הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 6168-03-17

התובע

דוד רבינוביץ ת.ז XXXXXX556
ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל מאיר ואח'

נגד

הנתבע
יעקב שוורץ ת.ז XXXXX595

פסק דין

עניינה של התביעה שלפניי בבקשת התובע לקבלת סעד לפינוי הנתבע מדירת מגורים המצויה בבניין שברחוב רחל 24 בחיפה (להלן – "הדירה"), ואשר נמצאת בבעלות התובע.

כמו כן עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום סכום של 22,625 ₪ עבור דמי שימוש ראויים בדירה.

רקע

תביעה זו היא חוליה נוספת ב שרשרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין התובע לבין הנתבע ואימו המנוחה.

על מנת להקל על מלאכת ההכרעה בסוגיות העומדות על הפרק, נציג להלן את הרקע לתביעה, לרבות נקודות ציון חשובות בהשתלשלות האירועים, כאשר הדברים שיוצגו להלן אינם, הלכה למעשה, שנויים במחלוקת בין הצדדים.

בשנת 1959 נחתם הסכם שכירות של דיירות מוגנת בין המנוח זאב רבינוביץ ז"ל (אבי התובע), לבין המנוח צבי שוורץ ז"ל (אבי הנתבע), ביחס לדירה.

בשנת 1961 נחתם הסכם שכירות נוסף, גם הוא של דיירות מוגנת, הפעם בין זאב רבינוביץ ז"ל לבין הגב' רות שוורץ ז"ל (להלן – רות ז"ל), אימו של הנתבע.
מכוח הסכם זה נהפכה רות ז"ל לדיירת מוגנת.

בשנת 2005 הלך צבי שוורץ ז"ל לבית עולמו.

בחודש אוגוסט 2009 הגיש הנתבע תביעה כנגד התובע, במסגרתה ביקש, בין היתר, לקבל סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להתגורר בדירה על מנת לסעוד את אימו, וכי בבוא העת הוא יהיה זכאי להיות מוכר כדייר מוגן (ה"פ 9817-08-09, להלן – "התביעה לסעד הצהרתי").
ביום 4.9.10 ניתן פסק דין בתביעה זו, ב ו הכיר בית משפט השלום בזכאות הנתבע להתגורר בדירה על מנת לסעוד את אימו, כל עוד היא תחפוץ בכך, ונקבע כי שאלת זכאותו העתידית לדיירות מוגנת היא שאלה תיאורטית שטרם הגיעה העת להכריע בה.
על פסק דין זה הוגש ערעור וערעור שכנגד (ע"א 34074-09-10).
במסגרת פסק הדין שניתן בערעור ביום 22.12.10, קבע בית המשפט המחוזי כי הנתבע אכן רשאי להישאר ולהתגורר בדירה על מנת לסעוד את אימו, ואולם בבוא היום, כאשר זכותה של אימו תפקע (לרבות עקב מותה), יהיה עליו לפנות את הדירה.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 685/11).
בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, ואולם הבהיר בהחלטתו כי אין לקבוע מסמרות בשאלת זכאותו של הנתבע לדיור מוגן אם וכאשר תלך רות ז"ל לעולמה, ושאלה זו צריכה לעמוד לדיון בבוא העת.

בחודש יולי 2012 הגישו הנתבע ואימו תביעה לבית הדין לשכירות בחיפה (נדונה במסגרת ש' 11012-07-12), בה ביקשו השניים לחייב את הנתבע לבצע שיפוצים בדירה, וכן לבצע חיזוק של הבניין כולו מפני רעידות אדמה במסגרת "תמ"א 38".
ביום 22.10.13 ניתן פסק דינו של בית הדין לשכירות, בו נדחתה התביעה, תוך קביעה לפיה לנתבע אין עילה אישית נוכח העדר מעמד של דייר מוגן, ואילו לרות ז"ל אין זכות לקבלת הסעד המבוקש לגופם של דברים.

בחודש אוקטובר 2013 הפסיקה רות ז"ל לשלם לתובע דמי שכירות.
על רקע זה הגיש התובע בחודש ינואר 2014 תביעה כנגד רות ז"ל (ת"א 32469-01-14) , בה עתר לסלק את ידה מהדירה בשל הפרה של הסכם השכירות, וכן לחייבה בתשלום דמי השכירות .
חודשים ספורים לאחר הגשת התביעה שילמה רות ז"ל את החוב בגינו הוגשה התביעה, ואולם בהמשך, תוך כדי ניהול אותו הליך, היא הפסיקה שוב את התשלומים, ולבסוף שילמה סכום חד פעמי אשר כמעט וכיסה את מלוא חובה (על כך יורחב בהמשך).

ביום 1.10.16 הלכה רות ז"ל לבית עולמה.
בעקבות מותה של רות ז"ל, ביקש התובע לתקן את התביעה לסילוק ידה מהדירה, על ידי צירוף בנה (הנתבע כאן) כנתבע, ואולם בית המשפט דחה את בקשתו, קבע כי עליו לנקוט בהליכים חדשים, ומחק את התביעה.
על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א 20560-12-16) אשר נדחה ביום 21.2.17.

בחודש מרץ 2017 הוגשה התביעה שלפניי.

על ההליך (בקצרה)

אין טע ם להכביר מילים על כל ההתפתחו יות והשתלשלות האירועים שחלו בהליך זה, אשר במקור התנהל בפני מותב קודם ובהמשך עבר לדיון בפניי.
אסתפק בכך שההליך התאפיין בניהול ההגנה באופן מסורבל מצד הנתבע, אשר החליף לא פחות מחמישה עורכי דין ולפרקים אף ייצג את עצמו (לרבות בשלב הגשת הסיכומים), וכלל הגשת בקשות אורכה, לרבות ערב שמיעת הראיות בהליך, דבר שהיה כרוך בדחיית שמיעת הראיות, וכן בהגשת בקשות לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרת החלטות שניתנו בהליכי ביניים למיניהם.

בסופו של יום התקיימה שמיעת הראיות ביום 3.6.20.
בישיבה זו העידו התובע ועדה נוספת מטעמו (הגב' מיכל להב), וכן העיד הנתבע ועדים נוספים מטעמו (אחיו חנן שורץ ועדי שבא (שוורץ) , וחבר בשם אורי להב).
יש לציין כי ישיבה זו הוקלדה תחילה, ואולם בשלב מסויים עבר הדיון להקלטה, כך שקיימים שני פרוטוקולים לישיבה, האחד לשלב ההקלדה והשני לשלב בו הוקלטה.
לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים את טיעוניהם בכתב.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות בכל הנוגע לסעד של סילוק ידו של הנתבע מהדירה, ולהתקבל ביחס לסעד הכספי.
להלן נימוקיי.

גדר המחלוקת בסוגיית סילוק היד

התובע ביקש לסלק את ידו של הנתבע מהדירה על יסוד אחד משני טעמים:

טענה לפיה רות ז"ל איבדה את מעמדה כדיירת מוגנת החל משנת 2013 ואילך , נוכח אי תשלום דמי שכירות ותשלומי ועד בית , ומשכך הנתבע לא יכול לרכוש זכויות כאלה ואחרות של דיירות מוגנת.

טענה לפיה גם אם ייקבע שרות ז"ל היתה במותה בגדר דייר מוגן, אין לנתבע זכויות דיירות מוגנת מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, כפי שניסה הנתבע לטעון.

להלן נדון בשתי סוגיות אלה בנפרד.

הטענה לגבי מעמד רות ז"ל כדיירת מוגנת במועד מותה

אין חולק שרות ז"ל התגוררה בדירה ברצף משך עשרות שנים, עד למותה בחודש אוקטובר 2016.
אין גם חולק שרות ז"ל היתה בגדר "דייר מוגן" כמשמעות הדבר בחוק הגנת הדייר.

טענת התובע היא, שרות ז"ל איבדה את מעמדה כדיירת מוגנת, נוכח אי תשלום דמי שכירות ותשלומי ועד בית החל מחודש אוקטובר 2013 ואילך.

העובדות הצריכות לעניין

אלה העובדות בנוגע לתשלום דמי שכירות ודמי ועד הבית לאורך השנים , כפי שעולה מחומר הראיות שהוצג לפניי:

דמי השכירות בהתאם להסכם שבין הצדדים עמדו, בתקופה שקדמה למותה של רות, על כ- 650 ₪ לחודש.
אשר לדמי ועד הבית, שיעורם נקבע בהתאם להוצאות החודשיות שהיו בפועל מדי חודש בחודשו (ראו עדות הנתבע בעמוד 32 לפרוטוקול הישיבה).
בהתאם לעדות הנתבע, הסכום הממוצע של דמי ועד הבית עמד על כ- 150 ₪ לחודש.

רות ז"ל שילמה את דמי השכירות ואת דמי ועד הבית משך עשרות שנים, עד לחודש אוקטובר 2013 ( הנתבע לא טען כי עד מועד זה רות לא עמדה בתשלומים האמורים).

בחודש אוקטובר 2013 הפסיקה רות לשלם דמי שכירות, ועל כך אין מחלוקת.
בחלוף כחודשיים לאחר מכן הגיש התובע, בחודש ינואר 2014, את התביעה לסילוק ידה של רות ז"ל על רקע אי תשלום דמי שכירות.
במהלך ניהול ההליך לסילוק ידה של רות , ובסביבות חודש מאי 2014, שילמה רות את החוב בגינו הוגשה התביעה (ראו למשל סעיף 10 לתצהיר עדות התובע).
עם זאת, בחודש יוני 2014, ובעוד ההליך נגדה מתנהל, חדלה רות שוב מהעברת תשלומים לתובע, אך ביום 17.12.15 העבירה לתובע סכום של כ- 12,500 ₪ בגינה חובה לתובע.
לטענת התובע, לאחר העברת סכום זה נותרה רות ז"ל חייבת סך של 2,625 ₪, לרבות בגין הפרשי דמי שכירות עבור חודש דצמבר 2015 (ראו סעיף 14 לתצהירו).

הנה כי כן, אין חולק שבתקופה שבין אוקטובר 2013 ועד דצמבר 2015 לא שילמה רות דמי שכירות ודמי ועד בית, ביחס לתקופה מצטברת של כ- 27 חודשים, כאשר בחודש מאי 2015 שולם סכום החוב שנצבר עד אז, ובחודש דצמבר 2015 שולמה כמעט כל יתרת החוב שנצטברה עד אז.

השלכת אי התשלום במקרה דנן

לטענת התובע, די באי התשלום כמפורט לעיל כדי להפקיע את מעמדה של רות כדיירת מוגנת, הן נוכח תנאי הסכם השכירות, הקובעים כי אי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה יסודית שלו , והן נוכח הוראות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, הקובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות כל חיקוק, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
הדייר לא המשיך בתשלום דמי שכירות המגיעים ממנו"

אין בידי לקבל את טענות התובע בנדון.

תחילה אציין, כי שאלה היא האם אי תשלום דמי שכירות בנסיבות המצדיקות פינוי דייר מוגן לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, מפקיעות את מעמדו המהותי של השוכר כדייר מוגן, עוד טרם פינויו מהדירה בפועל .
לשאלה זו תיתכן חשיבות במקרה כדוגמת זה שלפנינו, שכן הנתבע מבקש לשאוב את זכויותיו כדייר מוגן מזכויותיה של רות, אשר במותה עדיין התגוררה בפועל בדירה.
אלא שנכון אני להניח, במישור המשפטי, כי קיום עילה לפנות דייר מוגן מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, מפקיעה את מעמדו המהותי של הדייר כדייר מוגן למן רגע הולדת עילה זו, ואף טרם פונה בפועל מהדירה.
ברם, אינני סבור כי בנסיבות מקרה זה התקיימה עילה לפנות את רות ז"ל מהדירה בשל אי תשלום דמי שכירות, וזאת בשים לב לעובדות המקרה כפי שעולה ממסכת הראיות.
במה דברים אמורים?

לא בכל מקרה בו דייר מוגן מפסיק לשלם לבעל הבית דמי שכירות, קמה לאחרון עילה לפנות את הדייר מכוח סעיף 131(1) לחוק.
הלכה היא שרק הפסקה של התשלומים באופן שיטתי ומתמשך, באופן העולה כדי קיום נתק קבוע בהמשכיות התשלומים, עונה על עילת הפינוי לפי הסעיף הנ"ל (ראו – דוד בר אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק, עמ' 7, וכן ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהטל).

במקרה דנן, רות ז"ל שילמה את דמי השכירות משך עשרות שנים, ברצף וללא פיגורים.
בשנים שקדמו למועד בו הפסיקה לראשונה לשלם את דמי השכירות, היתה רות ז"ל באה בימים (מדובר בילידת 1921), ובאותם שנים כבר נזקקה לסיוע של הזולת.
בנה חנן שוורץ העיד לפניי (ועדותו לא נסתרה), כי שנים ספורות לאחר מות אביו החל מצבה של רות ז"ל להתדרדר, ועוד לפני הגשת התביעה מצד הנתבע לסעד הצהרתי בשנת 2009, התפתחה אצלה דמנציה.
עוד עולה מעדויות חנן ואחיו, כי באותו מועד היו בידי בניה של רות יפויי כוח שאפשרו להם לפעול בחשבון הבנק שלה.

מחומר הראיות עולה, כי הנתבע, שהתגורר בדירה יחד עם אימו (בהיקף עליו עוד יפורט), סבר שהדירה אינה ראויה למגורים ואף מסוכנת.
על רקע זה הגישו השניים בשנת 2012 את תביעתם לבית הדין לשכירות, בה עתרו לחייב את התובע לשפץ את הדירה ולבצע חיזוק במסגרת "תמ"א 38", אך תביעתם, כאמור, נדחתה בחודש אוקטובר 2013.

על רקע זה יש להבין את הפסקת תשלומי דמי השכירות למן חודש אוקטובר 2013.
נראה כי רות ז"ל, ששילמה ללא כל עיכובים את דמי השכירות ואת דמי הוועד משך עשרות שנים , שוכנעה, ככל הנראה ע"י הנתבע, שלא להמשיך להעביר תשלומים לתובע.
בהקשר זה אפנה לעדות הנתבע בנדון (עמ' 18-20 לפרוטוקול המוקלט), אשר סיפר כי הוא סבר בזמן אמת שאין מקום לשלם דמי שכירות נוכח מצב הדירה שכלל העדר מעלית וממ"ד, קירות מתפוררים וכיוצא באלה, ובהמשך הוסיף כי לשיטתו התובע חייב לו ולאימו מעל 20 מיליון ₪ (ראו עמ' 19 לפרוטוקול), וכן שמהלכי הנתבע הם שווי ערך לניסיון לרצוח את אמו , לא פחות (ראו עמ' 20 לפרוטוקול).
כאן המקום לציין כי הנתבע מסר עדות שהיתה ככלל אמינה בעיניי, והעובדה שלפרקים הוא מסר דברים בעלי תכנים "תמוהים" (כגון טענתו לפיה הוא מצא את הפתרון לכונן שלום – ראו עמ' 22 לפרוטוקול; טענתו לפיה התובע חייב לו מעל 20 מיליון ₪; וטענתו לפיה התובע הוא בגדר "רוצח"), אינה משנה מכך, כאשר הרושם הברור היה שתכנים אלה, כמו גם התנהלותו הכללית של הנתבע בבית המשפט, הם פועל יוצא של מאפייני אישיותו (אציין כי הנתבע טרח לציין בעדותו כי "לי יש פסיכיאטר שאני שפוי. לא לכל אחד" – ראו עמ' 22 לפרוטוקול המוקלט, שורה 5).

בהנחה שרות ז"ל היתה בשנת 2013 בעלת מסוגלת קוגניטיבית מלאה לקבלת החלטה בנדון, נראה כי הנתבע (אשר כבר בפסק הדין שניתן בתביעתו לסעד הצהרתי צויין לגביו שהוא "הדומיננטי" – ראו סעיף 14 לאותו פסק דין), דחק באימו להפסיק את תשלומי דמי השכירות, כאשר הוא משוכנע, בכל מאודו, שהתובע מסכן את אימו ואף חייב לו ולאימו עשרות מיליוני ₪.

סבורני כי בנסיבות אלה אין לראות באי תשלום דמי השכירות מחודש אוקטובר 2013 ועד הגשת תביעת הפינוי נגד רות ז"ל (בחודש ינואר 2014), כהפסקה מתמשכת העולה כדי נתק קבוע בהמשכיות התשלומים
אכן, גם אחרי הגשת התביעה מחודש ינואר 2014 המשיכה רות ז"ל לא לשלם דמי שכירות, וזאת עד חודש מאי 2014, ואולם מדובר כבר בהתנהלות בהיותה תחת הליך משפטי, ולא בהתנהלות בנסיבות רגילות, כאשר יש לזכור כי כבר בחודש מאי 2014 שילמה רות את החוב בגינו הוגשה התביעה.
בדומה יש לראות את ההחלטה שלא לשלם דמי שכירות החל מחודש יוני 2014 ועד דצמבר 2015 .
יצויין כי מחומר הראיות (בעיקר מעדויות חנן שוורץ ועדי שבא, בניה של רות, אשר ככלל היו אמינים עליי), עולה כי שנים לפני מותה רות החליטה במודע שלא לעזוב את הדירה לטובת בית אבות, מתוך כוונה לשמור על זכויותיה בדירה (ראו למשל עדות עדי בעמ' 2 לפרוטוקול המוקלט), כך שברור כי מדובר במי שחפצה לשמור על מעמדה, ואין להלום שהפסקת תשלום דמי השכירות מצידה נבעה מתוך זלזול בח ובותיה כדיירת מוגנת.

אוסיף כי דווקא ביחס לתובע, אשר העלה כלפי הנתבע בהליך זה טענה של חוסר תום לב (כפי שעוד יפורטו), ניתן להעלות תהיות במישור תום הלב.
ודוקו. חלפו חודשיים בלבד מאז הפסיקה רות ז"ל לשלם את דמי השכירות, ועד שהתובע החליט להגיש נגדה תביעת סילוק יד בעילה של אי תשלום דמי שכירות.
נראה כי לתובע אצה הדרך, והוא מצא שעת כושר לסלק את רות ז"ל מהדירה, ככל הנראה מתוך מטרה למנוע מהנתבע להגיע למצב בו הוא מצוי כיום (קרי – טוען לזכאות נמשכת של דיירות מוגנת מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר).

סיכומם של דברים:
מדובר באישה שהתגוררה בדירה כדיירת מוגנת משך עשרות שנים, ושילמה באופן קבוע את התשלומים אותם היתה חייבת לשלם.
בערוב ימיה, בהיותה סיעודית וכשהיא מצויה בשלב כזה או אחר של מחלת הדמנציה, היא שוכנעה שלא לשלם דמי שכירות בשל מצב הדירה, וזאת למשך חודשיים בלבד, עד אשר הוגשה נגדה תביעת פינוי.
בנסיבות אלה, אין לומר כי הפסקת תשלום דמי השכירות מחודש אוקטובר 2013 ועד ינואר 2015, ולאחר מכן במסגרת ההליך המשפטי, היא בגדר אותה הפסקה מתמשכת וקבועה, המבססת את עילת הפינוי לפי סעיף 131(1), ואין נפקות בנדון שהפסקה זו לא נבעה משגגה או טעות, או שהיתה תוצר של החלטה מכוונת (ככל שרות ז"ל היתה מסוגלת להחליט).

דומה כי בנדון ניתן דווקא להפנות למכתב של בא כוח התובע לנתבע, ביום 10.10.16 (בחלוף כשבוע ממות אימו), בו צויינו הדברים הבאים (נספח ז' לכתב התביעה, כאשר התובע הסתמך בסיכומיו על נספחיו לכתב התביעה):
"עם פטירת אימך המנוחה פקעו זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה, והנך נדרש בזאת לפנות את הדירה".
דברים אלה יכולים לעלות כדי הודאת חוץ של בעל דין, ובכל מקרה הם מלמדים על כך שבזמן אמת רות ז"ל המשיכה להיות, גם בעיני התובע, דיירת מוגנת עד יום מותה.

בסופו של יום, ומהטעמים שפורטו לעיל, אין לראות בהפסקת תשלום דמי השכירות במקרה דנן ככאלה שהקימו כנגד רות ז"ל עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר.
אין לומר אפוא כי רות ז"ל איבדה את מעמדה כדיירת מוגנת למן שנת 2013, ואין לומר כי במועד מותה רות ז"ל לא היתה בגדר דיירת מוגנת.

זכאות הנתבע מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר

סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע כדלקמן:
(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

לטענת הנתבע, הוא התגורר עם אימו בדירה הנדונה מעל לחצי שנה לפני פטירתה, ומכיוון שבאותו מועד לא היתה לו דירה אחרת למגורים, הוא זכאי למעמד של דייר מוגן מכוח סעיף 20(ב) לחוק.
לטענת התובע, הנתבע לא התגורר בדירה יותר מחצי שנה לפני פטירת אמו, ובכל מקרה הוא החזיק משך שנים ארוכות בדירה סמוכה, והחליט לעזוב אותה רק בסמוך לפני הפטירה, והכל בכוונה להכניס עצמו לגדר סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, ובתנאים העולים כדי חוסר תום לב המונע ממנה הכרה בעמד שכזה.

לאחר שמיעת הראיות ובחינת טענות הצדדים, מצאתי לבכר את עמדת הנתבע בנדון.

העובדות הצריכות לעניין

תחילה נעמוד על העובדות הנוגעות למגורי הנתבע בדירה לאורך השנים.
הקביעות העובדתיות שלהלן מתבססות, בין היתר, על עדות הנתבע ועדיו (שני אחיו וחברו אורי להב ), אשר כולם מסרו עדות מהימנה, העולה בקנה אחד עם מכלול חומר הראיות.
מאידך, לא היה בעדותם של הנתבע והעדה מטעמו כדי לשנות מהתמונה שהצטיירה בנדון, כפי שיפורט להלן.

מחומר הראיות שהוצג לפניי עולים הדברים הבאים:

הנתבע, בתור קטין, התגורר עם הוריו בדירה הנדונה.
לאחר שהנתבע התחתן (במועד שלא הוברר), הוא עזב את הדירה ועבר לגור במקום אחר.
בשלב מסויים התגרש הנתבע, וחזר להתגורר בדירה עם הוריו.
המועד המדוייק של אירוע זה לא הוברר עד תום, ואולם מחומר הראיות עולה כי הדבר היה בסמוך לשנת 2001.
מחומר הראיות עולה, כי בסמוך לאחר חזרת הנתבע להתגורר עם הוריו (בעקבות גירושיו) , הביע התובע מורת רוח מכך, והתרה בהורים שהדבר יביא לסילוקם מהדירה.
ראו בנדון את עדות חנן שוורץ בעמ' 42 שורה 12 לפרוטוקול; את עדות עדי שבא בעמוד 3 לפרוטוקול המוקלט שורה 28 ואילך, ואת עדות הנתבע בעמוד 14 לפרוטוקול, שורה 1 ואילך.
על רקע זה, ומתוך חשש שהתובע ינקוט נגדם בהליכי פינוי, החליטו הורי הנתבע לשכור עבורו דירה סמוכה לזו שלהם, ברחוב רחל 17, השייכת לאחים אורי ומיכל להב.
בנדון העידו חנן שוורץ ועדי שבא, ואורי להב סיפר, הן בתצהירו והן בעדותו לפני, על הנסיבות בהן פנתה אליו אימו של הנתבע וביקשה לשכור את הדירה ברחוב רחל 17, כאשר הסכם השכירות בנדון נחתם בשנת 2001 .
מתצהירי העדות של חנן שוורץ ועדי שבא עולה, כי לטענתם הנתבע התגורר עם אימ ם משך מספר שנים לפני פטירתה, כאשר חנן שוורץ ציין כי דובר בתקופה עולה על שלוש שנים (סעיף 5 לתצהירו).
ב"כ הנתבע ניסה לפקפק בחקירתו הנגדית בנתון זה ואולם מחומר הראיות, כפי שיפורט מייד, עולה כי אף שהנתבע המשיך להחזיק בדירה ברחוב רחל 17, הוא בילה חלק לא מבוטל מזמנו בדירה מושא התביעה, ואף נהג ללון שם, והכ ל על רקע רצונו לסעוד את אימו.
מחומר הראיות עולה, כי לאחר פטירת בעלה בשנת 2005, החל מצבה של רות ז"ל להתדרדר, ועם השנים התפתחה אצלה דמנציה (במועד פטירת בעלה היתה רות בת 84).
הנתבע, שהיה באותה עת רווק ואף מחוסר עבודה מזה שנים רבות, החליט לשהות עם אימו ולסעוד אותה.
דבר זה מבוסס היטב בעדות הנתבע; בעדות אחיו עדי וחנן; וכן מעדות אורי להב.
בפרק זמן זה החל הנתבע לשהות יותר בדירה, וייתכן שבשלב מסויים החל להתגורר בה, מה שעורר את התנגדות הנתבע מחדש.
הדבר הוביל, כך נראה, את הנתבע להגיש בשנת 2009 את התביעה למתן סעד הצהרתי, אשר הוגשה על רקע רצונו, מחד, לגור עם אימו ולסעוד אותה, ומאידך חששו שהדבר ישמש הנתבע עילה לפנות את אימו מהבית (ראו למשל סעיף 8 לתצהיר חנן שוורץ).
בסופו של דבר בית משפט השלום הכיר, בשנת 2010, בזכותו של הנתבע להתגורר עם אימו כדי לסעוד אותה; התובע ערער על פסק דין זה; ובשנת 2011 אישר בית המשפט המחוזי את הקביעה.
בפרק הזמן הנדון (סביבות 2010), כאשר התקרב מועד סיום הסכם השכירות ביחס לדירה ברחוב רחל 17, הודיע הנתבע לאורי להב, אחד מבעלי אות דירה, כי הוא חוזר לגור עם אימו וכי אין לו עוד צורך בשכירת המקום.
אלא שסמוך לאחר מכן הודיע הנתבע לאורי להב כי התובע מתנגד לשהותו במקום; כי הוא חושש שהנתבע יסלק את ידו; וכי הוא מבקש להשאיר את השכירות ביחס לדירה שברחוב רחל 17 למרות שאין בכוונתו להתגורר שם, משום שרצה שבכל מקרה יהיה לו מקום לחזור אליו (ראו עדות אורי להב בעמודים 49 ו- 50 לפרוטוקול).
אורי להב הוסיף, כי בשל יחסי חברות עם הנתבע (אותו הוא מכיר מילדות), הסכים שהנתבע ימשיך להחזיק בדירה שברחוב רחל 17, למרות שלא נחתם הסכם שכירות ביניהם ביחס לתקופה שלאחר מכן, ולמרות שדמי השכירות היו נמוכים.
חומר הראיות מלמד, כי למן נקודת הזמן בה קיבל הנתבע גושפנקא משפטית להתגורר עם אימו על מנת לסעוד אותה, הוא החל לבלות את מרבית זמנו בבית אימו, ואף נהג ללון שם.
ראו בנדון את עדות חנן שוורץ (למשל עמוד 43 לפרוטוקול, שורה 24 ואילך), ועדות עדי שבא (עמ' 7 לפרוטוקול המוקלט, שורה 27 ואילך).
אורי להב, הבעלים של הדירה ברחוב רחל 17, מסר בתצהירו כי בתקופה זו הנתבע היה מגיע לדירה ברחוב רחל 17 למשך מספר שעות ביום, ואילו ביתר הזמן הוא היה עם אימו בדירה מושא התביעה, שם הוא לן בדרך כלל, כאשר הדירה ברחוב רחל 17 שימשה אותו, הלכה למעשה, כמשרד וכמחסן (סעיף 6 לתצהירו).
דברים ברוח זו נאמרו על ידי אורי להב גם בעדותו לפניי (ראו עמ' 49 ו- 50 לפרוטוקול), והם עולים בקנה אחד עם עדויות אחרות (ראו למשל עדות חנן שוורץ, עמוד 44 לפרוטוקול, שורה 9).
גם הנתבע מסר בעדותו כי את מרבית זמנו בשנים האחרונות שקדמו למות אימו הוא בילה בדירה מושא התביעה מתוך רצון לסעוד את אימו, וכי הדירה ברחוב רחל 17 שימשה אותו כמשרד (בהערת אגב אוסיף, כי הנתבע אינו עובד מזה שנים, אם כי הוא משוכנע שהוא עסוק בעשייה פוריה כלשהי, כאשר הדירה ברחוב 17 משמשת כמעין משרד בהקשר זה ).
אכן, התובע טען בעדותו כי הנתבע לא התגורר בדירה מושא התביעה אלא דווקא בדירה ברחוב רחל 17 , אך עדותו בנדון כלל לא היתה משכנעת (ראו למשל עמ' 35 לפרוטוקול, שם טען הנתבע כי הנתבע עזב את הדירה ברחוב רחל 17 כחודשיים-שלושה לפני פטירת אימו, עדות שהתבררה כלא עומדת בהלימה עם חומר ראיות ברור בנדון, כפי שיפורט מייד).
מחומר הראיות עולה בבירור, כי הנתבע הפסיק להחזיק בדירה שברחוב רחל 17 בחודש אוגוסט 2015.
אורי להב מסר בעדותו לפניי, כי באותו שלב הוא לא היה מרוצה מהסידור שהנתבע ימשיך לשכור את הדירה ברחוב רחל 17, שכן הדירה היתה במצב מוזנח, כאשר בד בבד הוא לא התייחס לנתבע כאל דייר "רגיל" (עמ' 51 לפרוטוקול, שורה 23 ואילך)
אורי להב הוסיף, כי במקביל הוא החל לבחון אפשרות שבתו תעבור להתגורר בדירה, ושוחח על כך עם הנתבע , כאשר הדבר היה בסביבות חודש מרץ 2015, עד אשר הוא הבחין, במהלך חודש אוגוסט 2015, כי הנתבע כבר מתארגן לעזוב את הדירה, והוא אכן עזב אותה בפועל ביום 10.8.15 (עמ' 53 לפרוטוקול, שורה 3 ואילך).
בד בבד, בשנת 2015 היתה רות ז"ל כבר בגיל 94, ככל הנראה במצב שהצביע על התקרבות מועד מותה, והנתבע העיד כי הוא ביקש לחיות עימה 24 שעות ולעזור לה (ראו למשל עדותו בעמוד 24 לפרוטוקול המוקלט, שורה 5).
כך או אחרת, הוכח לפניי כי הנתבע התגורר ברצף בדירה מושא התביעה מחודש אוגוסט 2015 ועד למות אימו בחודש אוקטובר 2016 (כשנה וחודשיים).

התקיימו תנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר

הנתבע התגורר בדירה מושא התביעה ביחד עם אימו, דיירת מוגנת, יותר מששה חודשים לפני פטירתה, כאשר במועד פטירתו לא היתה לו דירה אחרת למגורים.
מצב דברים זה מכניס את הנתבע לגדר סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר, ומקנה לו מעמד של דייר מוגן מכוח סעיף זה.

אשר לתנאי של מגורים מעל לששה חודשים, חומר הראיות מצביע בבירור על כך שהנתבע התגורר בדירה באופן מלא ובלעדי עם רות ז"ל למעלה משנה לפני מותה.

אשר לתנאי לפיו לא היתה לנתבע דירה אחרת למגורים באותה עת, אציין כי בבעלות הנתבע לא היתה אותה עת (וככל הנראה מעולם לא היתה), דירת מגורים אחרת.
אכן, הנתבע שכר דירה אחרת (ברחוב רחל 17), בין השנים 2001 ל- 2015.
ברם, וכפי שפורט לעיל, שכירת דירה זו נועדה כדי לאפשר לנתבע לשהות ליד אימו, כאשר בשנים שקדמו למותה של רות ז"ל הנתבע בילה את מרבית זמנו בדירה עם אימו ואף נהג ללון שם , והנתבע הפסיק את יחסי השכירות מעל שנה לפני מות אימו, ועבר להתגורר איתה בדירה באופן מלא.
זאת ועוד. חומר הראיות מצביע על כך שהדירה ברחוב רחל 17 הושכרה בתנאים שלא שיקפו תנאי השוק רגילים , בדמי שכירות חודשיים של 300 דולר, כחלק מסידור מיוחד לו הסכים אורי להב, מתוך הבנה למצבו של הנתבע ולרצונם הוריו שהוא ישהה בקרבתם.
עוד עולה, כי הנתבע עצמו אינו עובד מזה שנים רבות , ומתקיים מקצבת הביטוח הלאומי ומתשלומי פנסיה (שטיבם ושיעורם לא הובררו), כאשר לאורך השנים הוא קיבל עזרה כספית מהוריו, לרבות ביחס לתשלום דמי השכירות בדירה ברחוב רחל 17 (ראו עדות חנן שוורץ בעמוד 44 לפרוטוקול; עדות עדי שבא בעמ' 6-7 לפרוטוקול המוקלט; ועדות הנתבע בעמ' 17 לפרוטוקול המוקלט, שאמנם מסר שהוא שילם את השכירות ברחוב רחל 17, ואולם ממכלול עדותו לא היה ברור מאיזה חשבון בנק יצא סכום זה).
כך או אחרת, בנסיבות אלה מתקיים התנאי לפיו לנתבע לא היתה דירה אחרת למגורים במועד בו נפטרה רות ז"ל.

הטענה לחוסר תום לב מצד הנתבע

לטענת התובע, התנהלות הנתבע בנדון עולה כדי חוסר תום לב, באופן המונע להקנות לו מעמד של דייר מוגן מכוח סעיף 20(א) לחוק.
התובע מפנה לכך שהנתבע ידע ששהותו בדירה הוגבלה על ידי ההליכים בהם הוא נקט בשנת 2009 (קרי, שהות שהוגבלה בכדי שיסעד את אימו), וכי הסיבה היחידה שגרמה לו להפסיק את אחזקתו בדירה שברחוב רחל 17 ולעבור באופן מלא לדירה מושא התביעה היה רצונו למלא את התנאי של מגורים למשך חצי שנה לפחות, כקבוע סעיף 20(א) לחוק.
בנדון מפנה התובע לדברים הבאים שמסר הנתבע בעדותו לפניי (עמ' 24 לפרוטוקול המוקלט, שורה 10 ואילך):
כב' הש' סלאמה: הוא שואל אחרת, מה קרה, מה קרה,
עו"ד מאייר: באוגוסט 2015
כב' הש' סלאמה: אוגוסט 2015 דווקא ולא נניח ב- 2014, או מה קרה דווקא באוגוסט 15 שאתה החזרת את המפתחות אליו? (הכוונה לדירה ברחוב רחל 17 – א.ס)
העד, מר י. שוורץ: אמרתי דבר אחד. ראיתי, אני ראיתי שבכלל החצי שנה גם, אמא שלי הולכת לעולמה. אני רוצה, אני כשבאתי לגור עם אמא, גם לעזור לה, אני אמרתי גם בתביעה. אני בה לעזור לה ממנו, כי הוא (התובע – א.ס) ניסה לרצוח אותה. הוא היה מצלצל לה,
כב' הש' סלאמה: מה זה החצי שנה שאמרת כעת?
העד, מר י. שוורץ: מה? החצי שנה לגור לפני שהיא נפטרת.
כב' הש' סלאמה: רצית לגור, להבטיח,
העד, מר י. שוורץ: כן, כן, כן. חוץ מזה אני עם האחים שלי, הכל מתוכנן. אני פה קומפיוטר."
דברים אלה, כך לשיטת התובע, מבססים חוסר תום לב מצד הנתבע במעבר לדירה מושא התביעה בחודש אוגוסט 2015, בכך שהם מצביעים על כך שכוונתו היחידה במעבר זה היתה להכניס עצמו לגדר סעיף 20(ב) לו הוא היה מודע היטב.

אין בידי לקבל את טיעוני התובע בנדון.

אכן, חוסר תום לב מצד בן משפחה העובר להתגורר עם דייר מוגן, יכול להשליך על זכויותיו של אותו בן משפחה מכוח חוק הגנת הדייר.
במסגרת רע"א 876/02 בן דוד ואח' נ' מרקוביץ ואח' עמד בית המשפט העליון על כך, באומרו את הבאים:
"יוצאים מכלל זה הם בני-משפחה נעדרי תום לב. היעדר תום לב, השולל זכותו של בן משפחה להתגורר בדירה, יכול לבוא לידי ביטוי באחת משתי דרכים: במגורים למראית עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני משפחה, המובילים למגורים משותפים. באין אינדיקציה למגורים למראית עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן זוג הנכנס להתגורר בדירה (הגם שאפשר, כי החלטתו להתגורר בדירה המוגנת התקבלה בשל הזכויות שניתן לרכוש בדירה במות הדייר) לבין ילדו המבוגר, שנסיבות החיים הובילו אותו לחזור לבית הוריו."
יישום הדברים על המקרה הנדון מוביל למסקנה כי אין לקבוע שמגורי הנתבע עם רות ז"ל הם בגדר מגורים למראית עין או במגורים מלאכותיים.

אשר לאפשרות שמדובר ב- "מגורים למראית עין", הרי שזו כלל אינה עומדת בהלימה עם חומר הראיות, המצביע על כך שהנתבע התגורר, באמת ובתמים, עם אימו בדירה מושא התביעה, וזאת באופן מלא ורציף לפחות שנה וחודשיים עד מותה.
גם בחינה של העובדות שקדמו לפרק זמן זה מלמדת, כי במשך שנים רבות ביקש הנתבע להיות בקרבת אימו ולסעוד אותה, וגם כאשר "החזיק" בדירה אחרת בתו ר שוכר, הוא בילה את עיקר זמנו, הלכה למעשה, עם אימו ואף לן איתה (לפחות כך היה בשנים האחרונות שקדמו למותה).
מגורי הנתבע בדירה לא היה למראית פני הדברים, אלא היו מגורים לכל דבר ועניין.

אשר לאפשרות שמדובר ב- "מגורים מלאכותיים", גם כאן אין זה המקרה.
כאמור, בעניין בן דוד הנ"ל נקבע, כי מגורים מלאכותיים הם כאלה הסוטים מגדר דפוסי התנהגות מקובלים ביחסים בין בני משפחה, המובילים למגורים משותפים.
במקרה של הנתבע, המצוי בתחילת שנות השבעים לחייו, שמזה עשרות שנים הוא בגדר רווק מחוסר עבודה, ואשר לכל אורך הדרך ביקש להתגורר עם הוריו ובהמשך עם אימו המבוגרת שהיתה זקוקה לסיעוד, החלט תו להתגורר עם אימו , לשהות בקרבתה ולסעוד אותה , אינה חורגת מגדר דפוסי התנהגות מקובלים ביחסים ביו בני משפחה.
נזכור שהנתבע אף נקט בהליך משפטי בשנת 2009, ש כל תכליתו היתה לאפשר לו להתגורר עם אימו כדי לסעוד אותה.
אין לומר אפוא כי מגורי הנתבע עם אימו בנסיבות אלה הם מלאכותיים.

העובדה שהנתבע החזיק, בין השנים 2001 ל- 2015, בדירה אחרת בתור דירה שכורה, אינה הופכת בנסיבות העניין את מגוריו עם אימו, לפחות בשנים האחרונות לחייה, למגורים למראית עין או למגורים מלאכותיים.
חומר הראיות שפורט לעיל מלמד, כי ההחלטה לשכור עבור הנתבע דירה אחרת היתה החלטה מאולצת, אשר התקבלה דווקא חרף רצונו העז של הנתבע להתגורר בבית הוריו, והיא נבעה מחשש של ההורים שמא מגורי הנתבע בדירתם תשמש בידי התובע עילה לסלקם מהדירה.
הנתבע אמנם המשיך להחזיק בדירה למשך שנים, ואולם הדבר לא נבע מתוך רצון אמיתי להתגורר שם דרך קבע, אלא חרף רצונו לשהות במחיצת אימו ולהתגורר עימה .
הנה כי כן, החזקת הדירה ברחוב רחל 17 לא הפכה את מגורי הנתבע אצל אימו למגורים למראית עין או למגורים מלאכותיים, מה עוד שבשנה וחודשיים שקדמו למות אימו הוא כלל לא החזיק בדירה ברחוב רחל 17.

אין רבותא בנסיבות העניין בכך שהנתבע הבין, בשלב כזה או אחר, שעליו לעבור באופן מלא לדירה כדי להכניס את עצמו לגדר סעיף 20(ב) לחוק.
כפי שפורט לעיל, הנתבע הוכיח, משך שנים ארוכות, שהוא מעוניין בכל מאודו להתגורר עם אימו בדירה מושא התביעה, והוא הוא השקיע בכך מאמצים לא מבוטלים .
כאשר ביקש הנתבע, במהלך שנת 2015, להפסיק את החזקתו בדירה ברחוב רחל 17, נבע הדבר, בין היתר, מרצונו לסעוד את אימו ולשהות במחיצתה בשנותיה האחרונות (ראו עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול המוקלט, שורות 5-6) .
מעדות הנתבע, כמו גם מעדות אחיו וחברו אורי להב (שהיו אמינים עלי) עלה כחוט השני רצונו של הנתבע לשהות במחצית אימו, לסייע לה ולסעוד אותה.

אכן, במקביל לרצון הנתבע לסעוד את אימו, עמד רצונו ליהנות מהזכות שתצמח לו כדייר מוגן עם מות אימו, והנתבע לא הסתיר זאת בעדותו לפניי (כמו גם בסיכומיו) .
אלא שרצון זה ליהנות ממעמד דייר מוגן, אינו הופך את ההתנהלות לחסרת תום לב, ואינו פוגם, כשלעצמו, במעמד הנתבע כדייר מוגן, הואיל והוא התקיים בד בבד עם רצון כן ואמיתי להתגורר בדירה בנסיבות העולות בקנה אחד עם דפוס התנהגות מקובל וסביר.
דווקא פסק הדין הנ"ל במסגרת רע"א 876/02, עליו ביקש התובע לסמוך, ממחיש זאת.
ביסוד אותו פסק דין עמד מקרה של דייר מוגן, אשר ביתו עברה להתגורר עימו, כאשר בבית משפט השלום נקבע כי מעבר הבת להתגורר עם אביה נבע בעיקר מתוך כוונה מודעת לזכות בדיירות מוגנת ופחות מתוך רצון לסעוד את אביה, כאשר בית משפט השלום הוסיף כי בעצם נוכחותה בדירה ובמעשיה בשגרת היום יום היה בוודאי משום תמיכה באביה וכיבודו (סעיף 2 לפסק הדין).
והנה, הדבר לא מנע מבית המשפט העליון לאשר את פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שבית המשפט העליון מוסיף, כעולה מהציטוט שפורט לעיל, כי עצם רצונו של בן משפחה ליהנות מזכות הדיירות המוגנת אינ ו בעל נפקות לעניין בחינת תום לבו, כל עוד אין אינדיקציה שמדובר במגורים למראית עין או במגורים מלאכותיים כמבואר לעיל.

בשים לב למפורט, עדותה של מיכל להב, שהובאה למתן עדות מטעם התובע, אינה פועלת לרעת הנתבע, כפי שניסה התובע לטעון.
נומר בתמצית כי מיכל להב, שהיא בעלים במשותף עם אחיה אורי להב הנ"ל בדירה שברחוב רחל 17, העידה לפניי כי ניהול דירה זו היה בידי אחיה אורי, כשהיא עצמה היתה בדירה פעם אחת עם אחיה, בין השנים 2010 ל- 2016 (עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 8).
התובע זימן את מיכל לעדות לאחר שחוקר פרטי מטעמו שוחח עימה בטלפון; הציג סיפור כיסוי לפיו הוא מתעניין בשכירת הדירה ברחוב רחל 17; ניסה לדלות פרטים לגבי הנסיבות בהן עזב הנתבע את הדירה; והקליט את השיחה (ראו מוצג ת/2).
אלא שמתמליל אותה שיחה עולה כי הדברים שמסרה מיכל להב לחוקר עולים בקנה אחד עם כך שהיה בין הנתבע לבין אחיה אורי סידור מיוחד לגבי הדירה; כי הדירה לא היתה במצב טוב כאשר הנתבע החזיק בה; וכי הנתבע התגורר בדירה "חצי חצי" למשך תקופה מסויימת.
אכן, מיכל להב מסרה לחוקר כי להבנתה הנתבע עבר להתגורר עם אימו משיקולים שלו, כדי "שזה יעבור אליו" (כאשר הכוונה, כך נראה, שזכות הדיירות המוגנת תעבור אליו), ואולם, כאמור, גם הנתבע מודה בכך, ואין בכך סגי במישור המשפטי כדי למנוע מהנתבע זכות מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר.

סיכומם של דברים, גם אם נצא מהנחה שהנתבע ביקש להפסיק את החזקתו בדירה ברחוב רחל 17 מתוך כוונה מודעת להכניס עצמו לגדר סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ובכך לזכות בדיירות מוגנת, אין לכך נפקות במקרה דנן, הואיל ואין המדובר במקרה של מגורים למראית עין או מגורים מלאכותיים, כאשר בד בבד עם כוונת הנתבע לזכות במעמד של דייר מוגן, התקיים רצון כן ואמיתי, שהיה קיים משך עשרות שנים, להתגורר עם אימו ולסעוד אותה.

סיכום ביחס לתביעת סילוק היד

נוכח האמור לעיל, ובשים לב לכך שנשמט הבסיס מתחת לשתי טענותיו של התובע ביחס לסילוק ידו של הנתבע מהדירה, אין התובע זכאי לסעד של סילוק ידו של הנתבע מהדירה, ודין תביעתו בנדון להידחות.

הסעד הכספי

לצד סעד הפינוי, ביקש התובע לחייב את הנתבע בסעד כספי בסך 22,625 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה), אשר הורכב מהפרשים בסך 2,625 ₪ כמבואר לעיל, ומסכום חודשי של 5,000 ₪, המגלם לשיטת התובע דמי שימוש ראויים בדירה למן המועד בה היה על הנתבע לפנותה לשיטת התובע (31.10.16) ועד הפינוי בפועל.

אשר להפרשים בסך 2,625 ₪, אלה נטענו על ידי התובע בתצהירו; הטענה נתמכה במסמכים אליה הפנה התובע בתצהירו; התובע לא נחקר אודות הדבר; והנתבע לא סתר את גובה ההפרש האמור.
בנסיבות אלה, ואף שמדובר בחוב של רות ז"ל אשר עובר ליורשיה החוקיים, ובשים לב לכך שלא יכול להיות ספק בכך שהנתבע הוא אחד מיורשי רות ז"ל, והוא זה שהתגורר בדירה בגינה צמח החוב הנדון, יש מקום לחייב את הנתבע בסכום האמור.

אשר לדמי שימוש ראויים, הרי שנוכח העובדה שהנתבע נכנס בנעלי רות ז"ל לצורך הסכם השכירות, הוא חייב לשלם לתובע דמי שכירות בהתאם להסכם, העומדים, כך לטענת התובע בעדותו, על כ- 650 ₪ לחודש.
משכך, ומכיוון שהתובע דרש דמי שימוש עבור התקופה שמיום 1.11.16, הנתבע חייב לשלם לתובע דמי שכירות מאותו מועד ועד היום (53 חודשים, לא כולל תשלום שכירות עבור חודש אפריל), בסכום העומד על 34,450 ₪.
הואיל והתובע מוגבל לסכום אותו תבע, הוא זכאי למלוא סכום התביעה אותה תבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

סוף דבר

התביעה ביחס לסילוק ידו של הנתבע מהדירה מושא התביעה נדחית בזאת.

התביעה הכספית מתקבלת, ומשכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע 22,625 ₪, בתוספת הפרשה הצמד ה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, סכום שישולם בתוך 30 ימים אחרת, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

בשים לב לתוצאה דלעיל סבורני כי מן הראוי שכל צד יישא בהוצאותיו.
אכן, הסעד "העיקרי" שנתבקש בתובענה נדחה, דבר שלכאורה מצדיק את חיוב התובע בהוצאות הנתבע, חרף קבלת התביעה ביחד לסעד "המשני" שבה.
אלא שהתנהלות הנתבע לאורך ההליך אינה מצדיקה לזכותו בהוצאות.
כאמור בפתח פסק הדין, התנהלות הנתבע בהליך התאפיינה בניהול ההגנה באופן מסורבל, אשר האריך יתר את המידה את ההליך, וכלל החלפה של חמישה עורכי דין; הגשת בקשות שהאריכו שלא לצורך את ההליך ואף הביאו לעיכוב בשמיעתו.
התנהלות זו הביאה אמנם לחיוב הנתבע בהוצאות, ואולם בסופו של יום, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי לעיל, סבורני כי מן הראוי שכל צד יישא בהוצאותיו ( וזאת מבלי לפגוע בחיוב הנתבע בהוצאות כפי שנקבע במסגרת החלטות שניתנו בהליך).

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, ח' אייר תשפ"א, 20 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.