הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 44230-08-16

התובעים

.1 האני טנוס
.2 עו"ד נזאר טנוס - חברת עורכי דין

נגד

הנתבעת
רולא סבאח

פסק דין

לפני תביעה כספית לתשלום סך 150,000 ₪.

הסעד הנתבע נוגע רק לנזק לא ממוני קרי עוגמת נפש שנגרמה לתובעים כפי שהצהיר התובע 1 (להלן:"התובע") לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.17 כשהוא ממקד את הנזק והסעד הנתבע בעוגמת הנפש שנגרמה כתוצאה מכך שרואת החשבון שלו ושל התובעת 2 , אשת אמונו היא הנתבעת, פעלה כנגדו בכך שהלכה לטענתו מיוזמתה לתת עדות במשטרה אשר תומכת בגרסת צד ג' (להלן:"עג'לוני") המאשים אותו במעשים ומחדלים שלא כאן המקום לפרטם.

התובע הדגיש כי הוא עוה"ד ידוע ומומחה בתחומו אשר בו ובמשפחתו לא דבק רבב ולכן פעולת הנתבעת פגעה בו באופן מיוחד כשבעניינו התנהלו חקירה והליך פלילי שכפי הנראה הסתיימו (לאחר תום פרשת הראיות בתיק כאן) בהסדר שלפחות מבחינת התובע, מניח את הדעת.

התובע הגיש מעין תצהיר/חוות דעת של עוה"ד ורואה החשבון מר טארק בשיר המעידים על חובותיו של רואה חשבון כלפי לקוחותיו ומדגיש כי הנתבעת לא הגיעה למשטרה בעקבות בקשתה של האחרונה אלא התנדבה לבוא להעיד לבקשת אותו עג'לוני.

הנתבעת מאשרת שפעלה כרואת החשבון של התובעים וטוענת כי הגשת תביעה זו כנגדה היוותה אמצעי לח ץ על מנת למנוע ממנה להעיד כנגד התובע 1 באותו הליך פלילי שנפתח כנגדו. בין לבין התקיימה גם חקירה בעקבות תלונתה כנגד התובע על הטרדתה כעדה.
הנתבעת טוענת כי לא התנדבה אלא היא זומנה לתת עדות במשטרה ומשכך פעלה על פי חובתה החוקית ו זאת על פי בקשת המשטרה בעקבות עדותו של עג'לוני, בעדות שמסרה בחקירתה במשטרה אין משום הפרת חובת אמון או סודיות כלפי התובע ולמעשה התובע חוטא כאן בהטרדת עד.

הנתבעת מפנה לכך כי תלונה שהגיש התובע 1 בלשכת רואי החשבון נדחתה. הנתבעת טוענת כי התובעת 2 איננה בעלת זכות תביעה בהליך כאן והיא חברה שלא רק שאיננה נושאת את שם התובע 1, היא גם לא בבעלותו ואין לה זיקה לתביעה.

כתבי הטענות מתפרשים על פני עמודים רבים, הלכה למעשה התיק פשוט מאד ואיננו עוסק כלל בכל הפרשה "הפלילית" לרבות העדויות, המסקנות, אופן ומהות ההליכים והדרך בה הסתיימו.
למעשה המחלוקת העובדתית מתמצית בשאלה האם הנתבעת הלכה למשטרה מרצונה או על פי בקשת הלקוח אז מר עג'לוני (ב אותו פרק זמן שגם התובע היה לקוח שלה ) או שהמשטרה היא זו שזימנה אותה למתן העדות.
אשר למחלוקת המשפטית, זו מתמצית בשאלה האם פעלה הנתבעת שלא כדין עת העידה במשטרה בנסיבות שיוכחו ("ב התנדבות" או על פי דרישת המשטרה) והאם נפל דופי בכך שלא התפטרה מידית מהטיפול בתיקי התובעים.

הנזק כאמור הוא נזק בלתי ממוני המתמ צה בעוגמת נפש או פגיעה בשם הטוב (אך לא מדובר בתביעת לשון הרע, לא התקיים דיון בשאלת קיומו של פרסום לשון הרע וקיומן של הגנות על פי דיני לשון הרע).

דיון

פרק הדיון צריך להיפתח בכלל הברור והידוע על פיו המוציא מחברו עליו הראיה כלומר על התובעים להוכיח א ת גרסתם העובדתית, להצביע על עילת תביעה ולשכנע כי המצב המשפטי מאפשר את קבלת תביעתם.

היות ולכל אורך הדרך (ובפועל בהסכמת הצדדים) הקפדתי שלא להיכנס לפרטי הפרשה/ות, לממצאי ומסקנות צדדי ג' לרבות המדינה, לטענות התובע כנגד מה שהוטח נגדו בחקירות ובהליכים השונים והיות וכל אלו הם בגדר רקע בלתי נחוץ לצורך ההכרעה ב שאלות שבמחלוקת, לא אשנה מגישתי גם בפסק דין זה.

הפן העובדתי

שאלה עובדתית אחת ויחידה עומדת כאן להכרעה, האם הוכח שהנתבעת התייצבה בתחנת המשטרה מבלי שזומנה ע"י המשטרה כדי לתת עדות בפרשה? שאלת משנה, האם לאחר מתן העדות, המשיכה לתת שירות לתובעים או שמא דאגה להעביר את הטיפול בענייניהם לאחר?

כאן יש לומר ומיד, תחושתו הסובייקטיבית של התובע 1 כמי שנבגד ע"י נותן שירות ולא סתם שירות אלא כזה הכפוף לנהלי אתיקה, מובנת לחלוטין. מדובר בתחושה הנובעת מכך ש"איש סוד" , אדם המטפל בעניינים רגישים ואמור לייצג לקוח, מוסר עדות כנגד אותו הלקוח ולמעשה מציג את הלקוח עירום ועריה בפני חוקרי המשטרה ואחר כך במשתמע אולי גם בפני בית המשפט והציבור.
אלא שתחושה סובייקטיבית היא דבר אחד, הפרת חובת אמון, התרשלות או פעולה שלא כדין היא דבר אחר ולעיתים כל אלו מתעמע מים נוכח צירוף ערב רב של נסיבות או עקב התקיימותה של אותה תוצאה בסופו של דבר, כך או אחרת.

לא פעם ולא פעמיים, כאשר מתנהלת חקירה פלילית ובמיוחד בעבירות חמורות של מרמה, שוחד, מיסים, הפרת אמונים וכיו"ב (ואינני מכוון כלל לפרשת הרקע כאן אלא לרמה העקרונית בלבד), מצריכה החקירה קבלת עדויות מאנשים הקרובים לנחקר, קרובים לו בעבודתו, בחייו האישיים וכיו"ב ובידי החוקרים סמכויות על פי דין לא רק לבקש לקבל עדויות אלא אף לבקש להחרים ולקבל עיון בחומר שבחיי היום יום נחשב לקודש הקודשים של עיקרון הפרטיות (חומרי מחשב, טלפונים סלולאריים, רשומות כלכליות, יומני פגישות, פנקסי קבלות ומה לא?). ברובם של המקרים אותה פגיעת בפרטיות היא פגיעה פסיבית כלומר רואה החשבון, נותן השירות, חברת הסלולאר, חבריו לעבודה של הנחקר וכן הלאה אינם באים מיוזמתם ואינם מביאים את המידע, הספרים והמחשבים ס תם כך על דעת עצמם אלא מצייתים להוראות וצווים שניתנו על פי דין.

הדין אגב, מפריד בין מקרים שהם ישנו חיסיון מוחלט (למשל עו"ד-לקוח) לבין מקרים אחרים בהם לחיסיון או לחובות הנאמנות יש בסיס אחר ועוצמה שונה (חיסיון בנק לקוח, חיסיון מכוח הסכם וכיו"ב).

ומן הכלל אל הפרט.

האם מסתבר יותר שהנתבעת זומנה לחקירה או שמא הגיעה מיוזמתה לתת עדות.

בשאלה זו, דרכו התובע קלה יותר. די לקרוא את הפתיח להודעתה הראשונה של הנתבעת במשטרה:

"אני הגעתי היום למשרדך בהמשך לבקשתו של המעסיק שלי מר פול עג'לוני....."

אם ההודעה הייתה נפתחת בניסוח אחר כגון "אני זומנתי על ידכם בהמשך ל..." היה פסק דין זה מסתיים בדחיית התביעה בשורה זו. כך גם היה קורה אילו הייתה הנתבעת מביאה ראיה או עדות על זימונה למשטרה ע"י האחרונה, לא כך קרה. בכל הכבוד, עג'לוני איננו רשות חוקרת או רשות אחרת מטעם המדינה, הוא סה"כ לקוח שווה ערך לתובע ולא הוא זה שאמור לזמן עדים למשטרה. כאמור, אין בנמצא ראיה לפיה מר עג'לוני ביקש מהמשטרה לזמן את הנתבעת לחקירה, מקרה שונה בתכלית. אין כאמור גם ראיה אחרת היכולה לבסס מסקנה שהתובעת נקראה או זומנה ע"י המשטרה לתת את עדותה הראשונה.

משקבעתי כי בפן העובדתי מתחזקת (ומתקבלת במאזן הנדרש) טענת התובע לפיה הנתבעת הגיעה בפעם הראשונה לתת עדות מבלי שתזומן פורמלית ע"י המשטרה, יש לבדוק האם בעצם הפניה למשטרה ובעצם מתן העדות יש מש ום התנהלות ומעשה המבססים אפשרות לפסיקת סעד לזכות התובע.

כאן, בפן המשפטי, דרכו של התובע לשכנע מעט קשה יותר שכן במישור יחסי רואה החשבון-לקוח אין חסיון, יש רק חובת סודיות, דבר שונה בתכלית.

הדברים מתחילים דווקא מעדותו של מי שהובא ע"י התובע כמומחה בתחום אתיקה של רואי חשבון (ואינני רואה צורך להתפלפל בשאלה האם בכלל מדובר ב"מומחה" וב"חוות דעת") וכך ציין בעדותו בעמ' 9 לפרוטוקול:

"....לרואה חשבון, אין לו חיסיון, יש לו חובת סודיות, אין לו חיסיון....
יש הצעת חוק לחיסיון אבל אין חיסיון....
אמרתי בצורה ברורה בתוך חוות הדעת, אם המשטרה הייתה פונה מיוזמתה ושואלת, חוות הדעת היא כבר חוות דעת אחרת שאני לא נכנסתי..."

שני הצדדים מפנים ללשון תקנה 1א(3) לתקנות רואי החשבון (התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע) תשכ"ה-1965 ולכלל 5 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

אין חולק כי על רואה חשבון חלה חובת סודיות והמחלוקת היא האם במקרה דנן התקיים התנאי המתגבר על חובה זו והוא גילוי (סוד, פרטים, עדות וכיו"ב) "על פי דין".

נראה שאין חולק כי רואה חשבון שזומן לתת עדות במשטרה, יכול ואף חייב לשתף פעולה ולחשוף את המידע הרלבנטי שברשותו ובידיעתו ומדובר "בחובה על פי דין", כך קבעה הפסיקה וכך קבעה גם הוועדה לפירוש כללי ההתנהגות (וועדת האתיקה) של לשכת רואי החשבון בדו"ח מחודש ספטמבר 2011 בסעיף 15.12 לדו"ח (הדו"ח מפורסם כאן: https://www.icpas.org.il/wp-content/uploads/2011/10/leket_hahlatot_pirush_14112011.pdf)

מאידך גיסא , אין כל עיגון בדין לטענה כי בקשת יריבו של הלקוח (במקרה כאן עג'לוני) מרואה החשבון לפעול באופן אקטיבי ולפנות למשטרה על פי בקשתו (של היריב, עג'לוני) ולספר שם דברים המוגנים בחובת הסודיות נהנים תחת החריג של פעולה "על פי דין". כפי שצוין לעיל, עג'לוני איננו רשות חוקרת או אחרת, הוראה שלו איננה הוראה על פי דין, סודותיו והאינטרסים שלו אינם גוברים על אלו של היריב (קרי התובע) ואין כל ספק (והדבר עולה בבירור גם מהדו"ח המצוין לעיל) כי על רואה החשבון
להימנע ככל הניתן מגילוי סודות אלא אם כן נדרש לעשות כך על פי דין או כמוצא אחרון (סעיף 15.4 לדו"ח)

כפי שציין התובע בסיכומיו, לא מדובר "במניעת פשע", לא מדובר בעדות מיוזמת ולבקשת המשטרה, בית המשפט או כל רשות אחרת אלא ב"התנדבות" או בהיעתרות לבקשת לקוח אחר.

לשכת רואי החשבון ראתה לנכון במקרים רבים שלא לאפשר לבעלי אינטרס לקבל מידע הקשור בלקוחו של רואה החשבון אלא הורתה לרואי החשבון להפנות את בעל האינטרס ללקוח ואם זה לא ישתף פעולה, להפנותו לרשות מוסמכת היכולה על פי דין לאפשר את גילוי המידע (סעיף 15.6 לדו"ח במקרה של בני זוג, סעיף 15.11 במקרה של תביעת עובד כנגד מעביד).

לשכת רואי החשבון ראתה לנכון להדגיש כי על רואה החשבון להימנע מלתת עדות היכולה להפליל את לקוחו במיוחד אם השאלות נשאלות ע"י יריבו של הלקוח וכי תשובות במישור זה יעשו רק באישור הרשות המוסמכת-באותו מקרה מדובר היה באישור בית המשפט (סעיף 15.10.2).

כלומר, ככל שלא מדובר במניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין אינני מוצא "חובה שבדין" המאפשרת לרואה חשבון לפנות ביוזמתו או לבקשת צד ג' למשטרה ולגלות מידע לגביו קיימת חובת סודיות.

אין כאן שום מניעת פשע ולא הייתה שום מניעה מצד הנתבעת לומר למר עג'לוני כי ככל שהוא סבור שעדותה חיונית, שיפנה למשטרה ויבקש כי זו תזמן ותחקור אותה. זאת ועוד, לטעמי והדבר מעוגן גם בהחלטות לשכת רואי החשבון, על הנתבעת היה להבהיר בפני חוקר המשטרה כי מדובר במידע הנהנה מסודיות ויגולה רק אם המשטרה תשקול ותדרוש זאת בכל זאת, אין ראיה שכך נעשה.

משכך, יש כאן הפרה של חובת הסודיות, אומנם מדובר בהפרה מרוככת מאד שכן בסופו של יום אם עג'לוני היה מבקש או מפנה את המשטרה (וברור והגיוני לחלוטין שכך היה עושה) הייתה ממילא מזומנת הנתבעת לתת עדות וזו הייתה ניתנת כחובתה "על פי דין". זאת ועוד, יש לזכור כי לא מדובר בגילוי סודות לגוף שאיננו מוסמך (רכילות, תקשורת וכיו"ב) אלא לחוקר משטרה במסגרת חקירה פעילה.

זה המקום להדגיש שהחלטת ועדת האתיקה של לשכת רואי החשבון בתלונת התובע על הנתבעת (נספח ז' לתצהיר הנתבע) איננה מנתחת שום גרסה של מי מהצדדים ולא מפנה לשום עובדה או ממצא ואיננה רלבנטית להליך כאן שהרי אין חולק כי מתן עדות במשטרה (לבקשת האחרונה) היא חובה על פי דין, החלטת וועדת האתיקה איננה עוסקת בשאלה מה קורה כאשר רואה החשבון לא נדרש להעיד אלא מגיע מיוזמתו להעיד.
מכאן יש לעבור לשאלה האם פעלה הנתבעת באופן סביר לאחר מתן העדות כנגד הלקוח-התובע.

עדותה הראשונה של הנתבעת במשטרה ניתנה ביום 17.12.14, לא נסתרה טענתה לפיה התבקשה ע"י המשטרה שלא לספר ולגלות על דבר החקירה ועדותה ולמעשה, די בכך.
אין לפני שום הצהרה ספציפית או ראיה מתי נחשף התובע לראשונה לתיק החקירה המתנהל בעניינו ולכן אינני יכול לקבוע מהו המועד שממנו שוב אין החקירה "חסויה" במירכאות או ללא מירכאות.

יתרה מכך, לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה מצדה הייתה מוכנה לוותר על התובע כלקוח שכן שכר טרחתה לא שולם באופן סדיר ולכן אינני יכול לקבוע שהנתבעת "הרוויחה" או התעשרה מכך ששמרה על התובע כלקוח במקום להתפטר מייצוגו.

אין בתיק שום ראיה ממשית לפעולות שנעשו ע"י הנתבעת בענייני התובע במהלך המחצית הראשונה של שנת 2015 כך שלא באמת ברור על איזה ייצוג מדובר ולפחות על פי החומר שבתיק כל מה שנעשה בנקודות הזמן שבין העדות במשטרה ועד שהנתבעת הודיעה שהיא מוכנה להשתחרר מהייצוג הוא השלמת הכנת דוחות לשנת 2012 ועבודה על הדוחות לשנת 2013 ואינני מצליח לראות בשום צורה איזה נזק יכול היה להיגרם כתוצאה מהשלמת עבודה "היסטורית" ביחס לדוחות שהגיע הזמן להכינם ולהגישם אך יכול אני לראות את הנזק שהיה נגרם אילו הייתה נמחקת באחת עבודת הנתבעת ביחס לדוחות אלו.

ולבסוף ואולי החשוב מכל, התובע עצמו מודיע לנתבעת בדוא"ל מיום 1.6.15 כי היא זו שתהיה זקוקה לעזרה בעניין הצרה ש אליה הכניסה עצמה בעניינו של עג'לוני (כלומר העניין כבר צף ועלה) אבל בימים 2.6.15 ו-3.6.15 הוא ממשיך להתייעץ ולשאול (לצד בקשתו לקבלת כתב ויתור) האם הנתבעת היא זו שתגיש את הדוחות שהכינה .

כאמור, אין ולו מכתב אחד, דוא"ל אחד או כל ראיה אחרת המצביעה על פעולות של ממש שנעשו בין לבין ע"י הנתבעת עבור התובע, כאן יש להזכיר שהנתבעת טיפלה גם בדוחות וענייני התובעת 2 שלה אין שום עילה בתביעה כאן ואין שום נזק או קשר סיבתי שהוכחו בין העדות בפרשת עג' לוני ולבינה.

בנקודת הזמן הרלבנטית, לא התובע הוא זה שהחזיק במניות התובעת 2 והיה רשום כדין כבעליה , החקירה והעדות אינם נוגעים לתובעת 2 (ולהזכיר-שאיננה נושאת את שם התובע), כתב האישום לא הוגש כנגד התובעת 2 ולמעשה כנגדה לא נפתח מעולם (עד רגע חתימת פסק דין זה) שום הליך הקשור בעדות הנתבעת (או בכלל).

סיכום
מחדלה של הנתבעת כפי שהוכח במאזן ההסתברות הנדרש בתיק כאן מתמצא בכך שפנתה לתת עדות במשטרה כנגד לקוח שלה לבקשת לקוח אחר כאשר בין לבין לא ביקשה מהלקוח האחר (עג'לוני) שידאג הוא לזמנה למשטרה, כשלא ראתה לנכון לציין בפני החוקר (ולמצער אין ראיה על כך) כי מוטלת עליה חובת סודיות וכמובן כשלא הודיעה לתובע מראש כי בכוונה להיעתר לבקשה לבוא ולתת עדות לבקשת יריבו.

מהו הנזק? כפי שצוין לעיל, מדובר בנזק לא ממוני ולא בכדי לא הובאו ראיות לקיומו של נזק ממוני בכלל וכזה לו יש קשר סיבתי לעדות הנתבעת בפרט.

כפי שצוין קודם לכן, מחדלה של הנתבעת מרוכך מאד שכן בסופו של יום, כך או אחרת ובוודאי שניתן לקבוע זאת במאזן ההסתברות הנדרש, הייתה נדרשת היא לתת עדות על פי זימון מטעם המשטרה ובוודאי שהייתה נפתחת החקירה גם ללא עדות הנתבעת (שלא קש ורה לכל פרטי הפרשות וכתב האישום , נראה שגם התובע מאשר בחקירתו הנגדית שהנתבעת לא נתנה עדות במספר פרשות אחרות בהן עסקו החקירות וכתבי האישום) כך שהקשר הסיבתי בין הנזק ולבין ה"ניואנס" של פנייה למתן עדות במשטרה ללא זימון מצד האחרונה מול ההסתברות כי עדות כזו הייתה ניתנת "כדין" חלוש. למרבה הצער מבחינתו של התובע, החקירה והתלונות "התבשלו" להם עוד לפני עדותה הראשונה של הנתבעת המשטרה וכדור השלג שגרם לתביעות אזרחיות ולכתב אישום פלילי החל להתגלגל והמשיך בכך גם לאחר עדות הנתבעת ולאו דווקא בגללה.

יש להבהיר, עוגמת הנפש כאן איננה בגין הגשת כתב האישום או קיום ההליכים והחקירות, היא תיפסק רק בגין ההרגשה הלא נוחה שנוצרה עקב הידיעה שאשת אמונו של התובע פנתה למשטרה מבלי שתזומן.

הנני אומד ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 10,000 ₪ בצירוף אגרה והוצאות בסכום יחסי בלבד המסתכם ב- 1000 ₪ נוספים, הכל לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

תביעתה של התובעת 2 נדחית.

היות ותביעה אחת התקבלה במקצתה, אחת נדחתה והתובע ייצג את שני התובעים, לא ראיתי מקום לפסיקת שכ"ט עו"ד וכל צד יישא ברכיב זה בעצמו.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ט, 29 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.