הדפסה

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 2497-08-18

בפני
כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובע

חברת החשמל לישראל בע"מ
עוה"ד י. נחשון ואח'

נגד

נתבעת

צד שלישי

מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור
ע"י ב"כ עוה"ד ג'ובראן ג'ובראן ואח'

נגד

אחים פרטוש אבי ועמי בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מור חן ואח'
פסק דין

בפניי תובענה כספית בהליך של סדר דין מיום 1.8.2018 בסך של 29,716 ₪.

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

התובעת הינה חברה ממשלתית הפועלת על פי דין אשר אמונה על אספקת החשמל של המשק הישראלי. הנתבעת הינה מועצה מקומית הפועל ת מכח חוק המועצות המקומיות (נוסח חדש) ואשר בשטח שיפוטה בוצעו על ידי הצד השלישי, שהינה חברה קבלנית פרטית בתחום הבנייה , עבודות לסלילת כבישים ופיתוח ותשתיות בהתאם למכרז פומבי שמספרו פת/9/2008.

בתאריך 5.10.2008 נחתם בין הצד השלישי לבין הנתבעת הסכם לביצוע עבודות בנייה ופיתוח באזור צומת הרחובות הנעורים/המייסדים בתמורה לתשלום שכר הצד השלישי בסך כולל של 1,103,784 ₪.

לצורך תחילת ביצוע עבודות הבנייה ניתן על ידי הנתבעת צו לביצוע התחלת העבודות המוסכמות כאשר במסגרת צו זה נקבע כי המועד המשוער לצורך מסירת השטח לקבלן הינו חודש אוקטובר 2008. במסגרת תנאי ההסכם נקבע בכל הנוגע לבדיקות המוקדמות אותן היה על הצד השלישי לבצע טרם תחילת העבודה כדלקמן :

" 8.1 הקבלן מאשר כי בדק את אתר העבודה וסביבתו, את טיב הקרקע , את כמויותיהם וטיבם של העבודות והחומרים הדרושים לביצוע העבודה , או את דרכי הגישה , מיקומם של מערכות התשתית והחיבורים אליהן ותנאי העבודה , ואת כל הגורמים אשר יש או עשויה להיות להם השפעה על התחייבויותיו , וכי אין לו ולא תהיה לו כל תביעה ו/או טענה בעניין אלא אם הגיש , תוך 10 ימים ממועד חתימת חוזה זה , את הסתייגויותיו בכתב לחברה המנהלת .

8.2 הקבלן מצהיר כי הביא בחשבון שהעבודה תבוצע בשטחים בהם קיימים צנרת, גז , דלק , חשמל , מים וביוב , ניקוז , תאי ביקורת , שוחות , עמודי חשמל , כבלי חשמל , תקשורת וטלפון וכן מערכות שתית מסוגים שונים הן מעל הקרקע והן מתחת לקרקע , כולם או חלקם" .

זאת ועוד, במסגרת ההסכם אף נקבע כי על הנתבעת 3 לדאוג לקבל לידיה אישורים ורישיונות לצורך ביצוע העבודה לפי התוכניות ולשלם לרשויות הרלוונטיות את כלל התשלומים הנדרשים לצורך ביצוע תחילת העבודות .

באשר לשלב ביצוע העבודות קובע ההסכם כי על העבודה להתבצע בהתאם להנחיותיהם של אנשי הרשות המקומית (מפקח ומתאם העבודות) ובפיקוח מהנדס או הנדסאי מוסמך מטעם הצד השלישי ולהתחילן רק לאחר שמהנדס הנתבעת יאשר את התחלתן וסיומן באמצעות צו (או לחילופין במועד אחר שייקבע בהתאם לשיקול דעתו של מתאם ביצוע העבודות מטעם הנתבעת).

בנוסף לכך, קובעים תנאי המכרז כי אחריות הצד השלישי לתיקון נזקי הרכוש ותשתיות החשמל תשתרע בין תחילת תקופת ביצוע העבודה ועד לשלב הסיום ואף לאורך "תקופת בדק" אשר תסתיים בתוך שנה מיום אישור השלמת העבודות על ידי מהנדס הנתבעת (ראה : סעיפים 56 ו – 57 להסכם) ובנוסף לשאת בעלויות התיקון והזמנת משגיחים מטעם חברת החשמל (ראה : סעיפים 47.1 ו - 47.2 להסכם).

בעקבות פניית הצד השלישי אל התובעת למתן היתר חפירה מיום 7.10.2008 הודיעה התובעת לצד השלישי כי משום שהעבודות שאותן נדרש הצד השלישי לבצע התבצעו בסמוך לקווי מתח וכבלי חשמל הרי שעליה להיוועץ בתובעת במהלך ביצוע העבודה ובפיקוח של משגיח מיוחד מטעם הצד השלישי אשר יידרש לקבל הנחיות מתאימות מהתובעת לצורך כך.

התובעת טוענת כי בתאריך 12.12.16 התחוור למהנדס אזור חדרה מטעמה, מר מיכאל רובנוביץ , בדרך מקרה כי באזור מפגש הרחובות המייסדים-נעורים הותקן במעמקי האדמה "ארגז חלוקה" (ארגז חשמל) שמספרו 46/260PH.

התובעת טוענת באמצעות נציגיה, המהנדס מיכאל רובנוביץ ומנהל מחלקת "רשת" (מר ברוך יאמין) , כי לאחר גילוי הארגז בוצעה עבודת הגבהה של הארגז בשילוב של אנשי התובעת ביחד עם קבלן חפירות "חיצוני" בעלות כוללת של 28,702 ₪ (סכום משוערך 29,712 ₪ נכון ליום הגשת התביעה) .

בתאריך 12.12.2016 פנתה התובעת אל הנתבעת באמצעות מנהל אזור חדרה בדרישה לשאת בעלות תיקון העתקת ארגז החשמל. בתאריכים 6.3.2017 ו - 17.5.2017 פנתה התובעת אל הנתבעת באמצעות היועץ המשפטי של מחוז הצפון בדרישה לפצותה בסכום של 28,702 ₪ בשל העתקת/הגבהת הארון .

במענה לטענות התובעת טוענת הנתבעת באמצעות נציגה, המהנדס מר אריה רפפורט , כי מדובר במחדל של התובעת לאחר שזו לא פיקחה באופן נאות על עבודת הנתבעת ולאחר שלא דרשה ממנה לתקן את הטעון תיקון מיד לאחר גילוי מחדל ההתקנה .

עוד טוענת הנתבעת, כי מדובר במקרה אשר אירע כעשר שנים לפני מועד הגילוי ולכן יש לדחות את התובענה מטעמים של התיישנות ואף מטעמים של היעדר יריבות משפטית בינה לבין התובעת. באשר לגובה הנזק מציינת הנתבעת כי אין כל פירוט כיצד פורט התחשיב אשר משקף את היקף תיקון הנזק מה גם שמכתבי הכמויות של חומרי התיקון הנדרשים לצורך ביצוע העתקת ארגז החשמל עולה כי עלות התיקון מגעת לכל היותר לסכום של 5235 ₪ .

במענה לטענות התובעת והנתבעת טוען הצד השלישי באמצעות נציגו, המנכ"ל ובעל השליטה בחברה מר עמי פרטוש , כי יש לדחות את התובענה מטעמים של התיישנות , שיהוי ונזק ראייתי בשל חוסר הסבירות בשמירת מסמכים רלוונטיים בחלוף שנים כה רבות ממועד ביצוע העבודות.

כמו כן, טוען הצד השלישי כי יתר הצדדים לא העבירו לרשותה מסמכים מהותיים ובכלל זאת היתר חפירה , היתרי בנייה בין השנים 2008 ועד למועד הגשת התובענה , דו"חות פיקוח של הנתבעת על מפגעי תשתיות ופעולות קבלניות חריגות ודו"חות בדיקה של הארגז החל משנת 2008 ואילך .

הצד השלישי אף מוסיף ומדגיש כי עבודות החברה פוקחו ונוהלו על ידי עובד הנתבעת דאז, המהנדס ולרי קובלסקי ז"ל , אשר הלך לעולמו בשנת 2016 וכי בסיום העבודות לא הושמעו טענות כלשהן מצד מאן דהוא בנוגע לטיב העבודות שבוצעו .

האם יש לדחות את התובענה מטעמים של שיהוי או התיישנות ?

עיקר המחלוקת בענייננו מתמקדת בסוגיית ההתיישנות, דהיינו האם מדובר בתובענה אשר התיישנה מאליה בחלוף שבע שנים ממועד התרחשות הנזק, דהיינו עד לחודש 12/2016 (כפי עמדת הנתבעת והצד השלישי), או שמא או שמא עסקינן במקרה שבו מדובר במקרה של התיישנות שלא מדעת המאפשר את הארכת תקופת ההתיישנות למשך תקופה של עשר שנים ממועד גילוי הנזק , דהיינו עד לחודש 12/2026 (כפי עמדת התובעת) , או לכל הפחות בתוך עשר שנים ממועד התרחשותו, דהיינו עד לחודש 12/2019.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מעדותו של נציג התובעת בביהמ"ש עלה שהתובעת הפרה את חובת הפיקוח המוטלת עליה במשך תקופה של למעלה משמונה שנים ולכן אין לאפשר את הגשת התובענה בפער זמנים של למעלה משמונה שנים ממועד סיום העבודות.

הנתבעת מוסיפה ומציינת כי היא אינה חולקת על כך שהעבודות בוצעו בין השנים 2008 – 2009 מה גם שמעדותו של נציג הנתבעת בביהמ"ש, מר רובנוביץ , עולה שאישור החפירה ניתן לצד השלישי כבר במהלך שנת 2008 ולכן ברי שהתובעת הייתה מודעת לאופן התקנת ארון החשמל כבר בשנת 2008.

הנתבעת אף מציינת שלאור עדותו של נציג התובעת יש לזקוף לחובתה את הימנעותה מלפקח באופן נאות על עבודת הצד השלישי בשלב ביצוע העבודות וכן גם את הימנעותה מצירוף אסמכתאות המצביעות על כך שאכן אנשיה פעלו להעביר הוראות מתאימות אל אנשיו של הקבלן המבצע או לפקח אל עבודתם בשלב ביצוע העבודות.

לשיטת הנתבעת, ככל שלא תתקבל טענת ההתיישנות או אז יש מקום להורות על סילוקה על הסף מטעמים של התיישנות משעסקינן בארון חשמל אשר דרך התקנתו בולטת לעין ובהתחשב בכך שמעדותם של נציגי התובעת בביהמ"ש עלה שהתובעת התרשלה בדרך התנהלותה בכך שנמנעה מלבקר ברחוב במשך למעלה מתשע שנים ובניגוד גמור לנהליה המחייבים עריכת ביקור שכזה אחת לשמונה שנים ובפרט שמשדובר בארון חשמל מרכזי שאליו מנותבת צנרת החשמל של מספר רחובות .

עוד טוענת הנתבעת כי בעדויותיהם של נציגי הנתבעת התגלעה סתירה מהותית בין מועד גילוי הנזק הנטען בכתבי הטענות (14.12.2016) שעה שמהמסמכים הרלוונטיים ומעדותם עלה שעבודת ביצוע העתקת הארון התבצעה בתאריך 14.2.2017 וכאשר הדרישה לתשלום הוצאות תיקון הנזק הועברה על ידי התובעת בתאריך 16.2.2017 (ראה : עדות מר יאמין בעמוד 2 שורות 29 – 35 ; בעמוד 3 שורות 1 – 3 ובעמוד 4 שורות 8 – 13 ; עדות מר רובנוביץ בעמוד 7 שורות 8 – 11 לפרוטוקול).

הצד השלישי טוען בסיכומיו כי אין זה סביר שהתובעת מלינה על שיטת עבודה בלתי תקינה מצד הקבלן המבצע שעה שאנשיה נמנעו מלבקר במקום במהלך ביצוע עבודות הפיתוח בין השנים 2008 ועד 2009 ולאחר שנציג הנתבעת, מר רפפורט , הבהיר בעדותו שהעבודות בוצעו לשביעות רצונם של אנשי הנתבעת .

עוד ובנוסף, טוען הצד השלישי כי התובעת לא הוכיחה במהלך ההתדיינות בביהמ"ש שהארון הוטמן בתוך האדמה במהלך שלב ביצוע עבודות הפיתוח וכי קיימת סבירות לא מבוטלת לכך שהארון הוטמן לאחר מכן , ו בפרט משנציג הנתבעת הבהיר בעדותו שהעבודות בוצעו על ידי הצד השלישי באופן משביע רצון.

הצד השלישי אף מציין כי התובעת לא טענה במסגרת כתבי טענותיה שיש להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 , שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" , וכי בנוסף לכך אף יש לדחות את טענתה בנוגע לתחולת הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אשר המבחן לגילויו הינו מבחן אובייקטיבי .

לטענת הצד השלישי, נציגי התובעת הבהירו בעדותם בביהמ"ש שמדובר ב"מפגע" בולט לעין וכי לא בוצעה על ידם ביקורת במקום שבו בוצעו עבודות הפיתוח במשך פרק זמן של שמונה שנים ולכן בהינתן העובדה שהתובעת ידעה על ביצוע העבודות ב"זמן אמת" ואף הנפיקה לו "אישור חפירה" הרי שלא הייתה כל מניעה לגלות את הנזק בסמוך עוד בשלב סיום ביצוע העבודות ולכן מדובר בעובדות אשר נעלמו ממנה מסיבות הקשורות בה בלבד .

הצד השלישי מציין אף הוא כי ככל שטענת ההתיישנות לא תתקבל הרי שיש לדחות את התביעה מטעמים של שיהוי ונזק ראיתי, ובפרט נוכח עדותו של בעל השליטה בחברה אשר ציין במהלך עדותו בביהמ"ש כי במשרדי החברה לא נשמרו מסמכים מהותיים ואף בהתחשב בעובדה שהמהנדס האחראי על ביצוע העבודות מטעם החברה הלך לעולמו במהלך שנת 2016 .

במענה לטענות הללו מציינת התובעת כי עילת התביעה התגבשה רק בסמוך לשלב העתקת הארון ולאחר שנדרשה לממן את העתקת הארון מתקציבה בעוד ששלב התגבשות הנזק התרחש רק בחלוף פרק זמן של עשר שנים ממועד התרחשות הנזק ולכן תקופת ההתיישנות צריכה להיספר בתוך תקופה של עשר שנים ממועד התרחשות הנזק בהתאם להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

התובעת אף מציינת בסיכומיה כי מעדויותיהם של נציגי הנתבעת והצד השלישי עולה שהתובענה הוגשה כשנתיים לאחר גילוי הנזק (12.12.16) בעוד שהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מאפשרת את הגשת התובענה בתוך עשר שנים ממועד הגילוי.

התובעת מוסיפה ומציינת כי מבחינה מעשית אין באפשרותה לפקח על מיליוני מתקני החשמל המצויים תחת אחריותה ומשכך על הרשות המקומית ועל הקבלן המבצע לטפל באופן מתמיד בכל בעיות התשתית אשר התגלעו במקום ביצוע עבודות הפיתוח ובמידת הצורך לפנות אליה ככל שקיים חשש לפגיעה במתקני חשמל.

כמו כן, טוענת התובעת , כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהתביעה התיישנה לאחר שמהנדס המועצה הבהיר בעדותו בביהמ"ש שעבודות פיתוח עשויות להימשך במשך שנים רבות ולאחר שנאסר על הקבלן המבצע להתקרב אל מתקני החשמל למרחק של פחות מ – 3 מ'.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעת נמנעה מהצגת מסמכים רלוונטיים המצווים בחזקתה וכי יש לשפותה אף מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 , אשר מועד התגבשותה הינו השלב שבו פירעון החוב מקים את הזכייה לזוכה , דהיינו , כלל הסכומים שהוצאו ביתר במהלך שנת 2017 לצורך העתקת המתקן .

בנוגע לסתירה בעניין תאריכי ביצוע העבודות מציינת התובעת בסיכומיה כי המסמכים הרלוונטיים , שכותרתם "דו"ח יומי לעבודות רשת" ו"גליון עבודה" , מלמדים על כך שעבודות החפירה אשר נעשו על ידי הקבלן החיצוני שנשכר לצורך כך התבצעו בתאריך 14.2.2017 וכי הטעות אשר נעשתה בדו"ח העבודה הקודם אינה מותירה ספק שנעשתה טעות סופר ברישום תאריך ביצוע עבודת העתקת ארון החשמל .

דיון והכרעה בסוגיית ההתיישנות :

בכדי לבסס טענה של גילוי מאוחר לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המאפשר את הגשת התובענה בתוך תקופה של עשר שנים ממועד אירוע הנזק שמקורו במעשה או במחדל , הרי שעל התובע לעמוד בשני תנאים מצטברים – האחד נוגע לטיב או למהות הנזק שנדרש להתגלות בקרבו והשני בנוגע לאמצעים שננקטו על ידו בכדי לגלותו, כאשר בראש ובראשונה על התובע להראות כי רק במועד המאוחר ליום שבו אירע הנזק נתגלה אצלו נזק מסוג ובעוצמה המצדיקים הגשת תביעה על ידי אדם סביר בנסיבות העניין . שנית , על התובע להראות כי הוא לא התרשל בגילוי הנזק האמור וכי הוא נקט באמצעים סבירים לשם כך בהתחשב בטיב העניין ובסוג הנזק שבו מדובר (ראה : דעת הרוב בעניין ע"א 8172/12 ‏פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ מיום 18.1.2018 והאסמכתאות דשם) .

העמדה הרווחת בפסיקה הינה כי גם אם עילת התביעה התיישנה מאליה הרי שככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה על ידי התובע באיחור על מנת שמרוץ ההתיישנות יושעה. תכליתה של ההוראה הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הינה להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן .

עוד נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון כי התגלות הנזק תחל את שלב ההתיישנות אך ורק אם הניזוק כאדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תביעה בגינו. ברם , ככל שמדובר , בנזק של "מה בכך" ואשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו.

בכדי לבסס טענה של גילוי מאוחר לצורך השעיית מרוץ ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 89(2) לפקודה התובע נדרש להראות כי הוא נקט באמצעים סבירים בכדי לעמוד על טיב הנזק, שהוא טוען לגילויו המאוחר , ואם לא עשה כן או אז מירוץ ההתיישנות יחל החל מן המועד שבו העובדות הנוגעות לעניין הנזק היו ב"ידיעתו בכוח" .

נטל ההוכחה בדבר גילויו המאוחר של הנזק רובץ לפתחו של התובע המעלה טענה זו כאשר סבירות האמצעים הננקטים לגילוי הנזק עשויה להיות מושפעת מהנסיבות המיוחדות האופייניות לתחום בו מדובר כגון מחלות סמויות ולנוהגים המקובלים בתחום גילוין (ראה : עניין פלוני והאסמכתאות דשם).

המחוקק הישראלי אמנם אימץ במסגרת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, את כלל התגלות הנזק כך שתקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מיום "התגלות הנזק" ולא מיום התרחשותו וזאת אף אם הנזק לא התגבש במלוא היקפו כהשלמה לכללים אלה. עם זאת , לא כל "התגלות של הנזק" תחל את מרוץ ההתיישנות אלא בנזק שניזוק סביר היה מגיש תביעה בגינו שאינו נזק של "מה בכך" ואשר אדם סביר לא היה רואה לנכון להגיש תביעה בעטיו . התנאי השני לתחולתו של סעיף 89(2) לפקודה הינו כי התובע לא התרשל בגילוי נזקו, ונקט באמצעים סבירים לשם כך בהתאם לטיב העניין ולסוג הנזק שבו מדובר .

מן הנתונים אשר הובאו בפני ביהמ"ש המשפט עולה כי המועד המשוער למועד תחילת ביצוע העבודות הינו חודש אוקטובר 2008 (ראה : צו ביצוע תחילת העבודות המצורף כנספח ד' לתצהיר הנתבעת) וכי למרות שלא נשמר בחזקת מי מהצדדים תיעוד המלמד על המועד המדויק של סיום ביצוע העבודות הרי שמשכן המשוער של העבודות הינו כשנה ממועד תחילתן (ראה : סעיף 3 לתצהיר מר פרטוש ; עדות מר רפפורט בעמוד 10 שורה 29 - עמוד 11 שורה 8 ובעמוד 12 שורות 21 – 25) כך שמועד תחילתן ההתיישנות ה"סטנדרטית" להגשת התובענה בתיק זה מתחיל בשנת 2009 ומסתיים בשנת 2016 .

כמו כן, עולה מן ה נתונים אשר הובאו בפני ביהמ"ש כי מיקום התקנת ארגז החשמל ודרך התקנתו נודעו לתובעת בתאריך 12.12.16 (ראה : סעיף 2 לתצהיר ; עדות מר רובנוביץ בעמוד 6 שורות 12 – 17 ובעמוד 7 שורות 18 – 19 לפרוטוקול) בעוד שהעתקתו למקומו החדש נעשתה על ידי אנשי הנתבעת בסיוע קבלן חיצוני מספר חודשים לאחר מכן בתאריך 17.2.2017 (ראה : עמוד 2 לסיכומי התובעת ; עדות מר יאמין בעמוד 3 שורות 21 – 32 ובעמוד 4 שורות 11 – 12).

מאחר והתובענה בתיק זה הוגשה בחודש אוגוסט 2018 הרי שעל פניו מדובר בתובענה אשר הוגשה כשנתיים לאחר תום מועד תקופת ההתיישנות הסטנדרטית, דהיינו חלוף 7 שנים מתום סיום העבודות , כך שלצורך בחינת הסוגיה האם במקרה דנן תקופת ההתיישנות החלה בשלב גילוי הנזק בשלהי שנת 2016 ולא בשלב היווצרות העילה (סיום עבודות הבנייה בשנת 2009 או לכל המאוחר בסיום תקופת הבדק בשנת 2010) הרי שיש להידרש לשני המבחנים אותם קבע ביהמ"ש העליון בדעת הרוב בהלכת פלוני, קרי, האם אין מדובר בנזק של "מה בכך" והאם התובעת התרשלה בגילוי הנזק .

במקרה דנן עובדת התקנת ארון החשמל מתחת לגובה פני הקרקע הינה עובדה בולטת לעין מה גם שמעדותו של מר רובנוביץ בביהמ"ש עולה כי הסיבה העיקרית להחלפתו אינה תקלות חשמל שאירעו בעקבות שיטת ההתקנה כי אם ריקבון אשר התפשט בתחתיתו (ראה: עמוד 7 שורות 22 – 35 ; עמוד 9 שורות 15 – 19 לפרוטוקול) .

זאת ועוד, מעדותו של מר רובנוביץ עלה שהסיבה העיקרית להחלפת הארון והעתקתו מעל גובה פני הקרקע הייתה ריקבון אשר התפשט בתחתית הארון. מאחר ונזק מעין זה של ריקבון בתחתית הארון עלול היה להתרחש אף במקרה שבו ארון החשמל היה מותקן מעל גובה פני הקרקע הרי שב נסיבותיו של מקרה זה עסקינן בנזק של "מה בכך" שאינו מצדיק את בחינת שלב תחילת ההתיישנות החל ממועד גילוי הארון בידי מר רובנוביץ בשלהי שנת 2016.

באשר לתחולת הרכיב השני הנוגע לרשלנותה של התובעת באיתור הנזק סבורני כי במקרה זה לא ניתן לומר שהתובעת לא עשתה די בשלב ביצוע העבודות או בתקופה הסמוכה שלאחר סיומן, בעיקר לאור לשון תקנות התכנון והבנייה (הסדרת הולכה, חלוקה והספקה של חשמל) , תשנ"ח – 1998 המחייבות את מהנדס הרשות המקומית להימצא בקשר שוטף עם חברת החשמל בשלב ביצוע העבודות (ראה : ע"א 1649/12‏ ריאד סעדי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ מיום 28.9.2014) .

סעיף 4 לתקנות, שכותרתו "מיקום מיתקני חשמל" , קובע כי על חברת החשמל להודיע למהנדס הרשות המקומית 14 ימים מראש על מועד קביעת מיקומם המדויק של כל מתקן ממתקני רשת שבכללם גם חלוקת ארגזי חלוקת חשמל והחיבורים אליה (ראה : הגדרת המושג "רשת חשמל עילית") כאשר מיקום המתקן צריך להיקבע בשטח הבנייה במשותף הן על ידי על ידי נציג חברת החשמל והן על ידי מהנדס הרשות המקומית הרלוונטית. התקנות אף מוסיפות וקובעות תנאים מסוימים למקרי מחלוקת ובכלל זאת פנייה של חברת החשמל לוועדת ערר בנוגע למיקום המתקן הרלוונטי.

במקרה זה, המתקן היה מותקן עוד בטרם העבודות שהיו אצל הרשות המקומית, ולגישתי, מכלל ההן ניתן ללמוד את הלאו, קרי, ככל שמדובר בעבודות הסמוכות למתקן קיים, עבודות המבוצעות על ידי או לפחות בהזמנת הרשות המקומית, הרי שהגורם המתאים ברשות המקומית אמור היה לתאם את העבודות הסמוכות לארון החשמל (אשר הלכה למעשה "נקבר" בשל העבודות).

מהמכתב אשר נשלח מטעמה של התובעת אל הנתבעת, וכן גם מעדותו של מר רובנוביץ , עולה שבניגוד ללשון התקנות אף נציג מטעם התובעת לא הוזמן לפקח ולבחון את דרכי העבודה של הצד השלישי במהלך תקופת ביצוע העבודות ואף לאחר סיומן (ראה : הנספח המצורף בעמוד 61 לתצהיר הנתבעת ; עדות מר רובנוביץ' בעמוד 9 שורות 11 – 14 ובשורות 20 – 22).

מן המקובץ לעיל עולה כי לא התקיימה הסיבה בעטיה ניתן לראות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות כמועד סיום העבודות, ובהתאם ראוי לקבוע את מועד התגלות הנזק כמועד הנכון והמתאים לבחינת שאלות של שיהוי והתיישנות.

בהתאם אני קובע, כי ראוי לדחות את טענת ההתיישנות; וזאת אף אם נגרם לצד השלישי נזק ראייתי משמעותי לאחר שעד מהותי ביותר מטעמה הלך לעולמו בשנת 2016 ולאחר שמסמכים משמעותיים בוערו על ידו בשל חלוף הזמן מסיום ביצוע העבודות (כשמונה שנים) .

שאלת החבות

מקום שדילגנו מעל משוכת ההתיישנות, נותר לבחון את שאלת הנזק, ושאלת ההודעה לצד שלישי. ייאמר כי הצדדים הטילו את מרבית כובד משקלם על שאלת ההתיישנות, שכן בפועל, שאלת הפרת החובה או גרימת הנזק, ברורה לעין, בולטת אפילו לעין הלא מקצועית.

העד אריה רפפורט מטעם הנתבעת ציין בעדותו (עמ' 10 שורה 28, עמ' 11 שורה 24, עמ' 12 שורה 12), שהפיקוח על עבודות הקבלן לא בוצע על ידי הרשות המקומית, שהאחריות להיתר חפירה והזמנת נציגי חברת החשמל מוטלת על הקבלן מבלי שהדבר נבדק ומבלי שהופעל כל פיקוח על עבודות הקבלן. לגישתי, אחריותה של הרשות המקומית, כמזמינת העבודה אשר גרמה נזק למתקן של התובעת, הינה ברורה, והעובדה כי מדובר בעבודה לקויה, אינה מצריכה כל מומחיות, יכולת פיקוח וכיו"ב. ברור לחלוטין שכאשר בוצעה "מסירת" העבודה, בסיומה, ועל מנת לאשר את התשלומים, ביקר במקום העבודות מאן דהוא מטעם הנתבעת, וככל שארון חשמל "קבור" אינו מטריד לא את מזמינת העבודה, ולא את הקבלן המבצע ואף לא כל גורם שהוא, הרי שהחבות הינה ברורה.

ואבהיר: מתקן של חברת החשמל מותקן במקום, על פי התקנות והחקיקה הרלוונטית; הנתבעת וצד ג' מבצעות עבודה בסמוך למקום, אינן מזמינות פיקוח ואינן מתאמות דבר מול חברת החשמל, חרף החובה שבדין, ובפועל הופכות את מתקן החשמל ללא נגיש לחלוטין ובהתאם גם לא שמיש לחלוטין, ובהתאם מן הראוי לחייב הנתבעת בנזקי חברת החשמל, ובנוסף, מן הראוי לקבל את ההודעה לצד שלישי, בהתאם למסגרת החוזית, ובנוסף, על פי היתר החפירה, המופנה כלפי הצד השלישי – (ס' 4 להיתר החפירה).

שאלת הנזק

התובעת טוענת כי עלות התיקונים הינה בסכום של 28,702 ₪ (בצירוף הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה 29,716 ש"ח) המורכבת ממספר רכיבים:
הפסקת וחיבור מתח גבוה
העברת חיבור תת קרקעי לארון
עלות עבודת פירוק
עלות חומרים – התקנה
עלות עבודה – התקנה
קבלן חפירות.

הנתבעת חלקה על החיובים (ס' 27 לתצהיר מר רפפורט, עמ' 12 לפרוטוקול שורה 26), וטענה שהדרישה הינה מופרזת, שכן הארון המקורי, אשר נקבר באדמה כתוצאה מהעבודות היה ארון פלסטיק, והארון אשר הוקם היה עם גומחת בטון, ולמעשה לגישתו, אין הצדקה לחייב את הנתבעת לשלם בגין שיפורו של הארון, גם אם היה צורך להזיזו ולהתאימו לפני השטח.

אני בהחלט מסכים עם גישה זאת, שכן גם אם היה צורך בהעתקת הארון, הרי שאין מדובר בהשבת מצב לקדמותו, אלא התקנה מורכבת יותר, ובהתאם מצאתי לנכון לקבל את כל רכיבי התביעה המפורטים בנספח ג' לכתב התביעה, למעט הפחתת מחצית מהעלויות בגין פעולות ההתקנה (קוד 44272 ו- 44273) אשר נוגעות להתקנת גומחת הבטון, לפי האומדן שראוי להתבצע. ברי כי יתר הרכיבים נגזרו לא מגומחת הבטון, אלא מהצורך בהעתקת הארון אל מעל לפני הקרקע, גם אם היה מותקן ארון פלסטיק.

בהתאם מצאתי לחייב הנתבעת בתשלום בסך 22,000 ₪ כסכום חלקי לאחר הפחתה על פי אומדן (הפחתה של כ- 6,700 ₪). לאור הבחירה בשיטה של אומדן (הסכומים, והיות ההליך בסדר דין מהיר, מצדיקים זאת), מצאתי לפסוק בערכי קרן בלבד. לסכום כאמור ייווספו אגרת המשפט בסך 750 ₪, הוצאות ההליך בסך 1,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 3,800 ₪.

ההודעה לצד שלישי :

אני סבור כי התמונות אשר צורפו, מדברות כאלף מילים; אין ספק שבצמוד לארון חשמל אשר אמור להיות נגיש, הורמו פני הקרקע, נסלל שביל והותקנה גדר; כל אדם אשר איניו בראשו, גם אם אינו מהנדס, אמור להבחין כי מדובר בדבר שאינו תקין.

לגישתי, לכנות את עבודת הצד השלישי כרשלנית, מהווה אמירה שהיא בלשון המעטה, אנדרסטייטמנט שבאנדרסטייטמנט. מדובר ברשלנות ברורה, בולטת, לא תקינה, חזותית, כאשר ככל שהעבודה נמסרה מבלי שאף אחד לא הרים גבה – לא ברור כיצד הדבר קרה.

איני מסכים עם האמירה שלא נשללה האפשרות שהארון היה קבור לפני תחילת העבודות, ואיני מסכים עם האמירה שלא ניתן לעמוד על המועד בו בוצעה הפעולה הבעייתית (ס' 5 ו- 6 לסיכומי צד ג'), ומוטב היה כי הדברים לא היו נטענים כלל.

הצד השלישי מחויב הן חוזית והן נזיקית, גם מכח ההסכמה החוזית בינו ובין הנתבעת כמודיעה, ובין מכח האמירות המפורשות שבהיתר החפירה, כאשר הוראות הדין הרלוונטיות לא קוימו.

שאלה אחת נותרה, והיא, מהי התוצאה של תשלום בגין העבודה לאחר מסירתה של העבודה למזמינה (המודיעה)? צודק הצד השלישי, כי התשלום בוצעה לאחר שפרטי העבודה נבדקו בפועל, וכי לא הוגשה כל דרישה לתיקון ולא הייתה כל טענה לגבי טיב העבודה (ס' 37 ו- 38 לסיכומי הצד השלישי), ובהתאם מצאתי שלא לחייב את הצד השלישי בשיפוי מלא, אלא להפחית מסכום השיפוי בשל חובת הפיקוח המוטלת על המזמינה (והרי העבודה לא נמסרה ללא בדיקה).

לאחר שקילת הנתונים הרלוונטיים, מצאתי לחייב הצד השלישי לשפות את המודיעה ב- 2/3 (66 אחוזים) מהסכום בו חויבה המודיעה (לרבות אגרות הוצאות ושכ"ט) כמפורט בסעיף 57 לעיל , כחלק מהטלת אשם תורם על המודיעה, בגין אי פיקוח ואי בדיקה מספקת.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, 24 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.