הדפסה

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 37879-12-13

בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעים
1.רו"ח בועז מקלר ת.ז. XXXXXX598
2.רון רוגין – עורכי דין ח.פ. 514302017
ע"י עו"ד שי כהן

נגד

הנתבעת
מירון מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ מ.א. 570009175
ע"י עו"ד עמית בן צבי

פסק דין

תביעה כספית על סך 54,772 ₪, שהוגשה בסדר דין מקוצר, לתשלום שכר בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים.
בתאריך 18.9.14 ניתנה החלטת כב' הרשמת ספרא-ברנע, בדבר מתן רשות להתגונן, לאור הסכמת התובעים, ולאחר שהתקיים דיון בבקשה.

התובע 1 (להלן:"רו"ח מקלר") הינו רואה חשבון, בעל משרד העוסק בטיפול בענייני ההתיישבות העובדת ובטיפול בענייני אגודות שיתופיות וקיבוצים מול רשויות השלטון.
התובעת 2 הינה חברת עורכי דין בשליטתו של עו"ד רון רוגין, המתמחה אף הוא בייצוג אגודות שיתופיות וקיבוצים מול רשויות השלטון. ההתייחסות בפסק הדין לפעילות התובעת 2, תהיה באמצעות עו"ד רוגין עצמו (להלן:"עו"ד רוגין").

הנתבעת, אגודה שיתופית שחבריה הם בעלי נחלות במושב מירון , התקשרה עם התובעים בהסכם, בתאריך 23.3.2005 (להלן: "ההסכם" - נספח א' לתצהיר עו"ד רוגין).
במסגרת ההסכם, התחייבו התובעים לפעול בנאמנות ובמסירות, עבור הנתבעת, לשם הפחתת דמי החכירה שמשלמת הנתבעת למינהל מקרקעי ישראל.
בתמורה להתחייבות התובעים, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים שכר בהיקף של 30% + מע"מ מתוך ההחזרים, כתוצאה מההפחתה בדמי החכירה, הן לתקופה שלפני החלטת השינוי (ככל שתהיה תחולה רטרואקטיבית) , והן לתקופה של 3 שנים ממועד החלטת השינוי.

לטענת התובעים, בזכות פעולות שביצעו, בהתאם להתחייבותם על פי ההסכם, התקבלה בסופו של דבר לקבלת החלטה 1208 של מועצת מקרקעי ישראל (נספח י' לתצהירי התובעים) ששירתה את הנתבעת והובילה להפחתת החיוב בדמי חכירה.
לאחר קבלת החלטה 1208, המשיכו התובעים לפעול מול גורמים בכנסת, תוך שעו"ד רוגין נוטל, בעצמו, חלק בניסוח התיקון החקיקתי – תיקון 39 לחוק יסודות התקציב ורו"ח מקלר נוטל חלק בישיבות ועדות הכנסת, על מנת לשכנע את חברי הועדה להחיל את התיקון החקיקתי באופן רטרואקטיבי, ועל מנת לוודא כי ההחלטה לא תהא כפופה לאישור האוצר.
לטענת התובעים, על הנתבעת לשלם להם את שכרם, בהתאם להסכם, בצירוף ריבית בשיעור של 1% לחודש, כמוסכם.

לטענת הנתבעת, ההחלטה בדבר הפחתת דמי החכירה החלים על הנתבעת, לא נבעה מפעילותם של התובעים על פי ההסכם, ועל כן אין הם זכאים לתשלום שכר.
לטענת הנתבעת, זכתה בהחזר דמי חכירה בעקבות החלטת מועצת מקרקעי ישראל ותיקון חקיקה, שיזמה הכנסת, תיקון 39 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985. על כן, "החלטת השינוי" היתה פרי יוזמת הכנסת, ולא פרי מאמציהם של התובעים. לטענתה, לא הוכיחו התובעים כי פעילותם, היא בל בד או באופן עיקרי, הובילה לחקיקת החוק.
עתירה שהגיש עו"ד רוגין בשם הנתבעת ואגודות שיתופיות נוספות נדחתה, וההסכם עליו חתמו הצדדים לא כלל שירותים מסוג ייזום וקידום הליכי חקיקה.
הנתבעת שילמה לתובעים סך של 9,725 ₪ על חשבון שכרם, אך לטענתה, גם סכום זה לא היה מקום לשלם.

דיון והכרעה
עו"ד רוגין ורו"ח מקלר פירטו בהרחבה, בתצהיר יהם, את המצב הנורמטיבי שקדם למועד חתימת ההסכם;
ברקע ההתקשרות, עמדה החלטת מועמת מקרקעי ישראל מספר 817, על פיה ניתן פטור מלא מתשלום דמי חכירה מהוונים למינהל מקרקעי ישראל (בשמו נכון למועד האירועים, להלן:"ממ"י") ביישובי קו עימות בגזרת לבנון, החל משנת 1998 ואילך, לכל מטרות החכירה, למעט חוכרים בתנאי נחלה.
בשנת 2002 התקבלה החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 918, שנועדה לבטל את האבחנה בין סוגי החכירות השונים ביישובי קו עימות, וקבעה כי יישובי קו העימות בגזרת לבנון יהיו פטורים מתשלום דמי חכירה שנתיים, המשתלמים בחוזים בתנאי נחלה. עם זאת, משרד האוצר סירב לאשר את החלטה 918, בהתאם לסמכות הנתונה לו על פי סעיף 40(ג) לחוק יסודות התקציב תשמ"ה – 1985 ועל כן ההחלטה לא יושמה.
בסעיף 1 להסכם, התחייבו התובעים כלפי הנתבעת:
"לפעול בנאמנות ובמסירות למען אינטרס הלקוח, ובפרט - לקבלת החלטה ו/או פסק דין של בית משפט ו/או ערכאה שיפוטית ו/או מעין שיפוטית אחרת ו/או החלטה של כל גורם ממשלתי ו/או מנהלי ו/או שלטוני לרבות מינהל מקרקעי ישראל ו/או מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "החלטת השינוי"), על פיהם יופחתו תשלומי דמי החכירה עבור קרקע המשבצת החקלאית בהשוואה לתשלומים ו/או החיובים במועד כריתת חוזה זה (להלן: "ההחזרים").

במסגרת ההסכם, הובהר לנתבעת כי התובעים מעניקים, במקביל, את אותם שירותים ללקוחות נוספים (סעיף 2 להסכם).
לצורך יישום ההסכם, חתמה הנתבעת על כתב הסכמה ויפוי כח לטובת התובעים (נספח ב1 לתצהיר רוגין) ועל כתב הרשאה לייצוג ולטיפול משפטי (נספח ב2 לתצהיר רוגין).

לאחר חתימת ההסכם, הגיש עו"ד רוגין, בשמם של עשרות קיבוצים ומושבים עתירה לבג"צ נגד מועצת מקרקעי ישראל, בג"ץ 10695/05 קיבוץ משגב עם ואח' נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח' (להלן:"העתירה לבג"צ) הדיון בעתירה נמשך, עד לאחר קבלת החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208, ופסק הדין בה ניתן ביום 16.1.12 .

במקביל להגשת העתירה, פעלו התובעים "בערוצים" נוספים. בתצהירו, מפרט עו"ד רוגין בפירוט רב, את כל המהלכים בהם נקטו התובעים, על מנת להוביל לקבלת החלטת השינוי, כלומר, על מנת להגיע למצב שלישובים החקלאיים בקו העימות בצפון, המשלמים דמי חכירה שנתיים בתנאי נחלה, יינתן פטור מתשלום דמי חכירה.
עו"ד רוגין הצהיר, וכך גם העיד, כי במהלך הדיון בעתירה לבג"צ, הלכה והתגבשה אצלו התובנה, כי הדרך המרכזית והאפקטיבית לפתרון הסוגיה היא דרך חקיקה ראשית, משום שכבר בשנת 2002 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטה המעניקה פטור מתשלום דמי חכירה בתנאי נחלה ליישובי קו העימות, אלא שההחלטה לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות משרד האוצר. לדבריו, גם השופט רובינשטיין שדן בעתירה לבג"צ המליץ לפנות לדרך של חקיקה.
על כן, פעלו התובעים במסגרת דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת, על מנת לשכנע את ח"כ ישראל חסון, יו"ר הוועדה, בדבר הצורך בשינוי חקיקה. לצורך כך, השתתפו התובעים בישיבה רבת משתתפים שהתקיימה, בוועדת הכלכלה של הכנסת ביום 28.10.08.
בהמשך, סייע עו"ד רוגין בניסוח ובעריכה של טיוטות הן של החלטת מועצת מקרקעי ישראל, והן של התיקון החקיקתי הנדרש, כך שהחלטת המועצה לא תהיה כפופה לסעיף 40(ג) לחוק יסודות התקציב (נספחים ה2 ו- ה3 לתצהירו).

כל טענותיו של עו"ד רוגין, כפי שהן מפורטות בתצהירו, נתמכות בנספחים המאשרים אותן, ואף אחת מהן לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית.
בתמצית, אלה הן הפעולות העיקריות שביצעו התובעים לשם קידום ההחלטה:
מספר פניות בכתב אל היועצת המשפטית של ממ"י, עו"ד גב' זכאי נוימן בשנת 2005.
הגשת עתירה לבג"צ בתאריך 17.11.2005 (בג"צ 10695/05) וניהול הדיון בה .
השתתפות בוועדת הכלכלה של הכנסת ביום 28.10.08.
הכנת טיוטות להחלטת המועצה ולתיקון החקיקתי לחוק יסודות התקציב.
פעילות ציבורית והסברתית כולל פניה אל ח"כ ושרים (נספחים ו23-ו26).
הגשת עצומות של יישובי קו עימות וראשי המועצות לוועדת השרים לענייני חקירה (נספח ז' לתצהיר רוגין).
הצעת חוק שניה שהוגשה ביום 30.6.2010 (נספח ח' לתצהיר רוגין).

לטענת התובעים, בעקבות המאמץ שהובילו, כמפורט לעיל, התקבלה בסופו של דבר, בתאריך 5.7.2010, החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1208 (נספח ט' לתצהיר רוגין), שאישרה את הצעת החוק בעניין הפחתת דמי החכירה והשכירות המוטלים על הנתבעת ויישובים אחרים.
בנוסף, בתאריך 11.7.2010 התקבלה החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה בנדון, על סמך נוסח הצעת חוק שניסח עו"ד רוגין עצמו, שהועברה אל הועדה באמצעות ח"כ וקנין.
בהמשך, על מנת לוודא שהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208 לא תהא כפופה לאישור משרד האוצר, בהתאם לסעיף 40(ג) לחוק יסודות התקציב, ועל מנת שמתן הפטור לא יותנה בהסדרת חובות העבר, המשיכו התובעים בפעילות מול ועדת השרים לענייני חקיקה, ובישיבות ועדת הכספים של הכנסת ביום 10.8.2010 וביום 12.12.2010 השתתפו רו"ח מקלר ועו"ד שנקלר ממשרד עו"ד רוגין.
בסופו של דבר עלה בידי התובעים לשכנע את ועדת הכספים של הכנסת כי מתן הפטור לא יותנה בתשלום חובות העבר, וכי יבוצע תיקון חקיקתי שמשמעותו תחולה רטרואקטיבית של שנה, להחלטת מועצה 1208 היינו מיום 1.1.2010 (פרוטוקולי הדיונים בוועדות הכנסת צורפו כנספחים יא1 –יא2 לתצהיר רוגין).
בתאריך 3.1.2011 אושרה הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית, ובוצע תיקון חקיקתי, תיקון מספר 39 לחוק יסודות התקציב תשמ"ה – 1985 במסגרתו תוקן סעיף 40(ה) לחוק, המעניק פטור מתשלום דמי חכירה לכל יישובי קו העימות, על אף האמור בסעיף 40(ג) לחוק, ובאופן רטרואקטיבי, מיום 1.1.2010.

לטענת הנתבעת, תשלום שכרם של התובעים אינו נגזר באופן אוטומטי מכל החזר שתקבל הנתבעת בגין דמי חכירה שנתיים, שכן התובעים זכאים לתשלום שכרם רק אם אותו החזר או אותה החלטת שינוי, הושגה על ידי התובעים במסגרת פעולתם למען הנתבעת.

בסיכומיה, טוענת הנתבעת כי המחוקק הראשי ראה לנכון לתקן עיוות, כאינטרס ציבורי, באמצעות חקיקה ראשית, מכאן שלא ניתן לטעון כי פעילותם של התובעים היא שגרמה לעצם גיבושה של החלטת השינוי.
כאמור, במהלך חקירתו הנגדית, חזר עו"ד רוגין על עיקרי העובדות המפורטות בתצהירו, ולא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענותיו, מהן עולה בבירור, כי החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208 ותיקון 39 לחוק יסודות התקציב, היו תוצאה של מאבק מתמשך של יישובי קו העימות, מאבק שהתובעים הובילו וכיוונו, באמצעות השתתפות בדיוני ועדות הכנסת, הצבעה על הצורך בקבלת החלטה שעניינה פטור מתשלום דמי חכירה ביישובים החקלאיים בקו העימות, וייעוץ שוטף ביחס לאופן שבו יש לבצע את השינוי הנדרש.

אין חולק כי המחוקק הוא שבחר לתקן עיוות, כטענת הנתבעת. עם זאת, תהליכי חקיקה אינם מתקיימים בחלל ריק. על פי רוב, הם תוצאה של פעילות לגיטימית, שמטרתה להאיר ולהציף בפני גורמים שיש באפשרותם לקדם חקיקה, את העיוותים או הכשלים המצריכים תיקון.
התובעים הוכיחו כי מאבקם העיקש, באמצעות הובלת המושבים והקיבוצים בקו העימות בצפון למאבק משפטי וציבורי בהחלטת ממ"י, החל משנת 2005, הוא שהוביל בסופו של דבר לשינוי המיוחל, בשנת 2011.

התובעים הביאו ראיות למכביר, להוכחת מעורבותם הממשית בהליכים שקדמו לתיקון החקיקה ולהחלטת מועצת מקרקעי ישראל.
עדויותיהם של העדים מטעם התובעים, היו מהימנות בעיני, כולן, ולא נסתרו.
מצאתי כי עו"ד רוגין ורו"ח מקלר העידו ביושר ובדיוק רב, על העבודה המאומצת שהשקיעו בקידום האינטרסים של לקוחותיהם משך מספר שנים. גם עובדי משרד רו"ח מקלר, מר גדיש ומר וויל, העידו בכנות ובמקצועיות.

לצורך הוכחת התביעה, התובעים לא נדרשו להוכיח, כי רק בזכות עבודתם שלהם, התקבלו החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208 והתיקון לחוק יסודות התקציב, שכן כמו כל החלטה או הליך חקיקתי, יתכן שהיו גורמים נוספים שהובילו לשינוי המצב הנורמטיבי ששרר בתחום ערב החתימה על ההסכם. עם זאת, די בכך שהתובעים הוכיחו כי קיימו את התחייבותם החוזית כלפי הנתבעת ומושבים אחרים, וכי השקיעו מניסיונם ומזמנם, על מנת לקדם את הרעיון שלשמו לחמו הנתבעת ויתר המושבים בצפון.
הנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה כי גורמים אחרים פעלו במקביל לתובעים, על מנת להניע את השינוי החקיקתי המיוחל. מכל מקום, אף אם אניח כי היו גופים נוספים שדאגו להציג בפני מועצת מקרקעי ישראל וחברי כנסת ישראל, את ה צורך בתיקון החקיקה, הרי מאחר שלא ניתן לכמת את תרומת עבודתם של התובעים לשינוי, לעומת תרומתם של אחרים, התובעים זכאים לשכרם על פי ההסכם .

אין חולק, כי החלטת השינוי לא התקבלה לאור פסק הדין בעתירה, על כן טיעוני הנתבעת שמטרתם להוכיח כי העתירה נדחתה, אינם מהווים הגנה מפני התביעה .
לטענת הנתבעת, עדותו של עו"ד רוגין לפיה גם בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) הציע, במהלך הדיון בעתירה, לשקול פעולה בדרך חלופית, אינה מוצאת ביטוי בפרוטוקול הדיון. אין לקבל את הטענה, שכן הדברים דווקא מתיישבים עם דבריו של כב' השופט רובינשטיין, ומוצאים ביטוי בפרוטוקול הדיון בעתירה, מיום 1.4.09, הן בעמוד 3 שורה 9 בפרוטוקול, והן בעמ' 5 לפרוט' ש' 24 (הפרוטוקול צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת).
רו"ח מקלר, שפירט אף הוא בתצהירו את מכלול הפעולות שביצעו התובעים בהתאם להסכם, העיד, כי בשיחות שקיימו התובעים עם חברי הכנסת, עימם נועדו בנושא, ציינו בפניהם לא אחת את העובדה שבית המשפט העליון ציין שיש אפשרות לפעול בכיוון של תיקון חקיקה (ראו עדותו בעמ' 12 לפרוט' ש' 29-32).

הנתבעת מפנה לדבריו של בית המשפט העליון, בסעיף 4 לפסק הדין, מהם עולה כי בית המשפט העליון סבור שעצם העובדה שהתקבלה החלטת מועצה 1208, אין בה כדי להוכיח כי היתה אפליה. מכאן, טוענת הנתבעת, לא היה הכרח בהגשת העתירה, שנסמכה כולה על טענת האפליה, כדי להביא להחלטת השינוי.
אין חולק כי העתירה נדחתה, וכי החלטת השינוי לא נבעה מקבלת העתירה .
עם זאת, העתירה נדחתה, רק ביום 16.1.2012, לאחר שהיתה תלויה ועומדת משך 7 שנים, במהלכן פעלו התובעים בדרכים חלופיות. בפתח החלטת בית המשפט העליון, הדוחה את העתירה, מציין בית המשפט, כי הדיון בעתירה, בכל הקשור לעתיד, התייתר, לאור קבלת החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1208, ונותר להכריע רק בסעד ביחס לתקופה שמיום הגשת העתירה עד מועד תחולתה של החלטה 1208. סעד זה לא ניתן לעותרים, בין היתר משום שבית המשפט סבר כי אין בקבלת ההחלטה כדי להוכיח כי קודם לכן היתה אפליה.
יודגש, כי התובעים המשיכו במאבקם, גם לאחר דחיית העתירה, והצליחו להחיל את החלטת 1208 תחולה רטרואקטיבית של שנה, היינו החל מיום 1.1.2010.

דחיית העתירה אינה מלמדת כי דין התביעה להידחות, שכן העתירה היתה רק אחד המהלכים בהם נקטו המבקשים, הראשון שבהם, ובעקבותיה ננקטו עוד מהלכים רבים. ארחיק לכת ואומר, כי גם אם אניח שלעצם הגשת העתירה לא היתה כל השלכה על קבלת החלטת השינוי (החלטה 1208 ושינוי החקיקה), אין בכך להוביל לדחיית התביעה, שכן התובעים הוכיחו כי ההחלטות שהובילו בסופו של דבר לשינוי, התקבלו תוך מעורבות ממשית שלהם, באפיק שונה מזה שננקט עם הגשת העתירה לבג"צ - באמצעות השתתפות בוועדות הכנסת, פנייה לגופים מקצועיים שונים, ומתן ייעוץ בניסוח.

עוד טוענת הנתבעת, כי שירותים לצורך ייזום וקידום הליכי חקיקה בכנסת, כלל לא נכללו בהסכם בין הצדדים. הוסיף והעיד העד מטעם הנתבעת, כי "לובינג" יודעים חברי האגודה לעשות לבד, ולשם כך לא היו מתקשרים בהסכם עם התובעים.
יתרה מכך, לטענת הנתבעת, רעיון "ייזום החקיקה" התגבש אצל התובעים רק לאחר מועד החתימה על ההסכם, ומשכך ברור כי לא נכללה בהסכם. למעשה, כך לטענת הנתבעת, פעילותו של עו"ד רוגין בניסוח הצעת החוק, כלל אינה פועל יוצא של יחסיו החוזיים עם הנתבעת אלא נעוצה ביחסיו הטובים והישנים עם ח"כ חסון (ראו עדותו בעמ' 9 ש' 12-13, 20).

אין לקבל את הטענות. אף אם עו"ד רוגין הכיר את ח"כ חסון שנים רבות, ובשל האמון הרב שנתן בו ובכישוריו המקצועיים, ביקש ח"כ חסון לקבל את הערותיו או הצעותיו של עו"ד רוגין בעניין ניסוח הצעת החוק, אין בכך כדי לסתור את טענת התובעים לפיה המניע לפעילותם של עו"ד רוגין ורו"ח מקלר היה התחייבותם החוזית כלפי הנתבעת, וכלפי יתר לקוחותיהם, מושבים וקיבוצים מיישובי קו העימות בצפון, ששכרו את שירותיהם בנדון. משלא נטען, וממילא לא הוכח, כי ח"כ חסון שכר את שירותיו של עו"ד רוגין בשכר, ברור כי עו"ד רוגין נענה לפנייתו של ח"כ חסון, משום שהדבר עלה בקנה אחד עם מאמציו לקידום הנושא, עבור לקוחותיו, המושבים שמהם קיבל שכר עבור עבודתו (מכולם למעט הנתבעת).

לטענת התובעים, הטענה בדבר מועד התגבשות ההחלטה כי יש לפעול לייזום חקיקה בנושא, מהווה הרחבת חזית, שאין להתירה. אכן, מדובר בהרחבת חזית אסורה, אולם דין הטענה להידחות גם לגופה, משום שהאופן שבו בחרו התובעים לקדם את המטרה שלשמה שכרו הנתבעת ויישובים רבים נוספים את שירותיהם, נתון לשיקולם, כל עוד הוא עולה בקנה אחד עם נוסח ההסכם.
לשונו הרחבה של סעיף 1 להסכם, המפרטת את התחייבותם של התובעים כלפי הנתבעת, בגינה התחייבה הנתבעת לשלם להם, כוללת החלטה של "כל גורם ממשלתי ו/או מנהלי ו/או שלטוני לרבות מינהל מקרקעי ישראל ו/או מועצת מקרקעי ישראל."
אין חולק כי החלטת מועצה 1208 נכנסת לגדרו של הסעיף, בהיותה החלטת מועצת מקרקעי ישראל, ואילו תיקון החקיקה הינו החלטה של גורם שלטוני – הכנסת, וכפי שתיארתי לעיל, התובעים הוכיחו את מעורבותם הרבה בדיוני הועדות השונות בכנסת, ועדות שהינן גוף שלטוני ללא ספק, ושבאמצעות עבודה מאומצת שלהן, התאפשר תיקון החקיקה.

יתרה מכך, הוכח כי הנתבעת היתה מודעת, לאורך כל התקופה שממועד חתימת ההסכם ועד להשגת התוצאה הרצויה, למהלכים שביצעו התובעים.
עד התובעת שמעון גדיש, מנהל משרדו של רו"ח מקלר בעפולה, העיד כי נפגש עם מר מרדכי הלפרין, יו"ר ועד הנתבעת אז והיום, בתאריך 22.6.09 ועדכן אותו במצב הטיפול בעתירה.
גדיש הצהיר, כי במהלך כל השנים קיים קשר טלפוני רציף עם הלפרין ועם מזכירתו, במהלכן ניתנו לו עדכונים שוטפים, שנמסרו לכל אותם היישובים שעבורם טיפלו התובעים בנושא הפחתת דמי החכירה. עדותו לא נסתרה, וכפי שאפרט בהמשך, גם לאחר קבלת הדרישה לתשלום שכר הטרחה, לא טענה הנתבעת כי התובעים אינם זכאים לשכרם, אלא שילמה חלק מהשכר.

בתאריך 10.12.2009 העביר לחתימת הנתבעת את העצומה שהכינו התובעים לוועדת השרים לענייני חקיקה, ושוחח עם הלפרין, אשר החזיר לו את העצומה כשהיא חתומה, באמצעות הפקס (נספח ג'2 לתצהירו).
כלומר, במועד זה, לכל המאוחר, ידעה הנתבעת שהתובעים פנו לאפיק של שינוי חקיקה, ובחתימתה על העצומה הביע ה את הסכמת ה לדרך פעולה זו, כחלק מההסכם.

מטעם הנתבעת העיד מר יוסף חי בולטון, אשר החליף את המצהיר המקורי, יו"ר הועד המקומי של הנתבעת מר הלפרין, שנבצר ממנו להתייצב לדיון, בשל נסיעה דחופה, לטענתו.
בולטון הצהיר כי אינו ח בר ועד האגודה, אולם הוא חבר אגודה, ויד ימינו של הלפרין.
בולטון העיד, כי עד כמה שידוע לו, הנתבעת שכרה את שירותי התובעים כמשרד עו"ד ורואה חשבון, על מנת שיפעלו מול ממ"י, שכן, לדבריו, למר הלפרין יו"ר הועד, מספיק קשרים בכנסת, ועל מנת לעשות פעולה של "לוביסטיקה" לא היתה הנתבעת נזקקת כלל לשירותיהם של התובעים.
עם זאת, בולטון אישר, כי בתצהירו, ובתצהיר עדותו הראשית של הלפרין, שהוחלף בתצהיר זהה שלו עצמו, לא נטען כי הלפרין ניצל את קשריו הטובים בכנסת על מנת לקדם את התיקון לחוק במקרה הנדון.

אין לקבל את טענת הנתבעת, לפיה העבודה ביצעו התובעים היתה עבודת "לובינג". הוכח כי התובעים, שלהם נ יסיון עשיר בייצוג מושבים וקיבוצים מול רשויות השלטון, היתה עבודה מקצועית מאומצת, שכללה הגשת עתירה לבג"צ, והשתתפות במספר רב של ישיבות מקצועיות, כולל ישיבות בוועדות הכנסת השונות, לצורך גיבוש הצעת חוק וניסוחה.
מכל מקום, כאמור, הנתבעת לא טענה כי התיקון לחוק היה תוצאה של עבודת לובינג שעשה הלפרין עצמו, וכפי שהבהרתי לעיל, נוסח סעיף 1 להסכם כולל גם החלטה שהינה תוצאה של שינוי חקיקתי. בנוסף, כאמור, הלפרין ידע, בעצם חתימתו על העצומה (נספח ח' לתצהירו), כי התובעים מתכוונים לפעול במישור תיקון החקיקה, שכן העצומה היתה מיועדת לוועדת השרים לענייני חקיקה. משחתמה הנתבעת על העצומה, רואים אותה כמי שהסכימה לכך שהתובעים ימשיכו לייצג אותה, ולפעול בהתאם להסכם, גם במישור זה.

הנתבעת שילמה לתובעת, על חשבון חובה על פי ההסכם, סכום של 8,384 ₪ בצירוף מע"מ, ללא כל מחאה, ומבלי שהעלתה כל טענה לפיה אין היא חייבת בשכרם של התובעים, זאת אף שהטענות העובדתיות המהוות את טענות ההגנה שלה, היו ידועות לה כבר בעת ביצוע התשלום.

לאור כל האמור, אני קובעת כי התובעים קיימו את התחייבותם על פי ההסכם, וכי על הנתבעת לשלם להם את שכרם, בהתאם להסכם.

גובה החוב
מכח ההסדר החקיקתי שהושג, על פי החלטת מועצה 1208 בצירוף תיקון חוק יסודות התקציב, זכאית הנתבעת לפטור מדמי חכירה שנתיים לממ"י החל מיום 1.1.2010.
שכר הטרחה, על פי ההסכם, הינו 30% מכל ההחזרים שיתקבלו כתוצאה מהחלטת השינוי, לתקופה רטרואקטיבית, שלפני מועד השינוי, ולתקופה של 3 שנים לאחר החלטת השינוי (סעיף 5 להסכם).

לטענת הנתבעת, החוק נכנס לתוקף בשנת 2011 ופטר את הנתבעת מתשלום דמי חכירה ממועד חקיקת החוק ואילך. בהמשך, נקבעה תחולה רטרואקטיבית החל מיום 1.1.2010. עם זאת, החל ממועד כניסת החוק לתוקף לא ניתנו החזרים בגין דמי חכירה, שכן ניתן פטור מלא. על כן, מאחר שלשון ההסכם נוקטת במונח "החזרים" בלבד, זכאים התובעים, לכל היותר, לתשלום שכר בהתאם להסכם, בגין החזרים לתקופה שמיום 1.1.2010 ועד כניסת החוק לתוקף (1.1.2011).
אין לקבל את הטענה, המועלית בחוסר תום לב;
הנתבעת קיבלה פטור מלא בגין תשלום דמי חכירה, משמעות הדבר היא כי לו היו משלמים את דמי החכירה, אלה היו מוחזרים להם, משלא שילמו - לא הוחזרו להם.
פטור מלא, הינו הטבה משמעותית יותר מהחזר חלקי, והמשמעות של פטור הינה החזר מלא. על כן ברור כי בגין פטור זכאים התובעים לתשלום.
לשון ההסכם ברורה, ועל פיה זכאים התובעים לתשלום של 30% מכל דמי החכירה שנחסכו מהנתבעת החל מיום 1.1.2010 וכלה ביום 31.12.2013 (שלוש שנים ממועד כניסת ההסדר לתוקף).

שמעון גדיש העיד כי בתאריך 28.8.2011 נשלחה דרישת התשלום הראשונה אל הנתבעת, ביחס להפחתת דמי החכירה לשנת 2010 בלבד (נספח ו'1). בתאריך 6.9.2011 נשלח לבקשתו, מכתב דרישה שני, המהווה תיקון לדרישה הראשונה בסך 8,384 ש"ח(נספח ו'2 לתצהירו).
ההסבר לטעות ולצורך בתיקון, פורט בהרחבה בעדותו של וייל (בעמ' 16 ש' 29-34). מכל מקום, סכום זה שולם על ידי הנתבעת בשתי המחאות שזמן פרעונן 10.9.11 ו- 12.9.11, ומעולם לא התקבלה כל פניה מהנתבעת בנושא, בדרישה להשיב את הסכום ששולם.
מאוחר יותר נשלחו דרישות תשלום נוספות. לדבריו, שלח את דרישות התשלום אל הנתבעת, וכי הנתבעת מעולם לא חלקה על חישוב שכר הטרחה ולא טענה שהחישוב אינו נכון (בעמ' 5 לפרוט' ש' 4-5).
גדיש פירט, בתצהיר עדותו הראשית, את המספר הרב של דרישות תשלום שנשלחו אל הנתבעת, אשר אף אחת מהן לא נענתה. כמו כן, נערכו מספר רב של שיחות בהן שב וביקש מהלפרין לפרוע את החוב, ובתאריך 8.11.12 אף הציע לו הנחה של 20% על החוב הקיים ועל החוב הצפוי לעתיד, בגין שנתיים נוספות. גדיש הציע לנתבעת לשלם 33,873 ₪ כולל מע"מ במקום החוב בסך 42,342 ₪ (נספח ח'2 לתצהירו), אך החוב לא שולם, אף שמר הלפרין התחייב והבטיח לשלמו.
משלא שולם החוב, בהנחה של 20%, אין התובעים מחויבים להעניק לנתבעת כיום, את אותה הנחה, והם זכאים לעמוד על מלוא התשלום, בצירוף ריבית בהתאם להסכם.

בסעיף 50 לתצהיר עדותו הראשית, מפרט גדיש את אופן חישוב החוב.
החוב הינו 30% מהסכום הכללי של דמי החכירה השנתיים שמהם הופטרה הנתבעת החל מיום 1.1.2010 (שנה לפני תחילת התיקון לחוק) ועד 31.12.13 (שלוש שנים לאחר קבלת החלטת השינוי, בהתאם להסכם). סכום החוב, לפני מע"מ מסתכם ב- 49,790 ₪ מסכום זה נוכה הסכום ששולם על ידי הנתבעת, בסך 8,384 ₪ (לפני מע"מ). לסכום שהתקבל יש להוסיף ריבית הסכמית בשיעור של 1% לחודש, כלומר עד ליום 19.12.13 מסתכם החוב בסכום של 46,375 ₪. לסכום זה יש להוסיף מע"מ.
אופן החישוב לא נסתר על ידי הנתבעת, אשר למעשה לא חלקה על אופן החישוב, ולא העלתה טענה ממשית נגדו.

בסיכומיה, העלתה הנתבעת, לראשונה, טענה לפיה משבצת הקרקע שלה אינה כוללת עודף קרקע.
התובעים טוענים כי מדובר בהרחבת חזית, ובטענה שלא עלתה בבקשת הרשות להתגונן ולא ניתנה בגינה רשות להתגונן. הדין עם התובעים, אכן מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ועל כן אין להידרש לה, שכן נמנעה מהתובעים האפשרות להתמודד עם הטענה ולהביא ראיות להפרכתה.
מכל מקום, רו"ח מקלר העיד כל האופן בו בוצע חישוב שכר הטרחה הנדרש, בהתאם לפטור שניתן לנתבעת כל שנה, על פי שטח הקרקע שהחזיקה (בעמ' 13 לפרוט' ש' 4-16). העד שמעון גדיש, העיד אף הוא בנושא, באופן מפורט, והבהיר כי הנתבעת חויבה בדמי חכירה על פי הנחלות שהחזיקה, ועל פי שטח נוסף שהחזיקה (בעמ' 5 ש' 6-17). עדויותיהם של השניים, שהיו מפורטות והעידו על ידע ומקצועיות בתחום, לא נסתרו.
על כן, הטענה נדחית.

טענת הנתבעת לפיה התובעים חייבו אותה על בסיס הסכם אחר, בתאריך 22.6.09 מהווה אף היא הרחבת חזית שאין להתירה. מכל מקום, העד אריאל וויל העיד כי מדובר בטעות סופר בציון תאריך ההסכם בלבד, וכי דרישת התשלום נעשתה על בסיס ההסכם נשוא התביעה, שנחתם בתאריך 23.3.2005 (בעמ' 16 לפרוט' ש' 11-23). תאריך ההסכם הנכון מצוין בכל דרישות התשלום.
גם עדותו של רו"ח מקלר, שסבר כי התאריך 22.6.09 מתייחס להסכם אחר, שלא יצא אל הפועל, אינה יכולה להוות הגנה מפני התביעה, שכן מקלר העיד כי התביעה ממילא אינה בגין אותו הסכם מיום 22.6.09 אלא בגין ההסכם מיום 23.3.05 (בעמ' 13 לפרוט').
מכל מקום, אם היתה בפי הנתבעת טענה כי נחתם הסכם אחר בינה לבין התובעים, שיש לו השלכה כלשהי על תוצאות הליך זה, היתה מן הסתם מעלה את הטענה מיד בכתב הגנתה, או לכל הפחות בתצהיר עדותה הראשית , ומציגה את ההסכם.
אין בעובדה שבאחד המסמכים צוין תאריך הסכם שונה, בין אם קיים הסכם כזה ובין אם לאו, כדי לקבוע כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם. התביעה מבוססת על ההסכם מיום 23.3.05 והיא הוכחה די צורכה.

על פי סעיף 6 להסכם, איחור בתשלום שכר הטרחה יזכה את התובעים בריבית חודשית בשיעור של 1% החל ממועד קבלת ההחזרים על ידי הלקוח.
אין בפי הנתבעת כל טענת הגנה, שיש בה למנוע את תחולת הריבית ההסכמית, ועל כן התובעים זכאים לפסיקת ריבית בהתאם להסכם.

סכום החוב מפורט בסעיף 50 לתצהירו של מר גדיש. החישוב תואם את הוראות ההסכם, והנתבעת לא חלקה על אופן חישוב החוב.
הסכום הנומנילי, בניכוי הסכום ששולם מסתכם ב- 41,406 ₪, ועליו התווספה ריבית בשיעור של 1% לחודש, עד למועד הגשת התביעה. לסכום החוב יש להוסיף מע"מ.

לאור האמור, התביעה מתקבלת, במלואה.
הנתבעת תשלם לתובעים סך של 46,375 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 1% לחודש, מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל, ובצירוף מע"מ.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪ ואת הוצאות האגרה בסך 1,368 ₪.
סכום שכר הטרחה וההוצאות יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב אדר תשע"ח, 27 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.