הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 58322-06-16

בפני
כבוד ה שופט אבישי רובס

תובעת

שני פסטרי בע"מ

נגד

נתבעים

  1. סמי חזן
  2. רותי חזן

פסק דין

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית - חוזית, על סך 500,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת הסכם זיכיון מיום 22.2.2015 להפעלת קונדיטוריה ובית קפה " שני" ברחוב מוריה 29 , בחיפה.

2. התובעת היא בעלת הזכות להעניק זיכיונות של רשת " שני", המפעילה קונדיטוריות ובתי קפה. היא מנהלת את סניפיה באמצעות זכיינים, חלקם בבעלותה ( מלאה או חלקית) וחלקם עצמאיים, כמו בענייננו.

סניף מוריה, נשוא התביעה, הופעל באותו מקום במשך 7 שנים על ידי זכיינית בשם א.צ. שני הר הכרמל בע"מ ( להלן " חברת א.צ. שני"), באמצעות מר אלי עשור, אשר הפעיל סניף נוסף של הרשת בקניון בנצרת עילית .

נטען, כי מאחר והזכיין היוצא נכנס לקשיים, הוא בקש להכניס זכיין אחר במקומו לסניף מוריה. התובעת סרבה לאשר מספר זכיינים שהוצעו על ידי מר עשור. במהלך חודש פברואר 2015 הציע מר עשור את הנתבעים כזכיין חלופי. התובעת אישרה את הנתבעים כזכיין חילופי, לאחר פגישת היכרות עימם. נטען, כי מנהל התובעת הבהיר לנתבעים באופן מפורש, שהסניף נכשל וכי הזכיין החדש יידרש להשקיע רבות כדי לשקם את הסניף, שכן לא היה לתובעת אינטרס להחליף את הזכיין הקודם בזכיין כושל אחר. נטען, כי גם הזכיין היוצא הבהיר לנתבעים, טרם הפגישה, את מצבו הקשה של הסניף. נטען, כי נוכח מצב הסניף והאינטרס שלה בשיקומו, הסכימה התובעת להתקשר עם הנתבעים בהסכם בעל תנאים עדיפים. התובעת הוסיפה, כי הנתבעים הציגו עצמם כאנשים אמידים, חדורי מוטיבציה, המעוניינים ללמוד את התחום ולעבור הכשרה כדרישת התובעת לצורך ניהול הסניף.

ביום 22.2.2015 נחתם הסכם הזיכיון בין התובעת, באמצעות מר רמי כהן, לבין הנתבעים. הסכם הזיכיון מבוסס על הסכם הזיכיון של סניף נצרת, שתנאיו טובים משמעותית לטובת הזכיין, בכפוף לשינויים והתאמות שנרשמו בנפרד.

במסגרת הסכם הזיכיון התחייבו הנתבעים להפעיל את בית הקפה החל מיום 1.3.2015 ולמשך תקופות השכירות והאופציה במקרקעין, כאמור בהסכמי השכירות, ולמלא אחר הוראות הסכמי השכירות במלואן, במטרה להבטיח לתובעת את ניהול בית הקפה במיקומו הנוכחי.

לאור בקשת הנתבעים, נקבע בסעיף 3.9 לתוספת, כי מר איציק ביטון ( להלן " מר ביטון") יתלמד אצל התובעת בסניף נווה שאנן במשך חודש ימים, שש שעות בשבוע, החל מיום 23.2.2015. התובעת טענה, כי מר ביטון הגיע 3 פעמים בלבד להתלמדות, לא עשה דבר, טען שהוא יודע הכל ונעלם. בפועל, אף אחד מהנתבעים או מי מטעמם לא עבר התלמדות אצל התובעת, חרף הפצרותיה. התובעת ייחסה חשיבות רבה להליך ההתלמדות ולטעמה, יש לו חשיבות מכרעת לסיכויי הצלחת הסניף, אשר פועל כחלק מרשת.

התובעת טענה, כי כחודש וחצי לאחר שהחלו הנתבעים להפעיל את בית הקפה, הם הודיעו לה שאינם מעוניינים עוד להפעיל את הסניף. התובעת עמדה על כך שלא ניתן לבטל את הסכם הזיכיון, אך לא התנגדה לכך שהנתבעים יאתרו זכיין חילופי שיפעיל את הסניף במקומם. התובעת ציינה, ש בשלב זה הרגיש מנהלה כי רומה על ידי הנתבעים, שכן הם ידעו מה מצב הסניף ולו היה יודע כי כך ינהגו, לא היה מאפשר את העברת הסניף לידיהם.

התובעת טענה, כי כל שעניין את הנתבעים היה ביטול הסכם הזיכיון. הם לא ביצעו התלמדות אצל התובעת, לא חיפשו זכיין חילופי, ניהלו את בית הקפה באופן בלתי מקצועי, שלא תאם את הסטנדרטים הנהוגים ברשת, זלזלו בתובעת ובהתחייבויותיהם והביאו לכישלון בית הקפה. נטען, כי התברר בדיעבד, שהנתבעים פעלו כך באופן מכוון, על מנת לגרום לתובעת " להקיא אותם" מסניפיה ( כך במקור - א.ר.), אולם התובעת בחרה לנהוג בסבלנות, עד למציאת זכיין חלופי, נוכח חשיבות מיקום הסניף.

התובעת הדגישה, כי למרות הזלזול שנקטו כלפיה הנתבעים ובשל חשיבות בית הקפה לרשת היא העניקה תמיכה רחבה וחריגה לבית הקפה, ובין היתר לא חייבה את הנתבעים בגין החזרת עוגות טריות שפג תוקפן, על מנת לאפשר נראות מתאימה לסניף, במטרה להביא לשגשוגו הכלכלי.

התובעת טענה, כי ביום 27.7.2015 שלחה מכתב התראה לנתבעים, בו פרטה את הפרותיהם ודרשה לתקן אותן (נספח " ג" לכתב התביעה). נטען, כי הנתבעים המשיכו בהתנהגותם המזלזלת וטענו, כי התובעת נהגה בהם בחוסר תום לב, הסתירה מהם עובדות ( מבלי שפרטו אילו עובדות הוסתרו מהם) וספקה עוגות לא טריות ובאיכות ירודה. הנתבעים הודיעו על רצונם לבטל את ההסכם החל מיום 1.9.2015 ודרשו מהתובעת להיכנס בנעלים בהסכמי השכירות, בכפוף לתשלום 90% מיתרת הפחת על השקעותיהם בסניף טרם פתיחתו, בהתאם לסעיף 19.3 להסכם. בהמשך, התנהלה בין ב"כ הצדדים חליפת מכתבים.

התובעת טענה, כי ביום 11.11.2015 הסירו הנתבעים את השלט " שני" מבית הקפה, החלו בשיפוצו והחל מחודש ינואר 2016 הפעילו במקום מסעדה איטלקית בשם " פסטו". בכך ביטלו הנתבעים את ההסכם עם התובעת, שלא כדין.

התובעת טענה, כי הנתבעים הציגו בפניה מצג שווא כאילו בכוונתם לבצע התלמדות, דרדרו את מצב בית הקפה והמוניטין המיוחסים לו, הפרו את הסכם הזיכיון וגרמו לה לנזקים קשים. התובעת עתרה להורות לנתבעים לפצותה פיצויי קיום ( לכל תקופת ההסכם, כולל אופציות - 96 חודשים) - תמלוגים בסך 326,400 ₪ ומכירת עוגות בסך של 480,000 ₪. בנוסף, דרשה התובעת פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין הרשת. התובעת העמידה את תביעתה, לצרכי אגרה, על סך של 500,000 ₪.

3. הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו, כי התובעת נוהגת להחתים זכיינים על חוזים דרקוניים, תוך הפעלת השפעה בלתי הוגנת ולחץ עליהם. נטען, כי התובעת ניצלה את חוסר הידע והניסיון של הנתבעים וקשרה קשר עם הזכיין היוצא, על מנת להעביר אליהם את חובותיו.

הנתבעים טענו, כי הזכיין הקודם ( מר עשור) היה בעלים של זיכיון בשני סניפים - בית הקפה בשד' מוריה וסניף נוסף בנצרת. הם טענו, כי הוא נקלע לקשיים כלכליים ומאחר והתובעת סרבה לשחרר אותו מהתחייבויותיו, הוא שכנע את הנתבעים, תוך יצירת קנוניה בינו ובין התובעת, לקבל את בית הקפה, בטענה שמדובר בעסק רנטבילי.

הנתבעים טענו, כי על מנת לשכנע אותם בכדאיות העסקה, הציג להם הזכיין הקודם את הסכם הזיכיון המתייחס לנצרת ( להלן " הסכם נצרת"), שם צוין במפורש שההסכם מסתיים תוך שישה חודשים, כך שבנוסף לכדאיות העסקה באופן כללי, נשמרת לנתבעים האופציה לבטל את ההסכם לאחר כשישה חודשים ולנהל במקום עסק אחר.

הנתבעים טענו, כי התובעת ניצלה את תמימותם וחוסר ידיעתם כדי לשנות את תנאי ההסכם המקורי, "השחילה" תנאי מהותי לגבי תקופת הסכם הזכיינות מבלי ליידע אותם על שינוי זה ולמעשה, הטעתה אותם תוך שיתוף פעולה עם הזכיין היוצא. הנתבעים הוסיפו, כי אין כל הסבר הגיוני מדוע התובעת השתמשה בהסכם נצרת כבסיס להסכם עימם ולא בהסכם הזכיינות של בית הקפה בשד' מוריה.

הנתבעים טענו, כי לא נוהל משא ומתן עם התובעת ולא הושגה הסכמה כלשהי לגבי תקופת הסכם הזכיינות, למעט האמור בהסכם נצרת, אשר קבע מפורשות כי כעבור שישה חודשים תסתיים ההתקשרות, וכי לו היו מסיבים את שימת ליבם לשינוי התקופה לא היו מסכימים לתנאי זה. לכן, לשיטתם, לא הייתה גמירות דעת בהתייחס להסכם הזיכיון שנחתם.

הנתבעים טענו, כי מתחילה התגלו ליקויים רבים, כגון אספקת עוגות לא טריות, תלונות לקוחות על איכות מוצרי התובעת ועוד. הם טענו, כי התובעת הפרה את התחייבויותיה. הנתבעים התריעו בפניה על הפרות אלה, וכבר כחודש ימים מתחילת הפעילות שלחו לה מכתבי תלונה. הנתבעים טענו, כי לאחר שהתברר להם המצב, הם בקשו לבדוק אפשרות של ביטול הסכם הזיכיון ונציג התובעת הבטיח שיסייע להם במציאת זכיין חילופי.

הנתבעים הכחישו את טענות התובעת בדבר ניהול רשלני של בית הקפה, שלא בהתאם לנהלי הרשת וכפרו בטענה לפיה, כתוצאה מהתנהלותם קטנה פעילותו העסקית. לטענתם, כל סניפי הרשת מתנהלים בהפסד, מפאת התנהלות התובעת עצמה.

הנתבעים טענו, כי ניסו להיפרד מהתובעת ברוח טובה, באמצעות הפעלת סעיף 19.3 להסכם, על מנת לזכות בהחזר של 90% מערך השקעתם בבית הקפה, ולשיטתם מדובר בדרישה הגיונית. הם הוסיפו, כי מחליפת המכתבים והמסרונים בין הצדדים ברור שהתובעת התכוונה לייאש את הנתבעים ולגזול מהם את ההשקעה שהשקיעו בעסק ולכן, העלתה טענות בדבר הפרות שונות.

הנתבעים טענו, כי הם ביטלו את הסכם ההתקשרות עם התובעת כדין, לאחר שהתובעת התנהגה כלפיהם בחוסר תום לב, הטעתה אותם בעת חתימת ההסכם וקשרה קשר עם הזכיין הקודם על מנת ליצור תמונה ורודה לגבי כדאיות העברת הזכיינות. לטענתם, הם הפסידו הון עתק, קרוב למיליון ₪, בגין הסכם הזיכיון, לאחר שהתברר להם שמצגיה של התובעת רחוקים מהמציאות. הנתבעים עתרו לדחות את התביעה.

4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובעת הגישה את תצהיריהם של מר רמי כהן ( מנהל ובעלים של התובעת) ומר אורן אליאס ( מנהל התפעול של התובעת) ואילו הנתבעים הגישו תצהירים של הנתבע מס' 1 ומר איציק ביטון ( מנהל בית הקפה). במסגרת דיון ההוכחות נחקרו כל המצהירים. נעשה ניסיון לפשר בין הצדדים, אולם הצדדים לא השכילו להגיע לידי הסכמות. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה

5. טרם ההכרעה בטענות הצדדים ונוכח מהות ההגנה עליה נסמכים הנתבעים, ראוי להזכיר את הנטלים המוטלים על הצדדים בהליך המשפטי. ככלל, מוטל על בעל דין הנטל להוכיח את טענותיו כלפי הצד שכנגד. לפיכך, נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של טענות ההגנה ( י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, עמ' 1723). מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית היא " הטית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע ( שם, בעמוד 1720). חובת הבאת הראיה היא חובה נלווית לנטל השכנוע, ולפיה נדרש בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. מדובר בחובה דינאמית, שעשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו ( ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006)).

בענייננו, הנתבעים מייחסים לתובעת קנוניה והטעייה. הלכה היא, כי טענות כאמור מחייבות פירוט וראיות כבדות משקל במיוחד. מוטל על בעל דין המטיל דופי בצד שכנגד נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו להביא בפני בית המשפט. אלה צריכות להיות בעלות משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי נטל ההוכחה הוא כמקובל במשפט אזרחי ( ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נגד פרץ רוזנברג מז(2) 605, ע"א 8308/00 כור מתכת בע"מ נגד מי גולן אנרגיות רוח בע"מ נז(5) 721, 728, ע"א 475/81 זיקרי יעקב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ מ(1) 589, ע"א 5663/90 הספקה חברה מרכזית לחלקאים בע"מ ( בפירוק) נגד משה גרוס מח(3) 866, 877, ע"א 7456/11 בר נוי נגד אמנון (11.4.13)). כפי שנראה בהמשך, הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם לצורך הוכחת טענותיהם בדבר קנוניה והטעייה מצד התובעת, ולו ברף הנמוך.

6. אעיר כבר בשלב זה, כי גרסת הנתבעים נסמכת בחלק גדול שלה, על דברים שנאמרו ו/או סוכמו כביכול במהלך המו"מ עם הזכיין היוצא - מר אלי עשור ( ראה עמ' 70, שורה 16 עד עמוד 71 שורה 33, עמ' 73 שורות 1 - 10 ועמ' 80 שורות 13 - 25 לפרוטוקול). אלא, שהנתבעים לא מצאו לנכון לזמן את מר עשור לעדות, לטענתם משום שלא רצה להגיע לדיון ( עמ' 105, שורות 28 - 31 לפרוטוקול) ואף לא טרחו להציג את ההסכם שנחתם ביניהם. ככל הנראה, נתגלעה מחלוקת כספית בין הנתבעים לבין מר עשור ( ראה עמ' 106, שורות 6 - 10 לפרוטוקול) ומטעם זה, בחרו הנתבעים שלא לזמן את מר עשור לעדות וניסו לגלגל את חובת הבאת העד לפתחה של התובעת. אלא, שהעד אלי עשור לא נחוץ לצורך הוכחת גרסת התובעת. עדותו נחוצה, לכאורה, לצורך הוכחת גרסת הנתבעים, ובפרט המצגים שהוצגו בפניהם טרם חתימת הסכם הזכיינות והטענה בדבר הקנוניה שנרקמה בין העד לבין מר רמי כהן, נציג התובעת. משמע, הנתבעים לא זימנו לעדות עד רלוונטי לצורך הוכחת גרסתם. הלכה היא, כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו והדבר עשוי לשמש יסוד למסקנה, שהראיה לא הובאה כיוון שהייתה פועלת לרעת אותו בעל דין ( ראה ע"א 641/87 זאב קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, מד(1) 239 וגם ע"א 373/54 אהרונסט וגורדון המוציאים לפועל של צוות המנוח הרב פישל נוימן נגד חוה נוימן, פ"ד י' 1121, 1142. הנחה ראשונית זו לרעת הנתבעים תבחן על ידי בהמשך לאור העדויות. בדומה, בחרו הנתבעים שלא להעיד את הנתבעת מס' 2, אף שנכחה לפחות בחלק מהפגישות שנערכו בין בצדדים ואין חולק, כי חתמה על הסכם הזיכיון, על נספחיו. גם עניין זה פועל לרעת הנתבעים ומכרסם במשקל ראיותיהם ובגרסתם.

7. מכאן להשתלשלות העניינים והעובדות הרלוונטיות, לפי סדר כרונולוגי, לאור הראיות השונות שהוגשו ועדויות הצדדים.

8. כאמור, התובעת בעלת רשת של קונדיטוריות ובתי קפה ומנהלת את סניפיה באמצעות זכיינים. החל משנת 2012 נוהל בשד' מוריה בחיפה סניף של התובעת, באמצעות חברת א.צ. שני, שבבעלות מר אלי עשור. במקביל, הפעילה חברת א.צ. שני סניף נוסף של התובעת בקניון בנצרת עילית.

9. במהלך חודש פברואר 2015 פנה מר עשור לתובעת וביקש לסיים את ההתקשרות בין הצדדים, בדרך של הכנסת זכיין אחר במקומו. מר עשור הציג בפני מר כהן מספר זכיינים פוטנציאליים, אולם מר כהן לא אישר אותם. בהמשך, הציע מר עשור את הנתבעים כזכיינים חלופיים, בטענה שהם מתאימים לטעמו להפעיל את בית הקפה. מר כהן נפגש עם הנתבע - מר חזן ( לא ברור האם גם גב' חזן הצטרפה לפגישה), על מנת לבדוק את האפשרות להעביר לידי הנתבעים את הזיכיון להפעיל את בית הקפה בשד' מוריה. אין חולק, כי התובעת אשרה למר עשור להתקשר עם הנתבעים כזכיינים שלה, במקומו.

מר כהן טען בתצהירו, כי למרות שלא נשאל על כך ולא נתבקש ליתן נתונים כלשהם בקשר לסניף, הוא מיוזמתו עדכן את הנתבעים בדבר מצבו הקשה של הסניף. לטענתו, נוכח החשיבות הרבה שראה במציאת זכיין מתאים לרשת, שידע להתמודד עם הקשיים הקיימים, הוא הדגיש בפני הנתבעים כי מאחר והסניף כשל תחת ניהולו של מר עשור, הרי שהזכיין שיבוא במקומו יידרש להשקיע רבות כדי לשקם את הסניף.

מר עשור חיפש זכיין שיחליף אותו, שיהיה מקובל גם על הרשת. כמי שהעביר את זכויות הזכיינות, היה זה מר עשור שניהל את המו"מ עם הנתבעים, על בסיס הסכם הזכיינות שהיה בידיו. התובעת לא הייתה חלק מהליך המו"מ ופעילותה הוגבלה לכך שאישרה את הנתבעים כזכיין חילופי מתאים, לאחר פגישה עימם, והסכימה לתת להם תנאים מועדפים ( ראה עדותו של מר רמי כהן בעמ' 20 שורות 38 - 39, עמ' 21 שורות 1 - 2, שורות 6 - 7 ועמ' 22, שורות 32 - 39 לפרוטוקול). הן הנתבע והן מר ביטון, העד מטעמו ומי שאמור היה לנהל עבורו את סניף מוריה, אישרו את הדברים בחקירותיהם הנגדיות ( ראה עמ' 80, שורות 18 - 25 לפרוטוקול ועמ' 70, שורה 10 עד עמוד 71 שורה 34 לפרוטוקול). הליך המו"מ לקראת העברת זכויות הזכיינות בסניף מוריה נוהל, אפוא, בין הנתבעים לבין אלי עשור בלבד, בעוד שהתובעת לא הייתה חלק ממנו, ולא שותפה בסוד ההתנהלות בין הצדדים.

10. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הוצג בפניהם מצג, לפיו סניף בית הקפה בשד' מוריה הוא רנטבילי, דהיינו - רווחי. טענה זו נסתרה באופן מובהק. מר ביטון טען במפורש בסעיף 4 לתצהירו, כי הוא ומר חזן בקשו לרכוש את קונדיטוריית שני בשד' מוריה, אשר נקלעה לקשיים כספיים, אולם בשלב הראשון לא הגיעו לידי הסכמות עם הזכיין אלי עשור. בהמשך, טען ביטון כי שוכנע על ידי אלי עשור שניתן לעשות ניסיון לשקם את הסניף. משמע - מלכתחילה היה ברור למר ביטון ולנתבעים, כי סניף מוריה מצוי בקשים. מר ביטון חזר על הדברים בחקירתו הנגדית בבית המשפט ( ראה עמ' 70, שורות 6 - 15 ושורות 23 - 34 לפרוטוקול). הנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי ידע עוד טרם כניסתו לעסק, כי בית הקפה מפסיד וכדבריו - "ברור שידעתי שהוא הפסיד. אמרתי שאם לא הייתי נכנס לסניף הזה, עוד חודש אלי עשור היה מתרסק" ( עמ' 80, שורות 13 - 16 ועמ' 82 שורות 8-11). נמצא, אפוא, כי עובר לחתימת הסכם הזכיינות בין הצדדים, ידעו הנתבעים שסניף מוריה מצוי בקשיים ומפסיד, לא הוסתר מהם דבר בעניין ולמרות המידע שבידיהם, הם החליטו לחתום על הסכם הזכיינות.

גם הטענה כאילו הנתבעת ניצלה את " חוסר הידע והניסיון" של הנתבעים הופרכה. במהלך המשפט התברר כי הנתבע היה באותה עת בעלים של מסעדה אחרת בשם " מיט" בחיפה, בסמוך לבית הקפה ( בעמ' 79, שורות 9 - 39 לפרוטוקול). הנתבע הפעיל את המסעדה הנ"ל במשך כשנה טרם החתימה על הסכם הזכיינות והוא המשיך להפעילה גם לאחר שנקטעו יחסי הזכיינות עם התובעת. יתירה מזאת, מר ביטון, שהיה מעורב לכל אורך הדרך במו"מ עם מר עשור, כמו גם במגעים עם התובעת, נכח בכל הפגישות, ניהל עבור הנתבעים את מסעדת " מיט" ואמור היה להתלמד אצל התובעת ולנהל גם את סניף מוריה, מצוי היטב בעסקי המסעדנות. יש בדברים אלו כדי להפריך את הטענה כאילו הנתבעים, בפרט כאשר הם נעזרים במר ביטון, היו " חסרי ידע וניסיון". אעיר, כי בחקירה הנגדית, התברר שמר ביטון מצוי בהליכי פש"ר. אלא, שהרושם שהתקבל מהעדויות שהובאו בפני, הוא שמר ביטון היה בורג מרכזי בעסקיהם של הנתבעים, מעבר ל"שכיר" ואולי אף שותף להם, בצורה כזו או אחרת. מעת לעת, נפל מר ביטון בלשונו, הן בתצהירו והן בעדותו בעל פה, עת טען, למשל, כי " רותי וסמי ואני כביכול הסכמנו לזיכיון" "סמי ואני רצינו לרכוש את קונדיטורית שני" ו"הקונדיטוריה היתה אמורה להיות פעילה על ידינו". מכל מקום, בעת החתימה על הסכם הזיכיון, לא היו הנתבעים " חסרי ידע וניסיון". כאמור, הם לא הוטעו על ידי התובעת באשר למצב סניף בית הקפה בשד' מוריה וכפי שנראה בהמשך, הם גם לא הוטעו בשום אופן בנוגע לתניות הסכם הזכיינות, לרבות תקופת ההסכם.

11. ביום 22.2.2015 נחתם בין הצדדים הסכם זיכיון. במעמד החתימה נכחו מר כהן, מטעם התובעת, הנתבעים, מר ביטון ומר אלי עשור.

הסכם הזיכיון מורכב משני מסמכים. הראשון - הסכם מסגרת, המגדיר בראשיתו את העסקה בין הצדדים, וקובע כי תנאי הסכם זיכיון נצרת (אשר נחתם בזמנו בין התובעת לבין מר עשור בנוגע לסניף נצרת) יחולו גם בה סכם הזיכיון הנוגע לסניף מוריה, בכפוף לשינויים המפורטים בו. השני - הסכם זיכיון נצרת הנ"ל, אשר נושא את חתימות הצדדים ( לרבות הנתבעים), וצורף כנספח א' להסכם הזיכיון בין הצדדים. הסכם זיכיון נצרת מפרט את התנאים הכללים לזיכיון, למשל - שימוש בסימני מסחר, אופן מתן השירות בבית הקפה ( סעיף 8), מוצרים ציוד ומזון ( סעיף 9), חובת הדרכה אצל התובעת ( סעיף 10), פרסומים ( סעיף 11) ועוד - ככל שלא שונה על ידי הוראות הסכם המסגרת.

12. הסכם המסגרת - הסכם הזיכיון בין התובעת לנתבעים, מחזיק שלושה עמודים. הסכם זה מגדיר, כאמור, בראשיתו את העסקה בין הצדדים - העברת הזיכיון להפעלת בית הקפה בשד' מוריה לידי הנתבעים, במקום הזכיין היוצא ( א.צ. שני הכרמל בע"מ).

סעיף 1 להסכם זה קובע, כי "הסכם הזיכיון אשר יחייב את החברה והזכיין הנכנס ביחס לבית הקפה יהיה הסכם הזיכיון מיום 3.9.2012 להפעלת בית הקפה במתחם דודג' בנצרת שנערך ונחתם בין החברה לבין הזכיין היוצא כאמור בהסכם הזיכיון המצ"ב כנספח א' להסכם זה המהווה חלק אינטגרלי מהסכם זה ( להלן " הסכם הזיכיון") ובכפוף לשינוים המפורטים להלן אשר יהווה חלק ממנו". סעיף זה מחיל, אפוא, את תניות הסכם הזיכיון של חברת א.צ. שני בנצרת על הסכם הזיכיון של הנתבעים בסניף מוריה, בשינויים.

סעיף 2 להסכם קובע, כי " הזכיין הנכנס מאשר כי קרא את הסכם הזיכיון וכי הוא מוכן לקבל על עצמו את מלוא ההתחייבויות הקבועות בהסכם הזיכיון בכפוף לשינוים המפורטים בהסכם זה להלן".

סעיף 3 להסכם מפרט אחד לאחד את השינויים בהסכם זיכיון נצרת אשר יחולו על הצדדים בכל הנוגע לסניף מוריה, לרבות מיקום הסניף ( סעיף 3.1), תקופת ההסכם ( סעיף 3.2), דמי הזיכיון ( סעיף 3.5), זהות המתלמד מטעם הנתבעים ( סעיף 3.9), שטרות חוב להבטחת ביצוע ההסכם ( סעיף 3.13) ושורה של פרטים נוספים.

החלק הרלוונטי לענייננו, בסעיף 3 להסכם המסגרת, קובע כדלקמן:

"3. החברה תעניק לזכיין זיכיון להפעלת בית קפה בהתאם להוראות הסכם הזיכיון בשינויים המפורטים להלן:

3.1 סעיף 2.2 במקום " במבנה המצוי בקניון נצרת" יבוא " ברח' מוריה 29 בחיפה".

3.2    במקום האמור בפסקה הראשונה בסעיף 2.2 יבוא: "הפעלת בית הקפה על ידי הזכיין תהא החל מיום 1.3.2015 ולמשך תקופת השכירות ותקופות האופציה כאמור בהסכמי השכירות נשוא המושכר בו מצוי בית הקפה ( להלן: "תקופת הזיכיון"). הזכיין מתחייב למלא אחר הוראות הסכמי השכירות במלואם ובכלל זה לשלם את דמי השכירות במועדים המתאימים ואת יתר ההוצאות החלות על השוכר במסגרתם.

במקום האמור בפסקה השניה בסעיף 2.2 יבוא " ככל שהזכיין לא יהיה מעוניין במימוש האופציה תהא רשאית החברה לשכור את המושכר במקום הזכיין בין באופן ישיר ובין באופן עקיף ( באמצעות זכיין מטעמה). במקרה שתשכור החברה את המושכר כאמור הזכיין לא יהיה רשאי להוציא מהמושכר את המחובר בחיבור של קבע ולא יהא רשאי לקבל מהחברה כל תמורה בגין השקעותיו במושכר".

כמו כן תתווסף הפסקה לאחר האמור לפיה " הזכיין מאשר כי ידוע לו במהלך תקופת השכירות ותקופת האופציה לא יהיה רשאי הוא להעביר את זכות השכירות במושכר לשום גורם שהוא, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, במישרין ו/או בעקיפין ללא קבלת אישור החברה מראש ובכתב. הזכיין מצהיר כי ידוע לו שבכל מקרה בו תועבר זכות השכירות מטרת השכירות תיוותר בית קפה שני...

3.5 סעיף 4.1.1 - במקום המילים " בשנה השניה" יבוא " מהשנה השניה ואילך יעמדו דמי הזיכיון על 2% מהמחזור החודשי לא כולל מע"מ". כמו כן ימחקו המילים " מהשנה השלישית ואילך עד לסוף המשפט...".

13. התובעת טענה, כי ההסכם, על שני חלקיו, מייצג נאמנה את ההסכמות שהושגו בין הצדדים, לרבות תקופת הזיכיון, המקבילה לתקופת השכירות בנכס בו מופעל בית הקפה.

הנתבעים טענו, כי הסכם הזיכיון להפעלת בית הקפה בשד' מוריה נחתם לתקופה האמורה בהסכם נצרת, קרי - תקופה בת 36 חודשים שהחלה ביום חתימתו - 3.9.2012). לשיטתם, ביום חתימת הסכם הזיכיון בקשר לבית הקפה בשד' מוריה נותרו 6 חודשים בלבד לזיכיון, אשר הוגדרו על ידם כ"תקופת ניסיון". לטענתם, התנאי לגבי תקופת הסכם הזכיינות שבסעיף 3.2 לתוספת " הושחל", בעורמה, תוך הטעייתם, וכי לו היה נציג התובעת מסב את תשומת ליבם לשינוי תקופת השכירות, המהווה סעיף עיקרי להסכם, לא היו מסכימים לו. לכן, לשיטתם, לא היתה גמירות דעת מצידם בעת החתימה על הסכם הזיכיון.

14. אין בידי לקבל את טענות הנתבעים ואני מבכר עמדת התובעת בעניין זה. הסכם הזיכיון, על שני חלקיו, מנוסח באופן ברור, נהיר ובלתי משתמע לשני פנים. ההסכם נחתם על ידי הצדדים בתחתית כל עמוד ובכל מקום בו קיימת תוספת בכתב יד, חתמו הצדדים בצידה.

תקופת הסכם הזיכיון הוגדרה באופן מפורש וברור בסעיף 3.2, אשר קובע כי "הפעלת בית הקפה על ידי הזכיין תהא החל מיום 1.3.2015 ולמשך תקופת השכירות ותקופות האופציה כאמור בהסכמי השכירות נשוא המושכר בו מצוי בית הקפה ( להלן : " תקופת הזיכיון")...". משמע, הזיכיון להפעיל את בית הקפה בשד' מוריה יחל ביום 1.3.2015 וימשך לאורך כל תקופת השכירות של הנתבעים בנכס, מכח הסכמי השכירות.

הנתבעים דוברים את השפה העברית. בהתאם לסעיף 2 להסכם הזיכיון, הם אישרו כי קראו את הסכם זיכיון ( נצרת) וכי הם מוכנים לקבל עליהם את תנאיו, בכפוף לשינויים שיפורטו בהמשך ההסכם . הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי קרא את שני חלקיו של ההסכם " מילה במילה" (עמ' 80 שורות 3 - 12 לפרוטוקול) וכי הוא הבין את נוסח סעיף 3.2 לאשורו ( עמ' 83 שורות 1 - 39 לפרוטוקול). יתירה מזאת, העד ביטון ( מטעם הנתבעים), שנכח במקום בעת חתימת ההסכם, הבהיר בחקירתו הנגדית כי ההסכם הוקרא בקול לנוכחים בפגישה והנתבעים הסכימו לתניות המפורטות בו ( עמ' 61 שורות 1 - 9 לפרוטוקול).

עצם העובדה שהסכם הזיכיון מורכב משני חלקים ( הסכם מסגרת לזיכיון לבית הקפה בשד' מוריה, המכיל את תניות הסכם זיכיון נצרת, בשינויים) אינה רלוונטית לטעמי ואין בה כדי לפגום במאומה מהסכמות הצדדים המפורשות. אכן, הצדדים יכלו לערוך הסכם אחד, שישלב את כלל ההוראות. עם זאת, לא נפל כל פגם בעריכת ההסכם, כפי שנעשה בפועל. ההסכם ברור, התוספות והשינויים מפורטים בו כדבעי ובכל מקום בו שונו תניות בנספח, הדבר נרשם במפורט, באופן ברור, בהסכם המסגרת. חרף עדותו המיתממת בעניין זה, אישר לבסוף הנתבע בתשובותיו לבית המשפט, כי הוא מבין את פשר נוסח סעיף 3.2, הוא מודע למשמעות ( הברורה מאליה, יש לומר) של המונח " במקום האמור בפסקה..." וכי התניות בסעיף 3.2 מחליפות תניות הרשומות בהסכם נצרת, הנספח להסכם הזיכיון ( עמ' 83 לפרוטוקול).

הנתבעים טענו, כאמור, כי התניה בסעיף 3.2 הוכנסה על ידי התובעת להסכם הזיכיון בחוסר תום לב, מבלי שתשומת ליבם הוסבה לכך. טענה זו נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית של הנתבע, שאישר כי "ההסכם הזה, הפסקה הזאת שהוא כתב אותה שלא בתום לב, ואני ראיתי את זה ואני אמרתי לו, שאתה פה משנה לי את תקופת הזכיינות, אבל היא לא רלוונטית, כי אין לי חוזה שכירות. היא מתייחסת לחוזה שכירות... (עמ' 84, שורות 5 - 8 לפרוטוקול. ההדגשות שלי - א.ר.). בהמשך, חזר ואישר הנתבע כי אכן היה מודע להוראות סעיף 3.2 להסכם הזיכיון ( עמ' 93, שורות 29 - 37 לפרוטוקול).

15. הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה, מדוע הסכים לחתום על הסכם הזיכיון, ולא בקש לתקנו, למרות שסבר, כך לשיטתו, כי נוסח סעיף 3.2 אינו עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים. בשלב זה, העלה גרסה חדשה, לפיה תיקון הסעיף נעשה בעל פה ( עמ' 85, שורות 1 - 20 לפרוטוקול). אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, מדובר בטענה חדשה המהווה הרחבת חזית אסורה.

שנית, מדובר בטענה כנגד מסמך בכתב. מסמך בכתב נהנה מעליונות על פני טענה הנשמעת בעל פה, והנטל המוטל על המבקש לסתור מסמך בכתב הוא כבד ביותר. על מנת להרים נטל כבד מסוג זה, יש להביא ראיות ממשיות ומשמעותיות ( ראה בעניין זה עת"מ ( מחוזי-חיפה) 16706-10-15 אמנור קיסריה שירותי אבטחה ומוקד בע"מ נגד מועצה מקומית זכרון יעקב (28.01.2016 ), ע"א 168/84 אלקלעי נגד בנק אוצר לחייל , פ"ד מ(2) 335 וע"א 592/65 שלי נגד בוכבזא ואח' , פ"ד כ(2) 608). בענייננו - אין בראיות שהוגשו תמיכה כלשהי לטענתו החדשה של הנתבע.

שלישית, חזקה על הצדדים כי כוונתם היתה שההסכם הוא המסמך הבלעדי המפרט את מכלול ההתחייבויות שהם קבלו על עצמם במסגרת מערכת היחסים העסקית ביניהם. יש, אפוא, ליתן תוקף להסכמותיהם, כפי שבאו לידי ביטוי במפורש בהסכם. לכן, הנתבעים אינם זכאים, להעלות טענות בנוגע להסכמות חוזיות שלא מצאו את ביטויין המפורש בהוראות ההסכם ( ראה בעניין זה ת.א. (מחוזי-ת"א) 28598-01-13 טיש נגד יוגב (13.3.2016)). כפי שנפסק בת.א. 5768-08-07 ( מחוזי-מרכז) מירון נגד LAKE MARION GOLF ESTATES LTD (2.3.2010) , הרי ש"... חופש החוזים, חשיבותו של שוק חופשי, יציבות חיי המסחר, והחשש מפיקוח יתר על מידת המוסריות שבהתנהלות העסקית - כל אלה מטים את הכף לטובת מתן תוקף להוראה חוזית המגלמת בחובה הסכמה של הצדדים לחוזה לייחד את כל ההבנות שהתגבשו ביניהם טרם כריתת החוזה - לחוזה עצמו".

הוראות סעיף 3.2, בשילוב עם יתר הוראות סעיפי החוזה, לרבות הנספח לו, מלמדות על אומד דעת הצדדים בקשר לתקופת הזיכיון. לו חפצו הנתבעים, שהיו מודעים היטב לסעיף 3.2, לשנות מהוראותיו, בפרט נוכח הטענה לפיה מדובר בתניה עיקרית (" שהושחלה" לשיטתם בחוסר תום לב), ולעגן את ההסכמה בדבר " תקופת ניסיון בת 6 חודשים", היה עליהם להעלות עניין זה במפורש ולכלול את השינוי הנטען בהסכם ( ראה בעניין זה גם ת.א. (מחוזי-ת"א) 28598-01-13, לעיל וכן, ת.א. (מחוזי-ת"א) 2545/98 פודורוז'נסקי גנאדי נגד מלונות הים התיכון בע"מ (9.9.2003), שאושר בע"א 9678/03 פודורוז'נסקי אינה ואח' נגד מלונות הים התיכון בע"מ (12.7.2004)). הטענה כאילו הנתבעים העלו את העניין בפני מר כהן במועד החתימה על ההסכם והתניה " שונתה בעל פה" באותו מועד אינה סבירה, בלשון המעטה. גם מטעמים אלו, מנועים הנתבעים מלהעלות טענה לפיה, תיקון הסעיף נעשה בעל פה.

נמצא, אפוא, כי הנתבעים קראו את ההסכם והנספח לו, הם הבינו את הוראותיו, היו מודעים היטב להוראות סעיף 3.2 בנוגע לתקופת הזיכיון ולא הוכח בפני, ולו לכאורה, כי התובעת נהגה בהם בחוסר תום לב בעת כריתת ההסכם.

16. הנתבע טען בתצהירו, כי סעיף 3.2 בהסכם הזיכיון, אשר קושר את תקופת הזיכיון לתקופת השכירות בנכס, לא רלוונטי " ולא חוקי", מאחר ובמועד החתימה על הסכם הזיכיון טרם נחתמו הסכמי השכירות ( ראה גם עמ' 84 שורות 5 - 12 לפרוטוקול). מטעם זה, כך לשיטתו, חלות התניות בהסכם נצרת, לפיהן נותרה תקופת זיכיון של 6 חודשים בלבד.

מדובר בטענה תמוהה, מתחכמת, הגובלת בחוסר תום לב. ראשית, הפסקה הראשונה בסעיף 3.2, אשר באה במקום סעיף 2.2 בהסכם נצרת, אינה מפנה להסכם שכירות ספציפי שנחתם זה מכבר, אלא, ל"הסכמי השכירות נשוא המושכר בו מצוי בית הקפה". התניה הנ"ל קובעת קורלציה בין תקופת הזיכיון לבין הסכמי שכירות של הנכס בו ממוקם בית הקפה, בין אם הנתבע חתם זה מכבר על הסכם שכירות ובין אם הוא עתיד לחתום עליו בהמשך, לצורך הוצאה לפועל של הסכם הזיכיון. פרשנות הנתבעים מלאכותית ומעקרת את תוכן התניה. שנית, הסכמי השכירות למול בעלי הנכס ( נספח " ב" לתצהירו רמי) נחתמו זמן קצר בלבד לאחר חתימת הסכם הזיכיון, בתאריכים 23.2.2015, 26.2.2015 ו - 28.2.2015 ( הראשון נחתם למחרת החתימה על הסכם הזיכיון והאחרון נחתם כעבור ששה ימים). כל אחד מההסכמים מציין במפורש כי תקופת ההסכם מתחילה ביום 1.3.2015 ( להבדיל ממועד כריתת הסכם השכירות), שהוא היום שנקבע בתוספת להתחלת הסכם הזיכיון. בנסיבות אלה, ברור שהסכמי השכירות קשורים קשר ישיר להוראות הסכם הזיכיון ונעשו גב אל גב מול התחייבויות הנתבעים שם. הנתבע חתם על הסכמי השכירות לאור הוראות הסכם הזכיינות ובפרט - לאור הוראות סעיף 3.2 , אשר קבע את אורך תקופת הזכיינות בהתאם לתקופת השכירות. שלישית, תקופות השכירות על פי הסכמי השכירות, נעו החל מ - 12 חדשים ועד 36 חודשים. לא קיימת, אפוא, קורלציה בין התקופה בת 6 החודשים, כטענת הנתבעים, להסכמי השכירות. הנתבע לא הצליח ליתן הסבר הגיוני לפער זה, למעט האמירה כי " המקום" (מיקום, יש לומר) היה טוב בשבילו ולכן בא לשני ( עמ' 90, שורות 28 - 38 לפרוטוקול). אני דוחה טענותיהם של הנתבעים בעניין זה.

17. אוסיף ואדגיש, כי טענתם העיקרית של הנתבעים, לפיה ניתנה להם " תקופת ניסיון בת 6 חודשים", שלאחריה הם זכאים לבטל את הסכם הזיכיון לא הועלתה במסגרת חליפת המכתבים בין ב"כ הצדדים. להיפך, במכתב התשובה של בא כוחם מיום 2.8.2015 בקשו הנתבעים לבטל את הסכם הזיכיון החל מיום 19.2015. אם אכן היו זכאים הנתבעים לבטל את ההסכם כעבור 6 חדשים, כשיטתם, לא ברור מדוע בקשו את הסכמת התובעת לבטלו, במקום להודיע על ביטולו. גם בחליפת המכתבים שבאה לאחר מכן (נספחים י"א 1 - 10 לתצהיר רמי כהן) לא הוזכרה ולו במילה "תקופת הניסיון" של 6 חודשים, ולא הועלתה טענה בדבר סיום ההסכם, אלא נדרש ביטול הסכם הזיכיון ו/או רכישת העסק על ידי התובעת לפי סעיף 19.3 (ראה דיון בעניין זה בהמשך). הנתבע הודה בכך בחקירתו הנגדית (עמ' 95 - 9 7 ובפרט עמוד 97 שורות 1 - 20 לפרוטוקול). נראה, אפוא, כי מדובר בטענה שנולדה אך לצורך ההגנה מפני התביעה ואין מאחוריה דבר.

אבהיר, כי הנתבעים עצמם לא פעלו בהתאם ל"הסכמות" הנטענות ובפועל - לא סגרו את בית הקפה בחודש ספטמבר 2015, אלא רק בתחילת חודש נובמבר 2015, כאשר במהלך תקופה זו המשיכה חל יפת המכתבים בין הצדדים. לו היו הנתבעים באמת ובתמים מאמינים כי תמה תקופת הסכם הזיכיון, היה בידיהם לסגור את בית הקפה כבר בתחילת חודש ספטמבר 2015 ולא להמשיך להפעילו בהפסדים ניכרים, שהגיעו לטענתם לכדי סך של כ - 50,000 מידי חודש. הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת להתנהלותו בעניין זה.

18. במהלך המשפט התברר מה עמד לאמיתו של דבר מאחורי התנהלות הנתבעים למול התובעת. העד ביטון אישר מיוזמתו בחקירתו הנגדית, כי מלכתחילה הנתבעים לא היו מעוניינים בבית הקפה לצורך הפעלתו כזכיינים של התובעת, אלא מה שעניין אותם הוא מיקום בית העסק, ה - LOCATION, כדבריו - "... ומהיום הראשון אני אמרתי לסמי, לא מעניין שני, אנחנו לא רוצים שני, אנחנו לא רוצים רשת, אנחנו רוצים את הלוקיישן..." (עמוד 71 שורות 28 - 24 לפרוטוקול וכן, ראה עמ' 77, שורות 9 - 17 לפרוטוקול).

הנתבע, שהיה זהיר יותר בלשונו, אישר אף הוא את הדברים (עמ' 90 שורות 34 - 29 לפרוטוקול). התברר, כי למעשה, הנתבעים (ומר ביטון) תכננו להקים במקום מסעדה אחרת (ראה עדותו של מר ביטון בעמ' 77, שורות 18 - 27 ועדותו של הנתבע בעמ' 90 שורות 31 - 34 לפרוטוקול).

יתירה מזאת, כפי שעולה מעדותו של מר ביטון, הנתבעים הסתירו את כוונותיהם האמיתיות מהתובעת במהלך הפגישות המקדימות עם נציגה. מר ביטון אישר בחקירתו, כי הנתבעים והוא עצמו לא מסרו למר כהן, בפגישתם עימו, כי הם מעוניינים להפעיל את בית הקפה למשך 6 חודשים בלבד ולאחר מכן, הם יעשו במקום כרצונם וכי זה הסיכום אליו הגיע עם מר אלי עשור (עמ' 38, שורות 32 - 37 לפרוטוקול). למעלה מזה, מר ביטון אישר, כי לא רק שהדברים לא נמסרו למר כהן בעת הפגישה, אלא הם הוסתרו ממנו במכוון (עמ' 72, שורה 38 עד עמ' 73, שורה 4 לפרוטוקול). מר ביטון גם טען, כי "ההבנה שאפשר לצאת לאחר חצי שנה ולעשות במקום מה שרוצים" הושגה רק מול מר אלי עשור ולא מול מר רמי כהן וכי רמי כהן כלל לא נתן לכך אישור (עמ' 73, שורות 5 - 10 לפרוטוקול).

כאשר עומת הנתבע עם טענות מר ביטון (העד מטעמו) בעניין זה, השיב תחילה בביטול - כי מדובר ב"קשקוש" (עמוד 85 שורות 25 - 31 לפרוטוקול). בהמשך, טען כי " שאני אלך נגד עצמי..." (עמ' 85, שורות 32 – 33 לפרוטוקול), ומשעומת ע ם השאלה פעם נוספת, השיב כי "ביטון לא צד לעניין בכלל, מה, מי זה ביטון" (עמ' 85, שורות 35 - 39 לפרוטוקול). הוא לא נתן הסבר מניח את הדעת לטענות ביטון, העד מטעמו, לא הצליח ליישב את הסתירה בין גרסאותיהם ולבסוף, טען כי אינו יודע מדוע אמר מר ביטון את הדברים (עמוד 86 שורות 25 - 29 לפרוטוקול).

במהלך הפגישות עם מר כהן, לא מסרו לו הנתבעים כי הם מעוניינים להפעיל את בית הקפה למשך 6 חודשים בלבד וכי לאחר מכן, הם יעשו במקום כרצונם. למעשה, גם לא הוכח בפני כי הושגה הסכמה כזו עם מר אלי עשור, שעה שהוא לא זומן לעדות והנתבעים לא הציגו את ההסכם שערכו עימו לצורך העברת הזכיינות. ממילא, כל הסכמה שהושגה בין הנתבעים לבין מר אלי עשור בקשר להפעלה של בית הקפה בשד' מוריה למשך "6 חדשי ניסיון", ככל שהיתה כזו, אינה רלוונטית ואין בה כדי לכבול אליה את התובעת. יתירה מזאת, כפי שהבהיר מר כהן בעדותו, אין גם שום היגיון כלכלי להסכמת התובעת ל"תקופת ניסיון בת 6 חדשים".

לאור הראיות שהובאו בפני, אני קובע, כי מלכתחילה הנתבעים לא היו מעוניינים בבית הקפה לצורך הפעלתו כזכיינים של התובעת לתקופת הזכיינות על פי הסכמי השכירות, אלא מה שעניין אותם הוא מיקום בית העסק. עיקר העסקה מבחינת היה מיקום בית הקפה. הסכם הזיכיון אפשר להם דריסת רגל ראשונה במקום, ומעולם לא הייתה להם כוונה של ממש להמשיך את הזכיינות לתקופה ארוכה.

19. אם נסכם את הדברים עד כה - עובר לחתימת הסכם הזכיינות בין הצדדים, ידעו הנתבעים שסניף מוריה מצוי בקשיים ומפסיד, לא הוסתר מהם דבר בעניין ולמרות המידע שבידיהם, הם החליטו לחתום על הסכם הזכיינות. הסכם הזיכיון, לרבות הנספח לו, שנחתם על ידי הצדדים, בגמירות דעת, ביום 22.2.2015, משקף נאמנה את ההסכמות ביניהם, לא הושגו ביניהם הסכמות כלשהן נוספות, לרבות "תקופת ניסיון בת 6 חודשים" והנתבעים לא הוטעו בשום אופן בנוגע לתניות הסכם הזכיינות, לרבות תקופת ההסכם, שמקבילה לתקופות הסכמי השכירות שנחתמו בין הנתבעים לבין בעלי הנכס. כל הסכמה שהושגה בין הנתבעים לבין מר אלי עשור בקשר להפעלה של בית הקפה בשד' מוריה למשך "6 חדשי ניסיון", ככל שהיתה כזו, אינה רלבנטית במערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעים והיא הוסתרה מפני התובעת במהלך החתימה הסכם הזיכיון, שאחרת לא הייתה התובעת מסכימה לחילופי הזכיינים.

20. הנתבעים טענו, כי זמן קצר לאחר תחילת העבודה בבית הקפה, התגלו ליקויים רבים בהפעלת הרשת ( סעיף 10 לתצהיר הנתבע וסעיף 12 לתצהיר מר ביטון) ובכלל זה אספקת עוגות מקולקלות, אספקת עוגות עם תאריך תפוגה קצר שלא ניתן למכור, אי אספקת הזמנות, קבלת הזמנות חסרות, קיצור תדירות אספקת העוגות בניגוד למוסכם וחשבוניות עם מחירים שונים. לתמיכה בטענותיו, צרף מר ביטון מכתב בכתב יד מיום 1.4.2015, בו רשימת עוגות שהתקלקלו, בגינן נתבקש זיכוי מהתובעת, קבלה מיום 20.9.2015 בדבר פיצוי, כביכול, של לקוח בסך 350 ₪ בגין שבירת שן, רשימה שכותרתה " ישן ולא טרי" ללא תאריך או חתימה ומכתב של הנתבע, אף הוא ללא תאריך, העוסק בחיוב במחירי צרכן במקום זכיין ובקשה לבדיקת כל תעודות המשלוח (המסמכים צורפו לתצהירו של מר ביטון כמקשה אחת, ללא סימון).

א. הרשימה שכותרתה " ישן ולא טרי" נטולת תאריך או חתימה. הנתבע ומר ביטון לא התייחסו בתצהיריהם לאמור בה או לשאלה האם המוצרים הוחלפו או זוכו על ידי התובעת, לא הוצגה אסמכתא מהנהלת החשבונות בדבר זיכוי שניתן, כביכול, בגין אותם מוצרים ללקוח ויותר מכך - אין שום אינדיקציה כי הרשימה הועברה לידי התובעת בזמן אמת.

ב. מכתבו של הנתבע בדבר חיובים לא תקינים חסר תאריך, לא הוכח כי נשלח לתובעת והוא לא גובה באסמכתא כלשהי, לרבות תעודות משלוח שגויות, כביכול, או מחירים שגויים.

ג. מכתבו של מר חזן מיום 1.4.2015 מפרט בסה"כ 4 או 5 עוגות לא טריות שסופקו, כביכול, לבית הקפה. לא פורטו מועדי האספקה ולא הוצגו אסמכתאות בדבר זיכוי, כביכול, של לקוחות בגין אותן עוגות או חלקן.

ד. באשר למסמך מיום 18.8.2015 - מדובר בקבלה ( ולא חשבונית מס), על סך של 350 ₪, שנחזית ככזו שהוצאה על ידי מרפאת שיניים ( SP-DENT CLINIC) לאחד בשם כולטוב מור. לא נרשם על גבי הקבלה בגין מה שולם למרפאה הסך של 350 ₪ ואין כל אזכור של טיפול בשן שבורה. אמנם, בשולי המסמך נרשם בכתב יד שמר מור כל טוב מאשר קבלת צ'ק ע"ס של 350 ₪ מקונדיטוריית שני ברחוב מוריה "בגין שבירת שן שקרה לי במסעדה בזמן שאכלתי פאי פירות יבשים ביום 12/8/15". עם זאת, לא צורף העתק של ההמחאה ולא הוצגו מסמכים רפואיים שיעידו על שבר בשן שנגרם ללקוח של בית הקפה. יתירה מזאת, מר ביטון לא טען בתצהירו כי המסמך נערך בנוכחותו או כי נכח בעת הארוע התאונתי הנטען. מר כולטוב מור, הנפגע לכאורה, לא הוזמן לעדות על ידי הנתבעים, והעובדה שלא עשו כן נזקפת לחובתם.

משקלם הראייתי של המסמכים הנ"ל , אם בכלל, הוא נמוך. מדובר באסופת מסמכים, שאין בה כדי להוכיח הפרה של ההסכם על ידי התובעת, ולבטח לא הפרה שהצדיקה ביטולו. הטענות בדבר אי אספקת הזמנות, קבלת הזמנות חסרות וקיצור תדירות אספקת העוגות בניגוד למוסכם לא הוכחו בראיות ובמהלך חקירתו, לא עלה בידי מר ביטון להצביע ולו על דוגמא אחת להזמנה שנתקבלה באופן חלקי ( עמ' 64, שורות 36 - 39 לפרוטוקול).

ממילא, הנקודות שהעלו הנתבעים בתצהיריהם באשר להתנהלותה או מחדליה של התובעת אינן עולות כדי הפרה של הסכם הזיכיון מצידה של התובעת וכל שכן, הן אינן מהוות הפרה יסודית של ההסכם, ש יש בה להקנות לנתבעים את הזכות לבטלו. גם אם חלק מטענותיהם היו נכונות - אך טבעי כי במהלך ניהול עסק מסוג זה, תהיינה תקלות באספקה של מוצרים או באיכותם והתובעת אף אישרה, כי לא התנגדה לזכות את הנתבעים בגין מוצרים ( ראה למשל, התכתבות במסרונים מיום 9.9.2015). נראה, כי לאמיתו של דבר, החלטת הנתבעים לסגור את בית הקפה, לא נגעה למחדלי התובעת באספקת מוצרים ( טענות שממילא שלא הוכחו). הוכח, על פי טענת הנתבעים עצמם, כי במהלך החודש הראשון להפעלת בית הקפה, נקלעו הנתבעים להפסדים, מבלי שנערכו לכך בהתאם. מאחר וממילא לא התכוונו להמשיך את הפעלת בית הקפה, הם השתמשו בטענות בדבר מחדלים של התובעת כתירוץ לבטל את ההסכם. במקום לנסות ולשקם את בית הקפה, הם החמירו את מצבם בהפרה יסודית, בדמות סגירה חד צדדית של בית הקפה והפעלת עסק אחר במקום, תוך שהם מצהירים על כוונתם לעשות כן בתוך זמן קצר מאד לאחר הפעלתו.

21. התובעת טענה, כי הנתבעים פעלו בניגוד להוראות הסכם הזיכיון - הם לא ביצעו התלמדות כנדרש, לא פעלו בהתאם להנחיות שקיבלו ממר אורן אליאס ( כאמור במכתבי ביקורת סניף) ו/או נהלי הרשת, נתנו שירות רע בבית הקפה ופגעו במוניטין של התובעת בקרב לקוחותיה.

לתמיכה בטענותיה צרפה התובעת מכתבים בדוא"ל המסכמים ביקורות שנערכו בסניף בית הקפה מתחילת פעילות הנתבעים בו ( ראה למשל דו"חות ביקורת מהתאריכים 13.3.2015, 19.4.2015 ו - 21.4.2015) ועד לסוף התקופה ( דו"חות ביקורת מהתאריכים 14.6.2015, 1.7.2015, 6.8.2015 ו - 12.11.2015), תמונות של הסניף במצב מוזנח, רשימת תכתובות טלפוניות ותלונות לדוגמא של לקוחות על שירות ו/או קופונים שלא כובדו כראוי ( ראה נספחים ג1 - 11, ד', ה1 - 5 ו - ו' לתצהירי התובעת). דו"חות הביקורת ותלונות הלקוחות נשלחו לתיבות הדוא"ל של הנתבע ומר ביטון.

22. הביקורות בסניף מוריה נערכו על ידי מר אורן אליאס, אשר נתן תצהיר ונחקר. חליפת ההודעות הטלפוניות, והתלונות מטעם הלקוחות, שהועברו לנתבעים בדוא"ל, הוצגו על ידי מר אליאס, שהיה צד להן, בצירוף תיעוד מתאים על העברתן. עם זאת, התמונות אינן ברורות, הן לא נושאות תאריכים ולא ניתן ללמוד מהן דבר.

מר אורן אליאס ערך ביקורות שוטפות בסניף מוריה מעת שהחלו הנתבעים להפעיל את בית הקפה ( הביקורת הראשונה נערכה ביום 13.3.2015, כ - 10 ימים לאחר פתיחת הסניף). ההתראות בדו"חות הביקורת שערך חוזרות על עצמן - אי ביצוע התלמדות כנדרש ועקב כך, טיפול לקוי במאפים ( אפיית יתר, התפחת יתר, לחמי מחמצת קרים ועוד), ליקויים בדרך הצגת המוצרים והגשתם ( חיתוך לא נכון של עוגות, יותר מידי עוגיות בתצוגה, ליקויים בשמירה על טריות המוצרים , הגשה לקויה של ארוחות בוקר), תצוגה לקויה, חוסר הקפדה על לבוש תקין של מדי הרשת וחוסר שליטה בפרטי התפריט.

דו"חות הביקורת ומכתביו של מר אורן אליאס בדוא"ל, הנושאים מועדים מדויקים, מפריכים את טענת הנתבעים, לפיה תלונות התובעת והביקורות מטעמה נעשו בדיעבד, רק לאחר שהנתבעים גילו את דעתם כי אינם מעוניינים להמשיך בהפעלת בית הקפה. תוכן הדו"חות, מועדיהם ובפרט הטענות החוזרות והדרישה לשיפורים, מעידים על ניסיונה של התובעת לעזור לנתבעים בשיפור השירות, תיקון הליקויים ושיקום הסניף, תוך עמידה על כך שהזכיין יפעל בהתאם להתחייבויותיו ולנהלי הרשת.

גם חליפת המסרונים בין הנתבע לבין מר אליאס מעידה כי התובעת היתה בקשר רציף עם הסניף - פיקחה על אופן הפעלתו, דאגה לעניין הפרסום על פי נהליה, הביאה תלונות של לקוחות לידיעת הנתבעים ( נספחים ה' 1 - 5 לתצהיר מר אליאס) ופעלה בעת הצורך לזיכוי ה נתבעים בגין מוצרים, כל זאת עד לשלב שבו הורידו הנתבעים את השלט " שני" מעל בית הקפה וסגרו אותו.

מר אליאס עמד בחקירתו הנגדית על גרסתו בעניין התנהלותו למול הנתבעים ( ראה עמ' 2 שורות 6 - 27, ושורות 37 - 38 ועמוד 3 שורות 1 - 2). הוא הבהיר, כי הגדלת תכיפות הביקורים בסניף מוריה נעשתה מאחר ומדובר בזכיינים חדשים והיא נועדה לעזור להם, ללמד אותם ולא " לחפש" אותם ( עמ' 7 שורות 18 - 21 לפרוטוקול). בנוסף, הדגיש מר אליאס כי בניגוד להסכם הזכיינות, לא בצע מר ביטון התלמדות וטרח להגיע לסניף נווה שאנן במשך יומיים או שלושה בלבד, במקום חודש ( עמ' 7, שורות 35 - 37 ועמ' 10 שורות 23 - 25 לפרוטוקול).

תמיכה בטענות התובעת כלפי הנתבעים ניתן למצוא דווקא בעדות מר ביטון - מי ששמש כמנהל סניף מוריה מטעם הנתבעים והגיש תצהיר מטעמם. הנ"ל אישר בעדותו כי הגיע לסניף נווה שאנן לצורך התלמדות 3 פעמים בלבד ובחר שלא להמשיך בכך משום שלטעמו למד יותר עם אלי עשור ( ראה עמ' 61 שורות 25 עד עמוד 62 שורה 5 ועמ' 64, שורות 14 - 19 לפרוטוקול). לטענתו, במסגרת אותה התלמדות הורו לו להיכנס למטבח להסתכל איך מוציאים מנות ( עמ' 63, שורות 30 - 34 לפרוטוקול). עוד הודה מר ביטון, כי ניהל במקביל, הן את מסעדת " מיט" והן את בית הקפה ( עמ' 62, שורות 11 - 38 ועמ' 63, שורות 1 - 20 ועמ' 65 שורות 13 - 16 לפרוטוקול). ברור, אפוא, כי לא היה בידיו להקדיש את מלוא זמנו ומרצו לבית הקפה, בפרט במהלך הרצתו, בתקופה הראשונה שלאחר פתיחתו. מר ביטון אף אישר, כי תלונות התובעת היו, לפחות בחלקן, מוצדקות עמ' 68, שורה 5 ושורה 10 ועמ' 69, שורות 29 - 36 לפרוטוקול).

טרונייתו של מר ביטון בעדותו, לפיה "... אם לא עשינו נכון למה אף אחד לא בא ללמד במקום איך עושים אפייה?" ( ראה עמ' 68, שורות 26 - 27) אינה במקומה. לא רק שהנ"ל התעלם במודע וזלזל בדרישות התובעת לבצע התלמדות, אלא שסבר כי אם יש לתובעת תלונות על טיב האפייה, עליה להתכבד וללמדו בסניף מוריה, בניגוד להוראות ההסכם. עמדה זו, כמו גם התנהלות הנתבע ( שאף בחר לגבות את מר ביטון עת הפסיק את ההתלמדות), מעידים על חוסר רצינות של הנתבעים והעדר רצון וכוונה אמיתיים לנהל את בית הקפה כזכיין של התובעת, במסגרת הרשת.

אני קובע, אפוא, כי הנתבעים ניהלו את בית הקפה שלא על פי הנחיות הרשת, התעלמו מבקשות התובעת לתקן ליקויים, לא ביצעו התלמדות כנדרש על ידי התובעת והפרו באופן שיטתי את התחייבויותיהם על פי הסכם הזיכיון. חרף התנהלות הנתבעים בחרה התובעת שלא לבטל את הסכם הזיכיון, אלא עמדה על קיומו ואף עשתה מאמצים לעזור להם להפעילו ולשקמו.

23. הצדדים נפגשו בחודש אפריל 2015, כחודש לאחר שהחלו הנתבעים להפעיל את בית הקפה ( עמ' 4, שורות 13 - 28 לפרוטוקול). בפגישה נכחו מטעם התובעת - מר רמי כהן ומר אורן אליאס ומטעם הנתבעים - הנתבע עצמו ומר איציק ביטון ( עמוד 5, שורות 36 - 39 לפרוטוקול). במהלך הפגישה הנ"ל ביקשו הנתבע ואיציק לסיים את ההתקשרות בין הצדדים. מר כהן העיד כי היה בהלם מן הדרישה, בפרט שעה שהועלתה בסמוך לאחר תחילת פעילות הנתבעים בסניף. למרות זאת, הוא הסכים שהנתבעים ימצאו זכיין חילופי במקומם ( עמו 5 שורות 38 - 39 ועמ' 6 שורות 1 - 5 לפרוטוקול). אציין, כי הנתבעים עמדו על כך שמר כהן יפעל אף הוא לחיפוש זכיין חילופי. בנקודה זו אין למעשה מחלוקת אמתית, שהרי התובעת אכן הציעה מטעמה זכיין חילופי ( בשם אביחי) אך הדבר לא נסתייע ( ראה עמ' 6, שורות 32 - 36 לפרוטוקול וכן, ההתכתבויות בין הצדדים).

מר כהן העיד בחקירתו הנגדית, כי במהלך הפגישה הודיע הנתבע שלא יהיה מעוניין להמשיך את ההסכם מעבר ל - 6 חודשים, מאחר והוא מבקש להפוך את בית הקפה למסעדה או סניף של " מיט" שבבעלותו ( עמ' 42 שורות 38 - 39 ועמ' 43 שורות 1 - 12 ושורות 36 - 39 לפרוטוקול). מר כהן טען כי הרגיש מרומה, שכן ניכר היה בשיחה שהנתבעים כלל אינם מעוניינים להיות זכיין של התובעת ( עמ' 44 שורות 6 - 14 לפרוטוקול). תמיכה לדבריו נמצא בעדות מר אליאס, שהבהיר אף הוא, כי הנתבעים ביקשו שלא להישאר בסניף וכי מר כהן הופתע מהבקשה (עמ' 5, שורות 38 - 39 ובעמ' 6, שורות 1 - 5 לפרוטוקול).

הנתבע מצדו, אישר כי הודיע שאינו מעוניין להמשיך והציע למר כהן שלוש אופציות - התובעת תיקח את הסניף לניהולה בתמורה להשקעותיו לפי סעיף 19.3 להסכם, התובעת תמצא עבורו זכיין חילופי לשביעות רצונו או שיישאר לתקופת התחייבותו ויעשה אח"כ כרצונו ( ראה עמוד 45, שורות 18 – 32 ועמ' 87 שורות 33 - 36, עמ' 44, שורות 4 - 21, עמ' 82, שורות 13 - 20 ועמ' 91, שורות 10 - 15 לפרוטוקול). מר ביטון טען אף הוא בעדותו, כי הנתבע הציע שלוש אופציות, אף שתאר אותן באופן שונה - מר כהן יביא זכיין, לחילופין - ישלם חצי מסכום ההשקעה שלהם במקום, או שהנתבעים יעזבו את בית הקפה בתוך 3 חודשים ( עמ' 75, שורות 12 - 32 לפרוטוקול).

24. השאלה אילו שלוש אופציות העלה הנתבע בפני מר כהן בפגישה ביניהם אינה רלוונטית לצורך הכרעה בתביעה, הגם שאין חולק שהאפשרויות הנזכרות לעיל, בנוסח זה או אחר, עלו בהמשך במסגרת חלופת המכתבים בין באי כוח הצדדים. עם זאת, אין חולק כי הנתבע הביע בפגישה עמדה ברורה לפיה, אין בכוונתו לקיים את הסכם הזיכיון. כפי שקבעתי לעיל, מלכתחילה לא היה לנתבעים כל עניין בהסכם הזיכיון, אלא הם היו מעוניינים במיקום בית הקפה בלבד לצורך הפעלת עסק אחר ולכן גם לא עשו כל ניסיון אמיתי להפעיל את בית הקפה כזכיין של התובעת.

25. חליפת המכתבים בין ב"כ הצדדים, החלה במכתב באת כוח התובעת מיום 27.7.2015 ( נספח א' לכתב התביעה) והסתיימה במכתב ב"כ הנתבעים מיום 11.10.2015. ביום 11.11.2015 סגרו הנתבעים את בית הקפה והורידו את השלט " שני". בהמשך, עמד בית הקפה ריק במשך תקופה בת כשלושה חודשים ובמהלך חודש פברואר 2016 פתח הנתבע במקום מסעדה איטלקית בשם " פסטו" (ראה עמ' 91, שורות 2 - 6 לפרוטוקול). מסעדת " פסטו" פעלה במקום במשך כשנתיים ( עמ' 72 שורות 23 - 24 לפרוטוקול).

26. במכתבו מיום 2.8.2015 הודיע ב"כ הנתבעים על רצון הנתבעים לסיים את ההסכם, לאור הפרות מצידה של התובעת. במסגרת מכתב זה נאחזו הנתבעים בסעיף 19.3 להסכם הזיכיון ודרשו שהתובעת תרכוש מהם את בית הקפה בתמורה לסכום השווה ל - 90% מערך השקעתם במקום. במסגרת מכתבה מיום 10.08.2015 השיבה התובעת כי הנתבעים מפרים את הסכם הזיכיון לאורך כל הדרך בטענות שווא וכי סעיף 19.3 אינו חל במצב הדברים האמור. עוד התריעה ב"כ התובעת, כי סיום חד צדדי של הסכם הזיכיון מהווה הפרה של ההסכם והנתבעים מתבקשים לתקן לאלתר את התנהלותם ולחילופין, למצוא זכיין אחר שיאושר על ידי התובעת.

סעיף 19.3 המצוי בנספח ( הסכם נצרת), קובע כי "למרות האמור לעיל, במקרה של ביטול הסכם זה מכל סיבה שהיא, לאחר מכירת שליטה בחברה ו/או העברת ו/או מכירת זכויות החברה לפי חוזה זה - עם פינוי המושכר על ידי הזכיין, תשלם החברה או מי שיבוא במקומה, על פי העניין, לזכיין סכום השווה ל - 90% מיתרת הפחת על השקעות הזכיין במושכר שטרם הופחתה , כאשר לצורך כך ייפרס הפחת על פני חמש שנים...". סעיף זה עוסק במצב של ביטול הסכם הזיכיון לאחר מכירת השליטה בתובעת ו/או העברה ו/או מכירה של זכויות התובעת על פי הסכם הזיכיון, והוא לא חל בענייננו. לפיכך, הנתבעים לא היו זכאים להשבת סכום השווה ל - 90% מיתרת הפחת על ההשקעות במושכר, ככול שטרם הופחתו על פי הסכם הזיכיון. הנתבע אכן אישר בחקירתו הנגדית, כי סעיף 19.3 אינו חל בעניינם של הצדדים ( ראה עדותו בעמ' 88 - 87 לפרוטוקול). הדבר לא הפריע לנתבעים, באמצעות ב"כ, לדרוש מהתובעת תשלום בשיעור 90% מהשקעתם, כנגד העברת החזקה בסניף לידיה. דרישה זו נדחתה על ידי התובעת, ויש לומר - בצדק, מאחר והיא אינה מעוגנת בהסכם שנכרת בין הצדדים.

במסגרת מכתבו מיום 11.8.2015, לאחר פגישות שנערכו בין הצדדים, "איים" ב"כ הנתבעים כי ייאלץ לייעץ לנתבעים להגיש תביעה לביטול ההסכם. הוא טען, כי התובעת נהגה בנתבעים בחוסר תום לב והטעתה אותם בעת החתימה על ההסכם ( טענה שנדחתה על ידי, כאמור לעיל). הוא הבהיר, כי ייעץ לנתבעים להמשיך ולנהל את העסק עד ליום 1.11.2015, והתובעת התבקשה להביא זכיין אחר במקומם.

במכתבה מיום 16.9.2015 השיבה ב"כ התובעים, כי התנהלות הנתבעים גורמת לתובעת נזק כלכלי ותדמיתי רב, כי החובה לחפש זכיין חילופי מוטלת על הנתבעים וכי הם נדרשים פעם נוספת לפעול בהתאם להוראות הסכם הזיכיון.

חליפת המכתבים וההאשמות ההדדיות המשיכה. התובעת סרבה לדרישת הנתבעים לשלם להם תמורה בשיעור של 90% מהשקעותיהם כנגד מסירת הנכס לידיה לצורך הפעלתו על ידי זכיין אחר מטעמה, ואילו הנתבעים סרבו להצעתה של התובעת, על בסיס סעיף 2.2 להסכם, להעביר לידיה את המושכר ללא כל תמורה.

בסופו של דבר, במכתבו מיום 11.10.2015 הציב ב"כ הנתבעים אולטימטום לפיו, אם עד ליום 30.10.2015 לא תתפוס התובעת את המושכר לצורך הפעלתו על ידי זכיין אחר, יסגרו הנתבעים את הקונדיטוריה ויפעילו בה עסק חדש החל מיום 1.11.2015. בין אם נראה במכתב זה משום הודעת ביטול של הסכם הזכיינות ( ואיני סבור כי כך הדבר) ובין אם נראה בו אך ראייה בדבר הפרה צפויה של ההסכם - התוצאה זהה. הלכה למעשה, בסוף חודש אוקטובר 2015, הסירו הנתבעים את השלט " שני" מעל המושכר, סגרו את בית הקפה וכשלושה חודשים לאחר מכן החלו להפעיל במקום עסק אחר. בפעולות חד צדדיות אלו הפרו הנתבעים באופן יסודי את הסכם הזכיינות.

27. הנתבעים הפרו באופן יסודי את הסכם הזכיינות ולכן, זכאית התובעת לפיצויים בעד הנזק שנגרם לה עקב ההפרה ותוצאותיה, בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק החוזים ( תרופות), תשל"א - 1970. פיצוים אלו נועדו להעמיד את התובעת ( הנפגעת) במצב בו היתה אלמלא ההפרה, לרבות רווח שנמנע ממנה עקב הפרת החוזה ( ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נגד זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ (3.4.2006), ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נגד אלי בלום (29.1.2015) וג. שלו, י. אדר, דיני חוזים - התרופות, בעמ' 45-46).

התובעת טענה לנזקים בשלושה ראשי נזק - תמלוגים ממחזור פעילות בית הקפה, אחוזים ממכירת עוגות ופגיעה במוניטין.

נזק עקב הפסד תמלוגים ממחזור הפעילות

א. נזקיה של התובעת בגין הפסד תמלוגים ממכירת עוגות ייגזרו בחישוב מתמטי של מכפלת תקופת הסכם הזיכיון באחוז ממחזור המכירות החודשי הצפוי של הנתבעים, הכל בצירוף מע"מ.

ב. בהתאם לנתונים שהציגה התובעת על פי חשבוניות שהפיקה לנתבעים, על בסיס נתוני המכירות, (נספח יד' לתצהיר מר כהן), מחזור המכירות הממוצע של הנתבעים בתקופה החל מחודש מרץ 2015 ועד לחודש ספטמבר 2015, בה הפעילו הנתבעים את בית הקפה, עמד על סך של 116,025 ₪. נתונים אלו אושרו בחקירתו הנגדית של מר כהן (ראה סעיף 33.1 לתצהיר מר כהן וכן, עדותו בעמ' 52, שורות 21 - 27 לפרוטוקול). הנתבע אישר אף הוא בחקירתו הנגדית, כי מחזורי המכירות עמדו לטעמו על 109,000 ₪ - 130,000 ₪ ₪ וכי העביר לתובעת תמלוגים בהתאם.

רכיב מחזור המכירות בראש הנזק של הפסד התמלוגים נקבע לפי יכולת הזכיין הספציפי, קרי - הנתבעים, ולא על פי ציפייה או תחזית אחרת של התובעת, אופטימית ככל שתהא. אני קובע, אפוא, כי מחזור המכירות הממוצע של הנתבעים בבית הקפה, על פי יכולתם, מגיע כדי סך של 116,000 ₪.

ג. בהתאם לסעיף 3.5 להסכם הזכיינות וסעיף 4.1.1 לתוספת ( הסכם נצרת), במהלך השנה הראשונה היה על הנתבעים לשלם אחוז אחד (1%) מהמחזור החודשי והחל מהשנה השנייה ואילך היה עליהם לשלם שני אחוזים (2%) מהמחזור החדשי.

ד. תקופת הסכם הזיכיון נקבעה, כאמור, בסעיף 3.2 להסכם - החל מיום 1.3.2015 ולמשך תקופת השכירות והאופציה כאמור בהסכמי השכירות של המושכר בו נמצא בית הקפה. לטענת התובעת, מדובר בתקופה של 10 שנים או לכל הפחות 8 שנים, קרי - תקופת השכירות של הזכיין הקודם בניכוי התקופה בה ישב במושכר, ואילו לטענת הנתבעים - מדובר בתקופה של 6 חודשים, היא " תקופת הניסיון", מכוח המועדים שנקבעו בהסכם נצרת מול הזכיין הקודם.

אין בידי לקבל את עמדת מי מהצדדים בעניין זה. אין מקום לבסס את אורך תקופת השכירות על הסכמי שכירות של הזכיין הקודם, כטענת התובעת, מה עוד שהם לא הוגשו כראייה בתיק זה, אלא, יש לקבוע את תקופת הזכיינות בהתאם לאמור בהסכמי השכירות עליהם חתמו הנתבעים. מנגד, כפי שקבעתי לעיל, אין ממש בטענת הנתבעים לפיה, מדובר בתקופת ניסיון של ששה חודשים.

הנתבעים חתמו על שלושה הסכמי שכירות, שתוקפם החל מיום 1.3.2015 ואילך. הסכמי השכירות למול אביגדור המאירי ורג'ינה רנה - חורב הם לתקופה בת שנה, בעוד שההסכם למול נעמי גולדשמידט הוא לתקופה בת 3 שנים, כאשר בכל אחד מההסכמים אופציה להארכתם, הנתונות לשיקול דעת השוכר. ברור, כי הסכמי השכירות הקצרים הולכים אחר ההסכם הארוך, המציין את מלוא היקף ההתחייבות לשכירות של הנתבעים במקום, שכן אם לא יפעילו הנתבעים את האופציה להארכת ההסכמים הקצרים, לא יהא באפשרותם לשכור את הנכס בו ממוקם בית הקפה והם יחשבו כמפירים של הסכם השכירות למול גב' גולדשמידט. משמע - הסכמי השכירות, כמכלול, נכרתו לתקופה של 36 חודשים, שהיא תקופת הסכם הזיכיון המחייבת. האופציות שניתנו לנתבעים בכל אחד מהסכמי השכירות נתונות לשיקול דעתם ולא ניתן לכפות עליהם להפעיל זכותם זו בכל מקרה. מכאן שלא ניתן לגזור מכוחן התחייבות להמשיך בשכירות ו/או בהסכם הזיכיון, כטענת התובעת.

הלכה למעשה, הנתבעים אכן המשיכו להחזיק בנכס במשך 36 חודשים, על פי התקופה שנקבעה בהסכם השכירות למול גב' גולדשמידט והפעילו במקום מסעדה אחרת בשם " פסטו" (ראה עדויות מר ביטון והנתבע בעמ' 72 שורות 21 - 24 ועמוד 91 שורות 2 - 10 לפרוטוקול, בהתאמה). הנתבעים בחרו להמשיך את הסכמי השכירות שכרתו עם אביגדור המאירי ורגינה רנה - חורב לשנתיים נוספות, כך שאלה יהיו תואמים להסכם השכירות הארוך ( מול נעמי גולדשמידט). הם ניצלו את מלוא התקופה שעמדה לרשותם (36 חודשים) במושכר לצורך הפעלתו המסחרית - 6 חודשים כסניף של התובעת ויתרת הזמן כמסעדה עצמאית בשם " פסטו" - ורק לאחר מכן פינו את המושכר. תקופת הסכמי השכירות עמדה על 36 חודשים בפועל וזו גם התקופה המחייבת לצורך הסכם הזיכיון עם התובעת.

מאחר ובמהלך החודשים מרץ עד סוף ספטמבר 2015 ( 7 חודשים) שלמו הנתבעים לתובעים את התגמולים המגיעים לה כנגזרת ממחזור ההכנסות שלהם על פי הסכם הזיכיון יש לנקות תקופה זו מתקופת הסכמי השכירות, לצורך חישוב הנזק שנגרם לתובעת. לכן, תילקח בחשבון תקופה בת 29 חודשים בלבד.

ה. בגין כל אחד מחמישה החדשים הראשונים, החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש פברואר 2016 ( כולל), זכאית התובעת ל - 1% ממחזור המכירות החדשי (116,000 ₪) ובסה"כ - 5,800 ₪, בצירוף מע"מ. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאמצע תקופה, מסתכם לסך של 7,142 ₪.

בגין 24 חודשים נוספים, החל מחודש מרץ 2016 ועד לחודש פברואר 2018 ( כולל) זכאית התובעת ל - 2% ממחזור המכירות (116,000 ₪) ובסה"כ - 55,680 ₪, בצירוף מע"מ. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאמצע תקופה, מסתכם לסך של 67,993 ₪.

הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפסד תמלוגים מסתכם לסך של 75,135 ₪.

הפסד רווח בגין אי מכירת עוגות

ו. נזקיה של התובעת בגין הפסד רווח עקב אי מכירת עוגות נגזר ממכפלת תקופת הסכם הזיכיון ב - 8% מהיקף הקניות החודשי של עוגות בבית הקפה, בצירוף מע"מ.

ז. אין חולק, כי מחזור הקניות הממוצע של העוגות עמד על סך של 40,000 ₪, כטענת התובעת ( ראה עדותו של הנתבע בעמ' 49, שורות 5 - 9 לפרוטוקול).

ח. בגין 29 חודשים, החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש פברואר 2018 ( כולל) , זכאית התובעת ל - 8% מהיקף הקניות החודשי של עוגות בבית הקפה (40,000 ₪) ובסה"כ - 92,800 ₪, בצירוף מע"מ.

סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאמצע תקופה, מסתכם לסך של 113,320 ₪.

נזק בגין פגיעה במוניטין

ט. התובעת טענה, כי סגירת סניפים היא דבר המיוחס לרשתות כושלות, הגורר אחריו הדרת רגלי הלקוחות מיתר סניפי הרשת ופוגע באטרקטיביות שלה בהענקת זיכיונות. לטענתה, סגירת הסניף בשד' מוריה מהווה פגיעה קשה במוניטין שלה והיא העריכה את נזקיה בגין פגיעה במוניטין בסך של 200,000 ₪.

י. התובעת לא הוכיחה בראיות כי סגירת הסניף בשד' מוריה גרמה לה לפגיעה במוניטין ולא הוגשה על ידה חוות דעת מומחה שתעגן את טענותיה בעניין זה. התובעת לא הציגה נתונים כלשהם שיעידו על ירידה בהכנסות הרשת עקב סגירת הסניף, היא לא הביאה עדים בעניין זה ולא הוכיחה כי נדרשה להוצאות עודפות לצורך ייצוב מיתוגה באמצעות פרסום נוסף או כי נפגעה באופן כלשהי האטרקטיביות שלה בהענקת זיכיונות. למעט הצהרות סתמיות של מר כהן, לא הוכח דבר בעניין זה. אני דוחה, אפוא, את טענותיה של התובעת במישור זה.

28. סיכומה של נקודה זו, הפיצוי המגיע לתובעת עקב הפרת הסכם הזכיינות מסתכם לסך של 188,455 ₪ (כולל מע"מ).

סיכום

29. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 188,455 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת את אגרות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 28,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ט, 06 יוני 2019, בהעדר הצדדים.