הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 68331-12-14

לפני כבוד השופט אהרון שדה
התובע
דניאל סופר
נגד

הנתבעת
איריס מושלי

פסק דין

לפני תביעה לתשלום סך 500,000 ₪ שהוגשה על בסיס מספר עילות, על חלקן של העילות וויתר התובע בהתאם להודעתו מיום 27.8.17 (הוויתור נוגע לעילה לפי חוק איסור לשון הרע ולעילה הנוגעת לחלקו באתר בשם "משפצים" ולכן פסק הדין לא דן בהן).
בתמצית, מדובר בתביעה לפיצוי התובע בגין עוולות נזיקיות ומסחריות, נזקים ופיצויים המגיעים לו בשל פירוק שותפות, הפרת הסכם שותפות והכל משום שלטענתו פעלה הנתבעת בחוסר תום, שלא כדין תוך ניצולו וניצול השותפות לצורף הפקת רווחים אישיים.
השותפות כללה 3 צלעות, התובע, שני מתכנתים והנתבעת. לפחות התובע והנתבעת באים מרקע בו עסקיהם השיקו או אף התמקדו בתחומי בניין, דיור, עיצוב, אביזרי בית, ריהוט, בעלי מקצוע בענף הבנייה והעיצוב וכן הלאה.
כפי שעוד יורחב בהמשך, הצדדים ניהלו הליכים קודמים, ארוכים ומתישים ואינני רואה מקום להיכנס ולפרט את שניתן לקרוא בתיק כאן (וגם בתיקים האחרים). ההכרעה תתמקד אך ורק בנקודות שבמחלוקת כיום ורק באלה שבין התובע לנתבעת.
שאלת היריבות
הנתבעת העלתה טענת היעדר יריבות כנגד הגשת התביעה כנגדה באופן אישי במקום כנגד החברה שבשליטתה ברם לא הוצגו ראיות או מערכת נתונים ממנה ניתן ללמוד שלא הייתה כוונה להתחייב אישית ושבפועל, נוצרה אבחנה לפיה ברור שאין התחייבות או מעורבות אישית של הנתבעת וכי היא באופן אישי לא הייתה צד להסכם, לשותפות, להתנהלות ולמיזם כולו . מערכת ההתכתבויות, אופי השותפות והעיון בכתבי בית דין ופסק הדין מביאים למסקנה כי הדמויות בשר ודם היו מעורבות אישית, בוצעו פעולות אישיות ולמעשה לא ניתן להפריד (לפחות על בסיס הקיים בתיק) בין התאגידים ולבין האנשים בפרשה כאן.
ייתכן וניתן או אף רצוי היה לצרף כנתבעת גם את החברה שבשליטת הנתבעת בעילות כאלו או אחרות, לנצל מולה אופציה לניהול הליכים מקדמיים וכיו"ב אך אין אפשרות זו מסלקת על הסף את התביעה כנגד הנתבעת בהיעדר עילה או יריבות מול התובע אם כי על האחרון רובץ הנטל הכללי להוכיח כמובן חבות אישית מצדה.
רקע בקליפת אגוז

לטענת התובע, כל המחלוקות ביחס לשותפותו עם הנתבעת הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 5.3.14 בתיקים 32263/08 ו- 22089/08 (להלן:" ההליך הקודם"), בתמצית נקבע שם על פי הנטען כי הנתבעת היא זו שהפרה את הסכם השותפות בין הצדדים והקימה אתר אינטרנט מתחרה, היא זו שחויבה בתשלום פיצויים לתובע ים שם (המתכנתים) ותביעתה כנגדו וכנגד שני המתכנתים נדחתה. אותו הליך כלל על פי הנטען כמות עצומה של חומר, השתרע על פני 6 ישיבות שנקבעו לצורך הוכחות, נשמעו עדים ומומחים ולטענת התובע יוצר פסק הדין שם השתקים ביחס לתביעה כאן כאשר פסק הדין סיים את השותפות באופן פורמלי.

כאמור, התובע, הנתבעת ושניים נוספים בשם יובל ארבל וניב קנטור ( "המתכנתים") חברו בשנת 2004 ויצרו שותפות להקמת אתר אינטרנט בתחום תכנון ועיצוב הבית.

התובע טוען כי השקיע במיזם אין ספור שעות עבודה במשך כ-3 שנים וזאת גם על חשבון חייו הפרטיים, הוא פעל להקמת אתר השותפות "בית ונוי", הטמעת תכניו, תחזוקתו והכל מתוך ציפייה שהאתר יניב רווחים ברם כאשר האתר החל לצבור תאוצה ולהרוויח עשתה לטענתו הנתבעת שימוש שלא כדין בידע ובעבודת התובע ושאר השותפים בבחינת גזל של ממש ופעלה לפתיחת אתר מתחרה ו כאשר את רווחיו משלשלת היא לכיסה, התובע טוען כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב והפרה הפרות יסודיות את ההסכם בין הצדדים באופן שסיכל את הצלחת המיזם והמשך פעי לותו כאשר ניצול התשתית ועבודת התובע לצורך פתיחת אתרים מתחרים מגיע כדי ביצוע עוולות מסחריות מצד הנתבעת לרבות גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת וגזל סוד מסחרי. התובע אף טען שהתנהלות הנתבעת עולה כדי עוולת רשלנות וגזל כמשמעות ן בפקודת הנזיקין.

זה המקום לומר שהתובע הינו יועץ בענף הבנייה ושימש כיזם של אתרי אינטרנט בתחומי הבנייה השונים.
הנתבעת הייתה והינה הבעלים והמנכל"ית של "בית ונוי הוצאה לאור בע"מ" שהינה חברה המפרסמת ומפיצה מגזין בתחום העיצוב בשם "בית ונוי".
התובע מבסס את תביעתו על "הסכם שותפות" שצירף ושלטענתו אושר על ידי הנתבעת ביום 31.1.05 באמצעות הודעת דואר אלקטרוני.
הנתבעת מצדה חזרה והכחישה בכתב ההגנה כאן את עצם אישורה להסכם הנטען כאשר כבר בהליך הקודם העלתה טענת זיוף ביחס להודעת הדוא"ל ולהסכמה שנרשמה בה ברם טרם הדיון בשאלת הוכחת ההסכם הספציפי או הוכחת ההסכמות או השלכות ההליך הקודם וקביעותיו על התיק כאן יש לעסוק בנושא מקדמי שמשקלו רב:
התיישנות ושיהוי
לא ראיתי מקום להרחיב בעניין ההתיישנות אך יש לומר שעילת התביעה נולדה על גבול סיום מרוץ ההתיישנות, אי שם סביב דצמבר 2007 כאשר התביעה כאן הוגשה ביום 31.12.2014. (הדבר עולה מתצהיר שהוגש במסגרת ההליך הקודם והינו חלק מנספחי התצהיר כאן ובמסגרתו, מצהיר התובע שכבר בדצמבר 2007 המחלוקת הוחרפה והנתבעת החלה להתנער לטענתו מהסכם השותפות).
יש לומר שאפשר היה לנהוג בחומרה כלפי התובע וליצור "פרשנות" לפיה עוד לפני יום 27.12. 07 "הוסכם על סיום דרך השותפות באופן מיידי" כפי שעולה מההתכתבות ואז חלקים מן התביעה התיישנו ברם בשל מורכבות העניין, ריבוי העילות והיותן כרוכות האחת בשנייה נוצרת בעיה בקביעת מועד מדויק. אין מועד ההסכמה לפירוק שותפות כדין מועד פירוקה בפועל, בין לבין קורים דברים, הגישה כאמור איננה להחמיר ולקבוע כי תביעה התיישנה כשהדבר איננו ברור דיו והיות ולא הוכח מועד קלנדרי ספציפי שממנו אפשר למנות את תקופת ההתיישנות, לא תידחה התביעה מטעם זה.
אשר לשיהוי ולהתנהלות המשפטית של התובע, כאן ניתן היה לכתוב דיסרטציה אם כי אין בכוונתי להרחיב הגם שהעניין חמור מאד. בעולם המשפט, יש הגורסים כי שיהוי בלתי מוצדק והגשת תביעות על גבול תקופת ההתיישנות צריך להביא לדחייתן במקרים המתאימים, אני נמנה על המצדדים בגישה זו, בעל דין צריך לעזור לבית המשפט ולהביא ראיות טריות ובית המשפט צריך לזכור שלהליך יש עוד צד , לא פחות חשוב מהתובע והוא הנתבע אשר לרוב, נפגע או משנה את מצבו לרעה מהשיהוי האדיר.
מאידך גיסא, ולפחות עד עתה, עד שפורסמו תקנות סדר הדין האזרחי החדשות שסוף כל סוף מכירות בכך שהמשאב הציבורי של זמן דיוני לא פחות חשוב מאינטרס של צד כזה או אחר, מרבית הפסיקה נטתה שלא לסגור את דלתות בית המשפט גם בפני בעל דין מתמהמה או רשלן והיות ותיק זה החל הרבה לפני פרסום התקנות החדשות וכניסת חלק מהוראותיהן לתוקף, אנהג כבית הלל והתביעה לא תסולק על הסף מטעמי שיהוי בלתי סביר.
אך גם אם התביעה איננה מסולקת על הסף וגם אם אתייחס לעילת התביעה ככזו שהתגבשה סביב חודש ינואר 2008 בזמן שהתובע שלח התראות לנתבעת בעניין אי-חלוקת הרווחים, גם אז התביעה הוגשה בימים האחרונים של מרוץ ההתיישנות ולא ניתן להתעלם מהעובדה שקיים כאן שיהוי אדיר שאין לו כל הסבר או הצדקה , כאשר התובע מחכה עד היום האחרון של שנת 2014 בעוד מדובר בכלל על אירועים , עובדות ומערכת יחסים שנולדו בשנת 2004 או בשנת 2005 עת עליית האתר לרשת, והסתיימו בשנת 2007-2008.
בפועל, ההליך כאן התנהל ביחס לאירועים שאירעו בין 10 ל-14 שנים לפני מועד ההוכחות!
גם אם לא היתה רובצ ת חובה על התובע להגיש תביעה שכנגד בהליך הקודם בעת שהוגש ה כנגדו תביעת הנתבעת, מדובר בהתנהלות שאין לה מקום ואין לעודדה, לא מהפן הציבורי של בזבוז משאבים והעסקת מספר ערכאות באותו עניין ולא מהפן המשפטי שכן שיהוי משמעו נזק ראייתי, סיבוך הדיון, חוסר הגינות כלפי עדים פוטנציאליים "שייאלצו להתמודד ולהיזכר במה שכבר שכחו" ושינוי מצב הצדדים לרעה.
זאת ועוד, המתנה על הגדר לתוצאות הליך אחר (שלא באמת יביא לסיום ההליך כאן) וזאת כדי לבדוק את הכדאיות בהגשת התביעה איננה יותר מאשר אופורטוניזם משפטי . ההסבר שניתן ע"י התובע לפיו (משום מה) המתין לסיומו של ההליך הקודם איננו הגיוני ולא ברור למה לא התבררו כל הפלוגתות באותה מסגרת? הרי התובע עצמו מדגיש בסיכומיו שפסק הדין שם ניתן לאחר "דיון רב שנים, ממצה ומייגע", היעלה על הדעת לפתוח את הכל מחדש? מה באמת חסכה ההמתנה של 7 שנים? מה משקל עדויות ששמע בית משפט אחר בתביעות אחרות לצורך ההליך כאן? מי ישלם את המחיר על כך שלא הביא את שלל העדים שנשמעו אז ואחרים שהיה מקום להביאם כאן? ( התשובה כמובן היא התובע שמסתמך רק על עדותו , עדות יחידה של בעל דין וחוות דעת "מטעם").
כשהתובע תוקף את הנתבעת בסעיף 13 לסיכומיו ושואל כיצד לא חסה האחרונה על זמנו של בית המשפט, במומו הוא פוסל שכן איך יעלה על הדעת שהתובע שכל טענותיו וכל העובדות הרלבנטיות לחבות הנתבעת כלפיו (לגרסתו) התבררו בהליך ארוך מאד הכולל "חבילת ראיות עצומה", "עדויות מומחים" ו"פרוטוקול דיון הכולל מאות עמודים" (סעיף 2 לסיכומי התובע עצמו ) לא עשה את הדבר המתבקש ותבע שם את הסכומים המגיעים לו? איך ישב על הגדר, נתן לשיהוי לטשטש כל ראיה אפשרית, נתן לתיק שם להתנפח ואז "לייבא" להליך כאן אין סוף מסמכים , קביעות, מסקנות שבית המשפט כאן-אנוכי לא התרשם מהם ולא היה שותף לגיבושן ? כיצד אפשר להתמודד עם ההתפתחות העצומה בתחום האינטרנט ולהתעלם ממנה כאשר מבוקשים כיום סעדים כספיים המאוחרים למועד בו התגבשה השותפות שהרי מה שהיה בשנת 2004 איננו מה ש היה קיים וברור מאיליו בשנת 2014 עת הוגשה ובוודאי לא בשנת 2018 עת נשמע התיק ובשנת 2019 בה נחתם פסק דין זה?
מה עם הזמן השיפוטי של בית המשפט בחיפה אחרי שבית המשפט בתל אביב צרך ממנו מלוא הס אה?
שאלה היא האם התנהגות זו מהווה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות וגם אם אניח שלא, מדובר בהתנהלות לא נכונה ולא ראויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית.

עניין זה זכה להתייחסות עוד בשלב ההליכים המקדמיים שכן כבר אז ניכרו סימני ונזקי השיהוי:
" לא ברור מדוע בגין אירועים שקרו בשלהי שנת 2007 מוגשת תביעה רק בדצמבר 2014 ועוד פחות ברור מדוע מאז ועד אמצע מאי 2016 לא מצליח התובע לעמוד בהחלטות בית המשפט ולהגיש את ראיותיו.

היכן היה התובע במשך כמעט עשור אם סבר שבידו עילת תביעה ראויה, עילה משמעה גם עובדות ומידע.

מה עשה התובע בהליך בתל אביב בו הייתה לו יריבות ישירה מול הנתבעת ומול בית וגן כדי לבסס את תביעתו כאן? בהליך בתל אביב הגדישו כל הצדדים את הסאה עת התיק צבר מעל ל-550 מסמכים שונים וניהולו התפרש על פני 6 שנים ולא יעלה על הדעת כי הדבר יחזור על עצמו גם בתיק זה. " (החלטה מיום 19.5.16 בבקשה מס' 7).

זאת ועוד, השלכות השיהוי ואי בירור כל הפלוגתות במסגרת אחת ובזמן סביר לאחר קרות האירועים נתן את אותותיו גם בעדותו של התובע שלכל אורכה ענה "לא זוכר", "כמדומני" וכיו"ב. הדברים הגיעו עד כדי כך שאפילו לא זכר אם השקיע במיזם מכספו או לאו (עמ' 39 שורות 27-37).
השיהוי והסרבול שנוצרו בעקבות פיצול ההליכים, אופן ניהול ההליך הקודם והשלכות כל אלו פועלים בראש ובראשונה כנגד התובע.
האם הוכח ההסכם לו טוען התובע?
כאמור, התובע טוען לקיומו של הסכם ספציפי, הנתבעת טוענת שמדובר בזיוף אם כי מודה שהיו הסכמות כאלו או אחרות. מעבר לתובע ולנתבעת ישנה הצלע השלישית הכוללת את המתכנתים שכבר עתה יש לומר, מעמדם, תרומתם ועבודתם וכן יחסיהם מול הנתבעת אינם בהכרח (שלא לומר כלל לא ) זהים לאלו של התובע.
האם הוכח שהנתבעת אישרה את ההסכם הנטען-"הסכם השותפות" בהודעת הדוא"ל מיום 31.1.15?
יש לומר שאין כל ראייה או תצהיר מטעם אדם אחר מלבד התובע היכול לאשר שאכן זהו הקובץ שנשלח ובמסגרתו ניתנה הסכמתה של הנתבעת. ממראה שני הנוסחים של הודעת הדוא"ל האמורה עולה ספק אם אכן מדובר על אותו מסמך שנטען שנשלח ואושר ע"י הנתבעת. גם בהודעת הדוא"ל שצירף התובע אין חתימה ואין שום התייחסות להסכם הספציפי חוץ מהמלל ממנו מובן שהנתבעת "מאשרת".
נספח ד' שצורף לתצהיר מטעם התובע, הינו מוצג שהוג ש במסגרת ההליך הקודם, הוא לכאורה הודעת דוא"ל שנשל חה ביום 31.1.05 מטעם הנתבעת לתובע ובו נרשם:
"דניאל,
מבחינתי זה מקובל ואני מאשרת את ההסכם אני רק מבקשת ששם האתר יהיה שם המגזין.
בהצלחה
איריס"
אולם מעיון בכותרת הודעת הדוא"ל (ובניגוד לנוסח גוף ההודעה) לא ניתן להבין שמדובר על תשובה למשהו שנשלח קודם לכן, אין ציון RE" " או למשל את המילים "בהמשך להתכתבות בינינו..." ולא ניתן להבין על איזה הסכם מדובר ו האם אכן מדובר על נוסח הסכם השותפות לו טוען התובע. התובע לא הגיש ראיה המב ססת מסקנה שההודעה אכן כללה את קובץ ההסכם עצמו או שהיו התכתבויות סמוכות בזמן (ובכלל) שמעידות על גיבוש ההסכם, על החלפת הערות או טיוטות, בקשות ותיקונים או רמז לתהליך היכול לבסס מסקנה שאכן הודעת הדוא"ל היא השלב הסופי של גיבוש ההסכם הנטען. יש לזכור שהנתבעת היא מנכ"לית של חברה פעילה שגם אז הייתה כבר וותיקה ומבוססת , מדובר במיזם עם ראיה לעתיד והיה מצופה למצוא תיעוד על מו"מ לקראת חתימת הסכם או על בקשות לשינויים או למצער על פנייה לעו"ד בנוגע לנוסח ההסכם.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מעיינים בנספח א' לכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבעת אשר כולל נוסח אחר של אותה הודעת דוא"ל (ללא "אני מאשרת את ההסכם") :
"דניאל שלום,
מבחינתי זה מקובל אני רק מבקשת ששם האתר יהיה שם המגזין.
בהצלחה
איריס"
דווקא נוסח הודעה זו כולל כותרת של הודעת תשובה/חוזרת "RE: " שכאמור איננו מופיע בהודעה שצירף התובע, בעין בוחנת אפשר להתרשם שהמילה "נוי" שאמנם מטושטשת אינה מתחת לאות ס' במילה "סופר" המצויה שורה מעליה, מה שיכול לחזק את קיום ה-"RE" ואת המסקנה שמדובר בהודעת תשובה .
כאשר מוצגים בבית משפט שני נוסחים לאותו מסמך ממש, מדליק הדבר נורה אדומה.
מי שעליו רובץ נטל ההוכחה בדבר משלוח ההסכם הנטען לנתבעת וקבלת אישורה בחוזר (או בכלל) להסכם הנטען הוא התובע ובמקרה כאן לא עמד בו.
כאן יש להדגיש, טענת הזיוף עלתה אמנם בהליך הקודם אלא שכל מה קבע בית המשפט שם היה שאכן התקיימה מערכת שותפות והיו הסכמות בין הצדדים ברם טענת הזיוף לא הוכרעה כלל.
יובהר, בהליך הקודם הוגש ו תצהיר ים בעניין הזיוף, כב' השופט רחמים כהן שדן בתיק קבע שהטענה תוכרע במסגרת פסק הדין אך הדב ר לא קרה ובית המשפט הסתפק בקביעות במישורים אחרים לצורך הכרעתו בתביעות כולן.
משכך אין לקבל את הטענה שבית המשפט בהליך הקודם קבע קביעה מפורשת לגבי " הסכם השותפות" הספציפי הנטען. לא מספיק שעניינים או טענות הוזכרו בתצהירים שצורפו ע"י התובע מההליך הקודם אלא יש לבדוק האם אכן היתה קביעה חלוטה לגבי השאלה או הטענה הספציפית ובאופן מפורש. יש להקדים ולומר כי הגם שהנתבעת מיצתה בהליך הקודם את עילותיה כתובעת, היא רשאית כאן להעלות טענות הגנה השאולות מתביעותיה ככל שלא מדובר בעניינים לגביהם יש הכרעה וחלים עליהם כללי השתק הפלוגתא.
יש לאבחן ולבדל בין הקביעות בפסק הדין בהליך הקודם המתייחסות לתביעת שני המתכנתים לבין הקביעות בתביעה שהוגשה ע"י הנתבעת כנגד התובע, לא כל מה שנקבע שם בתביעת שני המתכנתים רלבנטי או אומץ לגבי התובע כאן.
התובע טוען שבהליך הקודם התקיים "משפט זוטא" לגבי טענת הזיוף שהעלתה הנתבעת אולם אין בפסק הדין שם קביעה חלוטה כלשהי לגבי השאלה האם נעשה או לא נעשה זיוף. כל מה שניתן להסיק מפסק הדין שבית המשפט קיבל את הטענה שאכן היתה קיימת שותפות לאור הסכמות מסוימות ואופן פעולת הצדדים אולם לא נאמר ש"הסכם השותפות" הנטען הוא המחייב ושהודעת הדוא"ל מיום 31.1.15 אותנטית ובאותה נשימה יש לומר שבפסק הדין בהליך הקודם לא נפסקו סעדים בגין סעיפים המופיעים בהסכם השותפות הנטען (דבר שאולי היה יכול לחזק את הטענה שבית המשפט אימץ שם את ההסכם הנטען ע"י התובע והמוכחש ע"י הנתבעת).
משכך לא הוכח ההסכם הנטען, מה שמביא בין היתר גם לדחיית כל הסעדים הנובעים מתניית "אי התחרות" שבהסכם הנטען וההתייחסות באותה תניה ל"זכויותיו של דניאל" או סעדים שניתן לראותם כנובעים מתנאי חוזי מפורש כלשהו המופיע בו.
והתייחסות קצרה נוספת לשאלת מעמד פסק הדין הקודם ביחס להליך כאן
בזיקה למה שנקבע בפרק הקודם, מה שמחייב את הצדדים בשלב זה הן הסוגיות שנקבע לגביהן השתק פלוגתא ברור ו מפורש. עצם הדיון בהליך הקודם בהסכם השותפות מבלי לקבוע לגביו ממצאים חד משמעיים אין בו כדי להקל ובוודאי שלא לבטל את חובת התובע לעמוד בנטל ולשכנע כאן שאכן זה ההסכם שנכרת בין הצדדים.
ב"כ התובע מפנה לפסק הדין בהליך הקודם בעמ' 8 וטוען שמהפסקה אותה ציטט מפסק הדין ניתן להבין שבית המשפט קבע שם שאף אחד מהשותפים האחרים חוץ מהנתבעת לא הפר את התחייבויותיו. עיון בציטוט מעלה ספק של ממש ביחס לטענה או למסקנה שמבקש התובע לגזור ממנה. כך למשל ב"כ התובע טוען שהמילה "התובעים" מעידה על שלושת השותפים יובל, ניב וסופר ורושם בסעיף 15 לסיכומים תיקון לפסק הדין : "(צ.ל. שותפים)", האמנם? התובע הוא זה שטוען כי פסק הדין חלוט ורוצה להתבסס עליו אך בקשה לתיקון טעות סופר לא הוגשה שם, מהיכן מסיק התובע מה היה "צ.ל." (צריך להיות) בפסק הדין? אנו לא יודעים מה היה "צ.ל.", אנו יודעים מה יש בפסק הדין והוא לא בוודאי יתוקן בהליך כאן.
זאת ועוד, בפסק הדין נאמר במפורש "התובעים", הכוונה ליובל וניב (ונזכיר, סופר - התובע כאן בחר משום מה, שלא לתבוע שם והוא איננו תובע, לא הוגדר כך ולא יכול להיות מוגדר כך).
גם הסדר בו צוטטה הפסקה מפסק הדין עלול ליצור רושם שגוי בדבר משמעותה וההקשר בו נכתבה.
בפסק דין נכתב באופן הבא, (ולא ברצף כפי שנכתב בסיכומי התובע שם ניתן להבין שמדובר בפסקה/שורה שלמה):
"לא ניתן לקבל את התובענה נגד יובל, ניב וסופר.
כאמור לעיל, לא שוכנעתי, כי במהלך חיי השותפות, הפר מי מהתובעים את התחייבויותיו כלפי התובעות שכנגד באופן המצדיק את ביטול החד-צדדי של השותפות על ידי איריס. ועל כן, יש לדחות חלק זה של התובענה".
השאלה שעולה מסיכומי התובע היא כאמור האם הכוונה במילה "תובעים" לשלושת השותפים או רק לשני המתכנתים?
עיון בפסק הדין מביא למסקנה שהכוונה הינה רק לשני המתכנתים , ניתן לראות כי השמות נכתבו בנפרד ללא תואר "התובעים", ברישא לפסק הדין נקבע במפורש כי המתכנתים הם "התובעים" ואילו מר סופר הוא "סופר" ולא "תובע", כשנכתב "התובעים" הרי ברור שסופר-התובע כאן מעולם לא תבע שם, זאת ועוד, כשרצה בית המשפט לכתוב ולהתייחס לשותפים הוא אכן עשה שימוש במילה שותפים (ולא תובעים) ולמשל בעמ וד 12 לפסק הדין שם :
"התובעות שכנגד לא שכנעו ולא הוכיחו, כי היו זכאיות להורדת תכנים. איריס היא שהפרה את הסכמותיה עם השותפים עת שהחליטה להפסיק ולבצע את חלקה בשותפות מבלי לנקוט בפעולות המתחייבות על מנת לפרק את השותפות. זאת, בניגוד להתחייבותה למצוא מתווה לפירוק מוסכם של השותפות ." (ההדגשה איננה במקור)
ולהבדיל ולצורך הדיון בטענה החלופית האפשרית, לפיה הכוונה בפסקה הראשונה הייתה ל"הנתבעים" למרות שנכתב בטעות " התובעים" (כלומר היה צריך להיכתב:... כאמור לעיל, לא שוכנעתי, כי במהלך חיי השותפות, הפר מי מהנתבעים את התחייבויותיו כלפי התובעות...), ובמקרה כזה הנתבעים היו שני המתכנתים ו גם סופר-התובע כאן, הרי גם אז לא ניתן להבין שלא דבק רבב בהתנהלות התובע, הקביעה על פי ניסוח פסק הדין, כנראה לא בכדי, היתה שלא היה בהתנהגותם של השותפים להצדיק את ביטול חד צדדי של השותפות, אולם לא נקבע שלא נפל שום פגם או רבב בהתנהגות או התנהלות התובע כאן-מר סופר שהיו עלולים לגרום לשיבושים בתפקוד האתר ו כך למשל בעמ' 5 לפסק הדין מופיעה התייחסות בית המשפט שם לאמירות בתצהירו של אחד המתכנתים ו כך נכתב:
"...כאשר איריס וסופר העלו תמונות במשקל מתאים עבד האתר במהירות ובעוד שכאשר הועלו על ידם תמונות "כבדות" עלה האתר באיטיות. כל נכונות ההסבר ניתן ללמוד מנספחים 4א-ב לתצהיר, כאשר ברגע שניב מוריד את משקל התמונות אשר הועלו לאתר, מאשרת לו נציגת החברה, כי "האתר עולה תוך 3 שניות בערך שזה מעולה." (ההדגשה במקור)
הסבריו אלו של ניב לא נסתרו ואף נמצאו משכנעים ועל כן יש לדחות את טענת התובעות שכנגד בעניין תחזוקת האתר."
אלא שבהמשך אותו עמוד מפנה בית המשפט בנימוקיו לנספח ט"ו 2 לתצהיר הנתבעות שם ממנו עולה שהתלונות הופנו ל מר סופר-התובע ולא לשני המתכנתים שאותם "ניקה" בית המשפט מכל אחריות לאותה איטיות בפסקה הקודמת ולכן יש להפריד בין מה שנקבע ביחס למתכנתים ולבין קביעות ביחס לתובע כאן.
פסק הדין בהליך הקודם עוסק אמנם בכל הדמויות אך מדובר בשתי תביעות נפרדות וב-5 דמויות (כולל החברה בע"מ) , לכל אחת תפקיד שונה וחשוב מכך, לכל אחת מעמד משפטי שונה בין אם כצד להליך ובין אם באופן ייחוס מעמד או חבות או זכותו למי מהן, לכן ומכל הטעמים לעיל, אינני מקבל את טענת התובע לפיה כל מה שנקבע שם בנוגע לשני המתכנתים מאומץ אוטומטית עבור ו התובע.
מסקנה זו נגזרת בשינויים המחויבים גם ביחס לסכומים שנפסקו בהליך הקודם למתכנתים (את דרך האומדנה שנעשתה שם, ניתן לאמץ גם כאן) , עיון בפסק הדין שהוגש מראה שהפיצוי שנפסק לשני המתכנתים היה עבור עלויות הקמת האתר, עבודות תחזוקת האתר ועבור הקמת מערכת הניוזלטרים. מדובר בעבודה שהם ביצעו ובעלויות שהם הוכיחו. כאמור, בית המשפט שם דחה את טענות הנתבעת לפיה המתכנתים גרמו לנזקים עקב תקלות ואיטיות בעליית האתר, טענות הגנה שנטענו כנגד המתכנתים בלבד וקבע במפורש בע"מ 4 לפסק הדין כי המתכנתים נקלעו הלכה למעשה למחלוקות לא להם, מחלוקות בין התובע כאן לנתבעת כאן.
יחד עם זאת והגם שלא מתקיימים השתקי פלוגתא בכל מישורי הטענות שבין הצדדים בתיק כאן, לא ניתן להתעלם מקביעות פסק הדין בהליך הקודם אליהן מפנה התובע ואשר לגביהן פועלת מניעות משפטית מצד הנתבעת לטעון אחרת, כאמור מדובר בקביעות במסגרת פסק דין לו היו שותפים, כך או אחרת, התובע והנתבעת ושעליו איש לא ערער ולא פחות חשוב, קביעות שהתייחסו במפורש גם לתובע כחלק מהשותפות.
הקביעות החשובות שמהן יכולה להיבנות חבות כלשהי מצד הנתבעת הן הקביעות להלן:
"מחומר הראיות עולה בבירור, וגם איריס והחברה אינן מכחישות זאת, כי בין הצדדים בשתי התובענות התקיימו יחסי שותפות, כאשר כל צד נדרש להביא מתחום מומחיותו.

עוד ברור מחומר הראיות, כי במהלך חודש דצמבר 2007 החליטה איריס באופן חד-צדדי לסיים שותפות זו ועל כן חדלה מלבצע את חלקה בהסכם. " (שם בעמ' 3 לפסק הדין)

קביעה זו היא קביעה הנוגעת למערכת היחסים של כלל הדמויות קרי השותפים ונוגעת לפעולת הנתבעת כאן מול שאר השותפים כולל התובע כאן.
בעמ' 7 לפסק הדין סוקר בית המשפט בהליך הקודם את הודעותיה ולמעשה התחייבותה של הנתבעת להכין הצעת היפרדות מסודרת לסיום השותפות מול כל השותפים כולל התובע, התחייבות לגביה נקבע שם:
"בפועל איריס נמנעה מלעשות כפי שהתחייבה, אלא חדלה מלהעביר תכנים ובכך "מוטטה" את המיזם. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ומחזקת את המסקנה, שאיריס היא שהפרה את התחייבויותיה במסגרת השותפות."

כאמור, גם קביעה זו היא קביעה המתייחסת למישור היחסים הכללי בין כל השותפים והנתבעת מנועה משפטית מלטעון אחרת.
בית המשפט בהליך הקודם מעלה תמיהה ביחס למועד רכישת הדומיין הנוסף כחצי שנה לפני ההודעה על פירוק השותפות (עמוד 8-רישא לפסק הדין). במישור היחסים מול התובע כאן (שהיה נתבע בתביעה הנגדית) קובע שם בית המשפט כי השימוש שעשה התובע בחומר, כתבות ופרסומים מהמגזין השייך לה-לנתבעת כאן, נעשה ברשות ולא הצדיק כשלעצמו את פירוק השותפות, טענה מרכזית בתביעת הנתבעת שהוגשה שם ושנדחתה.
לסיכום פרק זה יש לקבוע כי מערכת היחסים בין הצדדים כולם ובין התובע לנתבעת הייתה מערכת של שותפות. שותפות שנעדרת הסכם מסודר בכתב שהוכח דיו.
השותפות הופסקה ביוזמת הנתבעת כאשר טענותיה להצדקת הפסקתה, לא התקבלו וכאשר התחייבותה לדאוג להסכם היפרדות מסודר, לא קוימה כשברקע כבר "התכוננה" , במידה כזו או אחרת של חוסר תום לפעול במסגרת דומיין חדש.
אם כך, יש לבחון מה מגיע, אם מגיע לתובע מהנתבעת עקב סיום ופירוק השותפות בנסיבות דלעיל.
יש לומר כבר בתחילת פרק זה, לתובע טענות רבות הן לעניין השקעותיו, ציפיותיו, והמגיע לו והן בעניין גילוי מסמכים ודוחות מהעבר הרחוק.
חרף שלל הטענות שמעלה התובע, בהליך כאן כמעט ולא הוצגו ראיות המבססות אותן, צירוף שלל מסמכים וחזרה "אוטומטית " על טענות ועובדות איננה מוכיחה אותן, התובע מנסה להפנות אצבע מאשימה כלפי הנתבעת בכך שלא גילתה לו מסמכים ובכך שדוחות כספיים ודפי נתונים אחרים שוב אינם בנמצא אך יש לומר כי זו בעייתו ובעייתו בלבד. הייתה לו אפשרות לבקש את כל המסמכים עוד בהליך הקודם (והרי ממילא ההליך הקודם שימש עבורו כ"TEST CASE" להליך כאן מתוך ידיעה שזה יוגש ויפתח וקשה מאד לבוא היום לנתבעת בטענות כיצד לא מצאה מסמך כזה או דו"ח כזה) ועמד לרשותו מעל לעשור כדי להתארגן לקראת התביעה כאן .
הפרק שהוקדש בחלקו הראשון של פסק הדין לעניין השיהוי והנזק הראייתי משליך בעיקר על הדיון בשאלת הסעד הכספי. כאמור, זכויותיו הכספיות של התובע לא נדונו כלל בהליך הקודם ואין שום דבר שבהכרח מחייב בין מה שנפסק למתכנתים ולבין מה שאולי מגיע לתובע. אזכיר כי מערכת היחסים בפרשה בין התובע לנתבעת הייתה שונה מאשר זו שהתקיימה מול שני המתכנתים, התובע והנ תבעת נהנו מהפצת חומרים הקשורים לתחום עבודתם בשותפות ומחוצה לה להבדיל משני המתכנתים שעסקו רק בעבודת מחשוב.
הדברים מורכבים, שאלה היא האם נוכח השיהוי האדיר, הנתבעת יכולה היום להתגונן ו להוכיח למשל את שיעור רווחיו ופירותיו של התובע עצמו מהשותפות, הרי לא יעלה על הדעת שבעת התחשבנות עקב סיום השותפות יילקחו בחשבון רק רווחיה של הנתבעת זאת מבלי שיוכח או למצער יינתן ביטוי לאלו של התובע ומן החומר עולה כי לתובע היו עוד אתרים ועי סוקים מחוץ לשותפות שנהנו כך או אחרת מקיומה. בשל מרחק הזמן והנזק הראייתי שנגרם וגם בשל ההתנהלות מצד התובע שלא "פתח" את הנושא כשכל השותפים כבר נמצאו בהליך (הקודם), נגרם נזק ראייתי הפועל לחובת התובע ואשר פוגע כמובן גם בנתבעת המתקשה להוכיח את הגנתה (בפני הסעד הכספי).
זאת ועוד, לאחר שמיעת העדויות ולא בכדי, קבע בית המשפט בהליך הקודם ש"כפי שהיה קיים סיכוי להצלחת המיזם, קיים היה גם סיכון שהאתר לא יצליח." והמשמעות היא שהתובע לקח על עצמו סיכון כאשר התנה את קבלת רווחיו בהמשך פעילות האתר ואת הביטוי הכמותי (הפחתת 20%) שנתן שם בית המשפט לאותו סיכון יש לאמץ גם כאן ככל שייפסק דבר מה לתובע.
בראיה כוללת לא ניתן להתעלם גם מהעובדה ש חלק מהחומרים שהתפרסמו באתר השותפות נוצרו, עובדו והועברו ע"י הנתבעת או מי מטעמה, דבר הכרוך בהוצאות שלכאורה צריכה לשאת בהן השותפות, לא הוכח כדבעי שהנתבעת לקחה על עצמה את כל העלויות הל לו. הנתבעת מצדה טענה שניסתה להסדיר עניין זה במסגרת השותפות.
ומכאן לראשי הנזק הנתבעים:
סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות
התובע טוען לקיום עוולה של "גניבת עין" מצדה של הנתבעת וטוען כי התקיים דמיון מהותי בין אתר המג זין בית ונוי אשר הוקם ע"י השותפות ולבין האתר שהוקם ע"י הנתבעת וכי מדובר בתכנים דומים, במפרסמים דומים וכן הלאה.
יש להקדים ולומר כי האירועים הנטענים אירעו בתקופה בה החלו להעביר רבים מהעסקים חלק מפעילותם גם לרשת האינטרנט.
עם השותפות, בלי השותפות, הקמתו של אתר אינטרנט למגזין העוסק בדיור היה בגדר עניין ודאי ואם לא ב-2007 או ב-2009 אזי ב-2011 או 2012 וקביעה זו נכונה במאזן ההסתברות הנדרש והרבה מעבר לו.
אי אפשר להתעלם מכך שהנתבעת היא זו שהביאה את ה"הבנין ודיור" לשותפות ולא בכדי קבע בית המשפט בהליך הקודם שהיא זו שהייתה האחראית העיקרית על אספקת התכנים לאתר המשותף ושיווקו בקרב הלקוחות. מה שהנתבעת הביאה לשותפות, קשה לקחת ממנה וקשה לטעון כי מרגע שהשותפות סיימה את חייה (וכל עוד אין בנמצא סעיף אי תחרות מוכח) אין היא יכולה לעשות את הצעד המתבקש, הטבעי יש לומר ולבנות למגזין שהיה שלה לפני השותפות, אתר משלו. ברור הוא כי התכנים יהיו דומים, ברור כי קהל המפרסמים יהיה דומה וכך היה קורה ביחס לכל אתר אחר בתחום זה שהיה מוקם ע"י צד שלישי שאיננו קשור לשותפות.
יש שוני מהותי בין גניבת עין הפרת זכות יוצרים וכיו"ב ולבין אי תחרות.
כך גם ברור לחלוטין שנוכח תחום העיסוק הדומה (ובעצם זהה), נוצרה תחרות בין הנתבעת והחברה שבשליטתה ולבין אתר השותפות ( ככל שעוד נשמרה בו רמת הפעילות עם הפסקת הזרמת התכנים ע"י הנתבעת, אין "תחרות" מול אתר לא פעיל או מול שותפות שהופסקה) אך לא בגניבת עין מדובר.
ניתן לצייר את התמונה בשפה פשוטה, נכרתת התקשרות בין מספר אנשים לצורך הקמת מיזם משותף שהוא מגזין אינטרנטי, אחד מהם (הנתבעת) מביא עמו נכס בדמות מגאזין וותיק עם קהל מפרסמים וקהל קוראים, מגזין שהוקם ביזע ודמעות למעלה מעשור לפני ההתקשרות והאחרים מביאים גם הם נכסים לא פחות חשובים, לימים ההתקשרות מבוטלת (ואין זה חשוב אם בהסכמה או עקב הפרה או אפילו סיכול), התוצאה המידית היא השבה זאת מבלי לפגוע בזכותם של אחרים לפיצוי והשבת גם המגיע להם, קשה מאד לטעון כלפי מי שהביא את המגזין, שמו ותכניו ששוב אין הוא יכול לעשות בהם שימוש שהרי אלו היו שייכים לו קודם לכן (ואכן, בית המשפט בהליך בקודם נתן צו מניעה המגן כל זכויות הנתבעת והחברה שבשליטתה בתכנים!)
לצורך העוולה המסחרית, כלל אין זה חשוב אם נהגה הנתבעת בחוסר תום, אם ניצלה את שותפיה לצורך שדרוג המגזין והעברתו לתחום האינטרנט או אם קיפחה מי מהם בעת שהשותפות או ההתקשרות באו לסופן, לשם כך ישנם סעדים אחרים ותחומי משפט אחרים.
המשקיעים במיזמים בתחומים אשר מתפתחים במהירות רבה, צריכים לקחת בחשבון שגם אם הם חלוצים, המציאות והמתחרים יצמצמו מרחק ו לעיתים קרובות ישיגו אותם, זהו העולם כיום, זו המגמה שלא לומר האבולוציה בתחום האינטרנט ולכן קשה מאד למנוע התפתחות טבעית כגון הקמת אתר אינטרנט למגזין גם אם המגזין היה שותף באתר אחר ושותפות זו הסתיימה (ולהזכיר שהודעה על סיומה ניתנה עוד לפני 27.12.07 כעולה מעמ' 7 לפסק הדין בהליך הקודם) .
ולסיום נקודה זו, מהי גניבת העין המהותית שמתקיימת? הרי תכנים רבים יובאו לאתר השותפות ע"י הנתבעת וממילא פורסמו במגאזין הנייר, מתעניין פוטנציאלי בתחום המשותף בו עסקו המגאזין המודפס לזה האינטרנטי ממילא היה מגלה דמיון או זהות בין תכנים כאלו ואחרים והצדדים, גם בזמן השותפות, לא ראו נחיצות לבדל באופן ברור את האתר המשותף מהמגזין המודפס.
הרי למרבה האירוניה, הנתבעת בתביעתה בהליך הקודם, טענה ל קיום עוולות מסחריות שונות כנגדה מצד שותפיה וגם שם, בשל הערבוב, העברת התכנים ואופי הפעילות, נדחו רוב טענותיה כתובעת .
זאת ועוד, בית המשפט בהליך הקודם, במרכזו של עמ' 12 לפסק הדין קובע במפורש כי לנתבעת ולחברה שבשליטתה יש זכויות יוצרים בתכנים ופרסומם באתר המשותף אין בו "כדי להפקיע את זכויותיה של החברה בתכני וסימני המגאזין, אך מרגע שהועברו לשותפות בהסכמה, כל עוד לא פורקה השותפות כדין, סבורני, שהיא רשאית להמשיך ולהותיר אותם במתכונת כפי שפורסמה".

הרי אין חולק ואף המומחה מטעם התובע קובע בפתיחת חוות דעתו כי האתר המשותף נשא את שם המגזין של הנתבעת והיה "מבוסס באופן בלעדי על תכני המגאזין "בית ונוי" שפעל עד אז במתכונת מודפסת" (סעיף 1 לחוות הדעת). כשם שנקבע שהשותפות לא "גנבה" נכס, זכות, סימן מסחרי וכיו"ב מהנתבעת כך הנתבעת לא "גנבה" איזה מאלו מהשותפות (במישור העוולות המסחריות) וזה למעשה מה נקבע בפסק הדין בהליך הקודם .
גם התובע כאן לא ערער על פסק הדין בהליך הקודם, בית המשפט קובע שם כי לחברה בשליטת הנתבעת יש זכויות יוצרים בתכנים, אלו פורסמו באתר השותפות, הפרסום לא שינה את זהות בעלת הזכויות אלא רק הקנה לשותפות זכות להשאיר את התכנים כול עוד השותפות קיימת.
ולסיום נקודה, בהליך הקודם ועם ההכרזה על פירוק השותפות, ניתן צו מניעה לטובת הנתבעת והאוסר על המתכנתים ועל התובע כאן לעשות שימוש בתכנים שהעבירו הנתבעת והחברה שבשליטתה, אין צורך להכביר מילים על משמעות הצו.
לא שם ולא כאן, התקיימה עוולה מסחרית.

עוולת סוד מסחרי
הגם שהטענה לא לגמרי ברורה, אין כאן שום "סוד מסחרי" שנגזל מהשותפות, הניתוח כאן זהה לזה שבפרק הקודם, פוטנ ציאל המפרסמים וזהותם הוא עניין דינמי, אין לפני ראיות שבמגזין המודפס לא היו כלל לקוחות שפרסמו באתר המשותף, איש מהמפרסמים לא הובא לעדות, הצדדים לא עיגנו בהסכם (שהוכח) נקודה זו, רשימת המפרסמים שפורטה בסעיף 42 לסיכומי התובע ברובה המכריע מורכבת מ"שחקני המפתח" הידועים לכל בתחום הבניה, העיצוב, הגימור והריהוט, מפרסמים שכולם מחזרים אחריהם ואשר לא יהססו לפרסם כאן או שם ככל שיתרשמו שהפרסום אפקטיבי ואטרקטיבי.

עוולת הרשלנות
העוולה הוזכרה אך לא מצאתי בטיעוני התובע שום ניתוח היכול לבסס את כל היסודות הנדרשים ובעיקר "התרשלות" .
איך אפשר לטעון שמישהו התרשל כאשר באותה נשימה נטען שביצע עוולת גזל באותם מעשים ממש?
כאשר אדם פוגע בכוונת תחילה ברכוש חברו מתוך רצון להפיק לעצמו תועלת כלשהי מהפגיעה, זו איננה פגיעה "ברשלנות", ההיפך הגמור מכך.

עוולת הגזל
משקבעתי שאין עוולה מסחרית, אין גניבת עין, אין גניבת סימן מסחרי ושבית המשפט בהליך הקודם קבע שבכפוף לזכויות השותפות לפרסם את התכנים , כל עוד היא קיימת, הזכויות בהם שייכות לנתבעת או לחברה שבשליטתה, קשה לבסס עוולה של גזל שכן "הגוזל" קיבל את אותה "הגזלה" בסופו של יום מבית המשפט (כאן יש לומר כי הפסד עקב התנהלות שלא בתום לב מצד הנתבעת שעורבב בפרק 4 לסיכומי התובע העוסק בגזל מהווה נושא נפרד אך איננו "גזל").

זכאות התובע לסעדים עקב פירוק פורמלי של השותפות ע"י בית המשפט במסגרת פסק הדין החלוט
כאן המצב שונה ביחס לפרקים הקודמים , בית המשפט בהליך הקודם קבע את שקבע והדברים פורטו על ידי לעיל, אין שם שום קביעה בדבר תרמית או מצג שווא, הקביעות כנגד הנתבעת הן כאמור ש נהגה בחוסר תום לב, שפעולתה לסיום השותפות לא הייתה מוצדקת ושלא עמדה בהבטחתה לדאוג לסיום מסודר ומוסכם של השותפות, הא ותו לאו.
אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה נתפס בית המשפט בהליך הקודם לטעות בעניין סיום השותפות תוך ייחוס חבות או אחריות לכך מצד הנתבעת וכי די היה בהודעה בדבר סיום השותפות שצוטטה שם בעמ' 7 לפסק הדין וזאת משני טעמים, האחד כי איש לא ערער על פסק הדין ולכן אותן קביעות שרלבנטיות יוצרות השתק ומניעות משפטית ואין לאפשר למי מהצדדים להשתמש בחלקים הנוחים לו מפסק הדין ו"לבטל" את אלו שפחות נוחים לו.
הטעם השני נוגע למידת השפעת הקביעה על הסעד שייפסק, אין משנה אם מדובר "בפירוק שותפות" או שמדובר ב"הפרת הסכם", השותפות שנוצרה אמורפית בדיוק כמו ההסכם שלא הוכח, אין כאן עניין של פסיקת שכר, אין ראיה על הסכמה לתשלום שכר ואין הסדר ברור ביחס להתחשבנות בנוגע להשקעות או לנכסים שכל אחד מהשותפים הביא לשותפות.
היות ואין ראיה לא על סכום "ההון" שהביא כל שותף לשותפות ואין ראיה על כוונה מפורשת ומפורטת לתת לעניין "ההון" שהביא כל אחד לשותפות משקל, מתפוגגות להן הוראות הרלבנטיות שבסעיף 34 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 ולמעשה הסיטואציה שנוצרה היא שותפות של שווה בין שווים (בין השותפים) כשעליה חלים דינים כללים בלבד של דיני השותפות ודיני החוזים ובשפה פשוטה בהרבה, מה שבאמת חלים הם כללי תום הלב (על אופיים היחסי כשהדברים נוגעים לסעד הנפסק) והשבה או פיצוי במקרה של הפרתם.
הווה אומר שהתובע זכאי להחזר משאבים שהשקיע מתוך כוונה לקצור פירות עתידיים (לא שכר!) , ויש לתת ביטוי גם לנזק בלתי ממוני שיכול לנבוע מהסתמכות, רצון והשקעה של צד אחד של השותפות מול התנהגות שלא בתום לב מצד אחר לשותפות.
לפני שאדון בראיות ובעובדות שהוכחו ע"י התובע ראיתי לנכון להתייחס לחוות הדעת שהוגשה מטעמו וכן לחקירת המומחה מר דן תמיר בבית המשפט.
כפי שקורה לעיתים קרובות מדי, מוגשות חוות דעת רציניות מהפן המקצועי כשנקודת התורפה שלהן היא התבססות על מערכת נתונים שבסופו של יום לא הוכחה בבית משפט. חוות דעת מומחים או חקירות מומחים בבית המשפט שמסתמכות על "לדבריו של .." (קרי בעל הדין) הופכות בין רגע לחוות דעת "על תנאי" זאת ללא קשר לנכונות הניתוח המקצועי. כשמומחה נאלץ להשלים מידע ממקור שאיננו אובייקטיבי הכל תלוי בהוכחת המידע, הוכחה שאמורה להתבצע מחוץ לדיון בחוות הדעת שהרי המידע איננו בידיעה אישית של המומחה ואיננו מצוי בראיות אובייקטיביות או שאינן שנויות במחלוקת שעמדו בפניו.
בעיה דומה מתעוררת כאשר לפני המומחה לא עומד מלוא החומר, אין לו אפשרות להשיגו ואז כל מסקנותיו, חישוביו והנחותיו נעשות במקרה הטוב, שלא על בסיס כל החומר ואינן לוקחות בחשבון נתונים חסרים אך נדרשים. במקרה הפחות טוב, מבוצעות השלמות תיאורטיות של נתונים ועובדות שלעולם לא יוכחו ושבפועל מסכלות כל תוצאה שנקבעת בחוות הדעת.
במקרה כאן, המומחה לא קיבל את כל החומר הנדרש, לא קיבל את הבסיס שהוא יתרות פתיחה וסגירה, הערפל על מערכת ההתחשבנות וחשוב יותר על המשאבים וההוצאות שהוציאו הצדדים כבד וסמיך ולו משום שהשותפים נשאו כל אחד בהוצאותיו ולפחות במרבית תקופת השותפות והנתונים אינם זמינים וברורים.
המצב בעייתי עוד יותר נוכח נקודת המוצא לחוות הדעת לפיה הנתבעת לקחה על עצמה את כל עלויות התשתית, עובדה זו לא הוכחה דיה, לא כאן ולא בהליך הקודם.
יש להבהיר כי הפיצוי שנפסק למתכנתים בהליך הקודם איננו שכר עבודה והוצאות שהתגבשו בעת הגשת תביעתם לחוב בו אמורה הייתה לשאת הנתבעת בכל מקרה (כלומר גם אם השותפות לא הייתה מסתיימת) , מדובר בפיצוי בגין מניעת הכנסות שהיה אמורות לכסות ולשלם להם את השקעתם בשותפות ואת שציפו להרוויח ממנה. זהו ראש הנזק או הסעד שיכול גם התובע כאן לזכות בו (לצד נזק לא ממוני שלא זכה להתייחסות בפסק הדין שם , אולי פשוט משום שלא נתבע).
יש לקבל את טענות הנתבעת לפיהן חוות דעת המומחה עוסקת אומנם בפוטנציאל רווח של אתרי אינטרנט ברם למומחה (לו ניסיון רב בתחומים אחרים ) אין ניסיון בתחום הספציפי של אתרי אינטרנט, סיכויי הצלחתם וכיו"ב וכי לצורך חוות דעתו לא ערך בירורים לגבי מיזמים דומים אחרים, עניין זה עלה מחקירתו.
כאמור, מעבר לחוסר במסמכים וחומר אחר שלא עמדו לפני המומחה לצורך הכנת חוות דעתו, הוא ביסס את חוות דעתו על מידע שמסר לו התובע ושהתקבל ע"י המומחה כפי שהוא כעובדה מוכחת, ללא שום בדיקה וללא היסוס.
יש לומר, קשה לקחת מצד אחד את הערכת וקביעת בית המשפט בהליך הקודם לפיה יש מקום לשלם לכל אחד מהמתכנתים כפיצוי סך של 165,000 ₪ שכולל פיצוי בגין השקעות ופיצוי בגין עבודתם (פיצוי ולא שכר), קביעה שעקרונותיה משמשים בסיס לחוות הדעת ומצד שני לראות שחוות הדעת איננה ממשיכה בקו הפסיקה וההתרשמות של בית המשפט בהליך הקודם והסכום שמגיע לתובע כאן צומח ומטפס לכ-729,000 ₪. דרך האומדנה והבסיס לביצועה בהליך הקודם שונ ים מדרך החישוב כפי שבאה לידי ביטוי בסופו של יום בחוות הדעת. ה"שעטנז" הזה איננו מוסיף לבהירות חוות הדעת והבסיס עליו היא נסמכת.
זה המקום לומר כי תביעתם של המתכנתים כפי שהיה צריך להגישה לגרסתם הגיעה לסך של 1,600,500 ₪, הסכום הופחת ל-500,000 ₪ והם ויתרו לכאורה על סך 1,100,000 ₪ "מטעמי אגרה", בסופו של יום פסק שם בית המשפט סכום של כעשירית מהנזק הראשוני שהוערך על ידם שם, גם זאת, בעיקר על דרך האומדנה ותוך התבססות דווקא על חוות דעת הנתבעות שם (שהנתבעת כאן היא אחת מהן), דומני שהדבר מדבר בעד עצמו ומעיד על הקושי בהערכת הסכומים המגיעים למי מהצדדים בכלל ולתובע בפרט, אמרה זו מרמזת על ההמשך ומבססת את הצורך בקביעת פיצוי גלובלי על דרך האומדנה.
כאשר מסתבר כי חוות דעת לוקה בחסר, נתוניה חלקיים או חסרים, הכנתה לא בחנה מקרים דומים, בסיסה בראיות שלא הוכחו ובתובע שכאמור הסתפק בעדות יחידה של בעל דין אשר לא ממש זכר כל פרט ופרט (בלשון המעטה) ואשר נמנע מלהביא עדים חיוניים שניתן היה לזמנם כדי שיחזקו אם לא את גרסתו, לפחות חלק מעיקרי ובסיסי חוות הדעת וכאשר בית המשפט איננו יכול לעיין בחוות הדעת, בחקירת המומחה ובטיעוני הצדדים ולומר כי השתכנע שיש לקבלה, הופכת חוות הדעת לחסרת משקל וכך קרה בתיק כאן.
יש לומר כי התובע העלה טענה בסיכומיו לפיה היו חסרים דוחות כספיים אלא שהוא עצמו בהודעתו לפרוטוקול ויתר על הדרישה להעברת חלק מהם (ראה פרוטוקול מיום 24.5.16).
קשה לתת משקל לטענות התובע לגבי דוחות "מפוברקים" שלא הוגשו או גולו, התובע הפנה לדו"ח הוצאות שלכאורה שונה מדו"ח שהוצג בהליך הקודם ברם בסופו יום אינני יכול לבנות מטענות אלו תוצאה לה ביטוי כספי, מה ההוצאות שהוצאו בזמנו? כאן השיהוי פועל כנגד התובע שכן מי תובע אחרי 7 שנים ומצפה שאחרים יזכרו בעת ניהול ההליך למה בדיוק חשבונית כזו או אחרת מלפני שנים רבות הוכנסה בתאריך כ זה או אחר? אין בעצם אי הבאת רואה החשבון המטפל בחשבונות של החברה לעדות כדי ללמד היום על פברוק חשבוניות או דוחות כספיים וממילא הנטל בהוכחת הנתונים הכספיים רובץ על התובע.
כאמור, התובע נמנע מלהביא עדים חיוניים להוכחת גרסתו וטענותיו (מעבר לשני המתכנתים אמורים היו להיות עוד לפחות שני עדים שמולם התנהל התובע בעניין השותפות, האחד מר לירן שפירא, השני שמו אלכס) . התובע לא הביא אף עד שיתמוך בגרסתו, לא לגבי היקף העבודה שביצע, לא ביחס לחלוקת העבודה בינו לבין אחרים, לא לצורך אומדן עלויות והוצאות של המיזם ולא לגבי מידת שעות העבודה שהושקעו בפועל. לא הובאה לעדות אשתו של התובע על מנת שתתמוך בגרסתו בשים לב לכך שפעולות עסקי ות נרשמו על שמה (או על שם מר לירן שפירא שהוזכר לעיל).
התובע הפנה לתצהירו בהליך הקודם אשר כולל נספחים של מאמרים ותכנים שהוא העלה בעצמו, אולם אין באלו כדי לתת אינדיקציה לכ מות שעות העבודה שהושקעה רק בשותפות וכיצד כל אלה עומדים ביחס לחלוקת העבודה בין כל השותפים.
התובע טוען שעבד "לילות כימים", ייתכן שכך ברם התובע עצמו העיד שבנוסף לשותפות, עבד כשכיר במשרה מלאה ושימש כמנהל של שניים או שלושה אתרים אחרים, אין בנמצא שום מידע, גם לא אפשרות לקבוע כמה שעות הושקעו בכל אחת מהעבודות ומה חלקו של ניהול אתר השותפות במארג השעות שעבד התובע .
התובע לא הביא ראיות על רווחיות האתרים האחרים שטען שניהל ואף לא הביא ראיות שיעידו על משך זמן הכנת התכנים המקצועיים שלטענתו העלה לאתר ולא הוכיח איך התכנים שסיפק בעצמו שצורפו לטענתו תרמו וכמה תרמו לשיווק ורווחיות של האתר. לתובע אין גם על פי גרסתו הכשרה פורמלית בתכנות מחשבים או בשפת מחשב או בגרפיקה ממוחשבת ולכן יש בסיס של ממש בקביעה כי חלק מהעבודה בוצע ע"י אנשי מקצוע מתמחים שמן הסתם, שכרם שולם זה מכבר.
גם הניסיון להציג את אתר השותפות כתרנגולת המטילה ביצי זהב ואת הוודאות שכך יקרה בעתיד קשה לקבל, בית המשפט בהליך הקודם אמר גם הוא את דברו בעניין זה ונראה כי ממרחק הזמן, הסתבר כי גם התובע חווה ירידות ברווחים או הפסדים בלא מעט אתרים אחרים שעליהם וויתר שהרי אם היו ממשיכים אתרים אלו להפיק רווחים נאים, היה מחזיק בהם עד עצם היום הזה (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 2-6), למעשה וחרף תצהירו המקיף של התובע וחוות דעת המומחה שהגיש, לא צלח הוא להביא ולו דוגמה אחת למיזם דומה ובכלל בו היה מעורב ושהיה רווחי לאורך שנים.
כאמור, עולם האינטרנט עבר שינויים רבים במהלך השנים, מה שבחרה לעשות הנתבעת בשנים 2007-2008 כנראה נעשה גם ע"י התובע במהלך השנים וביחס לאתרים אחרים בהם היה מעורב.

סיכום
כאמור, קבעתי כי יש לאמץ 3 מסקנות מפסק דינו של בית המשפט בהליך הקודם:
קיומה של שותפות.
סיומה של השותפות באופן חד צדדי ע"י הנתבעת (מבלי שיתקבלו טענות הנתבעת המצדיקות את הסיום).
אי עמידת הנתבעת בהבטחתה להסדיר את סיום השותפות כשהדבר נגוע בחוסר תום לב.
התובע הוכיח מעט מאד בהליך כאן, חבות הנתבעת נגזרת מהקביעות הרלבנטיות בפסק הדין בהליך הקודם, חוות הדעת מטעם התובע איננה מתקבלת על ידי, הניסיון של המומחה לסמן מטרה ולנסות להגיע אליה בעייתי.
יש לזכור שדחיית התביעה בהליך הקודם כנגד התובע אין בה כדי להעיד בהכרח על זכותו לקבל איזה מ סעדיו בתביעה כאן , הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר בפסק הדין בהליך הקודם, לא "נוקה" התובע מכל אחריות לבעיות שנוצרו, לא נפסקו לזכותו הוצאות כלשהן למרות שמדובר היה בהליך מורכב ויקר (ולהבדיל ממנו , המתכנתים זכו שם בהוצאות) ובית המשפט בעת מתן צו המניעה כנגד התובע והמתכנתים אמר את דברו ביחס לתכנים שהועלו לאתר השותפות ע"י הנתבעת.
ראיתי מקום לאמץ, בשינויים המסתברים, את דרך הערכת הסעד כפי שנעשתה בפסק הדין בהליך הקודם שעליו כאמור איש לא ערער. פסק דין שניתן בהליך שהיה "טרי יותר" מבחינת הזמן ושבו נשמעו עדויות רבות ומגוונות יותר.
אני מודע לכך שההערכות מומחה הנתבעת בהליך הקודם ביחס לעלויות הקמת האתר כמו גם ביחס לעלות אחזקתו שניתנו שם, ניתנו ביחס למתכנתים ולא לתובע , ברם מדובר בשותפות, בית המשפט שם פסק דווקא קרוב יותר להערכות הנתבעת, אינני יכול לקבוע כי התובע כאן זכאי לפחות ממה שנפסק שם לכל אחד מהמתכנתים ו מאידך גיסא, נוכח אי קבלת חוות הדעת, היעדר היכולת לקבוע נתונים מספריים אחרים ושאר הנימוקים שפורטו לעיל, אינני יכול לקבוע כי הוא זכאי ליותר.
זו בעיית הצדדים שבחרו בצורה כזו של התקשרות, ללא הסכם מוכח בכתב, ללא קביעת תקופה קצובה בה תתקיים השותפות ו לכן שותפות כזו, ללא הסכם (שכל תנאיו הוכחו), ניתן לסיים בכל עת, גם כשסיכויי המיזם אינם וודאיים וגם כשהמיזם בשיאו . להבדיל ממערכת חוזית ברורה, מפורטת ומוכחת, שותפות כזו צפונה בה מידה של חוסר ודאות אם כי חובת תום הלב מרחפת על מערכת היחסים מהדקה הראשונה בה החלו לדבר על המיזם ועד לסיומו.
לאור האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בהתאם למתווה שנקבע בפסק הדין בהליך הקודם, 80% מסך של 20,000 ₪ בגין החזר של חלק מהוצאות הכרוכות בהקמת האתר, אחזקתו והפעלתו (מעבר לסכומים ששולמו ע"י השותפות או מי משותפיה ומסך של 80,000 ₪ (2500 ₪ לחודש בעבור 32 חודשים) כהחזר עבור עבוד ת התובע שציפה להפיק רווחים שיכסו אותה ו מסך של 20,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני המבטא את תחושות ואכזבת התובע שהסתמך על המשך פעילות האתר כשזה החל להפיק רווח.
סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך 96,000₪ בצירוף הוצאות משפט יחסיות בסך 2500 ש"ח (ללא עלות חוות הדעת שלא התקבלה בפסק הדין) ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪+מע"מ.
בשים לב לשיהוי האדיר, נפסקים הסכומים בערכם להיום וככל שלא ישולמו תוך 60 יום, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשע"ט, 04 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.