הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 4624-12-15

בפני
כבוד השופט אייל דורון

התובע
יורם קרבצוב
ע"י ב"כ עו"ד מ' דינציס

נגד

הנתבע
יואב סלומון, עו"ד

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה לפיצוי כספי, שהועמדה לצרכי אגרה בלבד על סך של 3 00,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בשל עדות שקר שכביכול העיד הנתבע, הן בתצהירו והן בעדותו, במסגרת הליך משפטי קודם אשר התנהל בין התובע לבין חברה בשם "מלח הארץ בע"מ" (להלן: "החברה"), ואשר בעטיה, כך נטען, נדחתה תביעתו כנגד החברה [ת.א. (מחוזי חיפה) 3516-05-12 יורם קרבצוב נ' מלח הארץ בע"מ (19.3.2014) (להלן: "התביעה במחוזי").

2. הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף.
כפי העולה מן הכותרת, לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, בכתבי הטענות של הצדדים, וכן בתצהירי העדות הראשית מטעם התובע שכבר הוגשו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל ויש לדחות את התביעה כנגד הנתבע על הסף.

3. יוער כי התובע ציין בתביעתו כנתבע נוסף את עו"ד מוניר ח'וטבא, אשר ייצג את התובע בתביעה במחוזי, אך ציין כי הוא "נמצא בהליכי כינוס נכסים ועל כן הוא נתבע פורמאלי בלבד ולא נדרש להגיש כתב הגנה". אכן לא הוגשה הגנה בעניינו, אף לא התבקשה כל בקשה בעניינו, והטענות כנגדו אינן רלבנטיות לדיון כאן.

רקע
4. מפסקי הדין והמסמכים שצורפו עולות העובדות שיפורטו להלן. התביעה במחוזי עסקה בשתי חלקות ששימשו לחקלאות בשטחי מועצה אזורית חוף הכרמל, שיכונו להלן " המקרקעין". המקרקעין היו בבעלות משותפת של מר שמואל קרבצוב ז"ל ( להלן: "שמואל") ואחיו מר מיכאל קרבצוב ז"ל ( להלן: "מיכאל"), שהוא אביו של התובע. מיכאל הוריש את זכויותיו במקרקעין לשני בניו: יורם - הוא התובע - ודוד. בהתאם, נרשמו המקרקעין במחציתם על שם שמואל, ובמחציתם על שם התובע ואחיו דוד ( רבע לכל אחד).

שמואל עבד אצל החברה וביום 22.5.1986 נחתם הסכם בין שמואל, דוד והתובע לבין החברה ולפיו מכרו השלושה את המקרקעין לחברה ( להלן: "הסכם המכר" או " ההסכם"). ההסכם נחזה להיות חתום על ידי השלושה, כשבתחתית כל דף מופיעים ראשי תיבות של המוכרים וחתימות מלאות בעמוד האחרון. עסקת המכר דווחה למנהל מיסוי מקרקעין והמס שולם. החל משנת 1986 השכירה החברה את המקרקעין לקיבוץ ניר עציון וגבתה מהקיבוץ דמי שכירות, ללא כל טענה או מחאה מצד התובע. למרות ההסכם ותשלום המס בגינו, העסקה לא הסתיימה ברישום הבעלות במקרקעין על שם החברה ורק בשנת 2012 נרשמה לטובת החברה הערת אזהרה.

5. התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה את "התביעה במחוזי" כהגדרתה דלעיל, בה טען כי בעקבות מספר עסקאות שביצע בשנת 2009 נודע לו אודות הסכם המכר. התובע טען בתביעה במחוזי כי לא חתם על הסכם המכר, כי חתימתו זויפה וכי לא קיבל תמורה עבור חלקו במקרקעין.
יצוין כי יורשו של שמואל הצהיר בתביעה במחוזי כי אין לו כל תביעה או טענה כלפי החברה וגם דוד ( אחיו של התובע שבהמשך הלך לעולמו) הצהיר כי למיטב ידיעתו הזכויות במקרקעין נמכרו לחברה ואין לו כל זכויות במקרקעין או כל טענה כלפי החברה.
מכאן, שהתובע היה היחיד מבין שלושת המוכרים אשר כפר בחתימתו על ההסכם.

6. החברה טענה בתביעה במחוזי כי ההסכם נערך ונחתם עם כל השותפים לרבות התובע, אשר אף חתם על אישורי קבלת התמורה ששולמה על פי ההסכם ועל דיווחים לרשויות המס .

7. כל צד תמך עמדתו בחוו"ד מומחה לעניין האותנטיות. בחוות הדעת מטעם התובע נכתב כי " קיימת סבירות גבוהה ביותר ( דרגה 1) ששתי החתימות שבמחלוקת (...) לא נכתבו על ידי מר יורם קרבצוב". המומחה מטעם התובע התייחס אך ורק לכיתוב שנחזה כחתימות על ההסכם. לעומת זאת, המומחית מטעם החברה התייחסה גם לחתימות שנחזו כחתימות התובע על גבי אישורי קבלת התמורה. מסקנתה היתה כי החתימות על גבי האישורים בדבר קבלת התשלום הן חתימותיו של התובע, וכי על גבי ההסכם לא מופיעות חתימות התובע אלא כיתוב בכתב יד של שמו, שלדעתה נכתב על ידי התובע עצמו.

8. בית המשפט המחוזי (כב' השופט רון סוקול) דחה את תביעת התובע וקיבל את התביעה שכנגד שהגישה החברה, גם כנגד יורשיהם של שמואל ודוד, להורות על רישום המקרקעין על שמה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מעדיף את חוו"ד המומחית מטעם החברה, אשר - שלא כמו המומחה מטעם התובע - התייחסה לאפשרות שמדובר בכתיבת השם בכתב יד על גבי הסכם המכר ולא בחתימה, וכן בחנה את חתימות התובע על גבי אישורי קבלת התשלומים ועל גבי טפסי הדיווח לרשויות המס.

בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על טעמים נוספים שפורטו בפסק הדין: גרסתו של התובע לא היתה עקבית במספר נקודות שצויינו בפסק הדין, ונקבע כי הדבר מטיל צל על מהימנות גרסתו; המוכרים האחרים (ובהמשך יורשיהם) אישרו את תוקפו של ההסכם; מאז שנת 1986 התובע לא עשה דבר בקשר למקרקעין למרות שאלו הושכרו לקיבוץ ולמרות שהתובע אישר כי יום אחד הפסיק לקבל כסף; גם כאשר גילה לטענתו בשנת 2009 את דבר קיומו של הסכם המכר לא עתר לקבלת חלקו בדמי השכירות ולא עשה דבר עד להגשת התביעה במחוזי בשנת 2012, שאז גם הגיש תלונה על זיוף החתימות.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי חלק ממסמכי ההשוואה בהם נעזרה המומחית מטעם החברה נחתמו על ידי התובע בפני עו"ד יואב סלומון ( הנתבע). אקדים את המאוחר ואציין כי המדובר בשני מסמכים, האחד נחזה כייפוי כוח מיום 28.2.01 והשני כבקשה לרישום מקרקעין מיום 17.7.00 (להלן יכונו, למען הנוחיות: " המסמכים הנ"ל" או "המסמכים").

עוד ציין בית המשפט המחוזי שהנתבע הצהיר כי לא ערך את הסכם המכר, אך בשנת 1988 נעשתה אליו פניה ע"י החברה לטפל בדיווח לרשויות המס; כי הנתבע אינו יודע בפני מי נחתמו ההצהרות לרשויות המס אך הוא זוכר כי ההצהרות נרשמו על ידו וכי הוא דיווח על העסקאות, וכן העיד כי יש בידיו אישורים על תשלום כל המיסים. בית המשפט המחוזי ציין שאינו רואה סיבה שלא לתת אמון בעדותו של הנתבע וקבע כי סילוק כל החובות לרשויות המס מחזק את ההנחה כי התובע הסכים למכירת זכויותיו במקרקעין.

על רקע כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי שוכנע שהתובע הסכים למכירת המקרקעין לחברה, כי חתם על הסכם המכר גם אם בדרך של כיתוב שמו, וקיבל את התמורה, ולפיכך נדחתה תביעת התובע והתקבלה התביעה שכנגד.

9. התובע ערער לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ( להלן: "הערעור"). התובע טען בערעור כי נטל ההוכחה לאמיתות חתימתו רובץ על החברה; כי לא חתם על ההסכם, לא ניהל משא ומתן על מכירת חלקו במקרקעין ולא קיבל תמורה כלשהי מהמכירה; התובע טען כי שתי חוות הדעת תומכות בעמדתו שכן רק חתימה היא ביטוי להוכחת גמירת דעת של המוכר ולא די בכך שבמקום חתימתו מתנוסס כיתוב שמו . עוד הלין על כי בית המשפט המחוזי לא מינה מומחה מטעמו וטען כי אין לייחס חשיבות לטענת החברה לגבי חתימתו על אישורי קבלת התשלום הואיל והפלוגתא היחידה בתיק, לשיטתו, היא אם המערער חתם על הסכם המכר.

10. בית המשפט העליון דחה את הערעור פה אחד [ע"א 3132/14 קרבצוב נ' מלח הארץ בע"מ (18.6.2015)]. כב' השופט יצחק עמית, אשר כתב את פסק הדין, הבהיר כי:
"לאחר ש"מקלפים" את טענות המערער, הרי שאין לפנינו אלא את עדותו היחידה, בבחינת הבל פה, כי לא חתם על ההסכם. המערער לא מתמודד כלל בערעורו עם מסקנותיו של בית משפט קמא, והוא חוזר ו"ממחזר" את טענותיו בערכאה קמא... למעשה, כפי שעולה במרומז מהערעור, המערער אינו כופר בחתימותיו על אישורי התשלום, אלא לגישתו השאלה היחידה השנויה במחלוקת היא אם חתם על ההסכם אם לאו. ולא היא. אפילו היה המערער מוכיח כי לא חתם על ההסכם - מה שנסתר לחלוטין על ידי המשיבה - לא היה די בכך כדי לקבל את התביעה".
עוד נפסק בערעור כי המערער לא הגיש חוות דעת נגדית לגבי אותנטיות חתימתו על אישורי התשלום; כי העובדה שהמומחה מטעם המערער בחר שלא להתייחס לאישורי התשלום חרף טענת המערער כי הראה אותם למומחה מטעמו כמוה כהימנעות מלהביא עד או ראיה על כל המשמעויות הראייתיות הכרוכות בכך; והמסקנה המתבקשת היא הודאה מצד המערער בכך שחתם על אישורי קבלת התשלום.
כמו כן צויינה העובדה שהמערער חדל לנהוג במקרקעין מנהג בעלים החל משנת 1986, לא קיבל דמי שכירות עבור החלקות ולא עשה דבר לגביהן במשך שנים –
"אין דרכו של אדם לשקוט על שמריו נוכח מעשי זיוף ותרמית. כפי שציין בית משפט קמא, המערער השתהה כשלוש שנים טרם הגשת תביעתו, למרות שלטענתו נודע לו על הזיוף בשנת 2009".
לכן, פסק בית המשפט העליון, כי:
"... במקרה דנן, קבלת התמורה כפי שמשתקף מאישורי התשלום, והידיעה אודות ההסכם כפי שעולה מהתנהגותו של המערער לאורך השנים, כמוה כאשרור של פעולת שליחות שנעשתה בשמו של המערער על ידי בני משפחתו ( שוב, אפילו בהנחה, שאיני מקבל, כי לא הוא עצמו חתם על ההסכם אלא דודו ואחיו)".

11. התובע לא נלאה והגיש בקשה לדיון נוסף, בה טען בין השאר כי לפסק דינו של בית המשפט העליון יש השלכות כבדות משקל על עריכת עסקאות במקרקעין ומשכך יש הצדקה לקיום דיון נוסף בו. הבקשה נדחתה אף בלא צורך בקבלת תשובה [דנ"א 5453/15 יורם קרבצוב נ' מלח הארץ בע"מ ( לשעבר מאגרי גיל בע"מ) (6.10.2015), כב' הנשיאה מרים נאור].

תמצית הטענות בתביעה דנן
12. התובע טוען בכתב התביעה כי פסקי הדין בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון אשר העדיפו את קביעת המומחית מטעם החברה, התבססו בעיקר על עדותו של הנתבע בתביעה במחוזי ובעיקר על שני המסמכים הנ"ל אשר הנתבע הציג בבית המשפט והוגשו לתיק, בהם הנתבע מאשר את חתימתו של התובע עליהם. התובע טען בתביעתו כי שני המסמכים הנ"ל נוצרו אך ורק על מנת להתגבר על העובדה שחתימתו של התובע על ההסכם חסרה ולא ניתן היה להשלים את רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין ולכן זויפה חתימתו ונוצרו המסמכים כהוכחה לכך שזוהי חתימתו שלו. התובע הכחיש שחתם בפני הנתבע על המסמכים ואף טען שהוא מעולם לא ביקר במשרדו של הנתבע לצורך חתימה על המסמכים. לדידו, אין הסבר הגיוני ליצירת המסמכים והוכחה לכך לטעמו מצויה בעובדה כי הנתבע לא עשה שום שימוש במסמכים למעט מסירתם למומחית מטעם החברה במסגרת התביעה במחוזי לצורך השוואת חתימות. התובע טוען בתביעתו כי נגרמו לו נזקים רבים במעשיו של הנתבע בכך שהפסיד את חלקו במקרקעין, שכן תביעתו נדחתה, והוא נאלץ להוציא כספים רבים לצורך הכנת חוות הדעת וכן לתשלום שכ"ט עו"ד.

13. הנתבע טוען בכתב הגנתו בין היתר כי התובע לא חלק בהליכים הקודמים שהתנהלו וגם בתביעה זו על חתימותיו על טפסי ההצהרה לרשויות המס על העסקה ודי בכך לדחות את תביעתו. לטענת הנתבע, ההצהרה לרשויות המס על העסקה כוללת את כל הפרטים הרלבנטיים ( פרטי המוכרים, פרטי הקונה, פרטי הקרקע - גוש וחלקות, מועד המכר, המחיר, פרטי ההסכמות על מועדי התשלום, ומועד המסירה), ולכן חתימה על הצהרה כזו שקולה לחתימה על הסכם המכר עצמו. עוד טוען הנתבע כי נפסק שהתובע כתב את שמו בכתב ידו ( לא את חתימתו) על חוזה המכר וחתם על מסמכים נוספים לרבות על אישורים בדבר קבלת התשלום ששולם על ידי החברה עבור המקרקעין. הנתבע טוען כי טענת התובע על פיה התביעה במחוזי והערעור נדחו על בסיס המסמכים הנ"ל אינה נכונה והיא נסתרת מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון ללא צורך בכל ראיה נוספת. הנתבע טוען כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגדו ומכאן הבקשה.

הבקשה לדחיה על הסף
תמצית הטענות בבקשה
14. הנתבע טוען כי על התובע להוכיח שני נדבכים כדי להצליח בתביעתו.
הנדבך הראשון הוא הוכחת הטענה העובדתית כי הנתבע הציג בפני בית המשפט במסגרת התביעה במחוזי שני מסמכים מאומתים על ידו הנושאים חתימה מזויפת של התובע, המסמכים הנ"ל כהגדרתם לעיל. הנתבע טוען כי שני המסמכים נחתמו על ידי התובע במשרדו של הנתבע בקשר עם מו"מ לצורך עסקה אחרת (אשר בסופו של דבר לא הבשיל לכדי עסקה), ומוסיף כי הטענות לפיהן החתימות על המסמכים הנחזות כחתימות התובע הן מזויפות, הן מופרכות, מנוגדות למסמכים ואף להודאה שמסר התובע בגדרי התביעה במחוזי. עם זאת, הנתבע מכיר בכך שבטענות מן הסוג הנכלל בנדבך זה של התביעה, אין מקום להכריע על הסף.
הנדבך השני שלטענת הנתבע יהא על התובע להוכיח, הוא כי התביעה במחוזי נדחתה עקב עדותו של הנתבע ומסירת שני המסמכים הנ"ל, וכי הערעור נדחה אף הוא הוא בשל המסמכים הנ"ל שמסר בעדותו.
הנתבע טוען כי די בעיון בפסקי הדין שניתנו בתביעה במחוזי ובערעור כדי לקבוע כי התובע לא יוכל בשום אופן להוכיח את הנדבך השני, ומשכך יש לדחות את התביעה על הסף.

תמצית הטענות בתשובה
15. התובע טוען כי הבקשה לדחיית התביעה על הסף הינה בקשה טורדנית שהוגשה תוך ניצול לרעה של סדר הדין האזרחי במטרה יחידה להימנע מדיון ענייני בתביעתו. לטענת התובע, כאשר עילת התביעה מבוססת על תצהיר שקרי והצהרות שקריות בבית המשפט יש צורך לברר באופן יסודי את הטענות ולא לדחות את טענותיו בהינף יד. התובע טוען כי צירף לכתב התביעה חוות דעת בה נקבע "ללא צל של ספק" כי החתימות על המסמכים אינן חתימותיו שלו. התובע טוען כי ישנה חשיבות רבה לחתימה המזויפת שלו אשר הוצגה ואושרה על ידי הנתבע ושימשה כראיה מכרעת בתביעה במחוזי.

תמצית הטענות בתגובה לתשובה
16. הנתבע מחדד כי על מנת שהתובע יזכה בתביעה לפיצוי בגין נזקים עליו להוכיח 3 מרכיבים: (1) מעשה או מחדל המקים אחריות; (2) נזק; (3) קשר סיבתי בין המעשה/המחדל לבין הנזק. הנתבע טוען כי לאחר תשובתו של התובע לבקשה ברור כי הוא אינו יכול להוכיח נזק וקשר סיבתי. לטענת הנתבע התובע לא חלק ואינו חולק גם בתביעה זו על חתימותיו על גבי טפסי ההצהרה למס שבח בגין עסקת מכר המקרקעין וכן אינו חולק על חתימותיו על גבי אישורי התשלום של הכספים שקיבל. אין מדובר רק בשגיאות של ב"כ הקודם של התובע שכן ב"כ הנוכחי ייצג את התובע בערעור וגם הוא לא תקף את החתימות על מסמכים אלו. העדר חוו"ד בקשר לחתימות אלה אינה שגיאה של ב"כ התובע אלא בחירה של המומחה מטעמו שלא לתקוף את החתימות הללו, דהיינו אישור מצד המומחה כי החתימות הן חתימות אמיתיות של התובע. הנתבע טוען כי התובע לא חולק בתשובה וגם לא בתצהירו על חתימות אלה, והמשמעות היא כי התובע מודה באמיתות חתימותיו על ההצהרות למס שבח ועל הקבלות, דהיינו, מודה בקיומה של עסקת המכר ומכאן אינו יכול להוכיח את הנזק לו הוא טוען.

דיון והכרעה
17. כאמור בפתח הדברים, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע להידחות על הסף. מסקנה זו מבוססת על שני אדנים. האחד, אף אם תוכחנה העובדות הנטענות ביחס למעשים המיוחסים לנתבע, התובע לא יוכל לשכנע בקיומם של רכיבי הנזק והקשר הסיבתי ההכרחיים לצורך קיומה של עילת תביעה כתוצאה ממעשים נטענים אלה. השני, הוא כי לנתבע חסינות מפני תביעה זו, שכן לא ניתן לתבוע עד בגין עדותו.
אבהיר טעמיי, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

18. מעיון בפסק הדין שניתן בתביעה במחוזי ( להלן: "פסק הדין") ובפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ( להלן: "פסה"ד בערעור") עולה כי תביעת התובע נדחתה בהסתמך על נימוקים אשר בעיקרם אינם קשורים כלל ועיקר למסמכים הנ"ל, נשוא תביעה זו, לגביהם נטען כי הם נושאים חתימה מזויפת של התובע.
להלן פירוט כמה מהנימוקים שפורטו בפסק הדין ובפסה"ד בערעור:
18.1. סעיף 21 לפסק הדין; התובע חתם על אישורים בדבר קבלת תשלום עבור המקרקעין. התובע לא הציג חוות דעת או ראיה סותרת לכך שחתימות אלה אינן חתימותיו. פרט לאישורים עליהם מתנוססת חתימתו, על אישור תשלום אחד נושא תאריך הזהה לתאריך של הסכם המכר, מופיע כיתוב שמו של התובע בכתב יד, שנקבע כי הוא כתב ידו של התובע, בדומה לכיתוב ע"ג ההסכם.
סעיף 6 לפסה"ד בערעור; התובע לא כפר באמיתותן של החתימות על אישורי התשלום; "למעשה, כפי שעולה במרומז מהערעור, המערער אינו כופר בחתימותיו על אישורי התשלום, אלא לגישתו השאלה היחידה השנויה במחלוקת היא אם חתם על ההסכם אם לאו. ולא היא. אפילו היה המערער מוכיח כי לא חתם על ההסכם - מה שנסתר לחלוטין על ידי המשיבה - לא היה די בכך כדי לקבל את התביעה. ... במקרה דנן, קבלת התמורה כפי שמשתקף מאישורי התשלום, והידיעה אודות ההסכם כפי שעולה מהתנהגותו של המערער לאורך השנים, כמוה כאשרור של פעולת שליחות שנעשתה בשמו של המערער על ידי בני משפחתו ( שוב, אפילו בהנחה, שאיני מקבל, כי לא הוא עצמו חתם על ההסכם אלא דודו ואחיו)".
אף צוין בסעיף 7 לפסה"ד בערעור כי: "העובדה שהמומחה מטעם המערער בחר שלא להתייחס לאישורי התשלום, חרף טענת המערער כי הראה אותם למר חג'ג' (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 30.6.2013), כמוה כהימנעות מלהביא עד או ראיה, על כל המשמעויות הראייתיות הכרוכות בכך...".
18.2. סעיף 22 לפסק הדין; על גבי טפסי הדיווח לרשויות מיסוי מקרקעין "מופיעות חתימות מפורשות של התובע". גם לגבי חתימות אלה אין כל חוות דעת או ראיה סותרת.
יצויין כי התובע לא תקף את אמיתות חתימתו על טפסי ההצהרה הן בתביעה במחוזי, הן בערעור, ואף לא בתביעה זו.
דומה כי לא ניתן להפריז בחשיבותו של נתון זה.
18.3. סעיף 25 לפסק הדין; "התובע לא נתן כל הסבר מדוע רשם את שמו בכתב ידו על גבי הסכם המכר, ועל-כן, על פי השכל הישר וניסיון החיים, אין מנוס מהמסקנה כי התובע הסכים למכור וחתם על ההסכם. העובדה שהשתמש בכיתוב השם ולא בצורת החתימה הרגילה, אינה משנה את משמעות הכיתוב, דהיינו, חתימה לאמיתות הסכמתו לאמור בהסכם המכר".
18.4. סעיף 26 לפסק הדין; קרובי משפחתו של התובע אישרו את הסכם מכירת הקרקע. "..כך ראינו כי דוד קרבצוב, בנו של שמואל ז"ל, אישר בחתימתו על הסכם הפשרה את תוקפו של ההסכם גם ביחס לתובע. יתרה מזו, התובע העיד כי לאחר שפנה לגיסתו רחל, אלמנת אחיו דוד קרבצוב ז"ל וסיפר לה על ממצאיו של מר שפירא, הבהירה לו רחל כי החלקות נמכרו וכי גם התובע הסכים וחתם ( ת/1 סעיף 8, עמ' 12 שורה 30 ועמ' 13). כך גם מסר לו בנו של שמואל, איתן ( שם, עמ' 12). רחל אף שלחה לו את העתק ההסכם".
סעיף 9 לפסה"ד בערעור; "לא רק שבני משפחתו של המערער לא תמכו בתביעתו, אלא שהמערער עצמו סיפר כי כאשר פנה אליהם הם אמרו לו כי גם הוא מכר את חלקו... ובכלל, אם המערער לא מכר את חלקו במקרקעין, מי שילם את מס השבח עבור חלקו? (סכום של 9,972 ₪ בשנת 1986, כפי שעולה מהאישור שצורף כמוצג מש/6/ג למוצגי המשיבה בערכאה זו)".
18.5. סעיף 28 לפסק הדין; מאז שנת 1986 לא קיבל התובע כל דמי שכירות עבור החלקות והתובע לא נתן כל הסבר משכנע מדוע לא עשה מאום במשך שנים כה רבות כדי לנצל את החלקות.
סעיף 10 לפסה"ד בערעור; "ואם לא די בכל אלה, הרי שהמערער חדל מלנהוג במקרקעין מנהג בעלים משנת 1986. המערער לא קיבל דמי שכירות עבור החלקות ולא עשה דבר לגביהן, למרות שאלו הוחזקו על ידי הקיבוץ, ולמרות שהמערער אישר בעדותו כי יום אחד הפסיק לקבל כסף, אם כי לטענתו היה מדובר בסכומים נמוכים ביותר".
18.6. סעיף 29 לפסק הדין; גם ממועד " הגילוי המפתיע" של ההסכם, בסוף שנת 2009 או תחילת שנת 2010 ועד להגשת התביעה לא פעל התובע נמרצות, לא עתר לקבלת חלקו בדמי השכירות, לא ביקש את סילוק ידו של קיבוץ ניר עציון והמתין בהגשת התביעה עד לשנת 2012. הסבריו לכך לא שכנעו את בית המשפט המחוזי.
18.7. סעיף 30 לפסק הדין; בית המשפט קבע כי "גרסתו של התובע בהליכים לא הייתה עקבית ויש בשינויי הגרסה כדי להחליש ולפגוע בעמדתו...כל אלו מטילים צל על מהימנות גרסתו ומעידים כי התובע משנה את הגרסה בהתאם לצרכיו".

19. בסעיפים 23-24 לפסק הדין בית המשפט המחוזי אמנם הזכיר את המסמכים הנ"ל, כמסמכי השוואה שעמדו בפני המומחית מטעם החברה, אך ציין כי החתימות על מסמכים אלו חיזקו את מסקנות המומחית מטעם החברה לגבי חתימות התובע והכיתוב בכתב ידו של התובע. דהיינו, לא אלו בלבד גרמו למומחית להגיע למסקנה זו. מכל מקום, וכמפורט וכמצוטט בהרחבה לעיל, ברי כי לא על סמך אלו בלבד דחה בית המשפט המחוזי את התביעה במחוזי. באותו אופן, גם בסעיף 8 לפסה"ד בערעור צוין כי לכל נימוקיו השונים יש להוסיף את תצהיריו של הנתבע. לא על סמך אלו דחה את בית המשפט העליון את הערעור.
כאמור בסעיף 6 לפסה"ד בערעור, נקבע במפורש כי התובע אישרר בפעולותיו באופן ברור את מכר המקרקעין ולכן השאלה אם הוא חתם על הסכם המכר או לא חתם עליו הופכת לשאלה משנית. סבורני כי זה היה הנימוק העיקרי לפסה"ד בערעור, בצד טעמים נוספו שפורטו בגדרו. לעומת זאת, המסמכים הנ"ל, שהוצגו על ידי הנתבע ו אשר לטענת התובע חתימתו עליהם זויפה , לא היו בעלי משקל של ממש ולא הביאו לדחיית התביעה במחוזי או הערעור.
ונזכיר; למעשה, התובע הודה מכל בחינה מעשית בכך שקיבל כספים על פי עסקת המכר וכי חתם על הדיווחים לרשויות המס בגין עסקת המכר. גם בתביעה דנן הוא אינו חולק על כך. הכיצד זה ניסה התובע להתכחש לעסקת מכר כאשר הוא אינו חולק על כך שדיווח לרשויות המס על אותה עסקת מכר עצמה? לתובע פתרונים. החשוב לענייננו הוא כי עובדה מהותית זו, היורדת לשורשו של עניין, היא זו אשר עליה – יחד עם אינדיקציות מהותיות נוספות – בית המשפט המחוזי ביסס את פסק הדין, ובית המשפט העליון ביסס את פסה"ד בערעור. נושא עדותו של הנתבע , והמסמכים הנ"ל, היה משני בלבד, וניתן להניח כי במאזן הסתברויות, ולמעשה אף בדרגה של קירבה לוודאות ובדרגה של למעלה מכל ספק סביר, תוצאת פסק הדין והתוצאה בערעור לא היו משתנות אף אלמלא היה הנתבע מעיד. המסקנה המתבקשת היא כי אף אם יוכיח התובע את הטענה העובדתית מרחיקת הלכת אותה העלה, שמשמעותה היא מסירת עדות שקר על ידי חבר בלשכת עורכי הדין, ממילא לא יוכל התובע להוכיח כי נגרם לו נזק בעטיה של עדות זו. בכל מקרה לא התקיים קשר סיבתי בינה ובין דחיית התביעה במחוזי ודחיית הערעור.
20. סיכום ביניים – מן המקובץ עולה כי בפסקי הדין, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון, פורטו נימוקים רבים ומגוונים אשר על פיהם נדחו תביעותיו של התובע. נימוקים אלה אינם מתבססים על המסמכים נשוא התביעה דנן ולמסמכים אלה לא היתה השלכה מכרעת על תוצאת פסקי הדין.
טענת התובע לפיה הצגת המסמכים נשוא התביעה דנן היא זו שהביאה לדחיית התביעה במחוזי ו/או הערעור, דינה להידחות על הסף, ומשכך דין התביעה להידחות על הסף.

21. על כל האמור עד הנה יש להוסיף נימוק נפרד ונוסף. אף אם ניתן היה לומר כי בית המשפט המחוזי והעליון ביססו את מסקנותיהם על המסמכים הנטענים כמזויפים - וכאמור , אין זה מצב הדברים - דין התביעה היה לדחיה על הסף, שכן הלכה פסוקה היא כי לא ניתן לתבוע עד בתביעה לפיצוי כספי בגין עדותו, ומפאת מרכזיות ההלכה לענייננו, אביאה במלואה.

22. בע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 57, 74 (1975) ( להלן: "הלכת רויטמן") קבע בית המשפט העליון :
"33. העולה מן האמור ביחס לחקיקה בארץ, שאין שום הוראה לפיה ניתן לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו, ואין סיבה לסטות מן הפסיקה האנגלית בענין זה. טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל אדם היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על-ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים.
אכן במדינה מתוקנת מביאים עדי שקר בפלילים, אך כדי למנוע הטרדת עדים באישומי-סרק אין מאפשרים לכל אזרח להגיש תביעה נגד עד, אלא התביעה הכללית היא שמקבלת את תלונתו של אזרח ועליה לבדוק את חומר הראיות, ולראות אם יש יסוד לתלונה, וראיות מספיקות להעמיד את העד לדין וכך גם נעשה אצלנו.
34. נוכח דברים אלה ניתן לסכם את המצב בשאלה הנדונה כדלקמן:
(א) אין בין רשימת העוולות האזרחיות עוולה של עדות שקר, או עוולה של קשירת קשר לעדות שקר.
(ב) אין בפקודת הנזיקין הוראה שכל עבירה פלילית מהווה עילה בנזיקין כאשר נגרם למישהו נזק על-ידי מעשה העבירה.
(ג) היה זה סותר את תקנת הציבור בישראל אם בית-המשפט על-ידי פסיקתו יצור עוולה של עדות שקר, בין באופן ישיר (אילו היתה אפשרות כזאת), בין על-ידי פירוש סעיפים 46 ו- 64 לפקודת הנזיקין ( נ"ח), כפי שהוצע על-ידי התובע ובא-כוחו, וכפי שאין ליצור עוולה של עדות שקר כך אין ליצור עוולה דומה כגון קשירת קשר לעדות שקר או רשלנות ביחס למסמכים המהווים ראיות במשפט.
(ד) מאידך גיסא דאג המחוקק לכך שלאדם שהורשע כתוצאה מעדות שקר תינתן אפשרות סבירה לבקש לתקן את העוול על-ידי משפט חוזר, ובמקרה שיצליח במשפט החוזר יוכל לקבל גם פיצויים."

23. בית המשפט העליון שב ואישרר את הלכת רויטמן בע"א 61/76 רויטמן נ' בנק מזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד לא(1) 281, 286 (1976), שדן בעניינם של אותם הצדדים, אך בפני הרכב שונה בחלקו:
"כמו שנתבאר בע"א 572/74, 574/74 הנ"ל, סדרי משפט תקינים מחייבים מתן חסינות לעדים, אחרת יימנעו מלהעיד מפני חשש שמא יסבכום במשפטים על מה שאמרו בבית-המשפט, והימנעותם מלהעיד תגרום סיכול הצדק. זאת ועוד:נאם ירשה הדין לתבוע אדם לדין בעילה שעדותו בבית-המשפט לא היתה אמת, אפשר יהא במשפט שלישי לתבוע מי שהעיד במשפט שני, וכך הלאה, ולעולם לא יהא סוף לדיוני משפט.
חסינות הניתנת לעד, לשם עשיית צדק, אינה מוגבלת לתביעת נזיקין דוקא. עדות בבית-המשפט ניתנת תחת הסנקציה של שבועה, שהפרתה עלולה להביא עד-שקר בפלילים. אבל על כך ממונה היועץ המשפטי, והענין אינו בשליטתו של צד הנוגע בדבר, העלול לפעול מתוך יצר להתנקם בעד או להטרידו.
...
עצם האפשרות של התדיינות עם עד – זולת לפי יוזמת היועץ המשפטי האוכף את המשפט הפלילי מטעם המדינה – יש בה משום היזק לציבור."

24. בית המשפט העליון שב ועמד על הלכת רויטמן, כהלכה פסוקה שרירה וקיימת, בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר ( ניהול) בע"מ (25.10.2010), בפסקה 26:
"כמו כן במישור הנזיקי נפסקה ההלכה לפיה עדות שקר אינה עוולה נזיקית ולא ניתן לתבוע בגינה גם במסגרת עוולות נזיקיות אחרות ( ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כ"ט(2) 57 (1975)). לא למותר לציין כי אחד הנימוקים לקביעת הלכה זו היה כי ניתן להתמודד עם עדות השקר הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי באמצעות ביטול פסק הדין שהושג על-ידי עדות שקר. לפיכך יש להביא בחשבון במסגרת קביעת ההלכות בנושא ביטול פסק דין אזרחי חלוט כי פעמים רבות המישורים האחרים חסומים בפני המרומה".

תשומת הלב מופנית לכך שאין הבחנה בין עדות שקר במשפט פלילי לעדות שקר במשפט אזרחי, שהלכת רויטמן חלה, כפי העולה במפורש מן הציטוט, גם לגביה. פסק הדין המצוטט אף עסק בסוגיית ביטול פס"ד אזרחי חלוט בשל טענת מרמה.

25. בענייננו, ראוי להעיר, ולו גם בהערת אגב, כי קיים קושי של ממש על פני הדברים בטענה הבסיסית של התובע בדבר עדות שקר כביכול מצד הנתבע לעניין חתימת התובע על המסמכים הנ"ל. זאת, שכן בתביעה במחוזי בתחילה אישר התובע באופן ספונטני את חתימתו על ייפוי הכוח, (שכיום הוא טוען כי חתימתו עליו זויפה). התובע עשה כן בהמשך לדברי בא כוחו דאז שאמר כי הוא אינו יודע אם החתימה על ייפוי הכוח היא אכן חתימת התובע . מיד לאחר מכן נרשם מפי התובע: "אני מאשר שהחתימה על ייפוי הכוח בפני עו"ד סלומון שצורפה כנספח ב' לתצהירו של עו"ד סלומון היא אכן חתימתי" (ע מ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 3.4.13, בתביעה במחוזי, שורות 6-15 ). רק בהמשך שינה את גרסתו, שלל כי זו חתימתו, וטען כי "אני בחיים לא ראיתי אותו ולא הייתי אצלו במשרד". שינוי גרסה זה נזכר בפסקה 30 לפסק הדין.

26. בכל מקרה, אף אם היה מקום להניח כי עדותו של הנתבע היתה עדות שקר, מן הראוי היה ליישם את הלכת רויטמן בדבר חסינות לעד , ומקל וחומר נכונים הדברים במקרה מעין זה. משכך, עומדת לנתבע חסינות מפני תביעה לפיצוי כספי בנזיקין בגין עדותו.
כאמור, אף אלמלא החסינות, וכפי שפורט לעיל , ממילא לא יכולה לעמוד לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע.

27. התוצאה היא כאמור כי בקשת הנתבע מתקבלת במלואה והתביעה נדחית על הסף.

28. סבורני כי מדובר בתביעה מיותרת לחלוטין שגרמה לנתבע טרחה והוצאות.
התובע ישא בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 1 1,700 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ו, 28 יולי 2016, בהעדר הצדדים.