הדפסה

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 28519-09-18

בפני
כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובע

מוסטפא נחאש
ע"י ב"כ עוה"ד סנדי מארון

נגד

נתבעים

1.הפניקס חברה לביטוח בע"מ (התביעה נדחתה)
ע"י ב"כ עוה"ד שרון גליק
2. בושרא חמודה
3. עוסמאן חמודה
ע"י ב"כ עוה"ד דיב קדח

נגד

צד שלישי הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד שרון גליק

פסק דין (משלים)

האמור לעיל הינו פסק דין משלים לפסק הדין אשר ניתן בתאריך 25.11.2020.
רקע עובדתי :
בתאריך 16.9.2018 הוגשה על ידי התובע כתב תביעה בהליך של סדר דין מהיר על סך 18,863 ₪ בשל נזקי רכוש אשר נגרמו למכוניתו (רכבת מסוג ב.מ.וו. שמספרו 53-439-16) כתוצאה מהתנגשות של רכב המצוי בבעלות הנתבעים 2 ו – 3 (רכב מסוג "קיה" שמספרו 25-357-72) ואשר בוטח על ידי הצד השלישי, בצדו הימני של מכוניתו.
על פי הנטען על ידי התובע התאונה אירעה בתאריך 18.9.2017 בעת שמכוניתו של התובע עמדה בחנייה הסמוכה לדירת מגוריו בשפרעם כשהיא כבויה ועומדת על מכונה ללא נוכחות פיזית של נהג בתוכה.
התובע אף הוסיף וטען כי למרות שהנסיבות המדויקות של ההתנגשות אינן ידועות לו לאשורן הרי שעל הנתבעים לשאת במלוא נזקיו משום שעלה בידיו לקבל מידע מבעל מכולת אשר נמצא בסמוך לבית מגוריו כי רכבם של הנתבעים 2 ו – 3 התנגש בכלי רכב חונה.

התובע אף הוסיף וטען כי עיקר הפגיעה אירעה בצידו הימני של הרכב וכי הנזק אשר נגרם לרכב כתוצאה מהתאונה מסתכם בסכום כולל של 17,693 ₪ (אובדן מלא) כאשר בנוסף לכך הוצאו על ידו הוצאות שכ"ט שמאי בסך 1170 ₪.
הנתבעים אמנם הודו בכתב ההגנה באחריותו של הנתבע 3 לעצם התרחשות התאונה אולם הכחישו את שיעור הנזק הנטען ולא הסכימו לתוכנה של חוות דעתו של השמאי מטעם התובע. עם זאת , במהלך דיון ההוכחות בחרו הנתבעים שלא להגיש חוות דעת נגדית ואף נמנעו מהגשת חוות דעת סותרת מטעמם ואף מלהודיע לביהמ"ש על רצונם לחקור את השמאי בהתאם להוראת סעיף 130א' לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד – 1984 .
במהלך דיון ההוכחות העיד התובע כי בעת שהגיע לביתו גילה את הנזקים במכוניתו וכי לאחר שקיבל את פרטי הנתבע 3 מבעל מכולת אשר נמצאת בסמוך לביתו פנה מיוזמתו אל הנתבע 3 והאחרון הודה באחריותו לתאונה.
מנגד, הנתבע 3 העיד בביהמ"ש כי רכבו אכן פגע ברכבו של התובע בעת שהרכב עמד על מכונו , ולכן הוא הוא השאיר את פרטיו לבעל המכולת הסמוכה לדירת מגוריו של התובע . הנתבע 3 אף ציין בעדותו בביהמ"ש כי ההתנגשות בין שני הרכבים הייתה עוצמתית וכי כתוצאה מכך רכבו של התובע "טיפס ועלה" על המדרכה הצמודה למקום החנייה .
לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם בתיק נקבע בפסה"ד אשר ניתן ביום 25.11.2020 כי עדותו של התובע אמינה, וכי אין לקבל את ניסיונותיו של הנתבע 3 להתנער מאחריותו לעצם התרחשות התאונה , קל וחומר משהנתבע 3 הודה בכך שהתנגש בכלי רכב חונה ולאחר שהשאיר פרטיו לבעל המכולת לאחר הפגיעה .
בנוסף לכך, נקבע בפסה"ד כי אין מקום לקבל את טענתם של הנתבעים 2 ו – 3 בדבר קיומם של נזקים קודמים אשר נגרמו לרכבו של התובע , שכן מחוות דעתו של השמאי מטעם התובע עלה בבירור כי רכבו של התובע נהרס לחלוטין כתוצאה מהפגיעה ולכן אין לקשור בין נזקים מינוריים קודמים אשר נגרמו לרכב (ככל שהיו קיימים) לבין שוויו של הרכב לאחר פגיעת רכבם של הנתבעים 2 ו – 3 (פגיעת אובדן גמור TOTAL LOST). בשל נימוקים אלו התובענה התקבלה במלואה והנתבע 3 חויב לשלם לתובע סך של 18,863 ₪ .
עם זאת, בשל העובדה שפסה"ד לא דן בחבותה של חברת ביטוח "הפניקס" (הנתבעת 1) נקבע בתאריך 2.2.2021 על סמך הסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים כי חלק מפסה"ד יבוטל וכי יינתן פס"ד משלים בכל הנוגע להודעה לצד ג' שאותה הגישו הנתבעים 2 ו – 3 כנגד הנתבעת 1 .
נסיבות מתן פסה"ד המשלים:

בתאריך 26.2.2020 הוגשה על ידי ב"כ התובע הודעה בכתב ובקשת אורכה להגשת סיכומי התובע בנימוק כי הוא הגיע להסכמה הדדית עם ב"כ הנתבע 1 על דחיית התובענה כנגד הנתבעת 1 ללא צו להוצאות וכי במקביל מתנהל מו"מ בין מרשו לבין הנתבעים 2 ו – 3 ובשל כך קבע ביהמ"ש בתאריך 27.2.2020 כי התובענה כנגד הנתבעת 1/צד ג' נדחית.
לאחר שהנתבעים 2 ו – 3 לא הגישו את סיכומיהם במועד ניתן על ידי ביהמ"ש בתאריך 16.6.2020 פס"ד שבמסגרתו התובענה התקבלה במלואה.
בתאריך 18.6.2020 קבע ביהמ"ש כי פסה"ד יבוטל ככל שהנתבעים 2 ו – 3 לא יגישו בתוך חודש יום סיכומים בכתב מטעמם.
לאחר שהנתבעים הגישו את סיכומיהם בתאריך 17.6.2020 הגישה הנתבעת 1 סיכומים בכתב מטעמה בתאריך 1.10.2020, ברם , בהינתן ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים ואשר אושרו על ידי ביהמ"ש בתאריך 27.2.2020 הרי שסוגיית חבותה של חברת הביטוח (הנתבעת 1/ צד ג') כלפי הנתבעים 2 ו – 3 לא נבחנה במסגרת פסה"ד.
בתאריך 2.2.2021 קבע ביהמ"ש על סמך הסכמת ב"כ הנתבעים כי חלק מפסק הדין מיום 25.11.2020 יבוטל וכי הטענות אשר מתייחסות להודעה לצד ג' תתבררנה לגופו של עניין.

טענות הנתבעים בנוגע לחבותה של חברת הביטוח :

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי חברת הביטוח (הצד השלישי), אשר ביטחה את הרכב בין התאריכים 30.10.2016 ועד 31.10.2017 , דחתה את תביעתם בנימוק של מסירת פרטים כוזבים וכי בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 10641/05 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' חביב אסולין מיום 4.5.2006 הינה מנועה מהעלאת טיעוני הגנה חדשים אשר לא נזכרו במסגרת מכתב הדחייה .
מנגד, הנתבעים 2 ו – 3 טוענים בסיכומיהם כי הנתבע 3 והתובע תיארו את נסיבות התרחשות המקרה בהתאם לנקודת מבטם האותנטית, וכי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת 1 אין מדובר בגרסאות אשר תואמו בין הצדדים לצורך קבלת פיצוי פיקטיבי מהנתבעת 3 .
הנתבעים טוענים כי הן התובע והן הנתבע 3 שיתפו פעולה עם החוקר מטעם הנתבעת 3 וכי אין לייחס כל משמעות לכך שהנתבע 3 ציין כי התאונה אירעה בתאריך 17.9.2017 ולא בתאריך 18.9.2017 מה גם שעל פי הראיות אשר הוגשו בתיק לא ניתן לבסס טענת מרמה ובידוי ראיות בין התובע לבין הנתבעים 2 ו – 3.
מנגד, חברת הביטוח טוענת בסיכומיה כי מעדותו של הנתבע 3 בביהמ"ש התברר שלא התרחשה תאונה בין רכבי הצדדים , וכי העובדה שבמהלך דיון ההוכחות בביהמ"ש התברר שהרכב צולם בתאריך 17.9.2017 בשעה 8:00 עומדת בסתירה לטענת הנתבע 3 בפני החוקר מטעמה ולפיה התאונה התרחשה למחרת היום בתאריך 18.9.2017 בשעות הצהריים או הלילה.
חברת הביטוח מוסיפה וטוענת כי העובדה שהתובענה בוטלה ביוזמת התובעת מצביעה על כך שבמועד התרחשות התאונה לא היה כיסוי ביטוחי לרכב, וכי בנוסף לכך יש לייחס גם משמעות לכך שמדובר בעדות של בעל דין יחיד , לסתירות ולתמיהות הרבות אשר עולות מעדויותיהם של הצדדים ובפרט בנוגע לעוצמת המכה אשר גרמה לרכב לעלות על המדרכה וכן גם לכך שבעל המכולת לא זומן להעיד בביהמ"ש.
חברת הביטוח טוענת כי גרסת התובע רוויות סתירות ופרכות, בין היתר , בשל יכולתו לתאר את גילו ושכונת מגוריו של נהג הרכב הפוגע ומנגד לסתור את טענתו בהמשך עדותו ולטעון כי כלל לא פגש את הנתבע .
חברת הביטוח מציינת בסיכומיה כי התובע ציין במסגרת עדותו בפני החוקר מטעם חברת הביטוח כי הנהג הפוגע הפעיל מנוף (מוצג נ/1) למרות שבמהלך עדותו הכחיש כל ידיעה בנוגע לזהותו ולמאפייניו של הרכב הפוגע ושל נהגו ובנוסף לכך גם הסתיר בעדותו את משך תקופת מגוריו בפועל בשפרעם (עשר שנים ולא שנה כפי הנטען בעדותו).
חברת הביטוח אף מוסיפה ומציינת הן במכתב הדחייה והן בכתב ההגנה מטעמה כי התובע והנתבעים 2 ו – 3 לא הוכיחו את עצם התרחשות התאונה, כי הנתבעים 2 ו – 3 הודו בסיכומיהם בכך שמסרו פרטים כוזבים בנוגע לתאונה וכי מדובר בתביעת מרמה משותפת של התובע ושל הנתבעים 2 ו – 3 לצורך קבלת כספים מחברת הביטוח .
כמו כן, טוען הצד השלישי כי ככל שהטענה לא תתקבל או אז יש מקום לזקוף לחובת התובע אשם תורם משמעותי משום שהרכב חנה בניגוד לכיוון התנועה .
דיון והכרעה :
כאמור מעלה, טענתה העיקרית של המבטחת הינה כי מכלול הנסיבות והראיות אשר הצטברו בפני ביהמ"ש (סתירות בעדויות הצדדים בביהמ"ש אל מול הנאמר במסגרת העדויות בפני החוקר מטעמה , תצלומים , עוצמת הפגיעה , טעויות מהותיות בנוגע למועד התרחשות הפגיעה , מענה חלקי ביחס לשאלות ועוד) מצביעות על כך מדובר בניסיון הונאה מתוחכם של בעלי הדין שכל תכליתו הינו קבלת תגמולים אשר התובע אינו זכאי לקבלם.
ככלל, על המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש בעוד שהמבטח נדרש להוכיח את התקיימותם של אחד מהחריגים לחבות שבכללם טענת מרמה , טענת העלמת עובדות או טענת מסירת עובדות כוזבות למבטח בהתאם לקבוע בסעיף 25 ל חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 שלפיהן ככל שהדבר נעשה בכוונת מרמה או אז המבטח פטור מחבותו כלפי המבוטח .

במקרים רבים המבוטח לנסות ולהוליך שולל את המבטחת ואף לטעון להפסד כספי כתוצאה מהתרחשות של מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל, להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו ואף למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול וגם לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר .
סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח נועד לסייע בידי המבטחת לשלול באופן מוחלט את של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ מיום 12.4.2011) .
ודוק, לצורך הוכחת "כוונת מרמה" יש להוכיח במישור העובדתי והמשפטי שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
הנטל להוכיח מרמה בתביעת תגמולים מוטל על המבטחת, אך הפסיקה קבעה כי משהוכחו שני היסודות הראשונים או אז הנטל להבאת הראיות עבר אל המבוטח על מנת להראות שהמניע למסירת הפרטים הכוזבים לא היה בכוונה לזכות בתגמולים במרמה .
עם זאת, הנטל המוטל על המבטחת להוכיח את שני היסודות הראשונים , קל וחומר במקרים שבהם נטענת טענת שיתוף פעולה הדדי בין בעלי הדין לצורך קבלת תגמולים מחברת הביטוח שלא כדין , דורש מהמבטחת לעמוד בנטל ראייתי מכביד משום בשל הסטיגמה הפלילית המופנית כלפי בעלי הדין (ראה : רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה מיום 19.5.1998; עניין פלדמן , שם; רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ מיום 18.6.2018 ; תא"מ (שלום ירושלים) 32767-10-17 אימאן עליאן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ מיום 11.1.2021 ; תא"מ (שלום רחובות) 2683-01-18 נאגי עבדוש נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ מיום 18.11.2019) .
כאמור בפסה"ד מיום 25.11.2020 עצם התרחשותו של האירוע התאונתי, האחריות לה , נסיבותיה וגובה הנזק הוכחו בפניי במלואן , בין היתר על סמך השאלות הרבות שאותן נשאלו הנתבעים במהלך דיון ההוכחות על ידי ב"כ הנתבע 1 , ולכן הנטל עובר אל הצד השלישי לצורך הוכחת כוונת מרמה מצד הנתבעים 2 ו – 3 ובסיוע התובע .
ודוק, בעל הדין אשר תובע את תשלומי הביטוח נדרש לשאת בנטל הוכחת התרחשותו של מקרה הביטוח וכי רכבו ניזוק כתוצאה מהתאונה, בעוד ש המבטח נושא בנטל להוכיח את טענתו לפיה הוא פטור מהתשלום כתוצאה מ"ביום" התאונה בצוותא חדא עם הצד הנתבע , שהינו גם בעל הרכב ה"פוגע" וכי אין מדובר בתאונת אמת כאשר אמת המידה הנדרשת לצורך הוכחת הטענה הינה אמת מידה מחמירה הנוהגת במקרי מרמה (ראה : א(שלום תל-אביב) 12221/05 קורכוס ניסים נ' רפי אברהם מיום 5.10.2006 ; רע"א 9713/07 עו"ד פואד חיר נ' סופיה שטרמל מיום 4.6.2008 ; ע"א 7456/11 מוריס ויעל בר נוי נ' אמנון מלחי ודורון דואני מיום 11.4.2013 ).
במקרה זה הצד השלישי אמנם התייחס בסיכומיו לסתירות ולפרכות אשר עולות מגרסאותיהם העובדתיות של הצדדים, ברם , הצד השלישי נמנע מהרמת הנטל הראייתי המחמיר אשר מוטל עליו לצורך הוכחת כוונת המרמה המשותפת על ידי יתר הצדדים .
כך למשל, הצד השלישי בחר מטעמיו שלא להעיד במהלך דיון ההוכחות את עובדת מחלקת התביעות של הנתבעת אשר צירפה את התצהיר הלקוני אשר מצורף לכתב ההגנה מטעמה, גב' חכם , ב כל הנוגע למסקנת חברת הביטוח במהלך שלב בירור החבות ולפיה הנתבעים 2 ו – 3 מסרו פרטים כוזבים באשר לנסיבות המקרה הנוגע לענייננו.
בנוסף לכך, הצד השלישי נמנע מלהבהיר מדוע הגשת תלונה במשטרת ישראל כנגד התובעת וכנגד הנתבעים 2 ו – 3 , ואף נמנע מלהבהיר מדוע בחר שלא לזמן את החוקר הפרטי מטעמו אשר ערך את החקירה, מר עזיז אבו רג'ב , אשר גבה את העדויות מהתובע ומהנתבע 3 ומדוע לא צורף על ידו דו"ח חקירה מפורט שיש בו כדי לתמוך באותן טענות חמורות אשר מועלות על ידי הצד השלישי כלפי יתר הצדדים למחלוקת ולא רק תמונות והודעות בכתב מטעם הצדדים (ראה : מוצגים נ/1 – נ/4 ; הודעת הצד השלישי מיום 1.10.2020).
כידוע, חיובו של צד שלישי בתשלום מותנה בכך שהתובע זכה בתביעתו כנגד הנתבע כאשר ההודעה לצד ג' הינו מטבעו הליך מותנה אשר נגרר אחרי ההליך העיקרי (ראה : אורי גורן , סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13) , הוצאת "נבו" , 2020 , עמוד 184) ולכן ברי כי הטענות אשר מועלות על ידי הצד השלישי ואשר לא הוכחו על פי אמות המידה הראייתיות המחמירות הנדרשות על פי לשון הפסיקה הינן לא יותר מאשר השערות ספקולטיביות בלתי מבוססות, ושאינן נתמכות בראיות פוזיטיביות בדבר קיומה של קנוניה אשר נרקמה בין התובע לבין הנתבעים 2 ו – 3, לצורך קבלת פיצוי כספי מהצד השלישי .
כמו כן, בהתחשב במסקנת פסה"ד החלקי מיום 25.11.2020 ובקביעותיו העובדתיות הרי שאין מקום לקבוע לחובת התובע אשם תורם בשל מיקום הרכב בניגוד לכיוון התנועה משום שלא היה בעובדה זו כדי השליך על גובה הנזק אשר נגרם לרכב ובאף בנוגע לגובה הפיצוי שנפסק על ידי ביהמ"ש .

סוף דבר :
אשר על כן, הנני מוצא לנכון לחייב את הצד השלישי לפצות את הנתבעים 2 ו – 3 במלוא סכום אשר נקבע לחובתם במסגרת פסה"ד מיום בפסה"ד מיום 25.11.2020.
בנוסף לכך, יישא הצד השלישי בהוצאות הנתבעים 2 ו – 3 (אגרת משפט) ובשכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח.

ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"א, 08 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.