הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 72210-09-16

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל

התובע

עיסא ח'לף ת.ז. XXXXXX616

נגד

הנתבע
ג'לאל ח'אזן ת.ז. XXXXXX415

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 300,000 ₪ הנוגעת לנכס מקרקעין הנמצא בכפר בענה וידוע כחלקה 58 בגוש 18986 (להלן – הנכס או המקרקעין) .

המחלוקת בתיק מתייחסת לעסקה נטענת שהתרחשה לפני קרוב ל – 40 שנה ובמסגרתה רכש התובע זכות לקבלת פיצויי הפקעה מאת בעל קרקע, אביו המנוח של הנתבע.
בעל הקרקע נפטר זה מכבר והוריש את מלוא זכויותיו לאלמנתו, אמו של הנתבע, אשר גם היא בינתיים הלכה לבית עולמה. כך, הוגשה התביעה כנגד היורש הבלעדי, הוא הנתבע.

תמצית העובדות הרלבנטיות

מדובר בנכס אשר בשנת 1976 היו הזכויות בו רשומות על שם מר שוקרי נג'יב ח'אזן ז"ל (להלן – המנוח).

ביום 19.3.76 נרשמה במרשם המקרקעין הערה בדבר כוונה להפקיע, על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) – 1943 (להלן – הפקודה).

התובע טוען כי ביום 12.9.79 רכש מאת המנוח את זכויותיו בנכס, דהיינו את הזכות לקבל פיצויים בגין הפקעת הנכס.
לתמיכה בטענה התובע מציג העתק ייפוי כוח נוטריוני מיום 12.9.79 בו מונה מר כמאל פריד ג'בור מנצרת (להלן – מיופה הכוח) לבצע פעולות שונות בנכס (ייפוי הכוח סומן ת/2 להלן – ייפוי הכוח). בייפוי הכוח מצהיר המנוח כך -
"והואיל וטרם קיבלתי פיצויים ו/או תמורה מרשות הפתוח ו/או מכל אגף אחר עבור החלקה הנ"ל, והואיל ומכרתי את כל זכויותיי בחלקה הנ"ל אל מר עיסא ח'ליל ח'לף מכפר רמה בעל ת.ז. XXXX161 שיקרה להלן "הקונה" אי לזאת הנני ממני בזה את מר כמאל פריד ג'בור מנצרת להיות בא כוחי..."
בנוסף, מאשר שם המנוח כי –
"...15) הואיל וקבלתי למפרע ובמזומנים מאת הקונה את התמורה המלאה והטובה עבור הנכסים ו/או הזכויות הנ"ל אז בא - כחי הנ"ל רשאי להודות בשמי על קבלת כל התמורה עבור כל זכויותיי בחלקה הנ"ל..."
ייפוי הכוח אומת בפני עו"ד ונוטריון רמי הבר מחיפה.

ביום 3.11.79 נפטר המנוח. בהתאם לצוואתו מיום 20.8.79 הוכרה אלמנתו, הגב' ודאד ח'ליל חאזן ז"ל, כיורשת יחידה של כל רכושו (תיק קיום צוואה (מח'-חי') 407/80).
ביום 22.9.80 נרשמו הזכויות בנכס על שם האלמנה.

ביום 30.10.80 נכרת הסכם לתשלום פיצויי ההפקעה בגין הנכס בין מנהל מקרקעי ישראל (כיום- רשות מקרקעי ישראל; להלן – רמ"י) בשם מדינת ישראל לבין האלמנה (להלן – הסכם הפיצויים). הסכם הפיצויים מתייחס לשני נכסים, האחד מהם הוא הנכס ביסוד תביעתנו.
בסעיף 5 להסכם העמידו הצדדים את הפיצוי בגין הפקעת השטחים על סך 45,362 שקל (ישן).
אין מחלוקת בין הצדדים כי החלק היחסי של הפיצוי עבור הנכס נשוא המחלוקת הינו בסך 11,200 שקל, לפי ערכם דאז. בשערוך לפי הצמדה בלבד כיום מדובר על 21,507 ₪ (ראו עמ' 10 לפרוטוקול).
בסעיף 4 להסכם הפיצויים נכתב כך –
"4. צד ב' מצהיר כי הוא בלבד הינו בעל מלוא הזכויות בנכסים, אין לכל אדם אחר זולתו זכויות בהם, הוא לא העביר ולא התחייב להעביר לאדם אחר את הנכסים או את זכותו לפיצויים ועל כן הוא זכאי לקבל פיצויים כחוק בגין רכישת הנכסים."

ביום 17.10.83 נרשמו הזכויות בנכס על שם מדינת ישראל וביום 30.10.91 הן הועברו לקרן קיימת לישראל במסגרת עסקת חליפין בין המדינה לבין קק"ל.

ביום 8.6.01 נפטרה האלמנה. על פי צו קיום צוואתה מיום 23.5.02 (תיק רשם לענייני ירושה מס' 12964), הנתבע הינו היורש של כל רכושה.

בשנת 2015 הגיש התובע כאן תביעה לבית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 24915-09-15 נגד רשות מקרקעי ישראל ונגד הנתבע (כמשיב פורמלי) במסגרתה עתר לסעד הצהרתי ולפיצוי כספי לפי הפקודה (להלן – ההליך הקודם).
לטענת התובע, הוא ניהל תקשורת ארוכה עם הנתבע עובר להגשת ההליך הקודם וקיבל ממנו את כל המסמכים שביקש. התובע טוען כי במהלך שלב זה לא הזכיר הנתבע את דבר קיומו של הסכם הפיצויים. התובע טוען כי התוודע לראשונה לקיומו של הסכם הפיצויים באמצעות נציגי המדינה במסגרת ההליך הקודם.
משעה שהתברר כי הסכם הפיצויים בוצע, ולבקשת התובע, נמחק ההליך הקודם ללא צו להוצאות וסמוך לאחר מכן הוגשה התובענה שלפניי.

יוער כי במסגרת ההליך דנן הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.
בקשה זו התקבלה, אולם הערעור שהוגש על החלטה זו נדון בע"א (מח'-חי') 4251-06-17 . במסגרת דיון בערעור מיום 13.9.17 הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק הדין שניתן בהליך זה יבוטל, כאשר ניתן יהיה לדון בשאלת ההתיישנות במסגרת הדיון לגופו של עניין.

ההליך הוחזר לדיון בפניי, הצדדים הציגו את ראיותיהם.
מטעם התובע הוגש תצהירו וכן נשמעה עדותו של עו"ד וקים. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית. החקירות התנהלו בדיון מיום 23.10.19 , הוגשו סיכומי טענות ובשלה העת להכריע.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ונתתי דעתי לטענות הצדדים אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

התיישנות, שיהוי ומניעות

באשר לטענת ההתיישנות, אזי טענה זו לכאורה לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, הגם שאינה משוללת יסוד בפן הנסיבתי. זאת משום שבפועל לא עלה בידי הנתבע לסתור את טענת התובע לפיה למד על הפיצויים רק לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם, קרי לכל המוקדם בשנת 2015.
אמנם, גרסת התובע בהקשר זה מעלה סימני שאלה רבים שכן התובע העלה טענות בעניין ניהול משא ומתן מול רמ"י ביחס לקרקעות שונות, לרבות הנכס בו עסקינן. אולם לא הציג ולו קצה חוט של ראיה למשא ומתן זה באופן המאפשר לתחום לוח זמנים להתנהלותו או להבין מה המידע שהוחלף בו.
בנוסף, טענת התובע במישור זה מהווה עדות יחידה של בעל דין. עדות המעלה תמיהות רבות בהיעדר כל תימוכין בכתב .

כמו כן, יש לשים לב לכך שהתובע עצמו מתאר משא ומתן ממושך מול רמ"י גם בנושא הקרקע נשוא המחלוקת. נשאלת השאלה, האם נוהל משא ומתן ממושך מבלי שעלה עניין תשלום פיצויי ההפקעה?
על אף האמור, לא הוצגו ראיות ממשיות על מנת לשלול את עמדת התובע לפיה לא ידע אודות תשלום פיצויי ההפקעה אלא לאחר שנקט בתביעה בהליך הקודם.

התובע בסיכומיו מציג תזה משפטית, שלא הוצגה לפני כן, במטרה להדוף את טענת ההתיישנות, אולם דומני כי תזה זו חוטאת למטרה לשמה הוצגה ואסביר. לעמדתו, לאחר עריכת ייפוי הכוח, הפכו המנוח ויורשיו, לנאמנים על הקרקע לטובת השלמת העברתה לתובע. לכן, יש להתחיל את תקופת ההתיישנות במועד בו מפר הנאמן את חובותיו.
אם נלך לפי תזה זו, דומני כי התוצאה תטה את הכף דווקא להתיישנות התביעה. ובמה דברים אמורים? הפעולה שבוצעה לכאורה בניגוד לנאמנות הנטענת הינה רישום הירושה על שם האלמנה (לכל המוקדם) או העברת הזכויות בנכס למדינת ישראל (לכל המאוחר).
כלומר, מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות לפי תזה זו הינו ספטמבר 1980 לכל המוקדם, או אוקטובר 1983 לכל המאוחר (בהנחה שמתייחסים למועד העברת הזכויות בפועל).
עם זאת, מדובר בתזה משפטית אשר אינה מכרסמת בעובדות ובראיות שהוצגו בפועל . ולכן , אין די בה לבדה כדי לקבל טענת התיישנות וההסתייגויות באשר לטענה זו מפורטות לעיל.

מבלי לגרוע מהאמור, בפועל אין צורך אמיתי לקבוע מסמרות בנושא ההתיישנות משום שהדיון במלוא הטענות מוביל למסקנה כי דין התביעה להידחות אף לגופה, מחמת הצטברות של מספר נימוקים, כ מפורט להלן.

הנימוק הראשון לדחיית התביעה נעוץ בדיני השיהוי והמניעות.
העובדה שהתובע מסתמך על מסמך עסקה שבוצעה לפני למעלה מ-35 שנה מבלי שהוא מראה כי פעל לשכלול העסקה בצורה כלשהי, מעידה על שיהוי היוצר מניעות בנסיבות.
מסקנה זו מבוססת לטעמי מקל וחומר כאשר עסקת ההפקעה נרשמה במרשם המקרקעין כבר בשנת 1983 ונראה כי התובע לא פעל אפילו לבדוק את מצב הרישום של נכס בו הוא מחזיק זכויות במשך כ-35 שנה.
התנהלות זו אינה מעידה על הסתמכות בתום לב על העסקה וגרמה לנזק ראייתי לנתבע. יש להניח כי הוריו המנוחים של הנתבע , היו יכולים לשפוך יותר אור על הנושא ולאפשר התמודדות ראויה מול טענות התובע כיום. העובדה שבמחדליו של התובע הוא הביא לכך שתביעתו הוגשה לאחר פטירתם, מהווה שיהוי שדי בו בכדי להביא לדחיית התביעה.
מוסד השיהוי הינו יציר פסיקת בתי המשפט אשר קדמה לחקיקתו של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות). חקיקתו של חוק ההתיישנות לא הובילה לביטולו של מוסד זה והוא המשיך לחול לצד מוסד ההתיישנות (ראו ס' 27 לחוק ההתיישנות וכן בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 , 443–448 (2003)).
לבית המשפט שיקול דעת לחסום הליכים משפטיים בשל שיהוי, גם בטרם חלוף מועד ההתיישנות על פי חוק. "ההלכה הפסוקה התמקדה על שני טעמים לקבלתה של טענת שיהוי בהליך אזרחי – יצירת מצג בדבר זניחת זכויותיו של התובע ושינוי מצבו של הנתבע לרעה, ובצדם התחשבה גם בשאלת תום לבו של התובע" (ראו ע"א 9981/17 צוויקלר נ' בן נון (פורסם במאגרים, 08.09.2019) בס' 58).

בהמשך לנימוקים דלעיל, אזי בעניינ נו, הנתבע העיד כי היה מודע בזמן אמת שהמנוח הלך לבית עולמו, אך הוא לא פעל לרישום העסקה בשלב זה. במחדליו אלה למעשה איפשר את רישום הזכויות בנכס על שם האלמנה. גם לאחר רישום הזכויות על שם האלמנה, לא פעל התובע לידע אותה על ייפוי הכוח המדובר ולא פעל למימוש זכויותיו על פיו.
האלמנה ניהלה משא ומתן מול המדינה בדבר הפיצויים בגין נטילת הזכויות בנכס, כאשר לא הוכח כי היתה מודעת לקיומו של ייפוי הכוח או לקיומה של טענה סותרת כלשהי לזכויותיה הרשומות בנכס. אני מוצאת כי התנהלות זו של התובע מצדיקה קבלת טענת השיהוי.

מלבד השיהוי הניכר, אשר לא נמצא לו הסבר מניח את הדעת בחומר הראיות וכשלעצמו מוביל לדחיית טענות התובע, אזי נימוק נוסף טמון באי הוכחת קיומה של הזכות הנטענת כפי שיפורט להלן.

עסקת מכר הזכויות

התובע מבסס את עילת התביעה על ייפוי הכוח שנחתם על ידי המנוח.
התובע אינו מציג עותק מקורי של ייפוי הכוח ובמהלך הדיון הגיש עותק קריא שסומן ת/2.
הנתבע מכחיש את העסקה האמורה וטוען כי החתימה המיוחסת למנוח על ייפוי הכוח הינה מזויפת (ס' 3 ו-22 לתצהיר הנתבע).

לכאורה, כאשר תובע הטוען לקיומה של עסקה מציג מסמך בכתב להוכחת העסקה, נטל הראיה להוכחתה עובר לנתבע לסתירת הטענה.
אולם, כאשר מעלה הנתבע טענת זיוף, נותר נטל הראיה ב'מגרש' התובע ועליו להוכיח את אותנטיות המסמך (ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז (3) 240, 263 (1993)).
הלכה זו יש להחיל ביתר שאת כאשר מדובר בתביעה שמוגשת לא כנגד הצד לעסקה , אלא כנגד יורשיו. זאת מכוח ההלכה המחמירה את נטל הראיה כאשר מדובר בתביעה כנגד עזבון שכן "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה" (ראו ע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664 (1977) וכן ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (פורסם במאגרים, 8.2.09) בס' 11).
ודוק, הכחשת הנתבע את האותנטיות של המסמך והחתימה עליו הובאה כבר בכתב ההגנה. אולם התובע לא הביא ראיה כלשהי לתמיכה באותנטיות של המסמך וחתימת המנוח על גביו.
בהקשר זה יש לדחות את טענות התובע בסיכום טענותיו על כך שהנתבע לא הביא ראיות לביסוס טענתו שכן נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע והוא לא הצליח להרים ולו את נטל הראיה הראשוני במישור זה.

מחומר הראיות עולה כי עובר להגשת ההליך הקודם בבית המשפט המחוזי, פנה עו"ד וקים מטעם התובע לנתבע וביקש לקבל ממנו מסמכים, לרבות צו קיום הצוואה של הוריו המנוחים. הוכח כי עו"ד וקים הסביר לנתבע כי החומר נחוץ לצורך מימוש זכות התובע מול מנהל מקרקעי ישראל וכי הנתבע לא הסתייג מדרישה זו אלא ביקש אך לוודא כי להליך אותו יוזם התובע מול המנהל לא תהא כל השפעה כלכלית עליו (ראו נספחים א-ב לתצהיר הנתבע וכן עמ' 7 לפרוטוקול בעדותו של עו"ד וקים ועמ' 8 לעדות הנתבע בשורות 18-21).
כלומר, הנתבע לא דחה את דרישת התובע למסמכים בשעתו ולא העלה כל טענה נגד זכותו של התובע לקבל כספים כלשהם בגין הנכס. הנתבע אמנם טען כי כאשר פונים אליו הוא נוטה לסייע, אך התנהלות זו מעלה קושי מסוים עם טענתו כעת לפיה הינו מכחיש את עצם קיומה של העסקה.
על אף הקושי המתואר, אני סבורה כי אין די בכך להעביר את נטל השכנוע לפתחו.

מאחר שמדובר במסמך הנושא אישור נוטריוני, מוכנה אני לקבל הנחת בסיס כי מדובר בחתימה אותנטית.
עם זאת, קיימים שיקולים נוספים המובילים, לטעמי, למסקנה לפיה הנטל לא הורם לעניין הוכחת זכאותו של התובע לקבלת כספים מכוחו של ייפוי הכוח ושיקולים אלה יפורטו להלן.

ראשית, התובע מציג העתק צילומי בלבד של ייפוי הכוח אך לא מצא לנכון להביא לעדות את הנוטריון אשר אימת את ייפוי הכח, לא ציין באם הנוטריון כשיר למתן עדות ולא הציג כל מסמך אחר התומך באותנטיות ייפוי הכוח המוצג, כגון רשימות ממשרדו של הנוטריון המתעדות בזמן אמת את מספרו של האימות הנוטריוני. מכיוון שמדובר בעד רלוונטי להוכחת אותנטיות ייפוי הכוח, אזי אי-הבאתו, ללא כל הסבר, עומדת לחובת התובע.
בסיכום טענותיו של התובע נטען לראשונה כי הנוטריון, עוה"ד הבר, נפטר. מדובר בטענה עובדתית שהיה על התובע להוכיח במסגרת הדיון ומשעה שהדבר לא נעשה, אין לה מקום במסגרת הסיכומים.

שנית, התובע נמנע מלהתייחס למיופה הכוח, מר כמאל פריד, אשר זהותו ידועה. גם כאן, אם הוא עדיין בחיים וכשיר להעיד, מדובר בעד אשר יכול לסייע בהוכחת אותנטיות המסמך. גם כאן, אי הבאתו, ללא הסבר, עומדת לחובת התובע.

נימוק שלישי נובע מהעובדה שאין עדות לכך שהתובע עשה שימוש בייפוי הכוח לפני הגשת התביעה בהליך הקודם. כלומר, ייפוי הכוח הוצג לראשונה למעלה מ-35 שנה לאחר כריתת ההסכם הנטען ולאחר שנפטר הצד השני לעסקה.
בסעיף 6 לתצהיר התובע מיום 11.10.16, אשר הוגש במסגרת בקשתו להטלת עיקולים זמניים בתיק, טען התובע כי ניהל מו"מ מול גורמים שונים ברמ"י לביצוע חילופי קרקע בקרקעות שונות שבבעלותו, לרבות הנכס הנדון. התובע חזר על טענתו זו גם במסגרת עדותו, אם כי לא ידע להתייחס למועדים בהם נוהל המשא ומתן הנטען.
ודוק, ביום 28.6.18 ועל יסוד הסכמת הצדדים, ניתן צו המורה למנהל מקרקעי ישראל להמציא לעיון בית המשפט כל פניה שהתבצעה על ידי התובע או מי מטעמו ביחס לנכס הנדון החל מיום 12.9.79 ואילך. חרף הצו שניתן, לא התקבל כל מידע מהמנהל.
מדובר בטענה המקדמת את ענייניו של התובע ולכן הנטל להוכיח אות ה מושת לפתחו. למרות זאת, לא השכיל התובע להציג כל מסמך התומך בטענתו וכשל מלפעול ליישום הצו שניתן בנושא.
התובע עצמו אישר כי הליכי המשא ומתן שניהל מול רמ"י התנהלו, לפחות בחלקם, במסמכים בכתב. טענה זו מציבה קושי נוסף. לו אכן היה מציג התובע את ייפוי הכוח במסגרת המשא ומתן שניהל מול רמ"י, סביר כי רמ"י יכולה היתה לבדוק את פרטי הנכס ולראות כי מדובר בנכס שכבר עבר לרשותה.
בנסיבות, נחזה כי מדובר בטענה קלושה וממילא לא פעל התובע להוכיח אותה כלל ועיקר.

נימוק רביעי נעוץ בהתנהלות התובע בזמן אמת.
התובע מאשר כי הכיר היטב את המנוח וידע כי הלך לבית עולמו (ראו עדותו בעמ' 6 ש' 6).
מדובר לכאורה בנקודת מפנה המשפיעה על זכויותיו הנטענות של התובע.
למרות זאת, התובע אישר כי ברבות השנים התנהל מול רמ"י וניסה להגיע להבנה בעניין מספר קרקעות, לרבות הנכס נשוא המחלוקת. כאשר קרס המשא ומתן בנושא, במועד שאינו ידוע, פנה לממש את זכויותיו הנטענות באופן פרטני.
בחירתו של התובע כיצד לנהל את ענייניו, העובדה שהיה מודע לפטירתו של המנוח והעובדה שבחר לא להעלות דרישה כלשהי מול יורשיו של המנוח במהלך כל השנים שחלפו, מהווה עילה שלא להעביר את נטל הראייה לפתחו של הנתבע. על התובע רובץ נטל השכנוע להוכיח כי דרישתו, המוצגת לראשונה כלפי הנתבע לאחר שחלפו קרוב ל- 40 שנים ממועד ביצוע העסקה הנטענת, מבוססת על אדנים מוצקים.

סוף דבר, על יסוד מכלול הנימוקים דלעיל, יש לקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את זכותו לקבלת כספי פיצויים בגין הפקעת הנכס.
בנסיבות אלה אני מורה על דחיית התביעה.
התובע יישא בהוצאות הנתבע בגין ניהול ההליך בסכום כולל של 45,000 ₪.

ניתן היום, י"ד כסלו תש"פ, 12 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.