הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 60274-06-17

בפני
כב' סגן הנשיאה, השופט רמזי חדיד

תובעת

מיכל מיבלט אנגל
באמצעות ב"כ עוה"ד טל רבינוביץ'

נגד

נתבעים
1.שכטמן ושות' חברה לבנין ופתוח בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד ארז בלוך
2.רמי יוגב
3.אסתר יוגב
נתבעים 2-3 באמצעות ב"כ עוה"ד ר. גבדאן

פסק דין

מבוא ועובדות מוסכמות:

בפניי תביעה למתן סעד כספי וצו עשה בעילה חוזית ונזיקית וזאת בגין ליקויי בנייה.

נתבעת 1 הינה חברה קבלנית אשר הקימה בניין מגורים ברח' יאיר רוזנבלום 32 בכפר סבא (להלן: "הנתבעת" ו- "הבניין" בהתאם).

ביום 29.09.2010 התקשרו הוריי התובעת, בני הזוג שאול ומזל אנגל, בהסכם עם הנתבעת לפיו הם רכשו ממנה דירה בבניין ו ביום 03.03.2016 הדירה "נמכרה" לתובעת ללא כל תמורה (להלן: '' הסכם המכר '', "הדירה" או "דירת התובעת" בהתאם). יובהר כי אין חולק כי הסכם המכר מחייב גם כן במסגרת היחסים שבין התובעת לנתבעת.

במועד שלא הוברר, חתם אביה של התובעת על מסמך המופנה לנתבעת, בו הוא ביקש לבטל דרישת תשלום בסך של 11,000 ₪ (להלן: "הסכם הוויתור"), וזאת כמצוטט להלן:

"בהמשך לחשבון שנשלח אלינו ולבקשתנו לבטול סך של 11,0000 ש''ח.
הרינו להודיעכם כי במידה ונחליט לתבוע אתכם מכל סיבה שהיא, אנו מתחייבים טרם הגשת התביעה להחזיר לכם את הסך הנ"ל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עפ"י סעיף 10(י) לחוזה כפוף לחוק המכר" (ההדגשה במקור – ר.ח.) .

יצוין, כי המילים "כפוף לחוק המכר" הוספו בכתב ידו של אביה של התובעת.

נתבעים 2-3, בני הזוג רמי ואסתר יוגב, הינם בעלי זכויות בדירה בבניין שמעל דירת התובעת הכוללת, בין היתר, מרפסת (להלן: "יוגב", "דירת יוגב" ו- "המרפסת" בהתאם).
החל משנת 2014 פנתה התובעת לנתבעת בתלונה על הופעת רטיבות בתקרת הסלון ועובש במקלחת הורים בדירה . הנתבעת שלחה אנשי מקצוע מטעמה לאיתור וטיפול בתלונה הנ''ל, אולם ניסיונותיה כשלו ובעיית הרטיבות בדירה הלכה והחמירה. בנסיבות העניין, ובניסיון לאתר את מקור הרטיבות, שכרו כל בעלי הדין אנשי מקצוע אשר ביצעו בדיקות הן בדירת התובעת והן בדירת יוגב , וזאת כמפורט להלן:

ביום 26.07.2016 ערך המומחה מר שלומי קלדרון בדיקת צנרת של מי גשמים וביוב הסמוכים למרפסת ולא אותר בהם כל ליקוי. בדיקה זו הוזמנה על ידי הנתבעת.
בימים 26.09.2016, 01.11.2016, 13.11.2016 ו- 16.11.2016 ערכה חב' אינפרטק (להלן: "חב' אינפרטק") מספר בדיקות לאיתור מקור הרטיבות בדירת התובעת, לרבות הצפת המרפסת. ב אותן בדיקות לא התגלו סימני רטיבות בדירת התובעת, אף כי בצינור הניקוז במרפסת זוהו דיבלים הגורמים לרטיבות בחניון הקרוב לכניסה. חב' אינפרטק המליצה להמשיך ולבצע בדיקות נוספות לאיתור מקור הרטיבות בדירה וזאת לאחר תיקון הצינור האמור. הבדיקות לעיל הוזמנו על ידי התובעת.
ביום 11.01.2017 ערך מר עודד שור – תרמוגרף (להלן: "תרמוגרף") בדיקת צנרת ובעקבותיה הוא המליץ לטפל בבעיית הרטיבות באמצעות הזרקת פולירטן בתקרת סלון הדירה, שיטה הידועה בשם "איטום שלילי". בדיקה זו הוזמנה על ידי התובעת.
בימים 19.07.2017 ו- 02.08.2017 ערכה חב' אינפרטק צילום של צינור ניקוז המרפסת ובו התגלתה בליטה פנימית בחיבור הצנרת ואשר מתחתיה טפטפו מים בשתי קומות מתחת לדירת יוגב. בדיקות אלה הוזמנו על ידי יוגב.
ביום 02.10.2017 ערכה חב' אינפרטק צילום של צינור מי גשם ממעקה מרפסת הפנטהאוז בבניין ובו עלה חשד לחור בצינור ותוצאות ההצפה שבוצעה באזור הנ"ל לא היתה תקינה. בדיקות אלה הוזמנו על ידי הנתבעת.
ביום 20.08.2018 ערכה חב' אינפרטק בדיקה של שכבת האיטום ברצפת המרפסת וצינור מי הגשם שבמקום ולצורך כך בוצעה הצפה במרפסת. בעקבות זאת היתה החמרה בכתמי הרטיבות בדירת התובעת והומלץ על ביצוע תיקוני איטום ברצפת המרפסת באזור הקופינג, לרבות הרמת אריחים לבדיקת ותיקון האיטום במקום. בדיקה זו הוזמנה על ידי הנתבעת.
ביום 17.06.2019 ביצעה חב' אינפרטק בדיקה של הרטיבות בדירת התובעת בה נקבע כי היא בשלבי יבוש, אף כי לאחר ביצוע המטרה של הקופינג במרפסת, הרטיבות במקום החמירה ולפיכך שוב הומלץ לפרק את הקופינג ולבדוק את האיטום במרפסת. בדיקה זו הוזמנה על ידי יוגב.

בהתאם להמלצת תרמוגרף, הנתבעת ביקשה לבצע איטום שלילי בתקרת סלון הדירה , אולם התובעת סירבה ובה עדר פתרון לבעיית הרטיבות בדירתה, הוגשה תביעה דנן.
במסגרת התביעה הגישה התובעת חוות דעת של המהנדס מר רמי חזז ביחס לבעיית הרטיבות בדירה וחוות דעת נוספת של ד"ר אברהם בן עזרא ביחס ליתר הליקויים הנטענים בדירה. מנגד, הנתבעת הגישה את חוות דעתו של המהנדס מר רפי גיל.

לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה המהנדס מר יוסי לזר כמומחה מטעם בית המשפט, וזאת מבלי שהצדדים מוותרים על חוות הדעת מטעמם (להלן: "מומחה בית המשפט" או "המומחה" בהתאם להקשר הדברים ותוכנם ).

המומחה ערך ביקור במקום ובעקבות פנייתו לבית המשפט, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, הוריתי בהחלטה מיום 01.05.2019 על הרמת הריצוף במרפסת בשטח של 25 מ"ר, וזאת לצורך בדיקת שכבת האיטום שמתחתיה. משבוצע הדבר, המומחה קבע כי שכבת הבט-קל במרפסת רטובה ומתפוררת ויריעות האיטום שמעליה מתקפלות בנקל. בנסיבות העניין, בעקבות פניית מומחה בית המשפט ולאחר ששוב נשמעו טענות הצדדים, הוריתי בהחלטתי מיום 15.07.2019 על הסרת הריצוף , האיטום והבידוד בכל שטח המרפסת, וביצועם מחדש תחת פיקוחו של המומחה. עם קיום האמור לעיל, הבעיה באה על פתרונה ולא הופיעו בדירהה סימני רטיבות.

בהמשך, הגיש מומחה בית המשפט חוות דעת מסכמת הן לעניין הטיפול בבעיית הרטיבות בדירה והן לעניין יתר הליקויים הנטענים ב ה, ולפיה עלות תיקונם נקבע על סך של 9,500 ₪ בתוספת מע"מ עליו והוצאות פיקוח בשיעור של 15%, ובסה''כ 12,782 ₪.

להשלמת התמונה יובהר כי לאורך כל ההליך, אף טרם הגשת התביעה, יוגב שיתף פעולה עם התובעת והנתבעת והתיר לאנשי מקצוע מטעמם לבצע כל בדיקה וכל תיקון שהתבקשו בדירתם לטיפול בבעיית הרטיבות בדירת התובעת, וזאת על אף אי הנוחות שבדבר. יתרה מכך, יוגב מימן מכיסו בדיקות לאיתור מקור הרטיבות בדירת התובעת. לא בכדי אפוא התובעת אינה עותרת לקבלת סעד כלשהו מיוגב והוא צורף לתביעה אך לצורך הבטחת שיתוף הפעולה מצידו בכל בדיקה ובכל טיפול המתחייבים בנסיבות העניין.

טענות הצדדים בתמצית:

לטענת התובעת, פניותיה לנתבעת לטיפול בבעיית הרטיבות זכו לזלזול, טרטור וסחבת ובשל כך לא היה מנוס מהגשת התביעה. לגישת התובעת, התנגדותה לביצוע איטום שלילי בסלון הדירה, בדין יסודה, שכן מדובר בפתרון קוסמטי בו נעשה שימוש בחומרים העלולים לסכן את הבריאות. לתובעת טענות כנגד חלק מקביעות מומחה בית המשפט, אליהן אתייחס ביתר הרחבה בהמשך, והיא מבקשת לחייב את הנתבעת לתקן את הליקויים שהתגלו בדירתה ובדירה שמתחתיה על מנת שלא תהיה חשופה לתביעות עתידיות מצד הבעלים של אותה דירה. לחילופין, ככל ולא יינתן צו עשה כמבוקש, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי כספי בגין עלות התיקונים ופיצוי בגין עגמת נפש בסך של 30,000 ₪.

הוסיפה התובעת וטענה כי אין כל נפקות להסכם הוויתור, שכן הוא נחתם בעקבות הפעלת לחץ מצד הנתבעת לביצוע איטום שלילי בדירתה והוא מהווה התניה לרעת הקונה, זאת בניגוד לסעיף 7א' לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר דירות").

לטענת הנתבעת, היא פעלה ללא ליאות לאיתור ולטיפול במקור הרטיבות בדירת התובעת והתייחסה באופן ענייני ורציני לכל פניותיה בנדון. בהקשר זה תחילה פעלה הנתבעת באמצעות אנשי מקצוע מטעמה, ומשלא עלה בידם לאתר ולטפל בבעיית הרטיבות בדירה, היא שכרה את שירותיהם של מומחים לדבר. הוסיפה הנתבעת וטענה כי היא ביקשה לבצע איטום שלילי בתקרת סלון הדירה אך ורק כפתרון ביניים על מנת למנוע סבל מהתובעת עד לביצוע פתרון סופי לבעיית הרטיבות, שלא הכחישה את קיומה, כפי שלא התכחשה לממצאי מומחה בית המשפט ואף לא ביקשה לחקור אותו על חוות דעתו. אדרבא ואדרבא, הנתבעת ביצעה את כל המלצות המומחה ובכך בעיית הרטיבות בדירת התובעת באה על פתרונה.

כן טענה הנתבעת כי למעט הסעד של הטיפול במקור הרטיבות, לא עתרה התובעת במסגרת כתב התביעה למתן צו עשה לתיקון יתר הליקויים בדירה ולפיכך עם ביצוע אותו טיפול, מוצה הסעד למתן צו עשה בנדון. ביחס לסעד הכספי, לגישת הנתבעת, עלות תיקון הליקויים בדירת התובעת, כפי שנקבעו בחוות דעת מומחה בית המשפט, לא נסתרו, אף כי התובעת אינה זכאית לסעד כלשהו בג ינם מאחר והיא לא הוכיחה כי הליקויים התגלו במהלך תקופת הבדק או האחריות.

ככל והתביעה תתקבל, הנתבעת מבקשת לקזז מכל סכום שייפסק את הסכום שנקבע בהסכם הוויתור - 11,000 ₪ - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בטיעוניו הפנה יוגב לעובדה כי הוא שיתף פעולה באופן מלא בביצוע כל בדיקה וכל תיקון שהתבקש בדירתו לצורך פתרון בעיית הרטיבות בדירת התובעת, ואף מימן מכיסו חלק מאותן בדיקות, כל זאת על אף חוסר הנוחות שבדבר. יוגב מבקש לחייב את הנתבעת בעלות הבדיקות וה עבודות שבוצעו במרפסת בסך של 9,575 ₪, כמו גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

דיון:
מעמדו של מומחה בית המשפט וטענות התובעת כנגד קביעותיו:

במסגרת הדיון בתביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת, המהנדס מטעם הנתבעת, מר גל נהון (להלן: "נהון") וכן של נתבע 2. כל המצה ירים נחקרו בבית המשפט. כמו כן, לבקשת התובעת, מומחה ביתה משפט נחקר על חוות דעתו.

ראשית כל ראוי להפנות להלכה הפסוקה, הידועה והמושרשת, ביחס למעמדו של מומחה בית המשפט והמבחנים שנקבעו לסטייה מחוות דעתו. בנדון נפסק ב- ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו ואח' (פורסם בנבו) , כדלקמן:

"בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות......." (שם, סעיף 29 לפסק הדין).

הדברים הינם מקל וחומר בתביעות לליקויי בנייה, כבמקרה דנן, ואשר ביחס אליהן נפסק ב-ע"א 2934/94 סולל בונה בע"מ נ' איתן, (פורסם בנבו) כדלקמן:

"למרבית הצער, מעוררים פרוייקטים של בנייה, מחלוקות והתדיינויות בהקשר לליקויי בניה ולאי מילוי ההתחייבויות ההדדיות של כל הגורמים המעורבים. הגיעה העת, שכל הצדדים המעורבים יבינו, שיש סוף פסוק לכל אלה, בחוות דעתו של מומחה המתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת באי כוח הצדדים. סביר להניח שאף אחד מהצדדים אינו יוצא – במקרים כאלה – כשכל תאוותו בידו. אולם, על כל צד להבין כי משנתקבלה חוות דעת ניטרלית של מומחה, שיש בה משום נסיון רציני להתמודד עם הבעיות המקצועיות הרבות המובאות בפניו, יש לקבל אותה, גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ולרוחם של כל הצדדים וגם אם ניתן להצביע על טעויות או על אפשרויות של קביעות אחרות בנושאים אלה או אחרים. התערבות ערכאת הערעור, תבוא, אם נפלה טעות היורדת לשורש הענין או הפוגעת באופן בוטה בזכות של מאן דהוא..." (שם, פסקה 4).

(וראה גם ע"א 8939/01 אביצור נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ, פסקה 10, (פורסם בנבו)).

ודוק, רק מנימוקים כבדי משקל ניתן לסטות מממצאיו של מומחה בית המשפט, ובנדון נקבע ב-ע"א 293/88 חב' יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבין (פורסם בנבו) , כדלקמן:
"משמינה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.
אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (שם, סעיף 24 לפסק הדין).

על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטרנו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (פורסם בנבו) ופסק באומרו:

"........ כאשר ממנה בית המשפט מומחה מכריע מטעמו, אך טבעי שהוא יאמץ את ממצאיו, זולת אם קיימת סיבה כבדת משקל שתניע אותו שלא לעשות זאת, שהרי לכאורה מדובר במומחה ניטראלי, נעדר ענין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים ......." (שם, פסקה 8 לפסק הדין).

יחד עם זאת, יובהר כי מעמדו של מומחה בית המשפט אינו מגביל את שיקול דעתו של בית המשפט, שהינו הפוסק האחרון ובהחלט מוסמך, בהתקיים הנסיבות המתאימות, לסטות מקביעות המומחה אשר מינה. הדברים נקבעו בפס''ד ניימן, כמצוטט לעיל, כמו גם ב-ע"א 3173/12 עזרא ואח' נ. גאריביאן ואח' (פורסם בנבו), בו נפסק כדלקמן:

"נכון הוא, ככלל, כי משמונה מומחה מטעם בית המשפט ייטה בית המשפט הממנה לאמץ את חוות דעתו. אולם, בסופו של יום חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט היא ראיה ככל ראיה, והערכתה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט רשאי לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמו או לדחות אותה, בהינתן סיבה משמעותית לעשות כן. בית המשפט אף רשאי להעדיף על פני חוות דעת המומחה מטעמו את אחת מחוות הדעת שהגישו הצדדים" (שם, פסקה 18).

כן נפסק כי בית המשפט רשאי לבור ולאמץ חלקים מחוות דעת המומחה אשר מינה ולדחות חלקים אחרים ממנה (ר' ע"א 974/91 עמית חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, פד"י נ(5) 104, ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פד"י מז(5) 170 וכן ע''א 3079/08 מדינת ישראל נ. הקדש קרן עזרה ע''ש יעקב הייטנר(פורסם בנבו)(פסקה 34))

לאור ההלכה הפסוקה, כמצוטט לעיל, אבחן להלן טענות התובעת נגד חוות דעת מומחה בית המשפט.

בס"ק 7.2 לחוות דעתו, קבע מומחה בית המשפט כי עלות עבודות הטיח, תיקון הסדקים והצבע בדירת התובעת בעקבות הרטיבות שהיתה במקום, לרבות הסרת העובש, הינה בסך של 6,000 ₪. לטענת התובעת, בקביעת הסכום הנ''ל, המומחה לא התחשב בעלות כיסוי ברזל זיון התקרה שנחשף בעקבות הרטיבות, וזאת כנדרש בתקן. לפיכך, התובעת מבקשת לאמץ את קביעת המומחה מטעמה ולהעמיד את עלות התיקונים לעיל על סך של 11,000 ₪.

בחקירתו העיד מומחה בית המשפט במספר הזדמנויות, כי הוא לא זוכר שראה במהלך ביקורו בדירת התובעת ברזל חשוף, אחרת הוא היה מתעד זאת (שם, עמ' 47 שורה 31 ועמ' 48 שורה 11 לפרוטוקול הדיון). הוסיף המומחה ו הבהיר כי יש לבצע ביטון של ברזל תקרה חשוף רק כשמדובר בברזל זיון ולא בחישוק (שם, עמ' 48 שורה 7 לפרוטוקול הדיון), ומכל מקום התיקון שקבע בחוות דעתו מתבצע באמצעות טיח סמנטי העונה על דרישת התקן בנדון (שם, עמ' 47-48, החל משורה 32 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות העניין, לא מצאתי טעם מוצדק לסטות מקביעת מומחה בית המשפט ובקשת התובעת בנדון נדחית בזאת.

לטענת התובעת, בהתאם לתקנה 2.92 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "תקנות התכנון והבניה"), בדלת הכניסה לדירה (להלן: ''דלת הכניסה'') נדרש להתקין מנגנון עם בריחים הננעלים ל-4 כיוונים, אך בפועל חסר בריח לכיוון הרצפה והדלת ננעלת רק לשני כיוונים . לחיזוק טענותיה לעניין הדרישה ל התקנת 4 בריחים הננעלים לארבעה כיוונים, הפנתה התובעת לפס ה''ד שניתן לאחרונה ב- ע"א (חי') 20205-10-20 תורג בע"מ נ' אורנשטיין ואח' (פורסם בנבו) (להלן: ''פס''ד תורג'') בו נקבע, כי העדר בריח לכיוון הרצפה מנוגד לתקן ולתקנות וכי קיומו של נוהג המבטל בריח זה אינו גובר על הוראות התקן והתקנות .

מומחה בית המשפט לא אישר קיומו של הליקוי הנטען בדלת הכניסה וזאת בנימוק כי מזה מספר שנים לא נהוג להתקין בריח תחתון על מנת להימנע מליצור חור באמצעות קידוח בר צפה הנוטה להתמלא בלכלוך ולהיסתם , וחשוב מכך, בהתאם ל-מפמ"כ 196, במקום בריח לכיוון הרצפה, ניתן להתקין בפאה הצידית של הדלת, בחלקה התחתון, בריח נוסף, כפי שנעשה בפועל במקרה דנן.

בתקנה 2.92 לתקנות התכנון והבניה נקבעו שני אמצעים חלופיים לנעילת דלת הכניסה וביחס לאמצעי השני, הוא הרלוונטי לענייננו, נקבע כדלקמן:

"נעילת הדלתות תהיה באחד האמצעים המפורטים להלן, או בכל אמצעי אחר שווה ערך להם מבחינת חוזקו, עמידותו ואמינותו, ובלבד שהראיה שהאמצעי האחר הוא אמנם שווה ערך כאמור – תהיה על מי שטען לכך:
.........
מנעול בטחון בעל 4 בריחים הננעלים בארבעה כיוונים ומופעלים על ידי מנגנון גלילי ......"

בסעיף 7 למפמ"כ 196, עליו הסתמך מומחה בית המשפט בקביעתו, נקבע כדלקמן:

"הבריחים יהיו ממוקמים באופן שיהיה לפחות בריח אחד בכל פאה של הדלת עם מנעול רב בריחי. במקום הבריח בפאה התחתונה של הדלת אפשר להתקין, בפאה הצדדית (הצד שמותקן בו המנעול) בחלקה התחתון של הדלת, בריח נוסף על הבריח הקיים בה".

טענת התובעת כאילו מנגנון בריח הדלת ננעל רק לשני כיוונים, מנוגדת לקביעת מומחה בית המשפט בס''ק 8.2 לחוות דעתו, לפיה ''בכנף הדלת מול המשקוף מותקנת מערכת נעילה באמצעות 4 בריחים ב-4 מקומות. בריח אחד בחלק העליון, בריח שני בצד הצירים, בריח שלישי בצד הנעילה ובריח רביעי בצד בו מותקן המנעול בחלק התחתון של הדלת .....'' (ההדגשה אינה במקור). בנסיבות העניין, אני דוחה את טענת התובעת כאילו בריח דלת הכניסה ננעל רק לשני כיוונים.

בחקירתו הנגדית נשאל מומחה בית המשפט ביחס למנגנון נעילת דלת הכניסה והוא חזר ואישר את האמור בחוות דעתו, לפיו, במקום בריח תחתון בדלת הכניסה, ניתן להוסיף בריח רביעי בצד בו מותקן המנעול בחלקה התחתון של הדלת, וזאת לפי החלופה הקבועה במפמ"כ 196 (שם, עמ' 51 שורה 9 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, אמנם נכון המומחה אישר כי הוא לא ראה אישור מכון התקנים, לפיו דלת הכניסה עומדת בתקן (שם, עמ' 51 שורה 1 לפרוטוקול הדיון), אולם בהמשך חקירתו הוא העיד באומרו ''כל היצרנים במדינת ישראל עובדים בהתאם להוראות התקן. כולם עונים על אותו דבר'' (שם, עמ' 51 שורה 17 לפרוטוקול הדיון), ללמדך כי גם דלת הכניסה עונה על דרישות התקן, שאם לא כן, חזקה כי המומחה היה קובע אחרת.

ודוק, מקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בפס''ד תורג, שם דחה מומחה בית המשפט בחוות דעתו את הטענה להעדר בריח תחתון רק מה נימוק כי כיום לא מקובל לייצר דלתות עם בריח כאמור, אך משהופנו אליו שאלות הבהרה בנדון הוא השיב כי המוכר לא הוכיח כי בריח הדלת שווה ערך מבחינת חוזקו, עמידותו ואמינותו לבריח הכולל נעילה לכיוון הרצפה , ו אף הוסיף באומרו כי הוספת בריח כאמור תשפר את הנעילה.

וגם זאת, קבלת עמדת התובעת ביחס לדלת הכניסה משמעותה סטייה מקביעת מומחה בית המשפט, וכאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, אך מטעמים כבדי משקל, שלא שוכנעתי בקיומם במקרה דנן, יעשה הדבר.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות התובעת ביחס למנגנון הנעילה של דלת הכניסה.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 3,600 ₪ בשל העדר מישק הפרדה בין חיפוי קירות לחיפוי רצפה במרפסת דירתה. מומחה בית המשפט אישר את קיומו של הליקוי הנ"ל ובסעיף 8.2 לחוות דעתו קבע כי לצורך תיקונו, יש לחרוץ את הרובה ולבצע רובה גמיש ואטום במרפסת וזאת בעלות של 800 ₪. התובעת מבקשת אפוא להוסיף ולחייב את הנתבעת בהפרש העלות עבור תיקון הליקוי הנ"ל בסך של 2,800 ₪.

בהתאם לתקן 1.555.3, יש לבצע מישק הפרדה אופקי ואנכי בעוד כי הפ יתרון שאושר על ידי מומחה בית המשפט אינו נותן מענה לחלק האופקי התחתון של המישק, ואשר לצורך ביצועו נדרש לפרק שורת אריחים. לפיכך, יש לקבל את דרישת התובעת בנדון ולחייב את הנתבעת בגין הליקוי האמור בתשלום סך של 2,800 ₪, מעבר לסכום שאישר מומחה בית המשפט.

לטענת התובעת, רוחב המעבר לממ"ד הינו 70 ס"מ בנקודה הצרה ביותר, דבר המהווה אי התאמה לתקנות התכנון והבנייה , לפיהן, עד לתיקונן בשנת 2009 נדרש רוחב פרוזד ור מינימאלי של 80 ס"מ ומאותו מועד, הרוחב הנדרש הינו 90 ס"מ. מומחה בית המשפט דחה את טענת התובעת בנדון בנימוק כי אין מדובר במסדרון כהגדרתו בתקנות.

המונח "פרוזדור" מוגדר בסעיף 1 לתקנות התכנון והבניה כ- "חלק מדרך מוצא המתוחם בין קירות, מקורה ומיועד למעבר אנשים ". המונח "דרך מוצא" מוגדר באותה תקנה כ- "נתיב יציאה מבניין, הפנוי ממכשולים והכולל אחד או יותר ממרכיבים אלה.....".

בס"ק 8.3 לחוות דעת מומחה בית המשפט מופיע תשריט המקום הרלוונטי בדירה, וממנו עולה כי מדובר ברחבה המשותפת לכניסת הממ"ד וחדר שירות הצמוד אליו. בנסיבות העניין, אין לומר כי מדובר בפרוזדור, כהגדרתו לעיל, ומטעם זה אני דוחה את דרישת התובעת בנדון.

אין חולק כי התאורה והוונטה בחדר שירותי אורחים מופעלות יחד, ללא הפרדה ביניהן. לטענת התובעת, הדבר מהווה אילוץ לא סביר המחייב אותה להפעיל וונטה מרעישה כל אימת שהתאורה מופעלת, אף בהעדר צורך לכך. מכאן דרישת התובעת לחייב את הנתבעת בעלות הפרדת הוונטה מהתאורה בסך של 500 ₪. מנגד, מומחה בית המשפט קבע כי בהעדר חובה לעשות הפרדה בין הפעלת הוונטה להפעלת התאורה, אין כל ליקוי בהפעלתם המשותפת ולפיכך הוא דחה את עמדת התובעת בנדון.

התובעת והמומחה מטעמה אינם מצביעים על כל הוראה בדין – כגון תקן, מפרט – לפיה היה על הנתבעת לבצע הפרדה בין הוונטה לתאורה. בנסיבות העניין , אני מאמץ את עמדת מומחה בית המשפט ודוחה את דרישת התובעת בנדון.

לטענת התובעת, שטח הגישה בחדר שירותי אורחים מול האסלה אינו עונה על הדרישות הקבועות בס"ק 3.3.3 להל"ת (הוראות למתקני תברואה) ובתקן 1205.3 . עלות תיקון הליקוי הנ"ל בהתאם לחוות דעת מומחה התובעת הינה בסך של 4,000 ₪. מנגד, מומחה בית המשפט שלל בחוות דעתו את קיומו של ליקוי זה בנימוק כי המרחק בין הכיור לבין הקיר מולו לאחר סגירת דלת הכניסה הינו 89 ס"מ. דא עקא, בחקירתו בבית המשפט הודה המומחה כי טעה בעת שבחן מידות אלה, וזאת תחת מדידת שטח הגישה הקיים, ולפיכך נקבע כי עליו להשלים תשובתו לאחר ביצוע החישובים המתחייבים (שם, עמ' 50 שורה 11 לפרוטוקול הדיון והחלטתי שניתנה בתום הדיון). ב המשך, הגיש המומחה השלמה לחוות דעתו, אולם לגישת התובעת אין בהשלמה כל התייחסות עניינית לסוגיה שבמחלוקת.

מומחה בית המשפט אינו חולק על כך כי בהתאם להוראות ההל"ת ולתקן 1205.3, מידות שטח הגישה בחדר שירותי אורחים צריך להיות 75 ס"מ X 80 ס"מ , וזאת כעולה ממוצג ת/2 (שרטוט ראשון למעלה מצד ימין). על אף זאת , בחוות דעתו המשלימה, המומחה התייחס למרחק ים שבין האסלה לקיר שממול ובין האסלה לכיור, וקבע כאילו במצב הקיים, קיים מרווח מספיק המאפשר שימוש סביר באסלה, כל זאת תוך התעלמות ממידות שטח הגישה הנדרש על פי דין.

בנסיבות העניין יש לקבל את טענות התובעת ביחס להעדר שטח גישה מספק בחדר שירותי אורחים ועלות תיקון הליקוי הנ"ל בסך של 4,000 ₪.

לטענת התובעת, לא בוצעו תפרי הפרדה בחדר שירותי אורחים, חדר אמבטיה וחדר שירותי הורים וכי עלות תיקון הליקוי הנ"ל הינה בסך של 4,000 ₪. מומחה בית המשפט אישר קיומו של ליקוי זה, אולם הוא קבע כי התיקון יתבצע באמצעות חריץ ומישק גמיש בעלות של 1,000 ₪.

האמור בסעיף 17 לעיל נכון גם ביחס לליקוי הנ"ל. לפיכך יש לקבל את טענות התובעת בנדון ולאשר תוספת עבור תיקון הליקויים בתפרי ההפרדה בחדר אמבטיה וחדר שירותי אורחים בסך של 3,000 ₪.

לטענת התובעת, פתח האוורור בחדר האמבטיה קטן מהשטח הנדרש בהתאם לתקנה 2.2.1 לתקנות התכנון והבניה ולתיקון הליקוי הנ"ל נדרשת הוספת ונטה בעלות של 2,000 ₪. מנגד,
מומחה בית המשפט לא קיבל את דרישת התובעת בנדון, וזאת בנימוק כי בהתאם למפרט אין כנף דלת בין חדר השירות לחדר הרחצה, ולפיכך נקבע כי אין ליקוי מצד הנתבעת. בסיכומיה טענה התובעת, לראשונה, כי כנף הדלת הנ''ל הותקנה במסגרת שינויים שביצעה הנתבעת, ולפיכך הם באחריותה.

טענת התובעת כאילו הנתבעת היא זו אשר ביצעה את כנף הדלת , הינה טענה כבושה שלא נתמכה בכל ראיה ולא הוכחה כדבעי. בנסיבות העניין אני דוחה את טענ ות ודרישת התובעת בנדון.

לטענת התובעת, שטח הגישה בחדר שירותי הורים אינו עומד בדרישות ההל"ת ותקן 1205, זאת בדומה לליקוי בחדר שירותי אורחים. לפיכך נדרש עבור תיקון ליקוי זה סך של 2,000 ₪. כן טענה התובעת כי שטח החלון בחדר שירותי הורים אינו עומד בתקנות כשמנגד מומחה בית המשפט דחה טענה זו. התובעת אינה משלימה עם קביעת מומחה בית המשפט בנדון שכן לטענתה המומחה ערך מדידה הכוללת את החלק הקבוע מתחת לחלון הנפתח, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה יש לחשב אך ורק את שטח החלון המעביר אוויר ואור.

מהנימוקים שפורטו בסעיף 20 לעיל יש לקבל את טענות התובעת ביחס לשטח הגישה בחדר שירותי הורים ובהתאם לכך יש לאשר עלות תיקון הליקוי הנ"ל בסך של 2,000 ₪. מאידך, טענת התובעת ביחס לשטח החלון בחדר שירותי הורים, הינה טענה עובדתית עליה לא נשאל מומחה בית המשפט בחקירתו, ולפיכך אין לקבלה.

התובעת מלינה על כך כי הנקז במקלחת ממוקם במרכז ולא בפינה כמופיע בתכנית, וכי גובה הכיור במקום הינו 87 ס"מ, וזאת במקום 85 ס"מ כנדרש בתקן 1205.3. מומחה בית המשפט קבע כי מיקום הנקז אינו מהווה כל הפרעה וכי שרטוט מיקומו בתכנית הינו סכימטי בלבד. ביחס לגובה הכיור, מומחה בית המשפט קבע כי המידה המצוינת בתקנון הינה מומלצת בלבד וכי התובעת היא זו אשר בחרה בארון עליו הותקן הכיור. מנימוקים אלה דחה המומחה את דרישות התובעת בנדון.

בהעדר כל טעם מוצדק העומד באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לסטייה מקביעותיו של מומחה בית המשפט, אני דוחה את טענות התובעת לעניין הליקויים הנטענים.

לאור המקובץ, להלן חישוב עלות תיקון הליקויים בדירת התובעת:

סך של 9,500 ₪ כפי שנקבע בחוות דעת מומחה בית המשפט.
סך של 2,800 ₪ עבור תיקון תפרי הפרדה במרפסת דירת התובעת.
סך של 4,000 ₪ בגין העדר שטח גישה מספק בחדר שירותי אורחים.
סך של 3,000 ₪ עבור תיקון תפרי הפרדה בחדר שירות אורחים.
סך של 2,000 ₪ עבור העדר שטח גישה מספק בחדר שירותי הורים.

ובסה"כ 21,300 ₪ בתוספת מע"מ ו עלות פיקוח בשיעור של 15%, ובסה''כ 28,659 ₪ . סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן חוות דעת מומחה בית המשפט, 9.9.19, ועד להיום מגיע לסך של 29,631 ש''ח.

טענת הנתבעת כאילו הליקויים בדירת התובעת התגלו לאחר תום תקופת הבדק והאחריות, ולפיכך היא אינה זכאית לכל סעד בגינם, מועלית מן הפה אל החוץ ומבלי שהתובעת טרחה להפנות להוראות הדין הרלוונטיות בנדון.

יתירה מכך, התביעה הוגשה לא רק מכוח חוק המכר דירות, בו מוגבלת אחריות המוכר כלפי הקונה עבור ליקויי בנייה לתקופת הבדק והאחריות, אלא גם כן מכוח עילת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, ואשר ביחס אליה אין רלוונטיות לאותה מגבלה הקבועה בחוק המכר דירות.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת בנדון.

הסכם הוויתור:

כזכור, בהסכם הוויתור אישרו הקונים – הורי י התובעת – או מי מהם, כי הנתבעת ויתרה על תשלום סך של 11,00 0 ₪ המגיע לה מהחשבון שנשלח אליהם, והם התחייבו להשיב את הסכום הנ''ל, ככל ויגישו נגדה תביעה. בהתייחס להסכם הנ''ל, טענה התובעת בסעיפים 28-29 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג ת/1, באומרה:

"28. .... הנתבעת 1 הפעילה עליי לחץ לבצע איטום שלילי, והכריחה אותי לחתום על מסמך זה והחתימה מבוטלת שעה שהדבר נעשה תוך הפרת האמור בחוק המכר (דירות), עליו אין להתנות אלא לטובת הקונה. מדובר ב מסמך בלתי חוקי והוא בטל ומבוטל מעיקרו, ובפרט (לא רק) כאשר הוסף בו בכתב יד: 'כפוף לחוק המכר' והכוונה לחוק המכר (דירות). מדובר במסמך אשר נוסח על ידי הנתבעת 1 והוא מתייחס לדרישה כספית אשר מלכתחילה לא היתה מוצדקת ונכונה.
29. אני דוחה בשאת נפש את טענת הקיזוז של הנתבעת 1 ואני איני אחראית להוצאות של הנתבעת 1, ומעולם לא דרשה ממני הנתבעת 1 לשלם הוצאותיה, ולא היה זה אלא ניסיון להלך עליי אימים באמצעות טענת קיזוז חסרת שחר, אשר מהווה ניסיון להוות משקל שכנגד תביעתי (כך במקור – ר.ח.) המוצדקת" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

בסיכומיה חזרה התובעת והעלתה, במילים דומות, את הטענות כמצוטט לעיל, וזאת מבלי שטרחה להפנות להוראות החוק ולהלכה הפסוקה בנדון.

מטיעון התובעת עולה כאילו הנתבעת אילצה אותה לחתום על הסכם הוויתור, והרי אין חולק כי הנתבעת אינה צד להסכם, ומשהופנתה בחקירתה לעובדה זו, היא חזרה בה מגרסתה, והעידה באומרה:
"ש. בסעיף 28 לתצהירך את מפנה לנספח 6 (הסכם הוויתור – ר.ח.) וכותבת שכטמן הכריחו אותך לחתום על המסמך הזה ... את מאשרת שאביך חתום על זה? ....
ת. כן.
ש. אם את מאשרת שההורים שלך חתומים על המסמך למה את כותבת בתצהיר שלך ששכטמן הכריחה אותך לחתום על המסמך? לא את חתומה.
ת. שכטמן הכריחה את ההורים שלי לחתום על המסמך לקבלת המפתח, אבי הוסיף את ההערה 'בהתאם לחוק המכר'. למיטב ידיעתי לא היה חוב כי אחרת לא היינו מקבלים את המפתח לדירה . לפי מה שאני יודעת ביקשו לחתום על המסמך הזה בעקבות איחור של מסירת הדירה ולא היה חוב שהיינו חייבים אחרת לא היינו מקבלים את המפתח" (שם, עמ' 27 שורה 12 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).

מהמצוטט לעיל עולה ומתחייבת המסקנה כי אין כל אמת בטענה כאילו הנתבעת אילצה את התובעת לחתום על הסכם הוויתור. באשר לטענה החדשה כאילו הנתבעת אילצה את הוריי התובעת או מי מהם לחתום על אותו הסכם, הרי עסקינן בטענה כבושה המועלית בחצי פה, קרוב לוודאי לא מידיעה אישית אלא מפי השמועה, והיא לא נתמכה בכל ראיה או עדות של מי מהוריי התובעת. ודוק, התובעת נשאלה מדוע היא לא טרחה להזמין את אביה למתן עדות ביחס לנסיבות חתימת הסכם הוויתור, והיא מסרה תשובה בלתי משכנעת באומרה: "אני זאת שתבעתי את שכטמן ואני באתי להעיד" (שם, עמ' 27 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).

וגם זאת, מטעמים השמורים עמה, עד הנתבעת מר נהון לא נשאל בחקירתו הנגדית על נסיבות חתימת הסכם הוויתור.

לאור מכלול הנסיבות כמפורט לעיל , מתחייבת המסקנה כי אין בפי התובעת גרסה אחידה וסדורה ביחס לשאלה הבסיסית: זהות הצד אשר חתם על הסכם הוויתור, והיא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, אף לא גירדה את קצה קצהו, להוכחת הטענה כאילו ה וא נחתם בעקבות כפיה או אילוץ מצד הנתבעת.

אמנם נכון, בסעיף 7א' לחוק המכר דירות נקבע כי אין להתנות על הוראות החוק אלא לטובת הקונה. דא עקא, התובעת, ושיקוליה עמה, לא טרחה להפנות להוראת החוק הספציפית, שהסכם הוויתור, מהווה, כביכול, התניה עליה כנגד הקונה. יתירה מכך, משנדחתה גרסת התובעת ביחס לנסיבות חתימת הסכם הוויתור, הרי ממילא לא ניתן לבחון באם חתימתו מהווה, כביכול, התניה לרעת הקונה על הוראת חוק המכר דירות, אם לאו.

בנסיבות העניין, מבלי לקבוע עמדה עקרונית ביחס לנפקותו של הסכם הוויתור, יש לתת תוקף לאותו הסכם ובהתאם לכך לקזז מעלות תיקון הליקויים בדירה סך של 11,000 ₪ נומינאלית.

בהסכם הוויתור נקבע כי לסכום לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לס''ק 10(י) להסכם המכר. בס''ק 10(י) לאותו הסכם נקבע כדלקמן: ''התמורה דלעיל וכמפורט בנספח ג' צמודה למדד כדלהלן ובתוספת של 3% ריבית שנתית צמודה למדד''. בסעיף 1 לנספח ג' הנ''ל נקבעה התמורה עבור הדירה ומועדי תשלומה ובסעיף 4 לאותו נספח נקבע כי ''כל התשלומים ע''ח התמורה יהיו צמודים למדד תשומות הבניה למגורים וכאשר המדד היסודי הוא מדד חודש 8/10, כפ י שפורסם ב-15.9.10 (127.1) ובתוספת הפרשי הצמדה, כמפורט בהסכם....''(ההדגשות במקור – ר.ח.). בהתאם לעקרונות הנ''ל, הסכום שנקבע בהסכם הוויתור בתוספת ריבית והצמדה כמוסכם, מגיע להיום לסך של 17.227 ש''ח.

הדרישה לתיקון הליקויים:

בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת לקבוע באם יש להטיל על המוכר לתקן ליקויי בנייה שהתגלו בדירה, או שמא לחייבו בתשלום פיצוי כספי בגינם, יש לבחון מספר שיקולים. כך לדוגמא, כאשר מתן הזדמנות למוכר לתקן את הליקויים עלול לגרום מחלוקת ביחס לאיכות התיקונים, ומנגד פסיקת פיצוי יביא לסיום אותה מחלוקת, יש להעדיף את האפשרות של מתן סעד כספי (ר' ת"א (נצ') 288-03-09 נציגות הבית המשותף "ועד הבית חלמיש 8 רמת אלמוגי" נ' שיכון עובדים בע"מ – פורסם בנבו , שם סעיף 59). כמו כן, חלוף הזמן ממועד מסירת הדירה לקונה, הוא טעם למתן סעד כספי תחת צו עשה לתיקון הליקויים על ידי המוכר (ר' ע''א 656/99 בר שירה נ. מעונות ובנין בע''מ, פ''ד נז(5) 1, 14 ו-רע"א 4744/01 מצלאוי חברה לבניין בע"מ נ' אולפן ראובן ואח' – פורסם בנבו) . ועוד, קושי בפיקוח על ביצוע תיקון הליקויים בדירה, הנצחת הסכסוך וחוסר האמון בין הצדדים, כל אלה הם שיקולים המטים את הכף לפסיקת פיצוי כספי תחת חיוב המוכר בתיקון הליקויים בדירה.

מן הכלל אל הפרט.

טענת הנתבעת, ולפיה, התובעת לא עתרה למתן סעד לתיקון הליקויים בדירה, למעט איתור ותיקון מקור הרטיבות, בדין יסודה. כזכור, התובעת הגישה שתי חוות דעת, האחת של המהנדס מר רמי חזז, ובה התייחסות למקור הרטיבות בדירה, והשנייה של ד''ר אברהם בן עזרא, ובה התייחסות ליתר ליקויי הבנייה הנטענים בדירה. והנה, בסעיף 12 לכתב התביעה, הפנתה התובעת לחוות דעתו של בן עזרא, באומרה:

''בנוסף, בדק את דירת התובעת, המהנדס ד''ר אברהם בן עזרא ביום 27.4.17 והוציא חוות דעת ביום 1.5.17 על פיה עלות תיקון הליקויים בדירה מסתכמת בסך כולל של 53,668 ש''ח. בסכום זה על הנתבעת לפצות את התובעת.......''(ההדגשה הראשונה במקור וההדגשה השנייה הוספה – ר.ח.)

הנה אם כן, צו עשה שהתבקש על ידי התובעת לתיקון הליקויים בדירה על ידי הנתבעת, למעט הטיפול בבעיית הרטיבות, לא נדרש בכתב התביעה, ומטעם זה אין לקבל את בקשתה בנדון.

יתירה מכך, ובבחינת למעלה מהצורך, כעולה מנספח ג' להסכם, מועד מסירת הדירה לידי הקונה נקבע ליום 30.09.2012, והמועד הנ''ל חלפו כ-9 שנים, לא פחות. עובדה זו, כמו גם חוסר האמון השורר בין הצדדים והצורך בפיקוח על ביצוע העבודות לתיקון הליקויים בדירה, נסיבות אשר יסרבלו ויאריכו את סיום המחלוקת בתביעה – כל אלה מטים את הכף לטובת פסיקת סעד כספי.

חיזוק נוסף למסקנה אליה הגעתי לעיל מצאתי בעובדה כי במקרה דנן התקבלה דרישת הנתבעת לקיזוז הסכום שנקבע בהסכם הוויתור – 11,000 ש''ח נומינלית - מתוך הסכום שייפסק לתובעת בהליך. יוצא אפוא כי התובעת אינה זכאית לקבלת סעד לתיקון מלוא הליקויים בדירה, אלא רק חלק מהם, דבר אשר יסרבל ויקשה על יישום הסעד החדש שהתבקש לתיקון אותם ליקויים.

לאור מכלול הנימוקים לעיל, לתובעת ייפסק סעד כספי בגין ליקויי הבנייה שהתגלו בדירה.

עוגמת נפש:

התובעת צירפה כנספח ח' לתצהיר עדותה הראשית את ההתכתבויות שהיו בינה לבין הנתבעת ביחס לליקויים שהופיעו בדירה, ממנו עולה כי היא פנתה לנתבעת בטענות ביחס להופעת רטיבות ועובש עוד בחודש אפריל 2014. מהמועד הנ"ל ועד לפתרון בעיית הרטיבות, חלפו לא פחות מ-5 שנים ואשר במהלכן סבלה התובעת או מי מטעמה מאותה בעיה.

אכן, אין כל פסול בכך כי תחילה ניסתה הנתבעת לפתור את בעיית הרטיבות בדירה באמצעות בעלי מקצוע המועסקים אצלה. אולם, משכשלו אותן ניסיונות, היה עליה לשכור ללא כל דיחוי את שירותיהם של מומחים ובעלי מקצוע חיצוניים ולפעול בהתאם להמלצותיהם. והנה, במקרה דנן, הבדיקה הראשונה שבוצעה על ידי מומחה מטעם הנתבעת לאיתור מקור בעיית הרטיבות בדירה היתה ביום 27.07.2016, בחלוף יותר משנתיים מהמועד בו התלוננה התובעת על אותו ליקוי.

חשוב מכך, בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית של נציג הנתבעת, מר נהון, מוצג נ/1, נאמר כי הבדיקות לאיתור מקור הרטיבות בדירה והטיפול בה בוצעו באמצע שנת 2016, משמע כשנתיים ימים לאחר שהתובעת התלוננה על הופעת הרטיבות. על אותה גרסה חזר העד בחקירתו בבית המשפט (שם, עמ' 30 שורה 14 לפרוטוקול הדיון). דא עקא, משהוצגו בפני ו פניות התובעת לנתבעת עוד משנת 2014, הוא שינה את טעמו ומסר גרסה כבושה ומהוססת באומרו: "ייתכן ונעשו פעולות, לא ייתכן אני מתקן, נעשו פעולות קודם לכן...", ובהמשך: "... אם הפניות היו קודם ל-2016 אין ספק שבוצעו גם פעולות קודם לכן" (שם עמוד 30 שורות 22 ו-29 לפרוטוקול הדיון).

אין לקבל את גרסתו של מר נהון לעיל, שכן עסקינן בגרסה כבושה, היא לא מתיישבת עם הגרסה המפורטת בתצהיר עדותו הראשית ולא נתמכת בראיה כלשהי. תאמר אפוא מעתה כי תלונות התובעת ביחס להופעת הרטיבות והעובש בדירה זכו למענה מצד הנתבעת אך בחלוף כשנתיים ימים, פרק זמן שאינו סביר בנסיבות העניין.

מנגד, אין להתעלם מהעובדה כי הנתבעת לא חלקה על קביעות מומחה בית המשפט והיא ביצעה על חשבונה את הבדיקות והעבודות שהתבקשו לביטול הרטיבות בדירת התובעת, עד אשר הבעיה באה על פתרונה.

אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה כי היא סירבה להצעת הנתבעת לטפל בבעיית הרטיבות בדירה באמצעות ביצוע איטום שלילי. כזכור, מומחה בית המשפט קבע כי בשל הרטיבות במרפסת, שכבת הבט-קל שבמקום התפוררה והיה צורך לבצע איטום וריצוף מחדש במקום. כמו כן, מומחה בית המשפט נשאל בנדון, והוא השיב באומרו:

"ש. תאשר שאיטום שלילי של הזרקות לתקרת דירת התובעת מתוך דירת התובעת, לא היה משפיע על מצבו של הבט-קל המתפורר?
ת. ברור שלא היה משפיע. זה טיפול נקודתי שלא היה נוגע בנקודה הזו בכלל.
ש. תאשר לי שהמים שהצטברו שם לאורך השנים היו מוצאים את הדרך להגיע לתקרת התובעת ממקום אחר שאין בו הזרקות?
ת. אמרתי שכן. זה לא היה מונע את החדירה. ברגע שנכנסים מים מתחת לשכבת האיטום היא היתה מוצאת דרך לדירת התובעת" (שם, עמ' 46 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

בהקשר זה יש לדחות את טענת הנתבעת כאילו ההצעה לביצוע איטום שלילי הינה בבחינת פתרון ביניים עד לפתרון הכולל של הבעיה. זוהי טענה כבושה נוספת שעלתה לראשונה בעדותו של נציג הנתבעת, מר נהון (שם, עמ' 32 שורה 14 לפרוטוקול הדיון) ומכל מקום היא לא נתמכה בכל ראיה.

לאור מכלול נסיבות המקרה, לרבות הסחבת בה נקטה הנתבעת באיתור ובטיפול בבעיית הרטיבות בדירה, פרק הזמן בו סבלה התובעת מאותה רטיבות, על כל המשתמע מכך מבחינת הפגיעה ביכולתה ליהנות מדירתה ואי הנוחות שהיתה מנת חלקה, כמו גם העובדה כי הנתבעת פעלה לביצוע הבדיקות ויישום הפתרונות עליהן המליץ מומחה בית המשפט, לאור כל אלה מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי לא ממוני בגין עגמת נפש בסך של 15,000 ₪.
תיקון הליקויים בדירת השכנים שמתחתיה:

דרישת התובעת להורות לנתבעת לתקן את הליקויים שהתגלו בדירה שמתחת לדירתה, מועלית מן הפה אל החוץ, מבלי שפורטו אותם ליקויים כדבעי ומבלי שהתובעת טרחה לצרף לתביעה את בעלי הדירה הנ''ל על מנת כי עמדתם תשמע טרם מתן החלטה בבקשה למתן הסעד האמור. בנסיבות העניין, אני דוחה את בקשת התובעת בנדון.

דרישות משפחת יוגב:

אין חולק כי יוגב שיתף פעולה באופן מלא עם יתר בעלי הדין והמומחים מטעמם, כמו גם עם מומחה בית המשפט, לביצוע כל בדיקה וכל עבודה שהתבקשה במרפסת דירתם לצורך איתור וטיפול במקור הרטיבות בדירת התובעת. הגדיל לעשות יוגב משהוציא מכיסו כספים לביצוע בדיקות לאיתור מקור הרטיבות בדירה. לאור כל אלה, דרישת יוגב לחייב את הנתבעת בהוצאותיו עבור אותן בדיקות ותיקון הנזקים שנגרמו לדירתו במהלך ביצוען, בדין יסודה.

לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 2, מוצג נ/2, צורף כנספח ט' טבלה המפרטת את ההוצאות בהן נשאו יוגב בסכום כולל של 9,575 ₪. נתבע 2 לא נשאל בחקירתו הנגדית דבר וחצי דבר לעניין אותן הוצאות ואף בסיכומי הנתבעת אין כל התייחסות, הסתייגות או טענה בנדון.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבל את דרישת יוגב ולחייב את הנתבעת בתשלום סך של 9,575 ₪.

סיכום:

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

נתבעת 1 תשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, עלות תיקון הליקויים בדירתה בסך של 29,631 ₪ ובנוסף לכך פיצו י בגין עגמת נפש בסך של 15,000 ₪, ובסה''כ 4 4,631 ₪. מהסכום הנ"ל יש לקזז את הסכום שנקבע בהסכם הוויתור בסך של 11,000 ₪ נומנלית, המגיע נכון להיום לסך של 17,227 ש''ח. יוצא אפוא כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 27,404 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה, הוצאות חוות הדעת מטעמה, חלקה בשכר טרחתו של מומחה בית המשפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 14,040 ₪ (כולל מע"מ).

הנתבעת תשלם לנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, סך של 9,575 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,850 ₪ (כולל מע"מ).

מלוא הסכומים כאמור לעיל ישולמו עד ליום 05/10/2021 שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב''כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשפ"א, 03 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.