הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 51010-07-17

בפני
כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובעת

בית הורים נועם בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אפרים ארנון ואח'

נגד

נתבעים

חגי ברוך מולכו
אפרים מנחם בלך
3. אי.אמ.בי. ניהול בתי אבות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק גולדברג/צחי כהן ואח'

פסק דין

בפניי תובענה כספית מטעם התובעת/נתבעת שכנגד ( חברת "בית הורים") מיום 23.7.2017 בסך של 760,870 ₪ ומנגד תובענה שכנגד מטעם הנתבעים (חברת "ניהול בתי אבות") מתאריך 19.12.2017 בסך של 400,000 ₪.

רקע עובדתי :
התובעת הינה חברה פרטית מוגבלת במניותיה שהינה בעלת הזכויות של במבנה בן ארבע קומות (1315 מ"ר) ברחוב בלפור 11/פינת רחוב פבזנר בשכונת הדר בעיר חיפה, הידוע כגוש 10862 חלקה 29 , אשר חלקו מיועד לשימוש מסחרי בעוד שבחלקו אושר להקים בית אבות/מרכז גריאטרי החל מיום 1.2.2011 .
על פי תעודת הרישום מיום 15.2.2011 אושר לתובעת לעסוק בתחום הגריאטריה בלבד ולהפעיל 52 מיטות בשתי מחלקות אשר עיסוקן הבלעדי הינו בתחום הגריאטריה – מחלקת גריאטריה סיעודית א' אשר מורשית להחזיק 34 מיטות ומחלקת גריאטריה סיעודית ב' אשר מורשית להחזיק ב – 18 מיטות.
בתאריך 30.1.2012 חתמו הנתבעים, אשר הינם בעלי השליטה בנתבעת 3 ומנהליה , על גבי הסכם לשכירת המבנה בכללותו , ועל המשך הפעלתו כמרכז רפואי בתחום הגריאטריה והציוד הרפואי בשליטתה של הנתבעת 3.
במסגרת ההסכם נקבע כי המבנה יושכר על ידי הנתבעת 3 לתקופה של חמש שנים (עד ליום 28.2.2017) עם אופציה להארכתו למשך שלוש תקופת נוספות בנות חמש שנים, דהיינו עד ליום 28.2.2032 , בתמורה לתשלום של דמי שכירות בשיעור 85,000 ₪ בצירוף מע"מ לחודש .
כמו כן, הוסכם במסגרת הסכם השכירות כי התובעת תספק לנתבעת 3 ייעוץ מקצועי למשך שנתיים מיום חתימת ההסכם בסכום 25,000 ₪ (בצירוף מע"מ) לחודש , בסכום כולל של 300,000 ₪ (בתוספת מע"מ) לשנה.
לצורך הבטחת מילוי התחייבויותיהם כלפי התובעת על חתמו הנתבעים על גבי כתב ערבות ועל גבי שטר חוב בלתי סחיר בסכום של 255,0000 ₪.
בתאריך 23.12.12 נשלח אל הנתבעים מכתב התראה מטעם משרד הרווחה, לאחר שבמהלך ביקורת אשר בוצעה במקום ביום 19.12.12 נמצא כי הם החזיקו בקומות מספר 1 ו – 4 מספר גדול יותר של דיירים עצמאיים ותשושים מכפי המותר בחוק הפיקוח על מעונות , התשכ"ה – 1965 .
לאחר שמשרד הבריאות הפסיק לאשר לנתבעת 3 אשפוזים נוספים , פנתה התובעת אל הנתבעים בתאריך 20.1.2013 וציינה בפניהם שהינה מקבלת תלונות רבות הן מקרב בני משפחותיהם של דיירי המוסד וכן גם מטעמם של עובדים אשר הועסקו על ידה בעבר בשל אי תשלום שכרם.
בתאריך 16.5.2013 שלחה התובעת אל הנתבעים מכתב התראה באמצעות ב"כ דאז, עו"ד ישראל שלו , שבו נטען כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית לאחר שלא שילמו לה את מלוא דמי השכירות המוסכמים לשנת 2013 (בגין דמי שכירות , דמי ליווי ודמי תמורה בגין הציוד למשך ארבעה חודשים) בסכום כולל של 351,794 ₪ .
בתאריך 29.7.2014 נחתם בין הצדדים הסכם משלים שבמסגרתו נקבע, בין היתר , כי יתרת החוב אשר נותרה לתשלום עד לחודש יוני 2014 , בסך של 420,000 ₪ בצירוף מע"מ יועברו אל התובעת שלושה שיקים הנושאים תאריכי פירעון עתידיים, וכי איחור בהעברתם בהפרש של למעלה מעשרה ימים מהמועדים המוסכמים יהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. כמו כן , הוסכם כי עד ל תאריך 10.12.2014 תועבר ערבות בנקאית בסך 255,000 ₪ בפריסה של שישה תשלומים נדחים בסך של 42,500 ₪ כל אחד.
בסוף שנת 2014 התקיים מפגש בין הנתבע 1, שהינו תושב ירושלים ובעל השליטה בנתבעת 3 , לבין איש עסקים בשם אבי חזן אשר הציע את שירותיו כמתווך לצורך מכירת/השכרת בית האבות לטובת צד ג' .
בסופו של יום מר חזן המליץ על השכרת בית האבות לאיש עסקים בשם צחי וסרשטיין, אולם בסופו של יום ההסכם לא יצא מן הכח אל הפועל לאחר שבעלי השליטה בתובעת , האחים דר' ארי עציון ודר' יצחק עציון, התנו את העברת השליטה בתובעת בכך שמר וסרשטיין יחתום על גבי כתב ערבות אישי כערב אישי להסכם, ובשל סכסוך עסקי אשר התגלע בין מר וסרשטיין לבין מר חזן בנוגע לכך שמר חזן ישמש כערב נוסף להסכם המוצע.
בתאריך 1.7.2015 נחתם בין התובעת לבין הנתבעת 3 הסכם בכתב שכותרתו "הסכם עקרונות לסיום הקשרים עפ"י הסכם מיום 30/1/2012". במסגרת הסכם זה נקבע , בין היתר, כי התובעת תאפשר לנתבעת 3 לפנות את המושכר ואת תכולתו עד ליום 1.7.2015 , לפרוע את כלל ההתחייבויות כלפי צדדים שלשיים לרבות שכר העובדים ולהסב את חוזי האשפוז ואת הרישומים הנדרשים (חשמל , מים וכו') על שם התובעת .
בנוסף לכך, הוסכם כי התובעת תשלם לנתבעת 3 (לאחר קיזוז דמי השכירות) סך של 357,200 ₪ בצירוף מע"מ בגין רכישה חוזרת של הציוד המוחזק בבית החולים - תשלום ראשון בסך של 157,200 ₪ בתוספת מע"מ (חוב של דמי שכירות שלא שולמו) בצירוף סכום של 200,000 ₪ בצירוף מע"מ בשני תשלומים שווים (בגין כספים שיתקבלו ממשרד הבריאות) .
בתאריך 20.9.2015 הודיעה הנתבעת 3 לתובעת על כך שהשליטה בבית האבות הועברה לידיה, על ביצוע התאמת המבנה מבחינה פיזית לדרישות משרד הבריאות ועל כך שהצוות הרפואי והפרא רפואי שאותו העסיקה הנתבעת 3 ימשיך להיות מועסק גם על ידי התובעת .
בתאריך 10.6.2017 שלחה התובעת באמצעות ב"כ, עוה"ד אפרים ארנון , מכתב התראה שבו טענה כי החל מיום 30.10.2015 הנתבעים חבים לה סכום כולל של 711,093 ₪ בהתאם לפירוט הבא : גביית כספים המועברים ממשרד הבריאות בגין אשפוזים , גביית כספים אשר התקבלו מלקוחות פרטיים ותשלום חוב לקופ"ח בסך של 1,662,630 ₪ ובקיזוז סך של 951,537 ₪ בגין רכישת ציוד , תשלום שכר עובדים והמחאות מעותדות שהועברו לתובעת על חשבון החוב .
בתאריך 4.9.2017 בית האבות הושכר לטובת איש עסקים בשם יניב נחום אשר בהמשך צירף אליו את מר חזן וגם שותף עסקי נוסף.

טענות הצדדים :
לטענת התובעת, לאחר העברת בית האבות לידיה בתאריך 1.7.2015 היא נדרשה להשקיע מיליוני שקלים לצורך התאמת המבנה מחדש לדרישות משרד הבריאות ובנוסף לכך נדרשה בעל כורחה לשאת בחיובים כספיים אשר הנתבעת 3 הייתה מחויבת לשלמם .
לגרסת התובעת, הנתבעת 3 לא העבירה לה על פי מתווה "הסכם ההיפרדות" מיום 1.7.2015 סך של 1,662,630 ₪ בגין כספים אשר הועברו לידיה מטעם משרד הבריאות ומלקוחות פרטיים כאשר לסכומים הללו מתווסף גם החזר חוב כספי של הנתבעת 3 כלפי משרד הבריאות שבו נשאה התובעת בסך של 1700 ₪ .
התובעת מוסיפה וטוענת כי מתוך הסכום שאותו חבה לה התובעת (1,662,630 ₪) יש מקום לקזז סכום של 951,537 ₪ כדלקמן :
710,000 ₪ בגין המחאות מעותדות שאותו קיבלה התובעת מהנתבעת 3 על חשבון החוב הכולל .
100,000 ₪ בגין רכישת ציוד הפעלה מהנתבעת.
סך של 141,537 ₪ שאותו שילמה הנתבעת לעובדי התובעת עבור חודש יולי 2015.

אליבא דטענת התובעת, גובה החוב הכספי המצטבר של כלל הנתבעים כלפיה עומד על סך של 711,093 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש אוקטובר 2015 (760,870 ₪ בסה"כ) .
מנגד, הנתבעים טוענים כי מדובר בתובענה מופרזת ומוגזמת , וכי לאחר קבלת המושכר התחוור להם שהתובעת הציגה בפניהם מצגי שווא בכל הנוגע לבית האבות ובנוגע למספרי המאושפזים , וכי הם הסכימו לכרות עימה את הסכם השכירות על בסיס מצגי השווא הללו .
לטענת הנתבעים, עובר לכריתת הסכם השכירות הנתבעת הוליכה אותם שולל בכל הנוגע לבית האבות , למצב הרישוי ולמצב המאושפזים , ברם , רק בדיעבד התחוור להם כי הולכו שולל על ידי התובעת . לטענתם , משרד הרווחה ביטל את ההסכם עם בית האבות נוכח מחדלי התובעת ואי יישום הוראות הדין כפי הנדרש , ולכן , במקום לטפל במאה איש שהו בבית האבות 58 איש בלבד ובשל כך נגרם להם נזק כספי רב .
הנתבעים טוענים כי ההסכם המשלים מיום 29.7.2014 נחתם על רקע הפרותיה החוזיות של התובעת וכי בניגוד לנטען על ידי התובעת , היא זאת אשר סיכלה ממניעים השמורים עימה את כלל ניסיונותיהם לאתר מפעיל חלופי לבית האבות , ובשל כך הם נאלצו בעל כורחם לחתום בתאריך 1.7.2015 על גבי הסכם מקפח נוסף אשר כל מטרתו הינה סיום ההתקשרות בין הצדדים .
הנתבעים טוענים כי התובעת לא הייתה ערוכה לקבל את בית האבות במועד המוסכם (1.7.2015), וכי בשל כך הם נאלצו לשאת בהוצאות כספיות מיותרות שבכללם הסדרת רישיון בית האבות, רכישת מלאי לצורך הפעלת ו ותשלום את שכרם של העובדים בתחילת חודש יולי 2015 .
הנתבעים טוענים כי לאחר התאריך המוסכם להעברת בית האבות לידי התובעת (1.7.2015) הם שילמו בעל כורחם לגורמים שונים סכום של 420,998 ₪ ובשל כך הגישו כנגד התובעת כתב תביעה שכנגד (לצורכי אגרה) ע"ס 400,000 ₪ (למרות שלטענתם בפועל נגרם להם נזק כולל בסכום של 1,595,998 ₪) בגין ראשי הנזק הבאים (באופן חלקי או מלא) : דמי ניהול לנתבע 2 בסכום של 275,000 ₪ עד לחודש נובמבר 2015; נזק כספי של 700,000 ₪ בגין אי הסכמת התובעת לכניסתו של מפעיל חלופי ; סכום מוסכם של 200,000 ₪ אשר נכלל במסגרת "הסכם ההיפרדות"):
שכר ששולם לעובדי בית האבות (בצירוף דמי מחלה ששולמו למר מרדכי שרייר) בסך של 169,452 ₪ .
תשלומים לקופות החולים בסכום כולל של 13,753 ₪.
רכישת ציוד ותרופות טרם מסירת בית האבות בסכום של 60,000 ₪.
רכישת ציוד מתכלה לצורך תקופת ניהול בית האבות בסמוך לתאריך ההעברה בסכום של 30,000 ₪.
תשלומי ארנונה אשר שולמו לאחר מועד המסירה בסכום כולל של 13,000 ₪ - סך של 9000 ₪ בגין בית האבות וסך של 4000 ₪ בעבור חנות אשר ממוקמת בשטח המבנה המושכר.
תשלום עבור אדריכל ומודד מקצועי לצורך שיפוץ המבנה לאחר השכרתו בסך של 15,334 ₪ (2000 ₪ ולמודד+13,334 ₪ לאדריכל).
חוב של מאושפזים בסך של 31,338 ₪ בגין תקופת האשפוז בעת שהנתבעים ניהלו את בית האבות.
חשבונות מים בסך של 3000 ₪.
עמלת ערבות בנקאית לצורך הפעלת בית האבות עד לסוף שנת 2015 בסך של 2000 ₪.
תשלום לחברת הטלוויזיה בכבלים עד לסוף שנת 2015 בסכום של 2700 ₪.
תשלום עבור הוצאות טלפון עד לסוף שנת 2015 בסך של 1000 ₪.
שכר טרחת חשב השכר ורואה החשבון עד לסוף שנת 2015 בסך של 20,000 ₪.
רכישת תרופות מקופת חולים "מכבי" לאחר מועד המסירה בסך של 1500 ₪.
עלויות תשלום לחברת השמה לצורך קליטת דיירי בית האבות עד למועד המסירה הסופי לידי התובעת בסך של 15,354 ₪.
העלות היחסית של ביטוח עסק בין התאריכים 1.7.2015 ועד 30.1.2016 בסך של 29,024 ₪ לאחר שבתחילה נרכש ביטוח עסק לשנה שלמה החל מיום 1.2.2015 ועד ליום 30.1.2016 בסכום של 29,024 ₪.
תשלום לחברת האמבולנסים הפרטית "יוסי אמבולנס שירותים רפואיים בע"מ" בגין הזמנת שירותי אמבולנס בסך של 7182 ₪.
תשלום ל"חברה המרכזית" בגין סחורה שסופקה במהלך חודש יולי 2015 בסך של 6361 ₪.
במענה לטענות הנתבעים בכל הנוגע לחיובים הנטענים עובר למועד העברת בית האבות מחדש לידי התובעת במהלך שנת 2015 הציגה התובעת חוות דעת מטעמו של רואה החשבון זאב ברנדס מיום 29.10.2018.
על פי הנטען בחווה"ד מדו"חות תשלומי הארנונה בגין החודשים יולי ואוגוסט 2015, עולה כי התובעת היא זו אשר נשאה בהוצאות תשלומי הארנונה בסך של 29,945 ₪ בעוד שבנוגע לחנות לא הוטל חיוב בגין מס הארנונה .
כמו כן, נטען בחווה"ד כי מבדיקת ספרי החשבונות של התובעת עולה שהכנסות התובעת מדיור ואשפוז החלו רק לאחר התאריך 1.7.2015 ולכן התשלום המוצג בתביעת הנתבעים מצביע על תשלום חוב עבור חודש יוני 2015 .
בנוסף לכך, נטען בחווה"ד כי עמלת הערבות הנטענת אינה משקפת את דרישת משרד הבריאות לתשלום ערבות בשיעור של 36,000 ₪ (עמלה בסך של 586 ₪) וכי במועד הרלוונטי לענייננו התובעת פנתה אל חברת הכבלים "הוט" בבקשה לסיים את ההתקשרות עימה הן בתחום שירותי הטלוויזיה והטלפון אולם משום מה הפנייה לא טופלה על ידי חברת הכבלים .
עוד נטען בחווה"ד כי התובעת לא פנתה אל רואה החשבון של הנתבעת 3 לצורך קבלת שירותים מקצועיים, וכי לבקשת הנתבעים המשכורות הוכנו על ידי רוה"ח שלה באופן חריג כחלק מסיום יחסי העובד מעביד עם אותם עובדים אשר פוטרו על ידה , מה גם שהעלות המוערכת של הכנת 25 תלושי שכר (בין התאריכים 1.7.2015 ועד 21.7.2015) הינה כ - 585 ₪ .
רוה"ח גלר אף הוסיף וציין בחוות דעתו כי התובעת שילמה לקופ"ח "מכבי" את החוב של הנתבעים עבור חודש יוני 2015 וכן גם את הוצאות הצריכה השוטפת החל מחודש יולי 2015 ואילך.
באשר לתשלום דמי הביטוח בסך של 2,024 ₪ נטען על ידי רו"ח גלר כי מבדיקה בערך מול סוכנות ביטוח הסתבר שהעלות הממוצעת של הביטוח הינו כ – 26,0000 ₪ וכי העלות הריאלית של התשלום לחברת האמבולנס הינה 3000 ₪ (כולל מע"מ) בגין 25 נסיעות שעלותן 120 ₪ לנסיעה (כולל מע"מ).

דיון והכרעה :
תביעת התובעת כנגד הנתבעים :
סעיף 6 להסכם מיום 1.7.2015 :
במסגרת סעיף 6 להסכם מיום 1.7.2015 נקבע כדלקמן :
"עד להעברת התקבולים ממשרד הבריאות למשכירה ו/או למי שהמשכירה תורה, אחראי חגי מולכו ואי.בי.אם ניהול בתי אבות בע"מ להעברת הכספים המתקבלים ממשרד הבריאות בו ביום למפעילה החדשה" .
התובעת טוענת כי במהלך "תקופת המעבר" היא נהגה להעביר לידי הנתבעים אחת לחודש את רשימת המאושפזים החודשית ואלו העבירו את הרשימה למשרד הבריאות, וכך עלה בידם לגבות ממשרד הבריאות את התשלומים המיועדים בעבור אותם חולים , לאחר שמשרד הבריאות השלים את העברת כספי הסבסוד מטעם משרד הבריאות .
התובעת אף צירפה לכתב התביעה ארבע חשבוניות מס אשר נערכו על ידי הנתבעת 3 לטובת משרד הבריאות בין התאריכים 2.8.2015 ועד 1.11.2015 בגין אשפוזים אשר בוצעו בין החודשים יולי 2015 ועד אוקטובר 2015 בסכום כולל של 1,642,730 ₪ כדלקמן : (חשבונית מחודש אוגוסט 2015 ע"ס 426,709.32 ₪ ; חשבונית מיום 2.9.2015 ע"ס 418,754.86 ₪; חשבונית מיום 1.10.2015 ע"ס 335,751.02 ₪ ; חשבונית מיום 1.11.2015 ע"ס 342,803.10 ₪).
התובעת טוענת כי הנתבעים לא העבירו לידיה את הכספים שאותם קיבלה ממשרד הבריאות בין החודשים 1.7.2015 ועד 30.10.2015, בכך שהתחמקו מהעברתם בתואנות מתואנות שונות ותוך הפרת הוראת סעיף 6 ל"הסכם ההיפרדות" .
התובעת אף טוענת כי יש לצרף לסכום זה מתווסף גם סכום של 18,200 ₪ שאותו גבו הנתבעים בגין אשפוזם של שני חולים נוספים – סכום של 8600 ₪ בגין מאושפזת אשר אשפוזה מומן על ידי עמותת "גג לחוסה" ומאושפז נוסף אשר שילם לנתבעת 3 מכספו הפרטי סכום של 9600 ₪.
הנתבעת 3, אשר ערכה את חשבוניות המס , אינה חולקת בסיכומיה על הסכומים אשר מפורטים במסגרת אותן חשבוניות מס , דא עקא , שאליבא דטענתה יש מקום לקזז מסכום התביעה (760,870 ₪) את הסכומים הבאים אשר בעלי השליטה בתובעת מודים בקבלתם (ראה : סעיף 72 לתצהירו של ארי עציון ; סעיף 72 לתצהירו של יצחק עציון ; עדות מר יצחק עציון בביהמ"ש בעמוד 15 שורות 19-11 לפרוטוקול ; סעיף 11 לסיכומי התובעת) :
סכום של 710,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין העברת המחאות מעותדות אשר התובעת אישרה את קבלתו ;
סכום של 60,000 ₪ (כולל מע"מ) אשר הנתבעת טוענת ששילמה לתובעת (51,582 ₪ בצירוף מע"מ) באמצעות המחאות שאותן קיבלה הנתבעת 3 ממשרד הבריאות.
מן המקובץ לעיל עולה כי הצדדים חלוקים על כך שבמהלך "תקופת המעבר" הנתבעת 3 קיבלה ממשרד הבריאות סכום של 1,642,730 ₪ וכי התובעת קיבלה מהנתבעים על חשבון החוב הכללי סך של 770,000 ₪ באמצעות תשע המחאות (בין התאריכים 8.10.2015 ועד 31.5.2016).
עם זאת, התגלעה מחלוקת בכל הנוגע לכספים אשר נגבו משני הלקוחות הפרטיים בסכום כולל של 18,200 ₪, שכן אליבא דעמדת הנתבעים , הסכום אשר נגבה מהמאושפז הראשון בסכום של 9600 ₪ נגבה לטענתם בעבור התקופה אשר קדמה למועד מסירת בית האבות מחדש לשליטת התובעת .
באשר למאושפזת השנייה, הנתבעים מסכימים לכך שהתובעת זכאית לקבל את דמי האשפוז של אותה מאושפזת תוך קיזוז הוצאות המע"מ אשר , לטענתה , לא הועברו על ידי עמותת "גג לחוסה" אשר סבסדה את עלות האשפוז , דהיינו , סך של 7288 ₪ בלבד (ראה : סעיפים 61 – 63 לתצהירו של הנתבע 1) .
במקרה דנן הנתבעים בחרו מטעמיהם שלא להציג אסמכתאות לכך כי עמותת "גג לחוסה", אשר מימנה את עלות אשפוזה של אותה חוסה בבית האבות , לא העבירה לידי הנתבעת 3 את סכום המע"מ וזאת בין אם באמצעות הצגת ראיות בכתב אשר תומכות בכך או לחילופין באמצעות זימונו של נציג העמותה למתן עדות בבית המשפט , ולפיכך הנני מוצא לנכון לקבל את טענת התובעת ולפיה יש להוסיף את מלוא עלות האשפוז של מטופלת זו בסך של 8600 ₪ לסכומים שאותם קיבלה הנתבעת 3 ממשרד הבריאות .
ודוק, יש גם לזקוף לחובת הנתבעים את הימנעותם מהצגת ראיות בכתב ולפיהן דמי האשפוז בסך של 9600 ₪ נגבו מאותו מאושפז המסווג כ"מאושפז פרטי" בגין התקופה אשר קדמה למועד המסירה , בין היתר , באמצעות הצגת הקבלה/החשבונית בגין ביצוע התשלום ו/או הצגת הסכם ההתקשרות שבין אותו מאשפז לבין הנתבעת 3 .
אשר על כן, בשלב ביניים זה הנני מוצא לנכון לקבוע כי סכום החוב הכללי של הנתבעים כלפי התובעת עומד על סך של 892,630 ₪ (1,642,730 ₪ מכספים אשר התקבלו ממשרד הבריאות + 1700 ₪ חוב של הנתבעים לקופ"ח + 18,200 ₪ בגין שני המאושפזים בקיזוז ההמחאות המעותדות ע"ס 770,000 ₪) .
סעיף 4 להסכם מיום 1.7.2015 :
במסגרת סעיף 4 להסכם נקבע כדלקמן :
"כנגד שחרור השוכרת מהתחייבויותיה, העברה לרשותה של כל הציוד והמערכות בבניין והעברת כל הזכויות כולל זכויות האשפוז תשלם המשכירה או מי מטעמה לשוכרת את התשלומים הבאים :
.... ב. התשלומים יבוצעו באופן הבא : -
2) סך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ ישולם לשוכרת ביום 5/8/15 או בסמ(ו)ך מתוך הכספים שיתקבלו ממשרד הבריאות.
3) היתרה בסך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ ישולם לשוכרת ביום 5/9/15 או בסמ(ו)ך מתוך הכספים שיתקבלו ממשרד הבריאות".
מסיכומי התובעת עולה כי היא אינה מתכחשת לכך שיש לקזז מן החוב הכולל של הנתבעים כלפיה את אחד משני סעיפי הזיכוי אשר נכללים במסגרת סעיף 4 להסכם, דהיינו 100,000 ₪ בתוספת מע"מ מתוך סכום של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ (ראה : סעיף 13(ה) לסיכומי התובעת) .
דר' יצחק עציון ציין בסעיף 85 לתצהירו בנוגע ליתרת החוב המוסכם כדלקמן :
"עקב יתרת החוב שנוצרה לא שולם בהסכמה התשלום האחרון בסך 100,000 ₪ אותו התחייבה התובעת לשלם לנתבעים בגין הציוד עפ"י הסכם ההפרדות, סכום העומד לזכות הנתבעים" .
במהלך עדותו של דר' יצחק עציון בביהמ"ש טען העד כי התובעת לא שילמה לנתבעת את התשלום השלישי בסך של 100,000 ₪ בצירוף מע"מ (117,000 ₪ בסה"כ), ואף הבהיר כי לא מצויות בידיו אסמכתאות לכך ששני התשלומים הועברו לידי הנתבעת 3, מה גם שבעת שנדרש לחדד ולהבהיר האם יש מקום להפחתת סכום של 100,000 ₪ בצירוף מע"מ ציין בזו הלשון (ראה : עמוד 14 שורה 21 – עמוד 15 שורה 7 ; עמוד 23 שורות 12 – 15 לפרוטוקול) :
"ת. מצד שני אני שילמתי עבורו דברים בשנת 2012 שהוא לא שילם.
ש. כשתבעת אותו בתביעה פה ?
ת. לא זוכר".
כידוע, טענת קיזוז צריכה להיטען באופן מפורש ומלא ולא באופן ערטילאי היא בעלמא ולכן כל אשר נטענת באופן סתמי ובלתי מבוסס אינה מספיקה והנטל להוכיחה רובץ על הצד אשר טוען את הטענה (ראה : ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד מ (2), עמ' 767 - 768) , ולכן , בהיעדר פירוט מספק ומדויק אשר נתמך באסמכתאות אשר מצביעות על כך שמלוא הסכום המוסכם הועבר לידי הנתבעת הרי שיש מקום לקזז מסכום החוב הכללי של הנתבעים כלפי התובעת בסך של 892,630 ₪ את הסך של 234,000 ₪ (200,000 ₪ בצירוף מע"מ) כך שבשלב זה גובה החוב של הנתבעים כלפי התובעת עומד על סך של 658,630 ₪.
קיזוז שכר העובדים :
במסגרת סעיף 3(ו) להסכם נקבע כדלקמן :
"השוכרת פיטרה את כלל העובדים בש(י)רותה הקשורים לפעילות במושכר ותשלם להם את מלוא זכויותיהם במטרה לאפשר למשכירה לשכור את שירותי העובדים שתחפץ בהם ללא כל חיוב בגין תקופות העבר. היה והשוכרת תבקש להמשיך ולהעסיק חלק מהעובדים , בתקופת ההודעה המוקדמת , שתשולם על ידי השוכרת , תעביר המשכירה לשוכרת בנוסף לתשלומים המפורטים להלן , גם את מלוא שכרם של עובדים אלה וזאת במועד שנועד לתשלום שכרם" .
בהמשך ההסכם נקבע במסגרת סעיף 5 כדלקמן :
"ככל שהשוכרת תותיר אחריה חובות הנוגעים למושכר ו/או התחייבויותיה כלפי העובדים ו/או המאושפזים, תהא למשכירה הזכות לסלק חובות אלו לאחר התראה של 14 יום מראש , ולקזז הסכומים שישולמו מתוך המגיע לשוכרת עפ"י הסכם זה" .
התובעת מציינת בכתב התביעה כי הנתבעים שילמו לעובדי בית האבות את שכר חודש יולי 2015 בסכום כולל של 141,537 ₪ וכי בנסיבות הללו יש מקום להפחית סכום זה מחובם של הנתבעים כלפיהם.
מנגד, הנתבעים טוענים כי סכום המשכורות הכולל שאותו שילמו לעובדי בית האבות בעבור חודש יולי 2015 הינו 169,452 ₪ (ללא מע"מ) , דהיינו , סכום אשר גבוה בסכום של 27,915 ₪ (בצירוף מע"מ) מהסכום שבו הודתה התובעת .
עם זאת, התובעת טוענת בסיכומיה כי במהלך התנהלות ההליכים בתיק התברר שיש לקזז בגין רכיב זה סכום של 99,065 ₪ בלבד ולא ע"ס 141,537 ₪ כפי שצוין בכתב התביעה , משום שהנתבעים פיטרו את כלל העובדים באיחור בתאריך 21.6.2015 , ולכן דמי ההודעה המוקדמת שולמו על ידי הנתבעים רק בתאריך 20.7.2015 כפי שעלה מבדיקת רוה"ח של התובעת אשר אף נשאל על כך במהלך עדותו בביהמ"ש .
התובעת טוענת כי ביקשה לגייס חלק מהעובדים החל מיום 1.7.2015 ולהשיב לנתבעים את שכרם של העובדים אשר הועסקו על ידה בין התאריכים 1.7.2015 ועד 20.7.2015, אולם הנתבעים ניסו להטעות את ביהמ"ש בכך שטענו כי שבעה עובדים הועסקו על ידי התובעת תמורת שכר כולל של 45,427 ₪ שעה שהתובעת לא שכרה כלל את שירותיהם , ולמרות שהנתבע 2 מסר גרסה לא נכונה במהלך עדותו בביהמ"ש ולפיה משרד הבריאות השיב את שכרם של העובדים אשר הועסקו החל מיום 1.7.2015 (ראה : עמוד 74 שורות 22 – 27 לפרוטוקול) .
בנוסף לכך ציינה התובעת כי מעדותו של הנתבע 1 עלה שאחד מעובדי בית האבות, דר' מרדכי שרייר, לקה באירוע מוחי במהלך חודש יוני 2015 ולכן לא היה מקום לחייב את התובעת בתשלום שכרו בסך 4928 ₪ .
עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי לא היה מקום לחייב אותה בעלויות שכר עבודתה של אחותו של הנתבע 1,שפרה לאה, משום שהיא הייתה באותה עת בהריון ולא עבדה לפרנסתה וכי על פי המוסכם במסגרת הוראת סעיף 3ו' להסכם ניתנה לה האפשרות להעסיק אך ורק את אותם עובדים ספציפיים שאותם בחרה להעסיק (בלא כל בגין תקופת המעבר) , ולכן לא היה מקום להשית עליה את הוצאות העסקתם של אותם עובדים אשר עלות העסקתם מסתכמת בסכום של 14,474 ₪ (הוצאות תגמולים , פיצויים ואובדן כושר בסך של 7554 ₪ ; עתודה לפיצויים בסך של 2473 ₪ ; עתודה לחופשה בסך של 2292 ₪ ; עתודה להבראה בסך של 2155 ₪) .
בסופו של יום מודה התובעת בכך שעלות שכרם של העובדים אשר הועסקו לאחר חודש יולי 2015 הסתכמה בסכום של 163,895 ₪ אולם, לשיטתה , מתוך סכום זה יש מקום לקזז את עלויות שכרם של העובדים אשר לא המשיכו את לעבוד אצלה ו/או לא נשכרו לעבודה על ידה למשך תקופת המעבר בסכום כולל של 64,829 ₪ (משכורות עובדים שלא נשכרו בסך של 45,427 ₪ ; משכורתו של דר' שרייר בסך של 4928 ₪ ; סך עלות הזכויות הסוציאליות של אותם עובדים בסך של 14,474 ₪) .
התובעת מוסיפה ומציינת כי למרות שבתחילה היא קיזזה מחובם של הנתבעים כלפיה את הסך של 141,537 ₪ כפי שדרשו הנתבעים הרי שבסופו של יום התחוור לבעלי השליטה בתובעת כי הם הולכו שולל על ידי הנתבעת 3 וכראייה לכך אף צירפו לתצהירו של דר' יצחק עציון את תעודת המשלוח הרלוונטית ולכן בסופו של יום יש לקזז מהחוב שאינו שנוי במחלוקת את הסך של 892,630 ₪.
מנגד, הנתבעים מציינים בסיכומיהם כי מהודעת מייל אשר נשלחה אליהם על ידי דר' יצחק עציון בתאריך 28.3.2016 עולה שדר' עציון מודה במסגרת מכתב זה בכך שהתובעת חבה לנתבעת בגין עלות שכר העובדים סכום של 140,000 ₪ וכי במכתב התראה אשר נשלח אליהם מטעמו של ב"כ התובעת, עו"ד אפרים ארנון , בתאריך 10.6.2017 עלה שגובה סכום הקיזוז המדויק בגין עלויות שכרם של העובדים נכון לחודש יולי 2015 עמד על סך של 141,537 ₪ (סעיף 9ה' למכתב).
עוד נטען כי בניגוד לנטען בתצהירה של התובעת ובסיכומיה לא הוגשה כל בקשה מטעמה של התובעת לתיקון כתב התביעה, ולכן ברי כי טענה מטעה מעין זו הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה .
לטענת הנתבעת, לא רק שהתובעת לא טרחה לזמן את אותם עובדים למתן עדות בבית המשפט , אלא שהוכח במהלך ההתדיינות בבית המשפט כי כלל העובדים הללו , אשר שמותיהם הועברו אליה לאחר שבתאריך 29.1.2019 הוגשה על ידה בקשה בכתב לפרט את שמותיהם , נדרשו לאשר את הגעתם לבית האבות באמצעות "טביעת אצבע" במכשיר נוכחות אלקטרוני אשר מותקן במקום וכי בנוסף הונפקו להם תלושי שכר וכי מלוא שכרם שולם על ידי הנתבעת .
כמו כן, טוענים הנתבעים כי התובעת הודתה במסגרת סעיף 123 לסיכומיה כי הסכום המדויק שאותו יש לקזז בנוגע לרכיב תביעה זה הינו 163,895 ₪ , כלומר , סכום אשר גבוה בהרבה מהסכום שאותו ציינה ושבו הודתה התובעת במסגרת מכתבי ההתראה .
באשר לטענות התובעת בכל הנוגע לחיובים אשר נוגעים לשכרם דר' מרדכי שרייר ושפרה לאה, טוענים הנתבעים כי לא היה כלל באפשרותה לפטרם משום ששמותיהם הועברו למשרד הבריאות כחלק מעובדי הצוות הרפואי והפאר א-רפואי אשר המשיך לעבוד בבית האבות, מה גם שמבחינה משפטית לא ניתן היה לפטר את דר' שרייר וכן גם את הגברת שפרה לאה .
במקרה דנן לא רק שלא אושר לתובעת לתקן את כתב התביעה, אלא שהתובעת נמנעה מטעמיה מזימונם של אותם עובדים אשר לטענתה לא עבדו אצלה בין התאריכים 1.7.2015 ועד 20.7.2015 (ראה : סעיפים 75- 76 לתצהירו של דר' עציון ובסעיפים 122 ו – 123 לסיכומים) .
ודוק, מעדותו של דר' יצחק עציון בביהמ"ש עלה גם כי האחרון חזר בו מהטענות אשר פורטו בתצהירו לאחר שהתקשה להסביר כיצד הרישומים אשר מצוינים בדו"חות הנוכחות שאותם צירף לתצהירו (ראה : נספח 4 לתצהיר) אינם משקפים את נכונות רישומי שעות העבודה (ראה : עמוד 16 שורה 1 – עמוד 17 שורה 9 לפרוטוקול) .
יתירה מכך, גם מעדותו של רוה"ח ברנדס עלה כי האחרון כלל לא בדק את כרטיסי הנוכחות של אותם עובדים אשר נטען שלא עבדו באותה תקופה , וכי חוות דעתו מתבססת בעיקר על אמירות בעל פה מצידו של דר' עציון בכל הנוגע להיעדרות הנטענת של אותם עובדים, למרות שבאותה עת התנהל רישום נוכחות מקביל ג ם במסגרת סניף נוסף של הנתבעת 3 הנמצא בירושלים (ראה : עמוד 9 שורה 33 – עמוד 10 שורה 10 ; עמוד 10 שורה 22 – עמוד 12 שורה 28 לפרוטוקול ; סעיף 186 לסיכומי התובעת) .
בנוסף לכך, גם לא נסתרה על ידי התובעת גרסתו של הנתבע 1 ולפיה התקיימה באותה עת מניעה משפטית לפטר את דר' שרייר וכן גם את הגב' שפרה לאה במהלך תקופת המעבר , בשל מצבם הבריאותי ובשל העובדה שהגב' שפרה לאה הייתה מצויה בהריון (ראה : עדות הנתבע 1 בעמוד 77 שורות 6 – 21 לפרוטוקול) .
מן המקובץ לעיל עולה כי אין מקום לקזז את עלויות השכר של שמונת העובדים אשר שמותיהם מוזכרים בתצהירו של דר' עציון וכן גם את עלויות שכרם של דר' שרייר וגב' לאה שפרה.
משכך, ברי כי הנתבעת 3 נשאה במלוא עלויות שכרם של עשרת העובדים הללו ולכן על התובעת לשאת בחלקה היחסי בגין התקופה שבה הועסקו על ידי הנתבעת 3 במהלך אותה תקופה .
אשר על כן, הנני מוצא לנכון לקזז מחובם של הנתבעים כלפי התובעת את עלויות העסקת העובדים אשר הועסקו על ידי הנתבעת בין התאריכים 1.7.2015 ועד 21.7.2015 הסך של 163,895 ₪ כך שבסופו של יום תביעת התובעת מתקבלת באופן חלקי וחובם של הנתבעים כלפי התובעת עומד על סך של 494,735 ₪ (163,895 ₪ - 658,630 ₪) .

תביעת הנתבעים :
האם הנתבע 1 זכאי לשכר ראוי בגין החודשים יולי ועד נובמבר 2015 ?
הנתבעים עותרים בכתב התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי ניהול/שכר טרחה ראוי בסך של 275,000 ₪ (ראה : סעיף 53(1) לכתב התביעה שכנגד) אולם בסיכומיהם הינם מעמידים את גובה הסכום בגין רכיב תביעה זה ע"ס של 100,000 ₪ ועד 220,000 ₪ (ראה : סעיף 120 לסיכומים).
לטענת הנתבעים, למרות ש"הסכם ההיפרדות" מיום 1.7.2015 אינו כולל בחובו שום התייחסות לזכאותו של הנתבע 1 לשכר ראוי/דמי ניהול בגין שירותי הניהול אשר הוענקו לנתבעת 1 החל מחודש יולי 2015 ועד לחודש נובמבר 2015 , ברם אליבא דעמדתם של הנתבעים מהתכתבות מייל מיום 4.6.2015 , מעדותם של נציגי התובעת וכן גם מטיוטות מייל אשר הוחלפו לאחר כריתת ההסכם מיום 1.7.2015 עולה כי התובעת הסכימה לשלם לנתבע 2 שכר עבודה/דמי ניהול בסכום של 41,000 ₪ לחודש לצורך מתן שירותי ניהול/ליווי מקצועי ובעיקר לצורך המשך רציפות הרישיון אשר ניתן לבית האבות על ידי משרד הבריאות .
כמו כן, טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי במהלך העדויות אשר נשמעו בבית המשפט התברר כי במשך ארבעת החודשים הללו , אשר במהלכם שמו נרשם במסגרת משרד הבריאות כמנהל בית האבות, התברר כי הנתבע 1 נדרש לבצע עבודה רבה אשר התבטאה בדיווחים שוטפים למשרד הבריאות , ליווי ביקורת מטעם משרד הבריאות אשר התקיימה בתאריך 20.9.2015 והעברת דיווחים חודשיים במסגרת אתר האינטרנט של משרד הבריאות בנוגע לתקופת השהייה במוסד , מועדי פטירות של מאושפזים , תקופת השהייה של המאושפזים בבית האבות וכו' .
עוד טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי מעדותו של מר חזן בביהמ"ש עולה בבירור שאין מדובר בעבודה שהינה במהותה עבודה בעלת אופי טכני, משום שהנתבע 1 היה חשוף באותה עת מבחינה משפטית לסנקציות פליליות ואף לנקיטת הליכים אזרחיים במקרים שבהם התעורר חשד לאלימות/התעללות כלפי מאושפז , או לחילופין במקרים של התאבדות של מאושפז .
עוד טוענים הנתבעים כי לאחים עציון שולם שכר חודשי בסכום של 25,000 ₪ לחודש במשך שנתיים בגין מתן שירותי יעוץ וכי במהלך המו"מ אשר התנהל בין הנתבע 1 לבין ה"ה וסרשטיין וחזן לבין הנתבע 1 התברר כי עלות דמי הניהול המוסכמים אשר הוצעה לו עמדה על 30,000 ₪ לחודש למשך תקופה של עשרים חודשים.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי מעדותו של דר' ארי עציון וכן גם מעדותו של מר חזן עלה כי שווי שירותי הייעוץ המקצועי מוערכים בשיעור של בין 25,000 ₪ ועד 30,000 ₪ לחודש, ולפיכך יש מקום לפסוק לטובתו פיצוי כספי בגין ארבעת החודשים שבהם העניק שירותי ייעוץ מקצועי לתובעת בשיעור של בין 100,000 ₪ ועד 220,000 ₪ או לחילופין לקזז סכום זה מהסכום שאותו התובעת חבה לנתבעים .
התובעת בחרה מטעמיה שלא להתייחס בסיכומיה ואף בתצהיריהם של האחים עציון לראש תביעה זה, ולכן יש לבחון את זכאותו העקרונית של הנתבע 1 לשכר ראוי ואת גובה השכר בהתאם למבחנים אשר הותוו בפסיקת בתי המשפט בכל הנוגע למקרים שבהם סוגיית שכר עבודתו של עובד פרילנס/נותן שירותים חיצוני לא הוסדרה באמצעות הסכם כתוב .
הפסיקה הבחינה בין שתי סיטואציות אפשריות במקרה בו התבצעה עבודה קודם לכריתת חוזה מחייב. האחת , עבודה אשר מתבצעת באופן וולנטרי לצורך קידום המו"מ בין הצדדים כדי "לשכנע" את המזמין להתקשר בחוזה . הפסיקה ראתה בעבודה מסוג זה עבודה "יזמית" לקידום אינטרס עצמי, בבחינת "שלח לחמך על פני המים" ולכן במקרים מעין אלה מבצע העבודה נושא בסיכון שבסופו של דבר לא ייכרת חוזה והוא אינו זכאי לשכר .
הסיטואציה השנייה הרלוונטית לענייננו הינה שהתגבשה הסכמה בין הצדדים לגבי ביצוע העבודה, והעבודה בוצעה בציפייה שייכרת חוזה מסודר, שלא נחתם בסופו של דבר. בפסיקה נקבע כי בסיטואציות מעין אלה מבצע העבודה זכאי לשכר ראוי מכח הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג – 1973 או מכוח דיני עשיית עושר (ראה : ע"א 7021/14 ילניק נ' אורנשטיין מיום 31.10.2017; א(מחוזי ת"א) 2352/08 יעד אדריכלים ומתכנני ערים (2001) בע"מ ואח' נ' העיר החדשה ט.אל.וי. בע"מ ואח' מיום 19.2.2018 והאסמכתאות דשם) .
הנטל להוכחת שכר ראוי הוא על הטוען לזכות בשכר (ראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל מיום 28.4.2004) אולם בית המשפט רשאי לפסוק שכר טרחה על דרך האומדן בהתאם להיקף הפעילות ועל פי הערכתו של בית המשפט (ראה : רת"ק (מחוזי ירושלים) 18345-04-17 משה חן נ' מאירי יעקביאן מיום 10.4.2018) .
מנספח ט' לתצהיר התובעת עולה כי בתאריך 28.4.2015, דהיינו כחודשיים לפני כריתת ההסכם מיום 1.7.2015 , עולה כי הוצע לנתבע 1 בכתב להעביר את בית האבות לידי הנתבעת המבנה מחדש לידי , בין היתר , באמצעות קבלת תשלום חד פעמי בסך של 208,000 ₪ ובנוסף לכך סכום של 41,000 ₪ לחודש למשך שנה (בתוספת מע"מ וכנגד הנפקת חשבונית מס מצד הנתבע 1) .
בנוסף לכך, עלה מעדותו של דר' יצחק עציון כי הנתבע 1 נותר במשך תקופה של ארבעה חודשים הרשום של בית האבות במסגרת משרד הבריאות עד להשלמת תהליך ההעברה של בית האבות במשרד הבריאות , וכי במהלך אותה תקופה הנתבע 1 סייע בידי התובעת בהשלמת תהליך ההעברה (ראה : עדות דר' יצחק עציון בעמוד 27 שורות 14 – 27 ; עמוד 31 שורות 3 – 4 לפרוטוקול) .
קביעת השכר הראוי נעשית בכל מקרה על פי נסיבותיו ועל פי ראיות הנתמכות בחוו"ד מומחים, על פי הנוהג הקיים באותו מגזר מקצועי . בין יתר , האינדיקציות נכללות אומד דעת הצדדים הנלמד ממכלול הנסיבות, היקף העסקה והעבודה שבוצעה בפועל, המוניטין המקצועי של מבצע העבודה , תכלית העסקה ונסיבות עריכתה ואף באמצעות ביצוע השוואה לעסקאות דומות וכיו"ב (ראה : עניין יער, שם).
וכך מתאר הנתבע 1 את היקף עבודתו במהלך אותה תקופה :
"84. בנוסף, מסרתי דיווחים חודשיים למשרד הבריאות , באמצעות פורטל משרד הבריאות , הכוללים רשימות עדכניות של הדיירים , ניהול רישומים בנוגע ליציאות לבתי חולים , בנוגע לשהיות במוסד , בנוגע לפטירות , בנוגע לסיומי אשפוז וכדומה . נציגי התובעת העבירו אליי רשימות גולמיות בדבר המאושפזים , ואני העברתי דיווחים רשמיים על בסיס נתונים אלה . מצ"ב לדוגמא דוח אשר הועבר אלי סמוך ליום 31.8.15 , ע"י האח הראשי , על מנת שאעביר דיווח למשרד הבריאות בגין חודש אוגוסט , והדוח שהוגש על ידי ביום 1.9.15 , ומסומנים בהתאמה כנספחים 20 ו – 21. מצ"ב בנוסף הודעת דוא"ל מיצחק עציון מיום 7.10.15 , לשם העברת דיווח ללמשרד הבריאות בגין חודש ספטמבר שנת 2015 ומסומן כנספח 22.
85. מכח אחריותי ותפקידי, הייתי מצוי בחשיפה ובסיכון מקצועי מול הבריאות והייתי חשוף לטענות ותביעות , במשך התקופה בה הענקתי שירותי ניהול לבית האבות . אציין שמנהל רשום , אחראי לכל המתרחש בבית האבות , ונלוות לכך אחריות אישית פלילית לבריאות וחיי הדיירים" .
במקרה דנן הנתבע 1 בחר מטעמיו שלא לפרט את מספר שעות עבודתו במהלך ארבעת החודשים הללו, ואף נמנע מטעמיו מהסדרת תנאי עבודתו באמצעות עריכת הסכם בכתב אשר מעגן את שכר טרחתו המוסכם, ואף נמנע מצירוף חוות דעת של בר סמכא בלתי תלוי אשר יאמוד את שכרו הראוי בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה .
ודוק, עיון בתצהירו של עד התביעה , מר אמיר חיר , אשר עדותו לא נסתרה והינו עד בלתי תלוי המשמש כמנהל של רשת בתי אבות מתחרה בשם "מוריה" , וכן גם מעדותו של מר חיר בביהמ"ש עולה כי למרות שתהליך ההעברה אמור להימשך כחצי שנה (ראה : עמוד 41 שורות 15 – 22 לפרוטוקול) , הרי שפעולות הדיווח למשרד הבריאות מהסוג שאותן ביצע הנתבע 1 הינן פעולות שגרתיות ביותר שמשכן הינו קצר מאוד ולראייה האמור בתצהירו :
"3.. הד(י)ווח החודשי למשרד הבריאות על מספר המאושפזים בבית אבות והגשת חשבון דרישה הינו רוטינה האורכת זמן קצר מידי חודש ולחיוב בגין 30 מאושפזים עשוי אירוע כזה לארוך לא יותר מ – 20 דקות עד חצי שעה.
העברת רישיון במשרד הבריאות לניהול בית אבות ממפעיל אחד למשנהו אורכת בדרך כלל מספר חודשים.
..במקרים של צורך בהעברת רישיון ההפעלה, עקב החלפת בעלות בבית אבות או החלפת מפעיל , נהוג שהמפעיל הקודם (המעביר) ממשיך לדווח את החשבון החודשי , גובה את התשלום החודשי ומעביר למעיל החדש שמבצע העבודה בפועל .
פעולת הד(י)ווח למשרד הבריאות אינה אורכת זמן רב כפי שפריטתי לעיל ואין זה נהוג לגבות בגינה תשלום כלשהו שכן מדובר בסיוע להעברת הזכויות ושהינו אינטרס של מעביר ומקבל הזכויות.
... אציין כי אישית העברתי רישיון הפעלה במשרד הבריאות לפחות 10 פעמים ובכל המקרים העני(י)ן ארך מספר חודשים במהלכם המעביר דיווח למשרד הבריאות, גבה את הכסף והעביר למפעיל החדש ללא כל חיוב וללא כל קושי .
... אפילו היה המעביר דורש תשלום בגין פעולה זו הר(י) שהחיוב יכול להסתכם בסכומים זניחים של מחיר שעת עבודה חודשית לכל היותר".
בענייננו, אף אם האחריות המשפטית למחדלים אפשריים הייתה מוטלת על הנתבע 1 (טענה אשר לא הוכחה באופן הנדרש) , ואף אם שכרם המוסכם של האחים עציון כיועצים רפואיים לנתבעת 3 עמד על סך של 25,000 ₪ לחודש , הרי שאין מקום להקיש מכך לענייננו ולהשוות בין שכרם המוסכם של האחים עציון, שהינם רופאים בהכשרתם , לבין שכרו הנטען של הנתבע 1 , אשר לא רק שנמנע מהגשת חוות דעת מתאימה בנוגע לשכרו הראוי אלא שגם נמנע מדרך המלך , דהיינו , עיגון שכרו והסדרת כיסוי ביטוח אחריות מקצועית מתאים עד להשלמת העברת בית האבות מחדש לידי התובעת .
בנסיבות שנוצרו סבורני כי יש לפסוק לטובת הנתבע 1 שכר ראוי על דרך האומדן, אשר משקף מחד את רמת אחריותו המקצועית כאיש הקשר אל מול משרד הבריאות , ומאידך את היקף עבודתו המצומצם אשר הסתכם בפועל בהכנת דו"חות דיווחים טכניים ספורים , בהגעה פיזית לבית האבות בחיפה מספר מצומצם מאוד ובשעות עבודה מועטות מאוד , וזאת כפי שעלה מעדותם של הנתבעים 1 ו - 2 בביהמ"ש וכן גם מעדותו של מר חזן (ראה: עדות הנתבע 1 עמוד 73 שורות 13 – 30 ; עדות הנתבע 2 בעמוד 62 שורה 35 – עמוד 63 שורה 22 לפרוטוקול ; סעיף 81 לתצהיר הנתבע 1 ; עדות מר חזן בעמוד 36 שורה 23 – עמוד 37 שורה 2) ולהעמיד את שיעור שכרו הראוי של הנתבע 1 ע"ס של 5000 ₪ לחודש , דהיינו , 20,000 בסה"כ.
האם התובעת הכשילה את עסקת השכרת בית האבות לידי מפעיל חלופי ?
הנתבעים טוענים כי זמן קצר לאחר ששכרו את בית האבות הבינו שמדובר בעסק גרעוני, ולכן הם עשו כל אשר לאל ידם על מנת לממש את זכותם להשכיר את בית האבות לידי צד שלישי בהתאם להוראות ההסכם מיום 30.1.2012 .
הנתבעים 2 ו – 3 טוענים כי מסמכים אשר נחשפו במהלך ההתדיינות בתיק מוכיחים באופן ברור את העובדה שהתובעת סיכלה בכוונת מכוון את המו"מ הראשון אשר התנהל בינם לבין ה"ה חזן ווסרשטיין במהלך חודש מרץ 2015, שבמהלכו מר וסרשטיין יוצג על ידי משרד עוה"ד שלמה יער-בר, בעוד שהנתבעים 2 ו – 3 קיבלו ייצוג משפטי באמצעות משרד עוה"ד גולדברג אשר מייצג אותם גם כיום במסגרת תיק זה.
לטענת הנתבעים, מהתכתבות מייל מיום 2.3.2015 עולה שהם סיכמו עם ה"ה חזן ווסרשטיין כי המושכר יועבר אליהם סכום כולל של 1,100,000 ₪ (רכישת ציוד בסכום של 500,000 ₪ ; שירותי ייעוץ בסך של 600,000 ₪) וכי מהתכתבות מייל נוספת מיום 26.3.2015 עולה שהוסכם בינם לבין ה"ה חזן ווסרשטיין כי שווי ההעברה הכולל יעמוד על סך של 1,270,000 ₪ (תשלום ראשון בסך של 670,000 ₪ ; תשלום נוסף בגין מתן שירותי ייעוץ בגין שירותי יעוץ בסך של 600,000 ₪ אשר ישולם בעשרים תשלומים שווים) .
הנתבעים אף מוסיפים ומציינים בסיכומיהם כי טענת התובעת ולפיה ההסכם מחודש מרץ 2015 לא התממש בשל כך שהשניים לא ביררו עם ה"ה ווסרשטיין וחזן האם הם מסכימים לחתום על גבי כתב ערבות אישי, ובפרט משהוכח כי כל אחד מהם טען במהלך דיון ההוכחות כי הסכים בשעתו לחתום על גבי מסמך ערבות אישית למרות שלטענתו של מר ווסרשטיין הסירוב לחתום על גבי מסמך הערבות הגיע מצידו של מר חזן, ואילו מר חזן ציין כי מר וסרשטיין הוא זה אשר התנגד לחתום על גבי כתב הערבות .
הנתבעים מציינים בסיכומיהם כי טענת התובעת ולפיה המו"מ הראשון כשל כתוצאה מסירובו של מר וסרשטיין לחתום על גבי כתב ערבות אישי הינה טענה מסוג של "הודאה והדחה", משום שמצד אחד נציגי התובעת מודים בכך שקיימו מו"מ להשכרת בית האבות אולם בניגוד לטענתם , עלה מעדותו של מר חזן כי הוא הסכים לחתום על גבי מסמך הערבות האישית , אולם מר ווסרשטיין הוא זה אשר סירב לערוב להסכם באופן אישי .
לטענת הנתבעים, חתימת ההסכם הראשון וכניסתו לתוקף טורפדו בידי בעלי השליטה בתובעת , משום שהשניים לא טרחו לברר ולוודא עם ה"ה ווסרשטיין וחזן האם הם היו מוכן לערוב אופן אישי להסכם שהתגבש , ומשום שהאחים עציון כלל לא היו מעוניינים בהצלחת ההסכם אלא שאפו לנהל מו"מ ישיר מול ה"ה חזן ווסרשטיין מתוך מטרה ברורה למקסם את רווחיהם .
הנתבעים מוסיפים ומציינים כי במהלך ההתדיינות בתיק זה התברר שהאחים עציון ניהלו מו"מ ישיר מול ה"ה חזן ווסרשטיין זמן קצר לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם מיום 1.7.2015, ולראייה , החלפת טיוטות הסכם והתכתבויות מייל מיום בתאריך 18.8.2015 אשר לשיטת הנתבעים מצביעים על כך שהמו"מ חודש באותה נקודה שבה המו"מ הופסק במהלך חודש מרץ 2015 מתוך מטרה להגדיל את התמורה הישירה מעסקת ההעברה .
הנתבעים טוענים כי כתוצאה מסיכול ההסכם עם ה"ה חזן ווסרשטיין נגרם להם נזק כספי בסכום של בין 400,000 ₪ ל – 720,000 ₪, וכי ככל שה"ה ווסרשטיין וחזן היו מסרבים לערוב באופן אישי להסכם ההעברה , הרי שלא היה מקום לחדשו מולם זמן קצר לאחר מכן .
מנגד, התובעת טוענת בסיכומיה כי היא ניהלה את בית האבות מחדש בין התאריכים 1.7.2015 ועד 4.9.2017 וכי לא נוהל מו"מ מול אותם שוכרים החדשים אשר "באו בנעליה" לאחר התאריך 4.9.2017 .
לטענת התובעת, במהלך התקופה שבה בית האבות שב מחדש לשליטתה היא נדרשה לבצע השקעות כספיות מסיביות במבנה בשיעור של 3 מיליון ₪ , וכי מר חזן אינו צד להתקשרות ז את, מה גם שמר ווסרשטיין שיבח בעדותו את דרך התנהלותו של דר' יצחק עציון ואת התנהלותו ישרת הדרך.
התובעת מציינת בסיכומיה כי לנתבעים לא הייתה זכות קנויה לבטל או להפר את הסכם השכירות, וכי למרות גישתה המקלה כלפי הנתבעים ומתן אפשרות להביא שוכר אחר בנעליהם אשר יוכל לעמוד בכלל ההתחייבויות הכספיות של אחזקת בית האבות , ובפרט התחייבות לשלם לה דמי שכירות בסכום מוסכם של 100,000 ₪ לחודש במשך תקופה של חמש שנים, ולכן מדרך התנהלות עולה בבירור שהנתבעים גומלים להם רעה תחת טובה .
התובעת מבהירה כי היא הייתה נכונה לשקול ולקבל כל הצעה מטעם הנתבעים להחלפתה של הנתבעת 3 בשוכר חלופי, וכי בד בבד פעלה מיוזמתה לאתר שוכר/מפעיל חלופי – ניסיון אשר בסופו של יום לא צלח . לטענת התובעת, מעדותם של ה"ה חזן ווסרשטיין בביהמ"ש התברר שהסיבה העיקרית לכישלון המו"מ עימם הייתה סירובו של מר וסרשטיין לחתום על גבי כתב ערבות אישי להבטחת תנאי ההסכם , שהינה הצעה מחויבת המציאות , ובפרט בכל אותם מקרים שבהם מדובר בהצעה להקמת חברה חדשה וחסרת בסיס כלכלי .
התובעת טוענת כי היא לא פסלה את ההתקשרות עם מר חזן משום שהוא לא הובא על דעתם כצד לניהול המו"מ ומשום שהוא שימש כצד מתווך לעסקה, ותו לא , ולא כבעל שליטה באותה חברה אשר הייתה אמורה "לבוא בנעליה" של הנתבעת 3 , ולכן גם אין כל רלוונטיות להתקשרויות המאוחרות של מר חזן עם צדדי ג' , ובפרט משעסקינן באדם אשר שימש כמתווך בעסקה אשר לא צלחה בשנת 2015 ובעסקה נוספת אשר נחתמה מספר שנים לאחר במהלך שנת 2017 ושאינה קשורה כלל להסכם משנת 2015 .
עיון בלשון ההסכם מיום 31.1.2012 מעלה כי במסגרת פרק 14 להסכם, שכותרתו "העברת זכות שכירות" , נקבע כי הנתבעים 1 ו – 2 , אשר באותה עת טרם הקימו את הנתבעת 3 , התחייבו ביחד ולחוד שלא להסב , למסור , להעביר או להשכיר בשכירות משנה את זכויותיהם במבנה לידי צד ג' מהבלי לקבל אישור מראש ובכתב מטעם התובעת/המשכירה .
עוד קובע סעיף זה כי התובעת/המשכירה רשאית להעביר את זכויותיה ואת התחייבויותיה מכח ההסכם ואף לשעבדן ו/או להמחותן לטובת אדם או גוף אחר, בלא כל צורך בהסכמת הנתבעים , וכפוף לכך שזכויותיהם של הנתבעים מכח חוזה זה לא תיפגענה .
למרות שהנתבעים אינם מתייחסים בסיכומיהם להוראת דין ספציפית בנוגע לרכיב תביעה זה, הרי שלמקרא סיכומיה ברי כי מדובר בעוולת גרם הפרת חוזה אשר מעוגנת במסגרת הוראת 62(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אשר מצריכה את בעל הדין התובע להוכיח במצטבר את קיומם של חמשת היסודות הבאים: (1) קיומו של חוזה מחייב; (2) הפרה של החוזה; (3) מודעות מצד הנתבע לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להביא להפרתו; (4) גרימה – קשר סיבתי בין פעולת הנתבע להפרת החוזה; (5) היעדר צידוק מספיק למעשי הנתבע .
דיני הנזיקין, באמצעות עוולת גרם הפרת חוזה, מגנים על הזכות החוזית מפני מי שאינו צד לחוזה , אולם ללא קיומו של חוזה תקף בין הטוען להפרה לבין אדם שלישי הרי שלא תקום העוולה. נוסף על כך, תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה, קרי , מעשה או מחדל בניגוד לו .
הדרישה השלישית לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה (מעבר לקיומו של חוזה תקף והפרתו) היא גרימה, דהיינו , יש להוכיח קשר סיבתי בין פעולתו של גורם שלישי לבין ההפרה ואין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה על מנת שפעולתו תיחשב גורמת להפרה .
הדרישה הרביעית היא ידיעתו של הצד השלישי, הן לקיומו של חוזה מחייב כדין, והן לכך שכתוצאה מפעולתו עשויה להיגרם הפרה של החוזה ואילו הדרישה החמישית מצריכה להוכיח כי הגרימה להפרת החוזה נעשתה בהיעדר צידוק. ככלל, צידוק של המתערב יכול להיות מושתת על אינטרס עצמי כגון צורך, הגנה על זכות קניינית, זכות חוזית או אינטרס ציבורי אחר. על האינטרס להיתפס על ידי בית המשפט כעדיף, או לכל הפחות מקביל בחשיבותו, לאינטרס שבהגנת הקשר החוזי עם זאת, הלכה פסוקה היא כי אין לקבוע כללים נוקשים בדבר מה ייחשב לצידוק, וכי יש לשקול את כל הנסיבות האופפות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו .
עוולת גרם הפרת חוזה מושתתת אפוא על קיומם של חמישה יסודות: חוזה, הפרה, גרימה, ידיעה, היעדר צידוק (ראה גם : ע"א 8191/16 דיאליט בע"מ נ' אברהם הרר ואח' מיום 17.6.2019 והאסמכתאות דשם) .
במקרה דנן אין מחלוקת על כך שבין הנתבעים לבין ה"ה וסרשטיין וחזן התנהל במהלך חודש מרץ 2015 מו"מ על פי היתר מפורש מטעם התובעת, ואשר בסופו של יום לא השתכלל לכלל חוזה מחייב בין השניים לבין הנתבעים בעיקר על רקע המחלוקת בנוגע להסדרת תנאי הערבות האישית מצידם של ה"ה חזן ווסרשטיין (ראה : סעיף 34 לסיכומי הנתבעים ; סעיפים 7 , 12 - 13 לתצהיר מר חזן ; סעיפים 7 – 9 לתצהיר מר וסרשטיין ; עדות מר חזן בעמוד 37 שורה 20 – עמוד 38 שורה 6 לפרוטוקול ; עדות מר וסרשטיין בעמוד 34 שורות 28 – 33 ; עמוד 36 שורות 3 – 4 ; עדות הנתבע 1 בעמוד 72 שורות 1 – 19 לפרוטוקול ; עדות דר' ארי עציון בעמוד 49 שורות 16 – 18 ובעמו 55 שורות 12 – 15 לפרוטוקול) .
מן המקובץ לעיל עולה כי הנדבך העיקרי של הוראת סעיף 62(5) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינו מתקיים בענייננו, משום שבסופו של יום המו"מ אשר התנהל בין הצדדים לא השתכלל לכלל הסכם מחייב , ואף בשל העובדה שהצדדים הסכימו במסגרת ההסכם מיום 1.7.2015 כי לנתבעת 3 לא תהא כל נגיעה בכל הנוגע לבית האבות החל מתאריך זה ואילך (ראה : סעיף 3(ט) להסכם) ולפיכך ברי כי לא הייתה כל מניעה הסכמית מצד התובעת לנהל מו"מ עם כל אדם פרטי , חברה פרטית או עמותה אשר היו מעוניינים לשכור את בית האבות ובכלל זאת ה"ה חזן ווסרשטיין .
ככלל, צידוק של המתערב יכול להיות מושתת על אינטרס עצמי כגון צורך, הגנה על זכות קניינית, זכות חוזית או אינטרס ציבורי אחר. על האינטרס להיתפס על ידי בית המשפט כעדיף, או לכל הפחות מקביל בחשיבותו, לאינטרס שבהגנת הקשר החוזי (נילי כהן, עמ' 211-235; פנינה פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה", עיוני משפט (ו) 625) ובפרט משהפסיקה אינה קובעת כללים נוקשים בדבר מה ייחשב לצידוק ומותירה את שיקול הדעת וכי יש לשקול את כל הנסיבות האופפות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו (ראה : עניין דיאליט , שם).
לגישתי, אין מקום לקבוע שהתובעת גרמה בדרך התנהלותה לכך שהמשא ומתן אשר התנהל בין הנתבעים לבין ה"ה וסרשטיין וחזן לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, מה גם שבסופו של יום גם המו"מ הנוסף אשר התקיים במהלך חודש אוגוסט 2015 לא השתכלל אף הוא להסכם מחייב , וכך התובעת נאלצה לחזור ולהפעיל מחדש את בית האבות בעצמה .
ודוק, אף בהנחה שטיוטות המו"מ אשר הוחלפו בין הצדדים אכן היה משתכללות לכדי הסכם סופי ומגובש בין הנתבעים לבין ה"ה חזן ווסרשטיין , סבורני כי בנסיבות מעין אלה הפרת ההסכם ( וזאת ככל שאכן הייתה נעשית על ידי התובעת) הייתה מוצדקת בנסיבות העניין, וזאת ככל שלא היו מועברות אל התובעת ערובות אישיות מטעם ה"ה וסרשטיין וחזן (ביחד ולחוד) .
דרישה לערובה אישית בעת מו"מ להשכרת נכס עסקי לידי צד ג' מהווה דרישה לגיטימית ביותר ומחויבת המציאות, קל וחומר במקרים שבהם מוקמת חברה חדשה אשר טרם הוקמה בפועל , מה גם שהדרישה נעשתה לאחר היוועצות משפטית של האחים עציון בבא כוחה של התובעת (ראה : סעיפים 32 – 39 לתצהירי דר' יצחק וארי עציון ; עדות מר יצחק עציון בעמוד 28 שורה 34 – עמוד 29 שורה 11 ; עדות דר' ארי עציון בעמוד 55 שורה 36 – עמוד 56 שורה שורה 4 לפרוטוקול) .
אשר על כן, הנני מוצא לנכון לדחות את טענתם של הנתבעים בגין ראש תביעה ולפיה התובעת גרמה להם נזקים כספיים כתוצאה של אי הסכמתם להעברת המושכר לידי ה"ה חזן ווסרשטיין בהיעדר המצאת ערובות אישיות מצד מי מהשניים ו/או יחדיו . למעלה מן הצורך אוסיף כי ההשקעה הנטענת בשיפוץ המבנה, בעלות משמעותית מאוד, ממילא הפכה את המושכר למושכר שונה לחלוטין, המנתק קשר שבין ההתקשרות הישנה לחדשה.

טענות הקיזוז של הנתבעים :
הנתבעים מציינים בכתב ההגנה כי השווי הכולל של ההוצאות הכספיות שבהן נשאה הנתבעת לאחר התאריך 1.7.2015 מסתכם בסכום כולל של 512,793 ₪ (ללא מע"מ) ברם בסיכומיהם צומצמו הסכומים הללו בכמחצית.
הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש לקזז את הסכומים הללו בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט, בנימוק שהנתבעת 3 העבירה לידי התובעת באופן לא מסודר בית אבות פעיל ומשום שהנתבעת 3 נדרשה להמשיך ולשאת בתשלומים נוספת גם לאחר התאריך 1.7.2015 .
עלויות ביטוח העסק :
הנתבעים טוענים כי יש לקזז מחובם כלפי הנתבעת בגין ביטוח עסק סך של 29,024 ₪, שהינו החלק היחסי של ביטוח העסק אשר נרכש על ידה בין התאריכים 1.2.2015 ועד ליום 30.1.2016 בסכום כולל של 49,756 ₪ .
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים לא הבהירו האם ניסו לבטל את פוליסת הביטוח שאותה רכשו ואף לא הציגו את תשובת חברת הביטוח בעניין ולכן אין מקום לשפותם בגין הוצאות תשלום הביטוח .
בנוסף התובעת צירפה לתצהירה אישור בכתב מטעמה של סוכנות הביטוח "פלתורס" מיום 1.3.2016 שממנה עולה כי עלותם הכוללת של הביטוחים אשר נערכו על ידי חברת הביטוח "איילון בע"מ" החל מיום 1.2.2016 ועד ליום 31.1.2017 הינה 27,559 ₪ ולכן לכל היותר סכום הקיזוז אינו אמור לעלות על סך של 14,000 ₪.
במקרה דנן עולה כי ההסכם מיום 1.7.2015 אינו כולל התייחסות ספציפית בכל הנוגע לרכיב שיפוי אפשרי בגין תשלומי הביטוח וכי הנתבעים לא רכשו פוליסת ביטוח מטעמם בין התאריכים 1.7.2015 ועד 31.1.2016, ולכן גם אין כל נפקות לשאלה האם התובעת ביקשה מחברת הביטוח להסב את החוזה על שמה של הנתבעת 3 בין התאריכים 1.7.2015 ועד ליום 31.1.2016 .
מנספח 11 לתצהירי הנתבעים עולה כי עלות הביטוח בין התאריכים 1.2.2015 ועד 31.1.2016 (במסגרת חברת הביטוח "כלל" סוכנות בן-ציון פישמן) עמדה על סך של 49,756 ₪ . עם זאת , חרף תשובתו של דר' יצחק עציון ולפיה היה מקום לקזז את מלוא הסכום היחסי ששולם על ידי הנתבעת 3 (ראה : עמוד 32 שורה 35 – עמוד 33 שורה 4 לפרוטוקול) וחרף תשובתו של דר' ארי עציון ולפיה לא ניתן היה להמשיך את פוליסת הביטוח ע"ש התובעת (ראה : עמוד 54 שורות 11 – 12 לפרוטוקול) הרי שהתובעת לא פעלה להקטנת נזקה באמצעות פנייה לחברת הביטוח "כלל" לצורך הסבת הביטוח על שם התובעת ולכן הנני מוצא לנכון לקזז את השווי היחסי של הסכומים אשר שולמו על ידי הנתבעת 3 בגין ביטוח העסק במשך תקופה של שבעה חודשים בסך כולל של 29,024 ₪ בסה"כ (הסכום כולל מע"מ) (4146 ₪ לחודש) .
קיזוז עלויות פינוי באמבולנס :
הנתבעת מוסיפה ומציינת בסיכומיה כי יש לקזז מחובה כלפי התובעת סך של 8475 ₪ (הסכום כולל מע"מ) בגין 26 הזמנות אמבולנס (פרטי) מטעם חברת "יוסי אמבולנס שירותים רפואיים בע"מ" לאחר תאריך ההעברה (1.7.2015) הוזמנו וכראייה לכך צירפה חשבונית מס מיום 1.7.2015.
במענה לטענות הללו טוענת התובעת בסיכומיה כי מדובר בחשבונית יש מקום לקזז סכום של 3000 ₪ בלבד משום שבפועל בוצעו 25 נסיעות בלבד בעלות של 120 ₪ לנסיעה, ומשום שהחשבונית משקפת מספר תקופות זמן, ולכן , בשל אי זימונו של נציג חברת האמבולנס לעדות בביהמ"ש או למצער הגשת מכתב הבהרה בכתב בעניין זה מטעמה של חברת האמבולנס, הרי ש לא ניתן להתחקות אחר מועדי הנסיעות הרלוונטיות לענייננו (ראה גם : עדות דר' יצחק עציון בעמוד 33 שורות 26 – 29 לפרוטוקול).
במקרה דנן עיון בחשבונית המס מעלה כי היא אינה כוללת בחובה פירוט של התקופות שבמהלכן הנתבעת 3 הזמינה ממנה שירותי אמבולנס בעוד שמהרשימה המצורפת, אשר אינה כוללת לוגו של חברת האמבולנסים ופירוט של עלויות הנסיעות , עולה שמדובר ב - 25 הזמנות אשר בוצעו בין התאריכים 1.7.2015 ועד 28.7.2015 ולכן הנני מוצא לנכון לקבל את טענת ה תובעת ולפיה יש לקזז מחובם של הנתבעים כלפי התובעת את הסך של 3000 ₪.
קיזוז דמי השמה :
הנתבעים מוסיפים ומציינים כי יש מקום לקזז מחובה של התובעת כלפיה סך של 18,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ) תשלומים אשר הועברו לחברת ההשמה "שני אפיקי ניהול פיננסיים בע"מ" בעבור שני מטופלים.
לטענת הנתבעים, מעדותו של דר' יצחק עציון עלה בבירור שדמי ההשמה שולמו רק לאחר מועד ה"מסירה" , וכי מדובר בכספים אשר הועברו לחברת ההשמה בשישה תשלומים , ולכן בהינתן העובדה שהתובעת קיבלה דמי אשפוז בגין אותם חולים הרי שעליה לשאת ביתרת דמי ההשמה ששולמו לאחר מועד המסירה .
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים לא ציינו את פרטי חברת ההשמה הרלוונטית , את פרטי המאושפזים , נמנעו מזימונו לעדות של אותו מתווך שלו שולמו הכספים הללו ואף לא טרחו לציין את פרטי הדיירים אשר נקלטו בבית האבות לאחר "מועד המסירה" ולצרף מסמכים מהותיים בעניין ובפרט חשבונות ואישורים בדבר מועדי התשלום .
מעדותו של דר' יצחק עציון וכן גם מעדותו של מר אמיר חיר עולה כי מדובר בדמי תיווך אשר מועברים בתשלומים חודשיים (ראה : עדות דר' יצחק עציון בעמוד 26 שוות 11 – 13 ובעמוד 32 שורות 12 – 13 ; עדות מר אמיר חיר בעמוד 42 שורות 6 – 17 לפרוטוקול).
הנתבעים צירפו לתצהיריהם שתי חשבוניות מס מהתאריכים 16.7.2015 ו – 13.10.2015 בסכום כולל של 18,000 ₪ שבהם מפורטים שמותיהם של שני המאושפזים וכן גם רשימה של מטופלים אשר שהו בין כותלי המוסד עד ליום 21.9.2015 אשר שני המאושפזים הללו נכללים בתוכה.
מן המקובץ לעיל עולה כי על התובעת לשאת בעלויות "דמי ההשמה" בעבור שני המאושפזים הללו במהלך התקופה שלאחר "מועד המסירה" ולכן יש מקום לקזז את הסכום של 18,000 ₪ מתוך חובם של הנתבעים כלפי התובעת .
תשלום ל"חברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ" :
הנתבעים טוענים כי הנתבעת 3 שילמה ל"חברה המרכזית") סכום של 7506 ₪ בגין סחורה אשר סופקה על ידה במהלך חודש יולי 2015 וכי מר עציון אף הודה במהלך עדותו בביהמ"ש בכך שהתובעת חבה חוב זה לנתבעת.
סכום זה אינו שנוי במחלוקת ואף נתמך בחשבונית מס אשר הונפקה על ידי החברה לטובת הנתבעת 3 בתאריך 31.7.2015 (ראה : עדות דר' יצחק עציון בעמוד 23 שורה 11 לפרוטוקול) ולכן יש מקום לקזז את הסך של 7506 ₪ (הסכום כולל מע"מ) מחובה של התובעת כלפי הנתבעת 3 .
תשלום לקופת חולים :
הנתבעים טוענים כי יש מקום לקזז מחובה של התובעת כלפי הנתבעת 3 את הסך של 13,735 ₪ בגין כספים אשר הועברו לקופות החולים, וכי במהלך חקירתו הנגדית של מר יצחק עציון הוא הודה בכך שהנתבעים שילמו לפחות תשלום אחד לקופ"ח כללית שאותו על התובעת להשיב לנתבעים , ובנוסף לכך הבהיר כי לא בדק באופן מספק מהו הסכום שעל התובעת לשלם לנתבעת בגין התשלום שאותו שילמה הנתבעת 3 לקופה"ח .
מנגד, התובעת טוענת בסיכומיה כי הנתבעים לא הציגו קבלות מתאימות בנדון לרבות אישור על התקופה שאליה מתייחס התשלום ולכן לא היה מקום להעלות טענה זו .
ודוק, עיון בנספח 7 לתצהיר הנתבעים מעלה כי הנתבעים הציגו תדפיס אשר מרכז את כלל התשלומים אשר הועברו לידי קופות החולים "מכבי" ו"שירותי בריאות כללית" בין התאריכים 5.8.2015 ועד 6.11.2016 בסכום כולל של 13,753 ₪ .
הנתבע 1 לא נחקר על תוכן הרישומים החשבונאיים המפורטים בכרטסת החשבונות של הנתבעת 3, ולכן אין כל מניעה לראות ברישומים אשר מפורטים במסגרת כרטסת הנהלת חשבונות זו כראייה קבילה המהווה רשומה מוסדית ובכלל זאת גם ביחס לגובה החוב הנטען (ראה : א (שלום חיפה) 27685-06-18 נאספיקו ליבוא ויצוא או מול בע"מ מיום 28.1.2021 והאסמכתאות דשם בסעיפים 70 ו – 71 לפסק הדין) .
לפיכך, הנני מוצא לנכון להורות על קיזוז הסכום של 13,735 ₪ מן הסכום הכולל שאותו הנתבעים חבים לתובעת .
קיזוז עלות רכישת מזון :
הנתבעים טוענים כי הנתבעת 3 המשיכה לשאת בעלויות רכישת המזון גם לאחר מועד ההעברה המוסכם וכי מעיון בכרטיסי ריכוז תשלומי רכישת המזון (נספח 8 לתצהיר הנתבע 1) ניתן להסיק בבירור כי הנתבעת 3 נשאה בתשלום של 12,857 ₪ בגין מוצרי מזון אשר נרכשו לאחר מועד המסירה המוסכם, כאשר הסכום החודשי הממוצע של עלויות המזון החל מתחילת שנת 2015 ועד למועד המסירה המוסכם עמד על סך של 33,992 ₪ (ללא מע"מ) ובין 1300 ועד 1600 ₪ ליום לבית אבות המכיל בין חמישים לשישים דיירים .
לטענתם של הנתבעים, נציגי התובעת לא נכחו בבית האבות במועד המסירה , וכי מעדותו של הנתבע 2 עלה כי מפעיל בית אבות מחויב להותיר בבית האבות מלאי של אוכל אשר יספיק לפרק זמן של כשלושה שבועות .
הנתבעים סבורים כי בהינתן העובדה שלא בוצעה ספירת מלאי במועד המסירה הרי שיש מקום לקזז מחובה של התובעת לחייב את הסך של 45,000 ₪ אשר משקף את המזון שנרכש ואוחסן בבית האבות לפני מועד המסירה המוסכם ולאחריו.
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים לא הציגו אסמכתאות לכך שרכשו מזון עבור בית האבות (חשבוניות , תעודות משלוח וכו') וכי המלאי שנותר נרכש מהנתבעת 3 במסגרת הסכם "ההיפרדות" מיום 1.7.2015 , מה גם שמעדותו של רוה"ח ברנדס עלה כי התובעת רכשה במהלך תקופה זו מזון על חשבונה וניהלה את בית האבות באופן שוטף . בנוסף לכך , טוענת התובעת כי היא התקשרה עם חברת קייטרינג מטעמה ופיטרה במהלך חודש יולי 2015 את כלל עובדי המטבח אשר הועסקו על ידי הנתבעת 3 .
דר' יצחק עציון ציין בעדותו בביהמ"ש כי האוכל אשר נקנה לאחר התאריך 1.7.2015 נרכש מתקציב התובעת וכי העלות הממוצעת של מנה ליום מלא למאושפז הינה כ – 32 ₪ ליום (ראה : עמוד 31 שורה 31 – עמוד 32 שורה 4 ; עמוד 40 שורות 19 – 22 לפרוטוקול) אולם מעדותו של דר' ארי עציון עלה כי ככל הנראה נותר במחסני מזון אשר נרכש לפני התאריך 1.7.2015 (ראה : עמוד 53 שורות 9 – 24 לפרוטוקול).
הצדדים אמנם לא נתנו את דעתם באופן מפורש לעניין זה במסגרת "הסכם ההיפרדות" ולא ערכו תרשומת מסודרת של כמות המזון אשר הועברה מהנתבע 3 לתובעת אולם עיון בחשבוניות המצורפות לתצהירי הצדדים מעלה כי התובעת החלה לרכוש מזון (בשר ודגים) אולם מנגד הנתבעת 3 רכשה מזון רב בסכום של כ – 10,000 ₪ בתאריך 30.6.2015 ולפיכך הנני מוצא לנכון להעמיד את גובה הקיזוז בגין רכיב תביעה זה על דרך האומדן בסך של 10,000 ₪ .
קיזוז עלות רכישת תרופות :
הנתבעים טוענים כי לקראת "תקופת המעבר" נותר בבית האבות מלאי תרופות רב וכי העלות המשוערת של רכישת תרופות בחודש עמדה ע"ס של 7227 ₪ (ללא מע"מ) בחודש. הנתבעים אף מוסיפים ומציינים כי לאחר מועד ההעברה רכשו בעבור בית האבות תרופות בסכום כולל של 14,466 ₪ (ללא מע"מ") ולכן יש לקזז בגין רכיב תביעה זה את הסך של 25,381 ₪ (כולל מע"מ) [21,693 ₪ בצירוף מע"מ] .
מנגד, האחים עציון טוענים בתצהיריהם (סעיף 123 לתצהירים) כי הנתבעים הפסיקו להגיע לבית האבות לאחר התאריך 1.7.2015 , ולא הציגו ראיות על כך שאכן רכשו תרופות בעבור התובעת , ובאילו תאריכים , וכי היא אף שילמה חוב קודם של הנתבעים בגין רכישת תרופות לאחר שקופות החולים נמנעו מהנפקת תרופות עד לפירעון החוב .
דר' יצחק עציון ציין בעדותו בביהמ"ש כי לכל היותר מדובר בתשלום של תרופות שאותן רכשה הנתבעת 3 מקופה"ח "מכבי" (ראה : עמוד 32 שורות 5 – 9 לפרוטוקול), ברם , עיון בכרטסת ריכוז רכישות התרופות והציוד הרפואי של הנתבעת 3 מעלה כי בין התאריכים 29.6.2015 ועד 9.12.2015 נרכש על ידי הנתבעת 3 ציוד בהיקף של כ – 20,000 ₪ .
גם במקרה זה הצדדים לא הסדירו את אופן העברת התרופות מאחד למשנהו במסגרת "הסכם ההיפרדות" ואף נמנעו מלתעד את מלאי התרופות המדויק אשר הועבר בין מהנתבעת 3 אל התובעת ולכן לא מצאתי להורות על קיזוז בגין רכיב זה.
קיזוז שכר טרחת האדריכל :
הנתבעים טוענים כי שכרו את שירותיו של האדריכל, מר אילן שר , לצורך הכנת תוכניות אדריכליות וכי לצורך כך שולם לו סכום כולל של 15,734 ₪ (הסכום כולל מע"מ) ובנוסף לכך שילמו עבור שכר טרחתו של מודד מקצועי ששמו דלה עסאם סך של 2360 ₪ (הסכום כלל מע"מ) .
הנתבעים טוענים כי מעדותו של האדריכל בביהמ"ש עלה כי התוכניות אשר הוכנו על ידו בעבור הנתבעת 3 סייעו בידיו לתכנן את המבנה בשלב מאוחר יותר בעבור התובעת משום שזו הפעם הראשונה שבה תכנן בית אבות סיעודי.
מנגד, התובעת טוענת כי האדריכל נשכר על ידי הנתבעים לצרכיה הפרטיים של הנתבעת 3 , וכי העבודות אשר בוצעו על ידו בעבורה מספר שנים לאחר מכן אינן קשורות כלל לעבודת התכנון אשר בוצעה על ידו בעבור התובעת מה גם שעלות שכרו לצורך כך (56,267 ₪) הייתה גבוהה בהרבה מן השכר אשר שולם לו על ידי הנתבעים .
מר שר ציין בתצהירו, אשר הוגש מטעמה של התובעת , כי בתחילה ערך עבור הנתבעים תוכנית לצורך קבלת רישיון מטעם משרד הבריאות לצורך הפעלת בית אבות אשר כולל 66 מיטות סיעודיות וכי מספר שנים לאחר מכן במהלך שנת 2015 , ברם , מעדותו בביהמ"ש עלה לא היה כל קשר בין שתי העבודות משום שמדובר בתוכניות שונות לחלוטין וכי הקשר היחיד שבין העבודות מתמצה בשימוש במדידה אחת שבה הסתייע לצורך תכנון המבנה בעבור התובעת בשילוב עם לימוד הדינים הרלוונטיים לצורך התאמת הקמת בית אבות מבחינה תכנונית לתקנים אשר נדרשים על ידי משרד הבריאות (ראה : עמוד 46 שורות 9 – 17 ובשורות 22 – 27 ; עמוד 47 שורות 7 – 12 לפרוטוקול) .
ודוק, עיון בחשבוניות המס אשר הונפקו על ידי האדריכל לטובת הנתבעת 3 מלמדות על כך ששירותיו נשכרו בשנת 2014 לצורך ביצוע "בדיקת התכנות למבנה קיים" , דהיינו התאמת המבנה לתכנון של 3 מחלקות סיעודיות (ראה : סעיף 2 לתצהירו של מר שר) , בעוד שהתובעת שכרה את שירותיו לצורך תכנון תוכנית התאמת מבנה שגודלו גדול בהרבה מכפי שתכנן בעבור הנתבעת 3 (ראה : עדות מר שר בעמוד 46 שורות 11 – 19 לפרוטוקול).
מן המקובץ לעיל עולה כי מדובר בתוכנית חדשה ושונה לחלוטין מזו אשר תוכננה בעבור הנתבעת 3 ואף בתקופת זמן מאוחרת יותר ולכן גם אם נעשה על ידי האדריכל שימוש בתוכניות ו/או במדידות ספציפיות שאותן ביצע עבודה מבלי לקבל את הסכמתם של הנתבעים לכך הרי שדרך המלך בנוגע לקבלת פיצוי בגין התנהלות מעין זו הינה באמצעות הגשת תובענה ישירה כנגד האדריכל ולא במסגרת טענת קיזוז עקיפה המופנית כלפי התובעת.
אשר על כן , הנני דוחה את התובענה בגין רכיב תביעה זה .
קיזוז תשלומי מים :
הנתבעים טוענים כי העלות החודשית המוערכת של תשלומי המים לשנת 2015 הסתכמה ב – 5850 ₪ לחודש (הסכום כולל מע"מ), וכי יש מקום לקזז מחובה של התובעת כלפיה סך של 2925 ₪ (הסכום כולל מע"מ) בגין תשלומי המים אשר שולמו לאחר התאריך 1.7.2015 .
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים לא הציגו אישורים לכך שהסכומים הנטענים שולמו בפועל ולכן יש לדחות טענה זו .
עיון בתצהירי הנתבעים מעלים כי אכן לא צורפו חשבוניות ו/או תעודת ציבור מטעם תאגיד המים העירוני (תאגיד מי כרמל בע"מ) על כך שהנתבעת צרכה מים לאחר תאריך המסירה ובאילו סכומים ולפיכך הנני מוצא לנכון לדחות את טענת הקיזוז הזו ולכן התובענה בגין ראש תביעה זה נדחית.
תשלומי ארנונה :
הנתבעים טוענים כי המבנה שבו פעל בית האבות כלל בנוסף גם מרפאת שיניים ושטח נוסף אשר לא הושכר לנתבעת 3, ולכן היא נאלצה בעל כורחה לשלם לתובעת ביתר סכום של 13,000 ₪ (4680 ₪ בגין מרפאת השיניים ויתר השטחים בהסכם ההפרדה כ"משרדים" + 10,530 ₪ בגין תשלום ארנונה ביתר).
לטענת הנתבעים, מבירור שנעשה על ידם בעיריית חיפה נאמר להם שאין באפשרותם לקבל מהעיר יה את ההחזר בגין תשלומי היתר, וכי לצורך כך יש צורך להגיש תובענה כספית כנגד המשכירה/המחזיקה החדשה במבנה .
מנגד, התובעת טוענת כי היא שילמה את מלוא עלויות הארנונה החל מיום 1.7.2015 וכי בפועל לא ניתן לשלם תשלומי ארנונה נפרדים בגין החנויות אשר ממוקמות בתוך המבנה משום שגובהן עולה על 2.2 מ' ולכן ספק אם כלל מדובר החנויות הללו.
במקרה דנן הנתבעים לא הבהירו איזה גורם בעיריית חיפה ציין בפניהם שעליהם "לקזז חובות" עם התובעת ואף לא ביקשו לזמן לעדות נציג מטעם מחלקת הארנונה העירונית או לחילופין להמציא תעודת עובד ציבור מטעם מחלקת הארנונה של עיריית חיפה בעניין.
לא זו אף זו, על פי דיני הארנונה היריבות המשפטית מתמקדת אך ורק במערכת היחסים שבין הרשות המקומית לבין המחזיקים בנכס לאחר ששמם הוסב על ידי בעל המבנה על שם המחזיק/ים .
יתירה מכך, הנתבעים אף בחרו מטעמיהם שלא להבהיר האם פנו בכתב אל העיריה בעניין זה , ומדוע לא השיגו על ההחלטה באמצעות הגשת הערר העירונית בהתאם לדיני הארנונה , ואף לא ציינו מיהו אותו עובד עירייה אשר הבהיר בפניהם כי יש מקום להגיש "להתקזז כספית" עם התובעת בשל חוסר האפשרות המעשית "לפצל" בין שטחי המסחר לבין בית האבות .
אשר על כן, טענת הקיזו בגין רכיב תביעה זה נדחית .
קיזוז תשלום עבור עמלת ערבות בנקאית :
הנתבעים טוענים כי יש מקום לקזז מחובם כלפי התובעת את הסך של 2000 ₪ בגין ערבות בנקאית אשר הונפקה לטובת משרד הבריאות למשך התקופה שבין התאריכים 1.7.2015 ועד לסוף שנת 2015.
מנגד, התובעת צירפה אישור בכתב מטעם סניף הבנק שלה שממנו עולה כי גובה הערבות הבנקאית , שאינה ניתנת להסבה ו/או להעברה , ושאותה נדרשה להעביר לידי משרד הבריאות עמדה על סך של 36,000 ₪ עבור התאריכים 15.3.2017 ועד 30.6.2017 ולא 80,000 ₪ כפי הנטען על ידי הנתבעים ולכן הגובה היחסי של הערובה שאותו יש לקזז בין התאריכים יולי ועד אוקטובר 2015 הינו 195 ₪ מתוך עמלה כוללת בסכום של 586 ₪.
עיון במסמך אשר נערך על ידי הבנק מעלה בתאריך 15.3.2017 כי עמלת עריכת מסמכי הערבות עמדה על סך של 900 ₪ ולכן הנני מוצא לנכון להעמיד את גובה הקיזוז בגין רכיב זה ע"ס של 300 ₪ .
קיזוז תשלומי טלוויזיה וטלפון :
הנתבעים טוענים כי שילמו עבור חברת הכבלים HOT עד לסוף שנת 2015 סך של 2700 ₪ (הסכום כולל מע"מ) ובעבור שירותי טלפון בסכום של 1170 ₪ (הסכום כולל מע"מ) ולכן יש לשלם לקזז מחובם כלפי התובעת את הסך של 3870 ₪ .
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים לא פנו אל חברת הכבלים בבקשת ניתוק ולכן אין להם אלא להלין על עצמם בעניין זה, וכי גם לא הוצגה על ידם כל ראייה לתשלום הסכום הנטען .
עיון בתצהירי הנתבעים מעלה כי צורפו אישורי תשלום מטעמה של הנתבעת 3 לחברת HOT בעבור חודש יולי 2015 בסכום של 404 ₪ בלבד (ראה : סעיף 53 לתצהירו של הנתבע 2) ,ומבלי שהוצגו אישורי התשלום הנטענים לטובת חברת HOT לאחר מועד זה ולכן הנני מוצא לנכון להורות על קיזוז של סכום זה בלבד בסך של 404 ₪.
קיזוז עלות עריכת שכר העובדים :
הנתבעים טוענים כי הם נשאו בעלות שכרם של רואה חשבון ושל חשב שכר לצורך עריכת שכרם של העובדים אשר הועסקו בבית האבות עד לסוף שנת 2015 וכי שכר טרחתם של רוה"ח וחשב השכר הינה 20,000 ₪ (ללא מע"מ).
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים שכרו את שירותיו של רו"ח לצרכיהם הפרטיים וכי העלות המוערכת של עריכת רישום ארבע פעולות בהנהלת החשבונות הינה עניין פעוט ערך וכי עריכת תלושי השכר ודיווח ל – 25 עובדים הינה ממן עניינם של הנתבעים בלבד .
הנתבעים נמנעו מטעמיהם מלצרף אסמכתא לכך שאכן נדרשו לשכור באופן מיוחד את שירותיו של רו"ח לצורך הנפקת התלושים (חשבונית מס ו/או הסכם שכ"ט) ואף נמנעו מלפרט את שמם של רוה"ח ושל חשב השכר (ראה : סעיף 56 לתצהיר הנתבע 2) ולפיכך הנני מוצא לנכון לדחות את טענת הקיזוז הזו.
קיזוז עלויות דמי האשפוז אשר נגבו מהמאושפזים עד ליום 1.7.2015 :
הנתבעים טוענים כי שישה מאושפזים אשר שהו בבית האבות עד לתאריך 1.7.2015 לא שילמו לנתבעת 3 את חובם וכי גובה החוב מסתכם בסכום של 36,666 ₪ (הסכום כולל מע"מ).
מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים לא צירפו את רשימת הדיירים ולא ציינו מהו גובה דמי האשפוז שאותם הינם חבים מה גם שמדובר בחובות שממילא על הנתבעים לגבות באופן ישיר מאותם מאושפזים .
עיון בנספחי תצהירו של הנתבע 2, שאליו צורפו חשבוניות מס מהשנים 2014 ו – 2015 טרם "יום המסירה" (1.7.2015) , ולכן יש לדחות את טענות הנתבעים שבנדון בהיעדר יריבות מאחר וככל שהצטברו לחובתם של אותם מאושפזים חובות כספיים הרי שעל הנתבעים להגיש תובענה כנגד אותם מאושפזים ו/או כנגד אפוטרופסיהם ולפיכך דינה של טענת קיזוז זו להידחות .
לסיכום :
אשר על כן, סך סכומי הקיזוז מחובה של התובעת כלפי הנתבעים מסתכם בסכום של 81,969 ₪ ואילו התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי בלבד בסכום של 20,000 ₪ ולכן על הנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 392,766 ₪.
ודוק, אין מקום לקבל את טענתם של הנתבעים כי לא מתקיימת יריבות משפטית בין הנתבע 2 לבין התובעת בנימוק שהאחרון אינו חתום על גבי ההסכם ומשום שלא נטל כל חלק במו"מ מאחר וההסכם מיום 1.7.2015 הינו הסכם משלים לשני ההסכמים הקודמים מהתאריכים 30.1.2012 ו – 29.7.2014 ואשר הנתבע 2 ערב באופן אישי ביחד עם הנתבע 1 לכלל התחייבויותיה של הנתבעת 3 מכוחם בהתאם לאמור בכותרת להסכם משנת 2012 ובהתאם להתחייבות בכתב נוספת מטעמם של הנתבעים 1 ו – 2 מיום 10.7.2014 (ראה : עמוד 11 לנספחי תצהירו של דר' יצחק עציון) .
סוף דבר :
הנתבעים (ביחד ולחוד) יפצו את התובעת בסכום של 392,766 ₪. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל .
בנוסף לכך, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך של 1 5,000 ₪ בשכר טרחת עו"ד בסך של 60,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"א, 10 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.