הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 47611-12-17

בפני
כבוד ה שופט אורי גולדקורן

התובע

שגיא קרשובר, ת.ז. XXXXX527
ע"י ב"כ עו"ד יעל תותחני

נגד

הנתבעת
עירית קריית מוצקין
ע"י ב"כ עו"ד דורון מוזס

פסק דין

1. בפנינו תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין נקיטת הליכי גבייה על-ידי עירייה עקב אי-תשלום קנסות על פרסום מודעות ללא רישיון.

רקע עובדתי

2. בסעיף 2(א) לחוק עזר לקריית מוצקין (שילוט), תשנ"ה-1995 (להלן: חוק העזר) נקבע: "לא יציג אדם שלט, לא יפרסם מודעה, לא ירשה לאחר ולא יגרום להצגה או לפרסום שלט, אלא לפי רשיון מאת ראש העירייה ובהתאם לתנאי הרשיון ולאחר ששילם אגרת שילוט שנקבעה בתוספת וחותמת הקופה הוטבעה על גבי הרשיון".

3. ביום 15.1.2015 בשעה 17:10 רשם הפקח אורן כהן (להלן: הפקח אורן) לתובע דו"ח מספר 564 (שלוש הספרות האחרונות) בסך 475 ₪ על עבירה על סעיף 2(א) לחוק העזר , בגין הצבת שלטי פרסום להצגות ללא היתר רישיון, בדרך עכו ליד בית מס' 14 (להלן: דו"ח מס' 1).

ביום 15.1.2015 בשעה 17:37 (27 דקות לאחר דו"ח מס' 1) רשם הפקח אורן לתובע דו"ח מספר 663 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 14 (להלן: דו"ח מס' 2).

ביום 15.1.2015 בשעה 17:56 (19 דקות לאחר דו"ח מס' 2) רשם הפקח אורן לתובע דו"ח מספר 861 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 14 (להלן: דו"ח מס' 3).

4. ביום 21.1.2015 בשעה 7:54 רשם הפקח אורן לתובע דו"ח מס' 960 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 14 (להלן: דו"ח מס' 4).

ביום 21.5.2015 בשעה 8:02 (6 דקות לאחר דו"ח מס' 4) רשם הפקח אורן לתובע דו"ח מס' 166 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 14 (להלן: דו"ח מס' 5).

ביום 21.1.2015 בשעה 8:04 (2 דקות לאחר דו"ח מס' 5) רשם הפקח אורן לתובע דו"ח מס' 265 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 14 (להלן: דו"ח מס' 6).

ביום 21.1.2015 בשעה 8:06 (2 דקות לאחר דו"ח מס' 6) רשם הפקח אורן לתובע דו"ח מס' 364 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 14 (להלן: דו"ח מס' 7).

5. ביום 8.2.2015 בשעה 9:45 רשם הפקח טל בן טוב (להלן: הפקח טל) לתובע דו"ח מס' 268 בסך 475 ₪ על עבירה זהה ברחוב אהרון 26 (להלן: דו"ח מס' 8).

ביום 8.2.2015 בשעה 11:45 (שעתיים לאחר דו"ח מס' 8) רשם הפקח טל לתובע דו"ח מס' 466 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 285 (להלן: דו"ח מס' 9).

ביום 8.2.2015 בשעה 11:55 (עשר דקות לאחר דו"ח מס' 9) רשם הפקח טל לתובע דו"ח מס' 367 בסך 475 ₪ על עבירה זהה בדרך עכו 258 (להלן: דו"ח מס' 10).

ביום 8.2.2015 בשעה 12:20 (שעתיים וחצי לאחר דו"ח מס' 8) רשם הפקח טל לתובע דו"ח מס' 169 בסך 475 ₪ על עבירה זהה ברחוב אהרון 26 (להלן: דו"ח מס' 11).

6. בסוף שנת 2015 החלה העירייה לנקוט נגד התובע בצעדים לגביית דו"חות מס' 11-1 לעיל ודו"חות נוספים באמצעות פקודת המסים (גביה) (להלן: הפקודה), לרבות פעולות של עיקול ותפיסת מיטלטלין לפי סעיף 4 לפקודה.

7. ביום 3.11.2016 שיגר התובע למשרד היועץ המשפטי של העירייה פקס, בו טען כי אין לו שום קשר לתליית מודעות בקריית מוצקין, ודרש להפסיק את פעולות הגבייה של מחלקת הפיקוח בעירייה ושל חברת מילגם, הפועלת מטעם העירייה כ"פקיד גביה" כמשמעותו בפקודה (להלן: מילגם). כעבור שלושה ימים, ביום 6.11.2016, שיגרה עורכת-דין גילי סגל, מהלשכה המשפטית של העירייה, מכתב תשובה לתובע, בו כתבה, כי החליטה לדחות את בקשתו מאחר והיא הוגשה באיחור ניכר ובניגוד למועדים הקבועים בדין להגשת בקשה לביטול. עוד היא כתבה: "יחד עם זאת, ככל שהינך טוען כי הפרסום ו/או תליית המודעה לא בוצעה על ידך, אבקש להמציא העתק ההסכם בינך ובין מדביק ו/או מפיק ההצגה המטיל את האחריות הבלעדית על הדבקת ותליית מודעות על המפיק". למחרת היום שלחה באת-כוחו של התובע מכתב אל עורך-דין בן ציון מלכה, היועץ המשפטי של העירייה, בו טענה כי התובע לא תלה כל שילוט בתחומי העירייה והדגישה כי, למעט דו"ח אחד, לא הומצאו לתובע דו"חות כלשהם . היא אף הוסיפה: "באגב הדברים יוער, כי מבדיקה מקדמית שערכנו עולה כי ישנו חשש ממשי לניגוד עניינים בפעילותה השוטפת של העירייה בכלל ומצדו של ראש העירייה, מר חיים צורי, בפרט. יודגש כי מרשי הינו פעיל חברתי ופוליטי הידוע כאופוזיציונר של ראש העיר. בזהירות ייאמר, כי נבחנת האפשרות כי שורשי יחסה של העירייה כלפי מרשי נעוצים בהתנכלותו האישית של ראש העירייה ו/או מי מטעמו, עקב האמור, לכאורה". באותו היום הודיעה עורכת-דין גילי סגל לבאת-כוח התובע , כי "בשלב זה ועד תום הבירור ומתן החלטה, יעוכבו הליכי הגבייה".

8. בסוף שנת 2016 ובתחילת שנת 2017 פרסם התובע פרסומים שונים בדף פייסבוק שהופעל על-ידי יושב-ראש האופוזיציה במועצת העיר קריית מוצקין, שכללו התייחסויות לראש העירייה ולאשתו, שכיהנה כמנכ"ל היכל התיאטרון בקריית מוצקין.
בגין פרסומים אלו, הגישו ראש העירייה ואשתו נגד התובע ונגד מפעיל דף הפייסבוק בחודש מאי 2017 בבית משפט השלום בחיפה תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (לעיל ולהלן: חוק איסור לשון הרע או החוק ), שסומנה ת"א 14187-05-17 (להלן: תביעת ראש העירייה).

9. ביום 11.6.2017 וביום 16.7.2017, למעלה מחצי שנה לאחר הודעת עורכת-דין סגל על עיכוב הליכי הגבייה, שלחה מ ילגם, בשם העירייה, אל התובע מכתב דרישה לתשלום חוב לפי הפקודה בגין דו"חות מס' 11-1 לעיל. בחודשים שלאחר מכן נמשכו הליכי הגבייה.

ביום 1.11.2017 נשלח על-ידי מילגם לבנק מזרחי טפחות צו לעיקול כספי התובע על-פי פקודת המסים גבייה עד לסך 6,504 ₪, וביום 2.11.2017 עוקל סכום זה בחשבונו של התובע.

ביום 8.11.2017 - יום אחד לאחר שבבית המשפט התקיים דיון בתביעת ראש העירייה - הגיעו מעקלים לביתו של התובע על מנת לעקל מיטלטלין. על גבי "תעודה לתפיסת מיטלטלין" של מילגם מאותו מועד נכתב: "במהלך הפעולה נדחה ביצוע הצו על-ידי המחלקה המשפטית ובאישור מהרצל וזהבה". לטענת התובע, על אף שביום 3.12.2017 התקבל אצל באת-כוח התובע מכתב מהעירייה, ובו פירוט הדו"חות והתראה לתשלומם תוך 14 יום, התייצבו המעקלים בביתו כבר ביום 12.12.2017 (עוד לפני שחלפו 14 יום) ורק לאחר התערבותה של באת-כוחו נמנעו מלבצע עיקול בפועל של מ יטלטלין ועזבו את המקום.

10. ביום 18.12.2017 כתבה עורכת דין גלי אלנבוגן, מנהלת הלשכה המשפטית של העירייה אל באת-כוח התובע: "... במידה והדו"חות לא ישולמו תוך 3 ימים מהיום יימשכו הליכי הגבייה", וביום 21.12.2017 היא שבה וכתבה: " ... ככל והחוב לא יוסדר, יימשכו הליכי הגבייה".

ביום 24.12.2017 הוגשה התביעה הנוכחית בצירוף בקשה לעיכוב הליכי הגבייה.

כתבי הטענות

11. בכתב התביעה שהוגש נגד העירייה נטען כי פעולותיה לגביית דו"חות מס' 1 - 11 נעשו שלא כדין, בחוסר תום לב וברשלנות. התובע טען כי על אף שהדו"חות לא הומצאו לו כדין, הטילה העירייה עיקול על כספיו בבנק ושיגרה לביתו מעקלים לצורך ביצוע הליכי עיקול של מיטלטלין. הוא הוסיף וטען כי חלק מהדו"חות הוצאו מחוץ לשטח השיפוט של העירייה, אלא בשטח שיפוטה של עיריית קריית ביאליק, והדגיש כי הוא מעולם לא פרסם פרסומים כלשהם בתחום שיפוטה של העירייה. בכתב התביעה נטען עוד כי העירייה סירבה לדרישות התובע לקבלת חומר רלבנטי בנוגע לדו"חות, וכי התמונות שהיא שלחה לו, ובהן מודעות אשר, לטענתה, הוצגו על-ידו בניגוד לחוק העזר, אינן רלוונטיות לדו"חות שהוצאו נגדו.

עילת התביעה נסמכה על חוק איסור לשון הרע. נטען כי עיקול הכספים בבנק ביום 2.11.2017 והתייצבות המעקלים בביתו של התובע במטרה לעקל מיטלטלין בשני מועדים שונים (ביום 8.11.2017 וביום 12.12.2017) מהווים שלושה פרסומים של לשון הרע שנעשו בכוונה לפגוע בו. בגין כל אחד משלושת הפרסומים תבע התובע סעד כספי של כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק. בנוסף, נתבע סעד הצהרתי, לפיו העיקול שהוטל בבנק המזרחי הינו בטל.

12. בכתב ההגנה נטען כי הקנסות שנקבעו ב-11 הדו"חות הוטלו כדין, וכי העיקולים שנעשו לצורך גביית הקנסות בוצעו כדין ובתום לב. עוד נטען כי הפעולות המיוחסות לעירייה אינן מהוות פרסום של לשון הרע, וכי חלה עליהן החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע . לחילופין, נטען לקיומה של ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק.

סיכומים בכתב

13. באת-כוח התובע הגישה סיכומים בכתב ביום 15.3.2020, ובהחלטה מיום 16.3.2020 הוריתי לבא-כוח העירייה להגיש סיכומיו עד ליום 30.4.2020. לאור משבר הקורונה, החלטתי ביום 14.5.2020 להאריך את המועד להגשת סיכומי בא-כוח העירייה עד ליום 30.6.2020. לאחר שביום 1.7.2020 הוגשה בקשה להארכת הסיכומים ב-14 יום, הוארך המועד להגשתם עד ליום 16.7.2020. בקשה נוספת לאורכה הוגשה על-ידי בא-כוח העירייה ביום 19.7.2020, ובעקבותיה הוארך פעם נוספת המועד להגשתם - עד ליום 19.8.2020. ביום 12.8.2020 הגיש בא-כוח העירייה "בקשה לאורכה אחרונה להגשת סיכומים" למשך 30 יום, לאור "העומס על שולחנו". באת-כוח התובע הגישה ביום 16.8.2020 את התנגדותה לבקשה, בה ציינה כי לא נתנה הסכמתה לשתי הבקשות האחרונות למתן אורכות. ביום 25.8.2020 ניתנה החלטתי בדבר מתן אורכה נוספת עד ליום 12.9.2020 להגשת סיכומים בכתב על-ידי בא-כוח העירייה, ומשאלו לא הוגשו אף הפעם - החלטתי ביום 14.9.2020 כי פסק הדין יינתן על פי סיכומי באת-כוח התובע והחומר שבתיק. למחרת היום הגיש בא-כוח העירייה "הודעה ובקשה", בה ציין כי סבר בשגגה שהיה עליו להגיש סיכומים בכתב עד ליום 19.9.2020, וביקש "אורכה קצרה" להגשתם עד למועד זה. בהחלטה מאותו יום ניתנה אורכה אחרונה עד ליום 17.9.2020. בא-כוח העירייה לא קיים החלטה זו, ועד היום (23.9.2020) לא הגיש סיכומים בכתב. לפיכך, ניתן פסק דין זה על פי החומר שבתיק, לרבות סיכומים בכתב שהגישה באת-כוח התובע. להתנהלות זו של בא-כוח העירייה יבוא ביטוי בפסיקת הוצאות במסגרת פסק דין זה.

השאלות הטעונות הכרעה

14. מכתבי הטענות עולות שבע סוגיות הטעונות הכרעה:
(1) האם 11 הדו"חות הוטלו כדין?
(2) האם פעולות הגבייה בוצעו כדין?
(3) האם עיקול בבנק ועיקול מיטלטלין הינם בגדר "פרסום" של "לשון הרע" ?
(4) האם חלה החסינות שבסעיף 13(9) לחוק?
(5) האם חלה ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק?
(6) האם הפעולות בוצעו "בכוונה לפגוע"?
(7) הסעד הראוי.

האם הדו"חות הוטלו כדין ?

15. הטענה בכתב התביעה, לפיה העירייה פעלה בחוסר תום לב וכי 11 הדו"חות הוטלו שלא כדין, דורשת מבית המשפט האזרחי להפעיל ביקורת על החלטה מינהלית. בהידרשו לכך, פועל בית משפט אזרחי על-פי כללים הקובעים עילות ביקורת וסדרי ביקורת. הליך הביקורת מצטמצם לשאלה אם החלטה על הטלת הדו"חות, שנעשתה על-ידי פקח של העירייה, נקיה מפגמים מוגדרים. בבג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה מ"ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 27.3.2016) הודגש כי "מכללי היסוד של המשפט המינהלי הוא כי על הרשות המינהלית לפעול בסבירות ובמידתיות ... הביקורת השיפוטית על היבט זה מוגבלת למקרים של אי סבירות קיצונית, ובית המשפט ציין לא אחת כי אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המינהלית". על בעל דין המבקש לסתור את חזקת התקינות המינהלית מוטל הנטל להצביע על בעייתיות בפעולת הרשות המינהלית (עע"ם 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי, פסקה 30 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (פורסם בנבו, 6.11.2012)). דוגמא להבדל בין הדיסציפלינה הנזיקית לדיסציפלינה המינהלית מצויה במבחן הסבירות. בעוד שבעוולת הרשלנות נבחן רכיב ההתרשלות על-פי השאלה אם הנתבע סטה מסטנדרט הזהירות של "האדם הסביר", הרי במסגרת המשפט המינהלי יתערב בית משפט בפעולת הרשות רק כאשר אי הסבירות היא "קיצונית, מהותית, מפליגה, או כזו 'היורדת לשורש העניין', משמע - סף האחריות המינהלי הוא גבוה יותר (רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 31 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 19.1.2017)).

16. במקרה שבפנינו, לכאורה חוסר הסבירות הקיצונית של הטלת הדו"חות בא לידי ביטוי באופן פעולתו של הפקח אורן. כמפורט לעיל, לאחר שביום 15.1.2015 בשעה 17:10 הוא רשם לתובע דו"ח בגין הצבת שלטי פרסום ללא היתר בדרך עכו 14, הוא הטיל על התובע שני דו"חות נוספים באותו מקום בגין אותה עבירה בשעה 17:37 ובשעה 17:56. באופן דומה הוא נהג ביום 21.1.2015 - בגין אותה עבירה באותו מקום הוא הטיל על התובע ארבעה דו"חות בסמיכות זמנים: בשעה 7:54, בשעה 8:02, בשעה 8:04 ובשעה 8:06. דו"חות תכופים אלו הינם ראיות מספיקות לצורך עמידה בנטל השכנוע המוטל על התובע. די בהם כדי לקבוע שהוא עמד בנטל ההוכחה לשרירותיות וחוסר סבירות קיצונית בפעולת העירייה. היה על העירייה להביא ראיות מטעמה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות התובע. התבקש שהעירייה תזמן את הפקח אורן על מנת שיסביר את פעולותיו ביום 15.1.2015 וביום 21.1.2015, אולם היא בחרה שלא לעשות זאת. תחת זאת היא בחרה לזמן לעדות את הפקח טל, שרשם לתובע ארבעה דו"חות ביום 8.2.2015 בכתובות אחרות ולא בדרך עכו 14. הפקח טל כתב בתצהירו: "מעולם לא הפקתי שני דו"חות לאותה מודעה", ובחקירתו הנגדית הסביר כי לא ניתן להוציא דו"ח ללא צילום של המפגע וכי על גבי הצילום יופיעו תאריך ושעת הדו"ח. (בעמ' 33 לתמלול ישיבת הוכחות מיום 12.11.2019 הוא אמר: "מצלם את המודעה באופן ברור יחד עם השם של המפיץ" והעיד כי שמו של התובע התנוסס על המודעות, ובעמ' 34 הוא נשאל: "ומה יהיו התאריך והשעה שרשומים על הדו"ח?", והשיב: "התאריך והשעה של אותו רגע שאני צילמתי). העתקי הדו"חות וצילומים של מודעות פרסום בגינן ניתנו הדו"חות צורפו לתצהירו של יריב גסר, מנכ"ל העירייה (להלן: גסר). מעיון בתמונות שצורפו לתצהירו עולה כי כל התמונות אשר שויכו לדו"חות מס' 7-1 שרשם הפקח אורן ולדו"חות מס' 11-8 שרשם הפקח טל הינן מטושטשות. לא ניתן להבחין בהן בפרטי המודעה המצולמת, ואף לא בשמו של התובע. מהצילומים לא ניתן לאשש את הטענה המשתמעת מדברי הפקח טל, לפיה כל דו"ח שייך למודעה אחרת, ולא לאותה מודעה שלגביה כבר נרשם דו"ח דקות ספורות לפני-כן . כמו-כן, על כל התמונות שצורפו לתצהיר גסר והמשויכות ל-11 הדו"חות מתנוסס תאריך 19.2.2015, ולא אף אחד מהתאריכים שבהם נרשמו הדו"חות על-ידי הפקח אורן והפקח טל.

הימנעותה של העירייה לזמן את הפקח אורן על מנת שיסביר מדוע רשם לתובע דו"חות חוזרים בגין אותה עבירה באותה כתובת בהפרש של דקות ספורות אשר פועלת לחובתה, התאריך הרשום על גבי התמונות שצורפו לתצהיר גסר ועצם ההגשה כראיה של תמונות מטושטשות לחלוטין - כל אלו מעידים על כישלונה של העירייה לסתור את המסקנה הלכאורית, לפיה הדו"חות החוזרים ביום 15.1.2015 (דו"חות מס' 3-2) וביום 21.1.2015 (דו"חות מס' 7-5) שנרשמו על-ידי הפקח אורן ניתנו בחוסר סבירות קיצונית, ודינם להתבטל.

17. הפקח טל, שרשם לתובע ארבעה דו"חות ביום 8.2.2015, הגיש תצהיר שכלל הסבר על אופן פעולת הפקת דו"חות בגין תליית שלטים בעירייה ללא אישור, ללא התייחסות ספציפית לדו"חות מס' 11-8 שהוא רשם. (האמירה הספציפית היחידה בתצהירו נגעה דווקא לדו"חות שהפיק הפקח אורן. טל כתב: "לגבי הדו"חות בהם רשום דרך עכו 14 מדובר בדרך עכו 145"). כאשר בחקירה הנגדית הוא התבקש להסביר מדוע רשם שני דו"חות בגין תליית מודעות ברחוב אהרון 26 בהפרש של שעתיים וחצי באותו יום (דו"ח מס' 8 ודו"ח מס' 11), הוא אמר: "באותה תקופה היה מרדף אחרי אותו מדביק או מי שבא מטעמם, ואפילו כעבור 20 או 30 דקות היינו רואים את השלט כשהוא חוזר, אז זה לא יכול להיות שנתנו דו"ח על אותו דו"ח בעצם, כי ברגע שנתנו את עבירת הקנס מיד הורדתי את זה ... ברגע שהורדנו זה גם היה חוזר אחרי מספר שעות" (עמ' 37 לתמלול ישיבה מיום 12.11.2019). הדרך הפשוטה להוכיח את אמיתות גרסתו של טל הייתה להציג את צילומי המודעות שבוצעו בעת הפקת דו"חות מס' 8 ו-11. אולם העירייה לא עשתה זאת. עיון בדו"חות שצורפו לתצהיר גסר, ואשר אליהם הפנה הפקח טל בתצהירו, מגלה כי לא צורף צילום שהופק ביחד עם דו"ח מס' 8 וכי הצילום שצורף בתצהיר גסר לדו"ח מס' 11 נושא תאריך אחר, 19.2.2015, והינו מטושטש לחלוטין. כשנשאל הפקח טל בחקירה הנגדית על הצילום שצורף לדו"ח מס' 11, הוא הגיב בהפתעה: "זה מדובר על הדו"ח הזה? את בטוחה?", וכשנשאל: "זאת אומרת התמונה הזו היא מדו"ח אחר כנראה, סביר להניח, זה מה שאתה אומר?", הוא השיב: "סביר להניח" (עמ' 35-34 לתמלול ישיבת הוכחות מיום 12.11.2019). בחקירה החוזרת הציע לו בא-כוח העירייה לחזור בו מדבריו בחקירה הנגדית : "האם אתה חוזר ממה שאמרת שזה מדו"ח אחר?", וטל ענה בהשערה : "אולי הוציאו אבל ממשרד עצמו" , וכשנשאל על-ידי בא-כוח העירייה: "איפה התמונות של מה שאתה הוצאת בזמן אמת?", ענה הפקח: "זה הכל צריך להיות קיים במערכת" (עמ' 40, שם). כאמור, התמונה היחידה שהוצגה היא זו שצורפה לדו"ח מס' 11, ובגלל היותה מטושטשת ונושאת תאריך אשר שונה מהתאריך בו נרשם הדו"ח - משקלה אפסי. למרות דברי העד, ש"הכל צריך להיות קיים במערכת", לא הובאו כראיות שני הצילומים שהופקו בד בבד עם רישום דו"חות מס' 8 ומס' 11, על מנת להפריך את ההוכחה הלכאורית לפיה מדובר בשני דו"חות שהופקו באותו יום בפער זמנים מצומצם ואשר מתייחסים לאותו מעשה - של הדבקת אותה מודעה ברחוב אהרון 26. המסקנה הינה כי אף במקרה זה הוכיח התובע כי דו"ח מס' 11 מהווה חזרה על דו"ח מס' 8, והפקתו מעידה על פעולה בחוסר סבירות קיצונית. עולה מכך כי רישום דו"ח מס' 11 הינו פעולה שלא כדין.

18. הגענו למסקנה כי הפקת דו"חות מס' 2, 3, 5, 6, 7 ו-11 על-ידי העירייה נעשתה בחוסר תום לב קיצוני. אף אם פקחי העירייה קיבלו הנחיה לבצע מרדף אחרי התובע (כפי שהעיד הפקח טל, בעמ' 37 לתמלול ישיבה מיום 12.11.2019, כשנשאל: "אז אתה אומר שבעצם הייתה תקופה שבה היה מרדף אחרי שגיא?", והשיב: "נכון, מרדף אחרי המדביק מטעמו", ובעמ' 38, שם: "בדברים האלה אנחנו לא מזהירים"), לא היה מקום להפיק דו"חות הנחזים להיות זהים בגין אותן מודעות בהפרשים של 2 דקות, 19 דקות, 27 דקות או שעתיים וחצי. הפקות דו"חות בהפרשי זמן כאלו הינן פעולות נגועות בחוסר סבירות קיצונית, ויש לראותן כמבוטלות. מתוך 11 הדו"חות מושא התביעה הנוכחית, שסכומם הכולל הינו 5,225 ₪, היחידים שנרשמו כדין הינם חמישה בלבד: דו "חות מס' 1, 4, 8, 9 ו-10, שסכומם הינו 2,375 ₪.

(בסיכומיה בכתב כתבה באת-כוח התובע כי "דרך עכו 14" מצויה בקריית ביאליק, ולא בשטח השיפוט קריית מוצקין. הפקח טל אף ציין: "לגבי הדו"חות בהם רשום דרך עכו 14 מדובר בדרך עכו 145". מאחר והתובע לא הוכיח את טענתו בעניין המיקום הגיאוגרפי ומאחר ובעניין זה לא קיימת ידיעה שיפוטית, לא קיבלתי את הטענה).

האם פעולות הגבייה בוצעו כדין?

19. מהמסקנה אליה הגענו בפסקה הקודמת עולה כי לא היה בסיס חוקי לנקיטת הליכי הגבייה של דו"חות מס' 2, 3, 5, 6, 7 ו-11. עלינו לבחון האם הליכי הגבייה בגין דו"חות מס' 1, 4, 8, 9 ו-10 (להלן: חמשת הדו"חות) בוצעו כדין. כל אחד מדו"חות אלו הינו "הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), המחייב את עובד העירייה למסור למי שעבר עבירת קנס את הודעת תשלום הקנס. סעיף 4 לפקודה קובע כי תחילתם של הליכי גביה לפי הפקודה מותנית באי-תשלום ה חוב תוך 15 יום מהמועד בו היה על עובר העבירה לשלם את החוב שנקבע בדו"ח ובמשלוח הודעת דרישה על-ידי פקיד גבייה. על גבי הדו"חות שנרשמו לתובע נכתב כי עליו לשלם את הקנס תוך 90 יום "מקבלת הודעה זו". השילוב של הוראות החסד"פ והפקודה מציב, איפוא, שלושה תנאים מקדמיים להתחלת הליכי גבייה: (1) מסירת הדו"ח לתובע; (2) חלוף 105 ימים ממועד המסירה; (3) משלוח הודעה על-ידי פקיד גבייה.

20. לתצהירו של גסר צורפו אישורים על משלוח חמשת הדו"חות בדואר רשום ביום 22.2.2015 אל התובע בכתובת: רחוב הרב קוק XX בקריית מוצקין. בסעיף 3 לתצהירו של גסר (נ/3) נכתב כי "כל הדו"חות הגיעו לבית התובע, אך למרות שקיבל הודעה על דואר רשום הוא לא דרש את הדואר ולכן המכתבים חזרו עם אישור לא נדרש". בסעיף 1 לתצהיר התובע מיום 24.12.2017 (ת/1), אשר צורף לבקשתו למתן סעד זמני, נכתב: "לפני כשנה וחצי בשעת ערב מאוחרת התדפק על דלת ביתי שליח (שיטור עירוני) שהביא לי דו"ח על הדבקת מודעות בגני ילדים בקריית מוצקין ... למחרת על הבוקר התייצבתי בפיקוח העירוני והם ישר התנפלו עליי ואמרו לי אז אתה זה שגיא שאנחנו מחפשים תקופה א רוכה ולא מצליחים להשיג אותך יש לך כאן ערימה של דו"חות. לא הסתכלתי אפילו על הדו"חות כי זה לא קשור אליי" (ההדגשה הוספה - א"ג). בחקירתו הנגדית מסר התובע גרסה שונה. תחילה העיד: "אמרו לי 'תסתכל על הפקס, יש לך שם דו"חות", וכשנשאל: "האם באותו הרגע אמרת 'תנו לי את הדו"חות האלה, אני רוצה להגיש בקשה לבטל אותם כי אין להם קשר אליי?", הוא ענה: "אמרתי. ביקשתי. אמרו לי 'לא'" (עמ' 3-2 לתמלול ישיבה מיום 12.11.2019). אינני מאמין לדברי התובע בחקירתו הנגדית, ואני מעדיף על פניהם את דבריו בתצהירו, לפיהם בבואו למחלקת הפיקוח העירוני בעניין הדו"חות, הוא בחר שלא לעיין בדו"חות והסתפק בטענה כי אינו קשור אליהם. המסקנה מהימנעותו של התובע ליטול את חמשת הדו"חות שנשלחו לכתובתו בדואר רשום ומסירובו לעיין בדו"חות בעת שהגיע למחלקת הפיקוח העירוני הינה כי העירייה מילאה את חובתה וביצעה לידיו מסירה כדין של חמשת הדו"חות. בהנחה, המבוססת על האמור בתצהיר התובע, לפיה ביקורו במחלקת הפיקוח העירוני הייתה כשנה וחצי לפני מועד עריכת התצהיר, דהיינו - בחודש יוני 2016, הרי שהיה עליו לשלם את הקנסות של חמשת הדו"חות תוך 90 יום - עד סוף חודש ספטמבר 2016. לאחר חלוף לפחות 15 יום ממועד זה היה על פקיד הגביה לשלוח לתובע "דרישה בכתב", כמצוות סעיף 4 לפקודה. דרישה כזו לא נשלחה במשך כתשעה חודשים. עיון בנספחי תצהירו של גסר מגלה כי דרישה כזו לגבי חמשת הדו"חות (ודו"חות נוספים) נשלחה על-ידי מילגם אל התובע, לכתובתו בשדרות הנדיב 10 בחיפה (ולא לרחוב הרב קוק 97 בקריית מוצקין), רק ביום 11.6.2017, כחודש לאחר שראש העירייה הגיש נגד התובע תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בפייסבוק החל מחודש דצמבר 2016 . במכתב הדרישה נכתב כי אם החוב לא ישולם תוך 25 ימים, יחלו הליכי גבייה, לרבות תפיסת מיטלטלין ועיקול חשבון בבנק. בתצהיר התובע אין התייחסות ספציפית למכתב הדרישה מיום 11.6.2017, אולם בסעיף 3 לתצהיר נכתב: "אחרי חודשיים לערך הם שלחו לי מכתב ממילגם חברת גבייה שאני חייב כסף, לא התייחסתי למכתב הזה ..". העירייה הוכיחה כי מכתב הדרישה נשלח לתובע והתקבל אצלו, ובכך התקיים, לכאורה, התנאי המקדמי השלישי לתחילת פעולות גבייה.

21. המתואר בפסקה הקודמת מעורר שאלה: על אף שכבר בחודש אוקטובר 2016 רשאית הייתה מילגם, כ"פקיד גביה" לפי הפקודה, לשלוח לתובע מכתב דרישה לפני התחלת הליכי גבייה, היא שלחה מכתב כזה רק בחודש יוני 2017. מדוע השתהתה העירייה במשך תשעה חודשים עד אשר החליטה להתניע את הליכי הגבייה ? אנו נפנה את הקורא לשוב ולקרוא את פסקאות 8-7 לעיל, שם תיארנו את ההתרחשויות בחודשים אלו. כמתואר שם, ביום 7.11.2016 שלחה באת-כוח התובע מכתב ליועץ המשפטי של העירייה ובו טענה, בין היתר, כי התובע לא תלה שילוט בתחומי העירייה, ובאותו מועד נשלח מכתב תשובה על-ידי עורכת דין גילי סגל, מהלשכה המשפטית של העירייה, בו נכתב: "בשלב זה ועד תום הבירור ומתן החלטה, יעוכבו הליכי הגבייה". העתק המכתב נשלח למילגם. זהבה זכריה, עובדת מילגם (להלן: זהבה), ששמה נזכר על גבי "תעודה לתפיסת מיטלטלין" מיום 8.11.2017 (ראו בפסקה 10 לעיל), נשאלה בחקיר תה הנגדית האם המכתב הגיע למילגם, ואמרה: " ... יכול להיות שיש לי" (עמ' 25 לתמלול ישיבה מיום 12.11.2019), ובסעיף 8 לתצהירה (נ/1) ציינה שרק לאחר שמילגם פעלה בביתו של התובע לעיקול ברישום של מיטלטלין "נמסר לנו לעכב את ההליכים". עורכת-דין סגל, מהלשכה המשפטית של העירייה, שהודיעה לבאת-כוח התובע ביום 7.11.2016 על עיכוב הליכי הגבייה, לא התייצבה למתן עדות. גסר, מנכ" ל העירייה, אמר כי לא היה מעורב בטיפול בדו"חות שנרשמו לתובע (עמ' 42, שם). הוא אישר כי מכתבה האמור של עורכת-דין סגל מוכר לו וטען כי בבירור שערך עמה נאמר לו שהעיכוב התייחס רק לעיקול כספים בחשבון בנק של התובע (עמ' 54, שם). ההסבר שעורכת דין סגל נתנה למנכ"ל גסר בדיעבד (על-פי עדותו של גסר) אינו מתקבל על הדעת ומנוגד לתוכנו המפורש של מכתבה מיום 7.11.2016 אל באת-כוח התובע, שאינו מבחין בין דו"חות שונים או בין פעולות גבייה שונות. אף במקרה זה, הימנעותה של העירייה לזמן לעדות את עורכת-דין סגל מהלשכה המשפטית פועלת לחובתה.

ממכלול הראיות עולה התמונה הבאה: ביום 7.11.2016 הודיעה העירייה, באמצעות עורכת-דין סגל, לתובע, באמצעות באת-כוחו, כי "עד לתום הבירור ומתן החלטה יעוכבו הליכי הגבייה". לאחר מועד מכתב זה לא ניתנה כל החלטה של העירייה בעניין זה (וממילא לא נמסרה לתובע או לבאת-כוחו) . את משלוח מכתב הדרישה על-פי סעיף 4 לפקודה, שנעשה על-ידי מילגם ביום 11.6.2017, יש לראות כפעולה של העירייה. לגבי מילגם העיד גסר בחקירתו הנגדית : "הם עובדים תחת השראה של העירייה לפעול, בסמכות ומטעם העירייה" (עמ' 47, שם). משלוח מכתב הדרישה על-ידי מ ילגם, כמו גם פעולות הגבייה שבאו בעקבותיו, היוו הפרה בוטה של התחייבות העירייה לעכב את הליכי הגבייה. משלוח מכתב הדרישה וביצוע פעולות הגבייה על-ידי מילגם היו פעולות שנעשו בניגוד להבטחה מפורשת עליה היה רשאי התובע להסתמך. הופעת מעקלים של מילגם בפתח ביתו לשם עיקול מיטלטלין ועיקול חשבונו בבנק על-ידי העירייה נעשו בחוסר תום לב קיצוני, ולפיכך הנני קובע כי בוצעו שלא כדין.

האם עיקול בבנק ועיקול מיטלטלין הינם בגדר "פרסום" של "לשון הרע" ?

22. הגענו למסקנה כי ששה מתוך אחד עשר הדו"חות מושא תביעה זו הוצאו שלא כדין, וכי הליכי הגבייה של כל הדו"חות בוצעו שלא כדין. לאור עילת התביעה, נפנה כעת לבחון האם, בנסיבות אלו, עיקול חשבון הבנק של התובע וביצוע עיקול מיטלטלין בביתו של התובע מהווים פרסום של לשון הרע.

23. הפסיקה קבעה את אופן ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע על פי חלוקה למספר שלבים (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין אורבך, פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 8.12.2012) (להלן: עניין דיין). השלב הראשון הינו בחינה אם הביטוי מהווה לשון הרע על-פי אחת מהחלופות שבהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. ההכרעה בשאלה אם הדברים מהווים לשון הרע אינה תלויה בראיות, אלא נקבעת על-ידי בית המשפט (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 301 (1977)).

24. בית המשפט העליון טרם הכריע בסוגית תחולתם של יסודות עוולת לשון הרע במקרה של עיקול שהוטל שלא כדין על חשבון בנק, אולם פסיקה של בתי משפט מחוזיים ושלום התוותה את ההלכה הנוהגת. בע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 24.3.2011) נ קבע (ההדגשות הוספו - א"ג):

"לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.

כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח לשני בנקים בהם היה למערער חשבון".

בע"א (מחוזי חי') 26706-06-14 ברינט נ' עירית עפולה (פורסם בנבו, 30.11.2014) (להלן: עניין ברינט) נכתב:

"9. בית משפט קמא שמע ראיות ולאחר שבחן את טענות הצדדים קבע כי משלוח צווי העיקול מהווה פרסום לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע. בית המשפט הדגיש כי משלוח צווי עיקול כנגד אדם יוצר מצג כי אינו פורע את חובותיו, ובכך מבזה אותו בעיני הציבור. ...

15. כפי שהובהר, הערעור מתייחס רק לסכום הפיצוי שנפסק ואין ערעור על קביעת בית משפט קמא כי היה במשלוח צווי העיקול משום פרסום המהווה לשון הרע על פי החוק. זוהי נקודת המוצא לדיוננו. .... . הנזק שנגרם למערערים נובע מהפגיעה בשמם הטוב, ומהצגתם כמי שאינם פורעים את חובותיהם בפני המערכת הבנקאית".

ביצוע עיקול מיטלטלין נדון בע"א (מחוזי חי') 18723-03-17 רג'א נ' עיריית חדרה - רשות החנייה (פורסם בנבו, 11.12.2017) , בו נכתב:

"2. מטעם המשיבות הגיעו פעמיים בחודש יולי 2013 מעקלים אל המערער. בפעם הראשונה, הגיעו המעקלים לביתו של התובע והסבירו לו, כי הוא חב חוב כספי כלפי העירייה - המשיבה 1, הנובע מקנס חניה. במועד בו הגיעו המעקלים חל חג הרמדאן ומשפחתו הענפה של התובע שהתה באותה עת בביתו. המערער טען, כי לא קיבל הודעת קנס בגין חניה משנת 1999. עורך דין, שנכח במקום, אמר למעקלים כי הקנס התיישן. המעקלים אמרו לתובע, כי אפשר שירוקנו את הבית ממיטלטלין, ובמקרה הצורך יזמינו משטרה. בסופו של דבר השאירו המעקלים לתובע מספר טלפון והודיעו לו, כי ככל שלא יוסדר החוב בתוך זמן קצר, יגיעו שוב להשלים את המלאכה. לטענת המערער, שוחח למחרת היום עם נציגת המשיבה 2 וחזר על הטענה, כי מעולם לא קיבל את הודעת הקנס. כעשרה ימים לאחר מכן, התקשר המעקל אל המערער וכששמע, כי הוא נמצא בעבודתו בבנק, הגיע עם מעקלים נוספים אל הבנק, שהיה הומה בלקוחות. המעקלים שוחחו עם המערער בקול רם, איימו, כי יזמינו משטרה. משנוכח המערער, כי הסבריו בדבר התיישנות הקנס הנטען אינם מתקבלים, מסר למעקלים סך 1,740 ₪ בשני תשלומים.
.
.
8. אין מחלוקת בין בעלי-הדין, כי יש בעצם הטלת עיקול שאינו מוצדק משום פרסום לשון הרע לגבי מי שכנגדו פעלו מטילי העיקול: ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (השופט אמנון כהן, 24.03.11); ע"א (חי') 26706-06-14 יוסף ברינט נ' עירית עפולה (השופט רון סוקול, 30.11.14). .....
אין גם מחלוקת לגבי המסקנה, כי יש בהטלת עיקול שאינו מוצדק משום התנהגות רשלנית המהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], שלגבי פיצוי בגינה חלות הוראות פקודת הנזיקין".

ולאחרונה הובהר על-ידי השופטת הוך-טל בת"א (שלום חי') 40117-02-19 דהאמשא נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 3.8.2020):

"בפסיקת עקבית של בתי המשפט נקבע פעמים רבות כי הטלת עיקול יכולה להיחשב כפרסום לשון הרע (ראו למשל ע"א (מח'-חי') 18723-03-17 רג'א נ' עיריית חדרה רשות החניה (פורסם במאגרים, 11.12.2017) בס' 8; ע"א (מח'-י-ם) 45661-12-10‏ ‏ עו"ד גסלר נ' עירית ירושלים (פורסם במאגרים, 24.3.11) בס' 7 -8). ודוק, קביעות אלה חלות רק לגבי גבייה מנהלית, שכן גבייה מכוח צו של לשכת ההוצאה לפועל חוסה תחת הגנה לפי ס' 13(5) לחוק (רת"ק (מח'-ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הוכמן (פורסם במאגרים, 21.02.2017) בס' 41 ות"א (ראשל"צ) 3451-07-16 אהרון נ' פטרוטק בע"מ (פורסם במאגרים, 11.11.2018) בס' 11)".

25. ובחזרה לענייננו. כמפורט על גבי "דו"ח לתפיסת מיטלטלין" של מילגם מיום 8.11.2017, פעולת עיקול המיטלטלין ברישום נעשתה בנוכחות אשתו של התובע. על-פי האמור בסעיף 11 לתצהיר התובע, ניסיון עיקול שני נעשה ביום 13.12.2017, כאשר פעם נוספת הופיעו מעקלים בביתו. לאור הפסיקה, נסיבות ביצוע העיקול במיטלטלין מהוות פרסום לשון הרע, על-פי החלופה הראשונה בסעיף 1 לחוק. עם זאת, רק העיקול מיום 8.11.2017, שנעשה בפני אשתו של התובע, מהווה עוולה אזרחית. משלא הוכח שהעיקול ביום 13.12.2017 נעשה בפני אדם זולת התובע, הרי, לאור סעיף 7 לחוק, על אף היותו פרסום של לשון הרע, אין הוא מהווה עוולה אזרחית. כמו-כן, עיקול 6,507 ₪ בחשבונו של התובע בבנק ביום 2.11.2017 מהווה פרסום של לשון הרע, על-פי החלופה השלישית בסעיף 1 לחוק.

האם חלה החסינות שבסעיף 13(9) לחוק?

26. לאחר השלב הראשון, בו הגענו למסקנה כי העיקולים היו פרסומים של לשון הרע על-פי החוק , מגיע השלב השני ב"תרשים הזרימה" בתביעת לשון הרע, אשר הותווה בעניין דיין . בשלב זה נבחן האם ביטויי לשון הרע נהנים מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. במידה והתשובה שלילית, נפנה לשלב הבא ונבחן האם הפרסומים מוגנים על-פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסומים אינם נהנים מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון האם הם מוגנים בתום ליבו של המפרסם, במסגרת אחת מהחלופות שבסעיף 15 לחוק, במשולב עם חזקות תום הלב שבסעיף 16.

27. כמוזכר לעיל, בכתב ההגנה טענה העירייה לקיום חסינות מכוח סעיף 13(9) לחוק, הקובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך בדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" (ההדגשות הוספו - א"ג).

אין מחלוקת על כך שהעירייה פעלה כ"רשות מוסמכת". צו העיריות (עבירות קנס), תשל"א-1971 קובע כי עבירה על חוק העזר מושא התביעה הנוכחית הינה עבירת קנס. הדו"חות שהוצאו לתובע על-ידי העירייה היו דרישות לתשלום קנס, בהתאם למנגנון האכיפה של עבירות קנס שנקבע בסעיף 228 לחסד"פ. (על מנגנון זה, ראו רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי, פסקה 26 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 10.9.2013)). בנקיטת הליכי גבייה מכוח הפקודה, ובכללם הטלת העיקולים, פעלה העירייה מתוקף סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בו נקבע כי על הליכי גביית קנס אשר לא שולם במועדו תחולנה הוראות הפקודה.

על טיב החסינות על-פי סעיף 13(5) וסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע נכתב בע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254 (2002) (להלן: עניין חטר-ישי):

"8. ..... מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ....
.
10. ... אכן, משמעה של חסינות היא כי אף שמעשה עלול להיות בלתי ראוי ובלתי חוקי, בנסיבות מסוימות מיצוי הדין עם האחראים לו איננו מתיישב עם טובת הכלל. ...
11. החסינות המוקנית לנושא משרה מעין-שיפוטית עומדת לו כאשר מתבטא הוא במסגרת מילוי תפקידו. .... לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד. .... לעומת זאת כאשר מפרסם בעל התפקיד התבטאות, שאף אלמלא לשון הרע הנטען לגביה לא ניתן לפרשה באורח סביר כפעולת לוואי הכרוכה במילוי תפקידו, הרי שהחסינות איננה חלה ביחס אליה. .... לפיכך בנסיבות שבהן אין מתקיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום לבין אופיו של התפקיד ומטרותיו, אין הצדקה לשלילת זכות התביעה של הנפגע ".

בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פרוש (פורסם בנבו, 22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב) ציין השופט דנציגר כי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הוא "בבחינת דרך לא סלולה; כמעט שאין בו דיון בפסיקה, ובפרט בפסיקתו של בית משפט זה". עוד כתב:

"50. מלשון הסעיף עולה שההגנה שניתנת בו עוסקת בשלושה תרחישים:
(1) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין; או
(2) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או
(3) פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (בלשון הסעיף: "היתר של רשות כאמור"). ...

.
54. כמובן, על מנת שתחול ההגנה המוחלטת, יש לבחון באופן דווקני ומוקפד את התקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף הרלוונטי. לפיכך, לענייננו, לא די בכך שהפרסום נעשה מכוח הוראה של הנחייה של רשות מוסמכת, אלא נדרש להראות כי מדובר בהפעלת סמכות "כדין" של רשות מוסמכת".

28. בפרשה שבפנינו קבענו כי חמישה מתוך אחד עשר הדו"חות מושא תביעה זו נרשמו שלא כדין וכי כל הליכי הגבייה - העיקול בבנק ועיקול המיטלטלין - בוצעו שלא כדין. הפעלת "מבחן הזיקה הממשית" לאופי התפקיד, שנקבע בעניין חטר-ישי, מובילה למסקנה שלא ניתן לראות בפעולה שלא כדין כבעלת זיקה לתפקידו של "פקיד גביה" על-פי הפקודה. כך אף לאור פסק הדין בעניין מולקנדוב: החסינות הקבועה בסעיף 13(9) אינה משתרעת על הפעלת סמכות הגבייה שנעשתה שלא כדין.

האם חלה ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק?

29. בשלב השלישי ב"תרשים הזרימה" בוחנים קיומן של הגנות הקבועות בחוק. בכתב ההגנה נטען לתחולת סעיף 15(2) לחוק, מאחר וחובתה של העירייה לפעול לאכיפת חוק העזר. בחלופה (2) של סעיף 15, שכותרתו "הגנת תום הלב", נכתב:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם אליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום".

בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם בנבו, 18.9.2014) קבע הנשיא גרוניס כי הגנת סעיף 15(2) בנויה משלושה רכיבים, ששילובם מקים חובה לפרסם: היחסים בין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום ו הנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם את הדברים. השופט רובינשטיין הדגיש כי בסעיף 15(2) קיימת הגנה "על פרסומים שאינם אמת, מקום בו קיימת חובה שבדין, לא פחות, לפרסמם", והשופט הנדל ציין כי ההגדרה והבחינה של הגנת תום הלב לפי סעיף זה תלויות בנסיבותיו של כל מקרה.

30. תוכן הפרסום במקרה שבפנינו הינם העיקול בבנק ביום 2.11.2017 ועיקול המיטלטלין בביתו של התובע ביום 8.11.2017 . לא ניתן לומר כי רבצה על העירייה חובה חוקית לבצע הליכי גבייה אלו, כאשר באותם מועדים עדיין עמדה בתוקפה הודעת הלשכה המשפטית של העירייה מיום 7.11.2016 אל באת-כוח התובע על עיכוב הליכי הגבייה "עד תום הבירור ומתן החלטה", וטרם התקבלה החלטה. כמו-כן, לא יעלה על הדעת כי על העירייה תרבוץ חובה חוקית לעקל את חשבונו של התובע בבנק בסכום כלל קנסות בגין דו"חות שחלקם הוצא שלא כדין. אשר על כן, בענייננו לא מתקיימת ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק.

האם פעולות הגבייה בוצעו "בכוונה לפגוע" ?

31. לאור התוצאה אליה הגענו בשלב השלישי, של בדיקת ההגנות, נעבור לשלב הרביעי של הסעדים. בסעיף 7א לחוק נקבע שבית משפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, וכי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, ניתן לחייב בכפל הפיצוי הסטטוטורי. נבחן האם הוכיח התובע - שתבע את כפל הפיצוי הסטטוטורי - קיומה של "כוונה לפגוע".

32. ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.9.2013) הובהר כי סעיף 7א(ג) לחוק, הדן בכפל פיצוי בלתי-ממוני, כולל בחובו יסוד מהותי הטעון הוכחה מיוחדת - "בכוונה לפגוע", וכי מלבד הצורך לטעון מפורשות בכתב התביעה לפיצויים מכוחו, יש להוכיח יסוד זה. בענייננו, התובע העלה בכתב התביעה טענה מפורשת לפיה לעניין הפיצוי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, אולם לא הוכיח קיומה של כוונה כזאת. בסעיף 8 לתצהירו הוא כתב:

"כפי שהוזכר לעיל, בחר ראש עיריית קריית מוצקין להגיש תביעת לשון הרע כנגדי, בבית משפט נכבד זה. ביום 07/11/17 התקיים דיון קדם משפט בהליך זה ולמחרת היום התייצבו מעקלים בביתי. אני מרגיש שראש העירייה רודף אותי".

כמפורט לעיל - ביום 7.11.2016 הודיעה העירייה על עיכוב הליכי הגבייה, בחודש מאי 2017 הגישו ראש העירייה ואשתו תביעה נגד התובע, בחודש יוני 2017 שלחה מילגם לתובע את מכתב הדרישה וביום 1.11.2017 נשלח עיקול לבנק, ביום 7.11.2017 התקיים דיון בבית המשפט בתביעת ראש העירייה ואשתו וביום 8.11.2017 הופיעו מעקלים בפתח ביתו של התובע. אכן, הסדר הכרונולוגי של האירועים מותיר תחושת אי-נוחות. ההפרה של העירייה את התחייבותה לעכב את הליכי הגבייה התרחשה לאחר שראש העירייה ואשתו הגישו תביעת לשון הרע נגד התובע. עם זאת, אין די בתחושתו הסובייקטיבית של התובע ובסדר התרחשות האירועים לבדו כדי להוות ראיה מספקת להוכחת קיומה של "כוונה לפגוע".

התנהגות פקחי העירייה בשנת 2015, עת רשמו לתובע דו"חות זהים בהפרשי זמן של דקות, עשויה הייתה לחזק את הטענה בדבר קיומה של כוונה לפגוע בתובע. אולם סבורני כי אף אם נצרף פעולות אלו משנת 2015 - המצביעות על חוסר תום לב קיצוני ושרירותיות - לסדר האירועים בשנת 2017, לא תיווצר "מסת ראיות" מספיקה להוכחת "כוונה לפגוע" ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. יוער כי באת-כוח התובעת לא טענה זאת בסיכומיה בכתב .

פסיקת הפיצוי

33. בפסיקת בית המשפט העליון פורטו הגורמים המשפיעים על הערכת הנזק הבלתי ממוני: חומרת הפגיעה ומידת ההשפלה והסבל של הניזוק, היקף התפוצה של הפרסום,
טיב הפרסום ואמינותו, זהות הפוגע, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו בקהילה קודם לפרסום. בסעיף 19 לחוק פורטו מספר נסיבות שבכוחן להקל על הפוגע: היותו משוכנע באמיתות דבריו, היעדר כוונה לפגוע, קיום התנצלות, תיקון או הכחשה או נקיטת צעדים לפרסום תפוצת הפרסום. (לסקירת ההלכה הפסוקה בסוגיה זו, ראו פסקאות 18-16 בעניין ברינט). בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008) הודגש כי הערכת הנזק הבלתי ממוני מבוססת על אמות מידה כלליות ועל נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה .

34. לאחר שקלול הגורמים שנקבעו בפסיקה לנסיבות המקרה שבפנינו, החלטתי להעמיד את הנזק הבלתי ממוני על סך כולל של 30,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

התוצאה

35. לאור האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
(1) 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה, 31.12.2017, ועד לתשלום המלא בפועל;
(2) מחצית אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;
(3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ה' תשרי תשפ"א, 23 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.