הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 51176-11-19

בפני
כבוד ה שופט אבישי רובס

תובעת

קרן הדר בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ש. כהן

נגד

נתבע
ניקולאי אפסנוב

ע"י ב"כ עוה"ד א. פטקין ואח'

פסק דין

1. התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה לפינוי מושכר שבבעלותה. התביעה הוגשה במקור לפי פרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 והועברה בהמשך לדיון בסדר דין רגיל.

2. כפי שעולה מכתב התביעה, התובעת היא בעלים של בניין ברחוב הרצל 63 בחיפה, הידוע כגוש 10864, חלקה 164, כולל חנות בקומה הראשונה. החנות הוחזקה על ידי מר אליהו מננה בשכירות מוגנת והושכרה בשכירות משנה לנתבע (להלן "מר אפסנוב").

ביום 26.12.2018 נחתם בין התובעת למר מננה הסכם להחזרת המושכר, במסגרתו הוסכם שהתובעת תתנהל באופן ישיר מול שוכר המשנה, אפסנוב. ההסכם אושר על ידי בית הדין לשכירות בפסק דין מיום 18.4.2019 בתיק שכירות 65332-12-18. עם סיום ההליך העביר מר מננה לתובעת סך של 14,000 ₪ שקיבל מהנתבע כדמי שכירות עבור תקופה של ארבעה חודשים.

התובעת ניהלה עם מר אפסנוב מו"מ ארוך לשם חתימה על הסכם שכירות חדש, אך הדבר לא הסתייע. נטען, כי מר אפסנוב סירב לחתום על הסכם, המשיך להחזיק במושכר ושילם דמי שכירות לפי ראות עיניו, בניגוד לעמדת התובעת.

התובעת טענה, כי ההסכם בין מר מננה למר אפסנוב הסתיים לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2019 ולאור סירוב הנתבע לחתום על הסכם שכירות, פנתה אליו בדרישה לפנות את המושכר עד למועד זה. הנתבע התעלם מפנייתה והמשיך להחזיק בחנות. חרף התעלמות אפסנוב ניסתה התובעת להחיות את המו"מ בין הצדדים, אולם פניותיה לא הועילו והסכם לא נחתם. בנסיבות אלה, לא נותרה לתובעת ברירה והיא הגישה תביעה לפינוי מושכר. התובעת דרשה, אפוא, להורות לאפסנוב לפנות את החנות.

3. אפסנוב התגונן מפני התביעה ובמקביל, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. הוא טען, כי התביעה אינה ראויה להתברר כתביעה לפינוי מושכר, מאחר ותנאי להגשת תביעה כאמור הוא הצגת ראיה בכתב. עוד נטען, כי התביעה מתעלמת מפסק הדין שניתן בתיק שכירות 65332-12-18, במסגרתו נדחתה טענת התובעת לפיה, אפסנוב מחזיק בנכס כדייר בשכירות חופשית ובית הדין קבע כי הוא כי אינו מכריע בשאלת זכויותיו במושכר.

לחילופין, טען אפסנוב כי התביעה אינה ראויה להידון בסדר דין מיוחד ויש להעבירה לדיון בסדר דין רגיל.

4. במסגרת כתב ההגנה טען אפסנוב, כי ביום 20.4.2003 הוא חתם יחד עם אשתו על הסכם שכירות של החנות מול מר מננה ואשתו לשעבר, גב' סימי מננה. תקופת ההסכם הייתה לשנה אחת, החל מיום 1.5.2003 ועד ליום 30.4.2004. דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של כ - 3,000 ₪. הנתבע טען, כי אין בידו עותק מהסכם השכירות, למעט דף אחרון עם חתימות הצדדים.

אפסנוב טען, כי הסכם השכירות התחדש בעל פה, לפי רצון משותף של הצדדים, בהסכמת התובעת, מבלי שיש לשוכרים אופציה כלשהי לאכוף על המשכירים את הארכת ההסכם (סעיף 6.9 לכתב ההגנה). עוד טען אפסנוב, כי דמי השכירות נותרו קבועים משנת 2003 ועד היום והציג קבלות על תשלום דמי השכירות משנת 2019. הוא הוסיף, כי ביום 1.5.2003 העביר את חיוב הארנונה בעירית חיפה על שמו והציג אישור העיריה על ביצוע ההעברה, כאמור.

אפסנוב טען, כי התובעת ידעה על הסכם השכירות ואף קיבלה חלק מדמי השכירות, באופן שוטף, באמצעות מר מננה. עוד טען, כי התובעת ויתרה הלכה ולמעשה על זכות השכירות הרגילה במושכר ולפיכך, לאורך 17 השנים נוצרה לו ולאשתו זכות דיירות מוגנת (סעיף 6.14 לכתב ההגנה).

אפסנוב אישר, כי ביום 26.12.2018 נחתם בין התובעת למר מננה הסכם, שקבל תוקף של פסק דין בתיק שכירות 65332-12-18, במסגרתו השיב מר מננה את המושכר לתובעת. אפסנוב הדגיש, כי בית הדין לשכירות לא הכריע בשאלה, אם הוא הוא דייר מוגן או דייר בשכירות חופשית. אפסנוב טען, כי מאחר וביום 26.12.2018 חדל מר מננה להחזיק בחנות, ומאחר ואין אדם אחר שנכנס לנעליו, הפכו הוא ואשתו לדיירים מוגנים מכוח חוק הגנת הדייר, במקום מר מננה. אפסנוב הפנה לסעיפים 30 ו - 32 לחוק הגנת הדייר וטען, כי יש לראות בו ובאשתו דיירים מוגנים נגזרים.

בנוסף, טען אפסנוב כי טרם הגשת התביעה התנהל בין הצדדים מו"מ, במהלכו הגיעו הצדדים להסכם. לטענתו, הוא קיבל את הצעת התובעת, בתיקונים קלים, והתובעת אף היא שלחה לו הודעת קיבול, אך לאחר מכן חזרה בה ודרשה להוסיף מע"מ על דמי השכירות. נטען, כי התובעת נהגה בחוסר תום לב, אולם הוא עדיין נכון לכבד את ההסכם ולשלם את דמי השכירות המוסכמים ללא רכיב המע"מ. עוד טען אפסנוב, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב מאחר ואינה כוללת את גב' אפסנוב, למרות שהיא צד להסכם השכירות וחתומה עליו יחד עמו.

5. במסגרת ההחלטה מיום 8.1.2020 נדחו טענותיו המקדמיות של אפסנוב, ללא צורך בתגובת התובעת. נקבע, כי העדר הסכם בכתב בין הצדדים לא מאיין את זכות התובעת, ככל שתוכיח טענותיה בכתב התביעה. בנוסף, בניגוד לטענת אפסנוב, בפסק הדין בהליך בתיק שכירות 65332-12-18 לא נדחתה טענת התובעת לפיה מדובר בשכירות חופשית, אלא הובהר, שמדובר בשאלה שההכרעה בה אינה מצויה בסמכות בית הדין לשכירות. יתירה מזאת, גם אם היה מדובר בדיירות מוגנת, אין אפסנוב חסין מפני תביעת פינוי והדבר תלוי בעילות תביעת הפינוי והוכחתן. מכל מקום, אין בכך משום נימוק לסלק את התביעה על הסף. בנוסף, נדחתה טענת אפסנוב, לפיה התביעה אינה כשירה להתברר בסדר דין מיוחד מאחר ולא קיים הסכם בכתב בין הצדדים. הובהר, כי התקנות אינן מתנות הגשת תביעה מסוג זה בקיומו של הסכם בכתב.

מנגד, לאחר שניתנה לתובעת זכות תגובה, נקבע כי לאור המורכבות היחסית של ההליך, הצורך בהליכים מקדמיים וזימון עדים, תועבר התביעה לסדר דין רגיל.

6. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובעת הגישה את תצהירו של מר מננה והסתמכה בנוסף על תצהירו של מר הרצל טייב, שצורף לכתב התביעה. אפסנוב הגיש תצהירים שלו ושל אשתו. הוא לא הגיש תצהיר של סימי מננה (וגם לא ציין בבקשתו פרטי כתובתה) ולכן, נדחתה בקשתו לזמנה לעדות. מנגד, הותר לו לזמן את מר יעקב פלסטר, מבעליה של התובעת. התובעת הבהירה, כי אמנם מר פלסטר השיב בתצהיר על שאלון ששלח הנתבע, אך מפאת מצבו הרפואי וגילו (96) לא ניתן להעידו בבית המשפט. בנסיבות אלה, בוטל זימונו של מר פלסטר. אעיר, כי במהלך הסיכומים של ב"כ הנתבע התברר, כי כלל לא עלה בידיו לאתר את גב' מיננה ולכן, הבקשה לזמנה היתה תיאורטית בלבד.

7. בפתח ישיבת ההוכחות בקש ב"כ התובעת לצרף את גב' אפסנוב כנתבעת נוספת. הבקשה נדחתה לאור השלב בו הועלתה. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו מאחר ותצהירי מר אפסנוב ואשתו זהים, תחקר רק גב' אפסנוב, שדוברת עברית, מבלי שהדבר ייזקף לרעת מי מהצדדים. במהלך הדיון העידו, אפוא, מר הרצל טיב, מר מננה וגב' אפסנוב.

דיון והכרעה

8. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם הנתבע בעל זכות דיירות מוגנת בנכס נשוא התביעה. בנוסף, חלוקים הצדדים בשאלה, האם נכרת ביניהם הסכם מחייב טרם הגשת התביעה.

לצורך הכרעה במחלוקות, אפרט תחילה את השתלשלות העניינים לפי סדר כרונולוגי, תוך עמידה על מהות ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים בתיק שכירות 65332-12-18 ויתר העדויות והראיות שהוגשו.

9. התובעת היא בעלים של בניין ברחוב הרצל 63 בחיפה, הידוע כגוש 10864 חלקה 164, הכולל, בין היתר, חנות בקומה ראשונה, המשמשת את הנתבע לעסק חלפנות (להלן "החנות").

בשנת 1975 שכר מננה את החנות בשכירות מוגנת (סעיף 2 לתצהיר מננה ועמ' 1, שורות 37 - 39 לפרוטוקול). בהסכמת התובעת, השכיר מר מננה את החנות לשוכרים מתחלפים, בשכירות משנה, והעביר לתובעת את חלקה בדמי השכירות.

10. אין חולק, כי טרם שכר הנתבע את החנות, היא הושכרה למר יורי רפאלוב, שניהל בה עסק של חלפנות כספים (צ'יינג').

11. ביום 20.4.2003 או בסמוך לכך השכיר מר מננה את החנות לנתבע, בשכירות משנה.

נקודה זו היא נקודת המחלוקת הראשונה בין הצדדים. לטענת התובעת, מר מננה בלבד היה דייר מוגן (להבדיל מאשתו) והוא זה שהשכיר לאפסנוב את החנות. אפסנוב טען מנגד, כי הוא ואשתו (גב' אלנה אפסנוב) שכרו יחד את חנות ממננה ואשתו (גב' סימי מננה). לטענתו, הסכם השכירות נחתם בפני עו"ד בשם פרדי, כל עותקי ההסכם נמסרו לסימי מננה ולא נותר בידיו עותק שלו. הוא הדגיש, כי במעמד החתימה על ההסכם דרש לקבל לידיו לפחות העתק מהעמוד האחרון של ההסכם, מאחר ועמוד זה היווה קבלה או אישור על כך שהפקיד בידי מננה פיקדון בסך 3,000 דולר ארה"ב (סעיף 5 לתצהיר אלנה). אפסנוב צרף לתצהיריו העתק של העמוד האחרון של הסכם השכירות. העמוד האחרון כולל את סעיפים 16 - 18 להסכם, שחסרים משמעות לצורך הכרעה במחלוקות, הערה בכתב יד לפיה, במעמד החתימה על ההסכם קיבלו המשכירים ערבות בסך 3,000 דולר ארה"ב וכן, חתימות הצדדים. תחת רובריקת "המשכיר" מופיעות שתי חתימות ותחת רובריקת "השוכר" מופיעות גם כן שתי חתימות.

מר מננה לא התייחס בתצהירו לשאלה האם היה דייר מוגן יחיד בנכס, הגם שטען כי הוא היה הדייר המוגן (סעיף 3 לתצהירו). בחקירתו הנגדית אישר מר מננה, כי הייתה לו שותפה, בשם בת שבע עבדי לתקופה קצרה בת כ - 6 חודשים, אך היא מכרה לו את זכויותיה לפני זמן רב, בהסכמת התובעת (עמ' 2, שורות 1 - 14 לפרוטוקול). אדגיש, כי על פי פרוטוקול הדיון מיום 18.4.2019 בתיק שכירות 65332-12-18 נכחה בת שבע בדיון ואישרה, כי אינה דיירת מוגנת בנכס החל משנת 1975 (עמ' 2 לפרוטוקול, נספח ב' לתצהיר מר טייב).

עוד הבהיר מר מננה, כי גם אם חתמה אשתו על ההסכם, לא היו לה זכויות כדיירת מוגנת וכי בשלב שבו חתם על הסכם דיירות מוגנת עם התובעת היה רווק וטרם נישא לה (עמ' 3, שורות 11 - 18 לפרוטוקול). גב' סימי מננה לא הייתה חלק מההליך בתיק שכירות 65332-12-18 ולא הוכח כי היתה בידה זכות דיירות מוגנת.

אני קובע, אפוא, כי במועד השכרת החנות לאפסנוב בשנת 2003, היה מר מננה דייר מוגן יחיד והוא בלבד הורשה להשכיר את החנות בשכירות משנה. למרות שהעמוד האחרון בהסכם נושא שתי חתימות ברובריקת "המשכיר", אין נפקות לחתימת הנחזית להיות חתימתה של גב' סימי מננה, שכן לא היתה בעלת הזכויות המוגנות בחנות.

אפסנוב טען, כי שכר את הדירה ממננה יחד עם אשתו אלנה. מחד, חתימת אלנה מופיעה על ההסכם הראשון והיא צורפה להליך בת.א. 65332-12-18. מאידך, במהלך עדותה התברר, כי אינה מפעילה את החנות עם בעלה (עמ' 36, שורות 20 - 23 לפרוטוקול), אלא היא רופאה במקצועה ומנהלת סניף של קופת חולים (עמ' 27, שורות 35 - 38 לפרוטוקול) ונוכחותה נדרשה משום שהנתבע אינו בקיא בעברית (עמ' 28, שורות 6 - 9 לפרוטוקול). מכלול הראיות מצביע על כך שהחנות הושכרה למר אפסנוב והוא זה שמשתמש במושכר ומפעיל מתוכו עסק. טענות גב' אפסנוב מקורן, לכל היותר, בעירוב השותפות שיש לשניים מכוח נישואיהם לבין זכות השכירות עצמה, כפי שהעידה בחקירתה (עמ' 36, שורות 20 - 38 לפרוטוקול).

מכל מקום, מידת נפקותו של עניין זה מוגבלת, שכן כפי שציין בית הדין לשכירות בהחלטתו מיום 18.4.2019, שעה שצירף את גב' אפסנוב כצד לאותו הליך, טענותיה זהות לאלה של בעלה. משמע, הקביעה לגבי מהות השכירות - מוגנת או חופשית - יפה באותה מידה גם עבורה.

12. ההסכם משנת 2003, למעט העמוד האחרון, לא הוצג בפני. נראה, כי עותק ההסכם לא נשמר בידי מי מהצדדים מפאת חלוף הזמן ולפיכך, לא יזקף חסרונו לחובת מי מהם. יחד עם זאת, אין חולק כי ההסכם נערך לתקופה של שנה, החל מיום 1.5.2003 עד ליום 30.4.2004, וכי דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 900 דולר ארה"ב (סעיף 10 לתצהיר גב' אפסנוב, סעיפים 7 ו - 8 לתצהיר מר טייב וסעיפים 4 ו - 5 לתצהיר מר מננה).

בנוסף, הצדדים אינם חלוקים על כך שההסכם התחדש מידי שנה לאחר מכן, לפי רצון משותף שלהם, בהסכמת התובעת, ודמי השכירות החודשיים נותרו בסך של 900 דולר ארה"ב לכל התקופה (סעיף 11 לתצהיר גב' אפסנוב ועדותה בעמ' 27, שורות 18 - 19 לפרוטוקול, סעיף 13 לתצהיר מר מננה, סעיף 15 לתצהיר טייב ועדותו בעמ' 19, שורות 21 - 24 לפרוטוקול).

מננה צרף לתצהירו גם עותק של התצהיר שהוגש בשמו בתיק שכירות 65332-12-18. מדובר בתצהיר בגצ"י, שצורפו אליו שלושה מסמכים, הנחזים להיות הסכמים בין מר מננה לנתבע, לשנים 2003, 2009 ו - 2015.

א. המסמך שנחזה להיות הסכם משנת 2003 כולל עמוד ראשון בלבד, שכותרתו "הסכם שכירות בלתי מוגנת". בשם המשכיר רשומה סימי מננה (שמו של מר אליהו מננה לא מופיע במסמך) ובשם השוכר רשום מר אפסנוב בלבד. ההסכם כולל הצהרה, לפיה מדובר בשכירות חופשית. דמי השכירות החודשיים הועמדו על סך של 1,380 ₪ ונקבע כי ישולמו מידי רבעון (5,520 ₪ לרבעון). בתחתית העמוד נרשם בכתב יד, כי תקופת השכירות היא שנה, בתוספת אופציה לחמש שנים נוספות. נרשם בכתב יד "חתימת המשכיר" ולצד רישום זה חתימה. בנוסף נרשם בכתב יד "חתימת השוכר" ולצד רישום זה חתימה נוספת. מר מננה אישר בחקירתו הנגדית שהמסמך נערך בכתב ידו (עמ' 6, שורות 29 - 34 לפרוטוקול) וכי החתימה היא חתימת גב' סימי מננה, אשתו לשעבר (עמ' 8, שורות 4 - 17 לפרוטוקול).

ב. המסמך שנחזה להיות הסכם משנת 2009 כולל 3 עמודים. בעמוד הראשון פרטי הצדדים והמושכר. בעמוד השני פורטה תקופת השכירות, החל מיום 20.4.2009 עד ליום 20.4.2010, עם אופציה לחמש שנים. דמי השכירות החודשיים הועמדו לפי מסמך זה על סך של 950 דולר ארה"ב, כאשר התשלום יבוצע מידי רבעון. בעמוד השלישי חתימות. ברובריקת "המשכיר" ו"השוכר" יש רישום זהה בכתב יד - "סימי אלי" ולמטה חתימה נוספת עם שם הנתבע ("אפסנוב").

מננה טען בחקירתו, כי אינו חתום על המסמך וכי לא מדובר בחתימות, אלא ברישום בכתב יד של שמו ושם אשתו ("סימי אלי". ראה עמ' 8, שורות 33 - 39, עמ' 9, שורות 1 - 22 לפרוטוקול). רישום זה של השמות שונה לחלוטין מחתימתו או חתימת אשתו, אותן ניתן לראות בבירור בנספח א' לתצהיר גב' אפסנוב (העמוד האחרון להסכם משנת 2003).

ג. המסמך שנחזה להיות הסכם משנת 2015 כולל עמוד ראשון בלבד, בפורמט המסמך שנחזה להיות הסכם משנת 2003 וכותרתו "הסכם שכירות בלתי מוגנת".
בשם המשכיר רשומים מר אלי מננה וגב' סימי מננה ובשם השוכר רשום מר אפסנוב בלבד. ההסכם כולל הצהרה, לפיה מדובר בשכירות חופשית. דמי השכירות החודשיים הועמדו על סך של 950 דולר ונקבע כי ישולמו מידי רבעון (3,800 דולר לרבעון). בתחתית העמוד הערה בכתב יד, לפיה במידה והשוכר יסיים את תקופת השכירות בעסק הוא יהיה חייב להחזיר את העסק למצבו הקודם. המסמך לא חתום. מר מננה אישר בחקירתו כי המסמך נרשם בכתב ידו (עמ' 11, שורות 5 - 17 לפרוטוקול) והבהיר , כי לא שמר את המסמך במלואו, מאחר ולא היה לו בו צורך, לאחר שמכר את החנות (עמ' 12, שורות 8 - 11 לפרוטוקול).

13. גב' אפסנוב טענה בתצהירה, כי הצדדים חתמו על הסכם בכתב, בפני עורך דין, רק בשנת 2003, וכי היא לא מכירה את המסמכים הנחזים להיות הסכמים מהשנים 2003, 2009 ו - 2015 , שצורפו לתצהיר מר מננה. היא טענה שמדובר בהסכמים מזויפים, שאינם תואמים את ההסכם המקורי בפרטים רבים, כמו זהות הצדדים וגובה דמי השכירות. גב' אפסנוב עמדה בחקירתה על כך שדמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 900 דולר ארה"ב ולא 1,380 ₪, כאמור במסמך שנחזה להיות הסכם משנת 2003 (עמ' 38, שורות 1 - 10 לפרוטוקול).

14. בהתחשב בכך שמר מננה למעשה לא אישר בעדותו את תוקף המסמכים שנחזים להיות הסכמים מהשנים 2003, 2009 ו - 2015, ועדות גב' אפסנוב שכפרה בהם, כמו גם העובדה שמדובר במסמכים חלקיים, שספק אם נחתמו, לא מצאתי ליתן להם משקל ראייתי כלשהו. אלא, שגם אם אתעלם ממסמכים אלה, אין בכך לפגום בעובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן הסכם השכירות המקורי התחדש מידי שנה, בעל פה, בהסכמת הצדדים, לרבות התובעת.

15. הצדדים חלוקים בשאלה, האם הנתבע בעל זכויות של דייר מוגן בנכס נשוא התביעה, קרי - האם השכירות היא חופשית או מוגנת. מר מננה טען בתצהירו ובחקירתו הנגדית, כי מר אפסנוב שכר ממנו את הנכס בשכירות חופשית, הוא מעולם לא מכר או הסב לו את זכויותיו כדייר מוגן , והוא אף מנוע מלעשות כן. מר מננה הדגיש, כי מר אפסנוב גם לא שילם תמורה כלשהי עבור רכישת דיירות מוגנת.

אפסנוב טען מנגד, כי הוא דייר דייר מוגן, מטעמים משפטיים שונים שאעמוד אליהם בהמשך וכי שילם עבור זכות הדיירות המוגנת למר רפאלוב, הדייר הקודם. גב' אפסנוב טענה בתצהירה, כי מר מננה התחייב כלפיהם שיוכלו להישאר במושכר כל עוד ירצו בכך וכי לא יחול שינוי בגובה דמי השכירות. לטענתה, רק על בסיס הבטחה זו חתמו על הסכם השכירות. בנוסף, טענה כי לאחר חתימת הסכם השכירות וכנגד מסירת המפתחות לנכס שולם למר יורי רפאלוב סך של 25,000 דולר ארה"ב בתמורה להעברת זכויותיו במושכר.

אפסנוב לא הביא לעדות את מר רפאלוב. מאחר ומר רפאלוב לא מתגורר בארץ וספק בעיני אם ניתן היה לאתרו או להביאו לעדות, לא אזקוף זאת לחובת אפסנוב כמי שלא הביא עד רלוונטי. יחד עם זאת, אפסנוב ואשתו לא הציגו ראיה או אסמכתה כלשהי בנוגע לתשלום ששולם, כביכול, למר רפאלוב (עמ' 30, שורות 4 - 6 ועמ' 38, שורות 20 - 25 לפרוטוקול). יתירה מזאת, גב' אפסנוב אישרה בעדותה, כי התשלום בוצע בתמורה למוניטין עסק של צ'יינג' שרכש בעלה ממר רפאלוב (עמ' 29 שורה 35 עד עמ' 30 שורה 3 וכן עמ' 30, שורות 14 16 לפרוטוקול).

אפסנוב לא הוכיח, ולו לכאורה, כי שילם סכום כלשהו לדייר הקודם. מכל מקום, כפי שעלה מחקירת גב' אפסנוב, ככל ששולם סכום כלשהו למר רפאלוב, התשלום נועד לרכישת מוניטין בית העסק (צ'יינג) שהפעיל מר רפאלוב במושכר, להבדיל מדמי מפתח.

16. אם נסכם את מהלך הדברים עד כה - במהלך חודש אפריל 2003 נחתם הסכם שכירות בין מר מננה לבין מר אפסנוב, לתקופה בת שנה. דמי השכירות החודשיים נקבעו בסך של 900 דולר ארה"ב. ההסכם אושר על ידי התובעת, כבעלים של הנכס. ההסכם חודש מידי שנה בהסכמה בעל פה, בידיעת התובעת. מר אפסנוב אישר בסעיף 6.9 כתב ההגנה, כי לשוכרים לא הייתה אופציה כלשהי לאכוף על המשכירים את הארכת הסכם השכירות. דמי השכירות בסך של 900 דולר ארה"ב, כערכם בשקלים במועד התשלום, נותרו זהים לכל אורך שנות השכירות. הנתבע לא שילם דמי מפתח למר מננה או לדייר הקודם - מר רפאלוב, וככל ששולם סכום כלשהו למר רפאלוב, התשלום נועד לרכישת מוניטין בית העסק (צ'יינג) שהפעיל במושכר, להבדיל מדמי מפתח, וללא קשר לזכות דיירות מוגנת.

אין בעובדה שלא חל שינוי בדמי השכירות כדי לתמוך בטענות מר אפסנוב כאילו מדובר בשכירות מוגנת. ראשית, דמי שכירות הנקובים במטבע זר, כוללים מעצם טיבם אלמנט של הצמדה ועדכון לפי השער היציג במועד התשלום. לכן, אין הכרח ב"עדכון" נוסף. שנית, התשלום הדולרי הקבוע, כערכו בשקלים, לא עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות) תשמ"ג - 1983.

אני קובע, אפוא, כי מר אפסנוב שכר את הנכס בשכירות חופשית, שהתחדשה מידי שנה, בהסכמת הצדדים.

17. ביום 26.12.2018 נחתם בין התובעת למר מננה הסכם להחזרת המושכר. בהסכם נקבע, כי מר מננה יחזיר את המושכר בתמורה לסך של 150,000 ₪ והתובעת תתנהל באופן ישיר מול הנתבע לגבי הסכם שכירות המשנה (נספח א' לתצהיר מננה). במסגרת פסק דינו מיום 18.4.2019 בתיק שכירות 65332-12-18, אישר בית הדין לשכירות את ההסכם. ההסכם קוים והתובעת שילמה למר מננה סך של 150,000 ₪ בתמורה לזכויותיו המוגנות בחנות.

18. בהתאם להוראות ההסכם העביר מר מננה לתובעת סך של 14,000 ₪, שקיבל מהנתבע כדמי שכירות. לטענת התובעת, מדובר בדמי שכירות לתקופה של ארבעה חודשים, ללא רכיב מע"מ (סעיף 23 לתצהיר מר טייב ועדותו בעמ' 22, שורות 32 - 38 ובעמ' 23, שורות 26 - 28 לפרוטוקול). נראה שהדבר נעשה על דעת מר אפסנוב, שכן בהודעה ששלח לתובעת ביום 18.3.2019 ציין במפורש, כי "מבוקש לקבל אישור שקיבלתם את דמי השכירות מיום 1.1.19 ועד יום 30.4.2019 ממר אליהו מננה, כמו כן מבוקש לאשר שקיבלתם את הפיקדון בסך 3,000$..." (נספח ז לתצהיר אלנה). אין, אפוא, חולק שהסך של 14,000 ₪ שמסר מר אפסנוב למר מננה הועבר לתובעת, בהתאם להסכם החזרת המושכר.

מר אפסנוב אישר בתצהירו, כי מר מננה החזיר לידיו את הפיקדון בסך 3,000 דולר ואף הציג אישור חתום על כך (נספח יא לתצהירו).

אני קובע, אפוא, כי לאחר חתימת הסכם החזרת המושכר העביר מר מננה לתובעת את דמי השכירות שקיבל מהנתבע והשיב לנתבע את הפיקדון.

19. במסגרת ההליך בתיק שכירות 65332-12-18, התנגד אפסנוב לאישור הסכם החזרת השכירות שנכרת בין מר מננה לבין התובעת. טענותיו בהליך הנ"ל זהות, למעשה, לטענות שהעלה בתביעה שלפני.

20. טרם אישור הסכם החזרת המושכר על ידי בית הדין לשכירות, פנתה התובעת למר אפסנוב בבקשה להסדיר את זכויותיו בחנות ולחתום עמה על הסכם שכירות, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות. אפסנוב העלה שתי טענות בהתייחס להליך המשא ומתן שהתנהל מול התובעת לצורך חתימה על הסכם שכירות.

הראשונה - הוא טען, שהתובעת העבירה לידיו נוסח טיוטת הסכם, שכלל ו תניה לפיה הוא מוותר על זכותו כדייר מוגן בתמורה לשכירות חופשית לתקופה בת 10 שנים. אפסנוב בקש ללמוד מכך, שהתובעת הכירה בזכותו כדייר מוגן (ראה נספחים ד - ו לתצהיר גב' אפסנוב).

עיון בטיוטות ההסכמים מעלה, כי צויין בכולן במפורש, הן בכותרת והן במבוא, כי מדובר בהסכם שכירות בלתי מוגנת, שלא חל עליה חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972.
בטיוטה הראשונה (נספח ד' לתצהיר אפסנוב) נרשם בסעיף 4.1, תחת כותרת "הצהרות והתחייבויות השוכר", שאפסנוב מצהיר "כי הוא דייר מוגן במושכר עד ליום _____ וכי הוא מכיר את המושכר היטב וכי הוא ראה ובדק את המושכר..... לא יהיו לו כל טענות ו/או תביעות בדבר אי התאמה ו/או מום בבית ובתכולת המושכר ומערכותיו".

ההוראה בסעיף 4.1 מופיעה בפרק הצהרות והתחייבויות השוכר. מדובר, לכל היותר, בהצהרה של הנתבע ולא בהצהרה של התובעת, ולא ניתן להסיק ממנה הסכמה של התובעת לסטטוס המשפטי של הנתבע כדייר מוגן. בנוסף, ברור על פניו מנוסח הסעיף, כי ההתייחסות לשכירות המוגנת היא במובן ההיכרות של הנתבע עם המושכר והעדר אפשרות להעלות טענות של אי התאמה או מום בדיעבד, הא ותו לא.

יתירה מזאת, הוראה דומה לא מצויה בשתי הטיוטות האחרות. סעיף 4.1 בשתי הטיוטות האחרות שונה ואך נרשם כי אפסנוב "...מכיר את המושכר היטב וכי הוא ראה ובדק...."(נספחים ה ו - ו לתצהיר אפסנוב). בנוסף, בטיוטות ההסכמים קיימים שינויים מהותיים אחרים, הנוגעים בין היתר לתקופת השכירות ודמי השכירות.

נראה, אפוא, כי טיוטות ההסכמים מייצגות מהלך משא ומתן, שלא הבשיל להסכם מחייב. אין בטיוטות אלו כדי לבסס את הטענה לפיה התובעת ראתה בו דייר מוגן. להיפך, הן מחזקות את הטענה לפיה התובעת מעולם לא ראתה בו דייר מוגן ולא התכוונה להעניק לו זכויות כאלה. אני דוחה את טענות אפסנוב בעניין זה.

השנייה - אפסנוב טען, כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, אך התובעת התכחשה לו, בניסיון להשיג תנאים טובים יותר (נספחים ז ו - ח לתצהיר גב' אפסנוב).

ב"כ אפסנוב לא חזר בסיכומיו על הטענה, לפיה נכרת בין הצדדים הסכם מחייב ולכן, נחשב אפסנוב כמי שזנח טענותיו במישור זה. למעלה מן הצורך אבהיר, כי התכתובות שצירף הנתבע לא מהוות הודעות קיבול, לפי תוכנן, ולא ניתן לקבוע על בסיסן כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב. בהודעה הראשונה מיום 18.3.2019 מסר נציג התובעת כי בעיקרון נוסח ההסכם ששלח אפסנוב מקובל והוא התבקש לתאם מועד לחתימה (נספח ז לתצהיר גב' אפסנוב). בתשובה מאותו היום הודיע אפסנוב על הסכמה עקרונית להגיע לחתום על הסכם מחייב, אך דרש כי קודם לכך תאשר התובעת שקיבלה ממר מננה את דמי השכירות לחודשים ינואר עד אפריל 2019 ואת הפיקדון בסך של 3,000 דולר, ותפעל להחתמת מנהלי החברה על נוסח ההסכם ששלח במייל, זאת ללא כל שינוי (נספח ח לתצהיר גב' אפסנוב). בהודעה השלישית מאותו יום הבהירה התובעת, כי אמנם נוסח ההסכם מקובל, אך יש לתקן את סכומי השכירות, כפי שסוכם, כך שירשם שאינם כוללים מע"מ (נספח ט לתצהיר גב' אפסנוב). אפסנוב לא הסכים לכך.

כפי שעולה מתחלופת ההודעות, באופן תמוה לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בנושא דמי השכירות, דווקא בנוגע לרכיב המע"מ, שעה שממילא שניהם עסקים החייבים בתשלומו. הצדדים ביקשו אמנם לחתום על הסכם מחייב, אך הדבר לא יצא לפועל, שכן לא היתה הסכמה בנושא המע"מ. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענת אפסנוב, לפיה נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. אני דוחה, אפוא, את טענות אפסנוב במישור זה.

21. אפסנוב טען, כי דמי השכירות שנדרש לשלם מופקעים והציג דוגמאות בנוגע לגובה דמי השכירות של עסקים סמוכים. בנקודה זו נתפס אפסנוב לכלל טעות, שכן נתוני דמי השכירות בעסקים אחרים לא רלוונטיים. התובעת, כבעלת הזכויות בנכס, זכאית לדרוש דמי שכירות כרצונה ואפסנוב לא יכול לקבוע את גובה דמי השכירות כרצונו.

אעיר, כי לפי עדות גב' אפסנוב ההסכם המוצע לא נחתם, מאחר ונכללה בו תניה לפיה התובעת רשאית לסיים את הסכם השכירות כבר מספר ימים לאחר חתימתו (עמ' 39, שורות 13 - 38, עמ' 40, שורות 4 - 8 ועמ' 41, שורות 9 - 17 לפרוטוקול). אין בידי לקבל טענה זו. העדה לא הצליחה להצביע על תניה כזו בטיוטות ההסכמים ואכן, היא לא מופיעה באף אחת מהטיוטות. נהפוך הוא, בטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים נקבעה תקופת שכירות בת 5 שנים, עם אופציה ל - 5 שנים נוספות. בנוסף, לפי סעיף 5.3.1 לאותה טיוטת הסכם, זכאי היה אפסנוב לבטל את הסכם השכירות בהתראה בכתב של 90 ימים. לא קיימת בטיוטה תניה מקבילה, המאפשרת לתובעת לסיים את ההסכם. משמע, הזכות לסיים את ההסכם במהלך תקופת השכירות ניתנה לאפסנוב בלבד.

22. סיכומה של נקודה זו, אני דוחה את טענות אפסנוב וקובע, כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, נוכח אי הסכמה בנוגע לדמי השכירות ובפרט - עניין המע"מ. התובעת לא הכירה בשום שלב בזכותו של אפסנוב כדייר מוגן.

23. אפסנוב טען בסעיף 6.14 לכתב ההגנה, כי "התובעת ויתרה הלכה ולמעשה על זכות השכירות הרגילה במושכר ולפיכך לאורך 17 שהשנים נוצרה זכות דיירות מוגנת לנתבע ולגב' אפסנוב" (כך במקור - א.ר.).

כאמור, התובעת לא וויתרה בשום שלב על זכויותיה ולא ראתה באפסנוב דייר מוגן. היה ברור שמר מננה הוא הדייר המוגן בנכס והתובעת פעלה כנדרש וערכה הסכם להחזרת המושכר, שאושר על ידי בית הדין לשכירות.

טענת אפסנוב, לפיה "לאורך 17 שנים נוצרה זכות דיירות מוגנת" חסרה עיגון בחוק הגנת הדייר ואין לה בסיס משפטי. זכות דיירות מוגנת אינה תולדה של חלוף הזמן. זכות דיירות מוגנת נרכשת בתנאים ספציפיים ומדויקים הקבועים בחוק. העובדה שהנתבע שכר את החנות במשך תקופה ארוכה אינה מקנה לו, רק מעצם חלוף הזמן, זכות עדיפה על זו שקיבל ממר מננה, בהתאם להסכם השכירות ביניהם. גם במסגרת סיכומיו, לא עלה בידי ב"כ אפסנוב להבהיר טענותיו בעניין זה. אני דוחה, אפוא, את טענת אפסנוב, לפיה "נוצרה" לטובתו בחלוף הזמן זכות דיירות מוגנת.

24. אפסנוב טען בסעיף 6.17 לכתב ההגנה, כי "... ביום 26.12.2018 אליהו מיננה חדל להחזיק בחנות, ומאחר ואין אדם אחר שנכנס לנעליו של אליהו מיננה ונהיה דייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר במקום אליהו מיננה. לפיכך, הנתבע וגב' אפסנוב הפכו לדיירים של התובעת והואיל והסייגים של סעיף 30 לחוק הגנת הדייר אינם חלים במקרה זה. והואיל, ובהתאם להוראות סעיף 32 לחוק הגנת הדייר נקבע כי תנאי השכירות של הנתבע וגב' אפסנוב - יהיו כתנאי השכירות שהיו חלים בינו לבין הדייר שחדל להחזיק המושכר. לפיכך, הנתבע וגב' אפסנוב הם דיירים מוגנים נגזרים, שהגנות חוק הדייר חלות עליהם. וזאת מכוח סעיף 30 לחוק הגנת הדייר" (כך במקור - א.ר.).

טענה בלתי סדורה זו מערבבת הוראות שונות בחוק הגנת הדייר, שאינן רלוונטיות לעניינו ואין בהן כדי להקנות לאפסנוב זכות דיירות מוגנת.

חוק הגנת הדייר מגדיר בסעיפים 23 - 27 מספר מצבים בהם יכנס דייר חליפי בנעליו של הדייר המוגן המקורי. דייר מקורי הוא הדייר המוגן עמו נחתם הסכם השכירות, ובעניינו - מר מננה. הדייר "הנגזר" הוא מי שהפך להיות דייר מוגן, מכוח סעיפים 20 - 26 לחוק, לאחר פטירתו של הדייר המקורי. ככול שהדייר המקורי שנפטר הוא דייר מוגן בבית עסק, יהיו הדיירים הנגזרים כמפורט בסעיף 23 לחוק - בן זוגו של הדייר המקורי, ובאין בן זוג - ילדיו, ובאין לו ילדים - יורשיו על פי הדין, בתנאים הנקובים באותו סעיף (לגבי בן זוג - שהצדדים מתגוררים יחדיו לפחות 6 חודשים טרם הפטירה ולגבי ילדים או יורשים שהם מפעילים ביחד עמו את העסק - לפחות 6 חודשים טרם הפטירה). בעניננו, הדייר המוגן (מננה) לא נפטר (יבדל"א) וממילא, אין מדובר בבן זוג, ילד או יורש שלו ולפיכך, אפסנוב לא יכול להיות דייר מוגן נגזר (ראה רע"א 7411/12  אילן הוניג נגד אורלי גונן (18.12.2013)‏ וע"א 10308/06 שטוב נגד כונס הנכסים הרשמי (28.10.2009)).

אפסנוב גם לא נחשב דייר מוגן נדחה. מונח זה מתייחס למי שהפך לדייר מוגן משום שנכנס בנעליו של הדייר הנגזר, לאחר מותו או לאחר שזה חדל מלהחזיק במושכר, בתנאי סעיף 27 לחוק הגנת הדייר. כאמור, הדייר המקורי בעניינו לא נפטר (יבדל"א), לא קם לו דייר נגזר ועל אחת כמה וכמה, שלא המשיכה השרשרת לדייר נדחה.

25. סעיפים 30 - 32 לחוק הגנת הדייר קובעים כדלקמן:

"30. מושכר שהושכר בשכירות משנה, והדייר חדל להחזיק בו או נפטר, ולא היה אדם אחר לדייר מכוח חוק זה, יהיה דייר המשנה, לגבי החלק המוחזק בידו, לדייר של בעל הבית, ובלבד -
(1) שבזמן שהדייר חדל להחזיק במושכר או סמוך לפטירתו לא נתנה השכרת המשנה לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר,
(2) שהשכרת המשנה לא נעשתה אחרי שבעל הבית התחיל בהליכים משפטיים לפינוי הדייר מן המושכר.
31. היה אדם לדייר לפי סעיף 30 רשאי בעל הבית לחזור ולהשכיר את המושכר כולו, לרבות החלק המוחזק בידי אותו אדם, ומשעשה כן, יהיה אותו אדם לדייר משנה של הדייר החדש.
32. תנאי השכירות - הן בזמן שאדם היה לדייר לפי סעיף 30 והן בזמן שהיה לדייר משנה לפי סעיף 31 - יהיו כתנאי השכירות שהיו חלים בינו לבין הדייר שחדל להחזיק במושכר או שנפטר, או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או על פי חוק".

סעיפים 30 - 32 לחוק, כפשוטם, נועדו להסדיר מצב בו הדייר המקורי חדל מלהחזיק בנכס, ואין דייר נגזר או נדחה בא בנעליו, קרי - אין מי שקיבל מכוח הוראות החוק את זכות הדיירות המוגנת של הדייר המקורי. סעיפים אלו מסדירים את עניינו של שוכר המשנה, שהחזיק במושכר מכוח הרשאת הדייר המוגן המקורי, ונותר למעשה ללא "בעל בית", שעה שהדייר המוגן הסתלק מזכותו (ראה הדיון בע"א 483/60 יוסף עמרני נגד שמואל דחבש ואח', פ"ד טו 1557, בעמ' 1560).

סעיף 30 קובע, כי מקום בו הסתלק הדייר המוגן המקורי יהיה דייר המשנה לדייר של בעל הבית, ובענייננו - התובעת. סעיף 31 קובע, כי בעל הבית רשאי לשוב ולהשכיר את המושכר לדייר מוגן חדש, וככול שיעשה כן, יהפוך אותו דייר משנה לדייר משנה של הדייר החדש.

סעיף 32 קובע, כי הן לצורכי סעיף 30 והן לצרכי סעיף 31, יהיו תנאי השכירות של דייר המשנה כפי שהיו בינו ובין הדייר המוגן או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או חוק. משמע, נוצר קשר שכירות ישיר בין שוכר המשנה לבעל הבית, בהתאם לתנאי השכירות שהיו בין שוכר המשנה לדייר המוגן. פועל יוצא מכך הוא , שאין לשוכר המשנה זכות טובה יותר מזו שקנה מהדייר המוגן בחוזה השכירות שביניהם.

משהחזיר מר מננה את זכות הדיירות המוגנת לתובעת, הפך מר אפסנוב לדייר של התובעת. התובעת לא מימשה את זכותה להשכיר את הנכס לדייר מוגן אחר וגם לא הקנתה למר אפסנוב זכות דיירות מוגנת. תנאי השכירות בין התובעת למר אפסנוב הם כתנאי השכירות שהיו חלים בהסכם בינו לבין מר מננה, קרי - שכירות חופשית, והוא אינו זכאי לזכות דיירות מוגנת.

26. נראה, כי על פי דיני השכירות הרגילים, מותנה קיומה של שכירות המשנה בהמשך קיומה של השכירות הראשית (שילוב הוראות סעיפים 2(א) ו - 20(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971). פקיעת השכירות הראשית מפקיעה, אפוא, גם את שכירות המשנה. מצב הדברים שונה ככל שעסקינן בדיירות משנה מכוח חוק הגנת הדייר, שכן בהתאם לסעיפים 30 - 32 לחוק, דיירות המשנה תמשיך ותתקיים גם מקום שהדיירות הראשית המוגנת באה לקיצה (ראה ג. ויסמן, דיני קניין - חזקה ושימוש, תשס"ו - 2005, שער רביעי, בעמ' 440, ד"ר ש. לרנר, שכירות נכסים, תש"ן - 1990 בעמ' 153 - 154 וכן, ע"א 379/68 ישרס ישראל - רסקו בע"מ נגד טולידנו, פ"ד כג(1) 533, 538).

אלמלא היה מר מננה דייר מוגן, הייתה הסתלקותו מהחנות כרוכה גם בהסתלקות מר אפסנוב, שהיה חייב לפנות את החנות עם עזיבת מננה. מאחר ואין מחלוקת שמר מננה היה דייר מוגן, רשאי היה מר אפסנוב להישאר במושכר גם לאחר הסתלקות מר מננה, והוא הפך לדייר של התובעת. יחד עם זאת, אין למר אפסנוב זכויות עדיפות על הזכויות שרכש בהסכם המקורי עם מר מננה. כפי שקבעתי, מר אפסנוב שכר את החנות בשכירות חופשית ולפיכך, כיום הוא שוכר בשכירות חופשית של התובעת.

27. אוסיף, כי אפשרות העברת זכויות מוגנות מכוח חוק הגנת הדייר מוגבלת להעברה אחת בלבד (דייר נגזר ודייר נדחה). החוק לא נועד לייצר שרשרת בלתי פוסקת של דיירים מוגנים המתחלפים זה אחר זה, ללא הגבלה (ראה ד"נ 6/80 צבי גרפינקל נגד זאב פולק, פ"ד לה(1) 200, עמ' 204, ‏ ‏ע"א 10308/06 רבקה שטוב נגד כונס הנכסים הרשמי (28.10.2009)‏‏). התנהלות כזו שוללת, הלכה למעשה, את זכות הבעלות של הבעלים ומרוקנת מתוכן את הוראות חוק הגנת הדייר, שעניינן הזכות לדמי מפתח (סעיפים 74 - 84 לחוק) והנהלים שנקבעו בעניין, דוגמת דייר יוצא המציע דייר במקומו או הודעת בעל בית על כוונתו להחזיר לעצמו את החזקה במושכר (ראה סעיפים 85 עד 98 לחוק). לא יעלה על הדעת , ששכירות משנה תשמש מעקף של הוראות החוק, כך שבעל בית יידרש לפדות את "הדיירות המוגנת" פעמיים, תחילה מידי הדייר המוגן ולאחריו משוכר המשנה.

28. אני דוחה, אפוא, את טענות מר אפסנוב, לפיה קמה או "נוצרה" לו, בדרך לא דרך, זכות דיירות מוגנת כלפי התובעת. אפסנוב לא היה דייר מוגן ביחסיו החוזיים עם מר מננה וממילא, אינו יכול להיחשב כדייר מוגן של התובעת, מעת שמר מננה הסתלק מזכותו כדייר מוגן. יחד עם זאת, בהתאם להוראות סעיפים 30 - 32 לחוק הגנת הדייר הפך מר אפסנוב לשוכר של התובעת (בעלת הבית), בשכירות חופשית.

29. יחסי השכירות בין מר אפסנוב למר מננה התחדשו משנה לשנה בעל פה, בהתאם להסכם השכירות המקורי משנת 2003, מבלי שנחתם ביניהם הסכם חדש. המשך ההחזקה והשימוש בנכס על ידי מר אפסנוב, למרות שתקופת השכירות המקורית הסתיימה וההסכם לא חודש פורמאלית, מלמדים על הסכמה מכללא של הצדדים להמשיך את היחס המשפטי ביניהם בהתאם להסכם המקורי, בשינויים המחוייבים (ראה ע"א 1628/13 חברת חלקה 184 גוש 6217 בע"מ נגד אלינה ליליאן לוי (19.8.2014), ע"א 633/82 לוקוב נגד מגדל, פ"ד מג(1) 397, עמ' 402, ע"א 410/64 הררי נגד חברת יהלום בע"מ (24.05.1965) וע"א (מחוזי-חיפה) 34200-10-17 ג.ר. שיווק תקשורת בע"מ נ' נכסי גולדין אלון בע"מ (2.5.2018)).

שכירות מעין זו, שאינה חוסה תחת הסכם בכתב, כפופה לכללים בסעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971, הקובע כי "לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש".

יחסי שכירות אלו בין מר מננה לבין מר אפסנוב, חלים על גם היחסים בין התובעת לבין מר אפסנוב, שהפך לדייר שלה, בשכירות חופשית. תקופת השכירות בהסכם המקורי משנת 2003 הסתיימה בחודש אפריל 2004. ניסיונות הצדדים להגיע להסכם חדש מסודר בכתב כשלו. לפיכך, רשאית היתה התובעת להודיע על סיום השכירות ולדרוש את פינוי החנות והשבת החזקה לידיה, כפי שעשתה במכתבה למר אפסנוב מיום 12.5.2019 (נספח ג' לתצהיר מר טייב). במסגרת מכתב זה, נדרש מר אפסנוב לפנות את המושכר ולהחזיר את החזקה בו לתובעת עד ליום 20.8.2019 (כעבור למעלה משלושה חודשים).

אדגיש, כי העובדה שהתובעת המשיכה לקיים השכירות, לתקופה מסוימת, לאחר החתימה על ההסכם להחזרת המושכר, אין בה ללמד על הסכמה להמשיך את הקשר המשפטי לנצח, כפי שמבקש מר אפסנוב ל טעון. קשר משפטי נמשך כל עוד שני הצדדים מביעים בהתנהגותם את רצונם להמשיכו, ובכל עת רשאי כל אחד מהם לסיים את החוזה, בכפוף לחובתו למסור לצד השני הודעה על כך ולהעניק לו זמן סביר עד לסיום החוזה (ע"א 5925/06 בלום נגד אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (13.2.2008) וע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נגד גלידת ויטמן (1979) בע"מ (17.6.2008)). התובעת עמדה על זכותה שייחתם הסכם שכירות בכתב ומשלא הגיעו הצדדים להסכמות, היתה זכאית לדרוש ממר אפסנוב לפנות את המושכר, כפי שאכן עשתה.

30. אפסנוב לא טען ש הזמן שנקצב על ידי התובעת במסגרת ההודעה על סיום ההתקשרות אינו סביר וממילא, הוא ממשיך להחזיק במושכר עד היום. יחד עם זאת , לאור התקופה הארוכה בה שכר אפסנוב את המושכר, אני סבור שיש לתת לו ארכה נוספת, בת 60 ימים לצורך פינוי מסודר של המושכר.

31. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבע לפנות את המושכר - חנות בקומה הראשונה בבניין ברחוב הרצל 63 בחיפה, הידוע כגוש 10864, חלקה 164, ולהחזיר את החזקה בו לתובעת, כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 11.2.2022.

בהתחשב באופייה של התביעה, מידת מורכבותה, היקף ההתדיינות, ובפרט התנהלות הצדדים ואופי טענותיהם, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 9,500 ש"ח.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.  

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' טבת תשפ"ב, 12 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.