הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 8584-11-18

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל

התובעים

.1 שי זאובר ת.ז. XXXXXX497
.2 מיטל זאובר ת.ז. XXXXXX301

נגד

הנתבעת
רקפות בגבעה בע"מ חברות 514262401

פסק דין

מדובר על תביעה כספית על סך 41,720 ₪ בטענה להפרת אחריות הנתבעת לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (להלן – החוק).
הנתבעת הינה חברת בניה אשר הקימה בניין מגורים ברחוב סיתוונית 4 בקרית ביאליק (להלן – הבניין), בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 121 בגוש 10236.
התובעים רכשו מן הנתבעת דירה בקומה השלישית בבניין שסומנה כדירה מס' 14 (להלן – הדירה), על פי הסכם מכר אשר נערך ביום 17.6.10 (להלן – ההסכם).
הדירה נמסרה לתובעים בחודש מאי 2012.

ההליך הקודם

בחודש יולי 2012 הגישו התובעים תביעה כספית כנגד הנתבעת אשר נידונה בבית המשפט לתביעות קטנות בקריות (ת"ק 18948-07-12). במסגרת התביעה טענו התובעים כדלקמן –
הנתבעת חייבה את התובעים לשלם תשלום בסך 1,508 ₪ שלא כדין כנגד מסירת החזקה בדירה. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי החיוב בוצע כדין.
הנתבעת מסרה את הדירה באיחור וגם במועד מסירת הדירה (10.5.12) לא היה חיבור חשמל לדירה. לכן נדרש פיצוי בסך 3,700 ₪ בגין איחור במסירה.
בית המשפט חייב את הנתבעת לפצות את התובעים במחצית מן הסכום הנדרש (1,750 ₪) לאחר שהוסמך לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים.
התובעים שילמו לנתבעת תשלום בסך 1,044 ₪ להוספת שלוש נקודות חשמל, אך השינוי לא בוצע. לכן הם דרשו החזר.
בית המשפט קיבל טענה זו וחייב את הנתבעת בהתאם לדרישת התובעים.
בסופו של דבר, חייב בית המשפט בהליך הנ"ל את הנתבעת בסך של 2,794 ובהוצאות משפט בסך 300 ₪.
תמצית העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים

במסגרת התביעה דנן עותרים התובעים לסעדים אשר רובם ככולם נובעים מליקויי תכנון ובנייה בדירה ומבוססים על חוות דעת מומחה מטעמם. סכום התביעה בגין הליקויים הועמד על סך 31,720 ₪ והיתרה נובעת מטענות לעוגמת נפש וטרחה.

התובעים מבססים את טענותיהם על חוות דעת שערך אינג' יצחק ארלשבנג (להלן – ארלשבנג). אשר ביצע את הבדיקה בדירה ביום 8.3.12 (להלן – חוות דעת תובעים). בחוות הדעת מעריך ארלשבנג את תיקון הליקויים שנמצאו בסך 31,290 ₪ ובתוספת מע"מ ופיקוח הנדסי, מדובר בסך של 39,926 ₪.
התובעים טוענים כי התריעו בפני הנתבעת על הליקויים המוזכרים בחוות הדעת מטעמם, אולם חרף פניות חוזרות ונישנות לא תיקנה הנתבעת את הליקויים. התביעה דנן הוגשה בשנת 2018 לטעמם מחמת חסרון כיס וחוסר פניות לנושא וכן נוכח רצונם למצות את האפשרות להימנע מהגשת התביעה אילו היתה הנתבעת מבצעת את התיקונים כנדרש. התובעים נכונים גם כיום לאפשר לנתבעת לתקן את הליקויים הנטענים ועותרים לחייב את הנתבעת בעוגמת הנפש שהסבה להם, הטרחה וכן במלוא ההוצאות שנגרמו להם בגין הליך זה .
התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם (סומנו ת/1-ת/2).

הנתבעת מכחישה את טענות התובעים לגופן ומעלה מספר טענות סף לרבות התיישנות ושיהוי, תביעה קנטרנית וטורדנית שאינה מגלה עילה, אי צירוף הסכם המכר (בניגוד לחובה מכוח תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), השתק מכוח מעשה בית דין ומניעות.
בנוסף, הנתבעת סבורה כי השיהוי הניכר מצד התובעים היסב לה נזק שכן קבלנים וספקים שהעמידו לה ערבויות ביצוע ועמדו לרשותה לצורך ביצוע תיקונים בזמן אמת אינם עוד. לכן, אף אם יימצא כי יש ממש בליקויים הנטענים, אין לחייב אותה לפצות את התובעים שכן כל תשלום משמעותו כיום מכיסה שלה.
הנתבעת סבורה כי דין הדרישה לפיצוי בגין ליקויים להידחות על יסוד חוות דעתו של אינג' ארנון פסטרנק (להלן – פסטרנק) שנערכה ביום 8.3.19 (להלן – חוות דעת נתבעת). בחוות דעתו קובע פסטרנק כי בביקורו בדירה (מיום 17.1.19) נוכח כי רוב הליקויים המצוינים בחוות דעת התובעים תוקנו . בנוסף, מצא מספר ליקויים מינורי והעריך את תיקונם בסך 4,225 ₪. לטענתו מדובר בליקויים אסטטיים בלבד, כך שאין צורך במינוי מפקח הנדסי.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של המנהל ובעל המניות בה, מר אבי סלע (סומן נ/1).

נוכח הפער בין עמדות המומחים מטעם הצדדים, מונה אינג' רפי גיל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – המומחה).
המומחה ביקר בנכס ביום 28.4.19 והגיש חוות דעתו ביום 6.6.19.
בנוסף, השיב המומחה לשאלות הבהרה מטעם הצדדים (מיום 6.8.19 ומיום 18.9.19) .
בחוות דעתו מצא המומחה ליקויים שאת עלות תיקונם העריך בסך 17,530 ₪ בתוספת מע"מ. כמו כן קבע המומחה שתיקון הליקויים באמצעות קבלנים מזדמנים יוביל לתוספת של 30% ממחיר העלות הנקוב.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את חומר הראיות, עמדות המומחים וטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

טענות סף

טרם נדון בטענות לעניין הליקויים לגופן, יש להתייחס לטענות שהעלתה הנתבעת בגדר טענות סף .

תביעה קנטרנית, טורדנית ונעדרת עילה – מדובר בתביעה לפי חוק, כאשר אין מחלוקת כי התובעת מכרה לנתבעים את הדירה ולכן הינה חבה באחריות כלפיהם כ-'מוכר', בהתאם לחוק. התביעה הוגשה על בסיס חוות דעת הנדסית אשר הציגה ליקויים לכאוריים בדירה ולכן אין לקבל את הטענה כי מדובר בתביעה נעדרת עילה או בתביעה קנטרנית וטורדנית.
הנתבעת טענה כי התובעים לא עמדו בחובתם לפי תקנה 75 לתקנות סד"א, כאשר לא צירפו את ההסכם בין הצדדים לכתב התביעה. לא מצאתי טעם בטענה זו ולא ברור מדוע הועלתה. הרי מדובר במסמך שאין לגביו מחלוקת ולכל היותר מדובר בצירוף טכני בלבד, שהרי לא זו בלבד שצורף לתצהירי התובעים, אלא שצורף לכתב ההגנה עצמו. בפועל, אין לטענה זו כל נפקות וחבל שעלתה.

מעשה בית דין –בין הצדדים כבר התקיים הליך קודם אשר קדמו לו התכתבויות בין הצדדים בו העלו התובעים גם את טענותיהם בהליך דנן. הנתבעת טוענת לקיומו של מעשה בית דין המונע מן התובעים להגיש תביעה זו בעיקר על רקע אותן התכתבויות.
איני מקבלת טענה זו. התביעה הקודמת כללה טענות של התחשבנויות בין הצדדים בהתבסס על ההסכם. בעוד תביעה זו מבוססת על אחריותה של הנתבעת לאי התאמות בדירה על פי החוק.
מדובר בשתי עילות נפרדות שאינן קשורות זו לזו. בין אם היו התכתבויות קודם לכן ובין אם לאו, כתבי הטענות בהליך הקודם, אשר גדרו את זירת הדיון, לא כללו טענות אלה ומשום כך אף פסק הדין בהליך הקודם אינו מתייחס לכך ואינו יוצר השתק רלוונטי לתביעה זו.
מאחר שלא מדובר באותה עילה, אין מדובר על סעדים שונים הנובעים מאותה עילה, שיש חובה לצרף לתביעה אחת בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

התיישנות, שיהוי ומניעות – מדובר בתביעה כספית שהזמן להתיישנות לגביה הוא 7 שנים (ס' 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). הנתבעת טוענת כי מאחר שעילות התביעה מבוססות על ההסכם מיום 17.6.10, הרי שמאחר שהתביעה הוגשה למעלה משמונה שנים לאחר מועד כריתת ההסכם היא נגועה בהתיישנות ובשיהוי.
בטענה זו נתפסת הנתבעת לכדי טעות. אף שהקשר החוזי בין הצדדים נקשר בהסכם מיוני 2010, הרי שמדובר בתביעה לתיקון אי התאמות מכוח החוק, כאשר מועד הקניית זכות התביעה הינו במועד גילוי אי-ההתאמה, אשר במקרים מסוימים יכול לחול כעשרים שנה לאחר מסירת הדירה ואף יותר (ראו ס' 4 והתוספת הראשונה לחוק). אשר על כן, אין למנות את תקופת ההתיישנות מיום כריתת ההסכם.
בענייננו, התביעה מבוססת על חוות דעת שאיתרה ליקויים עוד בטרם מסירת הדירה. כך, שמדובר באי התאמות שמקורן אף לפני תחילת תקופת הבדק, לפי ס' 4 לחוק, כולן באות בגדר האחריות החלה על הנתבעת בתקופת הבדק. מאחר שהתביעה הוגשה פחות משבע שנים מיום ביצוע הבדיקה, אין התיישנות בענייננו.
לעניין המניעות והשיהוי, הנתבעת טענה כי משניתן פסק הדין בהליך הקודם לא היתה לה כל ידיעה על טענות התובעים ולא ניתנה לה הזדמנות לבצע תיקונים. לטענתה, מחדל זה שומט את הבסיס לתביעה דנן . אין בידי לקבל עמדה זו. חוות הדעת עליה מבוססת התביעה הועברה לנתבעת כבר בחודש מרץ 2012 (ראו נספחים ח' ו-ט' לתצהירי התובעים).
גם במסגרת חקירת העדים נוצר חיזוק לכך שהנתבעת היתה מודעת לטענות התובעים בדבר אי-ההתאמות ואף ביצעה תיקונים בחלק מן הליקויים שמצא ארלשבנג (ראו חוות דעת נתבעת וס' 10 ו-23 לתצהיר נ/1 ). לכן, אין מקום לקבל את טענת המניעות.
עם זאת, אכן יש שיהוי ניכר של למעלה משש שנים בהגשת התביעה, שכן התובעים גילו את הליקויים העומדים בבסיס התביעה בחודש מרץ 2012 והגישו את התביעה בחודש נובמבר 2018. התובעים לא הצליחו לספק הסבר ניאות לשיהוי זה. חרף טענות התובעים לכך שנערכו מטעמם פניות בעל פה במהלך התקופה שחלפה, לא עלה בידם לבסס טענה זו בפן הראייתי. מדובר בטענה כבושה שעלתה לראשונה במסגרת החקירות. אף לשיטתם לא נשלחה מטעמם דרישה כלשהי בכתב לתיקון הליקויים מאז חודש מאי 2012. אף שאין בכך להצדיק את דחיית התביעה בכל הנוגע לליקויים אשר יוכחו, יש בשיהוי זה להוות שיקול בנוגע לטענות בדבר נזק לא ממוני וכן בנוגע לעלויות נלוות שונות כפי שיובהר בהמשך הדיון.
הליקויים בדירה

כאמור, שני הצדדים הגישו חוות דעת הנדסיות מטעמם.
פסטרנק, אשר ערך את חוות דעת הנתבעת, העריך את עלות תיקון הליקויים שמצא בכעשירית מהערכת העלות שהציג ארלשבנג בחוות דעת התובעים.
לאור ההבדלים בין הערכות המומחים מטעם הצדדים, מינה בית המשפט מומחה מטעמו.
המומחה מונה מטעם בית המשפט, אולם מאחר שלא מדובר במומחה שמונה בהסכמת הצדדים, הצדדים לא ויתרו על חוות הדעת שהוגשו מטעמם בהליך זה.

תחילה, נזכיר בקצרה מושכלות יסוד בנוגע למעמדו של מומחה בית המשפט וחוות דעתו.
במינוי מומחה מטעם בית המשפט, אין בית המשפט משתחרר מן הסמכות או מן החובה לחרוץ את הדין על פי שיקול דעתו (רע"א 5528/10 ‏ SF WING OVERSERAS REAL ESTATE INVESTMENTS LTD‏ נ' יניב (פורסם במאגרים, 26.7.10) בס' 9). אולם, מומחה מטעם בית המשפט נהנה מחזקת מקצועיות ואובייקטיביות (רע"א 5161/00 שיכון עובדים בע"מ נ' אופק (פורסם במאגרים, 30.10.00) בס' 2(ב)). הפסיקה מדגישה כי יש לאמץ את המלצות המומחה, "בהיעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן" (ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (פורסם במאגרים, 28.10.10), בס' 22).
דרך המלך לקעקע את קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט היא באמצעות חקירתו (ת"א (מח'-חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ (פורסם בנבו, 14.2.06), בס' 59). צד הנמנע מחקירת מומחה מטעם בית המשפט, נמנע מלהעמיד את חוות הדעת למבחן ובכך יש לחזק את ממצאי חוות הדעת (ת"א (מח'-י-ם) 5227/03 ניסים נ' סמעאן (פורסם במאגרים, 08.01.2009), בס' 4), אולם זאת רק לגבי קביעות המומחה במסגרת תחום מומחיותו, שכן היעדר חקירת המומחה אינה "מרפאת" חריגה מתחום סמכותו (ע"א 2099/08 הנ"ל בס' 28).

הצדדים בחרו שלא לזמן את המומחה לחקירה.
כמו כן, מעיון בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה, ניכר כי לא עלה בידי הצדדים להביא לשינוי בעמדותיו על פי חוות דעתו או לסתור אותה.
על כן, לאור מעמדו של מומחה מטעם בית משפט ומכיוון שלא מצאתי בטיעוני הצדדים טעם לסטות מהמלצותיו של המומחה בעניין הליקויים שאיתר ועלות תיקונם, אני מקבלת את קביעת המומחה בדבר הערכת התיקון בסך 17,530 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. כמו כן, המומחה קובע כי תיקון הליקויים באמצעות קבלנים מזדמנים יוסיף כ-30% להערכה הנ"ל.
מכיוון שהמחלוקת בין הצדדים משתרעת על כל רכיב ורכיב בקביעת המומחה, ובשים לב למעמדו של המומחה ולעובדה שלא זומן לחקירה, יש מקום לדון בנושאים המרכזיים המחייבים ליבון לטעמי. יובהר כי אי התייחסות לטענה אין משמעה כי בית המשפט לא נתן עליה את הדעת, אלא שהמלצת המומחה נחזית סבירה והגיונית ולא הועלתה טענה מטעם מי מהצדדים המחייבת דיון והעמקה נוספים.

רטיבות – בסעיף 36 לכתב התביעה מתייחסים התובעים לבעיות רטיבות הקיימות בדירה, במיוחד בחדר השינה. על אף ההתייחסות לליקוי זה בכתב התביעה, הוא לא נזכר בחוות הדעת מטעם התובעים והתובעים כלל לא כללו ליקוי זה ברשימת הליקויים בגינם הם דורשים פיצוי (ס' 23 לחוות הדעת). בשאלות ההבהרה מטעמם העלו התובעים טענה על כך שהמומחה לא התייחס לטענות בנוגע לליקוי זה. כעת עותרים התובעים להורות על תוספת פיצוי בגין ליקוי זה.
טענת התובעים במישור זה אינה ברורה. הם בחרו להעלות טענה זו בעלמא, כאשר לא רק שלא טרחו לבסס אותה מבחינה עובדתית אלא אף לא דרשו פיצוי בגינה. התובעים יכולים היו לעדכן את חוות הדעת מטעמם לקראת התביעה כדי שתכלול ליקוי זה שלכאורה התגלה בשלב מאוחר, כפי טענתם, ואף לצרף ראיות להוכחת הליקוי. אולם הם בחרו שלא לעשות כן ולהשאיר טענה זו כטענה בעלמא. אמנם מרגע שנכללה בכתב התביעה, הטענה הינה חלק מגדר המחלוקת, אולם לאור אי הוכחת הליקוי ולאור אי הוכחת הנזק , הטענה נדחית.
ודוק, המומחה עצמו התבקש להתייחס לנושא במסגרת שאלות ההבהרה והבהיר כי טענה זו לא היוותה חלק מחוות הדעת. עם זאת, הסביר המומחה, בתשובותיו מיום 6.8.19, כי בעת ביקורו בדירה הפנה נציג התובעים את תשומת ליבו לנושא הרטיבות במסדרון והוא אף נבדק על ידו, תוך ביצוע תיעוד מתאים, אך במדידה ראשונית לא אותרה רטיבות והמקום נמצא יבש עם סימני רטיבות ישנים (ראו תמונה בעמ' 2 לתשובות).
לאור האמור, דין הטענה להידחות הן משום שאינה נכללת בגדר הליקויים נשוא חוות הדעת ביסוד התביעה והן משום שבפועל נבדקה על ידי המומחה ולא נמצא כי יש בה ממש.

גודל חדר האמבטיה – בסעיף 1.00800 לחוות דעת התובעים, נטען כי אורך חדר האמבטיה הינו 2.54 מ' במקום 2.8 מ' כפי שצוין בתכנית המכר. מומחה התובעים סבור כי מדובר בליקוי שאינו ניתן לתיקון ולכן יש לפנות לשמאי לקביעת שיעור ירידת הערך בגינו. חוות דעת מעין זו לא הוצגה.
הנתבעת מציגה נתונים דומים של מדידה אך לעמדתה מדובר בסטייה מותרת ולא בליקוי.
המומחה מדד ומצא כי אורך האמבטיה הינו 2.54 מ' ואילו הרוחב הינו 1.74 מ'.
בהתאם לתוכנית, אורך החדר נדרש להיות 2.8 מ'.
לעמדתו, מידות אורך החדר נטו אמורות להיות 2.76 מ', לאחר הפחתת עובי הציפויים.
כלומר קיימת אי התאמה בין התוכנית לביצוע בפועל.
המומחה מפנה לתיקון צו מכר דירות (טופס של מפרט) משנת 2008 אשר לפי סעיף 7 בו סטייה קבילה הינה בשיעור של עד 2% בין השטח המופיע בתכנית לבין השטח בפועל.
עם זאת, המומחה מבהיר כי מידות חדר האמבטיה בפועל הם מעל השטח המינימאלי שנקבע בתקנה 2.04 לתקנות התכנון והבניה (4.4 מ"ר) אלא שהמידות קטנות מאלה הנקובות בתכנית המכר (5.04 מ"ר).
המומחה מותיר להכרעת בית המשפט את השאלה האם הסטייה הקבילה על פי מפרט המכר, המאפשרת מסירת דירה ששטחה קטן עד 2% מהשטח המוצהר, מאפשרת למסור גם חדר שמידותיו הוקטנו במלוא הסטייה המותרת ובלבד שאינן קטנות מהנדרש בתקנה דלעיל.
במקרה דנן אין צורך מעשי לדון בטענה זו, שכן מדובר בטענה בעלמא אשר אף אילו נמצאה נכונה, אזי הנזק בגינה לא הוכח, בהיעדר חוות דעת שמאי בנושא.
למעלה מן הדרוש ומבלי שיהא בדבר לקבוע מסמרות, דומני כי ראוי לפסוק פיצוי בנסיבות בהן קיימת אי התאמה בין מצב הממכר בפועל לבין תכנית המכר, וזאת ללא קשר לשטח הדירה בפועל. לפי המדידות שמפרט המומחה, מדובר בהקטנת חדר האמבטיה בכ-0.6 מ"ר, המהווה למעלה מעשירית מגודל האמבטיה. הדבר יכול ליצור חוסר נוחות בשימוש באמבטיה, אף אם הקטנת שטח האמבטיה "מתוגמל" בחדר אחר ולכן בנסיבות מעין אלה , אילו היה מוכח הנזק שנגרם, יכול והיה מקום להעניק פיצוי מתאים.

ממ"ד – אותרו על ידי המומחה ליקויים שונים הנוגעים לחדר הממ"ד. נמצא כי בקיר הממ"ד הגובל במסדרון לחדר ההורים קיימת בליטה של כ 2.5 ס"מ שאינה מופיעה בתכנית והמומחה קובע כי לא מצא טעם עניני לקיומה. עמדת המומחה נותרה בעינה גם לאחר שנשאל להבהרות בנושא ומכיוון שלא מדובר בנושא המצדיק תיקון, על יסוד הטעמים שמפרט המומחה בעמ' 6 לחוות דעתו, הוא מקבל את העלות בה נקב מומחה התובעים כסכום ראוי לפיצוי (840 ₪). מלבן דלת הממ"ד אף הוא לקוי לטעמו מחמת מדידת סטייה הכפולה מהסטייה המירבית המותרת ( 23 מ"מ במקום 12 מ"מ) ומשום כך ס בור כי יש לפרק את מלבן הדלת ולהתקינו מחדש בעלות מוערכת של 9,500 ₪.
במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה שהפנתה הנתבעת במישור זה חוזר המומחה על עמדתו, חוזר ומסביר כי מדובר בליקוי מהותי ושולל את עמדת הנתבעת לפיה די בהתקנת גומייה על מנת לתקן את הליקוי שאותר. המומחה מוסיף ומבהיר כי הנתבעת רשאית לבצע תיקון בכיוון הדלת על מנת שלא תיסגר מעצמה, אך בכל מקרה עליה לשאת בעלות התיקון התאורטי בגין הסטייה באנכיות מזוזות הדלת כמתואר לעיל .
מסקנות המומחה מבוססות ומתיישבות עם הגיון ושכל ישר וכן עם הממצאים שתועדו בשטח ולא מצאתי בנימוקי הנתבעת נימוק המצדיק סטייה ממסקנותיו.

עד כאן הדיון בעיקרי הדברים המרכיבים את חוות הדעת הכספית של המומחה. מעבר לכך אותרו ליקויים נוספים שונים אשר כולם מינוריים, באופן יחסי, באשר לעלות התיקון הנדרשת וכך גם לא נמצא ממש בטענות הצדדים על מנת לסטות מהמלצות המומחה ביחס אליהם. ודוק, יש מקומות בהם מצא המומחה לקבוע פיצוי גבוה מזה שנדרש על ידי המומחה מטעם התובעים (למשל בעניין ה חלפת אריחים בודדים בריצוף ובעניין תיקון גימור באמבטיית הורים) . הגם שלכאורה מדובר בחריגה מסמכות, אזי מדובר בסכומים זניחים, באופן יחסי. בשים לב למועד בו נערכה חוות דעת התובעים (משנת 2012) ועד לביקור המומחה (בשנת 2019) בהחלט ייתכן כי ניתן לזקוף את השינוי בעלויות למשך הזמן שחלף ולכן אין להפחית ממנו.

לסיכום, יש לקבוע כי על הנתבעת לשאת בעלות תיקון הליקויים שאותרו בהתאם להערכות הכספיות שמסכם המומחה , קרי 17,530 ₪ בתוספת מע"מ.

באשר למתן אפשרות לנתבעת לבצע את התיקונים בעצמה וכן לתוספת העלות בה נוקב המומחה אם התיקון יבוצע על ידי קבלנים מזדמנים, אני סבורה כי אין מקום לאפשר ביצוע התיקונים על ידי הנתבעת ואף אין מקום לתוספת עלות קבלן מזדמן ואסביר.

סעיף 4ב לחוק מעגן את זכותו של המוכר לתיקון הליקויים שנמצאו בדירה.
נוסחו של סעיף זה עובר לכריתת ההסכם הינו כדלקמן –
"4ב. זכות תיקון אי התאמה
התגלתה אי-התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר."
בחוק המכר (דירות) (תיקון מס' 5), תשע"א-2011 מיום 6.4.11 תוקן הסעיף לנוסחו הנוכחי כך-
"4ב. זכות תיקון אי-התאמה
(א) התגלתה אי-התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה או קונה המשנה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר.
(ב) חזרה והתגלתה אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית לאחר שהמוכר תיקן אותה פעם אחת או יותר במשך שנתיים שתחילתן במועד הודעת הקונה או קונה המשנה בדבר אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית, או שתיקונה של אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית דחוף והמוכר לא תיקן אותה בתוך זמן סביר ממועד הודעת הקונה או קונה המשנה כאמור, רשאי הקונה או קונה המשנה לתקנה והמוכר יישא בהוצאות התיקון."
כפי שניתן לראות, התיקון נכנס לתוקף לאחר כריתת ההסכם, אך קרוב לשנה לפני מסירת הדירה.
על פי נוסחו הנוכחי של סעיף 4ב(ב) לחוק (שמקורו בתיקון החוק מחודש אוגוסט 2011), במידה ונתגלה ליקוי, אין מקום לתת למוכר למעלה מהזדמנות אחת לתיקון ליקוי, ובמידה שתיקון זה נכשל, רשאי הרוכש לדאוג לתיקון הליקוי בעצמו ולדרוש הוצאותיו מן המוכר.
הגבלה מעין זו על זכות המוכר לתקן לא היתה קיימת באופן מפורש בנוסחו הקודם של הסעיף.
עם זאת, גם לפני התיקון אין לומר כי זכותו של המוכר לתקן בעצמו ליקויים היתה בלתי מוגבלת.
היה על המוכר להראות נכונות לתיקון ליקויים בממכר וניסיון אמיתי לעשות כן. כאשר מוכר מנסה להתחמק מקיום חובתו לתיקון ליקויים, או עושה זאת בצורה שאינה מקצועית, לא יהיה זכאי להסתמך על זכות זו (ראו ע"א 472/95 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, פ''ד נ(2) 858 (1996), בעמ' 862-864).

בענייננו, כל הליקויים הנטענים מבוססים על חוות דעת שהועברה לנתבעת בחודש מרץ 2012.
מחד, הנתבעת טוענת כי לא נמסר לה מידע על הליקויים ולא ניתנה לה הזדמנות הולמת לביצוע תיקונים (ס' 6 ו-17 לתצהיר נ/1). מאידך, היא טוענת כי כל הליקויים שהעבירו התובעים אליה תוקנו על ידה לשביעות רצון התובעים (ס' 10, ו-23–25 לתצהיר נ/1 וראו גם התייחסות בחוות דעתה).
הוכח שהנתבעת אכן קיבלה את ההזדמנות לבצע את התיקונים בהתאם לחוות דעת עוד בשנת 2012. עם זאת, מחוות דעת המומחה עולה כי חלק גדול מן הליקויים שאותרו ב-2012 עדיין נותרו ללא תיקון עד היום. מאחר שלנתבעת ניתנה הזדמנות לתקן ליקויים ואלה לא תוקנו במלואם, אין מקום לאפשר לנתבעת לבצע תיקונים בעצמה.

אמנם, התובעים אישרו בחקירתם כי הינם מוכנים לאפשר לנתבעת לבצע את תיקון הליקויים שיאושרו גם כיום, אלא שמחקירת מנהל הנתבעת עולה כי אינו סבור שיש לתקן חלק הארי של הליקויים שאיתר המומחה. בנוסף, נחזה כי קיים משבר אמון ניכר בין הצדדים נוכח קורותיהם במהלך התקופה שחלפה. על רקע נתונים אלה, אין זה רצוי או יעיל לאפשר לנתבעת לבצע את התיקונים, בפרט שעה שהיא חולקת על הצורך במרביתם.

לכאורה, אי מתן אפשרות תיקון על ידי הנתבעת אמורה להוביל למסקנה כי התובעים זכאים לתוספת של 30% באומדן העלות שכן יהא עליהם לבצע את התיקון באמצעות קבלנים מזדמנים, אלא שעיון מעמיק מגלה שלא כך הם פני הדברים.
אומדן עלות התיקונים מורכב ברובו מהליקוי הנוגע למלבן הממ"ד (9500 ₪). כל שאר הליקויים הינם מינוריים, באופן יחסי, ובמרביתם גם טיב התיקון הנחוץ הינו מצומצם.
כאן יש לתת משקל לשיהוי הניכר בהתנהלות התובעים כטעם המצדיק אי מתן תוספת עלות לקבלן מזדמן.
במסגרת חקירתו הבהיר מנהל הנתבעת כי פרק הזמן שחלף מאז שהומצאה לו חוות דעת התובעים עד להגשת תביעה זו גרם לשינוי לרעה במצב הנתבעת (ראו בפרוטוקול עמ' 11 ש' 28-30). לדידו, לאחר שביצעו את התיקונים על פי חוות הדעת בשנת 2012, ומכיוון שמאז לא שמע טרוניה נוספת מהתובעים, סבר לתומו כי כל הטענות תמו. במקביל, קבלני המשנה והספקים שעבדו מולו שוחררו מערבויות ביצוע. לכן, משעה שבחרו התובעים לפנות בדרישתם זו רק בשנת 2018, למעשה כיום ניצבת הנתבעת לבדה מול טענותיהם ונדרשת לשאת בעצמה בכל עלות הנובעת מתביעתם זו.
טיעון זה מהווה טעם ממשי וסביר מדוע אין לאפשר לתובעים פיצוי של תוספת עלות לקבלן מזדמן.

בנוסף, השיהוי בו נקטו התובעים מהווה טעם מוצדק שלא לפסוק לטובתם פיצוי בגין עוגמת נפש. בהקשר זה נחזור לקביעה דלעיל לפיה לא הוכחה פניה כלשהי מצד התובעים לנתבעת לאחר חודש מאי 2012. משמע, התובעים, מטעמיהם, בחרו להמתין למעלה משש שנים עד להגשת התביעה דנן. חזקה עליהם כי אילו היה מדובר בליקויים המפריעים לנהל שגרת חיים סבירה או שהתנהלות הנתבעת היתה מסבה להם נזק לא ממוני כלשהו, היו פונים אף קודם לכן. משום כך, אין הצדקה לפסוק פיצוי בגין רכיב נזק לא ממוני אשר לא הוכח כלל.

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעים סך של 17,530 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בשיעור כולל של 6,000 ₪.
מעבר לכך יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.