הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 4258-11-19

בפני
כבוד ה שופטת עידית וינברגר

התובעת

חברת חשמל בע"מ ח.פ. 520000472
ע"י עו"ד אליהו מלך ואח'

נגד

הנתבעת
יצחקי תעשיות משמרות בע"מ
ע"י עו"ד אמיר שהם ואח'

החלטה

תביעה כספית על סך 1,682,765 ₪, שהוגשה על ידי התובעת נגד הנתבעת, המנהלת פארק תעשיה סמוך לקיבוץ משמרות, ועוסקת בין השאר בהשכרת מבני מסחר ותעשיה.
אין חולק כי הנתבעת היא צרכן חשמל רשום , ומספקת חשמל לכ- 18 צרכני משנה, אשר מהם היא גובה את עלות צריכת החשמל שלהם, ישירות, לפי קריאת מונים משניים שהתקינה לכל אחד מהצרכנים.
ביום 18.6.17 נערכה בדיקה תקופתית למערכת המנייה הרשומה על שם הנתבעת, כמקובל כל ארבע שנים, ותוצאות הבדיקה העלו כי החיבורים במערכת המנייה היו תקולים, וכתוצאה מכך, מערכת המנייה ביטאה צריכת חשמל בשיעור נמוך באופן משמעותי מכמות צריכת החשמל בפועל. מבדיקת התובעת עלה כי התקלה החלה בתאריך הבדיקה הקודמת שבוצעה על ידיה, ביום 9.6.13 . עם גילוי התקלה ערכה התובעת תחשיב עבור הפרשי הצריכה שלא נרשמו במונה, והגישה לנתבעת הודעת חוב מתוקנת לתקופה שמיום 26.6.13 עד יום 18.6.17 על סך 2,482,654.91 ₪. מתוך סכום זה שילמה הנתבעת 840,116.10 ₪ המתייחס לתקופה שמיום 30.4.15 עד יום 30.4.17 על בסיס רישומי מוני המשנה שלה.
סכום התביעה מורכב מסך של 1,412,141 ₪ שהוא החוב הנטען בגין שימוש בחשמל בתקופה שמיום 26.6.13 עד יום 30.4.15, וסכום נוסף של 230,397 ₪ הנובע מהפרשים בגין הערכת השימוש בחשמל לתקופה שממאי 2015 עד יוני 2017.

החלטה זו מטרתה להכריע בטענה מקדמית שהעלתה הנתבעת, לפיה יש לדחות על הסף את התביעה, ככל שהיא מתייחסת לחוב הנטען לתקופה שמיום 26.6.13 ועד יום 30.4.15 (להלן: "התקופה שבמחלוקת") אשר נאמד ב- 1,412,141 ₪.

לטענת הנתבעת, היא פטורה מלשלם חיובים רטרואקטיביים, מעבר לשנתיים, לאור לשון תקנה 26 לאמות המידה, אשר התקינה רשות החשמל, מכח הוראות חוק משק החשמל, תשנ"ו – 1996 .
זו לשון תקנה 26 (ב)(1)(א) לאמות המידה:
"היתה הטעות בחשבון כזו שסכום התשלום הנקוב בו היה נמוך מהתשלום המתחייב על פי הצריכה בפועל, יחויב הצרכן במלוא סכום הפרשי הצריכה ממועד היווצרות הטעות לפי התעריפים שהיו תקפים במועד הצריכה, ובלבד שהתקופה לגבייה רטרואקטיבית לא תעלה על ארבע שנים שקדמו ליום גילוי הטעות. אם הטעות בחשבון היתה תוצאה של פעילות ספק השירות החיוני, תהא הגבייה הרטרואקטיבית מוגבלת לשנתיים מיום גילוי הטעות."

לטענת הנתבעת, לאור לשון אמת המידה, לא יכולה לעמוד לתובעת עילת תביעה בגין צריכת החשמל בתקופה שבמחלוקת, משום שתקנה זו מגבילה את התובעת לגבייה רטרואקטיבית של חוב חשמל, במקרה שהטעות היתה שלה עצמה, לשנתיים בלבד מיום גילוי הטעות.
לטענתה, אמות המידה הן דין ספציפי וממצה, החל על יחסי התובעת עם צרכניה, באופן הדוחה את תחולת הדין הכללי. כך טוענת התובעת עצמה בכל ההליכים המשפטיים בהם היא נוטלת חלק, בעיקר כנתבעת, ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת בהליך זה.

לטענה זו משיבה התובעת, כי הפסיקה אליה מפנה הנתבעת, בה נטען כי ההסדר הקבוע באמות המידה ממצה, עוסקת כולה במקרים של נזקים שנגרמו למכשירים חשמל, לגביהם קיים הסדר מפורש באמות המידה, שאין לו התייחסות בדין הכללי, והוא למעשה יוצק תוכן לחובת הזהירות הקונקרטית שבה חבה התובעת כלפי צרכניה.

כותרת תקנה 26 היא "תיקון חשבון" וס"ק (א) בה מורה כי "ספק שירות חיוני רשאי לתקן חשבון שנשלח לצרכן רק אם התקיים אחד מאלה: (א) נתגלתה טעות בחשבון (ב) נתגלו עובדות חדשות המצביעות על צריכת חשמל שלא כדין."
לטענת התובעת, אמת מידה 26 אינה עוסקת בזכות תביעה, אלא בזכות לתיקון חשבון, שהיא שונה מהותית מהזכות לתבוע בבית המשפט כספים המגיעים לה מצרכן, ובמקרה הנדון, כספים שקיבלה הנתבעת בפועל משוכרי המשנה שלה.
תיקון חשבון, לטענת התובעת, יש לו משמעות בפן הראייתי, משום שעל פי אמת מידה 4, פנקסי ספק השירות החיוני, היינו התובעת, יהוו ראיה לכאורה לכל עניין הרשום בהם, ועל כן תיקון חשבון רטרואקטיבי מעמיד את הצרכן בפני חזקה לפיה החשבון נערך כדין ומהווה ראיה לאמיתות תוכנו.
הזכות לתיקון החשבון, מוגבלת אם כן, לשנתיים מיום גילוי הטעות אם היתה טעותה של התובעת, אך אין להסיק מכך שהתובעת מנועה מלתבוע בבית המשפט את מלוא חובה בגין צריכת החשמל בפועל, אלא שהנטל יהיה עליה להוכיח את צריכת החשמל בפועל ואת גובה החיוב.

לכך משיבה הנתבעת, בסיכומי התגובה שלה, כי המגבלה המוטלת על התובעת, בתקנה 26, במקרה של טעות שלה, אינה רק ביחס לתיקון החשבון אלא ביחס לגבייה, ובאין זכות גבייה אין גם זכות להגשת תביעה.
עוד טוענת הנתבעת, כי אם רצתה רשות החשמל להקנות לתובעת תרופות אחרות, מהדין הכללי, היתה קובעת מפורשות, כפי שנעשה בתקנה 16 לאמות המידה, כי הסנקציות המוקנות לתובעת על פי אותה תקנה הן "מבלי לגרוע מכל תרופה אחרת על פי דין."

התובעת, שאינה מתכחשת לקושי שמציבה בפניה תקנה 26 במקרה הנדון, הקדימה ופנתה לפני הגשת התביעה, אל רשות החשמל, במכתב מיום 18.2.18 וביקשה את אישורה, במקרה הפרטני של הנתבעת, לגבייה רטרואקטיבית של ארבע שנים, לאור העובדה שלטענתה, היתה הנתבעת מודעת לטעות בתשלום ובחוסר תום לב התעלמה מכך והמשיכה לשלם חשבון חשמל נמוך במאות אחוזים מהתשלום החודשי שהיתה משלמת עד קרות התקלה. לשם המחשה, מציינת התובעת במכתבה אל רשות החשמל, וגם בכתב התביעה, בחודש בו תוקנה התקלה חשבון הצריכה היה בגובה של 90,000 ₪ בממוצע, בעוד שבתקופה שטרם התגלתה התקלה, היתה הצריכה החודשית הממוצעת כ- 5,000 ₪ (מכתב הפניה אל רשות החשמל צורף כנספח ח' לכתב התביעה ותשובת הרשות סומנה נספח ט').

לטענת הנתבעת, עצם פנייתה של התובעת אל רשות החשמל, בבקשה לאשר לה תיקון רטרואקטיבי לתקופה של 4 שנים, מלמדת שהתובעת עצמה מודה שהנתבעת היא "צרכן רגיל" ושבעניינה אין מקום, על פי לשון תקנה 26, לתיקון של 4 שנים, אלא של שנתיים בלבד.
לכך משיבה התובעת, שאכן לא התכחשה לתחולת התקנה על המקרה הנדון, ובפנייתה ביקשה לאפשר לה ליהנות מזכות "תיקון החשבון" אך אין בכך כדי להודות שאין לה זכות להגשת תביעה על פי הדין הכללי, כפי שאכן הנחתה אותה רשות החשמל.

דיון
אין מחלוקת על כך שאמות המידה הן דין ספציפי. עם זאת, העובדה שאמות המידה הן דין ספציפי, שנועדו לסכם את הזכויות והחובות החלות על התובעת ביחסיה מול הצרכנים, אין בה כדי להוביל למסקנה אותה מבקשת הנתבעת להסיק , לפיה אין תחולה לדין הכללי, ובפרט לדיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת משום שדיני עשיית עושר עשויים לחול במקרים מסוימים, לצד מערכות דינים ספציפיות.

מסקנה זו מתבקשת, לטעמי, בין היתר, לאור ההלכה שנפסקה בפסק הדין המקיף והמעמיק שניתן על ידי בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בעניין א.ש.י.ר. .
באותו מקרה נדונה שאלת תחולתם של דיני עשיית עושר, בפרט מקום בו הדין הספציפי לא הקים כל עילת תביעה לתובע.
כך נוסחה בפסק הדין השאלה שעמדה להכרעה בעניין א.ש.י.ר:
"אם מקום שבו שוללים דיני הקניין הרוחני היווצרותה של עילה לזכותו של אדם כנגד זולתו, יכולה שתקום לו עילה בעשיית עושר ולא במשפט".

דומה שהשאלה כמעט זהה לזו שמונחת לפניי. אף שהתובעת חולקת על כך שאמות המידה שוללות את זכותה לתבוע את החוב הנטען בגין התקופה שבמחלוקת, זוהי טענת הנתבעת, ועל כן, גם אם אקבל את טענת הנתבעת לפיה אמות המידה שוללות מהתובעת את האפשרות להגיש תביעה בגין צריכת החשמל בתקופה שבמחלוקת (הקודמת לשנתיים מיום גילוי הטעות), לא שולל הדבר קיומה של עילה מכח עשיית עושר ולא במשפט.

השופטת שטרסברג כהן, שנמנתה עם שופטי הרוב, עמדה על השיקולים העומדים בבסיסה של דעת הרוב בערעור, כמפורט להלן:
"מכאן, שאין הכרח לפרש שתיקתו של המחוקק בדבר חקיקה בדין האחר כשלילת דיני עשיית עושר. על-מנת שנלמד אם משתיקתו של המחוקק בדבר חקיקה אחר עולה הסדר שלילי לעניין החלת דיני עשיית עושר, עלינו לבחון אם קיים ניגוד ישיר וחריף בין אותו דבר חקיקה אחר לבין דיני עשיית עושר. אם לא נמצא כזה, נגרוס בדרך-כלל כי השניים יכולים לדור בכפיפה אחת; נמצא כזה, נוציא את תחולת דיני עשיית עושר.
"אכן, הדין הספציפי הקבוע בדברי החקיקה השונים כפוף לדוקטרינות הכלליות של עשיית עושר ולא במשפט הקבועות בחוק עשיית עושר ולא במשפט. רק ניגוד ישיר וחריף עשוי לשלול תחולתו של דין כללי זה" (א' ברק חוק השליחות (כרך ב) [77], בעמ' 1033).
מאחר שדעתי היא כי דיני עשיית עושר הם מעין דין-על, העומד לרשותנו במקום שבו ראוי אדם לעילה ולסעד, ואין דין אחר מושיטם לו, נטייתי היא לפרשנות המצמצמת את המקרים שבהם נראה חוקים אחרים כמכילים הסדר שלילי, ובכל מקרה שבו אין הדבר מתחייב מן הכתוב בחוק ומתכליתו, לא ייחשב הוא בעיניי כמכיל הסדר שלילי..."

בהמשך מדגישה השופטת שטרסברג כהן :
"ערה אני לכך שהמשמעות האופרטיבית של החלת דיני עשיית עושר לצד דיני הקניין הרוחני היא לעתים הענקת עילה וסעד בנסיבות שבהן דיני הקניין הרוחני אינם מעניקים אותם ושבכך יש אולי כדי ליצור איזון שונה מזה שערך המחוקק בדיני הקניין הרוחני; אלא שיצירת איזון שונה בתחום שמחוץ לדיני הקניין הרוחני, כאשר אלה אינם מושיטים עזרה לנפגע, ראויה היא."

ומוסיפה נימוק נוסף לעמדתה זו:
לגבי דיני החוזים ודיני הנזיקין קבע בית-משפט זה לא אחת, שלא כך הוא, וכי ניתן גם ניתן לתבוע על-פי דיני עשיית עושר, גם כשהנושא הוא בתחום דיני החוזים או בתחום דיני הנזיקין. ראו למשל: ע"א 126/89 מפרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ [34]; ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ וערעור שכנגד [35]; ד"נ אדרס [4]. במה שונה ההסדר בדיני הקניין הרוחני?
דיני הקניין הרוחני הם הסדר ספציפי נוקשה וקשיח שחלקו מצוי בפקודות מנדטוריות וגם החדשים שבהם אינם מתחדשים בקצב שבו מתפתח הקניין הרוחני במציאות...דווקא במאטריה גמישה ודינמית זו, ראוי שיוכל בית-המשפט לערוך את האיזון בין האינטרסים ולשקול הענקת סעד מכוח חוק עשיית עושר, במקום שבו אין הוא מוענק על-ידי דיני הקניין הרוחני. היצמדות לדיני הקניין הרוחני עלולה לגרור בעקבותיה אי-צדק."

גם השופט זמיר החזיק בדעת הרוב, לפיה בחוקי הקניין הרוחני אין הסדר שלילי המונע תחולה של חוק עשיית עושר על קניין רוחני שלא נרשם לפי חוקים אלה, וגם סעיף 6 לחוק עשיית עושר אינו מונע תחולה של חוק זה לצורך הגנה על קניין רוחני שלא נרשם

ראוי להפנות בעניין זה גם לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף, בשבתו בבית המשפט המחוזי בעניין אוניפארם שקבע כי דיני הפטנטים אינם יוצרים הסדר שלילי ביחס לתחולת דיני עשיית עושר, במקרה של הטעיית רשם הפטנטים. כך נפסק שם:
"המסקנה מהדיון בדיני הפטנטים היא איפוא כדלהלן: דיני הפטנטים רואים בחומרה מעשי הטעיה והעלמת מידע מצד מבקש הפטנט כלפי רשם הפטנטים, ומאפשרים הטלת סנקציות הנוגעות בעיקר לתוקף הפטנט המבוקש. בשים לב להיקפן המוגבל של הסנקציות שקובע חוק הפטנטים, ולשיקולי מדיניות, אין לראות בהן הסדר שלילי המונע אפשרות לתבוע סעדים במסגרת הדין האזרחי, ובכלל זה דיני עשיית עושר ולא במשפט, בגין הטעיית רשם הפטנטים."

אם דיני הקניין הרוחני, שאין חולק כי הם דין ספציפי, אינם "דין ממצה" במובן זה שיש בהם כדי לשלול את תחולת דיני עשיית עושר, קשה להלום כי יינתן מעמד בכורה שכזה, דווקא לאמות המידה של רשות החשמל.

כאמור, טענתה הנוספת של הנתבעת היא, כי לא מתקיים במקרה הנדון היסוד ההכרחי של "שלא כדין" משום שעל פי הדין, הוא אמות המידה במקרה זה, מוקנית לה הזכות שלא לשלם את צריכת החשמל בפועל לתקופה שבמחלוקת.
למעשה, מדובר בניסוח שונה של טענתה הראשונה של הנתבעת לפיה אמות המידה הן דין ממצה.

קבלת טענת הנתבעת משמעה כי אמת מידה 26 נועדה להקנות לצרכן שבעניינו התגלתה תקלה בחיוב, זכות מהותית לצרוך חשמל ללא תשלום.
התובעת טוענת, שלא זו מטרתה של תקנה 26, אלא לכל היותר מקנה היא יתרון דיוני, שלא להיות בעמדה "נחותה" אל מול חשבון החשמל לתקופה העולה על שנתיים מיום גילוי הטעות.

התובעת מפנה בסיכומיה לפסק הדין בעניין ליבוביץ שם נפסק , תוך הפניה לספרו של פרופ' פרידמן, כי:
"...כוחו של הדין בעניין זה מוגבל, וזהו הקושי העיקרי הנובע מס' 1(א) לחוק עשיית עושר. החקיקה אינה מספקת לנו רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולא אחת תחתך השאלה אם קיבל הנתבע טובת הנראה "שלא על פי זכות שבדין", על פי המבחן אם ההתעשרות היא צודקת. אם היא בלתי צודקת – אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין."

התובעת, אשר התנגדה להכרעה בטענות המקדמיות של הנתבעת טרם שמיעת הראיות, מבקשת להוכיח, בראיות, כי השוני בגובה חשבונות החשמל ששילמה הנתבעת היה כה גדול, עד כי ברור שהנתבעת היתה מודעת לטעות בחיוב, אך ישבה בחיבוק ידיים והמשיכה לגבות משוכרי המשנה שלה תשלום עבור צריכת החשמל שלהם בפועל.
לא ניתן לשלול, בשלב זה , את האפשרות שהתובעת תוכיח כי התעשרות הנתבעת במקרה זה היתה שלא כדין, ולו רק משום שהיתה "בלתי צו דקת".
אף אם אקבל את טענת הנתבעת לפיה אמות המידה אינן מקנות לתובעת עילת תביעה כלפיה, אין מקום לקבוע, כי עצם לשונה של תקנה 26 לאמות המידה שוללת את קיומו של היסוד "שלא כדין", אותו יש להוכיח בתביעות מכח דיני עשיית עושר , משום שיתכנו מקרים, תלויי נסיבות שאותן יש להוכיח, שבהן חרף לשונה של אמת מידה 26 יכול צרכן להיחשב כמי שהתעשר "שלא כדין".

בתשובתה של רשות החשמל לתובעת, נדחתה בקשת התובעת, בנימוק שרשות החשמל סבורה כי:
"אמת מידה 26(ב)(1)(א) בנוסחה הנוכחי המצוטט לעיל, מקיימת את האיזון הראוי בין חובת החברה לנפק חשבונות מדויקים מהימנים וסופיים לבין אי עשיית עושר לכאורה של הצרכן...החברה מחזיקה בידיה את המידע בדבר אופייני הצריכה של הצרכן...מאחר וציוד המניה המותקן במקום הצרכנות הינו כאמור רכוש החברה, אזי חובה עליה לדאוג לתקינותו, בין היתר באמצעות בדיקות מדגמיות... לפיכך, הקביעה באמת המידה 26 נראית לנו סבירה ומאוזנת ואיננו מוצאים לנכון לתקן את אמת המידה."

עם זאת, בהמשך מכתבה, הבהירה רשות החשמל, כי:
"אמות המידה הנקבעות על ידי רשות החשמל אינן מפקיעות את תחולת הדין הכללי. לכל היותר הן הופכות את נטל ההוכחה...לתקופת הזמן הקודמת לשנתיים, הנטל להוכחת עשיית עושר רובץ לפתחה של החברה."

ועוד לפני כן, משיבה רשות החשמל לפניית התובעת בטיעון ש:
"אין מקומה של הרשות כתחליף להליך התדיינות בערכאות השיפוטיות שכן אין לרשות הכלים לבחון אשם תורם של הצרכן."

מהדברים עולה כי רשות החשמל אמנם דחתה את פניית התובעת לתיקון נוסח אמת המידה, אך הפנתה אותה להגשת תביעה, בבית המשפט המוסמך, שלו הכלים לבחון את מידת תום הלב של הצרכן, או "אשמו התורם."
הפסיקה עמדה על המשמעות שיש ליתן לאופן בו מפרש הגוף המאסדר את הוראות החוק או ההנחיות. נפסק כי מקום שעמדתו של המאסדר סבירה ומתיישבת עם לשון ההנחיות, ברירת המחדל תהיה לאמץ את עמדתו.

משבאתי למסקנה שאין מקום לסלק על הסף את תביעת התובעת, בגין התקופה שבמחלוקת , לאור הנימוקים אותם מניתי לעיל, איני מוצאת להכריע בטענות נוספות שהעלו באי כח הצדדים בסיכומיהם.

לסיכום, אני דוחה את טענתה המקדמית של הנתבעת כפי שפורטה ברישא להחלטתי זו, וקובעת כי יש לאפשר לתובעת להוכיח את טענתה לפיה, בנסיבות המקרה הנדון, קמה לה עילת תביעה נגד הנתבעת, מכ ח דיני עשיית עושר ולא במשפט .

אני מחייבת את הנתבעת בשכר טרחת באי כוחה של התובעת בגין בקשה זו בסכום של 6,000 ₪.

ניתנה היום, י' אדר תשפ"א, 22 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.