הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 63213-12-14

בפני
כבוד ה שופט אהרון שדה

תובעים

מועצה מקומית זכרון יעקב

נגד

נתבעים

1.דניאל טויזר
2.משיח טויזר

פסק דין

לפני תביעה בעילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (לה לן: "חוק הגנת הדייר").
התובעת היא המועצה המקומית זיכרון יעקב (להלן: " המועצה") והחל משנת 1970 היא הבעלים של נכס המשמש כחנות מכולת ברמת צבי בשטח של 47 מ"ר והמצוי בחלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 54 בגוש 11308 זיכרון יעקב (להלן: "הנכס" או "החנות").
בשלב זה יצוין שבמהלך השנים ו בזיקה לשינוי התוכניות ביחס לאותו אזור זכתה החלקה הנ"ל לשמות ומספרים אחרים אולם אין מחלוקת לגבי מיקום המקרקעין וזהות הנכס נשוא התביעה, ולמען הבהירות והפשטות יכונה הנכס כפי שהוא מופיע היום בתוכניות.
הנתבעים הינם אחים השוכרים את הנכס מהמועצה בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר וזאת לפי הסכם משנת 1984. לפי ההסכם, השכירות החלה ביום 1.11.1984 והינה למטרת (הפעלת) חנות מכולת.
הנתבעים הסתייגו מהניסוח המופיע בכתב התביעה לפיו מטרת השכירות נוסחה כ"הקמת חנות מכולת" בטענה שהחנות הייתה קיימת מקודם וה ופעלה ע"י אביהם אולם אין בכך כדי לשנות את הכוונה המופיעה בבסיס ההסכם לפיה בסופו של יום מטרת השכירות היא הפעלת חנות מכולת במלוא מובן המילה ולא לשמש למטרת "נגזרת" אחרת כמו מחסן לציוד של המכולת ועל כך עוד יורחב בהמשך.

תמצית העובדות הרלוונטיות:
הנכס כפי שתואר לעיל הינו בבעלות המועצה אשר רכשה אותו מחברת בתי שיכון בזיכרון-יעקב בע"מ שהינה חברת בת של חברת "שיכון עובדים".
בצמוד לנכס נשוא השכירות המוגנת קיימת עוד חנות שהייתה בבעלות הנתבעים ונרכשה על ידם בשנת 1982 ממר אהרון שמש שהינו אחיו של גיסם. בעבר מ ר שמש השכיר את החנות הזו לאביהם של הנתבעים אשר עשה בה שימוש לצורך הפעלת המכולת.
אין מחלוקת שאביהם של הנתבעים הפעיל מכולת בשתי החנויות טרם רכ שו הנתבעים את החנות הצמודה וטרם חת מו הם על הסכם השכירות המוגנת עם המועצה. תנאי השכירות של אבי הנתב עים אינם רלוונטיים לתביעה כאן , ההסכם היחידי הרלוונטי הינו ההסכם אשר נחתם בין הנתבעים לבין המועצה בשנת 1984 שמכוחו הפעילו הנתבעים את המכולת בזמנו ומכוחו חויבו בדמי שכירות.
הנתבעים אמנם פירטו בהרחבה את מסכת העובדות שלטענתם התקיימו עובר לחתימת ההסכם בינם לבין המועצה ואף אלה שהתקיימו לאחריו אולם עובדות אלו אינן באמת רלוונטיות לשאלה המרכזית שהיא האם הם הפרו את ההסכם עליו חתומים באופן שמקנה או לא מקנה למועצה ע ילת פינוי כנגדם , כל הטענות האחרות לגבי התנהלות המועצה מקומן אם בכלל בערכאות אחרות.
התביעה כאן נוגעת רק לעילות הפינוי המפורטות בכתב התביעה והשאלה המצריכה הכרעה היא האם המועצה הצליחה להוכיח קיומה של אחת מעילות הפינוי להן טענה ואין כל מקום לחייב בהליך כאן את המועצה לפנות את הנכס לפי עילה ש לא נתבעה על ידה (ואשר מן הסתם תקנה זכויות עדיפות לנתבעים). התביעה כאן תתקבל או תידחה לפי מה שנתבע ולא לפי מה שהנתבעים מעוניינים לקבל. לא מדובר בעניין שבבחירה, לבית המשפט כאן אין כל סמכות לחייב את המועצה לקבל סעד בגין עילת פינוי שהיא לא תבעה .
טענות הצדדים:
טענות התובעת-המועצה:
לטענת המועצה, הנתבעים מפרים את הסכם השכירות ואת הדין באופן המקים למועצה את הזכות לבטל את הסכם השכירות ולתפוס חזקה בנכס:
ראשית, הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות המוטלים עליהם מכוח ההסכם זאת משנת 2009 לכל הפחות;
שנית, הנתבעים נטשו את הנכס ואינם עושים בו שימוש למטרה לשמה הושכר להם הנכס.
שלישית, הנתבעים אינם דואגים למצבו התקין של הנכס מה שהיה מתחייב מההסכם.
רביעית, הנתבעים ביקשו להעביר וייתכן לטענת המועצה שאף העבירו את זכויותיהם בנכס לאחר בניגוד לדין ולהסכם עימם.
חמישית, המועצה גילתה שלנכס הוספו תוספות בניה בדמות מחסן ו סככה בשטח של כ-16 מ"ר עם קירות פח ואסבסט, וזאת מבלי שניתנה לכך הסכמת המועצה ולכאורה מבלי שניתן היתר כדין. המועצה צרפה העתק ממכתב התראה מיום 8.11.2011 שבו פירטה את טענותיה בנוגע לתוספות שהוספו ללא היתר ברם לא ברור האם נמסרה תשובה מצד הנתבעים לאותו מכתב.
המועצה מפנה לסעיף 13 להסכם לפיו המועצה זכאית לפנות את הנתבעים במקרה שהם אינם עומדים בהסכם השכירות. כמו כן מפנה לסעיפים 131(1), 131(2) ו 131(6) לחוק הגנת הדייר וכן לשתי העילות שנקבעו בפסיקה קרי עילת הנטישה ועילת ביצוע שינויים במושכר.
טענות הנתבעים
כאמור, הנתבעים הרבו בטענותיהם לגבי חוסר תום לבה של המועצה בכל מהלך האירועים וטענו שהמועצה הסתירה מידע מבית המשפט לגבי עסקת מכר ותוכנית שבמסגרתה אושרה הריסת שתי החנויות באותה חלקה נשוא התביעה וזאת כשנה ועשרה חודשים לפני הגשת התביעה.
ובאופן ספציפי טענו הנתבעים:
-שהמועצה חייבה אותם בסכומים של שכירות חופשיים ולא שכירות מוגנת. כאן יאמר כבר עתה שעובדה זו אינה מוכחשת ע"י המועצה אולם נטען שהעניין תוקן כבר בשנת 2012.
-הנתבעים טוענים שהם ביקשו לשלם את דמי השכירות אולם המועצה היא זו שסירבה לכך.
-שהם לא נטשו את החנות אלא הפעילו אותה לסירוגין וכל הציוד של חנות המכולת נמצא עדיין שם והם מתכוונים לחזור להפעיל אותה. החנות אינה מוזנחת כפי שנטען ע"י המועצה למעט העשבייה שצמחה היות והמועצה עצמה הפסיקה לטפל ולנכש אותה.
-הנתבעים טוענים שהם לא השכירו או העבירו זכויות כלשהן לצד אחר והשלט שנטען שהוצב בפתח החנות היה בנוגע לחנות הצמודה שהינה בבעלותם ולא לחנות המושכרת נשוא התביעה .
-לגבי התוספות נטען שהתוספות הללו חלקן שייך לחנות שבבעלותם ורוב התוספות נעשו בכלל לפני שנים רבות ובהסכמת גורמים מטעם המועצה והמועצה לא פנתה אליהם בעניין אלא רק לאחר קידום התוכנית ובמטרה לפגוע בזכויות הנתבעים (כבר עתה אומר שבהיעדר ראיות מספיקות, לא ניתן להכריע בשאלה מתי בדיוק נבנו התוספות, לאיזה מהחנויות הן שייכות וממילא נוכח ההכרעה, אין באמת צורך להכריע בנקודה זו).
-הנתבעים מפנים לסעיפים 131(10) ו-131(11) לחוק הגנת הדייר המתייחסים לעילת פינוי שבגינה חובה ל ספק דיור חלופי בעת הפינוי ומפנים לסעיף 133 לחוק אשר מאפשר לספק את הדיור החלופי בדרך של תשלום פיצויים. הנתבעים טוענים כאמור שהמועצה מפנה אותם בשל רצון ל"שימוש עצמי" בחנות או כדי להקים בנין אחר במקום החנות כחלק מהתוכנית שאושרה מה שמקנה זכות לפיצוי/דיור חלופי והם מוסיפים וטוענים לחוסר תום לב מצד המועצה עת הגישה את התביעה לפינוי ביודעה שקיים דייר מוצע מצד הנתבעים ואף הוכנו תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע בעניין אשר צורפו למסמכי ההגנה.
דיון
עילות הפינוי הנטענות:
סעיף 13 להסכם השכירות שצורף קובע את זכות המועצה לפנות את הנתבעים במקרה בהם אינם עומדים בהסכם השכירות וכך נכתב בו:
"הפר השוכר התחייבות כלשהי מהתחייבויות עפ"י חוזה זה ולא חזר למוטב תוך 7 ימים מיום שנדרש לכך ע"י המועצה בהודעה בכתב- תהיה המועצה זכאית להביא לסיומה המוקדם את תקופת השכירות ע"י מתן הודעה בכתב לשוכר וזאת מבלי לפגוע בזכויותיה האחרות עפ"י חוזה זה ו/או עפ"י החוק, השתמשה המועצה בזכות עפ"י סעיף זה ונתנה את ההודעה על סיומה המוקדם של תקופת השכירות, תבוא תקופת השכירות לסיומה במועד שנקבע בהודעה הנ"ל ולשוכר לא תהא כל תביעה ו/או טענה כלפי המועצה בגין הפסקתו המוקדמת של תקופת השכירות."
סעיף 14 להסכם קובע: "על השכירות לפי חוזה זה תחול הגנת הדייר." ומכוחו המועצה מפנה לסעיפים בחוק הגנת הדייר העוסקים בעילות הפינוי שלטענתה מזכות אותה בסעד הנתבע.
טרם אתחיל בדיון בתביעה לגופה, אתייחס לטענות הנתבעים ביחס להתנהלות המועצה בכל הקשור לתוכנית שאושרה ו עד כמה ויתרה המועצה על זכויות שמיועדות לציבור לצורך פרויקט של יזם פרטי וכהנה טענות, חלקן לא פשוטות ככל שהן נכונות.
טענות מסוג זה, עד כמה שהן חשובות וראויות לדיון כלשהו , אין מקומן בערכאה או בתיק כאן ואם נפלו פגמים באישור התוכנית או שמניעיה פסולים, יש להעלות טענות אלה בפני הגורמים המוסמכים. יאמר שהנתבעים עצמם הודו שהם הגישו התנגדויות בעניין זה שנדונות בפני הערכאות המוסמכות לכך ויאמר שקיימות עוד דרכים לערער על החלטות פסולות או לא סבירות שניתנו ע"י המועצה כגוף ציבורי-מנהלי ואין הערכאה כאן הכתובת הנכונה לא מבחינת הסמכות ולא מבחינת הנדרש להכרעה.
התביעה כאן הינה תביעה ממוקדת וברורה והוגשה כתביעת פינוי על בסיס עילות ספציפיות שיש להוכיח אותן וזכותם של הנתבעים כמובן להתגונן בפני הטענות שהופנו כלפיהם אולם אין להשתמש בזכות להתגונן מפני אותן עילות ספציפיות כ "כתב אישום" נגד עובדי ציבור או כבמה לדיון בטענות לניהול לא תקין המגיע כדי עבירה פלילית או דיון בהפעלת שיקול דעת מנהלי פסול של גורמים במועצה. או שיש לנתבעים הגנה, או שאין להם.
ברמה הכללית ובצורה הפשוטה ביותר יש לומר שדייר מוגן שאיננו משלם דמי שכירות למשל אינו יכול להתגונן בטענה שבעל הבית איננו דמות חיובית, מוסרית והגונה. גם בעל בית שאיננו ישר במיוחד, זכאי לפנות דייר שאיננו משלם או דייר שהוכח שהפר תנאי חוזי המקנה סעד פינוי.
לענייננו, עילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר הינן חלופיות ו די באחת מהן ל התקיים כדי להוות נימוק ל פסיקת סעד פינוי המבוקש.
לנוחיות הדיון אתייחס לכל עילת תביעה בנפרד:
הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו- סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר
הנתבעים טוענים שביום 22.4.2010 שילמו למועצה סך של 243,494 ₪ לכיסוי כל חובותיהם עד לאותו יום כולל דמי השכירות המוגנים בגין הנכס נשוא התובענה.
מעיון במסמכים שהוגשו הן מהקבלה עבור התשלום והן מניירת המועצה ניתן להבחין בבירור שהסכום הנ"ל שולם ע"ח שכר דירה וחובות בנוגע לנכס אחר שהושכר ע"י הנתבעים שמספרו ברישומים הינו 27850002 ושימש כחנות אחרת ברחוב הנדיב 22 (הנתבעים קראו לזה "המרקחה"), וזאת להבדיל מהנכס נשוא התביעה שמספרו ברישומים 27850000 המצוי ברחוב הלל יפה ברמת צבי. (ראה לעניין זה העתקי הקבלה על התשלום ותדפיסי מחלקת הגבייה שצורפו לתצהיר העירייה).
הנתבעים ניסו לתמוך את גרסתם לפיה ההסדר משנת 2010 כלל את כל החובות וביניהם דמי השכירות של החנות נשוא התביעה וזאת באמצעות הגשת מכתב מיום 17.11.2009 (הוגש וסומן כ-מ/2) המתייחס להסדר אולם גם באותו מסמך ניתן להבחין כבר בכותרת ש"הנדון: בקשה להפסיק הליך משפטי לפינוי המושכר ברחוב הנדיב 22 ז"י שמפעילים טויזר משיח וטויזר דניאל". מה שעולה מהמסמך הוא שגם אז דובר על הליך משפטי ביחס לנכס אחר שהתקיים גם בשנת 2009 ואין בו שום אזכור של החוב והנכס נשוא התביעה כאן.
אף אם אקבל את גרסת הנתבעים לפיה ההסדר כלל את החובות בנוגע לנכס נשוא התביעה עסקינן, מה שכבר הוכח במאזן המסתבר כלא נכון לפי המסמכים שהוגשו, גם אז אין כל ראיה שאחרי שנת 2010 שולמו דמי השכירות בגין החנות ע"י הנתבעים.
בחקירתו של הנתבע 1 עמ' 81 הוא אישר זאת:
"כב' הש' שדה: מתי שילמתם פעם אחרונה? זה שאלה פשוטה.
העד, מר טוויזר: ב-2010 שילמנו 243 אלף שקל שהיה אמור לכסות את כל השכר דירה המוגן אחורה שטענו שיש לנו."
ואף המשיך עמ' 82 כמענה לשאלת ב"כ המועצה:
"מ-2010 לא שילמנו. הבנו שקנו את המגרש ויאללה הולכים להחריב לנו את החיים."
תשובה זו שומטת את הבסיס מתחת לכל הגנה אפשרית מול טענת היעדר התשלום. בכל הכבוד שנת 2010 הסתיימה לפני תשע שנים ומה מאז?
הנתבעים טוענים בעדות יחידה של בעלי דין שהעירייה סירבה לקבל את דמ י השכירות אולם טענה זו לא נתמכה וחוזקה באף מסמך או עדות חיצונית. העברת דמי שכירות לעירייה הינו דבר פשוט בהחלט, מפקידים את דמי השכירות על חשבון החוב הנטען, גם אם יש מחלוקת לגבי סכום החוב אין פטור מלהעביר את דמי השכירות הנכונים כסדרם לפי ההסכם. זאת ועוד, אם יודעים הנתבעים שהמועצה "מתכננת להחריב להם את החיים" מדוע לא יוצא תוך פרק זמן סביר מכתב המתרה במועצה שאם תמשיך לסרב לקבל תשלומים, יפעל הדבר כנגדה ומכתב כזה היה יכול לסייע מאד לנתבעים אם היה בנמצא.
כל הטענה לפיה חויבו הנתבעים בדמי שכירות חופשיים במקום דמי שכירות מוגנת אינה פוטרת את הנתבעים מתשלום דמי השכירות המוגנת, לכל היותר הייתה יכולה להקנות להם זכות קיזוז ביחס לסכומים מוכחים ששולמו ביתר אם היו משולמים כמובן. הנתבעים לא מילאו את התחייבות הזו לפי ההסכם בינם לבין המועצה.
יש להדגיש, טענת המועצה אינה שהנתבעים לא שילמו את כ ל חובם אלא הטענה הינה שהנתבעים כלל לא שילמו דמי שכירות מוגנים. אם הנתבעים היו משלמים את השכירות המוגנת ניתן היה לבסס מסקנה שהם עמדו בהתחייבות ם ולו במידה סבירה וראויה והמועצה היא שניפחה את החוב. הדבר לא קרה ולא רק שלא קרה, אפילו לא הו עלתה טענה כזו שאכן שולמו דמי שכירות באותה תקופה שבה היה קיים חיוב יתר בחשבונות המועצה לפי דמי שכירות חופשית.
כבר בשנת 2011 ועקב פניית הנתבעים נבדק העניין של חיוב היתר, הרישום תוקן רטרואקטיבית והחוב הוחזר לשיעור התואם את דמי השכירות המוגנת אלא שגם אז בשנת 2012 ועד הגשת תביעת הפינוי בחודש דצמבר 2014 (וכפי שהדברים נראים-גם עד היום) לא שולמו אותם דמי שכירות מוגנת לפי ההסכם.
אין כאמור בנמצא שום מ סמך המעיד על כך שבוצעה פנייה כלשהי למועצה לשלם את דמי השכ ירות המוגנים ומישהו מטעם האחרונה סירב לקבל את הסכום, אין שום ראיה לכך שהסכום הנ"ל נשמר בקופה כלשהי לצורך העברתם למועצה. מה שעולה הוא שהנתבעים פשוט הפסיקו לשלם ומשכך עילת פינוי זו הוכחה כדבעי ובוודאי מעל למאזן ההסתברות הנדרש.
הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי.
לפי סעיף 7(א) להסכם השכירות הנתבעים התחייבו לא להעביר את זכויותיהם או חלק ממנה לאחר, והמועצה טוענת שהנתבעים הפרו את ההתחייבות הזו בכך שהם הציבו שלט ל"השכרה" ליד הנכס.
הנתבעים לא הכחישו שהוצב שלט כזה אולם הם טענו שהשלט היה מיועד לחנות שהייתה בבעלותם שהינה צמודה לנכס נשוא התביעה.
מהראיות והעדויות לא הוכחה טענת המועצה בנוגע להפרה זו, לא הובא הפקח שלטענת המועצה הבחין בשלט כד י שיעיד האם היה ברור שהשלט מתייחס לחנות נשוא התביעה או שמא לחנות הצמודה לו. הטענה שלפיה "שיתכן" שהנכס הושכ ר אין בה די והיא מצריכה הוכחה בראיות שאכן היה מישהו שהשכיר או דיווח על הסכם שכירות, לא ברור ולא הוכח שאותו שלט היה מיועד לשם מציאת שוכר לחנות נשוא התביעה.
לא הוכח שזכויות הנתבעים בחנות הועברו לצד שלישי ולכן לא הוכחה הפרה זו.
המועצה טענה בנוסף שהנתבעים לא דאגו למצבו התקין של הנכס ולכן מדובר בהפרה לפי סעיף 7(ב) להסכם. גם טענה זו לא הוכחה דיה אם כי יש לומר שנכון ליום צילום התמונות שהוגשו לתיק בית המשפט, המבנה המופיע בהן נראה כחורבה, כמקום נטוש המצוי בסביבה נטושה, "מקום שאין לו מקום" בשום יישוב המכבד עצמו, מקום "המזמין בעיות" וגם אם הנני קובע שלא מדובר בהפרה "שהוכחה", המקום מוזנח, נטוש כמו גם סביבתו הציבורית.
לא די להסתכל על תמונות של מצבו של הנכס היום כדי להסיק שאכן מצבו (למעט היותו נטוש) גרוע במידה ניכרת לעומת מצבו בעת שקיבלו אותו הנתבעים לרשותם . לא הובאה כל חוות דעת ולא הובאה עדות של אדם שביקר בנכס עצמו ולא רק מבחוץ, כדי שיעיד שאכן הייתה פגיעה במצבו התקין בהשוו אה למצב קודם בזמן רלוונטי.
בל נשכח שמדובר על נכס שהושכר כבר בשנת 1984 ובנייתו הסתיימה עוד הרבה שנים קודם ואף היה בשימוש ע"י אחרים. מן הסתם מתקיים בלאי סביר לאורך השנים שמשפיע על איכות הנכס והמבנה ברם לא הובאה כל ראיה לכך שהייתה פגיעה או נזק משמעותיים כלשהם שלא תוק נו ע"י הנתבעים . עילת פינוי זו כאמור, לא הוכחה.
עילת פינוי בגין נטישה
כידוע עילת הנטישה אינה עילה המאוזכרת בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר אלא הינה עילה שנוספה ע"י הפסיקה ולפיה יש לחייב את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר.
בספרו של דוד בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שנייה, כרך ראשון, נכתב בעמ' 125:
"נאמר לא אחת כי עילת הנטישה הוכרה בפסיקה כעילת פינוי נוספת מעבר לעילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, וזאת על רקע מטרתו הסוציאלית של החוק להבטיח לדייר-השוכר קורת גג או מקום עסק. בהתאם למטרה זו, ובשל הפגיעה בקניינו של בעל הנכס הכרוכה בחוק הגנת הדייר, נקבע כי החוק איננו מגן על דייר שנטש את הנכס המושכר. כך נקבע לגבי נכס המשמש למגורים וכך לגבי נכס המשמש בית עסק. בשני המקרים נקבע, כי הפסקת השימוש שלמענו הושכר הנכס מהווה נטישה, ומכאן שהפסקת השימוש העסקי בנכס המשמש בית עסק מהווה נטישה."
בבואנו לענות על השאלה האם הנתבעים נטשו את המושכר/הנכס יש להביא בחשבון את נסיבות השכירות, טיב שימוש המושכר ואת המוסכם בין השוכר למשכיר. (ע"א 264/76 יעקב מרקוס נגד "שלף"-שותפות מוגבלת (1977).
התובע הדורש פינוי נכס מדייר מוגן בעילה של נטישה צריך להוכיח שני יסודות מצטברים:
יסוד עובדתי –פיזי של נטישה – הדייר אינו מחזיק עוד בנכס.
יסוד נפשי- הדייר אינו מתכוון עוד לשוב ולהחזיק בנכס ועזב אותו.

יסוד עובדתי - האם הנתבעים נטשו את הנכס?
הנתבעים טוענים שהם לא נטשו את החנות ואף הפעילו את המכולת לסירוגין אלא שלא הובאה שום ראייה לכך, לא תדפיסים מניהול חשבונות, לא תעודות משלוח, לא הוצגה ולו קבלה אחת שתראה ותוכיח שאי פעם באותה תקופה המיוחסת לנטישה פעלה המכולת.
נטל השכנוע בדבר נטישת המושכר רובץ אמנם על התובע את הפינוי אולם מצד המועצה הובאו מספיק ראיות לכך הן בתמונות והן בעדויות לפיהן לא מופעלת מזה שנים מכולת במקום, זאת ועוד, אף הנתבעים עצמם מודים שבתקופה האחרונה הם משתמשים בנכס לאחסון של ציוד המכולת ולא להפעלת מכולת.
כאמור, משהביאה המועצה ראיות לכך שהמקום סגור, נטוש ולא מופעל ומשהנתבעים לא הביאו שום ראיה שתחליש או תסתור את טענות וראיות המועצה, עמדה היא בנטל.
מטרת השכירות בהסכם השכירות הינה שימוש ל"חנות מכולת" ולא כמחסן של ציוד. גם אם הייתי נוקט בגישה מקלה יותר והייתי מקבל טענה אפשרית שהמכולת מופעלת בחנות הסמוכה השייכת לנתבעים ומנסה להסיק מכך שאולי מדובר רק בעניין טכני ביחס להיכן מופעלת היא מבחינת השטח והחנות משמשת כמחסן למצרכים, לא היה הדבר מסייע שכן העסק כבר לא פעיל כחנות מכולת לא בחנות המושכרת ולא בחנות הסמוכה, למעשה דבר לא מתקיים שם.
כאשר מדברים על נטישת בית עסק הכוונה לנטישה מבחינת השימוש העסקי, כל עוד הסכם השכירות אינו מאפשר שימוש למטרה אחרת חוץ מחנות מכולת אזי עצם אי פעילות המכולת מהווה אינדיקציה לכך שמתקיימת נטישה.
נטישת מושכר עסקי אין משמעותה שהשוכר עוזב את הנכס ולא מבקר בו או לא משתמש בו אלא שהשוכר אינו משתמש בנכס לשמו הושכר לו הנכס בשכירות מוגנת. אין כל ראיה ואף לשון ההסכם ברורה לפיה הנכס הושכר לשימוש כחנות מכולת ולא כמחסן לציוד. וכך קובע סעיף 2 להסכם השכירות ובאופן מפורש:
"המועצה מתחייבת בזה להשכיר לשוכר- והשוכר מתחייב בזה לשכור מהמועצה – את המושכר למטרת חנות מכולת עפ"י תנאי חוזה זה ולא לכל מטרה אחרת שהיא." (ההדגשה אינה במקור).
הסכם השכירות המוגנת מאפשר לשוכר לנהל ולקיים עסק במושכר קרי מטרתו לאפשר פרנסה שוטפת רצופה ומוגנת אך השכירות המוגנת בעסק איננה מאפשרת לשוכר להחזיק נכס סגור, מוזנח ללא שום שימוש המניב לו רווח ופרנסה ולהפוך את הנכס למעין "אפיק השקעה" או קלף מיקוח במו"מ מול הבעלים. לא זו מטרת דיני הגנת הדייר.
מקל וחומר כאמור, כשההסכם נוקב באופן מפורש במהות וסוג העסק.
יסוד נפשי – הדייר אינו מתכוון עוד לשוב ולהחזיק בנכס
הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: אחד, הרצון לחזור ולהפעיל את המושכר. שני, סיכוי ממשי לקיום האפשרות של החזרה להפעלת המושכר.
הנתבעים טענו, כמובן, שהם מעוניינים לחזור להפעיל את המכולת אולם לא די ברצון כללי וערטילאי לחזור לנכס באחד מן הימים כדי לשמור על הזכות בשכירות המוגנת אלא יש להוכיח רצון ממשי המלווה במעשים גלויים.
הנתבעים לא הביאו ולו ראיה אחת על כוונה כלשהי לחזור ולהפעיל את המכולת. הנתבעים טענו שהמועצה אף מסרבת לתת להם אישור/רישיון עסק אולם לא הוגש שום מסמך המעיד על בקשה כלשהי במישור זה ואין בנמצא שום ראיה על סיבת הסירוב ככל שבכלל היה כזה , כפי שכבר צוין, לא הובאה ראיה לכך שעדיין מנוהל עסק מבחינת הדיווח לרשויות המס, הרי גם אם אין הכנסה ויש רק הפסדים עדיין קיימת חובת הגשת דוחות.
המסקנה שהנתבעים אינם מתכוונים לחזור לחנות ולהפעיל בה מכולת (ובכלל) מתחזקת מטענתם שהיה להם דייר מוצע שהיה מעוניין לשכור במקומם את הנכס, הווה אומר שהם לא חיפשו דרך להפעיל את המכולת מחדש על ידם אלא רצו להעביר את הזכות בחנות לאחרים. יצוין שלא הוגש תצהיר מטעם הדייר המוצע לתיק והוא לא הובא לעדות ולכן לא ניתן לקבוע שהתנהלות המועצה היא זו שלא הוציאה את העברת השכירות לפועל אם בכלל ה תקיימה באמת אפשרות או הצעה שכזו.
הנתבעים ציינו שהם היו נתונים בקשיים כלכליים והמכולת לא הייתה רווחית. לא הובאה ראיה אחת לכך שהיה ניסיון בכלל להפעיל את המכולת מחדש במהלך כל השנים האחרונות. עצם החזקת הציוד ששימש את הנתבעים במכולת אינה אינדיקציה על סיכוי ממשי לחזור להפעיל את המכולת מחדש.
גם כאן, אם הייתי נוקט בגישה מקלה, ניתן היה להתייחס בסלחנות ובהבנה לסגירה ארעית של המכולת לתקופה סבירה של מספר חודשים, קורה שמסיבות כאלו או אחרות אדם נאלץ לסגור את עסקו לתקופה קצובה ועושה הכל על מנת לחדש את הפעילות, הדבר הזה לא הוכח ולו במינימום הנדרש במקרה כאן, רחוק מכך.
כאמור, הסכם השכירות אינו מאפשר שימוש למטרה אחרת חוץ מהפעלת חנות מכולת ואין לאפשר מצב בו הדייר המוגן מחזיק בנכס בשכירות מוגנת שאינה למטרה שלשמה הושכר הנכס. לא למטרה זו חוקק חוק הגנת הדייר. לצד הזכויות של הדייר המוגן גם קיימות זכויות של הבעלים של הנכס.
סיכום
הוכח שהנתבעים לא שילמו דמי השכירות כמתחייב מההסכם ואף אינם מפעילים חנות מכולת כפי שמוסכם בין הצדדים ומשתמשים בנכס למטרה אחרת, בכך מתקיימות חלק מעילות הפינוי שנתבעו.
אשר על כן הנני מורה לנתבעים לפנות את החנות נשוא התביעה ברמת צבי בשטח של 47 מ"ר והמצויה בחלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 54 בגוש 11308 זיכרון יעקב ולהחזירה לידי המועצה זאת תוך 60 יום.
אשר לשאלת ההוצאות, בעניין זה שקלתי את הטענות בדבר ההתנהלות הכללית של המועצה, לקחתי בחשבון את השיהוי בהגשת התביעה, לכאורה הייתה למועצה אפשרות להתנהל אחרת ומשכך ראיתי לנכון להסתפק בפינוי כשכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"א תשרי תש"פ, 10 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.