשלא הוצגו ראיות לכך שמשטרת ישראל מצאה לנכון להעמיד מאן דהוא בגין המעשים המיוחסים להם. ניתן לומר בפה מלא שהטענה רפה ותלושה מן המציאות במידה כזאת שניתן להניח מה היה גורלה של אותה תלונה.

באשר לאמירה ולפיה התובעים ביקשו לנכס לעצמם זכויות קנייניות בחצר הסמוכה לדירתם, הרי שמחקירתה הנגדית בבית המשפט עולה כי היא כלל לא נדרשה לשלם בעבור התקנתו של הדשא המלאכותי אשר התקן בחצר הסמוכה לדירת התובעים (ולכן לא נגרם לה שום נזק כספי אישי כתוצאה מכך) , וכי טענתה ולפיה הצעת המחיר אותה קיבלה לידיה אושרה בידי נציגי הועד אלי אליעזר ויואב דנציגר בעל פה לא הוכחה אף היא , לאחר שלא ניתן על ידה הסבר המניח את הדעת בנוגע לאי העדתם של שני עדים חיוניים אלה בבית המשפט (ראה : עמוד 9 שורות 8 – 15 לפרוטוקול).

מן האמור לעיל עולה שאין כל שחר לטענתן של הנתבעות ולפיה מימון התקנת הדשא הסינטטי בידי התובעים פגעה כהוא זה בזכויותיהן בחצר המשותפת, כפי הנטען בסיכומי הנתבעות (ראה : סעיפים 56 ו – 60 לסיכומים) , ובפרט משלא ננקטו על ידן הליכים משפטיים בנדון ומשכך גם בנוגע לעניין זה לא מתקיימת הגנת "אמת הפרסום".

הסעד הכספי :

הפיצויים בגין לשון הרע נועדו לפצות את הנפגע על הפגיעה בשמו הטוב, לפצות על העוולה ולתקן את העוול שנגרם לו. לסכום הפיצוי יש תפקיד משמעותי בכך כאשר על הבחינה להיעשות באופן אינדיווידואלי תוך בחינת טיב הפרסום, היקפו , אמינותו ומידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים (ראה : רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף מיום 14.8.2001) .

בפסיקת פיצויים סטטוטוריים מכח חוק איסור לשון הרע על ביהמ"ש לבחון את הנזק ולקבוע פיצויים מתאימים בהתחשב במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה ובסבל שהוא חווה, בטיב הפרסום ובאמינותו , בהיקף התפוצה של הפרסום ובמידת הפגיעה שיש בפרסום . עוד עליו להתחשב בהתנהגות הצדדים – המפרסם והנפגע – לפני ואחרי הפרסום (ראה : ע"א 6903/12 CANWEST GLOBAL COMMUNICATIONS CORP ואח' נ' אלי עזור ואח' מיום 22.7.2015) .

בנוסף לכך, על בית המשפט לבחון האם יש מקום לבחון האם דברי לשון הרע היו חזרה על דברים שנאמרו והאם נקב את המקור שעליו הסתמך , האם היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע , האם הוא לא נתכוון לנפגע והאם התנצל בשל הפרסום , כאשר על בית-המשפט להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהייתה זדונית או משולחת כל רסן , וכן גם מהו היקף ההשמצה ופרסומה ואף להידרש להתנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט (ראה : ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל מיום 30.5.1973) .

במקרה דנן אמנם מדובר בפרסום אשר נעשה בהתכתבויות מייל בקרב קבוצת שכנים מצומצמת של שש משפחות בלבד שאינו פרסום נרחב מה גם שחלק מאותם שכנים שאליהם הועברו הודעות המייל היה מצוי בסכסוך עם הנתבעות, ואף מודע להקשרם של הדברים, כך שהפגיעה בשמם הטוב של התובעים בפני שכניהם, מרוסנת במידת מה.

במקרה זה אמנם מדובר בפרסומים שתוכנם אמנם צריך להיקרא כמקשה אחת הנוגעים לניהול ענייני הבית המשותף ברם אין חולק שהשימוש הבלתי מבוסס שאותו עשו הנתבעות באמירות חמורות מאוד כלפי התובע ורעייתו לכל אורך ההליך המשפטי בתיק זה מבלי כל יכולת להוכיחן ולו גם ברף הראייתי הנמוך ביותר.

סבורני שהנתבעות היו משוכנעות באמיתות דבריהן, ודבקותן בכך ניכרה לכל אורך ההליך המשפטי, אולם מנגד נראה כאילו הנתבעות עשו להן מטרה ונוהג, להכפיש את התובעים בפני השכנים, כאשר גם אם היו מודעים השכנים שזהו אופי התנהגותן של הנתבעות, עדיין מדובר באותם ביזוי והשפלה מפניהם בא דבר החקיקה להגן, ובהתאם ראוי לחייב הנתבעות בפיצוי בגין העוולה, תוך פסיקת סכום שעד כובה הפיצוי הסטטוטורי, ואשר גובהו יוערך על ידי בית המשפט בהתחשב גם ביתר השיקולים, ובהם היקף הפרסום, החזרה עליו וכיו"ב כנזכר לעיל.

סוף דבר :

בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה הנני מוצא לנכון לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי כספי לטובת התובעים , ביחד ולחוד, בסכום כולל של 20,000 ₪ .

בנוסף לכך, יישאו הנתבעות בהוצאות התובעים בסך של 2000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. הוצאות המשפט משקפות את התרשמותי אודות התנהלותן האגרסיבית והכוחנית של הנתבעות במהלך הדיונים, השימוש בשפה בוטה ופוגענית ביותר, שהוטחו בתובעים בלא שיקול דעת ובלא היסוס.

ניתן היום, ה' טבת תש"פ, 02 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.