הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 63402-01-15

בפני כב' השופטת איילת הוך-טל

התובעת שכנגד
מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל

נגד

הנתבעים שכנגד

  1. וליד חסן אבו אל היג'יא ת.ז. XXXXXX002
  2. עו"ד ראמי חוסין ת.ז. XXXXXX394
  3. עימאד מחמוד חלאילה ת.ז. XXXXXX405

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 1,025,688 ₪ אשר הינה למעשה תביעה שכנגד בהליך בו הדיון בתביעה העיקרית הסתיים . מטעמי נוחות, ייקראו הצדדים להליך המתנהל תובעת ונתבעים, בהתאמה.

בקצירת האומר, מדובר בכספי פיצויים ששילמה התובעת לנתבע 1 על פי הסכם מיום 22.10.14 עבור קרקעות של סבו המנוח אשר הועברו לניהול רשות הפיתוח על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
לימים, בוטל הסכם זה וכעת עותרת התובעת להשבת כספים ששולמו על ידה מכוחו.
כספי הפיצויים הועברו לנתבעים, בחלקם או במלואם, מכוח מערכות היחסים בינם לבינם. כעת מתעוררת מחלוקת על מי מוטלת החובה להשיב את הכספים, לאחר שבוטל ההסכם , ובכך יתמקד הדיון.

תמצית העובדות הרלבנטיות

על מנת להבין את המחלוקת שנותרה נחוצה הכרעה, יובא תחילה 'ספור המסגרת' הרחב יותר.

סבו של הנתבע 1, מר מוחמד חסן מחמוד אבו אלהיג'א ת"ז XXXXXX379 (להלן – המנוח), היה בעל זכויות בנכס מקרקעין בשטח של כ-4.7 דונם באזור הכפר אל רוויס (להלן – המקרקעין). מפאת נפקדותו הועברו המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים והזכויות בהן הועברו לרשות הפיתוח.

ביום 7.6.11 חתם הנתבע 1, על ייפוי כוח נוטריוני לטובת הנתבע 3 על מנת שיטפל עבורו בקבלת פיצוי בגין המקרקעין מאת התובעת.

ביום 15.6.11 שכר הנתבע 3 את שירותיו של הנתבע 2 ובין השניים נחתם הסכם שכר טרחה מיום 16.6.11 (להלן – הסכם שכר הטרחה) לפיו הנתבע 2 הוסמך לייצג את הנתבע 3 בהליכים מול רמ"י בתמורה לקבלת 25% מכל פיצוי שיתקבל או משווי קרקע שתתקבל עבור המקרקעין.

ביום 22.10.14 נחתם הסכם פיצויים בין רמ"י לבין הנתבע 1 , בהתאם לייפויי הכוח דלעיל (להלן – הסכם הפיצויים). הסכם הפיצויים והתשלום בוצעו על יסוד צו קיום צוואה לפיו הנתבע 1 הינו יורש יחיד של סבו המנוח. על פי הסכם הפיצויים, הנתבע 1 ויתר על שחרור המקרקעין בתמורה לפיצוי בסך 725,688 ₪. סכום הפיצוי הועבר לנתבע 2 ביום 4.12.14.

בחודש דצמבר 2014 הגיש הנתבע 3 תביעה כספית כנגד הנתבע 2 בבית משפט השלום בקריות (ת"א (קריות) 19236-12-14). הנתבע 3 עתר להורות לנתבע 2 לשחרר את כספי הפיצויים לרשותו. בהליך זה הצדדים הגיעו להסכם פשרה שנחתם על ידי שלושת הנתבעים כאן, לרבות הנתבע 1, אף שהאחרון לא היה צד באותו הליך (להלן – הסכם הפשרה).
על פי הסכם הפשרה, מתוך הסכום שהתקבל היו הצדדים זכאים לסכומים הבאים –
הנתבע 1 – יקבל סך של 210,644 ₪.
הנתבע 2 – יקבל סך של 129,077 ₪.
הנתבע 3 – יקבל סך של 385,967 ₪.

ביום 23.12.14 הגיש הנתבע 1 בקשה לביטול הסכם הפשרה דלעיל במסגרת ת"א (קריות) 19236-12-14. בהתאם למסמכים שצורפו לכתב התביעה שהוגש מטעם הנתבע 1 (נספח נ/3), התקיים דיון בבקשה ביום 29.12.14 ובו הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי אם הנתבע 1 מבקש לבטל את הסכם הפשרה עליו להגיש תביעה נפרדת. לא הוכח כי הוגשה תביעה מעין זו .
הנתבע 1 פנה לרמ"י בבקשה לביטול הסכם הפיצויים בטענה שחתימותיו זויפו.

ביום 7.1.15, הודיעה נציגה מטעם רמ"י על חשד שצו קיום הצוואה, עליו התבסס ההסכם בין רמ"י לנתבע 1, מזויף. במקביל, ביום 8.1.15 הגישה רמ"י תלונה למשטרה בגין החשד לזיוף מסמכים וקבלת דבר במרמה. לא הובהר מה עלה בקורות התלונה האמורה.

ביום 29.1.15 הגיש הנתבע 1 את התביעה דנן לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרתה, עתר לבטל את הסכם הפיצויים ולקבוע כי המסמכים שעל יסודם גובש הסכם הפיצויים הינם מזויפים. בנוסף, עתר לרשום את המקרקעין על שם המנוח.

במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי הגישה רמ"י תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לחייב את הנתבעים להשיב את הכספים ששולמו לידם מכוח הסכם הפיצויים וכן לשאת בתשלום פיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪ לכל אחד. רמ"י טענה כי הסמכות לדון בתביעות נתונה לבית משפט זה.

בהחלטה מיום 14.7.15 קבע בית המשפט המחוזי כי ככל שהנתבע 1 עומד על הסעד של השבת המצב לקדמותו, קרי רישום המקרקעין על שם המנוח, הסמכות היא של בית המשפט המחוזי. לכן, הנתבע 1 נדרש להודיע אם הוא עומד על הסעד של השבת המצב לקדמותו ונקבע כי אם לא תתקבל תגובה , הסעד יימחק והתביעה תועבר לבית משפט זה.
הנתבע 1 לא הגיב ולכן נמחק הסעד של השבת המצב לקדמותו מכתב התביעה וההליך הועבר לבירור התביעה הכספית של רמ"י בבית משפט זה.

לאור העובדה שהצדדים להסכם הפיצויים, קרי רמ"י והנתבע 1, הסכימו על ביטולו ואילו הנתבע 1 ויתר על סעד של רישום המקרקעין על שם המנוח, הרי שהסכם זה בוטל ויש לדון כעת בתביעת רמ"י להשבת הכספים ששולמו מכוחו.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובתיק נקבעו לא פחות מאשר 4 מועדי דיון לשמיעת ראיות אשר בוטלו , כל אחד מטעמיו, עד כי ביום 14.11.19 התקיים הדיון לגופו.

יש לציין כי הנתבע 1 לא התייצב לדיונים בהליך זה. גם לדיון מיום 14.11.19 לא הופיע הנתבע 1 . בפתח הדיון הודיעו הנתבעים 2-3 כי הגיעו להסכמה על פיה הנתבע 1 נטל על עצמו את מלוא האחריות להשיב את סכום התביעה. הנתבעים הציגו הסכם חתום שסומן נ/1 וביקשו לאשרו ובכך לייתר הצורך בהמשך ניהול ההליך. רמ"י התנגדה.
בהחלטה שניתנה בפתח הדיון מיום 14.11.19 (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בש' 1–13) נקבע בהקשר זה כך –
לא ניתן לתת תוקף להסכם מבלי שהנתבע 1 מתייצב ומאשר אותו.
נוכח אי התייצבות הנתבע 1 התצהיר שהוגש מטעמו הוצא מן התיק ולא ישמש כחלק מחומר הראיות בו.
לאור ההיסטוריה של ההליך אין מקום לדחייה נוספת של בירור התיק.

חקירות העדים התנהלו, סיכומי טענות הוגשו ובשלה העת להכריע.
יוער, כי ביום 9.12.19 הודיע ב"כ הנתבע 1 כי הסכם הפשרה נ/1 בין הנתבעים מבוטל לדידו וכי על בית המשפט להתעלם ממנו שעה שהנתבעים 2-3 לא קיימו את חלקם.

תמצית טענות הצדדים

התובעת עותרת לחייב את הנתבע 1 להשיב את מלוא הסכום שהועבר מכוח הסכם פיצויים שבוטל ולחייב את הנתבעים 2-3 להשיב את הסכומים שנתקבלו על ידם. בנוסף, עותרת לפיצוי נוסף בסך 100,000 ₪ מכל אחד מהנתבעים. התובעת מציגה את העברת הכספים שביצעה, את העובדה שההסכם מכוחו הועברו הכספים בוטל, ועותרת להשבתם.

הנתבע 1 טוען כי נפל קורבן למרמה של הנתבעים 2–3, כי הוטעה לסבור שמתבצע תהליך שונה מזה שבוצע בפועל וכי לא חתם על מסמכים הנחזים מאומתים על ידי הנתבע 2 . לדבריו, בדיעבד התברר לו כי הוגשו מטעמו בקשות שונות בעניין המקרקעין שבמחלוקת, ללא ידיעתו או הסכמתו. בנוסף, מתברר כי הסכם הפיצויים גובש על יסוד צו קיום צוואה מזויף.
משהבין שנפל קורבן לקנוניה בין הנתבעים 2–3 פעל בניסיון לביטול הסכם הפשרה שגובש בת"א 19236-12-14, הגיש תלונה למשטרה ואף הגיש את התביעה דנן בדרישה לבטל את הסכם הפיצויים.
הנתבע 1 סבור כי לאור הקנוניה לה היה קורבן, אין להשית עליו כל אחריות להשבת כספים שלא קיבל ויש לחייב את הנתבעים 2-3 בלבד בהשבת הסכום נשוא התביעה.

הנתבע 2 טוען כי נתבע 3 ייפה את כוחו לפעול לקבלת פיצויים מרמ"י על יסוד יפוי כוח נוטריוני מאת נתבע 1, אשר לכאורה מסמיך אותו לכך. סוכם כי שכרו של נתבע 2 בגין הטיפול יעמוד על 25% מהפיצוי שייפסק. עניין הצוואה וקיומה מעולם לא נמסרו לטיפולו ונאמר לו כי עו"ד אחר מטפל בעניין.
לימים, עלה בידו לגבש הסכם מול רמ"י על פיו קיבל הנתבע 1 פיצוי בסך 725,688 ₪. סכום זה הועבר אליו והוא הפקידו בחשבון נאמנות שנפתח לטובת הנתבע 1 בבנק הפועלים. סוכם כי יקוזז מסכום זה שכר טרחתו בסך כולל של 199,000 ₪ הכולל גם טיפול בנושא פלישה והריסה שהתעורר אגב פסיקת הפיצוי ועבורו סוכם שכר נוסף של 15,000 ₪.
הנתבע 3 תבע אותו בקריות ודרש כי לא יעביר את יתרת הכספים לנתבע 1. הנתבע 1 הצטרף להליך ובסופו של יום גובשה פשרה שאושרה על ידי בית המשפט ולפיה נתבע 1 קיבל סך של 210,644 ₪, נתבע 2 קיבל 129,000 ₪ ואת היתרה קיבל הנתבע 3 בסך 385,966 ₪.

לעמדתו, הנתבע 1 ידע, היה מעורב ואף הסכים לפשרה שגובשה בתביעה בקריות. כל טענותיו כיום בדבר זיוף מסמכים לא נועדה אלא להכפיש את שמו של הנתבע 2.
למעלה מכך, מכיוון שמדובר בשכר טרחה, ומכיוון שאין חולק כי הנתבע 2 ביצע את מלאכתו, דאג לכך שיתקבל הפיצוי ולא היה מעורב בשום דרך בעניין הצוואה, אין לקפח את שכרו.

הנתבע 3 טוען כי אין יריבות בינו לבין התובעת ולכן דין התביעה נגדו להידחות. מעולם לא קיבל מרמ"י כספים כלשהם על פי הסכם הפיצויים. לעמדתו, מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים 1-2 אינה רלבנטית כלל לתביעה דנן. אין מחלוקת כי רמ"י העבירה את הכספים לנתבע 2 בכובעו כב"כ הנתבע 1 בשעתו ולכן אין עילת תביעה לרמ"י כלפיו. לעניין הצוואה, מעולם לא טיפל בנושא והיחיד שעסק בכך הוא הנתבע 1 באמצעות בא כוח מטעמו.

מסכת הראיות

מטעם רמ"י הוגש בתחילה תצהירה של הגב' פטריסיה פרץ אשר נערך ביום 16.6.15.
בשל נסיבות אישיות, הגב' פרץ לא יכולה הייתה להתייצב לדיונים בתיק ולכן עתרה התובעת להחליף את תצהירה בתצהירו של מר נתי פרי (להלן – נתי) אשר נערך ביום 20.3.19. בהחלטה מיום 28.3.19 התרתי לתובעת להחליף את העד מטעמה. נתי נחקר בדיון מיום 14.11.19.

הנתבע 1 הגיש תצהיר מטעמו אשר נערך ביום 21.6.16. אולם תצהיר זה נמשך מן התיק בהחלטה מיום 14.11.19 בהיעדר התייצבות.

הנתבע 2 הגיש תצהיר מטעמו אשר נערך ביום 25.5.16 והוא נחקר בדיון מיום 14.11.19.
בנוסף, מטעם הנתבע 2 הוגש גם תצהירו של עו"ד אבראהים קאסם אשר נערך ביום 9.6.16. התצהיר נמשך מהתיק בהחלטה מיום 14.11.19 נוכח אי התייצבות העד לדיון.

הנתבע 3 הגיש תצהיר מטעמו אשר נערך ביום 6.6.16 והוא נחקר בדיון מיום 14.11.19.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את חומר הראיות בתיק ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל.

יש להעיר בפתח הדיון, כי בהליך זה דומה כי בכל הנוגע לטיב מערכת היחסים בין שלושת הנתבעים, רב הנסתר על הגלוי. עם זאת, איני נדרשת להכריע בטענות שמעלים הנתבעים איש כלפי רעהו שכן במישור היחסים מול התובעת, הבירור הנדרש הינו פשוט וממוקד ביותר והוצגו מלוא הראיות הנחוצות על מנת להכריע מי מהנתבעים אמור להשיב לתובעת את הסכום נשוא התביעה.

ביטול הסכם הפיצויים

במסגרת התביעות ההדדיות שהוגשו בתיק זה שני הצדדים להסכם עתרו לביטולו.
התובעת טענה כי יש לבטל את ההסכם מאחר שהוא מבוסס על מסמים שלטענתה מזויפים –צוואת המנוח וצו קיום צוואת המנוח. גם הנתבע 1 טוען כי מדובר במסמך מזויף.

בפועל, הסכם הפיצויים בוטל בבית המשפט המחוזי. מהחלטות בית המשפט המחוזי מיום 21.7.15 ומיום 17.9.15 עולה כי סוגיית ביטול ההסכם אינה במחלוקת ובכך "תם הטיפול" בתביעה העיקרית, ו לכן הועבר הדיון בתביעה שכנגד לבית משפט זה. החלטה ברוח זו ניתנה גם בהליך שלפניי ביום 23.10.17 (ראו עמ' 6 לפרוטוקול הדיון ש' 29–31) כדלקמן "ביום 17/9/15 הורה בית המשפט המחוזי על העברת התיק להמשך טיפול בבית משפט זה. זאת לאחר שתם הטיפול בתביעה העיקרית, עם מחיקת הסעד שעניינו השבת מצב לקדמותו בהעדר מחלוקת בנושא, ובכך למעשה בוטל הסכם הפיצויים..."

ביום 18.1.18 הודיעה רמ"י על ביטול ההסכם למשרד מיסוי מקרקעין.

משבוטל ההסכם, קמה חובת השבה הדדית וכל צד מחויב להשיב לרעהו את מה שקיבל בהתאם להסכם שכן "הסעד של השבת התמורה מהווה חלק אינהרנטי מסעד הביטול" (רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש (פורסם במאגרים, 06.12.2015) בס' 3; ס' 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות) וס' 21 ו-32 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).

הוכח כי הנתבעים קיבלו כספים בהתאם להסכם הפיצויים. על כן, על פי דין, עם ביטול ההסכם הם חייבים בהשבת הכספים. כעת יש לבחון את טענות הגנתם על מנת להכריע מי מהנתבעים אמור להשיב איזה סכום.
'נתיב הכסף'

תחילה יש להתחקות אחר נתיב העברתם וקבלתם של הכספים.

ביום 4.12.14 העבירה רמ"י סך של 725,688 ₪ והם הופקדו בחשבון נאמנות ספציפי שהקים הנתבע 2 לטובת הנתבע 1 (ס' 14 לתצהיר נ/2 ונספח י"ז לתצהיר ת/1).

ביום 7.12.14 הוציא נתבע 2 חשבונית שמספרה 0051 (נספח 23 לתצהיר נ/2), על פיה סך של 168,710 ₪ הוגדרו כשכר טרחה ועוד 30,367 ₪ כמע"מ על שכר טרחה זה. סך הכל נותרו ברשות הנתבע 2 סך של 199,077 ₪ כשכר טרחה (ברוטו) בגין הטיפול בקבלת הפיצוי.
באותה חשבונית סך של 526,611 ₪ מתוך התקבולים מרמ"י הוגדרו כפיקדון.

עוד באותו החודש, הגיש נתבע 3 את התביעה בת"א (קריות) 19236-12-14. כאמור, ביום 15.12.14 ניתן פסק דין באותו תיק המאשר את הסכם הפשרה עליו חתומים שלושת הנתבעים (נספח 26 לתצהיר נ/2). בהתאם להסכם הפשרה הנתבע 2 העביר לנתבע 3 סכום של 70,000 ₪ במזומן מתוך הסכום שנטל לעצמו כשכר טרחה (ס' 5 להסכם הפשרה). בהתאמה, נקבע כי הנתבע 2 זכאי לשכר טרחה בשיעור 129,077 ₪ (כולל מע"מ). עוד סוכם כי מתוך היתרה שנותרה בחשבון הפיקדון (526,611 ₪), הנתבע 3 זכאי ל-60% והנתבע 1 זכאי ל-40% (ס' 8 להסכם הפשרה).

ביום 16.12.14 הוציא ראמי חשבונית חדשה, מס' 0052, בגין שכר טרחתו אשר הועמד על סך 109,387 ₪ בתוספת 19,690 ₪ מע"מ ובסך הכל 129,077 ₪ (נספח 27 לתצהיר נ/2). .

ביום 16.12.14 הועברו מחשבון הנאמנות שפתח הנתבע 2 שני סכומים כדלקמן - סכום של 210,644.40 ₪ לנתבע 1 בשיק בנקאי (נספחים 28–29 לתצהיר נ/2 ) ; סכום של 315,966.60 ₪ לנתבע 3 בשיק בנקאי (נספחים 30–31 לתצהיר נ/2 ). הנתבעים 2-3 חתמו על אישור קבלת הסכומים דלעיל. בנוסף, אישר הנתבע 3 קבלת סך של 70,000 ₪ במזומן מהנתבע 2 (נספח 32 לתצהיר נ/2).

הפועל היוצא מהאמור הוא כי הוכח במסמכים שלא נסתרו כי כל אחד מהנתבעים קיבל חלק מסוים מהכספים שהעבירה רמ"י בעקבות הסכם הפיצויים.
הנתבע 1 קיבל סכום של 210,644 ₪ (במעוגל); הנתבע 2 קיבל 129,077 ₪ ואילו הנתבע 3 קיבל 385,967 ₪ (במעוגל).

כעת משידוע לנו 'נתיב הכסף' בהתאם לראיות שהוצגו, נעבור לדיון בטענות שמעלה כל אחד מן הנתבעים כנימוק מדוע אין לחייבו בתשלום .

הנתבע 1

הנתבע 1 לא התייצב לדיונים שהתנהלו בהליך זה. נתבע זה אף לא התייצב לדיון שמיעת הראיות ובכך למעשה ויתר על זכותו להוכיח את טענותיו.

מבלי לגרוע מהאמור ואף עיון בטענות לגופן מוביל למסקנה כי על נתבע זה להשיב לתובעת את הסכום שהוכח כי קיבל מכספי הפיצויים. הגם שנתבע זה לכאורה לא מוכיח את טענות הגנתו בשים לב לאמור לעיל, אזי מכלול הראיות הנוספות בהליך מצביע על הסכום שקיבל בפועל ואין לחייבו להשיב מעבר לסכום שהוכח שקיבל.
טענותיו ביחס לתרמית מצד הנתבעים 2-3 מחייבות עמידה בנטל ראייתי מוגבר, נטל אשר לא הורם בנסיבות, ומכל מקום אין בטענה זו משום עילה לפטור אותו מתשלום הכספים שקיבל מהתובעת.
יוער, כי מסמך נ/1 נחזה להיות הסכם פשרה אשר מתייחס למערכת היחסים בין הנתבעים לבין עצמם ובמסגרתו לכאורה נטל על עצמו הנתבע 1 את מלוא האחריות לתשלום מלוא הסכום. הנתבע 1 אמנם עתר לביטול נ/1 והעלה טענות ביחס לנתונים עובדתיים שאינם מופיעים בהסכם זה, למשל הטענה לפיה הנתבעים 2-3 התחייבו להפקיד את מלוא הסכום ובכפוף לכך ניאות לשלמו לתובעת. כך או אחרת, התנהלות נתבע זה, לכשעצמה , מעלה תמיהות ביחס לטיב מערכת היחסים שרקם מול הנתבעים 2-3 ומידת מעורבותו במכלול העסקאות שבוצעו.

לכן, בהתאם לראיות שהוצגו נתבע 1 קיבל סכום של 210,644 ₪ בשיק בנקאי מיום 16.12.14 ולכן עליו להשיב סכום זה לתובעת.

הנתבע 2

הסכם שכר הטרחה (ראו נספח 11 לתצהיר נ/2 ) נחתם בין הנתבע 3 לנתבע 2 ביום 16.6.11. בהסכם זה הנתבע 3 הסמיך את הנתבע 2 לטפל בעניין הפקעת המקרקעין וקבלת פיצוי בגינה. גוף ההסכם (ללא המבוא) כולל רק שלושה סעיפים כאשר השניים הראשונים בהם מבהירים כי הנתבע 2 זכאי לקבל 25% משווי התמורה שתתקבל מרמ"י בגין המקרקעין, בין אם התמורה תתקבל בכסף ובין אם תתקבל בנכסי מקרקעין. זאת בתוספת מע"מ כחוק.

הנתבע 2 בחר לנהל את התיק כאשר שכרו מבוסס על אחוזים מהפיצוי וזאת על בסיס הסכם שכר טרחה שנוסח על ידו (ראו עמ' 44 לפרוטוקול הדיון ש' 25–31).

הבחירה לבסס את שכר הטרחה על אחוזים מהזכייה הופכת את עורך הדין לשותף בסיכויי הצלחת התביעה או הפעולה המשפטית, ואת הסיכון לכישלונה ת"א (מרכז) 49872-11-12 עו"ד פז נ' החקלאי תלמי מנשה אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (פורסם במאגרים, 03.03.2016) בס' 29–31).
כאשר עורך הדין המבסס את שכרו על אחוזים מגיש תביעה בשם לקוח, אם התביעה נדחית הרי שאין אין עורך הדין זכאי לתשלום. זאת גם אם עורך הדין פעל במקצועיות, ביעילות ובתום לב. זהו הסיכון שלוקח על עצמו עורך דין המבסס את שכרו על שבר מהצלחת התביעה.

הנתבע 2 הסכים שכך גם בענייננו וראו עדות בעמ' 42 לפרוטוקול בש' 17–24 –
" עו"ד סאלח : דהיינו שאתה בא ואומר אני עבדתי קשה וקיבלתי כסף כי זכותי כי פעלתי, עשיתי עשרות פניות.
העד, עו"ד חוסיין : כן.
עו"ד סאלח : אבל ככל שלא היית מקבל, הרי אתה הסכמת מלכתחילה עוד לפני שאנחנו פנינו, הסכמת מלכתחילה זה הסכם שכר הטרחה, ככל שמתקבל אני מקבל. ככל שלא מתקבל – לא, אתה מהנהן בראש אבל זה לא נשמע. אתה צריך להגיד, לדבר.
העד, עו"ד חוסיין : זה כמו נזיקין, לפעמים בתאונות דרכים, זה נכון. זה מקובל."

בענייננו, לכאורה פעולת הנתבע 2 הצליחה, אולם בדיעבד התברר כי הצלחה זו לאו הצלחה היא. בדיעבד התברר כי על בסיס הדרישה שהוגשה, אשר בעקבותיה נחתם הסכם הפיצויים, הנתבע 1 לא היה זכאי לפיצוי שניתן. משכך, הנתבע 2 אינו זכאי לשמור את חלקו באותו פיצוי.
ודוק, העובדה שהוא כבר קיבל את הכספים לכיסו אינה משמעותית. כפי שלא היה זכאי לקבל כספים לו היה נקבע כי אין זכות לפיצוי מלכתחילה, אין הוא זכאי להשאיר בידיו כספים שקיבל מתוך זכות שבוטלה.

לכן, הנתבע 2 ישיב לתובעת סך של 129,077 ₪.

הנתבע 3

הנתבע 3 הוסמך לפעול בשם הנתבע 1 על פי ייפוי הכוח מיום 7.6.11. מעבר לכך, לא הוצג כל הסכם בכתב שנכרת בין הצדדים. כאשר נשאל נתבע 3 על הסיבה ליצירת ההתקשרות מול הנתבע 1, טען כי היא מבוססת על אהבה. ראו בעמ' 56 לפרוטוקול ש' 18–31 –
" עו"ד סאלח : מאיפה אתה מכיר את וואליד אבו אל הייג'ה?
העד, מר חלאילה : דרך בחור בשם ראסם ח'טיב.
עו"ד סאלח : מי זה אותו ח'טיב?
העד, מר חלאילה : חבר שלו.
עו"ד סאלח : חבר שלו. ושפגשת אותו לראשונה , איך בדיוק נוצר הקשר ביניכם?
העד, מר חלאילה : הייתי יושב אצל ראסם ח'טיב בבית, הגיע אליו וואליד, הכרנו, סיפר שיש לו קרקע של סבא שלו וזהו. משם התחיל.
עו"ד סאלח : ואיך הוא נתן לך ייפוי כוח נוטריוני?
העד, מר חלאילה : מה זאת אומרת?
עו"ד סאלח : למה שהוא ייתן לך ייפוי כוח נוטריוני לבצע את כל הפעולות עבורו? למה שהוא לא יבצע את זה בעצמו?
העד, מר חלאילה : כי אהב אותי.
עו"ד סאלח : אהב אותך?
העד, מר חלאילה : כן."

לאחר מכן התייחס שוב לנושא וטען כי לקח חלק בעסקה ללא תמורה. ראו בעמ' 67 לפרוטוקול
ש' 29–33 –
" עו"ד סאלח : אז אתה עשית את הכל לשם שמיים? יעני אתה עשית את הכל בלי תמורה?
העד, מר חלאילה : כן.
עו"ד סאלח : בלי תמורה בכלל?
העד, מר חלאילה : כן."

הנתבע 3 מעיד כי לא פעל כלל בהוצאת צו קיום צוואת המנוח או במשא ומתן מול רמ"י לקבלת הפיצוי וכי הכל נעשה באופן ישיר בין הנתבעים 1-2 (ס' 16–17, 20, ו-28–30 לתצהירו וראו גם עמ' 70 לפרוטוקול ש' 22–31).

הנתבע 3 נחזה עד לא אמין ואף הסבריו למסכת העובדתית הנטענת כאן נחזו קלושים ובלתי סבירים לפי אמות מידה של הגיון ושכל ישר.
בהתאם לראיות שהוצגו לפניי, במסגרת העסקה קיבל הנתבע 3 סך של 385,967 ₪, המהווה
כ-64% מסך הפיצוי שנותר לאחר תשלום שכר טרחת עורך הדין לנתבע 2 וכ -53% מסך הפיצויים ששילמה רמ"י.
מדובר בשיעור גבוה ביותר של תקבול כאשר נזכיר כי מדובר באדם נטול כל זכויות במקרקעין, אלא בהתאם לייפוי הכוח שקיבל . הדבר תמוה במיוחד נוכח העובדה שלדבריו לא פעל כלל בהוצאת צו קיום צוואת המנוח או במשא ומתן מול רמ"י לקבלת הפיצוי (ס' 16–17, 20, ו-28–30 לתצהירו וראו גם עמ' 70 לפרוטוקול ש' 18–21). כלומר, כל פועלו התמצה בקבלת ייפוי הכוח מהנתבע 1 ושכירת שירותיו של הנתבע 2 לטפל בהליכים מול רמ"י (כך גם הנתבע 3 עצמו מתאר את פועלו שם). אין זה סביר לטעמי כי בגין חלקו הזניח לכאורה בעשייה הוא זכאי לקבל את מרבית הפיצוי הנותר לאחר ניכוי שכר טרחה. אין זאת אלא כי נרקמו כאן מהלכים שלא הובאו בפני בית משפט זה.

טענתו של הנתבע 3 כי לא קיבל דבר מן התקבולים מהסכם הפיצויים מנוגדת למסמכים בכתב שהוצגו המראים בבירור כי הועבר לידיו תשלום מתוך הפיצויים שהתקבלו. ראיות אלו כוללות את הסכם הפשרה אשר נחתם בתביעה בקריות, בו הוא מאשר כי הנתבע 2 העביר לידיו סכום של 70,000 ₪ במזומן.
מאחר שמדובר בטענה בעל פה הסותרת מסמך בכתב, יש לדחותה (ראו ת"א (מח'-י-ם) 3515/09 סדן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם במאגרים , 24.5.11) בס' 7 וכן ע"א 2032/06‏ האגי נ' זיאן (פורסם במאגרים, 1.2.09) בס' 42).

בחקירתו העלה נתבע זה טענה כי פדה את השיק והעביר את הסכום במזומן לנתבע 1. ראו בעמ' 65 לפרוטוקול בש' 5–32 –
" עו"ד סאלח : אני מראה לך את הצ'קים שצירף ואת האישורים שעליהם חתמת. יש פה צ'ק שעורך דין חוסיין צירף שהוא נתון על שמך 315 אלף שקל ועוד שני אישורים שאתה חתמת עליהם. אני מפנה את העד לנספחים 30, 31 ו-32 לתצהירו של עורך דין חוסיין. זה צ'ק בנקאי שניתן לטובתך.
העד, מר חלאילה : נכון.
עו"ד סאלח : 315 אלף שקל וזה אישור קבלת כספים עליהם אתה חתום.
העד, מר חלאילה : רגע.
עו"ד סאלח : זה בהתאם להסכם הפשרה, אני מניח. ככה כתוב בהם, בהתאם להסכם הפשרה.
העד, מר חלאילה : כן, בהתאם להסכם הפשרה. נכון.
עו"ד סאלח : ופה אתה מאשר שקיבלת עוד 70 אלף שקל.
העד, מר חלאילה : נכון, אני קיבלתי אותם.
עו"ד סאלח : יוצא שקיבלת 385 אלף שקל.
העד, מר חלאילה : קיבלתי אותם לידי ואחר כך הועברו לוואליד, שים לב.
עו"ד סאלח : יש לך אישור שהעברת את זה זה לוואליד?
העד, מר חלאילה : לא.
עו"ד סאלח : יש לך מסמך כזה או ראיה שהעברת את הכסף הזה לוואליד?
העד, מר חלאילה : יכול להיות, לא עלי, לא נמצא כאן בידי.
עו"ד סאלח : לא עליך, היה לך תקופה ארוכה. למה שהכסף יעבור אליך ואחר כך יעבור לוואליד? למה לא עבר,
כב' הש' הוך - טל : מה וואליד עם צ'ק למוטב בלבד?
העד, מר חלאילה : לא, לא עשה גבירתי. אני פרעתי אותו.
כב' הש' הוך - טל : אתה כן פרעת אותו.
העד, מר חלאילה : ביחד עם וואליד.
כב' הש' הוך - טל : ואחרי זה העברת את הכסף לוואליד.
העד, מר חלאילה : לא, לא אחר כך , ביחד עם וואליד באותו מועד בבנק, כן.
עו"ד סאלח : וואליד בא איתך, פרעת את הצ'ק, קיבלת את הכסף ונתת אותו לוואליד.
העד, מר חלאילה : כן. "

הטענה על העברת הכספים לא נזכרה בתצהירו , כך שמדובר בעדות כבושה. בשים לב לכך שמדובר בטענה מהותית, לא נמצא כל הסבר מדוע לא הוזכרה קודם ועל כן יש לתת לה משקל אפסי (ע"פ 6908/10 דוד נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2.1.13) בס' 18).

לסיכום הדברים, יש לדחות מכל וכל את עמדתו של הנתבע 3 הנחזית מופרכת ובלתי סבירה בנסיבות. נתבע זה ניסה להציג עצמו בחקירתו כאלטרואיסט אשר פעל רק לטובתו של נתבע 1, אלא שהעובדות כפי שהוכחו לפניי מתארות מצב שונה לחלוטין. הוכח כי הנתבע 3 זכה לקבל סכום כסף לא מבוטל עבור פיצוי בגין מקרקעין שאין לו כל זיקה אליהם ונחזה כי עבור השגת הפיצוי למעשה לא ביצע כל פעולה משמעותית. בנוסף, הוכח כי הגיש תביעה כנגד הנתבע 2 מיד לאחר שהאחרון קיבל לידיו את כספי הפיצויים, במטרה להבטיח את חלקו בפיצויים שהתקבלו אך לתביעה זו לא צורף הנתבע 1 וספק אם היה מודע לה עד לשלב בו גובש הסכם הפשרה.

על כן, הנתבע 3 ישיב לתובעת סך של 385,967 ₪ מכספי הפיצויים שקיבל.

פיצוי נוסף
בנוסף להשבה, דורשת התובעת גם פיצוי בסך 100,000 ₪ מכל נתבע.
אף שסעד של ביטול הסכם הפיצויים יכול להניב, מלבד השבה , גם סעדים נוספים בהתאם לחוק התרופות, התובעת לא הראתה על בסיס מה היא עותרת לפיצוי.
אשר על כן, איני מוצאת מקום לחייב בפיצוי נוסף מעבר לסכומי ההשבה.

סוף דבר

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים לפי החלוקה כדלקמן –

הנתבע 1 סך של 210,644 ₪.
הנתבע 2 סך של 129,077 ₪.
הנתבע 3 סך של 385,967 ₪.

כל הסכומים יישאו תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.12.14 ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, כל אחד מהנתבעים יישא בהוצאות התובעת בגין ניהול הליך זה בסכום כולל של 20,000 ₪, דהיינו 60,000 ₪ בסך הכל.

ניתן היום, ו' טבת תש"פ, 03 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.