הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 5355-07-19

מספר בקשה:6
בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

המבקשת/הנתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ

נגד

המשיבה/התובעת
פלונית

החלטה

לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן "חוק הפלת"ד").
המשיבה, ילידת 19 77, נפגעה בתאונת דרכים ביום 18.1.17.
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.
לתובעת נקבעה נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה של שנה מיום 1.4.17 ועד 1.4.18 בגין תגובה פוסט-טראומטית אצל אישיות עם קווים אובססיביים, אך הועדה הרפואית מדרג ראשון בהחלטתה מיום 10.4.18 קבעה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה מאחר ומדובר בתגובה נוירוטית על רקע אישיותי.
ערר שהגישה המבקש ת על החלטה הועדה הרפואית, התקבל ע"י הועדה הרפואית לעררים ביום 23.12.18 ונקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 34(ב)(3) לתקנות המל"ל.
לטענת המבקשת, הנכות שנקבעה אינה משקפת את מצבה הרפואי של התובעת לאשורו. שכן סעיף 34(ב)(3) לתקנות המל"ל קובע נכות בשיעור 20% בגין מצב של רמיסיה עם סימנים קליניים קלים, צורך בטיפול תרופתי עם הפרעה בינונית בתפק וד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה. אולם, הערת היועץ הפסיכיאטר מטעם המל"ל, אליו הופנתה התובעת פעם נוספת ע"י ועדת הערר, על צורך בטיפול תרופתי, התבססה על רישום בודד משנת 2017 עת נקבעה הנכות הזמנית, אך בפני אותו מומחה , שבדק את התובעת בשנת 2018 , לא עמד כל מסמך עדכני , והוא אף לא טרח לשאול אותה האם היא נזקקת לטיפול תרופתי. מנגד , התובעת עצמה כבר בועדה הרפואית לתום זמניות אמרה כי איננה נמצאת בטיפול פסיכיאטרי ואינה מטופלת תרופתית, ודי לעיין בדו"ח התרפות שהיועץ לא טרח לבקש, בכדי ללמד כי התובעת לא נזקקה לשום תרופה בתחום הנפשי מאז התאונה. מוסיפה המבקשת, כי טענתה העיקרית של התובעת בהקשר של הפרעה בינונית בתפקוד, הינה כי היא נמנעת מנהיגה, אך טענה זו נסתרת מתוך דבריה של התובעת עצמה , שליועץ הראשון אצלו נבדקה, מסרה כי מכריחה את עצמה לנה וג, ובועדה הרפואית מיום 10.4.18 מסרה כי היא נוהגת רק מהבית לעבודה . מכאן שאינה נמנעת כליל מנהיגה כפי שטענה בוועדת הערר.
באשר להגבלה הבינונית של כושר העבודה, טוענת המבקשת כי התובעת אמנם מתלוננת על כך שנאלצה לעזוב את עבודתה, אך זאת בשל הקושי בנהיגה ואינה מתלוננת על קושי כלשהו בביצוע עבודתה כמורה , ואף העידה כי היתה בטיפול פסיכולוגי שעזר . יתרה מזו, התובעת מציגה בפני המומחה תמונה שגויה כאילו היא עובדת כמורה זוטרה, שעה שבפועל היא עובדת כמורה למתמטיקה במשרה מלאה לצד היותה מחכנת כיתה י' ובמקביל עוסקת במתן שיעורים פרטיים. מכאן, מסקנות הועדה הרפואית אינן מעוגות בתיעוד העובדתי והרפואי הרלבנטי , ומבוססות על נתונים שגויים וחסרים בנושאים היורדים לשורשו של עניין.
לטענת התובעת , ההליך בביטח הלאומי, ש במהלכו נבדקה ע"י ועדות רפואיות התנהל כשורה וללא רבב. תלונותיה באשר למצבה הרפואי היו ברורות, עקביות וממחישות היטב את פגיעת הנפשית . התובעת תיארה בפני הועדות ממה היא סובלת, שיתפה פעולה כדבעי , הסכימה לבדיקות הפורמליות , וענתה על כל השאלות , כאשר מול הועדות לרבות מול היועץ הרפואי, ד"ד קירש עמד כל החומר הרפואי, לרבות סיכום טיפול אצל הפסיכאטרית, ד"ר סבטלנה לבנטמן , שהציעה תוכנית טיפול לפיה פנתה התובעת לטיפול פסיכאטרי אובחנה כסובלת ממחלה נפשית , והומלץ לה על טיפול מקיף הכולל טיפול תרופתי. מוסיפה התובעת, כי אל לה לנתבעת לקבוע מהו היקף החומר הרפואי הנדרש לועדה הרפואית על מנת לבסס החלטתה ואל לה לקבוע אילו שאלות תישאלנה בועדה ואילו מסמכים יעמדו בפניה. הנתבעת לא הביאה שום מסמך אשר ממנו ניתן להסיק כי מבחינה רפואית חלה טעות באבחנה ובאחוזי הנכות שנקבעו לתובעת . עוד טוענת התובעת, כי משאובחנה כסובלת ממחלה נפשית, זכותה לטפל במחלתה כראות עיניה , וההמלצה לטיפול תרופתי הינה בגדר המלצה בלבד . לגופו של סעיף 34(ב)3, טוענת התובעת כי לא בכדי מתקין התקנות השתמש בלשון הסעיף –"קיים צורך בטיפול תרופתי" ובסעיף מתחתיו, 34(ב)4 בחר להוסיף את המילה "קבוע" מה שמלמד על הבדל בין הדרישה לטיפול קבוע, לעומת היעדר דרישה כזו , שלמעשה די בכך שהומלץ לנפגע ליטול תרופות. באשר לסתירות לכאורה בתלונות התובעת באשר לנהיגה, טוענת התובעת כי אין סתירה , אמרותיה משלימות אחת את השנייה , והכוונה ברורה ולפיה היא מתקשה לנהוג ומנס ה להימנע מנהיגה שאינה חי ונית. עוד טוענת התובעת , כי ישנם היבטים אחרים המביאים לידי ביטוי את ההפרעות מהן היא סובלת, כך תלונתה בפני היועץ מיום 16.9.18 לפיה כל הבית נפגע ולא רק היא. לעניין ההגבלה על כושר העבודה, טוענת התובעת כי הפגיעה הנפשית משפיעה לרעה על תפקודה בעבודתה , ועקב התאונה גם נעצר נתיב התקדמותה ו היא נאלצה לעבור ללמד בבית ספר אחר. ביחס לשיעורים הפרטיים טוענת התובעת כי המודעה אליה הפנתה הנתבעת, פורסמה ע"י היישוב אליו עברה ולא ע"י התובעת עצמה, כמקובל ונהוג לעשות כלפי הנכנסים ליישוב, כאשר בפועל ובשל הקושי והרצון להתפרנס, היא העבירה שיעורים בודדים לשני תלמידים לתקופה זמנית קצרה. לחילופין , גם ב הנחה שאכן עסקה בעיסוק נוסף, יש לראות בכך צעד מבורך , כאשר התובעת מנסה למצוא אפיקים חדשים מלבד עיסוקה כמורה . עוד טוענת התובעת, כי אין בשוני בין הועדות הרפואיות במל"ל כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, ובענייננו הנתבעת לא ציינה טעמים מיוחדים המצדיקים זאת והסתמכה על כך שוועד ת הערר בחרה לקבל את ערר התובעת וככל שינשה טענה לחוסר הנמקה בהחלטת ועדת הערר בעניין הקשר הסיבתי, כבר נפסק שבית המשפט לא יתיר הבאת ראיות לסתור במקרה בו נתקל בהנמקות שאינן מפורטות דיין או כשיש ספקות באשר להחלטה בעניין הרפואי.
בתשובה לתגובה, הוסיפה וטענה הנתבעת, כי אין בתגובה תשובה עניינית לטענה כי התובעת אינה נזקקת לשימוש תרופתי כנדרש בתקנה, ודי בנתון זה שלא היה בידיעת הוועדה בכדי לשמוט את הביס מתחת להחלטת הוועדה. מהתגובה עולה גם שהתובעת אכן נתנה שיעורים פרטיים בנוסף לעבודתה כמורה, וכן לא הוכחש שהיא נוהגת ולפיכך קיימת אפשרות כי שיעור הנכות שנקבע הינו גבוה מהמתאים והנכון בנסיבות, ובשל העובדה שלא מדובר בקביעת מומחה מטעם בית המשפט, אין אפשרות לברר נקודה זו לא בדרך שאלות הבהרה או חקירה נגדית.
דיון והכרעה
כידוע, הבאת ראיות לסתור על פי סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, תתאפשר במשורה, במקרים חריגים בלבד.
(ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 82); רע"א
4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח 1996 בע"מ).

קיימים שני סוגי טעמים מיוחדים העשויים להצדיק הבאת ראיות לסתור. הראשון – טעמים משפטיים, כגון: אם נראה לבית המשפט שההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כמו תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; והשני – טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. (ע"א 634/85, אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4), 505 ).

עם זאת, אין המדובר ברשימה ממצה וסגורה של מקרים ( ע"א 5779/90, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פד"י מה (4) 77).

אחד המקרים בהם הכירה הפסיקה, כאמור, בקיומו של טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור הוא כאשר לא עמדו בפני הוועדה הרפואית עובדות חשובות שיכולות היו להשפיע על שיקול דעתה ולשנות את מסקנותיה (ע"א 5779/90 הנ"ל, רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש, רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.06.07) ).
במקרה זה, טוענת המבקשת כי, בין אם פעלה התובעת בכוונה או בתום לב, בפני היועץ הפסיכיאטרי ו/או בפני ועדת הערר לא עמדה תמונה עבודתית ורפואית מלאה ומדוייקית ולכן מסקנות הועדה אינן משקפות את מצבה הרפואי של התובעת לאשורו.
בעניין זה, נפסק כי:
"המבחן אינו פורמלי. לא די בחסר בראיות שהוצגו בפני המל"ל. על העותר להביא ראיות לסתור - והנטל רובץ עליו - להצביע על קשר סיבתי בין החסר בתיעוד לבין התוצאה אליה הגיעה הועדה"

(בר"ע (ב"ש) 665/03 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פינגלה יניב (19/01/2004)).

אין זה המקרה שלפניי. במקרה זה, היו בפני הועדה, ובפני היועץ אליו הופנתה התובעת לשם
בדיקתה, כל המסמכים הרלבנטיים.

מעיון בחוות דעתו של יועץ ועדת הערר, הפסיכיאטר ד"ר צבי קירש מיום 16.9.18, עולה כי בטרם מתן חוות דעתו, הוא בדק את התובעת , ועיין בתיקה הרפואי וכן במסמכים רפואיים של הפסיכיאטרית, ד"ר לבנטמין, אצלה היתה מטופלת התובעת בשנת 2017 , ועל סמך כל האמור, הגיע למסקנה, לפיה התובעת סובלת מ- PTSD וקבע כי אחוזי הנכות שתואמים את מצבה הם 20% לפי סעיף ליקוי 34(ב)(3) לתקנות המל"ל.

ועדת הערר, בהרכב של שלושה פוסקים, החליטה ביום 23.12.18, לאחר שעיינה בחוות דעתו של היועץ הפסיכיאטר, לאמץ את מסקנותיו , שנקבעו כאמור על סמך בדיקה קלינית עצמאית שביצע למבק שת, ועל סמך מסמכים שעמדו בפניו.
היועץ ציי ן את ת לונותיה של המבקשת, וכתב את ממצאי ו ומסקנותי ו על סמך בדיקותי ו והמסמכים הרפואיים ש בפניו. לא הוכח כי מסמכים כאלה או אחרים הנוגעים למצבה של המבקשת לא היו בפני היועץ או בפני ועדת הערר.
ועדת הערר, מעצם הגדרתה וסמכותה שבדין, דנה בערר של התובעת על החלטת הוועדה מדרג רא שון ובסמכותה לשנות את החלטותיה של הועדה מדרג ראשון, על סמך בדיקתה שלה, והמלצת היועץ מטעמה.
הלכה פסוקה היא כי במסגרת ההכרעה בבקשה להביא ראיות לסתור, בית המשפט אינו בוחן את הפן המקצועי-רפואי שבעבודת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ואף לא את פרשנותה לחומר הרפואי שעמד בפניה, פרשנות הנעשית על פי שיקול דעתה המקצועי ( רע"א (מחוזי ת"א) 6778-10-12 רודינצקי נ' "איילון" חברה לביטוח בע"מ (7.2.2013).
עוד נפסק כי:
"...בדונו בבקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, אין ביהמ"ש יושב כערכאת ערעור על החלטת הוועדות הרפואיות. רק בהתקיימותם, כאמור, של טעמים מיוחדים וחריגים, יעתר לבקשה להביא ראיות לסתור".

(בש"א (חיפה) 4089/05, כלל חב' לביטוח בע"מ נ' פיסון עזרא, תק-מח 2006 (2), 3272).
ראו גם דברי כב' השופט סובל בע"א 11316/07 אליהו חברה לביטוח נגד המוסד לביטוח לאומי (09.08.09):
" ביהמ"ש לא יבחן את תבונת חוות- הדעת מבחינת שיקול הדעת המקצועי של רופא המל"ל שערך אותה ולא יאזין לטענות שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה בהסקת המסקנות הרפואיות מן העובדות, הן במישור של דרגת הנכות והן במישור הקשר שלה אל תאונת הדרכים."

טענת הנתבעת לפיה לא הוכחה הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי, מעצם העובדה שהתובעת אינה נמעת כליל מנהיגה , או שהיא נותנת שיעורים פרטיים ועבודתה כמורה לא נפגעה, היא טענה מובהקת נגד שיקול הדעת המקצועי רפואי של היועץ והוועדה. בעניין דומה, בו הוגש ערעור על קביעת סעיף ליקוי 34(ב)(3), נפסק כך:
"טענות המבקש בבקשה מופנות כנגד סעיף הליקוי שנקבע לו על ידי הוועדה וכנגד קביעותיה הרפואיות של הוועדה אודות מצבו הנפשי, כאשר לטענת המבקש מצבו הנפשי חמור ממה שנקבע לו על ידי הוועדה. מדובר בטענות רפואיות המופנות באופן מובהק כנגד שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה, שיקול דעת בו בית הדין אינו מוסמך להתערב ואף אינו בעל הידע הרפואי לעשות כן ולפיכך דינן להידחות. "
בר "ע (בית הדין הארצי לעבודה) 36120-08/16 ישראל המר נ' המוסד לביטוח לאומי ( ֽ 17/11/2016).

גם לגופה של הטענה, יש לדחותה, שכן, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי אינה מתמצית ביכולת הנהיגה, או ביכולת לעבוד כמורה, בפרט כאשר התובעת טוענת כי עבודתה כמורה לאחר התאונה היא בתפקיד אחר, המותאם למצבה. מכל מקום, הטענה כי התובעת טענה שהיא נמנעת כליל מנהיגה אינה נכונה. כך נרשם בפרק תלונותיה בפני היועץ:
"אני יודעת שהנפש שלי נפצעה. קודם כל אני עזבתי את מקום העבודה כי אני לא יכולה לנהוג את כל הדרך מהבית לעבודה מקורנית לקרית ביאלק אני נלחץ בזמן נהיגה ו לכן עזבתי את כל התפקידים שלי למרות שהמס לול שלי היה ידוע. אני כרגע מורה זוטרה עם מערכת שעות קשה רק בגלל שיש לי הסעה מהתחנה ליד הבית הלוך וחזור לבית הספר.."
אין באמור משום סתירה לתלונותיה הקודמות של התובעת בפני הועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 11.4.18 שם התלוננה כי "אני נוהגת רק מהבית לעבודה שזה כ-5 דקות וחזרה. לקניות אני נוסעת עם בעלי" או בפני היועץ הפסיכאטר ד"ר מיום 17.8.17, שם התלוננה כי היא " מכריחה את עצמי לנהוג" .
היועץ קבע כי לתובעת הגבלה בינונית של כושר העבודה, על סמך בדיקתה, ותיאור תלונותיה בפניו, אותן מצא לקבל. בתלונותיה בפני היועץ, עמדה התובעת על הקושי בפניו היא ניצבת במילוי תפקידה כמורה, וכך טענה:
"בזמן שאני מלמדת, למשל היום בזמן שלימדתי (מתמטיקה) בין לבין פתאום עולות לי תמונות מהתואנה...בזמן אני מלמדת אני שומעת את הרעש של הדריכות.. אני יושבת בישיבה ורואה במוחי איך התלמידים שלי חופרים את הקבר שלי.."
יפים לעניין זה דברים שנכתבו במקרה דומה:
"ביחס לטענת המבקשת כי חל שינוי במצבה של המשיבה שעה שהחלה לעבוד לאחר שהוועדות הרפואיות התכנסו בעניינה וקבעו את שיעור נכותה הצמיתה, בזהירות הנדרשת אציין כי טענה זו נכונה כמעט לכל תיק בו נקבעת נכות על פי דין ובוודאי שאין בה כשלעצמה כדי להצדיק להביא ראיות לסתור. טענה דומה ניתן היה לעלות גם אם הנכות הייתה נקבעת ע"י המומחה מטעם בית המשפט. סעיף הנכות בעניינו [סעיף 34 (ב) (3)] דן ב"הגבלה בינונית" של כושר העבודה ולא בהגבלה מלאה. לנוכח שיעור הנכות שנקבעה (20%), הרי שלא סביר, כי נקודת המוצא של הועדה הרפואית הייתה, כאילו המשיבה מוגבלת לכל עבודה לצמיתות. המשיבה לא הסתירה את כוונתה לחזור לעבודה וראו הדברים שנרשמו בעניין זה בחוות דעתו של ד"ר גאנין: "מאז התאונה אומרת שלא שבה לעבודה, אך שמאוד רוצה לשוב כשתוכל". לפיכך, לא השתכנעתי בטענת המבקשת, שאילו הייתה נבדקת היום פעם נוספת, הרי שהייתה נקבעת לה נכות "בשיעור נמוך" מזו שנקבעה.
בסופו של יום, טענת המבקשת נוגעת אך ורק לנכות התפקודית של המשיבה, אם אכן קיימת נכות כזו. בהקשר זה ראוי להזכיר מושכלות יסוד, הנכות התפקודית לעולם בסמכותו של בית המשפט, ובית המשפט הוא הפוסק האחרון בעניין זה כך שאין די בכך שהמבקשת מצביעה על כך שהמשיבה החלה לעבוד כדי להצדיק היעתרות לבקשה שכן תוכל לעלות טענותיה בעניין זה בהמשך ההליך. "
ת.א. (שלום ב"ש) 33906-07/14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' לודה גסל ( 03/03/2015).
לעניין הטיפול התרופתי ה"נדרש" לצורך תחולת תקנה 34(ב) , מקובלת עלי טענת התובעת לפיה, דרישה לצורך בטיפול תרופתי קבוע הקיימת בס"ק (4) אינה קיימת בס"ק (3) מושא הדיון, ומכאן אני למדים כי גם אם קיים צורך בטיפול תרופתי לצורך החלת ס"ק (3), אין דרישה זהה שטיפול זה יהיה קבוע ודי בכך שלדעת הרופא המטפל קיים צורך בטיפול תרופתי, כפי שהמליצה הפסיכאטרית, ד"ר סבטלנה לבנטמן, אצלה היתה מטופלת התובעת בשנת 2017. אין חובה להוכיח נטילת התרופות בפועל.
(על ההבחנה בין שני הסעיפים ראו גם: ב"ל (נצ') 19883-10/13 יהושע אלפסי נ' המוסד לביטוח לאומי ( 08/05/2014)).
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור.
איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' אייר תשפ"א, 18 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.