הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 9422-12-16

מספר בקשה:3
בפני
כבוד ה שופטת נסרין עדוי-ח'דר

המבקשת
פלונית
ע"י ב"כ עו"ד שושנה ברוידה ואח'

נגד

המשיבה
מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלון הוברמן ואח'

החלטה

לפניי בקשת התובעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 6ב' בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה- 1975 (חוק הפלת"ד), ולמינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, הן בתחום האורתופדי והן בתחום הפסיכיאטרי, לקביעת נכותה הצמיתה של המבקשת, בעקבות פגיעתה בתאונת דרכים.

הצדדים ורקע לבקשה
התובעת ילידת 17.2.1980, נפגעה בתאונת דרכים ביום 13.9.2008 ( התאונה).
התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ולתובעת נקבעו נכויות זמניות בתחום הפסיכיאטרי כדלקמן: 20% מיום 14.12.08 עד 31.3.09, ו- 10% מיום 1.4.09 עד 30.9.10.
ביום 23.3.2009 הגישה התובעת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה (ת"א 10966-03-09) (התביעה הראשונה).
כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 9.10.2010 קבעה הוועדה הרפואית שליד המל"ל (הוועדה הראשונה) כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה, וזאת הן בתחום האורתופדי, והן בתחום הפסיכיאטרי. באשר לתחום הפסיכיאטרי, נקבעה דרגת הנכות בהתאם לסעיף 34(א) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (תקנות המל"ל). ערר שהגישה המבקשת על החלטת הוועדה נדחה אף הוא (להלן וועדת הערר).

לאחר שניתנו החלטות הוועדות הנ"ל, הגישה התובעת, במסגרת התביעה הראשונה, בקשה לסתור את קביעותיהן, אך בקשתה נדחתה ביום 4.6.2012 על ידי כב' השופטת רויטל באום.
פחות משנה לאחר מכן, ביום 12.3.2013 נמחקה תביעת התובעת מחוסר מעש, בהעדר הגנה של הנתבעת.

במהלך שנת 2015 פנתה התובעת למל"ל בטענה להחמרה במצבה האורתופדי והפסיכיאטרי, וביום 6.7.2015 נבדקה היא על ידי וועדה רפואית של המל"ל, אשר קבעה כי אין החמרה במצבה הפסיכיאטרי.
ביום 2.11.2015 נבדקה התובעת על ידי וועדה נוספת, שקבעה כי לא חלה החמרה במצבה האורתופדי (להלן יכונו יחדיו הוועדות המאוחרות).

כשנה לאחר מכן, ביום 5.12.2016 הגישה התובעת (המבקשת) את התביעה שלפניי, במסגרתה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו, להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות האחרונות, הן בתחום האורתופדי והן בתחום הפסיכיאטרי.

טענות הצדדים
באשר לתחום הפסיכיאטרי טענה המבקשת, כי הבדיקה הפסיכיאטרית שנעשתה על ידי רופא המל"ל ארכה מספר דקות ותלונותיה לא נבחנו כלל. לטענתה, לאחר התאונה היא סבלה מנדודי שינה, מחשבות אובדניות, שהובילו לניסיון התאבדות בשנת 2009. לטענתה מאז התאונה היא נבדקה על ידי פסיכיאטר, ד"ר קראקרה, שאבחן כי היא סובלת מ PTSD והומלץ על טיפול תרופתי. כן טענה המבקשת כי מאז התאונה ובשל מצבה הנפשי, היא העלתה במשקל בצורה קיצונית ונאלצה לעבור ניתוח לקיצור קיבה, ניתוח שנעשה ביום 9.9.2015.
לטענת המבקשת, הפסיכיאטר מטעם המל"ל כלל לא התייחס לעניינים אלה, הוא אף לא התייחס לאישור רופא פסיכיאטר מטעם המבקשת באשר לטיפול התרופתי שהיא מקבלת ולתלונותיה כי הטיפול לא עוזר. עוד נטען, כי הוועדה התעלמה מחלוף הזמן מאז התאונה ועד לבדיקה (7 שנים) והתעלם מהעבודות כי המבקשת לאורך השנים מטופלת בטיפול תרופתי פסיכיאטרי, ללא הועיל וולא מזור לתלונותיה על נדודי שינה, חרדות וכיו"ב .
עוד נטען, כי קיים שוני בין קביעת הפסיכיאטר בתביעה להחמרה, לפיה "מדובר בהפרעה חרדתית קלה עם סימנים פוסט-טראומטיים", לבין הקביעה של הוועדה הראשונה של המל"ל בעניין זה, ושוני זה מחייב את המסקנה כי חלה החמרה במצבה של המבקשת.

באשר לקביעות בתחום האורתופדי, המבקשת הסתפקה בלהפנות לשלוש בדיקות: האחת בדיקת CT מתאריך 11/2008; השנייה, בדיקת מיפוי עצם משנת 2009; והשלישית בדיקת MRI משנת 2010 , וטענה כי "יש מקום למנות מומחה אורתופד שכן התובעת הציגה מסמכי הדמיה ויש להתייחס לנושא ההדמיה" (סעיף 9 בבקשה).

הנתבעת טענה מנגד, כי יש לדחות את הבקשה.
לטענתה, יש לדחות את הבקשה על הסף, לאור ההחלטה החלוטה שניתנה על ידי כב' השופטת באום אשר דחתה את הבקשה להבאת ראיות לסתור. מכאן, ומשלא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על אותה החלטה, אזי ההחלטה מחייבת אותה.
הנתבעת הוסיפה והפנתה להלכה, לפיה בקשה מסוג זה תתקבל אך ורק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, ורק במקרים בהם קיימים טעמים משפטיים או טעמים עובדתיים כבדי משקל. כגון, האם חל שינוי מהותי במצבה של המבקשת או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הראשונה.
לטענת הנתבעת, בענייננו אין טעמים משפטיים או עובדתיים המצדיקים הבאת ראיות לסתור, שכן כל המסמכים אליהם התייחסה המבקשת בבקשה, עמדו בפני הוועדות הרפואיות הן מדרג ראשון והן בתביעה להחמרת מצב, וקיימת התייחסות של הוועדות בפרוטוקול לתלונות המבקשת.

אלו היו בתמצית, טענות הצדדים בבקשה.
אציין, כי ביום 31.10.2018 התקיים לפניי דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, במסגרתו הם חזרו על טענותיהם לעיל.

דיון והכרעה
אתחיל בכך שאני דוחה את טענת הסף של הנתבעת, לפיה נטען כי לאור החלטת כב' השופטת באום, המבקשת מנועה מלהעלות טענות כנגד קביעות המל"ל. החלטת כב' השופטת באום התייחסה לבקשת התובעת להבאת ראיות לסתור את ההחלטה של הוועדה הרפואית הראשונה של המל"ל, שנערכה לתובעת בשנת 2010. בענייננו, עסקינן בהחלטה אחרת של הוועדה הרפואית בתביעת ההחמרה, שהוגשה בשנת 2015.

באשר לטענות התובעת, דינן להידחות.
הלכה פסוקה היא, כי הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים מיוחדים וחריגים ובנסיבות יוצאות דופן, כאשר הדבר נדרש למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו למשל רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013)). ואלו שני סוגים של טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר: טעמים משפטיים, כגון הליך קביעת הנכות שהיה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית; טעמים עובדתיים כבדי משקל כגון שחל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז שנקבעה נכותו ע"י המל"ל ועד לדיון בבית המשפט, בין היתר נקבע, כי המקרים המצדיקים מתן היתר הם אלה שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא או שלא שיקף את המצב הרפואי לאשורו (ראו רע"א 9018/12 לעיל).

יישום ההלכה בסוגיה הנדונה, מחייב דחיית הבקשה דנן.
אנמק קביעתי.

בתחום הפסיכיאטרי:
בוועדה הרפואית האחרונה, המבקשת נבדקה על ידי פסיכיאטר, אשר בחן את כל תלונותיה, כפי שהועלו בבקשה שלפניי, ולא מצא כי יש בהם משום החמרה במצב. בדו"ח הוועדה קיימת התייחסות לכל תלונות המבקשת ( ובכלל זה לטענות בדבר נדודי שינה, הרטבה לילית ועוד), יש התייחסות למשקל גופה של המבקשת, לתיעוד הרפואי מאת הפסיכיאטר ד"ר קראקרה, הטיפול התרופתי והטענה להעדר הטבה. בהחלטת הוועדה צוין במפורש, כי על אף תלונות המבקשת היא כיום נוהגת, עובדת במשרה מלאה ואין החמרה במצבה הנפשי.
טענת המבקשת כי היה על הוועדה להסיק מסקנה אחרת, לאור משך הטיפול התרופתי, אי ההטבה במצבה הנפשי, העלייה במשקל, דינה להידחות. בהתאם לפרק הרביעי בתקנות המל"ל, לצורך קביעת אחוזי הנכות בתחום " מחלות נפש, תגובות והפרעות נפשיות" ייבחנו, בין היתר, הקריטריונים הבאים: "עוצמת תדירות ומשך ההפרעה; אורך תקופת הרימיסיה; היענות ותגובה לטיפול תרופתי/ אחר; התפקוד הנפשי והחברתי; כושר העבודה".
מעיון בדו"ח הוועדה עלה בבירור כי נשקלו כל השיקולים שבסמכות הוועדה, ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בהחלטתה.

טענת המבקשת כי קיים שוני בין האבחנה שניתנה על ידי הוועדה הראשונה לבין הוועדה האחרונה, וכי שוני זה מחייב את המסקנה כי חלה החמרה, אף היא דינה להידחות.
בענייננו, הנכות של המבקשת ( הזמנית והצמיתה) נקבעה בשנת 2010 בהתאם לסעיף 34( א) בתקנות המל"ל, כנוסחו דאז. סעיף זה, שכותרתו הייתה " הפרעות פסיכו-נוירוטיות" קבע נכות בשיעור 0% במקרים שבהם "ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל".

בתיקון משנת 2012 לתקנות המל"ל הנ"ל ( תקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (תיקון) התשע"ב- 2012), שונה נוסח הסעיף הנ"ל, והוא קובע כיום, כי בגין: "אפיזודה מאנית; הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית; אפיזודה דיכאונית; הפרעה דיכאונית עם מרכיבים פסיכוטיים; הפרעה דיכאונית חוזרת; הפרעות אפקטיביות מתמידות והפרעות אפקטיביות לא מסווגות..." תיקבע נכות בשיעור 0% במקרים של: "רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה" (סעיף קטן 1).

טענת המבקשת כי בוועדה האחרונה שדנה בהחמרה נקבעה נכותה בגין אבחנה שונה, אין בה ממש. בדו"ח הוועדה הראשונה תחת "אבחנה" נרשם " מצב לאחר תאונת דרכים". בממצאים בבדיקת הוועדה נרשם בין היתר, כי " איננה מוסרת על סימפטומים ברורים של תסמונת פוסט טראומטית. אין סימנים של דיכאון, מדווח בעיקר על סימפטומים גופניים ותגובות של חרדה ועצבנות...".
ועדת הערר, שדחתה את טענות המבקשת, קבעה כי למבקשת " סימנים נוירוטיים עם מרכיבים של PTSD".
בתביעה להחמרה, ד"ר פרחאת קבע כי למבקשת " הפרעה חרדתית קלה עם סימנים פוסט טראומטיים ללא החמרה".
לא מצאתי כי מדובר באבחנות שונות. השוני היחיד הוא שבוועדה הראשונה צוין כי הנכות נקבעה בהתאם לסעיף 34( א), ובוועדה האחרונה אין ציון כזה, ותו לא.
ככל שכוונת המבקשת הייתה כי האבחנה האחרונה שניתנה לה, אינה תואמת את הסעיף 34( א) בנוסחו כיום, אלא שהיא תואמת את סעיף 34( ב) בנוסח החדש ( שענייננו, בין היתר, הפרעות חרדה ותסמונת פוסט טראומטית), עדיין אין בכך כדי לחייב את המסקנה כי מצבה הנפשי השתנה באופן שחייב את קבלת תביעתה להחמרה. בענייננו, אין המדובר בשינוי מצבה של המבקשת אלא המדובר בשינוי נוסח החקיקה, כך שהאבחנה של המבקשת כיום תואמת סעיף אחר מזה שהיה במועד בו נקבעה נכותה הצמיתה.
בבחינת מעבר לנדרש אציין, כי בכל מקרה, הן סעיף 34( א) והן סעיפים 34( ב) קובעים נכות בשיעור 0% במקרים של רימיסיה מלאה בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה.

באשר לתחום האורתופדי, טענות המבקשת בעניין זה הועלו בצורה סתמית וכללית ביותר, ואין בהן כל ממש.
המבקשת פירטה שלוש בדיקות, אך לא טענה דבר לגביהן, וכל שנטען בעניין זה היה כי "יש מקום למנות מומחה אורתופד שכן התובעת הציגה מסמכי הדמיה ויש להתייחס לנושא ההדמיה" (סעיף 9 בבקשה).
כמו כן עיון בדוחות הוועדות שהתקיימו בעניינה של המבקשת העלה כי תלונות המבקשת בתחום האורתופדי נבחנו על ידי הוועדות, כאשר בדיקת ה CT משנת 2012 אליה התייחסה המבקשת בבקשתה, הוצגה בפני הוועדה האחרונה שדנה בהחמרה, ואף ניתנה התייחסות לבדיקה זו (אף עיון בדוחות הקודמים של וועדת הערר העלה כי ניתנה התייחסות לבדיקות שנערכו למבקשת).
הוועדה האחרונה, בה נכחו הן מומחה אורתופד והן מומחית נוירולוגית, בדקה את המבקשת, עיינה בחומר הרפואי מטעם המבקשת, בחנה את תלונותיה וקבעה כי אין החמרה במצב, ולא מצאתי כי נפל פגם בקביעה זו.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

בנסיבות, וכן לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.

אני קובעת מועד לקדם משפט, ביום 30.1.2019, בשעה 30.1.2019, בשעה 10:30.

הצדדים יודיעו, בתוך 30 ימים מהיום, האם מסכימים הם לסיום התיק על דרך הפשרה. היה ותינתן הסכמתם, יישמעו טיעוניהם בישיבת קדם המשפט.

ניתנה היום, ו' כסלו תשע"ט, 14 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.