הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 46178-03-17

בפני
כבוד השופטת נסרין עדוי-ח'דר

התובעים

  1. יוסי דורון
  2. הג'ונגל שלי בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שמעון פרץ ואח'

נגד

הנתבעים

  1. דניס חיטרוק
  2. אנטון חיטרוק
  3. האחים חיטרוק בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יניב גביש

פסק דין

לפניי שתי תביעות שנדונו במאוחד: הראשונה – תביעה על סך של 293,019 ₪ בעילה חוזית כספית וכן אכיפת הסכם. השנייה - תביעה לביצוע שטר, הנוגעת לשלושה שטרי חוב שניתנו לתובעים במסגרת ההסכם.

רקע וטענות הצדדים בקצרה

ענייננו בהסכם זכיינות שנכרת בין מר יוסי דורון (להלן – התובע), הבעלים היחידי של חברת הג'ונגל שלי בע"מ (להלן – התובעת 2), לבין הנתבעים מר דניס חיטרוק (להלן – הנתבע 1 ) ו מר אנטון חיטרוק (להלן – הנתבע 2), ביום 23.01.2014 (להלן – ההסכם או הסכם הזיכיון). הנתבעים 1 ו- 2 ניהלו את החנות דרך חברת האחים חיטרוק בע"מ (להלן – הנתבעת 3).

לפי ההסכם, הנתבעים יפעילו חנות למכירת מוצרי מזון ואביזרים נלווים לחיות, הנושאת את שם הרשת "סופר פטס" (להלן - החנות), כשבתמורה לזיכיון, ישלמו הנתבעים לתובע 1 תמלוגים ותשלומים נוספים שנקבעו בהסכם הזיכיון.

שנתיים לאחר החתימה על ההסכם, ביום 21.3.17 הגישו התובעים את התביעה דנן, על סך של 293,019 ₪ בעילה חוזית כספית וכן אכיפת הסכם, כפי שיפורט להלן.

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו וממשיכים להפר את ההסכם, הן בכך שהם לא משלמים לתובעים תמלוגים, הן בכך שהם לא מעבירים דיווח על מחזור מכירות, הן בכך שלא פינו את החנות על אף דרישת התובעים, ועוד.
התובעים ביקשו להורות על אכיפת ההסכם תוך חיוב הנתבעים לשלם לתובעים סך של 55,147 ₪, וזאת בגין תמלוגים חלקיים בצירוף הריבית המוסכמת. ההסכם מפנה לריבית המקסימלית הנוהגת בבנק לאומי לישראל בע"מ. התובעים לא טרחו לנקוב בשיעור הריבית.

עוד ביקשו התובעים, כי תינתן הוראה לנתבעים להמציא לעיון התובעים את כל ספרי החשבונות הרלבנטים. בהקשר זה יצוין, כי התובעים הגישו בקשה למתן היתר לפיצול סעדים ולשמירה על זכותם להגיש תביעה נוספת לאחר קבלת ספרי החשבונות. ביום 11.7.2017 ניתנה ההחלטה בבקשה למתן ההיתר כאמור, לפיה נקבע כדלקמן:
"בענייננו, סבורני כי לתובעים אינטרס לגיטימי לפצל את הדיון שכן במועד בו הוגשה התביעה, התובעים לא יכלו לאמוד באופן סופי את הסעד הכספי ואסביר.
ההסכם נשוא הדיון, ענייננו הפעלת חנות למכירת ציוד לחיות מחמד. בהתאם לנטען, הנתבעים הפרו ועדיין מפרים את ההסכם הן בכך שהם לא משלמים לתובעים תמלוגים, הן בכך שהם לא מעבירים דיווח על מחזור מכירות, הן בכך שלא פינו את החנות על אף דרישת התובעים, ועוד.
בנדון דנן, כל עוד הנתבעים נמצאים בחנות, לא ניתן לשער את נזקם הסופי של התובעים, מה גם שישנן טענות להפרות מתמשכות, אשר לפי ההסכם מחייבות את המפר בתשלום ריבית בהתאם למשך זמן ההפרה.
על כך יש להוסיף, כי היה ותוכח טענת התובעים כי הנתבעים מחזיקים כיום בחנות שלא כדין, הרי שאת הנזקים בשל הפרה זו ניתן יהא לאמוד רק במועד בו יעזבו את החנות (דמי שכירות, בלאי לציוד וכיו"ב). כמו כן, בהינתן כי חובת הנתבעים על פי ההסכם להעביר תשלומים תקופתיים, בין היתר כל חודש תשלום תמלוגים, ובהינתן הטענה להפרת חובה זו, הפרה שעדיין שרירה וקיימת, הרי שעד למועד בו תחדל ההפרה (ככל שתוכח כי קיימת), לא ניתן לאמוד את הנזק בעניין זה.
לאור כל האמור לעיל, ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים".

עוד נתבקשו במסגרת התביעה החוזית הסעדים הבאים:
חיוב הנתבעים בפיצוי מוסכם על סך 165,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית החל מיום 26.01.2017 ועד לתשלום הפיצוי בפועל.
מתן צו מניעה כנגד הנתבעים שיאסור עליהם להתחרות כנגד התובעים למשך 24 חודשים ממועד מתן פס"ד.
מתן צו העברת החזקה בחנות על תכולתה כפי שהייתה במועד הביטול וכן לאסור על הנתבעים להוציא מהחנות כל סחורה ו/או מיטלטלין באשר הם.
חיוב הנתבעים בפיצוי מוסכם בסך של 72,072 ₪ כשסכום זה נושא הצמדה וריבית החל מיום 13.12.16 ועד למועד תשלום בפועל.
פיצוי חודשי בסך של 800 בתוספת מע"מ, החל ממועד הגשת התביעה ועד שהנתבעים יחדלו מכל הפרותיהם להוראות ההסכם.

במעמד חתימת ההסכם, הנתבעים העבירו לחזקת התובעים שלושה שטרי חוב [במאמר מוסגר אציין, כי לפי ההסכם היה על הנתבעים לתת ארבעה שטרי חוב] על סך 75,000 ₪ כל אחד ובסך הכל כ- 225,000 ₪ (להלן יחדיו – שטרי החוב). התובעים, לאחר שהתריעו על כך מראש, ולפני הגשת התביעה החוזית/כספית, פנו לרשות ההוצאה לפועל (להלן – הוצל"פ), לשם מימוש שטרי החוב. לאחר התנגדות הנתבעים לביצוע שטרי החוב, התיק הועבר להכרעת בית המשפט , והדיון בשתי התביעות אוחד בפניי.

עוד יצוין, כי במסגרת ההליך, הוטל עיקול (ברישום) על נכסי הנתבעים.

בכל הנוגע לתביעה השטרית, התובעים טענו כי הנטל על הנתבעים להוכיח את טענותיהם נשוא התנגדותם לביצוע השטרות. מכאן, התובעים ביקשו להשיב לסיכומי הנתבעים בתביעה השטרית.

הנתבעים טענו מנגד , כי יש לראות בתובעים כמי שוויתרו על התביעה השטרית, משלא התייחסו לאותה תביעה לגופה. בכך הסתיימו טענות הנתבעים במישור התביעה השטרית.

בכל הנוגע לתביעה החוזית, הנתבעים טענו, כי התובע הטעה, עשק, גזל ורימה א ותם עובר לחתימת ההסכם ובמהלכו. עוד טענו, כי מאחר וב"כ התובעים כתב את ההסכם, הרי שיש לבחור את הפרשנות המקלה עם הנתבעים בבואנו לפרש את הוראות ההסכם.

לטענת הנתבעים, התובעים הציגו את עצמם כמותג בעל מוניטין וכי בכוונתם לרשום את שם המותג כסימן מסחר. בנוסף התובעים הציגו את עצמם כרשת מבוססת וכבעלי בלעדיות לקבלת סחורה מספקים בתחום. בהמשך, התברר לנתבעים שהתובעים הינם הבעלים של חנות אחת בניהולם וזכיין נוסף אשר סגר את החנות עקב סכסוך מול התובעים (להלן – מר עטייה). יתרה מכך, במסגרת המו"מ בטרם כריתת ההסכם, התובעים הצהירו כי יספקו לנתבעים שיטות ניהול מסודרות, דבר שלא בוצע. לטענת הנתבעים, התובעים לא עזרו להם כלל, למעט בשבועיים הראשונים של ההקמה ותמורת תשלום בנפרד.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובעים ניצלו את חוסר ניסיונם של הנתבעים ואת מוגבלותם בשפה העברית והחתימו אותם על ההסכם, ב עושק ובהטעייה.

לשיטת הנתבעים, הם לא הפרו את הוראות ההסכם. התובעים היו אלה שהפרו את ההסכם ו הם אלה שנהגו בחוסר תום לב . לטענת הנתבעים, מדובר בהסכם אשר מטיל עליהם הוצאות ותניות חריגות ובלתי מקובלות בשוק, לא מוסרי ונוגד לתקנת הציבור.

לטענת הנתבעים, סעיף 4.1 בהסכם, התובעים מצהירים שיש להם הסכמי בלעדיות מול הספקים השונים. מדובר בהטעייה קשה ויסודית מכיוון שללא בלעדיות אין לנתבעים כל תועלת בעניין מחירי המוצרים. עוד נטען, כי התובעים לא רשמו את שם המותג "סופר פט" כסימן מסחרי בניגוד להתחייבותם בסעיף 4.2 בהסכם. לא זו אף זו, לטענת הנתבעים, התובעים הפרו את התחייבותם בניהול והפעלת החנות לפי סעיף 4.5, כשהתובעים סייעו לנתבעים אך ורק במסגרת השבועיים הראשונים להקמת החנות ובשל כך שולם להם תשלום נפרד. בניגוד לאמור בסעיף 4.6 התובעים לא הפעילו כל מערך בקרה ולא הפעילו סוכנים סמויים. כמו כן, לפי סעיף 9.2 להסכם, התחייבו התובעים לספק לנתבעים ספר נהלים מה שלא קרה מעולם. עוד נטען על ידי הנתבעים, כי המידע שהתובעים העבירו לנתבעים אינו עולה בגדר "סוד מסחרי" על פי חוק עוולות מסחריות.

לשם השכרת החנות, הנתבעים חתמו על הסכם שכירות מול הקניון, החנות הייתה צריכה לעבור שיפוץ שנמשך מספר חודשים. התובעים שידכו בין הנתבעים, כך לטענתם של אלה האחרונים, לבין קבלן השיפוצים, מר אלי פרץ (להלן – קבלן השיפוצים), אשר גבה מהם 190,000 ₪. לטענת הנתבעים, התובעים חייבו אותם להתקשר עם בעלי המקצוע שלהם לצורך השיפוץ כאמור. הנתבעים נאלצו לעבור לחנות אחרת בקניון, ושוב נדרשו לבצע שיפוץ (להלן – השיפוץ השני). כבר אציין, כי רק במהלך העדויות התברר כי תמורת השיפוצים בחנות הראושנה, הנתבעים קיבלו פטור מתשלום דמי השכירות בחנות השנייה אליה עברו בקניון. מדובר בדמי שכירות חודשיים בסך של כ- 24,000 ₪ (כולל מע"מ) והנתבעים אישרו כי קיבלו את הפטור כאמור, למשך 8 חודשים וייתכן גם למשך שנה ולא רק לשמונה חודשים (ראו: עמ' 41 לפרוט' הדיון מיום 24.9.2019 שו' 9-21) .

לטענת הנתבעים, לאחר השיפוץ השני, התובעים חדלו ממתן כל תמיכה ו/או עזרה לחנות וכל האינטרקציה מולם הסתכמה בדרישת התשלום החודשית. לאחר שהנתבעים נוכחו לדעת שהם לא מקבלים כל תמיכה ו/או עזרה בניהול, שיווק ושיטות העבודה בניגוד למתחייב בהסכם, הודיעו הנתבעים על ביטולו בשל הפרתו היסודית ומייד לאחר הודעת הביטול, והנתבעים הפסיקו לה שתמש בשם המסחרי של התובעים "סופר פט" וניהלו את החנות תחת שם אחר. לאחר מכן, התובעים הורו לספקים להפסיק את עבודתם מול הנתבעים ומשכך החליפו הנתבעים כמעט את כל הספקים.

ראיות הצדדים

מטעם התובעים העידו התובע (ראו: מוצג ת/4) ואשתו, הג ב' הילה דורון (ראו: מוצג ת/5) וקבלן השיפוצים (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 32 שו' 17). כמו כן, התובעים ביקשו להסתמך על אישור קבלת דואר רשום (ראו: מוצג ת/3) ועל קבלה על שם סופר לחיות (ראו: מוצג ת/2).

הנתבעים ביקשו להסתמך על תצהיריהם שצורפו לבקשתם לביטול העיקול הזמני (ראו: מוצגים נ/1 ו- נ/2).

עובדות שאינן שנויות במחלוקת

הנתבעים הם אחים שעבדו עובר לחתימת ההסכם, כשכירים במפעל באזור הצפון. מראיות הנתבעים עלה, כי הם בחנו את האפשרות להיכנס לתחום מוצרים משלימים לחיות (מזון, ציוד וכו') כעצמאיים, עוד לפני שפגשו את התובע, והם חיפשו בעל עסק קיים, שדרכו יוכלו הנתבעים להיכנס לשוק (ראו: עדותו של תובע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 8 שו' 35-36 ועדותו של נתבע 1 פרוט' 24.09.19 עמ' 43 שו' 24-30 ). יש לציין, כי הנתבעים כלל לא הכירו את עולם המסחר (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 13 שו' 22-23 ועדותו של תובע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 8 שו' 35-36 עמ' 9 שו' 1-6 ). יתרה מכך, הנתבעים מעולם לא עסקו בתחום המכירות בכלל, ובתחום מוצרי המזון לחיות בפרט (על מוצריו השונים) (ראו: העדות של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 15 שו' 2-4 ועדותו של הת ובע 1 13.02.18 עמ' 8 שו' 35-36 עמ' 9 שו' 1-6). התובע, שהינו עובד בתחום מוצרי המזון לחיות כעשרים שנים הציע לנתבעים את קשריו שפיתח במרוצת השנים עם הספקים בשוק, ודאג כי הנתבעים יקבלו מחירים זולים מהמחירים שהיו מקבלים בלעדיו (ראו: עדותו של תובע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 9 שו' 7-10 , וכן את עדותו של הנתבע 1 בפרוט' הדיון מיום 24.9.2019 עמ' 49 שו' 35-36).

התובעים, עזרו לנתבעים למצוא מקום לפתיחת החנות (ראו: עדותו של תובע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 9 שו' 2-4 ועדותו של נתבע 1 פרוט' 24.09.19 עמ' 49 שו' 11-12 ). לאחר חתימת ההסכם, הנתבעים פתחו במו"מ בינם לבין נציג הקניון, מר אלי ברגה. גם במהלך ההתקשרות מול נציג הקניון, התובע היה מעורב בצורה אקטיבית ועזר לנתבעים בקריאת ההסכם ובמו"מ עצמו (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 24.09.19 עמ' 41 שו' 4-6 ופרוט' 13.02.18 עמ' 16 שו' 5-8 ).

הנתבעים השכירו שטח בקומה השניה בקניון "I WAY", בצומת קריית אתא. זאת, לאחר שהוצג בפניהם, על ידי נציג הקניון, כי בקומה השנייה יבנה מתחם ג'ימבורי לילדים, מה שאמור לספק תנועה ערה בקומה השנייה ולספק לקוחות פוטנציאלים (ראו: עדותו של קבלן השיפוצים פרוט' 24.09.19 עמ' 33 שו' 5-8 עמ' 36 שו' 3-5 ופסקה 10 למוצג ת/4 ). התובע הכיר לנתבעים את קבלן השיפוצים, ששיפץ עבור הנתבעים את החנות בעלות 190,000 ₪. יש להדגיש, כי הנתבעים בחרו את שירותיו של קבלן השיפוצים, וזאת לאחר שבחנו את הצעות המחיר של קבלנים אחרים (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 24.03.19 עמ' 49 שו' 15-20).

דא אקע, תוכניות הקניון להקמת הג'ימבורי לילדים בקומה השניה לא יצאו לפועל, מה שהוביל לחלופה דלה של לקוחות וכתוצאה מכך להפסדים ניכרים בהכנסות הנתבעים. בשל האמור, הצדדים להסכם פנו למנהל הקניון, על מנת שהאחרון יספק לנתבעים חנות בקומה הראשונה (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' עמ' 42 שו' 20-21) ובשיתוף פעולה בין התובע 1 והנתבעים, מנהל הקניון, מר אלי ברגה, סיפק לנתבעים חנות בקומה הראשונה. נתבע 1 ניסה להתחמק ממתן תשובה עניינית בכל הנוגע למאמציו של התובע 1 מול אלי ברגה (ראו: עמ' 40 לפרוט' מיום 24.9.2019 שו' 32-33, עמ' 41 שו' 1-3), אך בסופו של יום, הנתבע 1 נאלץ להודות בשיתוף פעולתו של התובע 1 גם בהקשר זה (ראו: עמ' 42 לפרוט' הנ"ל, שו' 16-32). החנות הייתה ממוקמת בקומה השנייה שלושה חודשים טרם עברה לקומה הראשונה.

לטענת הנתבעים, כתוצאה מהפתיחה החלשה והשיפוץ השני, הם נכנסו לחובות בהיקף של 1,000,000 ₪ (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 16 שו' 25-29), קשיים פיננסיים אלה, הובילו את הנתבע 1 לבקש מהתובע שיפחית את התמל וגים, באופן זמני ב- 50%. התובע נעתר לבקשה מתוך רצון להעמיד את הנתבעים על הרגליים (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 14 שו' 20-24 ופסקה 11 למוצג ת/4 ). ודוק, על פי סעיף 15.2 להסכם (המפנה לסעיף 2 בנספח א' להסכם), הנתבעים היו צריכים לשלם לתובעים, תמלוגים המהווים 5% ממחזור העסק (לבר מע"מ) (להלן - התמלוגים). אולם, בכל מקרה התמלוגים לא י פחתו מ- 1,000 ₪ לחודש (להלן – תמלוגים בסיסיים ). יתרה מכך, התובע הסכים לבקשת הנתבעים שלא לפדות שיקים שהעבירו אליו, בשל מצבם הפיננסי הקשה (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 18 שו' 9-11 ופסקה 11 למוצג ת/4 ).

התובע קיבל את תמלוגיו, אך בחודש אוגוסט 2016, הנתבעים לא העבירו לו את התמלוגים המג יעים לו, לשיטתו, על פי ההסכם. התובע ניסה לדבר עם הנתבעים ולברר את פשר אי התשלום, ומשלא זכה לתגובה מצידם דרש מספר פעמים את התשלומים על פי ההסכם. משדרישותיו של התובע לא נענו, שלח התובע, באמצעות ב"כ עו"ד שמעון פרץ, ביום 30.11.2016, מכתב התראה בדרישה לאכיפת ההסכם (ראו: נספח לח' למוצג ת/4). לאחר שלא קיבל מענה, שלח ב"כ התובעים ביום 09.01.2017, מכתב התראה נוסף (ראו: נספח מ' ל מוצג ת/4). מכתב זה כן זכה לתגובת הנתבעים, שהודיעו, באמצעות בא כוחם, עו"ד יניב גביש, על ביטול ההסכם בשל הפרתו היסודית של התובע, מצגי שווא והטעיה (ראו: נספח מא' ל מוצג ת/4) (להלן – הודעת הביטול).

יש לציין, כי הנתבעים מעולם לא פנו אל התובע בכתב לגבי הפרות מצידו (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 18 שו' 17-18). כמו גם, הנתבעים לא אמרו לתובע על הפרותיו הנטענות בעל פה . הנתבעים אמרו דבר אחד, שהם רוצים להיפגש (ראו: עדותו של נתבע 1 פרוט' 13.02.18 עמ' 18 שו' 19-22). בשל הודעת ביטול ההסכם, שיגר התובע מכתב המורה על העברת החזקה בחנות על כול תכולתה לידי ו, בהתאם לסעיף 22.2 להסכם.

כמו כן, בחודש יולי 2017 הנתבעים פתחו חנות נוספת בנשר (ראו: פרוט' 13.02.18 עמ' 11 שו' 27-28), שעברה לאחר מכן לקריית אליעזר (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 44 שו' 21-22), זאת בניגוד לתניית אי-התחרות בהסכם.

דיון והכרעה

התביעה השטרית:

תחילה אתייחס בקצרה, לטענת הנתבעים כי התובעים זנחו את התביעה השטרית.

על פי תקנה 158 (א) (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), הצדדים רשאים להגיש, לאחר הבאת ראיותיהם, סיכומים לבית המשפט. ודוקו, התקנה נוקטת בלשון "רשאים". מעצם הרשות ניתן להסיק כי סעד שנדרש בכתבי הטענות ימשיך לעמוד על הפרק אף אם לא זכה להתייחסות מפורשת בסיכומים, ועל מנת שבית המשפט ישתכנע כי צד להליך זנח סעד מפורש וברור, צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות שמובילות למסקנה שבעל דין זנח את סעדיו [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שתים עשרה עמ' 506-507] יפים לעניין זה דבריו של דבריו של כב' השופט בדימ ' קיסטר (ז"ל) בע"א 335/73 ויולה בטיש נ' פלור קריספין, (14.11.73) המובאים להלן:

"אין זה צודק, שנחמיר עם בעל-דין במידה כזאת, שלאחר שהגיש תביעה כדין ושילם את האגרה, נייחס לו מחשבת ויתור על סעד כלשהו, רק משום שלא הזכירו במפורש בסיכומיו, אם לא נצרף לכך נסיבות אחרות, שמהן נוכל בבטחה להסיק החלטה לזנוח את הטענה."

בענייננו, התובעים לא זנחו את הטענות בתביעה השטרית. בסיכומיהם הם אף טענו במפורש כי נטל ההוכחה על הנתבעים וביקשו להשיב ל סיכומי הנתבעים באותו הקשר .

לאור האמור לעיל, פשיטא כי דין טענת הנתבעים, בדבר זניחת העילה השטרית, להידחות. מכאן, אדון כעת בתביעה השטרית לגופה.

בהתאם לסעיף 18.2 להסכם, הנתבעים התחייבו להעביר לתובע ארבעה שטרי חוב. בפועל, הם העבירו שלושה. לפי סעיף 18.3 הנתבעים נתנו הרשאה בלתי חוזרת לתובע לפרוע את שטרי החוב במידה והנתבעים לא ימלאו אחר הוראות ההסכם ו/או אי תשלום כנגד הספקים השונים בכפוף להתראה מראש של שבעה ימים. וזו לשון הסעיפים:
"18.2. בנוסף על האמור לעיל, ימסור הזכיין לחברה, במעמד חתימת הסכם זה, ארבעה שטרי חוב בסך של 75,000 ש"ח כל אחד, ללא תאריך צמודים למדד ומבויילים כדין, חתומים על ידו כעושה השטר וכן על ידי שני ערבים להנחת דעתה של החברה (להלן: " השטרות")".
"18.3. הזכיין נותן בזה לחברה ו/או למי מטעמה ולרבות ספקים ונותני שרות לזכיין, הרשאה מלאה ובלתי חוזרת, להגיש את השטרות ו/או השיקים ו/או איזה מהם לפרעון, וזאת בכל מקרה של אי תשלום מצד הזכיין של סכום כלשהו אשר חובת תשלומו על הזכיין לפי הסכם זה על נספחיו ו/או בכל מקרה של אי קיום התחייבות של הזכיין לפי הסכם הזה ו/או אי תשלום מלא התמורה לספק הזכיין כפי שהוסכם בינו לבין הזכיין בכפוף לחשבונית מס ותעודת משלוח חתומה ע"י הזכיין, ובלבד שטרם הגשת שטר מהשטרות לפרעון תינתן לזכיין התראה לביצוע התשלום לפחות שבעה ימים מראש".

הלכה פסוקה מקדמת דנא היא, כי עילות שטריות בין צדדים קרובים נובעות מהסכם יסוד. מכאן, שטרי החוב דנן הם "צורה ומסגרת פורמאלית" להסכם שבין התובעים לנתבעים ודינם כדין ההסכם [ראו : רע"א 1417/07 שלמה נרקיס נ' מאי-י.ד.שירותים בע"מ ואח', (8.7.2007) שלום לרנר דיני שטרות מהדורה שנייה עמ' 73-74 (להלן – שלום לרנר)]. אולם, העילות השטריות מקבילות לעילות החוזיות, ובניגוד לעילות החוזיות, העילות השטריות נהנות מחזקות ראייתיות המפורטות בפקודת השטרות [נוסח חדש], בעניין זה, נציין שבין יתרונותיה של תביעה לפי עילה זאת, אפשר למנות את היפוך נטל הראיה וחזקת התמורה ועוד (ראו: שלום לרנר עמ' 85-86).

בענייננו, כפי שיפורט מטה, התובע הצליח להרים את נטל ההוכחה בעילה החוזית ולהראות כי הנתבעים ביטלו את ההסכם שלא כדין. בהתחשב בעובדה שטענותיהם (המהותיות) של הנתבעים בכתב התנגדותם לביצוע שטרי החוב מתבססות על הטענה כי התובעים הפרו הפרה יסודית המקימה לנתבעים זכות ביטול אוטונומית, ובהתחשב בעובדה כי הנתבעים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה בדבר ההפרות הנטענות לשיטתם, אין מנוס אלא מלדחות את טענותיהם בהתנגדותם לביצוע השטרות.

חרף המסקנה לעיל, עדיין אין בכך כדי להביא לקבלת התביעה השטרית דנן, שעניינה ביצוע שטר בין שני צדדים להסכם. משמע, קיימת זיקה ישירה בין שטרי החוב לבין עסקת היסוד שיצרה את שטרי החוב האמורים [ראו: ת"א (חי') 21922-01-10 אהוד זלמנוב יזמות בע"מ נגד קבוצת א. דורי בע"מ, (15.4.12)]. מכאן, נגזרת מסקנה נוספת, שאין מחזיק השטר רשאי לקבל יותר ממה שמגיע לו מהפיצויים שהיו מגיעים לו מההסכם. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא בדימ' אהרון ברק בדנ"א 258/98 ויקטור צמח נ' רחל שלשבסקי, (03.12.98):
"מסקנתו של בית-המשפט משקפת את הדין הקיים. אכן, בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על-פי שטר עומדת להם גם כנגד חבות על -פי חוזה. על-כן היה עושה השטר רשאי להעלות כנגד הנפרע את הטענה כי הסכום שבו הוא חייב על-פי עיסקת היסוד נמוך מסכום השטר. טענה זו – שאינה טובה כלפי אוחז כשורה – טובה היא כלפי צד קרוב או כלפי אוחז "סתם". אמת, השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עיסקת היסוד. קשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על-פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עיסקת היסוד...." (ההדגשות הן של הח"מ ו אינן במקור).

על כן, התובעים רשאים לפרוע את שטרי החוב רק עד גובה הפיצוי שמגיע להם על פי העילה החוזית.

התביעה החוזית:

עסקינן בסכסוך חוזי, כשהתובעים (הצד האחד בהסכם) מבקשים אכיפת ההסכם על סעיפיו השונים, ואילו הנתבעים (הצד השני בהסכם) טוענים לבטלותו.

לפני שאתייחס לגוף הטענות, אציין כי הסכם הזכיינות הנדון הוא הסכם ארוך טווח (בהסכם אין כל הגבלת זמן). הסכמי זכיינות מוגדרים לרוב כהסכמי יחס. קרי, הסכמים לתקופה ארוכה, אשר מטילים על הצדדים להסכם חובות תום לב מוגברות אחד כלפי השני. בהסכם זכיינות, נותן הזיכיון חושף בפני בעל הזיכיון את סודותיו העסקיים, לרבות מחיריו מול הספקים השונים, מעניק לבעל הזיכיון תשתית שעליה הוא יוכל להתחיל את עבודתו ביעילות ובמהירות. בעל הזיכיון נהנה משם המותג של נותן הזיכיון. בשיטת הזיכיון יתרונות לשני הצדדים. נותן הזיכיון מגדר סיכון שבפתיחת סניפים חדשים לרבות העסקת עובדים חדשים, ובעל הזיכיון יכול להנות משם המותג, הסכמיו מול הספקים השונים וכו' (ראו: אורי בן-אוליאל, חוק חוזה סוכנות והגנתו החלקית על הסוכנים המסחריים , חוקים ט 2017, עמ' 3-6). אולם, בהסכמים כאמור, קיים חשש בשל פערי הכוחות בין הצדדים. בית המשפט נתן את דעתו לפערים אלה [לצורכי ההמחשה בלבד ומבלי למצות, ראו: ע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, (11.07.90) ו- ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, (13.02.08)]. לאור פערי הכוחות בין הצדדים, נקבע בפסיקה, כי הסכם זכיינות ללא סעיף יציאה מטעם בעל הזיכיון, דינו בטלות. אולם, בשל חובת תום הלב המוגברת שחלה על הצדדים, אין בעל הזיכיון רשאי לבטל את ההסכם באבחת יד, מבלי לידע את נותן הזכיינות זמן סביר מראש. על כן, הכלל המשפטי הוא שבעל הזיכיון יכול לצאת מההסכם במתן זמן סביר לנותן הזיכיון להיערך בהתאם.

בשל פערי הכוחות בין הצדדים, המחוקק העלה את מעמדו של חוזה הזכיינות וחוקק את חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב-2012, שהסדיר את זמן היציאה מן ההסכם והפיצויים בשל כך. בתמצית, החוק הסדיר את נושא הסכמי הזכיינות שאינם קצובים בזמן. בין היתר, החוק קבע את חובת מתן ההודעה זמן סביר מראש, שמשתנה על פי תקופת ההסכם.

דא עקא, כי הנתבעים דנן ביטלו את ההסכם באופן חד-צדדי, בניגוד גמור לרוח החוק והפסיקה.

פגמים ברצון:

הוראות פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), עניינן בביטול הסכם בשל פגמים בכריתתו. הוראות אלו מעניקות שיקול דעת וזכות, במובן של כוח, לשנות את מצבו המשפטי של הצד שכנגד, בהנחה והפגמים ברצון הם מספיק חמורים, ותרופתו של הצד הטוען לכך היא ביטול ההסכם ואם נגרם נזק, הצד המבטל את ההסכם יהיה זכאי לפיצויי הסתמכות [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, מהדורה רביעית, 2019), עמ' 447]. השימוש בזכות זו, כמו כל זכות במשפטנו, יש להפעילה בדרך מקובלת ובתום לב [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, מהדורה רביעית, 2019), עמ' 448]. יודגש, כי כל עוד שהצד הטוען לטעות, הטעייה ו/או עושק (להבדיל מחוזה למראית עין) לא מודיע על ביטול ההסכם , היחסים החוזיים בין הצדדים נשארים בעינם.

בנדוננו, בחודש אוגוסט 2016 הנתבעים חדלו מלשלם את התמלוגים אשר הם מחוייבים אליהם על פי ההסכם ו רק לאחר שהתובעים שלחו שני מכתבי התראה הודיעו הנתבעים, ביום 26.01.17, על ביטולו החד צדדי של ההסכם. היינו, כחצי שנה לאחר מועד הפסקת תשלום התמלוגים. בסוגייה זו, נקבע לא אחת, כי כאשר מתגלה למבטל עילה לביטול החוזה, אל לו להתמהמה בהחלטתו ועליו להודיע לצד השני תוך זמן סביר [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, מהדורה רביעית, 2019), עמ' 463].

סעיף 15 לחוק החוזים קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". מנוסח הסעיף מדובר על טעות של צד אחד להסכם שנגרמה על ידי הטעיה של הצד השני ואלמלא אותה טעות, הצד שהוטעה לא היה מתקשר באותו הסכם. נטל ההוכחה במקרה דנן, הינו על מבקש הביטול ואין מספיק באמירות בעלמא או בהצהרות הסובייקטיביות של הצד המבטל, אלא בית המשפט צריך להשתכנע על ידי נתונים וראיות שמתארים את המו"מ בין הצדדים, עמדות הצדדים, התנהגות הצדדים עובר חתימת ההסכם וכו' [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, מהדורה רביעית, 2019), עמ' 379] .

אולם, אין בוחנים פגם ברצון במנותק מההסכם, על כן, נבחן להלן את לשון הסעיף:

"4.1. החברה מצהירה בזאת כי בבעלותה זכות השימוש הבלעדית בשם המותג, בכפוף לזכויות השימוש בשם המותג על ידי הזכיינים, סמליו וכן בכל פריטי הקניין הרוחני המשוייכים למותג, כגון מבנה, נוהלי התפעול וההדרכה, הסכמים ותנאי עבודה עם ספקים וכיו"ב, וכי היא אינה מנועה חוקית בכל דרך שהיא מלהעניק לזכיין את השימוש המלא במותג ובנכסי המותג כאמור בסעיף זה."

בסעיף 4.1 להסכם אין כל הצהרה מצד התובעים בדבר קיומה של זכותם לבלעדיות מול הספקים השונים, ולא ברי על מבססי הנתבעים את טענתם בהקשר זה.

בסעיף 13 לסיכומי הנתבעים נטען, כי התובעים הציגו בפניהם מצג שווא, לפיו הם בעלי רשת ענפה של חנויות בתחום, בעלי בלעדיות לקבלת סחורה ומחירים כדאיים. עולה מחומר הראיות, שהתובעים הפעילו את קשריהם עם הספקים השונים, דאגו לכך שהספקים ימכרו לנתבעים סחורה בסכום נמוך ממה שהם היו מקבלים בדרך כלל (ראו: פרוט' 13.02.18 עמ' 9 שו' 7-10). יתרה מכך, התובע נתן ערבות אישית לספקים עבור הנתבעים על מנת שיסכימו לעבוד עם הנתבעים ודאג לכך שהנתבעים יקבלו את אותם תנאי אשראי שהתובע נהג לקבל (ראו: פרוט' 13.02.18 עמ' 15 שור' 12-14).

באשר לטענת העושק, סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי: " מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". מניתוח הסעיף עולה כי על מנת שסעיף זה יחול, צריכים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים (א) קיומה של מצוקה מצד העשוק (ב) ניצול המצוקה על ידי העושק (ג) תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל (ד) קיום קשר סיבתי עובדתי בין המצוקה וניצולה לבין כריתת ההסכם .

הסיטואציות המצדיקות ביטול חד צדדי של ההסכם בשל "מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו", פורשו באופן מצמצם השמור למקרים קיצוניים וחריגים, זאת על מנת להגן על חיי מסחר תקינים. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופוט (בדימ') טירקל ז"ל בעניין ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון, לו (1) 762:

"...לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון ... גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה." (ההדגש ה של הח"מ ואינה במקור) .

במהלך השנים הפסיקה צמצמה עוד יותר את הגדרת הנעשק. "חוסר ניסיון" הוגדר כחוסר ניסיון הטבוע בצד הטוען לעושק. לדוגמה, גילו, השכלתו, מגבלות חברתיות אחרות וכו' (ראו: ע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ , מ (4) 533 , 542). גם כריתת הסכם בצורה נמהרת או משיקולים לא ענייניים לא יעלו לידי עושק כהגדרתו בחוק [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, מהדורה רביעית, 2019), עמ' 437]. יתרה מכך, באפשרותו של צד חסר ניסיון לקבל יעוץ משפטי/מקצועי אחר, כך שבית המשפט לא יראה באותו "חוסר ניסיון" כתנאי המקים עילת עושק [ראו: ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, (02.04.15)].

הנתבעים לא הוכיחו את טענת העושק בהתאם למבחנים שנקבעו לעיל. אף נהפוך הוא, שכן הוכח כי הנתבעים ניהלו משא ומתן, ניהלו בירורים מול זכיין אחר, באו למשא ומתן מלווים ברואה חשבון מטעמם (להלן – רו"ח) (ראו: עדותו של הנתבע 1 : פרוט' 24.09.19 עמ' 47 שו' 13-20 ופרוט' 13.02.18 עמ' 12 שו' 19-26). כל אלה, מובילים אותי למסקנה כי הנתבעים היו רחוקים מאוד מלחסות תחת ההגדרה המשפטית של "מצוקה", "חולשה שכלית או הגופנית" או "חוסר נסיון".

לא זו אף זו, ניתנה לנתבעים הזדמנות לקבל ליווי משפטי לצורך המו"מ בין הצדדים ומסיבותיהם השמורות עימם, הם בחרו שלא לעשות כן. בהקשר זה אציין, כי ב"כ התובעים הבהיר לנתבעים כי אינו מייצגם והדבר קיבל ביטוי בסעיף 25.5 בהסכם. להלן לשון הסעיף:

"הזכיין מאשר שידוע לו, כי עו"ד פרץ שמעון מייצג בהסכם זה את החברה ואת החברה בלבד, וכי תשלום הסכום האמור בסעיף 15.3 לעיל נעשה כהשתתפות בהוצאות המשפטיות של החברה ואין בו בשום פנים ואופן משום שכירת שירותיו המשפטיים של עו"ד פרץ על ידי הזכיין. כן מאשר הזכיין שידוע לו כי באפשרותו המלאה לשכור את שירותיו של עו"ד לשם ייצוגו בהסכם זה, וכי אם ל א היה מיוצג הוא בחר מרצונו לוותר על ייצוג כאמור.
ייצוג החברה ו/או הזכיין על ידי בא-כוח החברה, בקשר לנושאים הנוגעים לתפעול הסניף ו/או לזכויות בו ו/או בנכס, לרבות מול משכיר הנכס, לא יהיה בו כדי למנוע בעתיד ייצוג החברה על ידי בא-כוחה בכל ענין שהוא, לרבות כנגד הזכיין."

התכחשותו של הנתבע 1 בעדותו בפניי, לכך כי הוסברה לו האפשרות לשכור את שירותיו של עו"ד לשם ייצוגו בהסכם (ראו: עמ' 13 לפרוט' מיום 13.2.2018, שו' 1-9), אינה מתיישבת עם אישורו והודאתו בדבר קריאתו לתנאי ההסכם ובדבר ההסברים שקיבל מהתובע ומרואה החשבון מטעמו, בדבר משמעות תנאי ההסכם (עמ' 12 לפרוט' מיום 13.2.2018 שו' 16-36 ועמ' 13 שו' 10-11) .

יתרה מכך, לפני החתימה על ההסכם, הנתבעים קיבלו את טיוטת ההסכם בכדי לעבור עליו ביחד עם רואה החשבון מטעמם, שבחרו בו כי ינהל מו"מ בשמם. הנתבעים אף ביקשו לבצע שינויים בהסכם ודרישותיהם נענו, מלבד גובה התשלום לעורך הדין. זאת ועוד, אף אם אצא מתוך הנחה, כי השתתפות הנתבעים בתשלום כאמור מקימה אחריות על בא כוח התובעים כלפי הנתבעים, הרי שהנתבעים לא העלו כל טענה בהקשר זה. יתרה מכך, הנתבעים לא פירטו מהם הסעיפים שאינם מקובלים עליהם בהסכם (ראו: עדותו של נתבע 1, עמ' 47 לפרוט' הדיו מיום 24.9.2019 שו' 13-28 ועמ' 28 שו' 1-30).

הפרה יסודית:

לטענת הנתבעים, התובעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית, בכך שהם לא רשמו את המותג "סופר פט" כסימן מסחרי, הכל בניגוד להתחייבותם על פי סעיף 4.2 להסכם. כבר אציין, כי לא מצאתי כל ממש בטענה.

בסעיף 4.2 להסכם נאמר כי: "החברה מצהירה כי המותג "סופר פט" מצוי בשימושה וכן כי תפעל לרשום אותו כסימן מסחר רשום אצל רשם סימני המסחר". בהסכם לא נקבע פרק זמן לרישום הסימן כאמור, אך מוכנה אני להניח לטובת הנתבעים, ולטעון בשמם (מה שהם לא טענו) כי בהתאם להוראת סעיף 41 לחוק החוזים , היה על התובעים לקיים את התחייבותם זמן סביר לאחר כריתת ההסכם, במועד שעליו הודיעו הנתבעים לתובעים זמן סביר מראש. מחומר הראיות עלה, כי הנתבעים הנתבעים ידעו בזמן כריתת ההסכם, כי התובעים טרם רשמו את שם המותג ברשם סימני המסחר. עוד עולה מהראיות, כי עובר להחלטת הנתבעי ם לבטל באופן חד צדדי את ההסכם, הם לא פנו אל התובעים (לא בעל פה ולא בכתב) בדרישה לפעול לרישום האמור. הנתבעים תירצו זאת, בכך כי התובע ה וא איש " שקשה מאוד לדבר איתו", וכשהנתבעים היו צריכים את עזרתו הוא התנה את העזרה בתשלום התמלוגים (ראו: פרוט' 13.02.18 עמ' 18 שו' 17-22). ברור כי ה נתבעים אינם מצפים כי טיעון מעין זה ישמש להם כעזר.

יודגש, כי בענייננו לא הוכח כי ההפרה היא יסודית, וטענות הנתבעים הועלו בעלמא גם בעניין זה. מכאן, ומשענייננו בסעיף שהפרתו נחשבת להפרה רגילה, הרי שמוטלת על הצד הטוען לאותה הפרה החובה להודיע לצד השני כי הוא מעוניין בקיום ההתחייבות ולתת לו הזדמנות לתקן את ההפרה בתוך פרק זמן סביר [ראו: רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, (07.06.14)].

בהתאם למפורט מעלה, טענת הנתבעים כי התובעים הפרו את סעיף 4.2 וכי הפרה זו הקנתה להם את הזכות לבטל את ההסכם באופן חד צדדי, דינה להידחות.

טענה נוספת מצד הנתבעים, הינה כי מלבד השבועיים הראשונים, התובעים לא עשו מאומה בדבר התחייבותם לעזור בנושא ניהול והפעלת החנות לפי סעיף 4.5 בהסכם. בהתאם לסעיף, "החברה מתחייבת לייעץ ולסייע לזכיין, לפי בקשתו וככל יכולתה, בנושאי ניהול והפעלה מקצועיים שונים.". מלשון הסעיף עולה, כי החברה אכן התחייבה לסייע בניהול החנות, אך הדבר מותנה בבקשתו של הזכיין. לא רק זאת, אלא שמדובר בתניית השתדלות, כעולה מלשון הסעיף: "החברה מתחייבת .....ככל יכולתה" ואין היא מבטיחה להשיג תוצאה סופית קונקרטית [ראו: ע"א 6553/11 עזבון המנוח יוסף ברלס נ' פז-ים הולדינגס 2000, (29.12.13)], וכלל הוא, כי טיב ההפרה ייבחן, בין היתר, תוך התחשבות בסוג התנייה. כפי שניווכח לראות בהמשך הדברים, דומה כי התובעים עשו את מיטב מאמציהם במילוי התחייבותם שבסעיף 4.5 להסכם, ולא ניתן להסכים עם טענת הנתבעים בדבר ההפרות המיוחסים לתובעים בהקשר זה.

במקרה דנן, הנתבעים לא הוכיחו כי הם ביקשו סיוע מהתובעים בהפעלת החנות. הנתבעים אף לא הראו כי הם קיבלו סיוע ולא היו שבעי רצון ממנו - במובן החיצוני אובייקטיבי ולא במובן הסובייקטיבי.

לא זו אף זו, מחומר הראיות עולה כי התובע השתתף בצורה אקטיבית למדי הן בשלבי הכנת התשתית והן לאחר מכן. בשלב ההקמה, התובע דאג, בין היתר, להכנת השילוט של החנות (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 49 שו' 27-28), השגת אנשי מקצוע וספקים (ראו: עדותו של נתבע 1 בפרוט' 24.09.19 עמ' 49 שו' 29-34 ועמ' 50 שו' 5-8), סידור הנחות מצד הספקים (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 49 שו' 35-36), הכנסת אלפי מוצרים לתוכנת המחשב של החנות (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 50 שו' 1-4 ופרוט' 13.02.18 עמ' 14 שו' 33-36 ו- עמ' 15 שו' 1), התובע קבע את הלוגו של החנות, ייעץ בתוכניות המידוף ואף השתתף במימון חלק מהפרסומות מטעם החנות (ראו: פרוט' 13.02.2018 עמ' 15 שו' 27-36). לא זו אף זו, התובע נסע עם הנתבעים ועם קבלן השיפוצים, לחנות חיות מחמד בברטעה, על מנת לרכוש תוכים וחיות מחמד אחרות לפתיחת החנות, כמו כן, התובע שילם על כך כ- 2,000 ₪ מכיסו (ראו: פרוט' 13.02.18 עמ' 9 שו' 10-11). בנוסף, התובע לקח חלק פעיל בסידור החנות וסידר את המוצרים השונים על גבי המדפים (ראו: פרוט' 13.02.18 עמ' 10 שו' 1-3 ו- עמ' 14 שו' 31-32).

יתרה מכך, התובע דאג , כי הספקים השונים יממנו את עלות רכישת המדפים בשווי 40,000 ₪ (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 51 שו' 7-12). מתחילת ההסכם ועד להודעת הביטול, התובע, מכר לנתבעים מוצרים שונים ממחסנו, בהתאם לצרכי הנתבעים. הלכה למעשה, התובע ייתר את הצורך של הנתבעים בהחזקת מלאי (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 51 שו' 14-29). ועוד, אחד הספקים נהג לספק לחנות הנתבעים סחורה, אך חייב את התובעת 2 במקום את הנתבעים (ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 51 שו' 35-36 ועמ' 52 שו' 1-2). לא זו אף זו, התובע השתתף באופן אקטיבי ביותר בפן השיווקי של חנות הנתבעים, כש בחודש אפריל 2015 התובע הפיק ביחד עם הנתבעים פלאייר שיווקי (ראו: נספח ו' 1 למוצג ת/4). יתרה מכך, בחודש מאי 2015, התובע השתתף במימון הפרסום ביחד עם הנתבעים (ראו: נספח ד ' למוצג ת/4) . לא נעלם מעיניי, כי באותה הזדמנות התובע פירסם גם את עסקו הוא (ראו: עמ' 55 לפרוט' הנ"ל, שו' 8-15) . אך עדיין הדברים מלמדים על מעורבותו של התובע בקידום חנות הנתבעים. התובע עזר ל נתבעים בפרסום הפלאיירים שלהם גם כשהוא לא היה שותף להפקתם [ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 55 שו' 34-35]. התובע השתתף במימון פרסום בעיתון לדוברי רוסית [ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 55 שו' 26-29]. גם בפרסומות שבהן התובע לא השתתף מבחינה מימונית, מוצרי הפרסו מת השונים הובאו לעיונו המקדים על ידי הנתבעים על מנת שיוכל לחוות את דעתו [ראו: פרוט' 24.09.19 עמ' 55 שו' 30-33]. בנוסף, התובע רשם את החנות באתר "גרופון" על מנת להגדיל את מכירות הנתבעים (ראו: פרוט' 13.02.2018 עמ' 18 שו' 4-5).

לאור כל האמור, אין בידי לקבל את הטענה כי התובעים הפרו את הוראת סעיף 4.5 בהסכם.

יש לדחות את טענת הנתבעים גם בכל הנוגע להפרת סעיף 4.6 בהסכם. הסעיף קובע כי: "על מנת לסייע לזכיין בקידום העסק ובשמירה על הסטנדרטים הגבוהים הנהוגים בו, לרבות בכל הנוגע לאיכות השירות ומקצועיותו, תהיה רשאית החברה להפעיל מערך בקרה, בין היתר באמצעות הפעלת לקוחות סמויים בעסק". עינינו הרואות, כי הסעיף מקנה לתובעת את הזכות להפעיל את המערך כאמור, ואינו מטיל עליה חובה באותו הקשר. בסעיף נאמר במפורש, כי החברה (התובעת) "רשאית" להפעיל סוכנים ומערך בקרה. יתרה מכך, הנתבעים העלו את הטענה על דרך הסתם. הם אינם מסבירים כיצד הדבר הקים להם את הזכות לבטל את ההסכם באופן חד צדדי.

עוד בנושא ההפרות, הנתבעים טענו כי התובעים הפרו את הוראת סעיף 9.2 בהסכם, בכך שהם לא סיפקו לנתבעים ספר נהלים. אף בטענה זו לא מצאתי כל ממש. הסעיף אומר כי: "החברה תצייד את הזכיין בספר נהלים". סבורני כי לא ניתן להלום קביעה, לפיה אי מתן ספר נהלים מצדיק ביטול חד צדדי להסכם, ובמיוחד כשלא טרחו הנתבעים לתת הזדמנות לתובעים לתקן הפרה מעין זו.

מהמקובץ לעיל עולה, כי אין מנוס אלא מלקבוע כי ביטול ההסכם על ידי הנתבעים, נעשה שלא כדין. הדבר שקול להפרת ההסכם על ידי הנתבעים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 246/79 הוועד הציבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, י רושלים נ' משה ספדיה, (11.03.80): "...אין אדם יכול לבטל חוזה אם אינו רשאי לעשות כן על-פי דין או על-פי החוזה עצמו. "ביטול שלא כדין" אינו אלא הפרה, היינו סירוב שלא כדין למלא התחייבויות שעל-פי החוזה. ואילו החוזה עצמו שריר וקיים, שאלמלא כן כיצד אפשר לתבוע את אכיפתו ..."

זכות הביטול טומנת בחובה סיכון אינהרנטי, שבמידה ובית המשפט או ערכאה שיפוטית אחרת (בוררות וכו') תמצא שהביטול ההסכם היה שלא כדין, המבטל מסתכן בכך שיראו בו כמפר את ההסכם באופן רטרואקטיבי [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו,מהדורה רביעית, 2019) עמ' 448 ].

בנדון דנן, הוכח כי הנתבעים הפרו את ההסכם, וממשיכים בהפרתו מאוגוסט 2016 ועד עצם היום הזה .

ההפרות כאמור, הן הפרות יסודיות לכל דבר ועניין. ודוק, הנתבעים, על אף היקף סיכומיהם הרחב וחוסר הריסון בהעלאת טיעוניהם, תוך התעלמות מוחלטת מהכלל האוסר על הרחבת חזית, הנתבעים לא טענו כי ההפרות הנטענות על ידי התובעים אינן הפרות יסודיות הן, הם אך טענו כי הוראת סעיף 20.4.1 קובעת הפרות באופן גורף ואין לתת לה כל תוקף.

מכל מקום, ומאחר ודנתי עד כה בכלל טענות הנתבעים, לגופן, חרף הרחבות החזית, אמשיך לדון אף בטענה זו לגופה.

הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) כ"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה". משמע, הפרה יסודית יכול שתהא הפרה מן הדין או הפרה מוסכמת אשר הצדדים הסכימו שתוגדר כיסודית.

בנדון דנא, ענייננו בהפרה יסודית שנקבעה בהסכם. בהתאם להסכם, אי ביצוע תשלום מהתשלומים המגיעים מהזכיין לפי ההסכם, על נספחיו, מהווה הפרה יסודית מצד הזכיין (ראו: סעיף 20.3.4 להסכם).

הנתבעים לא טענו כי סעיף 20.3 להסכם קובע תנייה גורפת. יתרה מכך, "בית המשפט אינו מוסמך לבטל תני ה גורפת של פיצויים מוסכמים אלא לכל היותר להפחיתה, שכן זו – ורק זו – הסמכות הנתונה לו בחוק. לעניין זה, אין נפקא מ ינה על אלו הפרות מחילה עצמה התניה הגורפת ומה שיעור הפיצויים שנקבע בה. אכן, בית המשפט העליון שב והבהיר שלסעיף 6 לחוק התרופות, שהוזכר לעיל, אין כל נגיעה לעניין פיצויים מוסכמים" [ראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים - התרופות (2009) 511-512] .

משהפרו הנתבעים את סעיף 20.3.4 בהסכם, התובעים זכאים לפיצוי מוסכם בסך של 150,000 ₪ בתוספת מע"מ, לפי סעיף 20.2 להסכם ולפי סעיף 3.19 לנספח א' להסכם.

התובעים גם עותרים לקבלת פיצוי נוסף בסך של 15,000 ₪ בגין התוספת לסכום הפיצוי המוסכם, כאמור בסעיף 5.14.3 להסכם (הערה: סכום הפיצוי המוסכם בגין הפרת סעיף אי התחרות תוקן בנספח א' להסכם, בסעיף 3.4).

הנתבעים אף הפרו את הוראת סעיף 20.4.1.7 בהסכם. סעיף זה קובע כי איחור הנתבעים במסירת החזקה בחנות ובעסק לתובעת ו/או למי מטעמה, מהווה הפרה יסודית ומזכה את התובעת בפיצוי יומי בסך של 800 ₪ בתוספת מע"מ, לא יאוחר משבעה ימי עסקים מיום קבלת הדרישה בכתב מהתובעת [ראו: סעיפים 20.4 ו- 20.4.3 להסכם וסעיף 3.20 לנספח א' להסכם (להלן – פיצוי יומי)].

טענת הנתבעים כי סעיף 20.4.1 קובע הפרות יסודיות באופן גרף ועל כן אין לתת לסעיף כל תוקף, דינה להידחות, מהנימוק שהבאתי לעיל.

בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים (תרופות)], הצד הנפגע מהפרת ההסכם זכאי לתבוע, לפי שיקול דעתו ו בכפוף להוראות החוק, פיצויים, אכיפה או ביטול ההסכם. שילובן או צירופן של התרופות נתון לשיקול דעתו הבלעדי של הנפגע, בכפוף למספר סייגים, לדוגמה, אין לצרף תרופות סותרות כגון פיצויי הסתמכות וגם פיצויי קיום, כמו כן, אין לאפשר כפל תרופה בגין אותו ראש נזק.

על פי סעיף 20.2 להסכם , הצדדים העריכו את גובה הפיצוי כסביר בהתחשב בנזק הצפוי בגין אותה הפרה. יתרה מכך, הוסכם על הצדדים, בסעיף 20.3.16, כי כל הפרה תיחשב להפרה יסודית כאמור בסעיף 20.2 אם הנתבעים לא יתקנוה תוך 14 ימים ממתן התראה מצד התובעים הדורשת את תיקון ההפרה.

כאמור, בנוסף לפיצוי המוסכם, התובעים דורשים פיצוי יומי.

עוד טענו התובעים, כי לפי סעיף 20.4.2 להסכם, יש להוסיף, הן לפיצוי הגלובלי והן לפיצוי היומי, סכום השווה לריבית המקסימאלית למשיכת יתר הנהוגה באותה עת בבנק בו מתנהל חשבון החברה. כמו כן, הריבית תחושב על פי שער הדולר היציג הגבוה ביותר בתקופת האיחור בתשלום. בסיכומיהם התובעים דרשו הפרשי הצמדה וריבית, מבלי להפנות להסכם.

משמע, בפנינו דרישה לשני פיצויים מוסכמים. כעיקרון, ובכפוף להגבלות מסוימות שעמדתי על חלקן לעיל, אין מניעה למתן סעד כמבוקש, בכפוף לכך שאפשר לבודד את הפיצויים המוסכמים המבוקשים לראשי נזק שונים.

בסעיף 12 לסיכומי התובעים, נטען כי כל פיצוי נקבע בנפרד, מתוך ראיה משותפת להמשך עבודה משותפת בין הצדדים ו על מנת להימנע מסכום פיצוי גדול יותר שנגזר משלל ההתחייבויות בין הצדדים. התובעים מוסיפים וטוענים , כי פיצויים מוסכמים יכולים לדור בהרמוניה תחת אותו הסכם. התובעים מסתמכים על ע"א 4630/04 קניונים נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ, (13.12.06) (להלן - פס"ד קניונים) וע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, (04.12.91) (להלן – פס"ד חורי). עוד לטענתם, בית המשפט ייטה לא להתערב בסעיפי פיצוי מוסכם, למעט במקרים קיצוניים וחריגים. התובעים מסתמכים בעניין זה על ע"א (ת"א) 32821-09-18 סינדי צימרינג נ' צביה ארצי, (26.03.19) (להלן – פס"ד סינדי).

מנגד, הנתבעים טוענים כי סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות) מונע מהתובעים לתבוע לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) [ככל הנראה, הנתבעים התכוונו לסעי פים 10-14 לחוק החוזים (תרופות)].

עוד לטענת הנתבעים, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות), תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא אבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת ההסכם. על כן, לשיטת הנתבעים, הוראת סעיף 20.4 בהסכם היא חסרת תוקף.

עוד לשיטת הנתבעים, על בית המשפט להתערב בסכום הפיצויים המוסכמים, משנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה.

כעיקרון, "נראה שאין כל מניעה מלצרף לתביעה שעניינה פיצויים מוסכמים תביעה לפיצויים בלא הוכחת נזק מכוח סעיף 11 לחוק החוזים (הכוונה לחוק התרופות), ואף לפיצויים מוסכמים נוספים הקבועים באותו חוזה – ובלבד שנשמר הסייג השולל כפל תרופה ..." [ראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים - התרופות (2009) 519-523]. עיקרון זה אף נקבע בפסק דין קניונים וכן בפס"ד חורי, אליהם הפנו התובעים.

האם הפיצוי היומי והפיצוי המוסכם מתייחסים לנזקים חופפים. התובעים לא הצליחו להצביע על העדר חפיפה בין הנזקים (סוגי הנזקים, להבדיל מכימות והוכחת הנזק) . על כן, אין מקום להעניק לתובעים גם את הפיצוי המוסכם וגם את הפיצוי היומי.

באשר להתערבות בית המשפט בגובה הפיצוי המוסכם, שוכנעתי כי הנסיבות דנן אינן נמנות על המקרים הקיצוניים בהם בית המשפט ייטה להתערב בפיצוי המוסכם.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את תביעת התובעים לקבלת הפיצוי המוסכם בסך 165,000 ₪ בצירוף מע"מ.

דרישת התובעים לקבלת פיצוי יומי, דינה להידחות.

מתן צו לאכיפת תניית אי תחרות במשך 24 חודשים:

התובעים טוענים, כי הנתבעים הפר את סעיף 14.1 להסכם, שמתוקפו כל מידע שהתובעים העבירו לנתבעים הינו סוד מסחרי. להלן לשון הסעיף:
"14.1 הזכיין מצהיר ומאשר בזה, כי הוא מודע לכך, כי כל המידע והידע אשר יתקבל בידיו מהרשת ו/או מהחברה ו/או מידי מי מטעמו, לרבות מנהליה, נציגיה, עובדיה, סוכניה, זכיינים אחרים, חברות קשורות וספקים ובעלי מקצוע הנמצאים בקשרי עבודה עם החברה ו/או עם הרשת, שייך לחברה בלבד, הינו סוד מסחרי והושג בהשקעה עצומה ובמאמצים רבים, הוא יימסר לזכיין אך ורק לצורכי שימוש במסגרת העסק בתקופת הזיכיון, ולא לכל צורך אחר." ( ההדגשות הן של הח"מ ו אינן במקור)

מעיון בנוסח הסעיף, השימוש בסודות המסחריים נועד לצורכי השימוש במסגרת החנות בתקופת הזיכיון. אולם, אין די בעצם העובדה כי בהסכם נרשם "סוד מסחרי" כדי לקבוע, משפטית, כי אכן ענייננו בסוד מסחרי (ראו: מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002) עמ' 607-609). אסביר, במסגרת חופש החוזים, הצדדים להסכם פלוני רשאים להתנות על הגדרת שמירת הסוד כסעיף המקנה לצד הנפגע זכות להפרה יסודית. ברם, שונה הדבר כאשר בהסכם מגדירים הצדדים מידע כסוד מסחרי. לסיווג מידע כסוד מסחרי יש השלכות מרחיקות לכת במשפט, במיוחד כאשר הסוד המסחרי יכול להשפיע על זכויות יסוד אחרות כגון חופש העיסוק. יפים לעניין זה דבריו של מ. דויטש:

"...גם רשימת לקוחות יכול שתהיה סודית, ועשוי שתעניק יתרון מסחרי למי שיודע אותה. הבעיה טמונה במדיניות המשפטית הראויה. החשש הוא מפני פגיעה בלתי-סבירה בחופש העיסוק ובחופש התחרות. המאבק על רכישת הקשר העסקי - עם לקוחות, ספקים ואחרים - הוא תמצית התחרות, וחסימת הגישה לשוק בנושא זה, בפני אחרים, מטילה מגבלה בעייתית. החשש הוא שייעשה שימוש בדיני סודות המסחר, על-מנת למנוע שידול לגיטימי של לקוחות [...] על-כן, רק כאשר רשימת הלקוחות או הספקים נושאת עמה את מטען הסודיות הדרוש, לאחר בדיקה הולמת, יש מקום לספק הגנה לרשימה במסגרת [דיני סודות המסחר]. במקרים אחרים, המשמעות של הקניית הגנה עלולה להיות יצירה פסולה של חיוב להימנע מתחרות." [ראו: מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002) עמ' 224-225]

בענייננו, התובעים מבקשים כי כל המידע שהם העבירו לנתבעים יכנס להגדרת סוד מסחרי. על כן, בית המשפט נדרש לבחון את טיב המידע שהועבר לנתבעים על ידי התובעים. עולה מחומר הראיות כי רוב המידע שהועבר לנתבעים, הינו מידע מסוג רשימות ספקים, מידע בדבר עלות רכישה מול מכירה וכו'. על פי ההלכה, רשימות ספקים ו/או לקוחות, יכולות להיכנס בגדר סוד מסחרי. אולם, האינטרס הציבורי, מחייב את בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לבחון את מהותה של רשימת הספקים ו/או הלקוחות. על כן, על הצד המבקש כי מידע פלוני יכנס לגדרו של סוד מסחר עליו להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בחוק [ראו: ע"א 10545/09 מרדכי בטאן נ'INC 1988 INTEGRA MICROSYSTEMS , (01.03.12)].

התובעים, מבקשים כי יינתן צו המורה לנתבעים להפסיק את עיסוקם, בין כעובדים ובין כעצמאיים בתחום עסקי המזון והציוד הנלווה לחיות. התובעים, מבססים את טענתם על סעיפי אי התחרות בהסכם.

סעיף 5.14 להסכם, על תתי סעיפיו, מחייב את הנתבעים שלא לעסוק בתחום מוצרי המזון לחיות בין כמעסיקים וכעצמאיים. מעבר לכך, סעיף זה אוסר על בני משפחתם של הנתבעים מלעסוק בתחום המזון לחיות. כמו כן, הסעיף אוסר על הנתבעים להיות בעלי עניין או אינטרס בין במישרין ובין בעקיפין בגוף העוסק בתחום. בהתאם לסעיף האמור, הנתבעים גם מנועים מלעסוק בתחום המזון לחיות לאורך תקופת ההסכם ועד ל- 24 חודשים אחר סיומו.

הנתבעים טוענים, כי סעיף זה, מהווה דוגמה מובהקת של תניה מקפחת בחוזה אחיד המנוגדת לתקנת הציבור. כמו כן, הנתבעים גורסים, כי סעיף זה חותר תחת חוק יסוד: חופש העיסוק ודינו להתבטל. הנתבעים מסתמכים על ע"ע (ארצי) 164/99 דן פרומר - רדגארד בע"מ, (04.06.99) לפיו, על מנת שבית המשפט יאכוף תניית אי תחרות, על הטוען לכך לעמוד ב ארבעה מבחנים: (1) קיומם של סודות מסחריים שיש חשש כי העובד יחשוף אותם; (2) העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות זו; (3) העובד קיבל הכשרה מיוחדת תמורת התחייבותו לעבוד תקופה מסויימת; (4) העובד הפר הפרה חמורה את חובת תום הלב המוטלת עליו. זאת ועוד, בית המשפט יאכוף תניית אי תחרות בין עובד למעביד רק כאשר אינטרס אי התחרות הינו אינטרס לגיטימי של המעביד [ראו: ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' משה סער, (28.08.00)]. לשון אחר, תניית אי תחרות צריכה להיות מידתית להגנה הדרושה על מנת לשמור על האינטרס הלגיטימי של המעביד.

הנתבעים טוענים, כי יש להפעיל את אותן הדוקטרינות בשינויים המחוייבים למערכת היחסים בין זכיין לבין נותן הזכיינות. הנתבעים מסתמכים על ת"א (מרכז) 23759-07-13 אורי שלמה ברנע נ' ארז גור, (07.08.18).

תניות אי התחרות התפתחו בפסיקה בקןנטקסט של יחסי עובד מעביד, אולם אותן הלכות יחולו גם על התחייבויות עסקיות חוזיות רגילות בכלל [ראו: ה"פ (חי') 2492-04-14 אמיתי אלומה ואביגיל החזקות בע"מ נ' אג'יילספרקס בע"מ, (17.10.14)]. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר ב הסכמי זיכיון, בהם לרוב, מטבע הדברים יש פערי כוחות גדולים בין הצדדים. ודוק, כאשר בית המשפט בא לבחון תנית אי תחרות שאינה במסגרת יחסי עובד מעביד, עליו לבחון את טיב ההתקשרות החוזית תוך כדי שהוא לוקח בחשבון את פערי הכוחות בין הצדדים [ראו: ע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן, (21.09.99)].

תניות אי תחרות נמצאות באופן אינהרנטי בקונפליקט בין שתי זכויות יסוד, חופש העיסוק והאינטרס הציבורי לעידוד תחרות בשוק , אל מול חופש החוזים וזכות הקניין של המעביד. על פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט יאכוף תנית אי תחרות ככל שהיא שומרת על אינטרס לגיטימי של המעביד/צד להסכם. בעניין זה, אינטרס המעביד/צד לחוזה להגבלת התחרות, כשלעצמו, אינו אינטרס לגיטימי ובית המשפט לא יאכוף את התניה המבוקשת. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא (בדימ') אהרון ברק בע"א 6601/96AES System Inc. נ' סער, (28.08.00):

"הנה-כי-כן, הטעמים שעמדתי עליהם מצדיקים את דרך הביניים, שלפיה באיזון הכולל, חופש העיסוק גובר כאשר מנגד עומד אך האינטרס של המעביד לאי-תחרות, ואילו חופש החוזים גובר כאשר לצדו עומד אינטרס לגיטימי של המעביד, כגון אינטרס "קנייני" או "כעין קנייני" של המעביד. נמצא, כי הגבלת התחרות "כשלעצמה" - הגבלה "ערומה" שאינה מגנה על אינטרס המעביד מעבר לאינטרס אי-התחרות - אינה מגנה ככלל על "אינטרס לגיטימי" של המעביד. היא נוגדת את טובת הציבור, והיא תיפסל בגדריה של "תקנת הציבור". לעומת זאת הגבלת תחרות הבאה להגן על אינטרסים של המעביד בסודות מסחריים, ברשימת לקוחות, במוניטין וכיוצא בהם על "אינטרסים לגיטימים" של המעביד, וככלל היא אינה נוגדת את תקנת הציבור. איזון כולל זה נעשה כולו בגדריה של "תקנת הציבור", והוא מעוצב על-ידי שיקולים של "תקנת הציבור"."

בענייננו, דין בקשת התובעים לאכיפת תניית אי תחרות להידחות. מחומר הראיות עולה, כי רוב המידע שהועבר לנתבעים כלל רשימת ספקים, מוצרים מקודדים ומחיריהם. על פי ההלכה רשימת ספקים תהווה סוד מסחרי רק אם יוכח כי דרוש מאמץ מיוחד להשיגה ו באותם מקרים שיש ערך מוסף ברשימת הספקים מלבד חיסכון בזמן [ראו: ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, (16.02.00)]. בנוסף לכך, על בית המשפט לאבחן אם הצדדים להסכם עובדים על אותו "פלח שוק" או שמא עוסקים הצדדים באותו ענף. במקרה שלפנינו לא הוכח שהם מתחרים על אותו פלח שוק [ראו: ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ - פודליין בע"מ, (19.09.02)]. זאת ועוד, על בית המשפט לבחון אם הספקים שברשימה האמורה מספקים לכל השוק או שיש ייחודיות כלשהי בסחורתם המקנה לתובעים יתרון על אחרים [ראו: ע"ע (ארצי) 62/08 לבל דוד - חברת הדקה ה-90 בע"מ, (27.12.09)]. עולה מהאמור, כי במקרה שלפנינו, אין לתניית אי התחרות אינטרס לגיטימי העומד בפני עצמו וכל עניינה הוא הרחקת שחקנים מהשוק בניגוד לתקנת הציבור, על כן, אני מורה על ביטולה של תניית אי התחרות.

צו מסירת החזקה בחנות צו הרחק על כל תכולתה כפי שהייתה במועד הביטול ו צו האוסר על הנתבעים להיכנס לחנות והוצאת כל מיטלטלין ו/או חפץ ואו סחורה ממנה:

התובעים מבקשים מבית המשפט לתת צו המורה על העברת החנות, על כל תכולתה (כפי שהייתה במועד הביטול החד צדדי ) לחזקתם, בהתאם להוראות סעיף 22 (על תתי סעיפיו). בנוסף, התובעים עותרים למתן צו שיאסור על הנתבעים להוציא מהחנות כל חפץ ו/או מיטלטלין ו/או סחורה. בד בבד, התובעים מבקשים מבית המשפט שייתן צו האוסר על כניסת הנתבעים לשטח החנות.

לאור הוראותיו המפורשות של ההסכם, דומה כי יש לקבל את דרישת התובעים בהקשר זה. בסעיף 22 להסכם נקבע במפורש, כי: "עם סיומו של הסכם זה ו/או של תקופת הזכיון מכל סיבה שהיא (להלן בסעיף זה: "מועד הסיום"), לרבות מחמת הפרת הסכם ו/או ביטולו טרם מועד סיומו, יסתיימו כל זכויות הזכיין שלפי הסכם זה ו/או כל זכויותיו בעסק, לאלתר ". זאת ועוד, בהתאם לסעיף 22.2, הוסכם על הצדדים כי: " מיד עם סיום ההסכם ו/או ביטולו מכל סיבה שהיא, לרבות מקום שעילת הביטול שנויה במחלוקת בין הצדדים, יחולו ההוראות הבאות:

"22.2.1 הזכיין מתחייב לפנות לאלתר את הנכס ולפעול למסירת החזקה בו לחברה ו/או למי מטעמה ו/או למי שהיא תורה, במצב תקין וראוי להפעלתה. כל תכולת הנכס, לרבות מלאי, ריהוט, ציוד, מחשבים וכו', יוותרו בחנות ויועברו לבעלותה ולחזקתה של החברה. לא יפנה הזכיין את הנכס לאלתר כמתחייב, ייחשב כמסכים, מראש, להוצאת צו שיפוטי, ובכלל זה צו מניעה, האוסר עליו להיכנס לנכס, לא כל שכן להפעילו, והאוסר עליו להוציא כל פריט מהנכס, ובכלל זה ריהוט, ציוד וכל פריט אחר הנמצא בעסק.

22.2.2 הזכיין יחדל לאלתר מניהול העסק ומכל מעורבות בקשר עם העסק, ולא ייכנס עוד לשטח הנכס ו/או יוציא ממנו ציוד ו/או פריט כלשהו, אלא אם כן נעשה הדבר לפי דרישה ו/או אישור מפורש וכתוב מהחברה ".

יתרה מכך, בסעיף 22.6 להסכם נקבע, כי: "במקרה ותופסק תקופת הזכיינות כאמור לעיל ומכל סיבה שהיא ובמידה וכל תכולת המושכר בה פועל הזכיין תמסר לידי המזכה כאמור לעיל, שווי תכולת המושכר ביום המסירה למזכה ו/או תפיסת המושכר על ידה תהווה זכות לטובת הזכיין בהתאם להערכת שווי שתעשה ע"י המזכה [שווי סחורה לפי מחיר שוק ומטלטלין משומשים עפ"י שווים בעת הרכישה והפחת שרשויות המס מזכות בגינן] והערכתה זו של המזכה לא תהיה במחלוקת והזכיין מצהיר כי מסכים לכך ומראש. עוד מסכים הזכיין כי זכות זו העומדת לו מכוח ס' זה למזכה יהא עליו זכות עכבון וקיזוז כנגד כל חוב בה חב ו/או יחוב הזכיין למזכה ו/או לספקי הזכיין."

לאור הוראותיו המפורשות של ההסכם, ומשבחרו הנתבעים להפסיק את הזכיינות, באופן חד צדדי, אני מקבלת את תביעת התובעים גם בהקשר זה ומורה לנתבעים למסור לחזקת התובעים, את החנות על כל תכולתה. כמו כן, נאסר בזה על הנתבעים להוציא כל חפץ ו/או סחורה ו/או מיטלטלין מן החנות ונאסר עליהם להיכנס לשטח החנות ללא אישור מפורש מטעם התובעים וזאת בהתאם לסעיף 22.2.2 להסכם.

מתן צו להמצאת ספרי חשבונות:

הנתבעים הפסיקו לשתף את התובעים בכל מידע עסקי הקשור לחנות, לרבות ספרי החשבונות שלהם. כתוצאה מהאמור, התובעים לא יכלו לגבש את גובה הפיצויי שיגיע להם לשיטתם על פי ההסכם. מכאן, נתקבלה בקשת התובעים למתן היתר לפיצול סעדים, הכל כמפורט קודם.

משנקבע כי הנתבעים ביטלו את ההסכם שלא כדין, ובהינתן העובדה כי הנתבעים ממשיכים להפעיל את הח נות תוך התעלמות מוחלטת מהוראות ההסכם, אין מנוס ממתן הצו למתן החשבונות כמבוקש.

על כן, בית המשפט מורה בזה לנתבעים להמציא לתובעים את ספרי חשבונות החנות החל מחודש אוגוסט 2016 ועד להעברת החנות לחזקתם של התובעים. למען הסר ספק, הצו הניתן הינו אך ורק בקשר לחנות במתחם "I WAY", קריית אליעזר.

במאמר מוסגר ומעבר לנדרש, גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי הנתבעים ביטלו את ההסכם כדין, עדיין אין הדבר מקנה להם את הזכות להתעלם מההסכם. במה הדברים אמורים?

ביטול הסכם בשל הפרה של אחד הצדדים, מוביל לביטול המחויבויות הראשוניות שלו, אך לא המחוייבויות המשניות שבהסכם. על כן, גם אילו ביטול ההסכם היה כדין, עדיין אין בכך כדי לבטל את התחייבותיותיהם להעביר את החזקה בחנות לידי התובעים או כל התחייבות אחרת הנוגעת לסיום ההסכם. דבר זה מקבל משנה תוקף בענייננו, מאחר והתובעים, לאחר הודעת הביטול, פנו לנתבעים וביקשו להפעיל את סעיף 22.2 להסכם. טענת הנתבעים כי בשל ביטול ההסכם עקב הפרת התובעים יש לראות את ההסכם האמור כבטל מעיקרו, דינה להידחות [ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (דין, נבו, מהדורה רביעית, 2019), עמ' 450-451 ].

חיוב בגין תמלוגים חלקיים בסך 55,147 ₪:

משהוכח כי הנתבעים לא העבירו את מלוא סכום התמלוגים שהגיע לתובעים עד לחודש 12/2016, הרי שיש לקב ל את התביעה בתשלום ההפרש הנטען על ידי התובעים, וזאת בסך של 39,147 ₪ (סכום הכולל מע"מ), נכון למועד הגשת התביעה.

באשר לדרישה לתשלום הסך של 16,000 ₪ (ההשלמה ל- 55,147 הסכום הנתבע), משציינו התובעים כי סכום זה מבוסס על הערכה בלבד, משלא קיבלו לידיהם את ספרי החשבונות לחודשים ינואר-פברואר 2017, הרי שאין מקום לפסיקת סכום זה בשלב זה, ובפרט משניתנה לתובעים האפשרות לקבל את ספרי החשבונות ולהגיש תביעה, על יסוד ההיתר לפיצול סעדים.

פיצויים יומיים עד אשר הנתבעים יתקנו את הפרותיהם השונות:

לבסוף, התובעים הוסיפו וביקשו כי ייפסק להם פיצוי יומי בסך של 800 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, החל ממועד הגשת התביעה ועבור כל יום שבו הנתבעים לא מתקנים את הפרותיהם השונות. התובעים מסתמכים בבקשה זו על סעיף 20.3.4 להסכם. להלן לשון הסעיף:

"20.4.3 במידה ומדובר בהפרה מתמשכת, רשאית החברה לדרוש פיצוי מוסכם בגין כל יום בו נמשכת ההפרה כאילו מדובר בהפרה נפרדת ו/או לראות בכל הפרה כהפרה נפרדת המזכה בפיצוי מוסכם נפרד כאמור לעיל, הכל לפי הענין והקשר הדברים."

כבר עכשיו אציין שאין בידי לקבל טענה זו. התובעים עותרים מחד, לקבלת החזקה בחנות על כל תכולתה ומאידך, הם עותרים לחיוב הנתבעים בתיקון הפרותיהם על פי ההסכם, שהסתיים כבר עם קבלת הסעד של מסירת החזקה כאמור. לאור הדרישה למסירת החנות ותכולתה לידיהם, התוב עים מבקשים מכללא לסיים את ההתקשרות החוזית מול הנתבעים. אין הדין ואין הדעת יכולים ליישב את שני הסעדים הסותרים בכפיפה אחת. יתרה מכך, חלק מסעד זה (מאז הגשת התביעה ועד היום) כבר נדחה במסגרת הדיון בפיצוי המוסכם כמפורט לעיל. החלק הנוסף, מהווה למעשה סעד תיאורטי, לפיו התובעים עותרים לקבלת פיצוי בגין הפרה העלולה להיות ממתן פסק הדין ועד למסירת החזקה.

לסיכום

לאחר שאמרתי כל אלה, אני מחייבת את הנתבעים כדלקמן:

לשלם לתובעים פיצוי מוסכם בסך של 165,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 26.1.2017 ועד היום .
לשלם לתובעים סך של 39,147 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום.
להמציא לידי התובעים העתק נאמן למקור של ספרי החשבונות של החנות החל מאוגוסט 2016 ועד להעברת החזקה בחנות לידי התובעים. כמו כן, הנתבעים לא יוציאו מהחנות כל חפץ ו/או מיטלטלין ו/או סחורה, ללא אישור מפורש לכך מהתובעים.
הנתבעים לא יכנסו לשטח החנות ללא אישור מפורש לכך מהתובעים.
הנתבעים ימסרו את החנות על כל תכולתה, לחזקת התובעים, בתוך 30 ימים מהיום.
הנתבעים ישאו בהוצאותיהם המשפטיות של התובעים, לרבות שכר טרחת עורך דין, וזאת בסך של 2 0,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז אדר תש"פ, 12 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.