הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 68245-07-17

בפני
כבוד ה שופט אורי גולדקורן

התובעת/הנתבעת שכנגד

המועצה המקומית עוספיה
ע"י ב"כ עו"ד אופיר רשף

נגד

הנתבעים/התובעים שכנגד

  1. מועין הלון, ת.ז. XXXXXX496
  2. לילי הלון, ת.ז. XXXXXX432

שניהם ע"י ב"כ עו"ד תומא הלון

פסק דין

תביעה לתשלום ארנונה ותביעה שכנגד לפיצוי בגין מחדלי הרשות המקומית.

רקע עובדתי

1. ביום 30.7.2017 הגישה התובעת תביעה בסך 76,728 ₪ נגד הנתבעים, המתגוררים בירושלים, בקשר עם חוב בנכס הרשום בספריה במספר 4105100 ומצוי בחלקה 53 בגוש 17153 בעוספיה (להלן: הנכס). בסעיף 9 לכתב התביעה נכתב כי הנתבעים צברו חובות בגין אי תשלום מסים בנכס בין השנים 2003-2000. בתצהירו מיום 4.6.2019 של מנהל הארנונה ומזכיר התובעת, פרח שרוף (להלן: שרוף) נכתב כי "המדובר הוא ביתרת חוב אשר הצטברה לחובת המבקשים בין השנים 2003-1998 וצברה ריבית והצמדה כדין". בחקירתו הנגדית אישר כי החוב שהצטבר הוא עד שנת 2003 (עמ' 5 לתמלול ישיבת הוכחות מיום 16.6.2020).

2. שרוף כתב בתצהירו כי "החשב המלווה של המשיבה (התובעת - א"ג) דאז, מר יואב לביא, היה מעורב בפניותיו של הנתבעים בגין יתרת חוב הארנונה וכתב שחור על גבי לבן כי נשלחו אל הנתבעים "תזכורות ודרישות תשלום חוב מדי שנה בשנה..", אולם בחקירתו הנגדית הוא הודה:

"אין לנו את המסמכים או התיעודים של לפני 2010, ובנוסף, המועצה לא שומרת מסמכים יותר מחמש עד שבע שנים בנושא של הודעות לתושבים או קבלות שהתושב משלם ... גם את הקבלות אחרי חמש עד שבע שנים אנחנו משמידים אותם. לא רק. גם את ההודעות למשלם על חובות של ארנונה. אז בגלל זה אני לא יכול להמציא לך כאלה הודעות" (עמ' 5 לתמלול).

3. בשנת 2009 קיבל הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) מהתובעת דרישת תשלום חוב ארנונה ומים לשנים 2003-2000. על כך ניתן ללמוד מסעיף 4 לתצהיר הנתבע מיום 1.9.2013 שהוגש כתמיכה לבקשתו למחוק חוב ארנונה, וממכתבו מיום 2.2.2009 של שאמל עזאם, הממונה על הגבייה בתובעת, אל עורך-דין חסן עבאדי, שייצג אז את הנתבע, בו נכתב: "בהמשך לפנייתך מיום 24.1.09 מצ"ב לידיעת כבודו דו"ח מצ"ב חשבון מפורט משנת 1998 עד לשנת 2003 בציון יתרות שנה שוטפת כולל חובות".

4. התובעת נקטה נגד הנתבעים בהליכי גבייה לפי פקודת המסים (גביה). הנתבע כתב בתצהירו מיום 22.10.2019 כי ביום 27.7.2011 הוא קיבל מהתובעת דרישה לתשלום חוב ארנונה בסך של 46,680 ₪ על-פי סעיפים 4 ו-5 לפקודת המסים (גביה), ובגין עיקול בבנק הוא שילם ביום 4.8.2011 סך 10,400 ₪. חודשיים לאחר מכן, ביום 4.10.2011, שלח רואה-חשבון יואב לביא, חשב מלווה בתובעת, מכתב לעורך-דין חסן עבאדי, בעניינו של הנתבע, ובו נכתב, בין השאר:

"מר מועין ברהום הלון הגיע למשרדי מחלקת הגבייה במועצה המקומית עוספיה לפני כחודש והוצג בפניו כל פרטי החוב שלו בגין ארנונה ומים. חובותיו של מר מועין ברהום הלון הסתכמו באותו מועד לסך של כ-60,000 ₪ ותזכורות על כך נשלחו אליו מדי שנה, לפי הכתובת שמסר במחלקת הגביה. יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, הסכים מנהל מחלקת הגביה לגבות ע"ח החוב סך 10,000 ₪ בלבד, לבטל את העיקול שהוטל ולא לממש את הכספים שעוקלו בבנק, ואת יתרת החוב להפנות לממונה על המחוז בבקשה לאישורו. .... אשמח אם תפנה לערכאות בעניינו של מר מועין ברהום הלון, מעשה שיפטור אותנו מהתחייבותו של מנהל מחלקת הגבייה לפנות לממונה על המחוז בבקשה למחיקת יתרת החוב".

5. בשנים 2014-2013 המשיך רים אסדי, הממונה על הגבייה בתובעת, לפעול נגד הנתבעים בהליכים לפי פקודת המסים (גביה). במכתב ששלחה מחלקת הגביה אל הנתבע ביום 22.4.2014 נכתב כי ועדת מחיקות, בישיבתה ביום 15.4.2014, דחתה את בקשתו למחיקת חוב ארנונה.

6. הליכי הגבייה נמשכו, וביום 8.3.2017 הגיש הנתבע בבית המשפט המחוזי בחיפה עתירה מנהלית נגד התובעת (עת"מ 17574-03-17). הנתבע קיבל את המלצת בית המשפט למחוק את העתירה. בפסק דין מיום 4.7.2017 קבע השופט אליקים:

"אני מודה לצדדים שקיבלו את המלצתי. מבהיר ישירות לעותר, כי אין בפסק הדין כדי לבטל את החוב הקיים בספרי המשיבה ומומלץ לצדדים לנהל הליך לפירעון החוב לאחר שהם יגיעו להסכמה באשר לגובה החוב, במידה וקיים חוב".

7. ביום 9.7.2017 שלחה רים אסדי כנאנה, גזברית התובעת, מכתב לבנק מרכנתיל בע"מ, בו נכתב (ההדגשה הוספה – א"ג) :

"1. מר/גב' מועין ברהום הלון, ת.ז. ...
2. המועצה ובגלל בעיית תקשורת בהסרת העיקול אינה יכולה לשגר ביטול עיקול באמצעות המחשב.
3. התושב שלם חובותיו למועצה ומבקשים ביטול העיקול".

שלושה שבועות לאחר הודעת התובעת כי הנתבע שילם חובותיו, היא הגישה את התביעה הנוכחית.

טענת ההתיישנות ועמדת התובעת

8. בבקשת הרשות להגן הכחישו הנתבעים את הטענה כי במהלך השנים, ובטרם החלו הליכי הגביה, הם קיבלו לידיהם הודעות או התראות לגבי חוב ארנונה בשנים 2003-1998. הנתבעים טענו, בין היתר, להתיישנות החוב ולהפרת הבטחה מנהלית למחיקתו. הם אף הגישו כתב תביעה שכנגד, בה עתרו לפיצוי בגין ביצוע עוולת פרסום לשון הרע. בכתב ההגנה שכנגד טענה התובעת (כנתבעת שכנגד) כי מרוץ ההתיישנות נעצר בעקבות משלוח הודעות תשלום חוב לנתבעים (התובעים שכנגד) במהלך השנים, ולאור תשלום 10,400 ₪ ביום 4.8.2011, המהווה הודאה בקיומו של חוב.

סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות

9. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (לעיל ולהלן: חוק ההתיישנות) קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בסעיף 5 לחוק נקבעה תקופה של שבע שנים "בשאינו במקרקעין", כתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה. בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוויץ בע"מ (פורסם בנבו, 19.4.2012) (להלן: עניין רובאב) נפסק:

"מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין".

בע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (פורסם בנבו, 30.8.2006) נפסק:

"החיוב בארנונה נוצר מדי שנה באופן נפרד באמצעות צווי הארנונה של המועצה, ומשחלפו למעלה משבע שנים מיום "לידת התובענה" (סעיף 6 ל חוק ההתיישנות, תשי"ח 1958) בשנת מס מסוימת, עד ליום הגשתה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות), התיישנה התובענה לעניינה של אותה שנת מס ".

10. עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות החלה ביום 1.1.1998 בנוגע לארנונה לשנת 1998, ביום 1.1.1999 בנוגע לארנונה לשנת 1999, ביום 1.1.2000 בנוגע לשנת 2000, בשנת 1.1.2001 בנוגע לשנת 2001, ביום 1.1.2002 בנוגע לשנת 2002 וביום 1.1.2003 בנוגע לשנת 2003. עילת התביעה בנוגע לשנת 2003 התיישנה ביום 1.1.2010. התביעה הוגשה ביום 30.7.2017, לאחר שחלפו תקופות ההתיישנות של כל חובות הארנונה בשנים 2003-1998.

משלוח הודעות חיוב בארנונה

11. לא הונח בסיס משפטי לטענת התובעת, לפיה מירוץ ההתיישנות נעצר בעקבות משלוח הודעות תשלום חוב לנתבעים. שרוף הודה כי אין בידי התובעת תיעוד להודעות שהיא שלחה לנתבעים עובר לשנת 2010. בהיעדר הוכחה לקבלת הודעות אלו אצל הנתבעים, ספק אם הוכחה עילת תביעה. בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (פורסם בנבו, 21.8.2012) נפסק כי "שליחת הודעת חיוב לנישום היא חלק אינטגראלי וחיוני בתהליך גבייתה של הארנונה העירונית. בהיעדר הודעת חיוב הנשלחת לנישום - לא מושלם תהליך החיוב ".

סעיף 9 לחוק ההתיישנות - "הודאה בקיום זכות"

12. התובעת טענה כי העובדה שהנתבע שילם 10,400 ₪ ביום 4.8.2011 לשם הסרת עיקול שהוטל על חשבונו בבנק, במסגרת הליכי גביה לפי פקודת המסים (גביה), מהווה "הודאה בקיום זכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולפיכך יש להחיל את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. דין טענה זו להידחות משני טעמים: ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (פורסם בנבו, 16.4.2018) נקבע כי הליכי גבייה מנהליים של חוב ארנונה שננקטו על ידי רשות מנהלית אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, שננקט על ידי הרשות המנהלית לשם גביית החוב. כמו-כן, תנאי ההודאה לפי סעיף 9, כפי שפורשו בפסיקה, אינם מתקיימים במקרה שבפנינו. בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, פיסקה 8 (פורסם בנבו, 1.4.1996) נפסק:

"סעיף זה (סעיף 9 לחוק ההתיישנות - א "ג) דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".

בעניין רובאב נפסק כי "הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע". כפי שתיאר יואב לביא, חשב מלווה בתובעת, במכתבו מיום 4.10.2011 (שצוטט לעיל) - התשלום נועד ל מנוע מימוש עיקול שהוטל בבנק על כספי הנתבע, ולא מעבר לכך.

התביעה שכנגד

13. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד נגד התובעת, בה נטען כי התובעת נקטה בהליכי גביה מנהלית שלא כדין, התרשלה, הפרה חובות חקוקות, הפרה את דיני החוזים, עשתה עושר ולא במשפט ועוולה בפרסום לשון הרע. נתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ - מחציתו כפיצוי סטטוטורי לפי חוק איסור לשון הרע, ומחציתו - פיצוי על שאר העוולות הנזיקיות.

14. "בפסיקת עקבית של בתי המשפט נקבע פעמים רבות כי הטלת עיקול יכולה להיחשב כפרסום לשון הרע.... ודוק, קביעות אלה חלות רק לגבי גבייה מנהלית, שכן גבייה מכוח צו של לשכת ההוצאה לפועל חוסה תחת הגנה לפי ס' 13(5) לחוק". (ת"א (שלום חי') 40117-02-19 דהאמשא נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 3.8.2020) ). עם זאת, בסיכומיו בכתב הסתפק בא-כוח הנתבעים באמירה כי התובעת פעלה בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 שלא כדין. לא הוצגו ראיות לפחות לעיקול אחד שהוטל במסגרת הליכי הגביה המנהלית ופגע בנתבעים באחד האופנים הקבועים בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. אולם אף אם אניח כי עיקול בבנק היווה "לשון הרע", דינה של התביעה שכנגד להידחות בשלב הרביעי של ניתוח העוולה - הוא שלב הסעדים. חיוב בפיצוי על לשון הרע מחייב קיומו של נזק ממשי, גם כאשר התביעה מבוססת על הפיצוי הסטטוטורי. האפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק אין פירושה זכות לפיצוי כאשר מוכח שלא נגרם כל נזק (אורי שנהר דיני לשון הרע (הוצאת נבו, 1997), עמ' 367). משלא הוכח כי לנתבעים נגרם נזק כלשהו, אף אם אינו ני תן לכימות, אין מקום לפסוק לזכותם את הפיצוי הסטטוטורי. אשר לעוולות הנזיקיות האחרות, המחייבות הוכחת נזק – נזק כזה לא הוכח.

התוצאה

15. התביעה נדחית עקב התיישנות. התביעה שכנגד נדחית - משלא הוכחו נזקים. בנסיבות אלו, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז שבט תשפ"א, 09 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.