הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 53038-01-16

לפני כבוד השופט אחסאן כנעאן

התובע
ע.ש.

ע"י עוה"ד גסאן טנוס

המוסד לביטוח לאומי

ע"י עוה"ד ג'יהאד חורי

נגד

הנתבעות

  1. ח.ע.ע.ג.א. אחים ואכד בע"מ
  2. קומבה בע"מ
  3. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י עוה"ד פאדי ג'ובראן

4. דנקו פרויקטים בע"מ

ע"י עוה"ד שאדי אלמאדי

נגד

הצדדים השלישיים
דנקו פרויקטים בע"מ

ע"י עוה"ד שאדי אלמאדי

פסק דין

לפני תביעה לנזקי גוף שאירעו לתובע בשל תאונת עבודה לצד תביעת המוסד לביטוח לאומי לשיבוב התגמולים ששולמו וישולמו לתובע. לאחר שהצדדים הסכימו לשאת באחריות לנזקי התובע תוך קיזוז אשם תורם בשיעור 20% נותרה במחלוקת השאלה מי מהנתבעות יישא בנזקי התובע ובאיזה שיעור . לצד זאת, עומד ת מחלוקת עיקרית בין הצדדים והיא שיעור הנזק והאם הוא נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. פסק דין זה יעסוק בשאלות אלו.

רקע עובדתי

1. התובע ילידי 1/3/1995 נפגע בתאונת עבודה ביום 7/7/2013 בהיותו בן 18 שנה. בזמן אירוע התאונה הנתבעת מס' 1 (להלן: המעבידה ) הייתה המעבידה של התובע והיא הייתה קבלנית משנה של הנתבעת מס' 2 (להלן: קומבה ). הנתבעת מס' 4 (להלן: דנקו ) הייתה הקבלן הראשי בפר ויקט של שיפוץ ושיקום מבנה בבית חולים אסותא. דנקו הזמינה מקומבה עבודה של צביעת צנרות והלה העבירה את ביצוע העבודה למעביד. אי לון חברה לביטוח בע"מ נתבעה בתור המבטחת של המעביד וקומבה בביטוח אחריות.

על פי הנטען בכתב התביעה ביום 7/7/2013 נתבקש התובע לצבוע את אחד מחדרי הניתוח בפרויקט. על התובע היה לצבוע , בין היתר, את הצנרת בתקרת חדר הניתוח ולשם כך הוא עמד על פיגום נייד שנמצא בחדר הניתוח. נטען כי הפיגום היה בגובה של כ- 2 מטר ובתחתיתו גלגלים שבאמצעותם ניתן לניידו ממקום למקום. בכתב התביעה נטען שהפיגום סופק או על ידי המעביד או ידי קומבה. במהלך העבודה עת שהתובע עמד על הפיגום , זז הפיגום לפתע באופן שגרם לתובע לאבד שיווי משקל וכתוצאה מכך הוא נפל מגובה.

2. ביום 20/5/2019, לאחר שנשמעה חלק מעדות התובע , הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפי ה אשמו התורם של התובע/ בעיית האחריות יועמד על 20% ובית משפט יפסוק בשאלת גובה הנזק וחלוקת האחריות בין הנתבעים על פי התצהירים והמסמכים שהוגשו. לכן פסק הדין יעסוק תחילה בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות . לאחר מכן אגש לשאלת גובה הנזק בכלל ולשאלה האם הנזק נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי בפרט, והתוצאות המסתברות מכך.

חלוקת האחריות בין הנתבעות

3. שאלת חלוקת האחריות מחייבת התייחסות למספר היבטים: הראשון הוא נושא ההדרכה ובין היתר האם ניתנה הדרכה ואם כן האם ההדרכה הייתה מספקת ; נושא שני הוא נושא אספקת ציוד עבודה , איזה אמצעים מתאימים היה צריך לספק לרבות השאלה האם היה צריך לספק פיגום עבודה, על מי חלה חובה זו ועל מי חלה החובה לוודא שהאמצעי בו משתמשים העובדים יהיה תקין; נושא שלישי, הוא האם שיטת העבודה בה נקט התובע הייתה שיטה בטוחה; נושא רביעי, הוא נושא הפיקוח על עבודת העובדים באתר לרבות החובה לווד א שהם עובדים בשיטת עבודה בטוחה ובציוד ואמצעים בטיחותיים. להלן נתייחס להיבטים אלו.

לעניות דעתי האמצעי הנאות שהיה צריך לספק לעובדים לצורך צביעת צינורות בגובה היה פיגום ולא סולם. הנתבעות טוענות כי ביקשו מהתובע לעבוד על סולם והוא על דעת עצמו עבד על הפיגום הנייד. אולם דרישה מהעובד לעבוד דווקא על סולם היא כשלעצמה מהווה התרשלות שכן סולם אינו אמור לשמש משטח עבודה ממושכת ורציפה אלא הוא אמצעי לעלות ולרדת מגובה או לבצע עבודה מאוד נקודתית שהיא מוגבלת מבחינ ת הזמ ן והרציפות . כאן מדובר בצביעה של צנרת בשטח נרחב שהסולם אינו מתאים לה. בספרות הובעה הדעה לפיה: "סולם אינו אמור לשמש משטח עבודה ואין להישאר זמן ממושך על גבי סולם. עבודה בגובה צריכה להתבצע על גבי פיגום או על גבי משטח מתרומם...". ( ראו: אנגל- פאל חזן "אחריות בשל פגיעות בעבודה", משאבים הוצאה לאור בע"מ, 2003) . דעה זו אומצה בפסיקה שונה של ערכאות נמוכות והיא מקובלת עליי (ראו לדוגמא : ת.א. (ת"א) 20508-07-10 לפין נ' פרסקו צבעים יבוא ושיווק בע"מ [פורסם בנבו]; ת.א. (י"ם) 6698-02-12 ווקנין נ' בידודי מיבנד בע"מ [פורסם בנבו]; ת.א. (ב"ש) 8997/98 מנשה נ' גדי את משה בע"מ חבק לשיפוצים [פורסם בנבו]). במקרה ענייננו התובע לא השתמש בסולם ומחשבתו להשתמש בפיגום נייד הייתה ברמת העיקרון נכונה אם כי הוא לא הודרך כיאות על עבודה בפיגום נייד ולא ננקטו אמצעים להבטיח כי הפיגום הוא בעל גידור נאות. התובע העיד כי העבודה הייתה ממושכת והעיד לפני כי התאונה הייתה לאחר שהספיק לעבוד כשעתיים (עמ' 20 ש' 5 - 6).

4. יחד עם זאת, התובע פעל על דעת עצמו לצורך ביצוע העבודה והשתמש בפיגום שהיה באתר מבלי לקבל הדרכה נאותה על עבודה על פיגומים ניידים. אמנם התובע קיבל הדרכות עם תחילת עבודתו באתר לרבות הדרכה על עבודה בגובה אך ההדרכות שקיבל בהתאם לטפסים עליהם חתם כללו רק עבודה על פיגומים נייחים בלבד (סעיף ה.5. לטופס ההדרכה על גובה נספח ד' לתצהיר חוסאם עבוד) . לא התקבלה בהתאם לאותם טפסים הדרכה כיצד לעבוד על פיגומים ניידים שיש להם היבט מיוחד. אחד ההיבטים הנוגע לעבודה על פיגומים ניידים הוא שיש לנעול את גלגליו לאחר העברתו ממקום למקום ובטרם תחילת העבודה. בסעיף 8 לתצהירו של חוסאם עבוד (מטעם המעבידה) נטען כי התובע השתמש בפיגום הנייד שהיה בחדר בו עבד והתנייד עימו מבלי לנעול את גלגליו. בדו"ח שערכה קומבה (ראו: נספח לתצהיר עימאד ואכד) לאחר הנפילה אחת המסקנות הייתה שהתובע "לא נעל את גלגלי הפיגום". כשנשאל התובע מה עליו לעשות כדי שהפיגום לא יזוז השיב "הוא היה כלוא בפינה". מיד לאחר מכן שוב ביקשתי מהתובע תשובה לשאלה אם הוא יודע מה לעשות והוא השיב "לא יודע" (עמ' 18 ש' 14 – 19). הימצאות הפיגום בחדר בו עבד התובע היא בבחינת ה-"שמנת שהונחה לפני החתול". מדובר באמצעי יותר נוח לשימוש מסולם לצורך עבודה ממושכת והיה זה צפוי ובלתי נמנע שהתובע יעשה שימוש בו. יחד עם זאת, האפשרות של שימוש בפיגום הנייד ללא קבלת הדרכה נאותה עליו, ובפרט הדרכה והדגשה שבעת השימוש יש לנעול את גלגליו , חשפה את התובע לסיכונים בלתי סבירים.

יתרה מכך, הפיגום ממנו נפל התובע טמן בחובו סכנה נוספת. מהתחקיר שבוצע על ידי קומבה עולה מסוכנתו של הפיגום הספציפי שכן צוין בו כי : "הפיגום היה בנוי כמשטח עבודה (משטח העבודה של הפיגום הותקן קרוב לסוף הפיגום בגובה של 1.8 מטר כך שהוגבה של מעקב הבטיחות של הפיגום היה כ 40 ס"מ בלבד". משמע כשהתובע עמד על הפיגום עם מעקה בגובה של 40 ס"מ בלבד וברי כי הג ידור אינו בטיחותי בכלל ממקום שיש סיכוי ממשי שבלהט העבודה עובד ייפול ממנו. מעדותו של התובע עולה כי הפיגום עליו עבד היה פיגום עגלות לא חשמלי (עמ' 17 ש' 19) והוא היה שייך לקבלני החשמל שעבדו בפרויקט (עמ' 16). לטענתו מי שהורה לו להשתמש בפיגום היה דוד שלו (עמ' 17 ש' 2) שהוא אחד הבעלים של המעבידה. לטענתו הוא השתמש בפיגום זה במשך 14 – 15 ימים לפני התאונה (עמ' 17 ש' 17). לכן מדובר במחדל מתמך של כל הגורמים שפעלו בשטח החל מהקבלן הראשי ועד המעבידה.

6. אין ספק כי בראש ובראשונה מחובתו של המעביד לספק הדרכה נאותה לעובדיו אודות הסיכונים והסכנות הנמצאות באתר העבודה . כן חובה על המעביד לדאוג לספק לעובדיו כלי עבודה ומשטחי עבודה נאותים ובטוחים לצורך ביצוע העבודה. בע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין רוחי מחמוד ואח' [פורסם בנבו] נפסק:

"המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו. הסיכון עדיין נוצר על ידו, בידיו האמצעים למונעו, בין השאר על ידי תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיטת צעדים אחרים שיסירו הסיכון."

באותו מקרה דובר בעובד שעבד על סולם ונפל ונפסק כי שימוש בסולם – המהווה כלי שגרתי ושכיח – יכול להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר ולגרום לכך שלא ישים לב לסכנות הטמונות בכלי. כך גם שימוש שגרתי בפיגום נייד ולכן מכאן החשיבות של מתן הדרכות נאותות על עבדה על פיגום נייד וריענונן מפעם לפעם. לכן המעבידה התרשלה עת לא סיפקה אמצעי נאות לעבודה והורתה לתובע לעבוד על סולם. המעבידה התרשלה עת לא צפתה שהתובע יעבוד על הפיגום הנייד שהיה במקום והתובע אף העיד שעשו בו שימוש קודם ולא דאגה להדריך אותו לבצע עבודה נאותה על פיגום נייד לרבות החובה לנעול את גלגליו. המעבידה התרשלה עת לא וידאה שהפיגום שבו עשו שימוש – גם אם אינו בבעלותה – יהיה בטיחותי עם גידור נאות.

7. גם על קומבה מוטלת אחריות בנזיקין. אינני מסכים עם טענת ב א כוח נתבעות 1 – 3 לפיה קומבה מסרה את העבודה שקיבלה מדנקו למעבידה "במסגרת חוזה גב אל גב כך שלא הייתה לה מעורבות בביצוע העבודות" (סעיף 4 לסיכומים). הראיות שנתבעות 1- 3 הביאו בעצמם מפריכות טענה זו. בסעיף 5 לתצהיר של עימאד ואכד – שהוגש כראיה מטעם נתבעות 1- 3 - הוצהר כדלקמן:

"...ניגש אלינו מנהל מטעם חברת קומבה וביקש עובד שיתלווה אליו לביצוע עבודת צביעת צנרת בחדר נית וח."

הנה לך הוכחה שקומבה הייתה מעורבת באופן ממשי בביצוע העבודות ואין זה נכון שהעבודות נמסרו גב אל גב ללא מעורבות שלה. על פי ההסכם בין קומבה לדנקו התחייבה קומבה לקחת על עצמה לבצע את עבודות הגמר. עוד התחייבה קומבה "...לספק על חשבונו לאתר את כל הציוד , החומרים ואמצעי העזר הדרושים לצורך ביצוע העבודה." (סעיף 6.א. להסכם נספח 1 לתצהיר התובע). לכן חובה היה עליה לספק את האמצעים לביצוע העבודות. קומבה היא שנתנה את ההוראה לתובע לעבוד על הסולם למרות שסביר להניח כי נציגה שהיה עם התובע ולקח אותו לחדר הניתוח והורה לו לצבוע שם היה מודע שיש פיגום בחדר. קומבה לקחה על עצמה לבצע את עבודות הגמר בפרויקט וסביר להניח כי קבלן החשמל שהיה במקום ושנטען שהפיגום היה שלו היה קבלן משנה שלה ולכן סביר שהיא הייתה מודעת לקיומו של הפיגום וחובה היה עלי לוודא שמדובר בפיגום נאות לעב ודה.

8. בנוסף יש להטיל אחריות נזיקית על דנקו כקבלן ראשי שאמורה לפקח על הבטיחות בעבודה במבט רחב ולוודא כי העבודה מבוצעת באמצעים נאותים (לאחריות קבלן ראשי ראו: 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 582; ע"א 7130/01 סולל בונה בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נה(1) 1). היה עליה לצפות כי צביעה בגבוה צריכה להיות כרוכה בשימוש באמצעי מתאים והולם ולפקח כי העבודה מבוצעת בצורה בטוחה. בעניין סולל בונה שהובא לעיל הוטלה אחריות על הקבלן הראשי בשיעור 90% על שלא דאג לקיום גידור מתאים ואילו 10% הוטלה על קבלן משנה שלא היה המעביד הישיר של הנפגע. בענייננו חלק מההתרשלות הגורמים המעורבים הייתה בשל אי קיומו של מעקה הולם. אך לא רק . חלק עיקרי אחר הוא בשל אי הנהגת שיטת עבודה נאותה ואי מתן הדרכות מספקות. לכן אני סבור שיש להטיל על דנקו הקבלן הראשי 40% מהאחרות, על קומבה 20% ועל המעבידה 40%.

נזקי התובע

הפגיעות והנכות הרפואית

9. התובע הובהל ממקום התאונה באמבולנס לבית חולים איכילוב בתל-אביב שם אושפז עד ליום 16/7/13. התובע סבל משברים בשתי ידיו ושבר בלסת , עבר ניתוח לרידוקציה של השבר בלסת. התובע שב והתאשפז ביום 22/7/203 ועבר ניתוח נוסף לשחזור השברים ביד והתקנת קיבוע פנימי. התובע שוחרר ביום 1/8/2013 והמשיך לקבל טיפולים רפואיים הן במס גרת מרפאות חוץ של בית החולים והן במסגרת קופת חולים. התובע שב והתאשפז בבית חולים איכילוב בחודש אוקטובר 2014 במהלכו עבר ניתוח נוסף לקיבוע השברים ביד והאשפוז נמשך מיום 30/10/2014 עד ליום 2/11/2014.

התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של ד"ר קליגמן לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 51.4%. כן צירף התובע חוות דעת של ד" ר פרדיס מילו ז"ל בתחום האף אוזן לפיה לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בגין טנטון תמידי.

10. הנתבעות הביאו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר שי פריימן בתחום האורטופדי לפיה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 28%. כן הביאו בתחום אף אוזן וגרון את חוות דעת של ד"ר פלוטקין לפיה לא נותרה לתובע נכות בתחום זה.

בשל הפערים בין חוות הדעת מונו מטעם בית המשפט מומחים בשטח האורטופדי ובשטח אף אוזן וגרון. ד"ר מיכה רינות בשטח האורטופדי קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור 49% (במעוגל) לפי הפירוט הבא:

40% בגין קשיון לא נוח של שושר כף יד ימין
5% בגין הגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל
10% בגין צלקת בשור כף יד ימין.

בתחום אף אוזן וגרון מונתה ד"ר נחמה אורי שקבעה כי לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה.

11. להשלמת התמונה המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכויות כדלקמן (לאחר שאושרה תביעתו לדמי פגיעה לתקופה של 90 ימים):

100% מיום 7/10/2013 ועד ליום 30/11/2013
80% מיום 1/12/2013 ועד ליום 27/1/2014
60% מיום 28/1/2014 ועד ליום 31/7/2014
50% מיום 1/8/2014 ועד ליום 31/12/2014
40% מיום 1/1/2015 ועד ליום 31/10/2015

התובע הכיר בתביעתו של התובע לקבלת קצבת נכה נזקק לגבי כל התקופה בה היה בנכות זמנית. המוסד לביטוח לאומי קבע נכות צמיתה בשיעור של 46% רפואי וכן הפעיל תקנה 15 במלואה והנכות הסופית הועמדה על 69% מה שזיכה את התובע ומזכה אותו בקצבת נכות מעבודה.

הנכות התפקודית

12. התובע סיים י"ב כיתות בבית ספר מקצועי במגמה של חשמלאות רכב. התובע עבד בעבודות בניה מיד לאחר מכן דבר שמעיד שמסלול חייו נועד לעבודות כפיים פיזיות. אין ספק כי מגבלה חמורה בידו הימנית והדומיננטית היא בעל משמעות תפקודית גבוהה בנוסף על כך שהוא סובל ממגבלה בידו השמאלית. מגבלה זו מקשה עליו לבצע את עבודות פיזיות והיא בעלת היבט תפקודי גבוה. מאז התובע ניסה לעבוד בעבודות אחרות כגון בשטיפת מכוניות או במאפיה אך הוא התקשה להתמיד בהן בשל המגבלה בידיו. לבסוף מצא התובע עבודה במפעל עוף טוב בשכר זעום של 2,000 ₪ לחודש. לא נעלם מעיני טענות הנתבעות באשר להיקף משרתו של התובע בעוף טוב כפי שהעיד לעומת השכר שהוא מקבל ואכן נראה כי יש תמיהות באשר לגובה שכרו לעומת היקף השעות בהן הוא עובד. לכן אתחשב בכך במסגרת קביעת הנכות התפקודית.

בשים לב לאופי הנכות ולהשכלתו של התובע, עבודתו לאחר תקופת ההחלמה אופיה והיקפה אני קובע כי הנכות התפקודית היא בשיעור של 60%.

כאב וסבל

13. בהתחשב באופי הפגיעות, בתקופת אי הכושר הממושכת, בניתוחים שעבר, ובשיעור הנכות אני פוסק סך של 260,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

הפסד שכר מלא לעבר

14. שכרו של התובע עובר לאירוע התאונה עמד על סך של 4,500 ₪ בממוצע. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 4,557 ₪. יש להכיר בתקופת אי הכושר המלא עד לקביעת הנכות הצמיתה במוסד לביטוח לאומי. לכן מגיע לתובע בגין הפסדי שכר מלאים לפי החישוב הבא

-.126,229 ₪ = 4,557 ₪ X 27.7 חודשים

סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מסתכם לסך של 134,806 ₪.

15. בגין הפסדי שכר חלקיים אפסוק לתובע בהנחה שהיה מתקדם בשכר אלמלא התאונה ומשתכר סך של 6,000 ₪. לכן מגיע לתובע לפי החישוב הבא:

-.188,400 ₪ = 6,000 ₪ X 60% X 52.33 חודשים

סכום זה בתופת ריבית מאמצע התקופה מסתכם לסך של 191,590 ₪.

עזרה והוצאות לעבר

16. תקופת החלמתו של התובע הייתה תקופה די ממושכת. הוא עבר ניתוחים ונכותו הזמני הייתה די גבוה כאמור לעיל. בתקופה זו הוא נזקק לעזרת בני משפחתו ולדעתי עזרה זו היא יוצאת מגדר העזרה הרגילה שבני המשפחה מושיטים אחד לשני ברגיל. לכן אני פוסק על דרך האודמנא בגין עזרה לעבר סך של 40,000 ₪.

באשר להוצאות לתובע נגרמו הוצאות בגין נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים מרובים. לכן אני פוסק על דרך האודמנא בגין הוצאות לעבר סך של 15,000 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

17. התובע היה בן 18 בזמן אירוע התאונה. לדעתי אין לסטות מהחזקה הקובעת שלגבי צעירים בתחילת דרכם יש לפסוק לפי השכר הממוצע במשק. השכר הממוצע במשק נכון להיום עומד על סך של 10,428 ₪. לכן בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד מגיע לתובע:

-.1,803,429 = 10,428 ₪ X 60% X 288.24

כאן המקום לדחות את טענת התובע לפיה יש מקום להוון את הפסדי העתיד לפי ריבית של 2% לאור ההלכה שנפסקה (לאחר הגשת סיכומיו) במסגרת ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני [פורסם בנבו].

הפסד תנאים סוציאליים

18. כמקובל יש לפסוק בגין הפסד תנאים סוציאליים 12.5% מסה"כ הפסדי השכר. לכן יש לפסוק לתובע סך של 266,228 ₪.

עזרה והוצאות לעתיד

19. אין ספק כי נכותו של התובע תחייב אותו לקבל עזרה בעתיד כגון בפעולות תחזוקה בביתו או כל פעולה הדרושה למשק הבית. אני פוסק על דרך האומדנא בגין עזרה סך של 200,000 ₪. מצבו של התובע כיום יציב והוא אינו נזקק לטיפולים רפואיים. לכן אפסוק סכום מתון בגין הוצאות לעתיד סך של 30,000 ₪.

סיכום ותגמולי המוסד לביטוח לאומי

20. לסיכום סה"כ נזקי התובע מסתכמים בסך של 2,941,053 ₪. סכום זה בניכוי אשם תורם מסתכם לסך של 2,352,842 ₪. תגמולי המוסד לביטוח לאומי כמוסכם ע ידי הצדדים בסיכומים עומדים על סך של 2,334,600 ₪. לכן התובע זכאי ל- 25% מסה"כ נזקיו קרי לסך של 588,210 ₪ מהנתבעת שאינם המעבידה בהתאם לחלקם היחסי באחריות .

כאמור לעיל התובע זכאי ל- 25% רק מצדדים שלישיים ויש לחייב את קומבה ודנקו בהתאם לחלקם היחסי באחריות. חלקם של אלו הוא 60%. לכן אני מחייב את הנתבעות 2 – 3 ואת נתבעת מס' 4 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 3 52,926 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% + מע"מ. כן אני מחייב נתבעות אלו בהוצאות משפט של התובע בסך של 10,000 ₪ בגין מומחים ואגרת בית משפט.

אני מחייב את הנתבעות 2 – 3 ונתבעת מס' 4 לשלם למוסד לביטוח לאומי סך של 1,058,779 ₪ (= 2,352,842 ₪ X 75% X 60%) בתוספת שכר טרח עוה"ד בשיער 15% + מע"מ.

החלוקה הפנימית בין הנתבעות 2 – 3 לנתבעת מס' 4 היא בהתאם לחלוקה הנזיקית שקבעתי לעיל.

התביעה כנגד נתבעת מס' 1 המעבידה נדחית בזה ללא צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ב אדר תש"פ, 08 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.