הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"פ 32739-04-18

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא טל תדמור-זמיר

בעניין:

משטרת טירת הכרמל

המאשימה

נגד

טטיאנה גוסיינוב

הנאשמים

הכרעת דין

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הריני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשמת מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

כתב האישום ותשובת הנאשמת

1. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 16.10.17, בתיק ה"ט 5749-10-17 בבית משפט השלום בחיפה, ניתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת ולפיו נאסר על הנאשמת ועל המתלונן להטריד זה את זה; לבלוש או להתחקות זה אחר זה; לפגוע בפרטיותו של האחר; ולהגיע לבית מגורי האחר. כן נקבע כי הצו יעמוד בתוקף עד ליום 1.4.18 (להלן: "ההוראה החוקית"). בהמשך, בהחלטה מיום 26.11.17, בית המשפט הורה כי ההרחקה בין הצדדים תחול בטווח של 500 מטרים.

ביום 16.1.18, בתיק ה"ט 44355-11-17 בבית משפט השלום בחיפה, תוקנה ההוראה החוקית בהחלטה שקבעה כי המתלוננת רשאית לעבור ברכבה בכביש הראשי של טירת הכרמל לצרכי עבודתה וכי ההרחקה בין הצדדים תחול בטווח של 150 מטרים במקום 500.

עוד נטען בכתב האישום כי בתאריך 29.1.17 (צ"ל 29.1.18 - טת"ז) סמוך לשעה 18:35 הפרה הנאשמת את ההוראה החוקית בכך שעברה ברכבה מתחת למקום מגוריו של המתלונן, ברחב האצ"ל 5/11 בטירת הכרמל וכ שהבחינה במתלונן ניגש לרכבו, עצרה את רכבה באופן שחסם את נתיב יציאתו של רכב המתלונן. באותן נסיבות, משהבחינה כי המתלונן החל לצלמה באמצעות הטלפון הנייד שלו, יצאה הנאשמת מרכבה, ניגשה לרכבו של המתלונן, פתחה את דלת הנהג וניסתה לקחת בכוח את מכשיר הטלפון הנייד שלו מידו. משלא צלחה, נכנסה לרכבה ועזבה את המקום.

2. בתשובתה לאישום הנאשמת הודתה שאכן נסעה ברחוב האצ"ל בטירת הכרמל, ברם טענה שהמרחק בינה ובין בית המתלונן לא פחת מ-150 מטרים. הנאשמת אף כפרה בכך שחסמה את רכבו של המתלונן או שיצאה מרכבה וניסתה לקחת לו את הטלפון הנייד וטענה כי לא הפרה את ההוראה החוקית.

נוכח תשובת הנאשמת לאישום נשמעו ראיות בתיק. מטעם המאשימה העידו רס"מ ליאור לוגסי והמתלונן ו מטעם ההגנה העידה הנאשמת.

תמצית טענות הצדדים

3. ב"כ המאשימה טענה כי יש להתייחס למכלול הצווים שניתנו על ידי בית המשפט כמקשה אחת וביקשה לאמץ את גרסת המתלונן, בטענה כי עדותו היתה סדורה, אותנטית ונתמכה הן על ידי הסרטונים שהוגשו והן על ידי עדותו של החוקר בתיק. מנגד, טע נה, כי בעדותה של הנאשמת התגלו סתירות פנימיות וביקשה לדחותה ולהרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

4. ב"כ הנאשמת טען כי ההוראה החוקית לא היתה ברורה דיה וכי לא ניתן לצפות מהנאשמת, שאינה בקיאה בשפה העברית, לעשות פסיפס מהצווים ולהבין מהם מה מותר לה ומה אסור. ב"כ הנאשמת הוסיף כי ניתן להבין מההוראה החוקית שאסור לנאשמת להתקרב למתלונן או לבית אמו, ברם אין בה כד י ללמד שאסור לה לעבור ברחוב האצ"ל ומכאן ש עצם הנסיעה ברחוב האצ"ל אינה מהווה הפרה של ההוראה. בהתייחס לאירוע עצמו, ב"כ הנאשמת טען כי בגרסת המתלונן עלו סתירות בכל הקשור לצילום הנאשמת בטלפון הנייד שלו וכי לא הוכח מתי צולם הסרטון שהמאשימה הגישה באמצעותו. בהתייחס לגרסת הנאשמת, ב"כ הנאשמת הסכים כי היא אינה קוהרנטית, ברם טען שלא נמצאו בה סתירות ולא ניתן לקבוע שהיא אינה דוברת אמת. כן טען שאף אם בית המשפט יקבע כי נסיעה ברחוב האצ"ל היוותה הפרה של ההוראה החוקית, במכלול האירועים בין הצדדים, כפי שבית המשפט נחשף אליהם, נסיעתה של הנאשמת ברחוב האצ"ל חוסה בצל הסייג של זוטי דברים.
מכל הטעמים האמורים, ב"כ הנאשמת ביקש לזכותה מהעבירה שיוחסה לה.

דיון

כפי שניתן היה להתרשם מתמצית טענות הצדדים, עסקינן בגרסה מול גרסה - גרסתו של המתלונן א ל מול גרסת הנאשמת. כי כך, רואה חשיבות להביא בפירוט את גרסאות הצדדים.

גרסת המתלונן

5. המתלונן העיד כי הוא מכיר את הנאשמת שנים רבות, ניסה להיפרד ממנה פעמים רבות לאורך השנים, ללא הצלחה וגם כשהצליח, הנאשמת מטרידה אותו בלי סוף. כן העיד שלאחר תלונות הדדיות, הוראות שונות של המשטרה והפרה של אותן הוראות, הוא פנה בבקשה למתן צו הרחקה לתקופה מקסימלית וזה אכן ניתן (עמ' 15 לפרוט' בש' 12-23). בהתייחס לאירוע מושא כתב האישום, המתלונן העיד כי ביום 29.1.18 הוא יצא מבית אמו ברחוב אצ"ל 5 בטירת הכרמל ו כשהתקרב לרכב שלו, ראה את רכב הנאשמת מתקרב לעברו ממרחק של 8-10 מטר בערך וחוסם לו את היציאה. ברגע שראה אותה הוא התחיל לצלם, הנאשמת רצה לעבר הרכב שלו, הוא הצליח לסגור את הדלת אבל החלון היה פתוח והנאשמת ניס תה בכוח לפתוח את הדלת ולהוציא מידיו את ה טלפון הנייד בעודו מצלם אותה. המתלונן הוסיף כי הנאשמת הכתה בראשו ובידיו מספר פעמים, קיללה אותו ולאחר מספר דקות חזרה לרכבה ונסעה (עמ' 15 לפרוט' בש' 25-32). כשהוצגו לו סרטונים מהטלפון הנייד שלו (ת/2), המתלונן ה עיד כי בסרטון הקצר הנאשמת אומרת "תלחץ" ברוסית ורואים את היד שלה "אם אני לא טועה" ובסרטון הארוך רואים שהיא חוסמת את רכבו ואת הכביש, נוסעת לאחור ועוזבת את המקום, לאחר המקרה (עמ' 16 לפרוט' בש' 1-7). המתלונן העיד שהנאשמת קיללה אותו ברוסית, העדיף שלא לחזור על הקללות וציין שבין היתר היא אמרה לו שימות (עמ' 16 לפרוט' בש' 13-15). כן העיד שבו ביום שניתנה ההוראה החוקית (16.10.17) הנאשמת הפרה אותה, כשחסמה לו את הכביש במרחק של כ-50 מטרים מביתו.

6. בחקירה נגדית המתלונן העיד כי הנאשמת עוברת ברכבה מתחת לביתו כל יום, אך אישר כי בעת הנוכחית הצו, שניתן לבקשתו, אינו בתוקף וכי אין במקומו צו אחר (מעמ' 16 לפרוט' בש' 23 עד עמ' 17 בש' 1). כן העיד כי הפעם האחרונה שבה הוא נפגש עם הנאשמת ודיבר איתה היתה לפני מספר חודשים, בגן הפסלים וכי הם ישבו במשך שעה וניהלו שיחה שקטה (עמ' 17 לפרוט' בש' 5-18). המתל ונן העיד כי את התלונה הראשונה נגד הנאשמת הוא הגיש בשנת 2015 או 2016, כשהיא ובתה עוד התגוררו אצלו, וכי למעשה, מעולם היחסים ביניהם לא היו טובים, אלא מלווים בריבים, בהטרדות מצדה ובניסיונות שלו להיפרד ממנה (מעמ' 17 לפרוט' בש' 19 עד עמ' 18 בש' 14). עוד העיד המתלונן שהוא והנאשמת לא היו בני זוג מעולם, לכל אחד היתה דירה שלו והם רק בילו יחד, למעט תקופה שבה הנאשמת ובתה עברו להתגורר אצלו , לאחר שזרקו את הנאשמת מביתה ורק לאחר שהגיש תלונה במשטרה וביקש להוציא אותה מביתו, היא עזבה. המתלונן הוסיף כי הנאשמת התלוננה נגדו בעבר על אונס, אבל ביקשה לבטל את התלונה ואמרה לו שעשתה זאת כדי ללמדו לקח, שלא יברח (עמ' 18 לפרוט' בש' 15-26).

בהתייחס לאירוע מושא כתב האישום, המתלונן העיד כי ברגע שראה את הנאשמת חוסמת אותו הוא התחיל לצלם, כדי להוכיח שהיא מפרה את צו ההרחקה, אבל הצילום לא יצא לפועל, "כי לא היה לי נסיון עם המצלמות עד שהצלחתי לצלם את המקרה הזה" (מעמ' 19 לפרוט' בש' 19 עד עמ' 20 בש' 7). בהמשך המתלונן נזכר שלא הצליח לצלם, כי הנאשמת ניסתה להוציא מידיו את הטלפון הנייד (עמ' 20 לפרוט' בש' 20-23), הפנה לסרטונים ת/2 וציין כי כשהוא ירד מביתו הנאשמת כבר היתה שם , כשהיא חוסמת לו את היציאה מהכביש ללא מוצא וכי היא יצאה מהרכב שלה כמעט מיד לאחר שהוא יצא מהבית ונכנס לרכבו . בהמשך העדות, המתלונן ציין: "אני צילמתי אחרי שהיא עזבה. לפני זה אין צילום. ברגע שעזבה אותי המצלמה היתה על הרצפה, היא נפלה מהיד שלי, עד שלקחתי וצילמתי לקח זמן." (מעמ' 20 לפרוט' בש' 26 עד עמ' 21 בש' 28). המתלונן עמד על כך שהצילום בת/2 הוא מיום האירוע, שהקול שנשמע בסרטון הקצר הוא קולה של הנאשמת והסביר כי לא התקשר למשטרה באותו יום, כי עד שהמשטרה הייתה באה, הנאשמת כבר הייתה נעלמת.

גרסת הנאשמת

7. הנאשמת נחקרה במשטרה יומיים לאחר האירוע מושא כתב האישום בחשד לעבירות של הפרת הוראה חוקית ותקיפה ובהודעתה (ת/1) מסרה כי יש לה בטירת הכרמל גם עבודה וגם חברות וביום האירוע היא היתה בדרכה הביתה בסביבות השעה 18:30, ועברה ברכבה ברחוב אצ"ל, שבו מתגורר המתלונן. ברחוב האצ"ל היה פקק והיא ראתה את המתלונן, שנכנס לרכבו, הסתכל עליה, חסם אותה ברכבו ויצא מהרכב בכוונה לצלם אותה. היא "נסעה קצת הצידה" ברכבה ועזבה את המקום , "זה כל מה שהיה". בהתייחס להוראה החוקית, הנאשמת מסרה כי בצו היה רשום שאסור לה להתקרב לדירת אמו של המתלונן או למתלונן עצמו במרחק קטן מ-500 מטרים וכשעומתה עם הגרסה של המתלונן, טענה שהוא משקר, שכן הוא זה שחסם אותה ברכבו והכחישה שתקפה אותו או קיללה אותו. הנאשמת אף הכחישה שיצאה מרכבה במהלך האירוע וכשהוצגו לה הסרטונים (ת/2), מסרה כי היא מזהה את הרכב שלה, אך לא מזהה את המקום ולא יודעת מתי הסרטון צולם, שכן המתלונן מצלם אותה כל הזמן.

8. בבית המשפט הנאשמת העידה כי היא והמתלונן מכירים מזה כ- 12 שנים, בשנת 2009 היא ובתה עברו לגור אצלו ומזה כשנתיים וחצי הם אינם מתגוררים יחד, לאחר שהמתלונן עזב אותה. כן העידה שבמהלך הקשר שלהם המתלונן הכה אותה ואף אנס אותה, וב שנת 2014 היא הגישה תלונה במשטרה, אבל חזרה בה , כי פחדה מהמשפחה שלו. הנאשמת העידה כי במהלך השנים הם נפרדו 3-4 פעמים, לא 30 כמו שהמתלונן טען , וציינה כי ב כל פעם שהמתלונן חזר היא קיבלה אותו בחזרה (עמ' 23 לפרוט' בש' 6-33). עוד העיד ה הנאשמת כי המתלונן ח ייב לה הרבה כסף, היא תבעה אותו והוא נוהג לצלם אותה כל הזמן, בכל מקום (עמ' 24 לפרוט' בש' 2-10) . הנאשמת אישרה כי הפעם האחרונה שבה היא נפגשה עם המתלונן היתה בגן הפסלים, למשך כשעה וחצי, במטרה להגיע להסכמות ולחסוך הליכים מיותרים, ברם הם לא הצליחו להגיע להסכמות ומאז לא נפגשו (עמ' 24 לפרוט' בש' 11-18). הנאשמת הכחישה כי היא נוסעת כל יום מתחת לבית המתלונן והעידה כי לפעמים היא עוברת שם, כשהיא נוסעת לחברה שלה (עמ' 24 לפרוט' בש' 19-23).

בהתייחס ליום האירוע, הנאשמת העידה שהייתה אצל חברה, עברה מרחוב האצ"ל כדי לצאת מטירה וברחוב של המתלונן היה פקק " ופתאום הוא עבר עם זבל, והיה פקק שם, הוא מהר הלך לאוטו שלו, נסע אחרי, הוא סגר לי ומתחיל לצלם, מתי התחלתי לצלם אותו בחזרה, מה הייתי צריכה לעשות? לא יצאתי מהאוטו. אה, פתחתי חלון ואמרתי תמות. וזהו. זה מה שהיה". הנאשמת עמדה על כך שלא הכתה את המתלונן והעידה שהסרטון ת/2 לא צולם ביום האירוע וכי האצבע שרואים בו אינה שלה, שכן על הציפורניים שלה תמיד יש לק (עמ' 24 לפרוט' בש' 24-32) . כשנשאלה מדוע עברה דווקא ברחוב האצ"ל, הנאשמת השיבה שכך היא רגילה, היא לא ידעה שאסור לה לעבור שם, כי היא לא היתה בדיון מיום 16.1.18 ועורך הדין שלה אמר לה שהמרחק שעליה לשמור מהמתלונן זה 150 מטרים ולא 500 וממילא לא כתוב בצו שאסור לה לעבור ברחוב האצ"ל (עמ' 25 לפרוט' בש' 1-19).

9. בחקירה נגדית הנאשמת אישרה כי הרכב הלבן שנראה בסרטון ת/2 הוא הרכב שלה, ברם עמדה על גרסתה לפיה היא לא ידעה שאסור לה לעבור ברחוב האצ"ל ולפיה הסרטון ת/2 אינו מתעד את האירוע מושא כתב האישום, אלא אירוע אחר, שבו הנאשם צילם אותה, כהרגלו (מעמ' 25 לפרוט' בש' 22 עד עמ' 26 בש' 27; מעמ' 27 לפרוט' בש' 28 עד עמ' 28 בש' 3). כן העידה שאמרה למתלונן שימות, כי נמאס לה שהוא עוקב אחריה ומצלם אותה בכל מקום שהיא נמצאת בו. כשנשאלה מדוע לא התלוננה עליו, הנאשמת השיבה שכן התלוננה, אבל לא תמיד הלכה לתחנה להגיש תלונה וגם כשהלכה, לא האמינו לה, כי בעבר היא התלוננה נגדו בגין אונס וביטלה את התלונה (עמ' 27 לפרוט' בש' 4-27). עוד העידה שחזרה בה מהתלונה על האונס כי קיבלה איומים מצד בני משפחה של המתלונן ואמרה בדיוק מה שאמרו לה לומר כדי שהנאשם ישתחרר ממעצר וכי לאחר מכן הוא כבר לא היכה אותה, אלא אך שבר דברים בבית ואיים עליה (מעמ' 28 לפרוט' בש' 23 עד עמ' 29 בש' 5 ).

העימות בין המתלונן והנאשמת

10. ביום 4.2.18, כשבוע לאחר האירוע, בוצע עימות בין המתלונן והנאשמת (ת/6). בעימות המתלונן שטח את גרסתו, כפי שפורטה לעיל וציין כי בטרם הנאשמת הגיעה אליו הוא נכנס לרכב והחל להתקדם בנסיעה, ברם אז היא הגיעה לרכבו, פתחה את דלת הרכב וניסתה לקחת את הטלפון הנייד מידו. המתלונן אף טען כי יש בידו צילום של הנאשמת יוצאת מרכבה ומתקרבת לעברו. הנאשמת אף היא חזרה בעימות על גרסתה, כפי שפורטה לעיל והכחישה כי יצאה מהרכב או תקפה את המתלונן. צפייה בדיסק העימות מעלה כי כאשר המתלונן טוען בפני החוקר שהנאשמת הכתה אותו בראש ובגב, הנאשמת מרימה גבות כתמהה על הטענה. לקראת סוף העימות המתלונן מבקש להציג לנאשמת את הסרטונים ת/2, ברם היא מכחישה כי קולה הוא שנשמע בסרטון הקצר וביחס לסרטון הארוך, טוענת כי לא רואים בו שהיא יצאה מהרכב וכי הוא כלל לא צולם ביום האירוע מושא כתב האישום. במהלך העימות הנאשמת אף עומדת על כך שההוראה החוקית לא אסרה עליה לעבור ברכבה ברחוב האצ"ל.

מהימנות המתלונן והנאשמת

11. אומר כבר עתה כי לאחר ששמעתי הן את המתלונן והן את הנאשמת, צפיתי בעימות ביניהם (ת/6) וקראתי את עדויותיהם, לרבות הודעתה של הנאשמת (ת/1), איני יכולה לקבוע מי מהם דובר אמת ומי לא ומכאן שאיני יכולה ל אמץ איזו מן הגרסאות. גרסאותיהם של המתלונן ושל הנאשמת הפוכות זו מזו ומנוגדות לחלוטין, לא אך בנוגע להתרחשות האירוע מושא כתב האישום, אלא בנוגע לכל פרט ותרחיש בחייהם. כך, לדידו של המתלונן הוא והנאשמת מעולם לא ניהלו משק בית משותף, אלא רק בילו יחד, בעוד לדידה של הנאשמת הם גרו תחת קורת גג אחת במשך כ-8 שנים, כאשר בחלק מהשנים בתה גרה עמם. כך, לדידו של המתלונן במהלך השנים הם נפרדו כ-30 פעמים ולדידה של הנאשמת הם נפרדו 3-4 פעמים. כך, לדידו של המתלונן הנאשמת היא שמטרידה אותו ומגלה אובססיביות כלפיו ואילו לדידה של הנאשמת המתלונן הוא שמגלה אובססיביות כלפיה ומצלם אותה בכל מקום שבו היא נמצאת. אף בהתייחס לאירוע עצמו, המתלונן טען שהנאשמת היא שחסמה אותו ברכבה, בעוד הנאשמת טענה שהמתלונן הוא זה שחסם אותה ברכבו; המתלונן טען שהנאשמת יצאה מרכבה לעברו ואילו הנאשמת טענה שהמתלונן הוא שיצא מרכבו לעברה, תוך שהוא מצלם אותה. הנקודה היחידה שעליה הסכימו שני הניצים היא שלפני כחצי שנה הם נפגשו בגן הפסלים בחיפה וקיימו שם שיחה שארכה כשעה וחצי.

12. אכן, עדותו של המתלונן היתה קוהרנטית יותר מעדותה של הנאשמת. עם זאת, איני יכולה להתעלם מקשיי השפה של הנאשמת, שלצד ההזדמנות "לשפוך את חמתה" על המתלונן במסגרת עדותה, יצרו עדות מבולבלת וסוערת, שקפצה מנושא לנושא ומאירוע לאירוע. כי כך, ומשסברתי שאיני יכולה להכריע בין שתי הגרסאות, תרתי אחר תימוכין לאיזו מהגרסאות בחומר הראיות שהוגש לי.

13. המאשימה טענה כי הסרטונים ת/2 תומכים את עדותו של המתלונן. האמנם?
ת/2 מכיל שני סרטונים. האחד - אורכו שניה (להלן: "הסרטון הקצר") והשני ארוך יותר (להלן: "הסרטון הארוך").

בסרטון הקצר נראה איבר דמוי אצבע ונשמעת המילה "טיקיי" בקול נשי .
המתלונן העיד כי בסרטון רואים את ידה של הנאשמת "אם הוא אינו טועה" וכי המילה נאמרה על ידי הנאשמת בשפה הרוסית ופ ירושה "תלחץ". הנאשמת מצדה הכחישה כי האצבע שנראית בסרטון היא שלה או שהקול שנשמע בו הוא קולה, אך אישרה שפירוש המילה שנשמעת בסרטון הוא "תלחץ".

משקבעתי כי איני יכולה לאמץ את גרסת המתלונן, אין די בעדותו, כי הסרטון מתעד את הנאשמת דווקא, כדי לקבוע שאכן כך. המתלונן אף סייג את עדותו, באומרו כי היד היא ידה של הנאשמת "אם אני לא טועה" (עמ' 16 לפרוט' בש' 1-7) ולאחר שצפיתי הן בסרטון הקצר והן בסרטון הארוך, שגם בו נראה חלק יד או אצבע שאוחזים בטלפון הנייד שמצלם את האירוע, התרשמתי כי אין זה מן הנמנע שהאצבע או חלק היד שנראה בסרטון הקצר שייך דווקא למתלונן. על כן, אפילו אקבע כי פירוש המילה "טיקיי" הוא "תלחץ", אין בכך כדי לקבוע כי הנאשמת היא שאמרה אותה מילה. מילים אחרות, לא שוכנעתי כי הסרטון הקצר מתעד חלק מהאירוע מושא כתב האישום וממילא לא הובאה ראיה לכך שהסרטון אכן צולם במועד הנזכר בכתב האישום .

אשר לסרטון הארוך - הוא מתעד רכב לבן (הנאשמת אישרה שזה רכבה), שעומד מאחורי רכב כהה וחוסם חלק מהיציאה מהרחוב שממנו יוצא הנאשם. בשלב מסוים הרכב הלבן נוסע לאחור, עוקף את הרכב הכהה וממשיך בנסיעה. בניגוד לעדותו של המתלונן, לפיה הוא צילם את הנאשמת מיד עם צאתה מהרכב שלה, בשום שלב בסרטון לא רואים את הנאשמת - לא כשהיא יוצאת מרכבה ולא כשהיא מתקרבת לרכבו של המתלונן. הסבריו של המתלונן לשאלה כיצד זה לא רואים את הנאשמת בסרטון, אינם מניחים את הדעת (פעם טען שלא היה מנוסה בהפעלת המצלמה ולכן לא הצליח לצלם ופעם טען שבמהלך ניסיונה של הנאשמת לקחת לו את הטלפון הנייד, הטלפון נפל על רצפת הרכב ולכן לא צילם). יתרה מזאת, הנאשמת טענה כי הסרטון הארוך אינו מתעד את האירוע מושא כתב האישום, אלא אירוע אחר, שבו המתלונן הוא שחסם את רכבה והחל לצלמה והמאשימה לא הוכיחה מתי צולם הסרטון (בהקשר זה ראו עדותו של רס"מ לוגסי, בעמ' 15 לפרוט' בש' 1-5). בהעדר צילום של הנאשמת עצמה ובהעדר הוכחה כי הוא אכן מתעד את האירוע מושא כתב האישום, אף הסרטון הארוך אינו תומך את עדות המתלונן.

14. לאמור לעיל רואה להוסיף סתירות שמצאתי בגרסת המתלונן. בבית המשפט המתלונן העיד שראה את הנאשמת מתקרבת אליו עוד בטרם הוא נכנס לרכב שלו, היא רצה לרכב שלו, הוא הצליח להיכנס ולסגור את הדלת, אבל החלון היה פתוח והנאשמת ניסתה לפתוח את דלת הרכב שלו בכח ולהוציא מידיו את הטלפון (עמ' 15 לפרוט' בש' 25-32; עמ' 20 לפרוט' בש' 31-32). לעומת זאת, בעימות (ת/6) המתלונן מסר כי הוא נכנס לאוטו ואף ה תחיל להתקדם, אבל לא הספיק כי ה נאשמת פתחה את הדלת של המכונית וניסתה לקחת לו את הטלפון (ת/6 בש' 5-7) .
נכנס לרכב או לא נכנס? התחיל לנסוע בו או לא התחיל? הנאשמת פתחה את דלת רכבו או רק ניסתה ולא הצליחה? - שאלות שנותרו ללא מענה.

לא זו אף זו - המתלונן מסר, הן בעימות והן בעדותו בבית המשפט כי כשהנאשמת הבינה שהיא אינה יכולה להוציא את הטלפון הנייד מידו, היא הכתה אותו בראש ובגב/בידיים. המאשימה מצאה שלא לכלול חלק זה בגרסת המתלונן בכתב האישום והדבר אומר דרשני.

15. איני מתעלמת מהודאתה של הנאשמת כי אמרה למתלונן "תמות". אלא שכתב האישום אינו מייחס לה את האמירה האמורה ולמעשה כלל לא נטען שהיא פנתה אל המתלונן במהלך האירוע מושא כתב האישום. מכאן שלא ניתן לקבוע כי המילה נאמרה במסגרת אותו אירוע.

16. כך גם איני מתעלמת מהודאתה של הנאשמת בהימצאותה ברחוב האצ"ל בטירת הכרמל באירוע מושא כתב האישום, ברם סבורה כי אין בכך די כדי להרשיעה בהפרת ההוראה החוקית. אסביר.

ראשית, לאחר שעיינתי בשלושת הצווים שמגבשים את ההוראה החוקית חזור ועיין, איני יכולה לקבוע כי בית המשפט אסר על המתלוננת לעבור ברחוב האצ"ל בטירת הכרמל. אכן, צוין במפורש כי היא רשאית לעבור ברחוב הרצל לצרכי עבודתה, ברם לא צוין במפורש כי נאסר עליה לעבור ברחוב האצ"ל. כל שנאסר על הנאשמת הוא להימצא במרחק של פחות מ-150 מטרים מבית המתלונן, להטרידו, לבלוש אחריו, לאיים עליו וכיוצ"ב.

שנית, הנאשמת טוענת שהיא עברה ברחוב האצ"ל ברכב, בדרכה אל מחוץ לטירת הכרמל, וכי המרחק בין רכבה ובין ביתו של המתלונן לא פחת מ-150 מטרים ולכן היא לא הפרה את ההוראה החוקית. המתלונן מצדו טען שהמרחק בין רכבה של הנאשמת ובין ביתו היה 20-30 מטרים . בנסיבות, ניתן היה לצפות מהמאשימה למדוד את המרחק מבית המתלונן למקום שבו הנאשמת אישרה שהיא עברה ברכבה. פעולה שכזו לא בוצעה. רס"מ לוגסי, חוקר אלמ"ב בתחנת טירת הכרמל מזה כ-9 שנים, אמנם העיד שהמרחק בין רכבה של הנאשמת ובין ביתו של המתלונן היה כ-20-30 מטרים, ברם אישר שלא מדד את המרחק בשטח, אלא העריך אותו, בהסתמך על הסרטון הארוך, לצד היכרותו של המקום. לדידי אין בכך די. כאמור, כל שנאסר על הנאשמת הוא להימצא במרחק של פחות מ-150 מטרים מבית המתלונן, להטרידו, לבלוש אחריו, לאיים עליו וכיוצ"ב ולא הוכח כי היא אכן נמצאה במרחק קטן מ-150 מטרים מביתו.
סוף דבר

17. מקום בו מדובר בגרסה מול גרסה וכאשר בית המשפט נדרש לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה (במקרה דנן, עדותו של המתלונן), עליו להזהיר את עצמו ולבחון אותה עדות בחינה מדוקדקת. כאמור, לאחר שבחנתי את גרסת המתלונן מצאתי כי איני יכולה להעדיפה על פני גרסת הנאשמת, בהעדר ממצא ראייתי שתומך בה, כגון: המרחק מהרכב לבית המתלונן או המועד שבו צולמו הסרטונים ת/2. בנסיבות שבהן איני יכולה להעדיף את גרסת המתלונן על פני גרסת הנאשמת במאזן ההסתברויות, הרי שמקל וחומר איני יכולה לבסס עליה את הרשעת הנאשמת בפלילים .

מילים אחרות, אני קובעת כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה מעבר לספק סביר כי גרסתו של המתלונן היא שמשקפת את האירועים הנטענים בכתב האישום ולכן הריני מזכה את הנאשמת מעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין , כפי שיוחסה לה בכתב האישום.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ב טבת תש"פ, 19 ינואר 2020, במעמד הצדדים