הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 48096-07-17

לפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק

התובע

דוד רתם ת"ז XXXXXX014
ע"י ב"כ עוה"ד אברהם גדות ואח'

נגד

הנתבעת
עיריית קרית אתא- ח.פ 500268008
ע"י ב"כ עוה"ד יוסף סגל ואח'

פסק דין

בפניי תובענה כספית מיום 12.11.2017 בסך של 255,715 ₪.

למען הסדר הטוב, יצוין ברישת פסה"ד כי תיק זה הוגש בתאריך 20.7.2017 כעתירה מינהלית אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים אולם במהלך הדיון מיום 29.10.2017 מצא בית המשפט (כב' השופטת בטינה טאובר) לנכון ליתן פס"ד המורה על העברת התיק לבית משפט השלום בדרך של תביעה כספית/אזרחית תוך התחשבות בהוצאות הנתבעת בגין ההליך אשר התנהל כנגדה בבית המשפט המחוזי .

רקע עובדתי :

התובע, תושב העיר תל-אביב , היה במועדים הרלוונטיים לתובענה הבעלים של מחצית מהזכויות הקנייניות של חלקת מקרקעין בלתי מפותחת הממוקמת בחלקה המזרחי של העיר קריית-אתא משני צידיו של רחוב מנחם בגין (גוש 10232 חלקה 160).

לאחר שהתובע קיבל את המקרקעין בירושה מסבו החלקה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם התובע בתאריך 2.10.1983 אולם בתאריך 13.4.1993 הנתבעת הפקיעה את מחצית משטח החלקה לצורך סלילת כביש אשר חוצה את הדרך באמצעה.

בין השנים 1996 ועד 1999 ביצעה הנתבעת עבודות תשתית ברחוב דרך מנחם בגין שבה נמצאת החלקה, ובכלל זאת עבודות סלילה , תיעול והתקנת מדרכות . כתוצאה מסלילת הכביש פוצלה החלקה הלכה למעשה לשני חלקים השונים בגודלם ובעקבות כך פנה התובע בכתב אל הנתבעת בתאריכים 11.8.1999 ו – 29.10.1999 על מנת לברר מהו יעוד הקרקע.

בתאריך 28.12.1999 השיב מהנדס העיר דאז לתובע כי מדובר בחלקה אשר על פי תוכנית המתאר שפורסמה ב"ילקוט הפרסומים" בתאריך 10.1.1980 חלק מהחלקה (2400 מ"ר) מיועד לבניית מבנה ציבורי, חלק נוסף (2700 מ"ר) הופקע למטרת דרך ושצ"פ (שטח ציבורי פתוח) ואילו חלק נוסף בשטח של 200 מ"ר מיועד לצורך הרחבת דרך הנמצאת בצומת הרחובות רבין/בגין . בנוסף לכך , צוין במכתב כי בחלק הצפוני של החלקה עובר כביש הנמצא באחריות מע"ץ וכי יתרת השטח מיועד לצורך תכנון עתידי (תוכנית מתאר כ/150) .

בתאריך 2.2.2000 התקבלה במסגרת מועצת העיר החלטה המחייבת את כלל בעלי הזכויות בנכסי דלא ניידי הגובלים ברחובות שבהם בוצעו עבודות תשתית, לשלם לנתבעת היטלי סלילה , היטלי תיעול והיטלי מדרכות ובעקבות כך פורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" צווי הכרזה המתייחסים לכלל הרחובות בעיר קרית-אתא שבהם בוצעו עבודות התשתית ובכלל זאת ברחובות רבין-בגין .

בשל חוסר ידיעה של הנתבעת על כך שהתובע הינו בעל זכויות קנייניות במקרקעין נשלחה אל אחיו של התובע, מנחם , בתאריך 3.9.2006 דרישת חוב ע"ס של 397,578 ₪ (117,024 ₪ בגין היטל תיעול ; 187.637.1 ₪ בגין היטל כבישים ; 92,916.9 ₪ בגין היטל מדרכות) כך שחלקו היחסי של התובע נכון לאותו מועד עמד על סך של 198,789 ₪ .

בתאריך 14.7.2015 שלח התובע אל אגף תכנון ובניין עיר בנתבעת טופס סטנדרטי המונפק על ידי המחלקה לצורך בירור גובה היטל ההשבחה המוטל על בעלי נכסי דלא ניידי וחלקות מקרקעין הנמצאים בתחום שיפוטה של הנתבעת ומעוניינים במכירתם, ובשל כך רק בשלב זה התחוור לנתבעת כי התובע הינו בעל זכויות קנייניות במקרקעין .

בתאריך 16.8.2015 השיבה ראש מינהל הכספים של הוועדה המקומית לתו"ב קריית-אתא, הגב' אסתר אברמסון ז"ל , לתובע בכתב שעל פי הערכת שמאי הוועדה עליו לשלם לנתבעת עד ליום 14.9.2018 דמי היטל השבחה בסכום של 86,404.5 ₪ .

מאחר והתובע סבר שמדובר בחישוב שגוי הגיע התובע למשרדי הנתבעת בתאריך 24.8.2015 ושוחח עם פקידה ממחלקת הגבייה בשם אנג'לה גורמך אשר הנפיקה בעבורו שובר תשלום בסכום של 86,404.5 ₪.

בתאריך 16.9.2015 שלחה ב"כ התובע דאז, עו"ד אפרת-שחור ידידיה ממשרד עוה"ד י.ד. שחור , אל הנתבעת מכתב שבו הבהירה לנתבעת שהתובע מתעתד למכור את המקרקעין ולכן הינו מעוניין לברר האם נותרו לחובתו תשלומים בגין היטלים ו/או חובות נוספים זולת היטל ההשבחה .

לאחר קבלת המכתב שלחה הנתבעת אל עו"ד ידידיה-שחור תדפיס מיום 7.10.2015 המשקף את גובה החוב שנותר לתשלום בגין שטח החלקה במלואו לכלל בעלי הזכויות בחלקה.

בתאריך 8.10.2015 אישרה עו"ד ידידיה-שחור במכתב שאותו שלחה אל הגב' אור-לי ויימן ממחלקת הגבייה של הנתבעת את ההודעה אשר נשלחה למשרדה ואף ציינה שהינה ממתינה לקבלת שובר תשלום.

בתאריך 19.11.2015 פנתה עו"ד ידידיה-שחור פעם נוספת אל אגף התשתיות של הנתבעת וביקשה לברר האם נותרו לתובע חובות ו/או היטלים נוספים בגין חלקו היחסי במקרקעין. במענה למכתב ה השיבה גב' וימן ממחלקת ההיטלים/מינהל הכספים של הנתבעת במכתב תשובה מיום 6.12.2015 כי על כלל בעלי הזכויות בחלקה רובצים היטלים בסכום כולל של 1,022,015 ₪ .

לאחר קבלת ההודעה שלח התובע אל הגב' וימן בתאריך 20.12.2015 מכתב שבו ביקש להיפגש עימה על מנת לברר מהו גובה החוב הכולל שעליו לשלם לנתבעת. לאחר שהתובע נפגש עם גזברית העיריה , הגב' אסתר אברמסון ז"ל , במשרדי העירייה התגלע בין השניים ויכוח בנוגע לגובה הסכום , לאחר שהתובע הבהיר לה שדרישת החוב אינה מתייחסת לחוב האישי שלו שאותו הינו נדרש לשלם לעירייה , ולאחר שציין בפניה כי גודל השטח הנמצא בבעלותו קטן יותר מכפי שצוין בדרישת החוב , וכי לפי הידוע לו ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע בפסק דין שניתן על ידו שלא ניתן לבצע גבייה פסיבית בשיהוי כה רב .

זמן קצר לאחר מכן בתאריך 5.1.2016 שלחה הגב' אברמסון ז"ל אל התובע מכתב שכותרתו "הודעה ודרישת תשלום היטל תיעול" בסכום של 68,857.2 ₪ וכן גם מכתב נוסף שכותרתו "הודעה ודרישת תשלום היטל סלילת רחובות" שבו נדרש התובע לשלם לנתבעת סך של 110,427.8 ₪ בגין היטל כבישים לקרקע וסכום נוסף בסך של 54,668.2 ₪ בגין היטל מדרכות לקרקע (165,096 ₪ בסה"כ).

בתאריך 26.1.2016 פנה התובע אל הנתבעת בדרישה לשלם את החוב בתוך 30 יום. בתאריך 15.2.2016 שילם התובע לנתבעת את החוב שאותו נדרש לשלם בגין היטל כבישים והיטל מדרכות בסכום כולל של 165,096 ₪ ואף הונפקה לו קבלה בגין התשלום ברם בסיפת הקבלה מצוין שעליו לשלם לנתבעת סכום נוסף בגין חוב שנותר לו בסך של 156,537 ₪ .

בתאריך 22.2.2016 שילם התובע לנתבעת סך של 153,966 ₪ בגין היטל השבחה (85,109 ₪) ובגין היטל תיעול (68,857 ₪) ובו ביום קיבל תדפיס מחשב המציין כי לא נותרו לו יתרות חוב כלשהן כלפי הנתבעת ובנוסף לכך פורטו גם כלל התשלומים שאותם שילם התובע לנתבעת (תיעול כבישים, תיעול מדרכות , היטל תיעול ומס השבחה) .

לאחר שהמערער חתם על גבי הסכם למכירת המקרקעין לידי צד ג' בתאריך 18.2.2016 פנה התובע אל הנתבעת באמצעות עו"ד ידידיה במכתב דרישה להשיב לידיו את מלוא הסכומים ששולמו על ידו בסך של 233,953 ₪ בנימוק שבתאריך 31.5.2016 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בעניינה של הנתבעת בתיק עע"מ 8329/14 עיריית קריית אתא ואח' נ' נילי קורן ואח' ולפיו במקרה שבו לא הוכח כי הרשות המקומית נקטה כלפי החייב בהליכי גבייה אקטיביים במשך זמן ממושך הרי שאין כל הצדקה לגבותו .

במענה למכתב זה השיבה הגב' אברמסון ז"ל במכתב תשובה מיום 7.7.2016 כי התובע שוחח עם נציגי העירייה מספר פעמים שבהן ניתנו תשובות לכל פניותיו וטענותיו תוך הבהרת עמדת הנתבעת בנידון. כמו כן , צוין במכתב זה כי בהתחשב בטענותיו של התובע ולצורכי פשרה הופחת סכום החוב של התובע וכי מסיבה זו הוא הסכים לשלמו ואף ביקש להאריך את מועד התשלום ואף נענה בחיוב על ידי הנתבעת .

בנוסף לכך, צוין במכתב זה כי נסיבות פסה"ד אשר יצא מלפני ביהמ"ש בעליון שונות באופן מהותי מענייניו של מקרה זה וכי בפס"ד אחר (הלכת סלומון) מאפשר בידי הרשות המקומית שלא ליתן אישור העברה במקרה של חוב כלפיה ולכן לא רק שלפי עמדת הנתבעת היא פעלה כדין אלא שלגבי דידה היא אפשרה בידי התובע לפנים משורת הדין לשלם לה סכום חוב מופחת מכפי שהיה מחויב לשלם מלכתחילה .

במענה למכתב זה השיב התובע לנתבעת במכתב מיום 25.10.2016 כי מלכתחילה נדרש לשלם לנתבעת חוב שגוי וכי החיוב בגין היטלי הסלילה והמדרכות נשלח אליו בדיעבד רק לאחר פנייתו אל הנתבעת בדרישה לברר האם נפלה שגגה בדרך חישוב החוב ולכן ביקש להיפגש עם הגורמים הרלוונטיים בנתבעת לצורך הסדרת המחלוקת.

יש לציין, כי בעוד שהתובע שולל מכל וכל את לפי טענת עד ההגנה מטעמה של הנתבעת , מר רון רוזנפלד שהינו סגן גזבר העירייה , ולפיה הוא הגיע להסדר פשרה עם הגב' אברמסון המנוחה הרי שלגבי דידה של הנתבעת העובדה שנשלח אל התובע מסמך שכותרתו "כתב הצהרה והתחייבות" ובהינתן העובדה שהתובע שילם לנתבעת סך של 233,953 ₪ מתוך חלקו היחסי בפועל מהחוב הכולל (512,584 ₪ מתוך 1,025,168 ₪) מצביעים על כך שהנתבעת הגיעה להסדר פשרה עם התובע ולפיו גובה החוב שאותו יידרש לשלם לה יעמוד על קרן החוב בתוספת הפרשי ריבית והצמדה בלבד .

טענות הצדדים :

התובע טוען כי חוק העזר הרלוונטי שבגינו הוטל ההיטל (חוק עזר לקריית-אתא (סלילת רחובות), התשמ"ז – 1987 מחייב את ראש העיר ל שלוח הודעה בכתב על ההכרזה לפני תחילת ביצוע עבודות הסלילה ולפרט בפני בעלי הנכסים את שיעורי ההיטל בה בשעה שבמקרה דנן הדבר נעשה מבלי שנשלחה אליו הודעה בכתב כפי המתחייב מחוק העזר וכי ההכרזה פורסמה זמן רב לאחר ביצוע העבודות בפועל.

בנוסף לכך, טוען התובע כי הדרישה לתשלום היטלי הסלילה נשלחה לבעלי הקרקע במהלך שנת 2006 וכי העובדה שהוא עצמו לא קיבל את הדרישה במועד מלמדת על כך שלא נשלחה אליו דרישת תשלום כפי המתחייב מהוראת סעיף 6 לחוק העזר .

טענה דומה אף הועלתה על ידי התובע בכל הנוגע לקיומם של התנאים המפורטים בחוק העזר לקריית-אתא (תיעול), התשמ"א – 1981 המחייבת את הנתבעת להודיע מבעוד מועד לכלל בעלי הנכסים באזור על דבר ההחלטה בנוגע להטלת ההיטל כאשר לפי עמדת התובע גם הפעם הנתבעת לא מילאה את חובתה האלמנטרית כפי המתחייב מלשון חוק העזר על מנת לאפשר בידי בעלי הנכסים להשיג על גובה החוב .

התובע מוסיף וטוען בסיכומיו שלא הוצגה על ידי הנתבעת כל ראייה לכך שהושג בינה לבינו הסדר פשרה מחייב, וכי ככל שהיה מושג הסדר פשרה שכזה , הרי שהוא היה מצריך את אישו ר משרד הפנים , ולכן , לשיטתו , העובדה שהתשלום הועבר בלא אישור משרד הפנים מלמדת על כך ש מדובר בתשלום אשר נכפה עליו מצד פקידי הנתבעת.

כמו כן, טוען התובע כי עד ליום 5.1.2016 הוא לא היה מודע כלל לחוב הכולל ואף לא נדרש לשלמו עד ליום 5.1.2016 ולכן כל עוד שלא נמסרה לו הודעת חיוב מתאימה הרי שאין מדובר בחוב אלא בדרישת תשלום אשר נכפתה עליו על ידי הנתבעת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בדין.

עוד טוען התובע שמדובר בגבייה פסיבית מצד הנתבעת אשר בוצעה בשיהוי רב ביותר, והינה מנוגדת לפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין קורן המכיר באי חוקיותה של גבייה פאסיבית בכל אותם מקרים שבהם על פניו החובות/היטלים התיישנו ולפיכך לשיטתו על הרשות המקומית להשיב את הכספים אותם קיבלה ביתר תוך שימוש באמצעים פסולים ובחוסר תום לב היורד לשורשו של עניין.

עוד טוען התובע כי לפי העקרונות שאותם התווה ביהמ"ש העליון בעניין קורן נישום רשאי לטעון שהרשות מנועה מלדרוש את החוב בשיהוי, כי אין הרשות כגוף מינהלי הפועל על פי דין יכולה לגבות חובות מבעלי נכסים בשיהוי רב ובחוסר הגינות אלמנטרית , וכל עוד שלא נקטה בפעולות גבייה סבירות בתוך זמן סביר ממועד התגבשות החוב , הרי שבעל הנכס רשאי לטעון את טענות ההסתמכות והשיהוי כטענות הגנה .

מנגד, טוענת הנתבעת כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון כלל לדון בתביעת ההשבה של התובע , אשר אף קיבל ייצוג של עו"ד בעת קבלת דרישת החוב , וכי לא הייתה כל מניעה לכך שהתובע יעתור לבית המשפט המחוזי (בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים) מיד לאחר קבלת הדרישה .

עוד טוענת הנתבעת לעניין זה כי העובדה שהתובע עושה שימוש בטענות ההתיישנות והשיהוי במסגרת תביעת השבה כספית, בנימוק של אי קבלת הודעת דרישה מנימוקים של התיישנות אינה רלוונטית לענייננו משום שעל פי פסיקת ביהמ"ש העליון טענת התיישנות הינה טענת הגנה שאינה מקימה עילת תביעה (ובכלל זאת גם בעילת השבה) , אלא מוכרת כטענת "תקיפה" אך ורק באותם מקרים שבהם הרשות המקומית יוזמת הליכי גבייה מנהליים כנגד החייבים , ולכן אין לעשות שימוש בעילת ההתיישנות במקרים של תביעות השבה .

הנתבעת מוסיפה ומציינת בסיכומיה כי התובע הודה בחקירתו הנגדית בביהמ"ש שחלפה תקופה בת חצי שנה בין המועד שבו קיבל לידיו את שובר דרישת התשלום לבין שלב מכירת המקרקעין, ולכן היה סיפק בידיו להגיש עתירה מינהלית במשך פרק זמן של כחצי שנה לפני החתימה על גבי הסכם המכר , ולפרו ש את מכלול טענותיו בפני בית המשפט המחוזי (בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים) , אולם משלא עשה כן הרי שאין מקום לאפשר בידיו לנהל מו"מ עם העירייה להקטנת החוב מחד ומאידך לטעון לבטלות החוב לאחר שהחוב שולם בפועל.

כמו כן, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי מן המסמך שכותרתו "הנדון : כתב הצהרה והתחייבות" הכתוב בכתב ידה של גזברית העירייה המנוחה (ובנוסף לכך גם המילים "לידי דוד רותם") מלמדים על כך שגב' אברמסון ז"ל הציעה לתובע לחתום ביחד עם רוכש הנכס על גבי הצהרה בכתב המאפשר את דחיית מועד תשלום החוב למועד המימוש הבא , דהיינו לאחר קבלת היתר בנייה על ידי הקונה ו/או מכירת הזכויות על ידי הקונה ו/או השלמת ביצוע עבודות הסלילה בפועל על ידי הנתבעת .

עוד טוענת הנתבעת כי העובדה שהתובע פנה אליה בדרישה לדחות את מועד תשלום החוב בחודש ימים ,והסכמתה של הגזברית המנוחה לביטול תוספת חיוב הריבית, מצביעים על כך שהיא עשתה כל אשר לאל ידה על מנת לסייע בידי התובע וכי בעקבות תשלום חוב ההיטלים הוא קיבל מהנתבעת את האישור הנדרש לצורך העברת הזכויות במקרקעין לידי צד ג' ורישומן בלשכת רישום המקרקעין , בהתאם להוראת סעיף 324 לפקודת העיריות .

אליבא דטענת הנתבעת דרישת התובע להשיב את מלוא החיובים שאותם נדרש לשלם נגועה בחוסר תום לב , וכי לא רק שלא נגרם נזק כספי לתובע אלא שהוא הרוויח מאות אלפי שקלים מההסדר הכספי שאליו הגיע עם הגב' אברמסון המנוחה.

עוד טוענת הנתבעת כי אין מדובר בקרקע חקלאית ולכן אין התובע זכאי ליהנות מהוראת סעיף 5(ב)(9) לחוק העזר של עיריית קרית-אתא אשר קובעת כי במקרה של סלילת רחוב בשטח חקלאי יחויבו בעלי המגרשים הגובלים במחצית מגובה ההיטל.

דיון והכרעה :
סוגיית הסמכות העניינית :

אין לקבל את עמדת הנתבעת ולפיה בית משפט זה אינו מוסמך להידרש לתובענה זו משני טעמים עיקריים – האחת, על פי פסיקת ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת טאובר) מיום 29.10.2017 תיק זה הועבר להכרעתו של בית משפט זה בהתאם להוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) , תשמ"ד – 1984 לאחר שקבע מפורשות כי העתירה שאותה הגיש התובע לפתחו אינה ראויה להתברר כעתירה מינהלית כי אם כתובענה כספית-אזרחית להשבת כספים אשר מקומה להתברר במסגרת בית משפט השלום.

ודוק, התובע לא מצא לנכון להשיג על פסק דינו של בית המחוזי בהליך ערעור מתאים לבית המשפט העליון ולכן כבית המשפט הנעבר מכח הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט מחויב בית משפט זה לדון בתובענה וזאת אף בהנחה שהינו סבור כי אינו מוסמך מבחינת סמכותו העניינית לדון בה (ראה : עדנה בקנשטיין ונאוה ברוורמן , "הלא יעבירנו עוד ?" , עלי משפט (ה), התשס"א , עמ' 9 ; עמ' 14 – 15) .

שנית, בהינתן קביעתו החלוטה של ביהמ"ש המחוזי ולפיה הסעד הנתבע הינו סעד להשבת כספים ששולמו ביתר ו/או שלא כדין ולכן לעניין זה יפים קביעותיו בית המשפט העליון בעניין רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ מיום 19.9.2005 שבו הובהרו הכללים המנחים להגשת תובענות כספיות כנגד רשויות מקומיות להשבת סכומי כסף ששולמו לרשויות המקומיות בגין היטלים וחיובים המשולמים מכח חוקי העזר השונים אל מול עתירות לביטול או שינוי החלטותיה של הרשות המקומית :

"... כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית... נתאר לעצמנו שאדם מקבל דרישה מרשות מקומית לתשלום היטל כלשהו. בדרישה נאמר, כי עליו לשלם ההיטל תוך 60 ימים מקבלת הדרישה. עוד נניח, כי מקבל הדרישה מעונין לתקוף את הדרישה מטעמים שונים. הסעד המבוקש הינו ביטול הדרישה. ההוראות שבתקנות לעניין שיהוי יחולו במקרה זה. נשנה מעט את הנתונים ונניח, כי מקבל הדרישה משלם את הסכום שהוא נדרש לשלמו. במקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי הוא להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות (אם כי ייתכן שאורכה של התקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה יהא אחד השיקולים שישפיעו על ההכרעה בשאלה האם זכאי הוא להשבה: השוו, ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 331-327). אילו נתקבלה גישתה של המבקשת, היו משתנים באחת סדרי בראשית הנוגעים להגשת תביעות השבה. מגיש התביעה היה מוצא עצמו לפתע מול טענת שיהוי, שהוא היה מתקשה ליתן לה תשובה. אין לקבל שבדרך לא דרך שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות, שחוק בתי משפט לעניינים מינהליים חל לגביהן ".

בנוסף לכך, גם יפים לעניינו קביעותיו של ביהמ"ש העליון בעניין רע"א 546/11 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' אליקים בן ארי בע"מ מיום 25.7.2011) :

"אשר לסוגית הסמכות העניינית – כבר נפסק בעבר כי מקום שבו משלבת התביעה סוגיות מתחום המשפט המנהלי וסוגיות מתחום המשפט האזרחי, סיווג ההליך לצרכי איתור הערכאה המשפטית המוסמכת לדון בה יעשה על פי קביעת היסוד הדומיננטי בתביעה על פי מהותו האמיתית של הסכסוך ותכלית הפניה לערכאה השיפוטית (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד סא(3) 822, 849 (2006)) (להלן: עניין צ'רני)".

אשר על כן, הנני מוצא לנכון לקבוע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה זו .

האם החוב הכולל הופחת במסגרת הסדר פשרה ?

עיקר המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם הנתבעת כפתה על התובע לשלם לה את החוב הכספי הכולל אשר הצטבר שלא בידיעתו (233,953 ₪) כעשר שנים לאחר משלוח דרישת התשלום הראשונה וכ- 15 שנים לאחר השלמת ביצוע העבודות, והאם קמה לתובע עילה משפטית לדרוש את השבתם של הכספים לידיו מטעמים של התיישנות/שיהוי לאחר ששילם לנתבעת חוב מופחת מכפי שנדרש לשלם בתחילה .

כאמור מעלה, עד ההגנה , מר רוזן , ציין בתצהירו כי הינו מניח מכך שעל גבי מסמך הצהרת כתב ההתחייבות לתשלום החוב מצוינים בכתב ידה של הגזברית המנוחה המילים "לידי דוד רותם" , ומכך שהיא הסכימה להפחתת כמחצית מגובה החוב שהצטבר לחובת התובע, כי הלכה למעשה הושג הסדר פשרה בין התובע לבין הנתבעת (ראה : סעיפים 26 - 31 לתצהיר מר גרוסמן).

ודוק, למקרא מכתב התשובה של הגב' אברהמסון ז"ל לידי ב"כ התובע מיום 17.7.2016 עולה כי גזברית העירייה המנוחה ציינה שהחוב המקורי הופחת בהסכמת התובע במסגרת פשרה שאליה היא הגיעה עימו - טענה שאותה שלל התובע מכל וכל , לאחר שציין כי נאלץ לשלם את יתרת חובותיו לצורך השלמת עסקת מכירת המקרקעין (סעיפים 11 י"ב ו- 11 ט"ו ובסעיפים 14 ו – 15 לתצהיר התובע) .

יתירה מכך, בהתייחס לאותו מסמך כתוב שאליו התייחס מר רוזן בתצהירו , ציין התובע בעדותו בביהמ"ש כי עיין במסמך זה וסירב לחתום עליו משום שמלכתחילה סירב להכיר בחוב כלשהו כלפי הנתבעת (ראה : עדות התובע בעמוד 9 שורות 11 – 19 לפרוטוקול) .

ודוק, סעיף 203 ל פקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי כל מסמך שיש בו התחייבות כספית מטעם העיריה לא יחייב את העיריה אלא אם הינו חתום בחותמת העיריה וכן גם על ידי ראש העיר וגזבר העיריה (ראה גם : עת"מ (מחוזי – עניינים מנהליים באר-שבע) 30367-02-14 מדינת ישראל נ' עיריית אילת מיום 23.7.2014).

במקרה דנן מדובר בהסכם בלתי חתום ולכן אין לייחס לו משמעות משפטית כלשהי. עם זאת , בעת שהתובע נדרש להסביר את פשר התמיהה בנוגע לכך שמצא לנכון לשלם לנתבעת את החוב המופחת טרם השלמת הליך המכירה , ומדוע בחר שלא להשיג בפני הערכאות המינהליות הרלוונטיות בנוגע לגובה החוב או לחילופין בנוגע להתיישנות החובות/ההיטלים הבהיר כי הוא אינו זוכר מה ייעצה לו בשעתו ב"כ דאז, עו"ד אפרת ידיד יה שחור.

לא זו אף זו, התובע ציין לראשונה רק במהלך עדותו בביהמ"ש כי הסיבה לכך שנמנע מלהגיש את העתירה הרלוונטית בנוגע לבטלות החוב הייתה מותו הטראגי של בנו , והצורך המידי במכירת הקרקע נובעת מכך שהוא ורעייתו נקלעו לקשיים כלכליים כבדים בעקבות הטרגדיה האישית אשר פקדה אותם, וכי נמנע מלטעון טענה זו בפני גב' אברהמסון ז"ל מטעמי פרטיות (ראה : עמוד 11 שורות 1 – 25 ; עמוד 12 שורות 20 – 23 לפרוטוקול) .

התובע אינו מציג בכתב התביעה, בתצהירו או בסיכומיו תחשיב אשר סותר את טענת הנתבעת ולפיה החוב הופחת באופן משמעותי מאוד מהחוב שאותו היה עליו לשלם, דא עקא , שלשיטתו יש מקום להורות על החזר מלא של הכספים שאותם שילם לנתבעת מטעמים של התיישנות או שיהוי משום שלטענתו פקידי הנתבעת התנו את מסירת ההיתר הנדרש לצורך מכירת המקרקעין בתשלום החוב חרף התיישנות החוב זמן רב לפני המועד שבו נשלחו אליו דרישות התשלום.

הנתבעת אמנם נהנית מחזקת תקינות המינהל, שהינה חזקה ראייתית הניתנת לסתירה באמצעות ראיות שיש בהן כדי להטיל ספק מהותי בשיקוליה של הרשות , או בשל אי-תקינות פרוצדוראלית אחרת כדוגמת הפרה של זכות הטיעון , שמיעה מאוחרת ועוד ולכן כל שנדרש הוא הבאת "ראשית ראייה מצד האזרח הנפגע על מנת לסתור את תקינות חזקת תקינות המינהל . עם זאת , בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי פנייה לבתי משפט לצורך העלאת טענה כנגד תקינות הרישומים של רשויות המס אמורה להיות מצומצמת למקרים נדירים שבהם הנישום יצליח להרים את הנטל ולהראות כי אכן הרישומים הם בלתי-תקינים לכאורה וכי הגשת תביעה מחוץ למסלול של השגה אפשרי אך ורק בכל אותם מקרים שבהם התביעה העלתה נושאים החורגים מן השאלות המתבררות במסגרת הליכי ההשגה (ראה : ע"א 3901/11 דוד מחקשווילי ואח' נ' רשות המיסים בישראל ואח' מיום 7.8.2012 ; עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי ואח' מיום 6.11.2012) .

במקרה דנן אמנם לא הובאו ראיות של ממש לגבי אי תקינות החוב המופיע ברישומי העירייה או בנוגע לדרך חישוב החוב, אלא טענות הנוגעות להתיישנות/שיהוי משלוח דרישת תשלום החוב , וכריכת התשלום במתן ההיתר הנדרש לצורך מכירת המקרקעין .

עם זאת, למקרא סעיף ב' מכתב התשובה של הגב' אברמסון ז"ל מיום 17.7.2016 עולה כי אכן הנתבעת התנתה את קבלת האישור הנדרש מטעמה לצורך מכירת המקרקעין באותו תשלום חוב מופחת שאותו סיים התובע לשלם חמישה חודשים לפני כן בתאריך 22.2.2016, כך שעל פניו , עולה כי התובע , אשר היה מיוצג באותה עת על ידי עו"ד ידידיה-שחר (ראה : עמוד 11 שורות 5 – 8 לפרוטוקול) , נועץ בב"כ דאז או לחילופין בחר להעלים ממנה את המידע בנוגע להסדר שאליו הגיע באופן אישי עם גזברית העירייה המנוחה לצורך קידום מכירת המקרקעין .

האם החובות התיישנו ?

עיון במכתבי הדרישה הראשונים אשר נשלחו אל התובע בנוגע להיטל התיעול מעלה כי התובע נדרש לשלם לנתבעת את היטל התיעול עד לחודש אפריל 2016 בעוד שאת היטלי הסלילה נדרש לשלם לנתבעת בתוך חודש ימים עד לחודש פברואר 2016 כאשר בשני מכתבי הדרישה הותרו כי ככל שהחוב לא ישולם לנתבעת במועד או אז יינקטו כנגדו הליכי גבייה משפטים על פי כל דין.

במהלך התקופה שבה התובע פנה אל הנתבעת בנוגע להסדרת חובותיו אליה שררה חוסר אחידות בפסיקות בתי המשפט בכל הנוגע להתיישנותם של חובות מינהליים. בעניין רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' צבי פרידמן מיום 16.4.2018 קבע ביהמ"ש מסמרות בנוגע לשאלה האם הליכי גבייה מנהליים אשר ננקטו על ידי הרשות המנהלית עוצרים את מרוץ ההתיישנות במסגרת הליך אזרחי שננקט על ידי הרשות המנהלית לשם גביית החוב. בעניין פרידמן קבע בית המשפט העליון כי "תובענה" אינה כוללת גם הליכי גבייה מנהליים ומשכך אין בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי וכי גם אין במשלוח מכתבי דרישה אשר לא "הבשילו" להליך גבייה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות (ראה : עניין פלדמן, שם, עמ' 20).

ודוק, בפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין קורן נקבע כי על מנת שהליך הגבייה המנהלי (שתחילתו במשלוח מכתב דרישת תשלום) יביא לעצירת ההתיישנות הרי שעל ההליך הננקט בידי הרשות להיות משמעותי ועליו לעמוד בכללי המשפט המנהלי, וכי אין די במשלוח הודעות דרישה לנישום אלא שעל הרשות המקומית לנקוט בהליכים אפקטיביים ואינטנסיביים לגביית החובות באמצעות הליכי עיקול , תפיסת נכסים ועוד ולכן רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מרוץ ההתיישנות .

בענייננו, הגם שזכויותיו של התובע היו רשומות בלשכת רישום המקרקעין עוד בשנת 1983 , ועל אף העובדה שהתובע פנה אל הנתבעת בדרישה לברר את זכויותיו במקרקעין עוד במהלך שנת 1999 נמנעה הנתבעת מלפנות אליו בדרישה לשלם את חלקו היחסי בחובות אשר רבצו על המקרקעין עד לשנת 2015 .

בהינתן העובדה שהנתבעת לא נקטה בפעולות ממשיות לגביית החוב וזאת בין אם במסגרת הליך אזרחי או לחילופין במסגרת הליך מינהלי, אשר לפי הנחיות היועץ המשפטי למשלה מתיישנת בחלוף שלוש שנים מהמועד שבו החוב הפך לסופי (ראה : הנחיה מספר 7.1002 מחודש פברואר 2012) מלמדת על כך שעילת התביעה כלפי התובע התיישנה זמן רב טרם משלוח מכתבי הדרישה .

משכך, על פניו לא הייתה כל מניעה מצד התובע לנקוט בהליך של עתירה מנהלית על מנת לנסות ולשכנע את בית המשפט לעניינים מנהליים כי התנהלות הנתבעת בדרישתה לגביית החובות/היטלים לאחר חלוף תקופה כל כך ממושכת מיום היווצרם אינה סבירה, אינה נכונה מבחינה משפטית , פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות הקניין של התובע , מנוגדת ללשון חוקי העזר ואינה אפשרית בשל תחולת דיני ההתיישנות (ראה : עת"מ (מחוזי – עניינים מינהליים באר-שבע) 235/07 עו"ד יוסף נווה נ' עיריית אשדוד מיום 31.10.2007 ; עת"מ (מחוזי – עיניינים מינהליים נצרת) אברהם יוחאי נ' עיריית צפת מיום 4.11.2008) .

יתירה מכך, בעניין רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת-עילית מיום 20.6.2010 קבע בית המשפט העליון כי ככל שחייב כלפי רשות מקומית סבור שחוב מינהלי אותו נדרש לשלם התיישן , הרי שיש ביכולתו ליזום להגיש מבעוד מועד בבית המשפט לעניינים מינהליים תביעה למתן סעד הצהרתי כלפי הרשות המקומית (הנושה) ולפיו החוב התיישן (ראה : סעיפים 16 , 26 – 28 לפסה"ד) .

כמו כן, היה סיפק בידי התובע לנסות ולשכנע את בית המשפט לעניינים מינהליים כי פקידי הנתבעת התעלמו מפסיקת בית המשפט העליון בעניין קורן והמשיכו להתנות את הנפקת האישור הנדרש לפי הוראת סעיף 324(א) לפקודת העיריות ולפי סעיף 10 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה בתשלום יתרת החובות וההיטלים הרובצים על חלקו היחסי במקרקעין.

לא זו אף זו, במקרה דנן התובע בחר מטעמיו שלא לזמן את עו"ד ידידיה - שחור לעדות בביהמ"ש על מנת לפרט את הנימוקים אשר בגינם לא הוגשה לאחר פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין קורן עתירה מנהלית לצורך ביטול החוב, ובנוגע לשיקולים אשר הניאו אותה מלנקוט בהליך יזום לבית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע להתיישנות ההיטלים/חובות ומשכך יש לזקוף את הוויתור על העדתה של עדה חיונית זו לחובת התובע אשר היה באפשרותה להזים את טענת הנתבעת ולפיה התובע הגיע בפועל להסדר בלתי כתוב בנוגע לקיזוז משמעותי של חובותיו כלפי הנתבעת .

התובע אמנם התייחס לראשונה רק במהלך בעדותו בביהמ"ש בצורה עמומה ולקונית ביותר לנסיבותיו האישיות והטראגיות אשר לטענתו מנעו ממנו מלנקוט באותה עת בהליכי השגה/ערעור במישור המינהלי, ברם אין בטענות אלו כדי לסייע בידיו להתגבר על טענות ההתיישנות במסגרת הליך זה שעה שהוא בחר לשלם לנתבעת את החוב (לאחר שהופחת באופן זה או אחר), ובכך הלכה למעשה וויתר בפועל על טענת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (ראה : עת"מ (מחוזי – עניינים מנהליים חיפה) 8646-07-09 עזר אזולאי נ' עירית חיפה מיום 29/07/2010) כך שנימוקים אלה מחזקים את טענת הנתבעת בנוגע להסדר בלתי כתוב שאליו הגיע עם גזברית העירייה המנוחה.

סוף דבר :

לאור כל המקובץ, לא מצאתי הצדקה לקבל את התביעה, ובהתאם התובענה נדחית.

מצאתי כי נסיבותיו המיוחדות של המערער, ונסיבות המחלוקת מצדיקות שלא לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.