הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 6735-12-14

לפני כבוד השופטת איילת הוך-טל
התובע
אבי גולדבליט ת.ז. XXXXXX180
נגד

הנתבע
איל בר לב ת.ז. XXXXXX405

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 200,000 ₪ בגין הליכים שנוהלו על ידי הנתבע כנגד התובע.

רקע
הצדדים שניהם עורכי דין במקצועם.
התובע ייצג את הנתבע וחברה שבבעלותו בשם חברת לב היהלום שבניקיון בע"מ ( להלן – החברה) בתביעה שהוגשה כספית שהוגשה כנגדם בת"א ( של'-ת"א) 51984/03 (להלן – תביעת לבני).

בשנת 2005 עלו יחסי הצדדים על שרטון. מחומר הראיות עולה כי מספר אירועים העיבו על יחסי הצדדים באותה תקופה, ביניהם תלונה שהגיש הנתבע כנגד התובע ללשכת עורכי הדין והעובדה שהתובע החל לייצג לקוחה לשעבר של הנתבע בהליכים שנוהלו בינה לבין הנתבע. באותה תקופה, ביקש התובע להתפטר מייצוג הנתבע והחברה בתביעת לבני.
מאז ועד עתה התנהלו בין התובע לנתבע מספר הליכים משפטיים, בין בכובעו של הנתבע כמייצג של לקוח ובין בכובעו כמנהל החברה, אשר כל אחד מהם היווה בבחינת ' שמן' נוסף המבעיר ומלבה את ' מדורת היחסים' העכורה ממילא בין הצדדים.

ביסוד התביעה שבפניי שלושה הליכים מרכזיים אשר לטענת התובע נוהלו על ידי הנתבע כנגדו בחוסר תום לב מתוך יצר נקמנות גרידא ואשר בגינם יש לפסוק לתובע פיצוי כספי.
ת"א ( של'-ת"א) 21215-08 – מדובר בתביעה כספית שהגישה החברה בטענה של רשלנות מקצועית בייצוג החברה בתביעת לבני ( להלן – תביעת הרשלנות). פסק הדין ניתן ביום 12.5.11.
ת"א ( מח'-חי') 2152-05-09 – בה נדונה תביעת החברה כנגד התובע בטענה של הפרת חובותיו כנאמן כלפי החברה ( להלן – תביעת הנאמנות). פסק הדין ניתן ביום 4.5.14.
ת"א ( של'-חי') 6380-09-10 – תביעה שהוגשה על ידי הגב' רחל ירום ( להלן – תביעת ירום),להשבת סכומים ששולמו לתובע בגין ייצוג משפטי. הנתבע ייצג את ירום, שהיא אם רעייתו, בהליך זה. פסק הדין בתביעה ניתן ביום 17.5.11 , אולם עיקר טענות התובע לעניין זה נוגעות לאופן ניהול הליכי ההוצאה לפועל עקב פסק הדין שניתן וזאת במסגרת תיק הוצל"פ מס' 17-09950-11-3 (להלן – תיק ההוצל"פ).
כאמור, התובע סבור כי ההליכים אותם יזם הנתבע הינם תולדה של רצון טהור לנקמה המשקפים התנהלות רשלנית עד כדי זדונית של עורך דין, אותה יש להוקיע ועמה אין להשלים. התנהלות זו הסבה לנתבע נזק בל יתואר ובגינה יש להשית על הנתבע אחריות לפיצוי.

הנתבע מלין כנגד תביעה מיותרת זו וסבור כי דינה להידחות שהרי אין בה דבר מלבד רצון ל'סגירת חשבון' לא רציונלית מול הנתבע.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע
הנתבע פעל בזדון בניהול הליכי סרק כנגד התובע ובהעלאת טענות כלפיו. הכל במטרה להזיק לתובע. התנהלותו נכנסת בגדרן של הפרות דין מרובות, לרבות עוולה של רשלנות, הפרת חובה חקוקה, פגיעה בכבודו ובקניינו של התובע ( עוולה חוקתית) ופרסום לשון הרע.

הנתבע הגיש ביודעין תביעות ותלונות כנגד התובע בהן העלה טענות לרשלנות ושליחת יד לכספי לקוחות. טענות אלה התפרסמו וגרמו לתובע לנזקים ולייסורים. התובע לא נחקר לעניין נזקיו ולכן יש לראותם כמוכחים. הפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע צריך לשמש את בית המשפט גם לצורך קביעת שיעור הפיצוי בגין יתר העוולות.

הנתבע לא העלה טענות הגנה לעניין החבות על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק לשון הרע) ולכן יש לחייבו בגין הפרסומים שפרסם כנגד התובע המהווים פגיעה זדונית בשמו הטוב של התובע.

מעמדו של הנתבע כשלוח של " לקוחותיו" אינה מקנה לו חסינות מאחריות. קל וחומר שעה שלגבי החברה התובע הינו בעל מניות, דירקטור יחיד, ובהליכים הנדונים שימש כעד וכבא כוח. ברור כי הנתבע הינו " הרוח החיה" מאחורי אותן תביעות ואינו בגדר שלוח בלבד.

פסיקת ההוצאות במסגרת ההליכים הנדונים אינה רלבנטית להליך זה, באשר שם נדרשו הגורמים השיפוטיים לפסוק בעניין שלפניהם ולא בנזקים שנגרמו לתובע בגין ניהול אותם הליכים.

טענות הנתבע
תביעה זו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וניסיון למחזר תובענות שכבר נידונו וניתנו בהן פסקי דין חלוטים. פסקי הדין באותם הליכים מראים כי מדובר בהליכים מתבקשים בהחלט.

אין יריבות בין הצדדים בנוגע לאותם הליכים, שכן הנתבע שימש בהם רק בתפקיד בא-כוח ולא כצד. שניים מבין ההליכים נוהלו על ידי החברה ואילו השלישי נוהל על ידי ירום.

אין כל ראיה לביסוס נזקיו הנטענים של התובע.
בכל ההליכים הנדונים בבסיס התביעה כאן, משקפות ההוצאות שנפסקו את נזקי התובע ואין להידרש לנושא שוב במסגרת הליך זה.

מסכת הראיות
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תיק מוצגים נרחב.
הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
שני הצדדים נחקרו בדיון מיום 23.5.16 וסיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

דין התביעה להידחות.
הליך זה מבוסס על טענות התובע בדבר נזקים שהסבו לו הליכים משפטיים שהתנהלו כנגדו, בהם הנתבע שימש כעורך דין מייצג או כעד.
התובע מפליג בתיאור אותם הליכים משפטיים, ובחלק מן המקרים אף מעביר ביקורת על פסיקת בית המשפט או רשם ההוצאה לפועל באותם עניינים.

בפתח הדיון יובהר כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור אחר קביעות של גורמים שיפוטיים אחרים אשר נדרשו להכריע במחלוקות בין הצדדים.

הנושא היחיד הנחוץ הכרעה במחלוקת שלפני הינו האם אופן התנהלות הנתבע בסיטואציות המתוארות מצדיק הענקת סעד כספי לתובע.

טענה מקדמית – מניעות

תחילה יש לדון בסוגיה מקדמית שהעלה הנתבע, הטוען כי דין התביעה להידחות על הסף משום שבהליכים שביסוד עילת התביעה כאן ניתנו פסקי דין חלוטים, אשר במסגרתם נשקלו זה מכבר ההתנהלות הדיונית וכל נזק שנגרם לתובע, ושיקולים אלו מצאו ביטוי הולם במסגרת פסיקת הוצאות המשפט.

אין מקום לקבל טענה זו.
הסמכות לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין נתונה בתקנות 512-511 לתקנות סדר הדין האזרחי . אמנם, ניתן להתחשב בהתנהלות דיונית במסגרת פסיקת הוצאות וכך גם אירע בתביעת הנאמנות, כאשר התנהלות הנתבע שם הובילה לחיובו האישי בתשלום ההוצאות שנפסקו, אף שהוא כלל לא היה צד לדיון.
אולם, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין אותם פוסק בית המשפט, כשמם כן הם. מדובר בהחזר של עלויות שנגרמו לצד במסגרת ניהול ההליך בהתאם לתקנות ולכן אין בפסיקת הוצאות אלה כדי לבטא את מכלול הנזקים שנגרמו לצד עקב ניהול ההליך.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעצם קיומה של עוולת הנגישה. אם פסיקת ההוצאות משמעותן סוף פסוק לכל נזק שנגרם לצד בגין ניהול הליך משפטי, אין מקום לקיומה של עוולה המעניקה סעד בגין נזק שנגרם עקב הליך משפטי.
לפיכך, דין טענת הנתבע במישור זה להידחות.

העוולות ביסוד התביעה

העובדות ביסוד התביעה אינן שנויות במחלוקת ומבוססות בעיקרן על הליכים משפטיים קודמים.
לפיכך, ועל מנת למקד הדיון, נבחן תחילה מהן העוולות הרלבנטיות בענייננו ורק לאחר מכן נבחן האם יש בעובדות שביסוד התביעה כדי לבסס את העוולות שיימצאו רלבנטיות.

עוולה חוקתית

אחת מן העוולות להן טוען התובע הינה " עוולה חוקתית " של פגיעה בכבודו ובקניינו על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שאלת קיומה של עוולה חוקתית כבר נדונה בפסיקה אך טרם הוכרעה ( ראו ע"א 7703/10 גיא ישועה נ' מדינת ישראל - מנהלת סל"ע ( פורסם בנבו, 18.06.2014) וע"א 2118/12 פו-גרס מוצרי בשר אקספורט בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ( פורסם בנבו, 5.7.15), בס' 10-6).
בהתאם לסקירה שהובאה בע"א 7703/10 משמעותה של " עוולה חוקתית" הינה בחיוב כספי כנגד המדינה, מקום בו נגרם נזק ללא אשם בצידה.

בעניין אחר אליו נדרשתי בהקשר זה נקבע כי "אין להתייחס לקיומה של עוולה חוקתית, מקום בו קיימת עוולה פרטיקולרית על פי חוק ספציפי הדן באינטרס המוגן" ( ת"א ( של'-חי') 28486-07-13 א"פ נ' מעיין ואח' ( פורסם במאגרים , 08.05.2016), בס' 16).
בנוסף, בפסיקה נקבע כי לא ניתן להסתמך על הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו במסגרת תביעה על הפרת חובה חקוקה ( ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב ( פורסם במאגרים , 04.02.2010) בס' 54).
לפיכך, דינה של עילת התביעה במישור זה להידחות כבר עתה.

נגישה

הטענה בדבר ניהול " הליכי נפל" מובילה אותנו לסעיף 60 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] ולעוולת הנגישה הקבועה בו. מדובר בעוולה פרטיקולרית אשר כמעט ולא ניתן לעשות בה שימוש מחמת הקושי הרב להוכיח זדון, שהינו אחד משלושת יסודותיה ( ראו ההפניות בת"א 8254-03-14 גלבוע נ' טורקובסקי, ס' 13 , פורסם במאגרים ביום 31.7.16, להלן- עניין גלבוע).
בנוסף, העוולה מתייחסת אך ורק להליכים פליליים או הליכי חדלות פרעון ולא להליכים אזרחיים והליכי הוצאה לפועל, הנדונים בענייננו ( ראו ע"א 688/68 מאיר טייכמן ואח' נ' אריה לייב מנוביץ, כג(1) 482, 484 (1969)).
מבלי לגרוע מהאמור, טעם נוסף בגינו אין לדון בעוולה זו בענייננו נעוץ בעובדה שלא אוזכרה במפורש בכתב התביעה ( ראו ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל ( פורסם בנבו, 14.03.2016), בס' 85).

עם זאת, נקבע בפסיקה כי קיומה של עוולת הנגישה אינו מונע הטלת אחריות על-פי עילה אחרת, לרבות עוולת הרשלנות, כאשר נסיבות המקרה אינן מתאימות להטלת אחריות בגין פתיחה של " הליך נפל" (ראו ההפניות בת"א 8254-03-14 דלעיל בס' 14).

אשר על כן, נוכח העובדה שעוולת הנגישה אינה ישימה בענייננו, נמשיך לבחון האם יש תחולה לעילות נוספות שביסוד התביעה.

לשון הרע

התובע טוען כי ההליכים אותם ניהל הנתבע כנגדו מהווים עוולה של פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7 לחוק לשון הרע, המקימה לו זכות לפיצוי אף ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7 א לחוק. קל וחומר בהיעדר כל הגנה מאת הנתבע במישור זה. התובע לא מפנה לאמירה מסוימת מצד הנתבע בעדויות שנתן או במסמכים שערך לצורך אותן תביעות ומתייחס להתנהלות בכללותה.

אף בהיעדר הגנה כלשהי מצד הנתבע, לא ניתן לקבל את טענות התובע לאור הדין החל.
סעיף 13(5) לחוק לשון הרע מעניק הגנה על פרסומים שנעשו במסגרת הליך שיפוטי או מעין-שיפוטי. זאת בין אם הפרסומים בוצעו על-ידי בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, על-ידי צד להליך או על-ידי ב"כ אחד הצדדים.

בת"א ( של'-חי') 11531-03-11 אורן נ' מדר ( פורסם במאגרים, 20.10.13; להלן – עניין מדר) עמדתי על טיבה של הוראה זו ועל פרשנותה בפסיקה ( ראו סעיפים 12-7 לפסק הדין). כל עוד מדובר על מסמכים הנדרשים לצורך הליך שיפוטי או מעין-שיפוטי, ולא הוצגו לצדדים חיצוניים לאותם הליכים, חלה עליהם ההגנה האמורה ואינם מהווים בסיס לתביעה על פי חוק לשון הרע. יוער כי לא חל שינוי בקביעות אלה במסגרת הליכי הערעור שהתנהלו בגין פסק הדין שם במסגרת ע"א ( מח'-חי') 61008-10-13 ובמסגרת רע"א 453/14.

לפיכך, לא ניתן לבסס תביעת לשון הרע על יסוד המסמכים באותם הליכים, אשר אין חולק כי מהווים חלק אינטגרלי מההליכים המשפטיים שנוהלו בין התובע לבין הנתבע או החברה ולתלונות שהוגשו כנגד התובע בעניינים אלה.
התובע טוען כנגד עצם הגשת אותם הליכים. נשאלת השאלה האם עצם הגשת התביעות והתלונות כנגד התובע מהווה משום פרסום לשון הרע?

ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל ( פורסם במאגרים, 19.08.09) נקבע כי "...הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט ( במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם..." ( סעיף 10 לפסק הדין).
על פי רציונל זה, לא ניתן לראות בעצם הגשת התביעות כפרסום לשון הרע. מסקנה אחרת חותרת תחת עצם קיומה של ההגנה על פי סעיף 13(5) לחוק לשון הרע ומרוקנת סעיף זה מתוכן.
הפרת חובה חקוקה

הפרת חובה חקוקה הינה עוולה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] ולה שישה יסודות–
החיקוק מטיל חובה על המזיק;
המזיק הפר את החובה;
החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק;
ההפרה גרמה לו נזק;
הנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק;
מרכיב שלילי – החקיקה לא נועדה למנוע את הסעד הנזיקי.
מרכיבי העוולה האמורים הינם מרכיבים מצטברים. די בכך שאחד מן המרכיבים הללו לא התקיים, בכדי להביא לדחיית התביעה.
ראו ע"א 5522/12 דוויק נ' רלב"ג ( פורסם בנבו, 27.7.14), בס' 12 וע"א 1661/09 שינברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה ( פורסם בנבו, 27.10.11), בס' 36 (להלן – עניין שינברגר).

על פי תקנה 74( א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לא ניתן להסתמך על טענה להפרת סעיפי חקיקה שלא נזכרו בכתב התביעה ( ע"א 10278/09 אשכול נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - רעננה ( פורסם במאגרים , 18.07.2011) בס' 37 ות"א ( מח'-חי') 4510-05-09 א' נ' ס' (קטינה) נ' משרד הפנים ( פורסם במאגרים , 04.05.2014) בס' 28).

בסעיף 24 לכתב התביעה, התובע מזכיר את סעיפים 53 ו-54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961.
סעיף 53 עוסק בשמירה על כבוד המקצוע ונועד להגנה על כלל עורכי הדין כציבור. אף אם נניח כי התובע הגיש את ההליך דנן בכובעו כעורך דין, נקודת מוצא הנתונה בספק לכשעצמה, אזי מדובר בהוראה כללית בדין אשר אינה מקימה חובה אותה ניתן לבחון באספקלריה של עוולת ' הפרת חובה חקוקה' (ראו עניין שינברגר בס' 37).
סעיף 54 מגדיר את חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו וכלפי בית המשפט. גם כאן, התובע אינו הגורם עליו מגן הסעיף וגם כאן מדובר בהוראה כללית. לכן, לא ניתן לקבוע כי מדובר בהוראה העומדת בתנאים לקיומה של העוולה הנבחנת.

בנוסף, מונה התובע מספר הוראות מכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן – כללי האתיקה). על מנת שלא להאריך את הדיון שלא לצורך, אניח כי כללי האתיקה מהווים אמנם " חיקוק" בהתאם לפרשנות מושג זה בפקודת הפרשנות [ נוסח חדש] ובחוק הפרשנות, תשמ"א-1981.

מרבית הסעיפים אליהם מפנה התובע בכללים אלו עוסקים ביחסים בין עורך דין ללקוח ובמסגרתם מטילים חובות של התנהלות בנימוס ובדרך ארץ, כבוד ויחס חברי, הן האחד כלפי משנהו והן כלפי בית המשפט.
לטעמי, מרבית הכללים המוזכרים אינם רלבנטיים לביסוס העוולה הנדונה הן מחמת העובדה שבמסגרת ההליכים ביסוד התביעה לא התקיימו בין הצדדים יחסי עו"ד-לקוח, והן משום שעסקינן בחובות כלליות אשר מטרתן נועדה להסדיר יחסים בין עורכי דין מייצגים על מנת לשמור על כבוד המקצוע והתנהלות תקינה, כללים אלו לא נועדו להגן על התובע או ניזוקים מסוגו מפני הנזק נשוא התביעה דנן. בנוסף, שוב, יש קושי לבסס על יסודן את יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה.
ודוק, דומני כי מקומן של טרוניות התובע בעניין התנהלות הנתבע בניהול ההליכים המשפטיים, להתברר במוסדות המתאימים לכך בלשכת עורכי הדין כפי שראוי ומתבקש על פי הדין החל.

רשלנות

לצורך בחינת עוולה זו, על התובע להוכיח את יסודות העוולה הכוללים חובת זהירות – מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ( התרשלות), גרימת נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם.

בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי בתפיסת דיני הנזיקין הקלאסיים ולהעדפת שיטה אשר " מדלגת" על הצורך בביסוסה של חובת זהירות וניגשת ישר לבדיקה האם התנהלות הנתבע מהווה התרשלות, כאשר בחינת קיומה של חובת זהירות נדחית לסופה של הבדיקה, בקביעה האם ראוי להימנע מהטלת אחריות על אף קיומה של התנהלות רשלנית ( ראו ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני ( פורסם בנבו, 15.7.13), ס' 12-13 (להלן - עניין פלוני)).
אולם, גישה זו ישימה רק כאשר מדובר ביחסים שהם בליבת דיני הנזיקין ( עניין פלוני בס' 14).
בענייננו, לא מדובר על מקרה שכיח אשר נמצא " בליבת" הפרקטיקה הנזיקית. לכן, יש מקום לבחון את יסודות העוולה על בסיס ה'מודל הקלאסי'.

בענייננו, יש לקבוע קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבע כלפי התובע, מחמת העובדה כי כל אחד מקבוצת תובעים צריך לצפות כי נקיטת הליך סרק נגד קבוצת נתבעים עלולה להסב לאותו נתבע נזק כבד, אף אם בסופו שליום יידחה הליך הסרק ואף ייפסקו הוצאות בגינו ( ראו הדיון בעניין גלבוע, ס' 16).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, גם כאן יפה לענייננו הדיון המתנהל בעניין גלבוע בשים לב לאזכורים המובאים שם מהליך שהתנהל ברע"א 3909/12 לביא נגד שטרייכר ( פורסם בנבו – 3.6.12). באותו עניין נדונה מערכת יחסים ממושכת בה ניהלו הצדדים הליכים משפטיים הדדיים במשך למעלה מעשור שביסודם אי הסכמה לגבי פירוק שיתוף במקרקעין משותפים עליהם היו בנויות שתי יחידות דיור. בתום ההליכים שעסקו בסוגיית פרוק השיתוף, הוגשה תביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם עקב ניהול ההליכים המשפטיים הממושכים. תביעה זו נדחתה בערכה הדיונית ובערכאת הערעור. כאשר הגיע הדיון לבית המשפט העליון, כב' השופט זילברטל התווה שם מספר קווים מנחים הנוגעים לסוגיה שבפנינו ולמען שלמות הדיון יובאו כאן ציטוטם בקצרה.
"....
אף אם מוכרת זכותו של בעל דין לתבוע פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממהלכיו של הצד שכנגד בהליכים משפטיים, יש להוכיח כי במקרה הקונקרטי מתקיימים תנאים שיצדיקו פיצוי זה;
העובדה שבמשך שנים רבות עלה בידי שטרייכר לעכב את אפשרות מימוש זכויותיהם של לביא, כשבסופו של יום נפסק לטובת לביא אינה כשלעצמה מהווה הצדקה לחיובו בפיצויים;
...
יש להימנע מהרתעת יתר ומפגיעה בזכות הגישה לערכאות;
לביא לא הוכיחו כי שטרייכר התרשל או פעל בחוסר תום לב;
אין לשלול אפשרות שהיקף האחריות בגין ניהול ' הליכי סרק' יורחב, במקרה המתאים, מעבר למה שהוכר עד כה בפסיקת בית המשפט העליון, אך בעניינם של לביא ושטרייכר לא הונחה תשתית עובדתית שתצדיק בחינה זו "

לאור קיומם של קווים מנחים אלה, הגם שאינם עוסקים באופן ישיר בדיון בסוגיית חובת הזהירות הקונקרטית, מקובלים עלי הדברים האמורים בעניין גלבוע בנושא זה ( ראו שם, ס' 19-20).
בהקשר זה יש לברר האם הנתבע צריך היה לצפות לא רק את הנזקים שעלולים להיגרם לתובע עקב
ניהול אותם הליכים, אלא האם צריך היה לצפות כי הליכים אלה נדונו לכישלון. לשם הדיון בסוגיה
זו יש לבחון בצורה פרטנית כל אחד מההליכים הנדונים.

בחינת התנהלות הנתבע בהליכים הנדונים

תביעת הרשלנות

התובע טוען כי הנתבע הגיש את תביעת הרשלנות תוך שימוש באישיותה המשפטית של החברה , אחרי שהסמיך עצמו לייצגה ושימש הן כפרקליט והן כעד. באותה תביעה נטען להתרשלות מקצועית של התובע עקב פסק דין שהתקבל כנגד החברה בתביעת לבני, מחמת אי-התייצבות נציג מטעמה לדיון.
התובע טוען כי הנתבע היה זה שיצר הפרדה מלאכותית בינו לבין החברה כאשר הסכים לשחרר את התובע מייצוג אישי שלו, אך לא נתן לו אפשרות להסתלק מייצוג החברה. עוד טוען התובע כי בית המשפט שם טעה בקביעתו כי לא הופיע נציג מטעם החברה, שעה שבאותו דיון נכחו שני בעלי המניות בחברה וכאשר הנתבע, שהינו עורך דין, יכול היה לייצג את החברה בעצמו.

הנתבע טוען כי בית המשפט אשר דן בתביעת הרשלנות קבע במפורש כי התובע התרשל בהתנהלותו כבא-כוח החברה. התביעה נדחתה רק עקב אי-הוכחת גובה הנזק. למרות דחיית התביעה, בית המשפט נמנע מפסיקת הוצאות לאור קביעתו כי התובע התרשל.

פסק הדין בתביעת הרשלנות ניתן ביום 12.5.12. ( ראו נספח 42 לתיק המוצגים מטעם התובע).
בסעיף 2.7 לפסק הדין נקבע כך –
"2.7 אני קובע כממצא כי הנתבע לא שוחרר מייצוג התובעת, וכי נמנע מלהתייצב לישיבת יום 30.11.05 חרף החלטת בית המשפט שהודעה לו."
עוד נקבע בהמשך –
"6.4 על רקע היחסים העכורים בין הנתבע לבר לב, ניסיונו של האחרון להפריד בין עניינו ( כמי שהסכים להפסקת ייצוגו של הנתבע בשמו) ובין עניינה של התובעת שהינה חברת מעטים בשליטתם של בר לב וליכט – הינו ניסיון מלאכותי ובלתי משכנע וכי בנסיבות העניין היה על התובעת באמצעות בר לב הטוען לשליטה בענייניה המשפטיים, להיעתר לדרישת הנתבע להסתלק מייצוגה.
6.5 טענתו של בר לב בשם התובעת לפיה כל עוד לא שוחרר הנתבע מייצוגה של התובעת נבצר מן האחרונה למנות פרקליט אחר, אינה מגלה פנים בהלכה [...]. מכאן, שלא היתה כל מניעה בפני התובעת למנות לעצמה פרקליט מייצג אחר, ועמד לרשותה פרק זמן די והותר ( מאז חודש אוגוסט 2005) להיערך לצורך כך."

בנוסף, קבע בית המשפט את הדברים הבאים:
מינוי התובע כבא-כוח החברה נעשה בחוסר סמכות ומשכך אין קשר סיבתי בין נזקיה הנטענים של החברה ממתן פסק הדין ובין רשלנות מצדו.
הימנעות החברה ממינוי בא כוח חלופי לאחר שהתובע גילה עמדתו שלא לייצגה, עולה לכדי אשם תורם בשיעור המתקרב ל-100%.
החברה לא הראתה מה הנזק שנגרם לה בגין הרשלנות הנטענת, כאשר ניסיונה להשית על התובע את הסכום בו חויבה בתביעת לבני מתעלם מיסוד אי הוודאות הגלום בהתדיינות משפטית ומנסיבות הקשורות בתביעה עצמה.

אמנם, בית המשפט מותח ביקורת על התנהלות החברה ועל התנהלות הנתבע באותו עניין. מאידך, בית המשפט קבע כי התובע לא עמד בסטנדרט המקצועי הנדרש ממנו באותו עניין. כלומר, בית המשפט לא דחה את הטענה הבסיסית שעמדה בבסיס התביעה ומשכך אין מקום לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית בגין הליך זה.

תביעת הנאמנות

במסגרת תביעת הנאמנות טען הנתבע כי התובע שלח ידו בכספים שהפקידה החברה בידיו, בנאמנות וזקף אותם על חשבון תשלום שכר טרחתו, שלא כדין.
התובע טוען כי הנתבע היה זה שהסמיך את עצמו בשם החברה לניהול הליך זה, העיד בשם החברה והעלה טענות שווא כנגד התובע. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע ניהל כנגד התובע גם הליך משמעתי בהתבסס על אותן טענות.

הנתבע טען כי מדובר בתביעה שהוגשה על ידי החברה בגין הפרת חובת אמונים מצד התובע, וכי התביעה נדחתה רק עקב אי הרמת נטל הראיה. עוד הוא מציין כי החברה חויבה בהוצאות התובע באותו עניין, וכי הוא חויב בהוצאות אישיות הגם שלא היה צד להליך רק עקב מצבה הכלכלי של החברה.

פסק הדין בתביעת הנאמנות מגלה תמונה שונה מן התמונה אותה " מצייר" הנתבע ( ראו נספח 24 לתיק המוצגים של התובע).
בית המשפט אשר דן בתביעת הנאמנות קבע כי טענות הנתבע אינן אמינות ואינן מתיישבות עם גרסאות קודמות שמסר בגין אותו עניין הן במסגרת חקירת משטרה והן בהליך עצמו. בית המשפט קבע כי הנתבע פעל להפקדת כספי החברה בנאמנות בידי התובע, והסתיר זאת משותפיו בחברה. עוד נקבע כי הכספים נועדו, בין היתר, לתשלום שכר טרחת התובע. לכן, נקבע כי יש לדחות את טענת הנתבע כי התובע הפר את חובת הנאמנות כאשר גבה שכר טרחתו מכספי הנאמנות.
בית המשפט הוסיף וקבע כי הנתבע היה יוזם התביעה ו-"הרוח החיה" מאחוריה ואף חייב את הנתבע בתשלום ההוצאות לתובע באופן אישי, אף שהנתבע לא היה צד להליך ( ראו עמ' 3 ו-11 לפסק הדין מיום 4.5.14 בתביעת הנאמנות).

לאור קביעות אלה, ייתכן כי ניתן לייחס לנתבע חובת זהירות קונקרטית בגין ניהול הליך זה, בשים לב לקביעות בית המשפט לפיהן גרסת הנתבע באותו הליך שונה מהגרסאות הקודמות שמסר בעניין אותה מסכת עובדתית. אולם, יש להיזהר מיישומה של ' חכמת בדיעבד' בעניין זה, שכן יש לזכור כי קביעות בית המשפט נעשו לאחר ניתוח משפטי וראייתי של ההליך וטענות הצדדים. נתון רלבנטי נוסף נעוץ בעובדה שמדובר בתביעה השנייה בזמן, לאחר שפסיקה בתביעה הרשלנות אמנם נדחתה אך לא דחתה את טענות הנתבע במלואן והנושא יזכה להתייחסות נרחבת בהמשך.
לכן, ספק אם יש מקום לייחס לנתבע הפרת חובת זהירות על רקע קביעות הבאות בתום ניהול הליך ולו מחמת החשש שמא יהא באמירה מסוג זה משום אפקט מרתיע המקטין ומחליש את עקרון היסוד של זכות הגישה לערכאות. כפי שנראה להלן, אין צורך להגיע לתוצאה חד משמעית בעניין זה שכן אף אם נקבע כי הליך זה מקים חובת זהירות קונקרטית, עדיין לא הוכחו כל יסודות העוולה.

תביעת רחל ירום והליך ההוצאה לפועל

התובע טוען כי הנתבע רתם את ירום להגשת תביעה כספית אשר התקבלה באופן חלקי בפסק הדין מיום 17.5.11 . בנוסף, הנתבע פעל להגשת פסק הדין באותו עניין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא, בטרם הגיע מועד התשלום על פי אותו פסק דין ועל אף שהתובע סילק את חובו קודם לכן.

הנתבע טוען כי הוא לא יזם את תביעת ירום, אלא רק ייצג את ירום בתביעתה, אשר התקבלה ועמדה אף בערעור שהגיש התובע. הנתבע פעל להגשת פסק הדין באותו הליך לביצוע מקץ 30 יום מיום מתן פסק הדין, אולם בדיעבד התברר מהחלטת רשם ההוצאה לפועל כי פתח את התיק יום מוקדם מדי.

תביעת ירום התבססה על הליך בו ייצג התובע את ירום בתביעה כנגד מעסיקתה. הוסכם בעל פה כי שכר טרחת התובע יהא מותנה בתוצאת ההליך ונגזר מן הפיצוי שתקבל ירום. בית הדין האזורי קיבל את תביעת ירום ופסק לה סכום נכבד כאשר מתוכו היא שילמה את שכר טרחת התובע. בסופו של דבר בית הדין הארצי חייב את ירום להחזיר את מרבית הפיצוי שקיבלה. אולם התובע, אשר ייצג את ירום רק בשלב ההתחלתי של הערעור, לא החזיר את החלק היחסי משכר הטרחה שקיבל בגין ייצוגה. לכן, ירום תבעה השבה של שכר הטרחה ששולם. ירום יוצגה בהליך זה על ידי הנתבע.

במסגרת פסק הדין נקבע כי יש לפרש את הסכמת הצדדים כך שאת גובה שכר טרחת התובע יש לגזור מן הפיצוי הסופי שקיבלה התובעת ( כפי שקבע בית הדין הארצי בעניינה של ירום) ולכן בית המשפט חייב את התובע להחזיר חלק משכר הטרחה שקיבל בסך 19,625 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.7.99 ועד למועד התשלום ( ראו נספח 25 לתיק המוצגים של התובע).
הנתבע פעל לפתיחת תיק ההוצל"פ ביום 16.6.11. התובע הגיש בקשה בטענת ' פרעתי' משום שסכום החוב שולם במלואו ותיק ההוצאה לפועל נפתח שלא כדין בטרם חלף המועד הקבוע בדין.

ביום 14.12.11 ניתנה החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל בבקשה התובע ( ראו נספח 34 לתיק המוצגים מטעם התובע).
נקבע כי פסק הדין הומצא לתובע ביום 24.5.11 וכי ביום 14.6.11 הוא הוציא שיק ע"ס 25,394 ₪ לפקודת ירום אשר התקבל במשרד הנתבע ביום 16.6.11.
עוד נקבע כי תשלום זה מצד התובע בוצע כדין ובמועד ולכן קבע כי החוב נפרע וסגר את תיק ההוצל"פ. בסעיף 2 להחלטה ציין כב' הרשם כי הגשת תיק ההוצל"פ 30 יום ממועד מתן פסק הדין הינה פרשנות אפשרית של החלטת בית המשפט בתביעת ירום, אולם בסעיפים 3 ו-5 נקבע כי המועד המוקדם ביותר להגשת תיק ההוצל"פ היתה ביום 17.6.11 ונקבע כי "בנסיבות בהן הזוכה איננה ממתינה ופועלת לפתוח תיק בניגוד להוראות סעיף 6 ( ב) לחוק הרי שהתנהגות זו איננה סבירה ומנוגדת לחובת תום הלב".
בסוגיית ההוצאות נקבע כך –
"משהזוכה עמד על טענותיו מן הדין היה לעשות צו להוצאות. יחד עם זאת, בנסיבות בהן נקבע מועד לדיון אשר בוטל בעקבות אי התייצבות החייב ומשהחלטתי לדון בבקשה ללא צורך בקיום דיון נוסף – אינני עושה צו להוצאות".

לעניין היוזמה בהגשת תיק ההוצל"פ טען הנתבע כי מדובר על עניין שהינו באחריות ירום. ראו בעמ' 4 לפרוט' בש' 18-17:
"ש. כשנפתח תיק הוצל"פ זה היה על פי הוראת גב' ירום נכון?
ת. דבר ידוע הוא שאנו עורכי הדין מסיימים את הטיפול המשפטי כשיש פסק דין."
ובעמ' 7 לפרוט' בש' 7-4:
"ש. אז נקבע בהחלטה שנהגת בחוסר תום לב ?
ת. כלפי בוודאי שלא
ש. האם היא זו שפתחה את תיק הוצל"פ הזוכה?
ת. ב- 22 שנים אחורה הזוכה הוא מי שפותח תיק הוצל"פ."

לאור קביעת רשם ההוצאה לפועל ומאחר שאין מחלוקת כי הנתבע חתום על בקשת ביצוע פסק הדין שהוגשה בשם ירום ללשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא, אין לקבל את עמדתו במסגרת החקירה הנגדית. שהרי טיפולו של הנתבע בעניין ירום נמשך גם לתוך הליכי ההוצאה לפועל. לפיכך, יש לקבוע כי הקביעה בדבר הגשת הליך לביצוע פסק הדין בחוסר תום לב כוונה לא רק אל הזוכה אלא אל בא כוחה בשעתו, הוא הנתבע בענייננו. אשר שימש כנציגה של ירום ויועצה המשפטי ומשכך, הוא זה שצריך להיות מודע למועדים על פי חוק.

נוכח לוח הזמנים הדחוק והעובדה שנקבע כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל נעשתה בחוסר תום לב, אותו יש לייחס הן לזוכה והן לבא כוחה, ולנוכח העובדה שהנתבע הינו איש מקצוע אשר בוודאי אמור להיות מודע לדין החל ולמניין הזמנים המקים למרשתו זכות לפתוח בהליכים לביצוע פסק דין, ניתן לייחס לו חובת זהירות קונקרטית בגין נקיטת הליך ההוצאה לפועל מהטעם שהיה עליו לצפות כי נקיטת הליכי ביצוע ככלל, וטרם זמנם בפרט, עלולים להסב נזק לתובע.

לאור האמור, ניתן לסכם עד כה כי בכל ההליכים המשפטיים עליהם מבוססת התביעה, קיימות החלטות הכוללות קביעות לא מחמיאות, בלשון המעטה, בנוגע לאופן התנהלות הנתבע ובחלקם גם ביחס לתובע.
בתי המשפט העירו על הטונים הצורמים שבין הצדדים, כפי שניתן היה לראות בבירור גם מההתנהלות בתיק זה.

עם זאת, ניכר כי השתת חובת זהירות קונקרטית בגין כל ההליכים הינה עניין מורכב ולא מדובר בהחלטה חד מימדית, בשים לב למכלול הטעמים והשיקולים שהובאו לעיל. עם זאת, אף אם נקבל את עמדת התובע לפיה יש להשית על הנתבע חובת זהירות וזאת לפחות בשניים מבין שלושת ההליכים כמבואר לעיל, עדיין אין בכך להוביל למסקנה לפיה יש להחיל בעניינו את עוולת הרשלנות משום שלא מתקיימים בענייננו שני רכיבים מהותיים נוספים ביסודה של העוולה, היינו רכיב הנזק וקיומו של קשר הסיבתי.

הנזק

בעדותו ובסיכום טענותיו, התובע טוען כי נגרמו לו נזקים משני סוגים – הראשון, נזק תדמיתי-מקצועי, שהינו נזק למשלח ידו ולאפשרותו להשתכר ממשלח יד זה; והשני - נזק אותו כינה התובע כ-"ייסורים קשים" ( עמ' 11 לפרוט' בש' 3, 5 ו-13-12).

לצורך קבלת פיצוי יש להוכיח את קיומו של נזק ושיעורו ( ראו סעיף 76 לפקודת הנזיקין וכן ראו ע"א 1172/13 ‏ דוד שרוט נ' יוסי וינר ( פורסם במאגרים, 15.3.15) בס' 31). הנטל לעניין זה מוטל על התובע מכוח כלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
התובע לא הביא ראיה כלשהי להוכחת נזקיו והסתפק בעדותו שלו בלבד. מדובר בעדות יחידה של בעל דין המסויגת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [ נוסח חדש] המורה לבית המשפט שלא לפסוק על בסיס עדות מעין זו ללא נימוק מיוחד.

נוכח מכלול הראיות בתיק, יש לקבוע כי התובע לא עמד בחובתו להוכיח את נזקיו.
לעניין הנזק הקשור למשלח ידו וליכולת ההשתכרות שלו, הרי שהתובע לא הוכיח פגיעה במשלח ידו וביכולת השתכרותו. אם אכן היתה פגיעה כלשהי בהשתכרות התובע בעקבות ההליכים דלעיל, מדובר ב-"נזק ממון" בהתאם לסעיף 1 לפקודה, אשר דורש פירוט ( סעיף 76(2) לפקודה).
לעניין הנזקים אותם מגדיר התובע כ-"ייסורים", "סבל" או עגמת נפש, לא ברור כיצד ניתן לפסוק בגינם סכום כלשהו.
בפסיקה נקבע כי לא כל עגמת נפש הינה ברת פיצוי וכי בכל מקרה, על התובע להוכיח את קיומה ( ע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אהוד ירדני ( פורסם במאגרים, 17.8.10), בפס' י"ז).
אם מדובר בנזקים נפשיים של ממש, הרי שמדובר בעניין שברפואה הדורש הגשת חוות דעת ( תקנה 127 לתקנות). אולם גם אם קיים נזק של עגמת נפש, הרי שאין בחומר הראיות שהוצג כדי לספק בסיס להוכחת קיומו או לכימות הנזק הנטען.
ודוק, יש להזכיר כי ההליכים שהתנהלו בין הצדדים לא הובילו להכרעה חד משמעית לפיה מדובר בהליך סרק ודומה כי בכל אחד מהם נדרשה הערכאה המבררת לנהל דיון עובדתי ומשפטי בכדי להגיע למסקנה מבוססת. אגב דיונים אלה התברר כי התובע עצמו אינו חף מפגמים בהתנהלות ולכן אינני סבורה כי יש בהם, כשלעצמם, כדי להוות ראיה לקיומו של הנזק הנטען.
משעה שהעוולה היחידה שנותרה נחוצה בירור הינה עוולת הרשלנות ומשעה שעוולה זו מחייבת הוכחת נזק כחלק בלתי נפרד מיסודותיה, יש לקבוע כי לא הוכח קיומו של נזק כנדרש.

בנוסף, התובע טוען כי משלא נחקר על טענותיו לנזק שנגרם לו, יש לקבל את נזקיו כמוכחים. אין לקבל טענה זו.
תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) קובעת כי שיעור נזק הינו לעולם מוכחש, למעט אם הודה בו הנתבע במפורש. משכך, אין באי-חקירת טענות התובע לנזק שנגרם לו בכדי להוות ראיה לקיומו של נזק.
התוצאה היא כי בהיעדר קיומו של נזק מוכח, ממילא לא הוכח קיומו של קשר סיבתי לנזק הנטען ולכן דין התביעה בגין עוולת הרשלנות להידחות אף היא.
יש לציין כי נוכח דחיית התשתית לביסוס התביעה מכוח חוק לשון הרע, יש לדחות גם את טענת התובע לגזור גזרה שווה מהפיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק זה, לעניין שיעור הנזק בעוול ת הרשלנות.

סוף דבר, התביעה נדחית.
יש להצטער על כי הצדדים אינם מצליחים להתגבר על היריבות הנושנה וממשיכים לשמר מערכת יחסים עכורה, גם כאשר נדמה כי התביעות ההדדיות הן כל שנותר בבסיסה.
עם זאת, נוכח התנהלות הנתבע במסגרת ההליכים בעבר ומתוך תקווה כי הליך זה ישים סוף להתדיינות ויתיר את ה'קשר' בין הצדדים, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ז, 27 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.