הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 42591-04-12

בפני כבוד השופט אבישי רובס

התובע

חוסין מוסבאח יאסין
ע"י עו"ד פ. מטאנס

נגד

הנתבעים
1. מחמוד פאוזי יאסין
ע"י עו"ד כ. דראושה
2. סעיד פאוזי יאסין
ע"י עו"ד ח. דרש

פסק דין

1. התביעה נשוא תיק זה הוגשה במקור כתביעה כספית על סך של 435,525 ₪, בבית המשפט המחוזי בנצרת. התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו-2 וכנגד 8 נתבעים נוספים, בני משפחתם.

2. כפי שעולה מכתב התביעה המקורי, הרי שהתובע הינו תושב כפר עראבה ואילו הנתבעים כולם הינם אחים תושבי אותו כפר.

התובע טען, כי בחודש דצמבר 1989 פנה אליו הנתבע מס' 1 (להלן " מחמוד") והציע למכור לו מחצית מזכויות הבעלות במקרקעין הידועים כחלקה 10 בגוש 1936 5 באדמות כפר עראבה, ששטחה הכולל 14,992 מ"ר ( להלן " חלקה 10"), אשר היתה רשומה באותה עת על שם המנוח פאוזי יאסין ז"ל, אביהם של הנתבעים.

התובע טען, כי מחמוד הצהיר בפניו כי טרם הוצא צו ירושה על שם אביו המנוח וכי על פי הסכם לחלוקת העיזבון בין יורשיו, נפלה בחלקו של מחמוד מחצית מזכויות הבעלות בחלקה 10. נטען, כי הנתבע מס' 2 (להלן " סעיד") אישר את דבריו של מחמוד ואף חתם כעד על אישור קבלת התמורה. נטען, כי מחמוד התחייב להוציא צו ירושה ולרשום את מחצית זכויות הבעלות בחלקה 10 על שמו. במקביל, ומטעמי זהירות, התחייב מחמוד להחתים את יתר אחיו על הסכם מכר מפורט ( התובע צרף לכתב התביעה העתק של הסכם המכר).

התובע טען, כי על סמך הצהרתו של מחמוד, הוא שילם לו ביום 5.1.1990 סך של 10,000 ₪ כתמורה על הזכויות הנרכשות והצדדים חתמו על " אישור קבלה", במסגרתו אישר מחמוד, בפני עדים, שסעיד הינו אחד מהם, כי קיבל תמורה עבור מחצית הזכויות בחלקה, קרי - שטח של 7,496 מ"ר.

התובע טען, כי במהלך חודש אוקטובר 1992, או בסמוך לכך, פנה אליו סעיד והציע לו לרכוש ממנו 1/5 מזכויות הבעלות במקרקעין הידועים כחלקות 26 ו - 27 בגוש 19367 בכפר עראבה, ששטחן הכולל 37,368 מ"ר ו-12,555 מ"ר, בהתאמה ( להלן " חלקות 26 ו - 27"), אשר היו רשומות באותה עת על שם המנוח פאוזי יאסין ז"ל, אביהם של הנתבעים. סעיד מסר לתובע כי טרם הוצא צו ירושה על שם האב המנוח, אולם על פי הסכם לחלוקת העיזבון בין יורשיו, נפלה בחלקו חמישית מהזכויות בחלקות הנ"ל. נטען, כי סעיד התחייב לדאוג להוצאת צו ירושה ורישום חמישית מזכויות הבעלות בכל אחת מהחלקות הנ"ל על שמו. במקביל, כך נטען, ומטעמי זהירות, התחייב סעיד להחתים את יתר אחיו על הסכם מכר מפורט ( התובע צירף לכתב התביעה העתק של הסכם מכר).

התובע טען, כי על סמך הצהרתו של סעיד הוא שילם לו סך של 15,000 ₪ וצירף לתביעתו מסמך שכונה על ידו כ"קבלה". התובע טען, כי משפנה לנתבעים 1 ו - 2 בדרישה להסדיר את רישום הזכויות, השיבו לו הנ"ל כי קיימת מחלוקת בין היורשים וכי נעשים מאמצים להגיע להסדר.

התובע טען, כי בשנת 2007 נודע לו, כי בניגוד להצהרותיהם של הנתבעים נרשמו הזכויות בחלקות הנדונות על שמותיהם של כלל יורשי המנוח וכי חלקו של כל אחד מהנתבעים בכל חלקה מסתכם ב - 13/160 בלבד. עוד הסתבר, כי הנתבעים מסרבים לחתום על המסמכים הדרושים להעברת הזכויות במקרקעין לתובע. חלק מהיורשים אף טען, כי כלל לא חתם על הסכמי המכר.

התובע טען, כי דרש ממחמוד וסעיד לקיים את ההסכמים ולדאוג לרישום הזכויות, אולם הם הפנו לו עורף ולכן, הוא הודיע להם כי אין מנוס מביטול ההסכמים. בהמשך, התערבו מכובדים על מנת לנסות ולגשר בין הצדדים, אולם לשווא. התובע טען, כי הסתבר לו שהנתבעים גם לא סילקו את חובותיהם למס רכוש וגם מסיבה זו לא ניתן להשלים את רישום העסקאות.

התובע טען, כי הנתבעים הפרו את ההסכמות בהפרה יסודית וכי הוא הוטעה על ידם ואלמלא ההטעיה, לא היה מתקשר איתם כלל וכלל.

התובע טען, כי על הנתבעים להשיב לו את שווי הזכויות שנרכשו, לפי ערכם כיום, בחישוב של 25,000 ₪ לדונם. לטענתו, על מחמוד להשיב לו סך של 187,400 ₪, ואילו על סעיד להשיב לו סך של 248,125 ₪. עוד טען התובע, כי הוא זכאי הן לפיצויי ציפייה והן לפיצויי הסתמכות, העולים על שווי המקרקעין נכון להיום. לחילופין, טען התובע, כי על הנתבעים להשיב לו את סכומי התמורה ששולמו על ידיו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן פיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרת ההסכמים. התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי בגובה שוויים של המקרקעין, נכון למועד הגשת התביעה, מכח סעיף 1( א) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. לטענתו, עקב ההפרה נגרם לו נזק בגובה ההפרש שבין התמורה לבין שווי הזכויות, נכון להיום.

3. הנתבעים התגוננו מפני התביעה והעלו טענה מקדמית בדבר היעדר סמכות מקומית. בהתאם להסכמות הצדדים, הועבר התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה.

4. בשלב הראשון, נדונה בקשה לעיקול זמני שהוטל על נכסי המקרקעין של הנתבעים, לצורך הבטחת סכום התביעה. בהחלטתה מיום 14.10.2012 קבעה כב' השופטת תמר שרון-נתנאל, בתפקידה כרשמת בית המשפט המחוזי, כי העיקולים יישארו בעינם והם יוגבלו לסך של 200,000 ₪ בלבד. עוד נקבע באותה החלטה, כי על ב"כ התובע לדאוג לקבלת מידע מהרשם לענייני ירושה מבית הדין השרעי בנוגע לצווי ירושה ו/או צווי קיום צוואה לכל הנתבעים שהלכו לעולמם ובמידה ולא קיימים צווים כאמור, עליו לפנות לקבלת צווים על מנת שניתן יהיה לתקן את כתב התביעה על ידי צירוף כל יורשי המנוחים. נקבע, כי על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן ולצרף אליו העתקים קריאים וברורים של כל המסמכים שצורפו לכתב התביעה המקורי.

5. במסגרת ישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני כבוד השופט זרנקין בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 28.1.2014 נקבע, כי התיק אינו בשל לדיון וכי התובע לא קיים את החלטת כבוד הרשמת מיום 14.10.0212. ניתנה לתובע ארכה בת 60 ימים לצורך הגשת תביעה מתוקנת הנמצאת בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, או להודיע כי יחליט למחוק את תביעתו ולהגישה מחדש בפני בית המשפט המוסמך. עוד נקבע, כי ככל שיחליט התובע להגיש תביעה מתוקנת בבית המשפט המחוזי, יהיה עליו לצרף עותקים קריאים של ההסכמים עליהם הוא מסתמך וכן, להמציא את צווי הירושה של הנתבעים שנפטרו, כך שהנתבעים הנכונים יהיו בעלי הדין בתביעה. ככל שלא יעשה כן, תימחק התביעה, ללא צורך בדיון נוסף.

6. ביום 29.3.2014 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, אשר חזר בעיקרו על האמור בכתב התביעה המקורי. כתב התביעה המתוקן הוגש כנגד הנתבעים מחמוד וסעיד בלבד וצורפה אליו חוות דעת שמאית לעניין שווי הזכויות במקרקעין.

7. בהחלטתו מיום 14.5.2014 קבע כבוד השופט זרנקין, כי התביעה היא תביעה כספית ועל פי סכומה, מקומה בבית משפט השלום. לפיכך, הועברה התביעה לבית משפט השלום בחיפה. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפניי ביום 11.6.2014, הבהרתי לצדדים, לאור היסטוריית ההליך, כי כתב תביעה מתוקן אחרון הוגש ביום 29.3.2014 ועל בסיס כתב תביעה מתוקן זה ידון ההליך שבפני. בנוסף, הוריתי לנתבעים 1 ו - 2 להגיש כתבי הגנה מתוקנים מטעמם בתוך 45 ימים.

8. מחמוד התגונן מפני התביעה והעלה טענה מקדמית בדבר התיישנות התביעה. בנוסף, הוא טען כי התובע לא צירף את כל בעלי הדין הרלבנטיים לתביעתו.

מחמוד טען, כי התובע רכש את המקרקעין מכלל היורשים ולא רק ממנו. לטענתו, התובע השתמש במקרקעין אותם רכש מכלל היורשים במשך שנים רבות. הוא כפר בטענה כאילו קיבל לידיו סך של 10,000 ₪ וכפר גם בחתימתו על גבי האישור שצורף לכתב התביעה. עוד טען מחמוד, כי התובע רשם הערת אזהרה לטובתו בלשכת רישום המקרקעין על חלקיהם של כלל היורשים, בהתאם לאמור בהסכם, שנתיים לאחר המועד בו טען כי ביטל את ההסכם, ולא ביטל את הערת האזהרה עד היום. מחמוד טען, כי התובע לא שלח הודעת ביטול של ההסכם תוך זמן סביר, הוא לא ביטל את ההסכם, עשה שימוש במקרקעין מנהג בעלים ואין מקום לבטל את ההסכם.

עוד טען מחמוד, כי התובע חייב לשלם דמי שימוש במקרקעין למשך תקופת השימוש, בסך של 15,000 ₪, לאחר שנהנה מהם במשך שנים ולא ביטל את ההסכם. מחמוד טען, כי קיים חוב מס רכוש על שם אביהם של הנתבעים ולכן לא השלים התובע את העסקה, ולא מחמת הפרת הסכם, או הטעייה. נטען, כי התובע לא טיפל בנושא העברת הזכויות על שמו.

מחמוד כפר בטענותיו של התובע בנוגע לנזקיו, כמו גם בתחולת סעיף 11 לחוק החוזים. בנוסף, הוא כפר בחוות דעת המומחה מטעם התובע ועתר לדחות את התביעה.

9. סעיד התגונן אף הוא מפני התביעה וטען, כי התובע בחר שלא לצרף לתביעתו את כל הנתבעים הרלבנטיים, בעלי הזכויות במקרקעין, נשוא שני הסכמי המכר. בנוסף, טען סעיד כי נספחי כתב התביעה המתוקן אינם קריאים.

סעיד טען, כי למרות שהתובע הגיש תביעתו בגין הסכמי מכר מהשנים 1989 ו - 1992, הוא לא פירט מדוע השתהה עשרות שנים ולא מימש את זכויותיו. לטענתו, לא ניתן לברר את טענות התובע עקב השיהוי העצום בהגשת התביעה. סעיד כפר בטענות התובע בכתב התביעה אחת לאחת, הגם שלא נתן גרסה מפורטת באשר לכל אחת מהטענות הנזכרות בתביעה. הוא כפר בטענה כאילו התובע ביטל את ההסכם והדגיש, כי למרות שהתובע טען שביטל את ההסכם בשנת 2007, הרי שבשנת 2009 הוא בחר לרשום הערת אזהרה לטובתו בלשכת רישום המקרקעין. סעיד עתר לדחות את התביעה.

10. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהיר שלו, וכן תצהיריהם של מר זיאד חוסיין נסאר, מר גאזי עבד אלרחים יאסין, מר מוחמד עבד אלראוף יאסין, מר סאמר יאסין, מר רביע חוסיין יאסין ( בנו של התובע), מר עבד יוסף סח, מר חסן פאוזי מוסטפא ועו"ד חליל יאסין. בנוסף, הגיש התובע את חוות דעתו של השמאי סאמי חוראני. בהמשך, הותר לתובע להגיש חוות דעתו של יצחק חגג, גרפולוג מטעמו. מחמוד הגיש תצהיר משלו וכן את חוות דעתו של השמאי חסן מחמד כאזם, ואילו סעיד בחר שלא להגיש תצהירים כלל.

במהלך דיון ההוכחות נחקרו כל המצהירים מטעם התובע, למעט מר זיאד חוסיין נסאר, מר גאזי עבד אלרחים יאסין ומר עבד יוסף סח, שהתובע ויתר על עדותם. מנגד, נחקר מחמוד על תצהירו. השמאי חסן מחמד כאזם לא זומן לעדות ולכן, קבעתי כי חוות דעתו לא תשמש ראיה בתיק זה. סעיד מצידו, בחר כאמור שלא להעיד במשפט. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

11. התובע בקש לבסס את תביעתו הכספית על הוראות סעיפים 9( א) ו - 11( א) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 ( להלן " חוק התרופות). אקדים ואבהיר, כי הגם שהתובע עמד בנטל להוכיח כי נכרתו שני הסכמי מכר המקרקעין נשוא התביעה ( כפי שיובהר בהמשך, ההסכמים נכרתו עם כל יורשי המנוח יאסין ז"ל ולא רק עם הנתבעים), הרי שדין תביעתו להשבה ופיצוי מכח סעיפים 9( א) ו - 11 (א) לחוק התרופות להידחות.

12. הצדדים לתביעה זו הינם בני דודים מדרגה ראשונה. אביו המנוח של התובע היה אחיו של המנוח פאוזי יאסין ז"ל (להלן "המנוח") , אביהם של הנתבעים, אשר הלך לעולמו בשנת 1967.

המנוח היה בעלים הן של חלקה 10 והן של חלקות 26 ו - 27. בניגוד לטענתו של התובע, לא הוכח כי לאחר פטירתו של המנוח חולקו זכויותיו במקרקעין אך לבניו, על פי הסכם חלוקה של העיזבון. ראשית, לא הוצג במהלך הדיון הסכם בכתב של חלוקת העיזבון בין יורשיו של המנוח. שנית, טענותיו של התובע בעניין זה, בין אם בתצהירו ובין אם בחקירתו הנגדית ( עמ' 47, שורות 22 - 31, עמ' 48, שורות 1 - 3 ועמ' 59, שורות 4 - 10 לפרוטוקול) נטענו ללא תמיכה בראיות ממשיות והן נותרו כעדות מפי השמועה, שאין להן משקל. שלישית, כפי שיפורט בהמשך, הדברים אינם נזכרים בהסכמים עליהם בסס התובע את תביעתו. להיפך, הצדדים על פי ההסכמים הינם התובע מצד אחד והנתבעים ושמונה אחיהם האחרים, מצד שני, אשר קבלו את המקרקעין בירושה מאביהם, ללא כל אזכור לחלוקה פנימית ביניהם. לא קיימת הצהרה כלשהי מצד אף אחד מהמוכרים, לרבות הנתבעים, בדבר הסכם חלוקה של עיזבון המנוח. רביעית, אין חולק כי בפועל, במהלך שנת 2007, שנים ארוכות לאחר מכן, נרשמו זכויותיהם של כל ילדיו של המנוח יאסין ז"ל, כיורשיו, בחלקים שונים לחלוטין מאילו הנטענים על ידי התובע.

13. התובע טען, כי במהלך חודש דצמבר 1989 הוא הגיע לידי הסכמה עם מחמוד, לפיה ירכוש התובע ממחמוד מחצית מזכויות הבעלות בחלקה 10 בעראבה. התובע אישר, כי באותה העת החלקה היתה רשומה על שמו של המנוח ז"ל.

התובע טען, כי מחמוד הצהיר בפניו כי טרם הוצא צו ירושה על שם אביו המנוח וכי על פי הסכם לחלוקת העיזבון בין יורשיו, נפלה בחלקו של מחמוד מחצית מזכויות הבעלות בחלקה 10. נטען, כי סעיד אישר את דבריו של מחמוד ואף חתם כעד על אישור קבלת התמורה. נטען, כי מחמוד התחייב להוציא צו ירושה ולרשום את מחצית זכויות הבעלות בחלקה 10 על שמו. במקביל, ומטעמי זהירות, התחייב מחמוד להחתים את יתר אחיו על הסכם מכר מפורט. התחייבויות אלו, אף שאין חולק כי הן מהותיות, לא נזכרו באופן כלשהו בהסכם המכר. כאמור, הסכם המכר נכרת בפועל, על פי תוכנו, בין התובע לבין כל ילדיו של המנוח, היורשים הפוטנציאליים שלו, כמי שקבלו לידיהם את המקרקעין בירושה והתובע אף הציג הסכם הנחזה להיות חתום על ידי כל האחים. ההסכם מדבר בעד עצמו ולפיו, עסקת המכר בקשר לחלקה 10 בוצעה בין התובע לבין כלל היורשים הפוטנציאליים, אחיהם של הנתבעים ולא נכרת הסכם עם מחמוד בלבד.

מחמוד מצידו, אישר למעשה בכתב ההגנה, כי אכן נכרת הסכם מכר בין התובע לבין כלל היורשים, לרבות הוא עצמו. סעיד אמנם הכחיש בכתב ההגנה " מחוסר ידיעה" את טענותיו של התובע בקשר לעסקת מכר חלקה 10. עם זאת, הוא בחר שלא להעיד במשפט ומשעה שאחיו מחמוד אישר כי אכן נכרת הסכם מכר, כמפורט בהסכם מיום 25.12.1989, אין מקום לקבל את הכחשתו הסתמית. אני קובע, אפוא, כי ביום 25.12.1989 נכרת הסכם מכר בין יורשי המנוח ז"ל - הנתבעים ואחיהם, לבין התובע, לפיו רכש הנ"ל מחצית מזכויותיהם של הנ"ל בחלקה 10, במושע.

14. התובע טען, כי ביום 5.1.1990 שילם לידיו של מחמוד סך של 10,000 ₪ כתמורה לזכויות הנרכשות והצדדים חתמו על " אישור וקבלה", במסגרתו אישר מחמוד, בפני עדים - סעיד ומוחמד פאוזי יאסין ( אחיהם של הנתבעים), כי קיבל תמורה עבור מחצית הזכויות בחלקה, קרי - שטח של 7,496 מ"ר ( נספח ג לתצהירו).

מחמוד כפר בטענה כאילו קיבל לידיו סך של 10,000 ₪ בתמורה לחלקה 10 וכפר גם בחתימתו על גבי האישור, נספח ג' לתצהירו של התובע).

נוכח כפירתו של מחמוד בחתימתו על גבי אישור קבלת התמורה, הגיש התובע את חוות דעתו של הגרפולוג, מר יצחק חגג, מיום 24.6.2015. המומחה קבע בחוות דעתו, בהסתמך על השוואה בין החתימה המוכחשת של מחמוד לבין דוגמאות חתימה אחרות של הנ"ל, כי ללא ספק מחמוד חתם על ה"אישור וקבלה". המומחה קבע, כי דרגת זהות החתימות הינה 1, לפיה קיימת מידת סבירות גבוהה ביותר, בין 90% ל - 100% , כי החתימה הינה של מחמוד. בנוסף, קבע המומחה, כי גם סעיד חתם על המסמך כעד (חתימתו בצד ימין למטה).

המומחה חגג נחקר על ידי ב"כ הנתבעים. אלא, שבסיכומיו, לא העלה מחמוד טענות כלשהן בנוגע לחוות דעתו של המומחה חגג וחקירתו הנגדית ולמעשה, העניין לא הוזכר ולו במילה בסיכומים.

אעיר בנקודה זו, כי ניכר היה מעדותו של מחמוד, שכפירתו בחתימותיו על גבי המסמכים השונים, נעשתה אך מן הפה אל החוץ. בפתח חקירתו הנגדית, ולאחר שהוזהר כדין, כפר מחמוד בחתימתו על גבי תצהיר עדותו הראשית. הוא עמד על כפירתו זו, גם לאחר שנתנו לו הזדמנויות נוספות לשנות את תשובתו. רק לאחר שב"כ הציג בפניו את התצהיר ושאל אותו האם הוא חתום עליו, התרצה מחמוד והשיב כי הוא אכן חתום על תצהיר העדות הראשית. מחמוד לא נתן הסבר מניח את הדעת לכפירתו בחתימה על תצהירו בתחילת החקירה ( ראה עמ' 52, שורות 20 - 32 ועמ' 63, שורות 1 - 15 לפרוטוקול). בהמשך, בניגוד מוחלט לאמור בכתב ההגנה שהוגש בשמו, כפר מחמוד גם בהסכם המכר מיום 25.12.1989 וטען, כי הוא מזוייף וכי לא חתם עליו. התנהלותו זו, כמו גם כפירתו הסתמית בכל עובדה או מסמך שהוצגו בפניו, לרבות הסכם המכר מיום 25.12. 1989, עליו לא חלק בכתב ההגנה, והתחמקותו מלענות על שאלות שנשאל בחקירה הנגדית, פגמה באופן ממשי במשקל עדותו ובאמינותו בעיני.

משבחר מחמוד שלא לתקוף את חוות הגרפולוג בסיכומיו ומשלא הגיש חוות דעת מומחה נגדית מטעמו, הוא מוחזק כמי שמסכים עם מסקנות המומחה בעניינו. אתייחס גם בהמשך לחוות דעת המומחה, אולם אני קובע כבר כעת, כי הוכח בפני שמחמוד חתם על אישור קבלת התמורה בסך של 10,000 ₪ ביום 5.1.1990 וכאמור, הוא חתום על הסכם המכר, יחד עם היורשים האחרים.

אני ער לכך, שהסכום הנקוב באישור הינו 10,000 ₪, בעוד שבסעיף 6 להסכם מיום 25.12.1989 נרשם כי " מחיר הממכר הינו סך של 5,000 ₪". התובע טען, כי נפלה טעות קולמוס בהסכם המכר, וכי שווי הזכויות הוערך בזמנו על סך של 5,000 דולר ארה"ב, כאשר שער הדולר עמד באותה עת על כ - 2 ₪ לדולר. לטענתו, נפלה טעות קולמוס, שעה שנרשם ערך בשקלים במקום בדולרים. אכן, הסתירה בין המסמכים בעניין זה מעלה קושי. עם זאת, התובע נתן הסבר מניח את הדעת לסתירה בין הסכומים ומכל מקום, קבעתי כי מחמוד חתום על אישור קבלת הסך של 10,000 ₪.

15. התובע טען, כי במהלך חודש אוקטובר 1992 או בסמוך לכך נכרת בינו לבין סעיד הסכם, לפיו רכש מהאחרון 1/5 מזכויות הבעלות במקרקעין הידועים כחלקות 26 ו - 27 בגוש 19367 בכפר עראבה, אשר היו רשומות באותה עת על שם המנוח פאוזי יאסין ז"ל, אביהם של הנתבעים. נטען, כי סעיד מסר לתובע כי טרם הוצא צו ירושה על שם האב המנוח, אולם על פי הסכם לחלוקת העיזבון בין יורשיו, נפלה בחלקו חמישית מהזכויות בחלקות הנ"ל. התמורה על פי ההסכם, נקבעה בסך של 6,750 דולר.

נטען, כי סעיד התחייב לדאוג להוצאת צו ירושה ורישום חמישית מזכויות הבעלות בכל אחת מהחלקות הנ"ל על שמו. במקביל, כך נטען, ומטעמי זהירות, התחייב סעיד להחתים את יתר אחיו על הסכם מכר מפורט. התחייבויות אלו, כמו בעניין חלקה 10, אף שאין חולק כי הן מהותיות, לא נזכרו באופן כלשהו בהסכם המכר. יתירה מזאת, הסכם המכר נכרת בפועל, על פי תוכנו, בין התובע לבין כל ילדיו של המנוח, היורשים הפוטנציאליים שלו, כמי שקבלו לידיהם את המקרקעין בירושה, והתובע אף הציג הסכם הנחזה להיות חתום על ידי כל היורשים, בדיוק כמו בהסכם המכר הראשון. ההסכם מדבר בעד עצמו ולפיו, עסקת המכר בקשר לחלקות 26 ו - 27 בוצעה בין התובע לבין כלל היורשים הפוטנציאליים, אחיהם של הנתבעים ולא נכרת הסכם עם סעיד בלבד.

16. סעיד הכחיש בכתב הגנתו באופן סתמי כל אחת מטענות התובע בנוגע אליו, אולם לא נתן גרסה עובדתית כלשהי.

נוכח כפירתו של סעיד בהסכם משנת 1992 ויתר המסמכים שצורפו לכתב התביעה, לרבות חתימתו על אישורי קבלת הכספים מהתובע, התייחס המומחה חגג בחוות דעתו, גם לחתימותיו של סעיד על המסמכים הנ"ל.

חוות דעתו של המומחה חגג בנוגע לסעיד לא נסתרה בחקירתו הנגדית. טענת ב"כ סעיד בסיכומיו, לפיה בדוגמאות החתימה עליהם הסתמך המומחה בקשר למחמוד רשום השם " מוחמד" ולא " מחמוד" וכי מדובר בדוגמאות חתימה שלא שייכות למחמוד, לא הוכחה. המומחה עמד על דעתו כי מדובר בשם " מחמוד" והבהיר עמדתו בעניין זה, תוך הדגמה של הסברו גם בנוגע לחתימות אחרות של מחמוד. כאמור, הנתבעים בחרו שלא להגיש חוות דעת מומחה ולא די בטענת ב"כ סעיד, לפיה מדובר בחתימות של אדם בשם " מוחמד" ולא של מחמוד, כדי לסתור את עמדתו של המומחה.

המומחה אמנם הסתפק בארבע חתימות להשוואה בענייננו של מחמוד, אולם הוא הבהיר, כי במקרה זה, הן הספיקו לו כדי להגיע למסקנה. עוד הבהיר, כי קבל דוגמאות חתימה באקראי של מחמוד וסעיד ומצא כי קיימת התאמה בין החתימות לבין החתימות במסמכים שהמחלוקת. אין בידי לקבל את טענותיו של סעיד בסיכומיו, כאילו דוגמאות החתימה על גבי המסמכים שעמדו לנגד עיניו של המומחה, לצורך השוואה, אינן שייכות לו. ראשית, חוות דעת המומחה, על נספחיה, היתה בידי הנתבעים במשך חדשים ארוכים, אולם הם בחרו שלא להעלות טענה כלשהי באשר למסמכי ההשוואה. שנית, אמנם חוות דעת המומחה מטעם התובע בתחום הגרפולוגיה הוגשה לתיק בית המשפט לאחר הגשת תצהירו של מחמוד. אלא, שהן מחמוד והן סעיד לא בקשו להגיש תצהיר משלים לאחר מכן, הם לא כפרו במסמכי ההשוואה ואף לא נתבקשה חקירה ראשית משלימה של מחמוד בעניין זה.

באשר לסעיד, דוגמאות החתימה להשוואה נלקחו מתוך מסמכי מכר של מקרקעין אחרים, ועל פי המסמכים, הן אומתו באמצעות עורכי דין. סעיד בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו ולא העיד כלל במשפט. הוא לא כפר בעצמו במסמך כלשהו, כל שכן במסמכים להשוואה ואין מקום לקבל את טענות ב"כ בעניין זה בסיכומיו. הלכה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין ( ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658). הדבר מקבל משנה תוקף, שעה שמדובר בבעל דין. שתיקתו של סעיד לאורך כל שהדרך מעניקה משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה על המשקל שיש לייחס בדרך כלל לאי העדתו של עד מן השורה, שכן סעיד מוחזק כעד מרכזי ( ראה בעניין זה ע"א 216/73 סולומנוב נגד אברהם, פ"ד כח(1) 184, ע"א 759/99 פרנסואה נגד פוזיס, פ"ד נד(3) 107). בחירתו של סעיד שלא להעיד כל במשפט משמשת, אפוא לרעתו ביתר שאת, והיא מחזקת את גרסתו של התובע בקשר להסכמי המכר והתמורה ששולמה בגינם.

אמנם, הסכום הכולל באישורי התשלומים שצורפו לתצהירו של התובע בנוגע להסכם משנת 1992, המגיע כדי סך של 13,980 ₪, אינו זהה לסכום התמורה על פי ההסכם (15,000 ₪). עם זאת, הוכח כי התשלומים קשורים להסכם המכר משנת 1992 וסעיד חתום על אישורי קבלת הסכומים הנ"ל, כמי שקבל את הכספים לידיו. אני קובע, אפוא, כי סעיד קבל לידיו מאת התובע בגין הסכם המכר, סך של 13,800 ₪.

17. מעבר לעצם החתימה על הסכמי המכר, הלכה למעשה, לאחר חתימת ההסכמים הועברו לחזקתו של התובע המקרקעין שרכש. חלקם עובד על ידיו וחלקם הושכרו לצורך עיבודם לצדדים שלישיים ( ראה עדותו של התובע בחקירתו הנגדית בעמ' 49, שורה 20 עד עמ' 51, שורה 5, עמ' 54, שורות 6 - 7 לפרוטוקול וכן, תצהירו של מר חסן פאוזי מוסטפא וחקירתו הנגדית, בעמ' 38 - 40 לפרוטוקול). למעשה, הנתבעים לא כפרו בכך שהמקרקעין הועברו לחזקתו של התובע ומחמוד אף עמד על טענה זו בסעיף 21 בסיכומיו. עצם העברת המקרקעין לחזקתו של התובע והעובדה שעבד אותן במשך שנים, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות צדדים שלישיים, מחזקת את טענותיו בדבר כריתת הסכמי המכר.

18. סיכומה של נקודה זו, אני קובע כי הנתבעים חתמו על שני הסכמי המכר, יחד עם יתר היורשים, אחיהם. בנוסף, חתמו הנתבעים על האישורים בדבר קבלת התמורה בקשר להסכמים הנ"ל.

19. התובע טען, כי הסכמי המכר שנכרתו עימו הופרו, מאחר והנתבעים לא קיימו את ההסכמים ולא פעלו לרישום זכויותיהם במקרקעין על פי אותו הסכם חלוקה נטען בין היורשים. הוא טען בכתב התביעה, כי פניותיו לנתבעים להסדיר את רישום הזכויות לא נענו וכי נטען בפניו, שקיימת מחלוקת בין היורשים. טענותיו של התובע בסיכומיו, בדבר המחלוקת שנתגלעה בין היורשים לבין מר האשם יאסין לא נתמכה בראיה כלשהי, לא הוגשו ראיות בעניין זה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה.

התובע טען, כי במהלך שנת 2007 נודע לו, כי זכויותיהם של היורשים במקרקעין נשוא התביעה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אלא שהזכויות נרשמו על שם כלל היורשים וכי חלקם של הנתבעים בכל חלקה נשוא הסכמי המכר הסתכם ב - 13/160 מהזכויות בחלקות ( התובע צרף לתצהיריו נסחי רישום). בניגוד לטענותיו של התובע, עצם רישום צו הירושה ע"ש המנוח יאסין ז"ל, גם אם באיחור ניכר, אינו מהווה הפרה של הסכמי המכר, אלא יש בו כדי לקדם את ביצוע הוראות ההסכם. יתירה מזאת, זכויות הירושה נרשמו בהתאם לאמור בהסכמים ( כאמור, לא קבלתי את טענתו של התובע, כאילו הסכמי המכר נכרתו רק עם הנתבעים, על בסיס הנחה לפיה בידיהם חלקים במקרקעין, העולים על חלקיהם בירושת המנוח). מנגד, התובע הוכיח, כי הנתבעים ויתר היורשים לא רשמו את זכויותיהם במקרקעין לאורך שנים ארוכות ולא שתפו עימו פעולה לאורך השנים לצורך רישום הזכויות במקרקעין על שמו. בנוסף, היורשים, וביניהם הנתבעים, לא סילקו את חוב מס הרכוש הגבוה שהוטל על המקרקעין בהתאם לפקודת המיסים גביה, אף שהיה עליהם לעשות כן על פי ההסכם. טענתו של התובע בתצהירו ובסיכומיו, כאילו חלק מהיורשים העבירו זכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים לא הועלתה בכתב התביעה, היא מהווה הרחבת חזית אסורה והיא נדחית.

20. התובע פרט בתצהירו את הפעולות בהן נקט לצורך רישום זכויותיו. הוא טען בתצהירו, כי פנה ליתר היורשים לצורך רישום הזכויות על שמו, אולם חלקם טען כי לא חתם כלל על ההסכמים. לטענתו, נוכח הפרות ההסכמים עימו, הוא הודיע לנתבעים כי אין מנוס מביטול ההסכמים. בעניין זה הפנה התובע למכתביו של עו"ד עזמי נסאר, ב"כ דאז , מהתאריכים 19.5.2007 ו - 6.11.2007.

מכתבו של עו"ד נסאר מיום 19.5.2007 מוען למחמוד, במסגרתו נטען, כי פניותיו של התובע אליו לדאוג להעברת רישום הזכויות על שמו בחלקה 10 נענו בלך ושוב, בתואנה שטרם הוסדר העניין פורמלית בינו לבין יתר היורשים. נטען, כי לאחרונה נתבשר התובע כי הזכויות בחלקה נרשמו על כלל יורשי המנוח וכי על שמו של מחמוד נרשמו 1/20 ועוד 1/32 חלקים מהזכויות בלבד. עו"ד נסאר דרש במכתבו את רישום הזכויות ולחילופין, השבה של הכספים ששולמו לידי מחמוד. עם זאת, בניגוד לטענתו של מחמוד, לא הודיע עו"ד נסאר במכתב הנ"ל על ביטול הסכם המכר מיום 25.12.1989.

בדומה, אין במכתבו של עו"ד נסאר לסעיד, מיום 6.11.2007, הודעה על ביטול ההסכם משנת 1992. ודוק, במסגרת המכתב הנ"ל, אישר עו"ד נסאר, כי ההסכם נחתם בין התובע לבין כלל היורשים ("על פי הסכם מכר שנחתן בין מרשי, מר חוסין מוסבאח יאסין מצד אחד, לבינך יחד עם אחיך, מצג שני..."). כל שנדרש סעיד הוא לדאוג לרישום הזכויות על שם התובע ( דהיינו - דרישה לאכוף את ההסכם) שאם לא כן, הוא יאלץ לפנות לערכאות.

21. התובע טען, כי במהלך שנת 2007 התקיימה פגישה בינו לבין מחמוד, בביתו של מר מוחמד עבד אל ראוף יאסין, בה נכחו מוחמד, מחמוד ו מר מוחמד דראושה. לטענתו, מחמוד הודה באותה פגישה במכר המקרקעין , הוא טען כי הסכסוך שפרץ בין היורשים " הוציא את העניין מכלל שליטה", הבטיח כי ימצא פיתרון שיניח את דעתו של התובע והציע להעביר זכויות הרשומות על שמו ועל שם אחותו במקרקעין אחרים. בהמשך, דרש ממנו מחמוד סך של 5,000 דולר לצורך העברת הסכויות בחלקה האחרת, אולם התובע סרב לכך, משום שראה בכך סחיטה. התובע לא נחקר בעניין זה בחקירתו הנגדית. גרסתו בעניין אותה פגישה נתמכה בתצהירו של מר מוחמד עבד אלראוף יאסין, אשר לא נסתר בחקירתו הנגדית ( עמ' 43 ו - 44 לפרוטוקול).

התובע טען, כי נוכח עמדתו של מחמוד, הוא הגיש בשנת 2007 תביעה לבית משפט השלום בעכו, אשר נמחקה על ידיו בהמשך. בנוסף, נמחקה גם תביעה לאכיפת הסכם שהוגשה על ידיו, בתקווה שהצדדים יגיעו לידי הסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט. אדגיש, כי התובע לא צרף לתצהיריו העתקים מכתבי התביעה או כל כתב בי דין אחר, שיבהיר מתי הוגשו התביעות, מה מהותן, מהם הסעדים שנדרשו בהן או כל פרט אחר. אין בטענותיו של ב"כ התובע בעניין זה בסיכומיו, כדי להשלים ראיות שלא הוגשו וטענות שלא הוכחו.

22. בנוסף, נטען כי בשנת 2009 נערכה פגישה בביתו של מחמוד, במהלכה הודו מחמוד ואשתו בעסקת המכר. נטען, כי גם הפעם התחייב מחמוד להעביר לידי התובע מקרקעין חלף חלקה 10 ואף הועלתה הצעה מפיו של בנו, לפיה תשולם לתובע תמורת הזכויות נשוא ההסכם, נכון לשווי הזכויות באותה עת, אולם גם הצעה זו לא יצאה אל הפועל. לא ברור מהתצהירים מהי התמורה שהוצעה, כביכול.

23. התובע טען, כי בשנת 2009 נערכה ישיבה נוספת בחצר ביתו של מר מוחמד עבד אל ראוף יאסין, בה נכח, בין היתר, בנו. נטען, כי בישיבה זו חזר מחמוד ואישר כי התובע רכש מחצית מהזכויות בחלקה 10 והציע מקרקעין אחרים חלף החלקה הנ"ל, אלא שהדבר לא יצא אל הפועל. התובע לא נחקר בעניין זה בחקירתו הנגדית. גרסתו נתמכת בתצהירו של מוחמד עבד אלראוף, אשר לא נסתר בחקירתו הנגדית. בנוסף, נתמכת גרסתו של התובע בעדותו של בנו, מר רביע חוסיין יאסין, אשר הקליט תמלל את הפגישה הנ"ל. מר רביע חוסיין לא נחקר אודות הפגישה הנ"ל בחקירתו הנגדית. מנגד, משנשאל האם ידוע לו מתי אביו ביטל את ההסכם ואמר " החלקה לא שלי" וניתק קשר, השיב מר רביע חוסיין הבן, כי " לא אמר דבר כזה שהוא לא רוצה" (עמ' 60, שורות 15 - 17 לפרוטוקול). משמע, גם לשיטתו ההסכם לא בוטל מעולם .

24. באשר לסעיד, לא נטען בתצהירו של התובע, כי הוא או מי טעמו פנה אליו בניסיון לפתור את הסכסוך, מלבד מכתבו של עו"ד נסאר מיום 6.11.2007.

25. בין לבין, במהלך שנת 2009, רשם התובע בלשכת רישום המקרקעין הערות אזהרה לטובתו, על חלקיהם של כל היורשים במקרקעין נשוא התביעה.

26. כאמור, התובע בקש לבסס את תביעתו הכספית על הוראות סעיפים 9( א) ו – 11( א) לחוק התרופות.

סעיף 9( א) לחוק התרופות קובע כי "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך".

סעיף 9( א) קובע, כי משבוטל חוזה, קיימת חובת השבה הדדית של הצדדים, של מה שקבלו על פי החוזה. ההשבה שעליה מורה סעיף 9( א) לחוק נגזרת מביטול החוזה, אשר עמו ניתן לתבוע גם פיצוי, ובלבד שטיבו ושיעורו לא יביאו, יחד עם ההשבה, לכפל תרופה על אותו נזק. נפגע רשאי לבטל את החוזה ולדרוש פיצויי צפיות בלבד או פיצויי הסתמכות בצירוף השבה (ע"א 1846/92 נפתלי לוי נגד מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49). הוראה דומה נמצאת בסעיף 21 ל חוק החוזים (חלק כללי) , התשל"ג - 1973, הקובע כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל" (חובת ההשבה בסעיף 9 ל חוק התרופות, מתירה לנפגע שבחר בביטול החוזה, להעדיף השבת שווי על פני השבה בעין. בכך היא נבדלת מחובת ההשבה מחמת ביטול עקב פגם בכריתת החוזה, לפי סעיף 21 ל חוק החוזים, אשר זהה לגבי שני הצדדים. ראה בעניין זה ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס" ה), עמ' 371 וע"א 1846/92, לעיל, בעמ' 61).

כאמור, התנאי להשבה בהתאם להוראת סעיף 9(א) לחוק, הוא ביטול ההסכם. כל עוד לא בוטל ההסכם, אין הנפגע זכאי להשבה. יתירה מזאת, גם בהניתן עילה לביטול, אין בעצם הפרתו, ואפילו בהפרה יסודית, כדי להביא באופן אוטומאטי לבטלות החוזה או להתבטלותו, כל עוד לא בחר הנפגע לממש את כח הביטול (ג. שלו, י. אדר, דיני חוזים (התרופות), תשס"ט, בעמ' 544 – 545).

סעיף 11( א) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 קובע כי במדה ו"הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה".

סעיף 11(א) לחוק התרופות מכוחו עתר התובע לסעד פיצויים בנוסף להשבה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק, מאפשר לנפגע לזכות בפיצויים, אף ללא הוכחת נזקו, ובלבד שיתקיימו שלושה תנאים - הפרת החיוב, ביטול החוזה וקיומו של הפרש בין התמורה החוזית לבין שווי הנכס ביום ביטול החוזה. התרופה על פי סעיף 11( א) פוטרת את התובע מהוכחת קיומו של נזק כלשהו וצפיותו על ידי מפר החוזה. תכליתו המרכזית של המנגנון הקבוע בסעיף 11( א) לחוק הנה להגן על אינטרס הנפגע שהחוזה בו התקשר ייצא אל הפועל, תוך הפעלת מנגנון פשוט, באופן יחסי, מבחינתו של התובע, המיועד להעמיד את הנפגע במצב דומה לזה של התובע המצליח בתביעה לאכיפת החוזה. בשני המקרים יועמד התובע במצב דומה לזה שהיה מתהווה אלמלא הופר החוזה. בצו האכיפה זוכה התובע לביצוע החוזה עצמו ובתביעה על פי סעיף 11( א) מתאפשר לו ביצוע עסקה דומה ושוות ערך בלי הפסד כספי. בנוסף, פטור התובע מכח סעיף זה מלפעול לשם הקטנת נזקיו בהתאם לסעיף 14 לחוק (ראה ע"א 9055/03 בזק החברה הישראלית לתקשורת נגד שמעון מרדכי בע"מ (21.12.2005), רע"א 2371/01 אינשטיין שריר נגד אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787, ע"א 146/88 אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבניין בע"מ נגד מוריס כהן, פ"ד מד(3), 379, ע"א 815/80 הרלו אנד ג'ונס ג.ט.ב.ה. נגד אדרס חמרי בנין, פ"ד לז(4) 225, ע"א 140/73 שרם נגד גרינברג, פ"ד כט(1) 194 וכן ג. שלו, י. אדר, לעיל, בעמ' 468.

בדומה להוראות סעיף 9( א) לחוק, תנאי ביטול ההסכם על ידי הנפגע מהווה " כרטיס כניסה" אל תוככי הוראת סעיף 11( א) לחוק ( ע"א 146/88, לעיל, בעמ' 378). ההכרה בזכות הנפגע לפיצויים בלא הוכחת נזק על אבדן הערך הגלום בהפרתו של חיוב, מבוססת על ההנחה כי הנפגע ביטל את החוזה ובכך איבד את הסיכוי לממש את היתרון הכלכלי של העסקה. במדה ולא ביטל את ההסכם כדין - אין הוא זכאי לתבוע פיצויים לפי סעיף 11( א) (ג. שלו, י. אדר, לעיל, בעמ' 476 - 477 , ע"א 1518/01 פורת נגד זיאדה (21.7.2003)). לביטול החוזה על ידי הנפגע משמעות כפולה. ראשית, הוצאתו של כוח הביטול אל הפועל, כמפורט לעיל , הוא זה המאפשר לנפגע לתבוע פיצויים באמצעות המנגנון הקבוע בסעיף 11( א) לחוק. שנית, מועד ביטול החוזה בפועל הנו המועד הקובע לעניין שיעור הפיצויים לו זכאי התובע. כאמור, הגיונו של התנאי טמון ברצון למנוע מהתובע להשהות את ביטול החוזה עד אשר יביאו תמורות השוק לעלייה ניכרת בשווי הנכס או השירות (ע"א 9005/03, לעיל, בעמ' 7).

27. התנהלות הנתבעים, יחד עם אחיהם היורשים, באי סילוק חובות המיסים שרבצו על הנכס, כמו גם אי שיתוף הפעולה ברישום הזכויות במקרקעין נשוא התביעה על שם התובע, מהווים הפרה יסודית של ההסכם ומכל מקום, זוהי הנחת המוצא להמשך הדיון.

28. בסיכומיו, טען ב"כ התובע, כי בעת משלוח המכתבים בשנת 2007 , התובע "פעל בכיוון של ביטול ההסכמים אך עדיין היתה בליבו תקווה להגיע להסדר עם בני דודוד לפיתרון הסכסוך". נטען, כי הגשת התביעה הכספית בשנת 2007 והניסיונות למצוא פתרונות חלופיים מעידים על כך שההסכמים שהופרו על ידי הנתבעים, בוטלו.

אין בידי לקבל טענות אלו. מהשתלשלות העניינים, כפי שפורטה לעיל, עולה כי בשום שלב לא הודיע התובע למי מהנתבעים על ביטול הסכמי המכר נשוא התביעה ונראה, מנוסח הדברים בסיכומים, כי התובע מודע לכך היטב. מאז שנת 1990 במשך כ - 20 שנים החזיק התובע במקרקעין נשוא התביעה, עשה בהם - על פי גרסתו הוא - מנהג בעלים, עבד אותם והשכירם לצדדים שלישיים לצורך עיבודם.

אין במכתביו של עו"ד נסאר משום הודעות ביטול של הסכמי המכר, אלא אך התראה בדבר הפרת ההסכמים ודרישות לקיימם, דהינו - לאכוף את ההסכמים. יתירה מזאת, במהלך שנת 2009, ולאחר שהתרה בנתבעים בדבר הפרת ההסכמים, הורה התובע לב"כ לרשום הערות אזהרה לטובתו על זכויותיהם של היורשים במקרקעין נשוא התביעה (עמ' 55, שורות 17 - 18 לפרוטוקול). הערות האזהרה אכן נרשמו במהלך שנת 2009 (שנתיים לאחר משלוח מכתביו של עו"ד נסאר לנתבעים) ויש בהן, כשלעצמן, כדי להעיד על כוונתו של התובע ודרישתו לאכוף את ההסכמים ולממשם, ולא לבטלם. יתירה מזאת, לגרסת התובע, הוא עצמו הגיש תביעה לאכיפת ההסכם, אשר נמחקה. בסופו שלדבר, התובע גם אישר זאת במפורש בחקירתו הנגדית, כי בקש לאכוף את ההסכם (עמ' 55, שורות 19 - 21 לפרוטוקול). גם מגעיו של התובע עם מחמוד, מעבר לכך שנערכו שנים ארוכות לאחר חתימת ההסכם הראשון, והרבה מעבר לזמן הסביר לביטול ההסכם עימו, אינם מהווים הודעת ביטול ואינם תחליף להודעת ביטול כדין.

29. אזכיר, כי סעיף 20 ל חוק החוזים, שעניינו דרך ביטול החוזה, כמו גם סעיף 8 לחוק התרופות, קובעים, כי ביטול החוזה יהיה בהודעה לצד השני, תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. הטעם בדרישת הזמן הסביר אשר במסגרתו יש למסור את הודעת הביטול הוא שפרק זמן ממושך מדי עשוי להעניק לנפגע יתרון בלתי הוגן בכך שיאפשר לו להמתין להתפתחויות כלכליות ולתכנן צעדיו לנוכח התנודות במחירי השוק, בעוד שהצד השני סבור כי החוזה עומד בתוקפו ובהתבסס על כך הוא ממשיך לקיים את התחייבויותיו. מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי שיופעל על ידי בית המשפט ויבחן על רקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפניו (ראה ת.א. 5768-08-07 (מחוזי-מרכז) פרוור ואח' נגד LAKE MARION GOLF ESTATES LTD ואח' , בעמ' 74 - 75 וכן, ע"א 406/82 ליאון נחמני נגד אהרון גילאור, פ"ד מא(1) 494), ע"א 760/77 גדעון בן עמי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567). בענייננו, בהתעלם מפעולות האכיפה שעשה התובע לצורך קיום ההסכם, גם אם אניח לצורך העניין, שיש בהגשת התביעה בשנת 2007 משום הודעת ביטול (אדגיש, כי לא הובאה ראיה כלשהי בעניין זה, לא הוגש עותק מהתביעה ולא הוברר מהם הסעדים שנדרשו בה), הרי שחלפו כ - 17 שנים מאז חתימת הסכם המכר הראשון וכ - 15 שנים מאז חתימת ההסכם השני, עד להגשת אותה תביעה. פרקי זמן אלו, יש בהם משום חריגה בלתי סבירה לחלוטין מדרישת הזמן הסביר לפי סעיף 20 לחוק החוזים או סעיף 8 לחוק התרופות. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בתביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק, מכח סעיף 11( א) לחוק התרופות. הלכה היא, כי כאשר נפגע תובע פיצוי ללא הוכחת נזק, הדבר מחייב הימנעות מפירוש מרחיב של "הזמן הסביר" ( ראה ע"א 815/80, לעיל). משלא הפעיל התובע את זכותו לבטל את ההסכמים בתוך זמן סביר, הוא שלל מעצמו את כח הביטול. התובע נחשב כמי שויתר על זכות זו ובחר להמשיך להיות קשור בהסכמים ולקיימם (התנהלותו אכן מעידה על כוונה לאכוף את ההסכם).

התוצאה של אבדן ברירת הביטול הינה, שההסכם עומד בעינו והוא ממשיך לחייב את הצדדים, באופן המאיין אפשרות לתבוע השבה ופיצויים ללא הוכחת נזק, מכח סעיפים 9(א) ו - 11 לחוק התרופות, בהתאמה (ראה ע"א 7730/09 ניסים כהן נגד מבני גזית (2000) בע"מ (6.6.2011) ו ת.א. 5768-08-07, לעיל, בעמ' 75 - 76, לרבות הפסיקה והמקורות הנזכרים שם).

30. כאמור, ביטול ההסכם על ידי הנפגע מהווה תנאי סף לצורך קבלת סעד של השבה ופיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיפים 9( א) ו - 11 לחוק התרופות. משלא ביטל התובע את ההסכם (ולחילופין, במדה וביטל את ההסכם בחלוף הזמן הסביר), אין הוא זכאי להשבה של הכספים ששילם לידי הנתבעים בהתאם להסכמי המכר, אין הוא זכ אי לפיצויים ללא הוכחת נזק ודין תביעתו להידחות.

31. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי טעם לדון בטענותיהם הנוספות של הצדדים, לרבות טענותיו של התובע בעניין גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק המגיע לו מכח סעיף 11 לחוק התרופות. עם זאת, מספר הערות באשר לטענותיו של התובע באשר לנזקיו. ראשית, כאמור, הרכיב השלישי שעל התובע להוכיח, על מנת לזכות בפיצוי לפי סעיף 11( א) לחוק התרופות, הוא כי ביום ביטול החוזה קיים הפרש כלשהו בין התמורה לפי החוזה ובין שווי הנכס או השירות נשוא החוזה שבוטל על ידו. מקום בו לא הוכח קיומו של הפרש כאמור, לא יוכל התובע לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 11( א) לחוק ודין תביעתו להידחות ( ע"א 278/78 אמפא נגד רום, פ"ד לג(1) 29, ע"א 3005/03, לעיל, בעמ' 8, ג. שלו, י. אדר, לעיל, בעמ' 477). בענייננו, צרף התובע לתצהיריו את חוות דעתו של שמאי המקרקעין סאמי חוראני, מיום 6.3.2011. מטרת השומה, על פי האמור בה, הוא להעריך את שווי הזכויות במקרקעין נשוא התביעה, על פי שני ההסכמים. המועד הקובע לשומה נקבע ליום 15.7.2010. דא עקא, שמועד זה אינו רלבנטי, שהרי לפי כל גרסה של התובע, אין זה המועד בו בוטלו ההסכמים. לפיכך, אין באומדנים בחוות הדעת באשר לשווי המקרקעין, כדי להוכיח את ההפרש בין שווי המקרקעין ביום הביטול לבין התמורה על פי ההסכמים. גם מטעם זה, דין התביעה להידחות.
שנית, גם אם הייתי קובע שהתובע ביטל את ההסכמים (ולא היא), הרי שגם אז, הביטול נעשה, לכל היותר למול הנתבעים (מחמוד וסעיד) בלבד, בעוד שההסכם לא בוטל למול יתר היורשים המוכרים. במקרה כזה היה זכאי התובע, ככל שהיה עולה בידיו להוכיח נזק, רק לפיצוי בגין החלק היחסי של זכויות הנתבעים במקרקעין, קרי - 13/160 מסך נזקיו, המהווים את ההפרש בין התמורה המקורית לבין שווי חלק זה של המקרקעין ביום הביטול. כאמור, התובע לא ביטל את ההסכם וגם לא הוכיח את רכיב שווי המקרקעין ביום הביטול (על פי כל אחת מגרסאותיו) ולכן, הוא אינו זכאי לפיצוי כלל ודין תביעתו להידחות גם מטעם זה.

32. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ח, 11 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.