הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 39468-07-16

בפני
כבוד ה שופטת נסרין עדוי-ח'דר

התובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד נעים ג'יריס ואח'

נגד

הנתבעים

  1. ואיל אבו דולה
  2. איאד חביש (ניתן פסק דין)
  3. א.ר.א.מ. בנייה ושיפוצים בע"מ

הנתבעת 3 ע"י ב"כ עו"ד גסאן אגברייה ואח'
4. מנורה חברה לביטוח בע"מ
הנתבעים 1 ו- 4 ע"י ב"כ עו"ד מארק שירין ואח'

פסק דין חלקי והחלטה

תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, בעקבות תאונת עבודה שאירעה ביום 22.08.2013 עת עבד באתר בנייה.
הצדדים נחלקו בשאלה האם התאונה נופלת בגדר החזקה המרבה בדבר "ניצול כוחו המכני של הרכב", שבסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- "חוק הפיצויים").

הצדדים ורקע עובדתי
התובע, יליד 1984, עבד כפועל בניין בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אצל הנתבעת 3, חברת א.א.א.מ בניה ושיפוצים בע"מ (להלן- "החברה").
ביום 22.8.2013 עבד התובע באתר בניה בכפר ירכא. במסגרת עבודתו שם, עסק התובע בפירוק תבניות ברזל, שהיו מחוברות לקיר בטון, בעזרת מנוף המותקן על משאית. במהלך פירוק אחת מתבניות הברזל, שהייתה קשורה בשרשרת למנוף, ותוך כדי הפירוק, התבנית פגעה בו והפילה אותו מגובה של כ- 4-5 מטרים.
התובע פונה ממקום התאונה באמבולנס, לבית החולים בנהריה, שם אושפז למשך מספר ימים, משסבל מפגיעה רב מערכתית, שכללה, בין היתר, פגיעת ראש, פגיעת חזה ושבר בשורש כף יד שמאל.

יצוין, כי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, וביום 7.5.15 קבעה ועדה רפואית שליד המל"ל, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בשורש כף יד שמאל, בהתאם לסעיף 35(1)ב' בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

ביום 24.7.2016 הגיש התובע את התביעה שלפניי כנגד שלושה נתבעים, נתבע 1, מר ואיל אבו דולה, שהיה נהג המשאית, נתבע 2, מר איאד חביש, שנטען כי הוא הבעלים של המשאית, וכנגד החברה.
בכתב התביעה טען התובע כי תביעתו היא לפי חוק הפלת"ד או לחילופין לפי פקודת הנזיקין, וכי התביעה כנגד החברה, היא בעילה החלופית.
ביום 27.8.2017 נמחק נתבע 2 מההליך, בהסכמת הצדדים, לאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו צורפה מנורה חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של המשאית, כנתבעת נוספת.
ביום 5.5.2019 התקיים לפניי דיון הוכחות בשאלת נסיבות התאונה, במסגרתו נשמעו העדים הבאים: התובע; מר ארקאן מרזוק - מנהל העבודה מטעם החברה; ושני עובדים שעבדו עם התובע ביום התאונה והיו עדים לה- מר חיכאם נביל סעב ומר סלימאן עבס.

נסיבות התאונה
בהתאם לעדויות שנשמעו, ביום התאונה התובע עסק בפירוק תבניות ברזל מקירות בטון שנוצקו טרם לכן.
אופן פירוק תבניות הברזל באתר הבנייה היה כדלקמן:
עובד אחד עומד על סולם בגובה של למעלה מ- 4 מטרים, עובד שני עומד על הקרקע. העובד הראשון שעומד על הסולם בצמוד לקיר הבטון, קושר תחלה את תבנית הברזל לשרשרת המחוברת למנוף, לאחר מכן הוא משחרר "קוצים"- תופסנים המחברים את התבנית לקיר הבטון, התבנית משתחררת מהקיר והמנוף מוריד את התבנית המשוחררת. לאחר שהמנוף מוריד את התבנית אל המשאית, העובד השני משחרר את התבנית הקשורה למנוף.

בהתאם לעדויות שנשמעו, המנוף שימש להרמת התבנית והיה אמור למנוע את נפילתה. יתרה מכך, עד לרגע בו משחררים את התבנית מהקיר המנוף לא אמור לזוז. עוד עלה מהעדויות, כי אלמלא פעולת ההרמה של המנוף, והלחץ שהמנוף מפעיל על השרשרת בזמן שהוא מרים את התבנית, התבנית לא הייתה זזה.

כאמור, בענייננו התובע היה העובד הראשון, שתפקידו היה לעבוד בגובה ולשחרר את תבניות הברזל מקיר הבטון. ביום התאונה, במהלך פירוק אחת מתבניות הברזל, שהייתה קשורה בשרשרת למנוף, ותוך כדי הפירוק, התבנית זזה לפתע פגעה בו והפילה אותו מגובה של כ- 4-5 מטרים.

טענות הצדדים
לטענת התובע והחברה, עסקינן בתאונת דרכים, בהתאם לחזקה המרבה של ניצול הכוח המכני של המשאית. לטענתם, הגורם היחיד להתרחשות התאונה היה מתיחת השרשרת שתפסה את התבנית על ידי המנוף, מה שגרם ללחץ על התבנית, כך שברגע שהתבנית התנתקה מהבטון היא זזה בשל המתיחה של השרשרת ופגעה בתובע.
לטענתם, מהעדויות עלה בבירור כי לולא הפעלת הלחץ של המנוף על השרשרת המחזיקה את התבנית, דבר לא היה קורה לתובע. כן עלה, כי פעולת שחרור תבנית הברזל מהקיר, אין בה כשלעצמה כדי לגרום לתזוזת התבנית שכן התבנית, ששוקלת לערך 80 ק"ג לא יכולה לזוז ללא המנוף.
לשיטתם, בהתאם לפסיקה מדובר בניצול הכוח המכני של הרכב, שכן מתיחת השרשרת נעשית על ידי המנוף, שמופעל באמצעות המנוע של המשאית.
לחילופין טענה החברה, כי ככל שייקבע שאין המדובר בניצול הכוח המכני של הרכב, יש לקבוע כי התאונה נגרמה עקב שימוש ברכב מנועי, כתוצאה מהתנתקות של מטען או חלק ממנו בזמן שהמשאית עמדה.

מנגד, המבטחת טענה כי אין המדובר בתאונת דרכים שכן המשאית הייתה במצב סטטי ועל כן לא היה שימוש בכוח המכני של הרכב. לטענתה בהתאם לפסיקה כאשר כלי נמצא במצב סטטי לא חלה החזקה המרבה של שימוש בכוח מכני, ובכל מקרה, אין קשר סיבתי בין פעולת המנוף לבין תזוזת התבנית. לטענתה, מהראיות לא ניתן לדעת אם התבנית זזה בשל הלחץ שהפעיל המנוף או בשל הלחץ שהפעיל התובע בניסיון לשחרר את ה"קוצים" מהתבנית. עוד טענה, כי לא הובאה ראייה פוזיטיבית שהמנוף מהווה חלק אינטגרלי מהמשאית ושואב את כוחו מהמשאית.
באשר לטענה החלופית שעניינה התנתקות, טענה המבטחת כי בענייננו חלות שתי חזקות: האחת, "התנתקות או נפילה" מרכב עומד; השנייה, "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". הראשונה מקיימת את ההגדרה של תאונת דרכים, והשנייה, החזקה הממעטת, שוללת אותה.
לטענת המבטחת, בהתאם לפסיקה, במקרה בו קיימת התנגשות בין שתי חזקות אלו, יש להעדיף את החזקה הממעטת.

אלו היו, בתמצית, טענות הצדדים. אקדים ואומר כי דין טענת התובע והחברה להתקבל, ויש לקבוע כי בעניינו מדובר בתאונת דרכים.

דיון והכרעה
סעיף 1 בחוק הפיצויים קובע כך:
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ....
או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי...".

ענייננו בחזקה המרבה "ניצול הכוח המכני של הרכב". על מנת לקבוע כי החזקה הנ"ל חלה, יש לקבוע כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ניצול הכוח המכני לתאונה (א. ריבלין, בספרו תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית עמ' 325 – 326).
אציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המשאית לא שינתה את ייעודה המקורי.

באשר לקשר סיבתי עובדתי- אני דוחה את טענתה, המאולצת עד מאוד, של המבטחת כי לא הובאה ראייה פוזיטיבית שהמנוף מהווה חלק אינטגרלי מהמשאית ושואב את כוחו מהמשאית. זאת, הן משום שבפועל ולאורך ההליך, לא הייתה בין הצדדים מחלוקת של ממש כי המנוף שמותקן על המשאית, מופעל על ידה, והן משום שמעדויות הצדדים עלה בבירור כי המנוף מופעל על ידי המשאית (והמנופאי כמובן).
כך, למשל, העיד מר סעב, כי בזמן שהמנוף מרים את התבנית המנוע עובד (עמ' 10 לפ' ש' 3), וכי המנוף מופעל על ידי מנופאי באמצעות שלט (שם, ש' 31). עוד העיד מר סעב כי כל זמן שהשרשרת מחוברת למנוף קיים לחץ במנוף שמונע מהתבנית לזוז ומאפשר את הרמתה וכי התאונה ארעה בשל הלחץ שיצר המנוף על התבנית, וכדבריו:
"ש. וגם בנקודת זמן שהתובע מחזיק את התבנית ונופל, דולה לא נוגע בשלט?
ת. לא הוא לא נוגע. והוא גם ראה את וליד נופל ורצנו אליו.
ש. אם הוא לא נגע בשלט אז הוא גם לא הזיז את המנוף?
ת. לא. היה לחץ בתוך המנוף, וליד מפרק את זה, התבנית עפה והעיפה אותי.
ש. זאת אומרת, תוך כדי שו' (הכוונה לתובע) מנסה להעמיס את התבנית מהלחץ זה התנתק והוא נפל?
ת. נכון.
ש. כמה זמן לוקח לקשור תבנית?
ת. דקה שתיים
ש. איך מחברים אותה?
ת. עם שרשרת, מכניסים דרך החור.
ש. זאת אומרת שבזמן שהוא מחבר את השרשרת, כתוצאה מהחיבור נוצר לחץ?
ת. הוא חיבר את השרשרת, במנוף יש לחץ, הוא פירק את זה וזה עף.
ש. יש אדם למעלה שמחבר את התבנית בגובה 6 מטר, התובע עומד למעלה 6 מטר, הוא צריך לקשור את התבנית לשרשרת ועם המנוף יורדת התבנית?
ת. כן.
ש. בזמן שהתובע מחבר את התבנית, כתוצאה מלחץ בשרשרת פתאום קרה משהו והוא נפל?
ת. כן" (עמ' 11 לפ' ש' 2- 18).
ובהמשך:
"ש. ו' קשר את התבנית, התבנית איך היא הייתה תפוסה שם?
ת. בקיר.
ש. איך?
ת. בלחץ" (שם ש' 22- 25).

על מנת לקצר, אומר כי כל ארבעת העדים העידו כי המנוף מותח את השרשרת, בכך הוא מונע מהתבנית לזוז (ראו עדותו של מר עבס, עמ' 13 לפ' ש' 5-6; עדותו של מר מרזוק, עמ' 13 ש' 28). כן העידו כולם כי לאחר שהתובע קשר את התבנית למנוף והמנוף החזיק את התבנית, הוא ניסה לשחרר את התבנית מהקוצים בקיר באמצעות לום ברזל, ותוך כדי הניסיון לפרק את התבנית או בסמוך לשחרורה התבנית עפה לכיוונו.
מהעדויות עלה בבירור כי המנוף והלחץ שהוא מפעיל על התבנית הוא הגורם היחיד שיש בו כדי להשפיע על תזוזת התבנית, וכי אלמלא לחץ המנוף התבנית לא הייתה זזה.

מכאן ניתן לקבוע, באופן פוזיטיבי, כי השימוש בכוח של המנוף הוא שגרם לתזוזת התבנית, שפגעה בתובע והפילה אותו לקרקע.
מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי בין השימוש בכוח המכני לתאונה.

באשר לפן המשפטי, נאמר בספרו של א.ריבלין הנ"ל כי:
"אולם בקיומו של קשר סיבתי עובדתי אין די. אין די בכך ששימוש בכוח מכני של מנוף או מלגזה הביא את הנפגע למקום או לגובה בו ארעה התאונה; לבד מן הקשר הסיבתי-עובדתי נדרש גם קשר סיבתי-משפטי. ניצול הכוח המכני צריך שיהיה גורם ממשי לתאונה. הקשר הסיבתי-משפטי נבחן במסגרת חוק הפיצויים במבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר. זהו מבחן סיבתי-משפטי אשר, מחד גיסא, נותן ביטוי לעקרון הסיכון המשותף למבחנים המשתנים הכלולים בחוק (מבחן תחבורתי ומבחן ייעודי), ומאידך גיסא, גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על-פי מהות הפעילות ברכב. החזקה החלטה המרבה בעניין ניצול הכוח המכני של הרכב מבוססת על מבחן של סיכון אשר נועד להשיב על השאלה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המכני של הרכב יצר. סיכון זה אינו תחבורתי; הוא קשור למבחן הייעוד ובוחן את ייעודו המקורי הלא תחבורתי של הרכב. עניינו של מבחן הסיכון, במסגרת החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכח המכני של הרכב', הוא במתן תשובה לשאלה, אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכח המכני לייעודו המקורי הלא תחבורתי יצר. אנו נדרשים לשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכני לאותו ייעוד יצר. לעומת זאת אם שינה הרכב מן השימוש שיועד לו במקור, שוב אין לדבר על ניצול הכוח המכני לייעודו המקורי, וממילא אין אנו דרשים לשאלת הקשר הסיבתי.
בשל הצורך בקיום קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני לבין הנזק יש להבחין בין מצב דברים שבו הפעלת הכוח המכני נסתיימה כבר בעת שארעה התאונה, לבין מצב דברים שבו ארעה התאונה במהלך ניצול הכוח המכני וכתוצאה מכך. רק במקרה השני תחול החזקה המרבה" (ההדגשה לא במקור).

בענייננו, כאמור, התאונה ארעה כאשר המנוף פעל, הפעיל לחץ על התבנית וכתוצאה מהלחץ, התבנית זזה ופגעה בתובע. בענייננו כאמור אין מחלוקת כי המשאית עליה המנוף לא שינתה את ייעודה המקורי, הלא תחבורתי.
סבורני כי בענייננו גורם הסיכון הוא המנוף, ואחד מהסיכונים של פעולת המנוף, עת קושרים אליו תבנית ברזל השוקלת 80 ק"ג (לערך) לצורך הנפה, החזקה, העמסה, הזזה וכיו"ב של התבנית, הוא שבעת כל אחת מהפעולות הללו התבנית תפגע במישהו או במשהו.

אציין, כי עיינתי היטב בפסיקה אליה הפנתה המבטחת ולא מצאתי בה כל תימוכין לטענתה בעניין זה, ההיפך הוא הנכון.
בת"א (חי') 10249/97 סאמר בנימין נ' בולוס בנימין (2.2.1999) דובר על עובד שהתחשמל, ונקבע, בין היתר, כי ההתחשמלות הייתה תוצאה ישירה של פעולת העובד, פעולה הנפרדת מניצול הכוח המכני של כלי הרכב. בית משפט ציין כי כאשר ההנפה וההובלה נסתיימו, והזרוע של המנוף כבר עמדה במצב סטטי, והעובד אף הוא חדל להיות בתנועה מחמת הזרוע, ולאחר מכן קורה האירוע מחמת גורם סיכון אחר, אין לומר כי מדובר בניצול הכח המכני.
זאת ועוד: באותו פסק דין הייתה הפנייה לפסק הדין שניתן בע"א 95 / 4469 דראושה נ' אררט, פ"ד נ(3) 475, 483, ובעיקר לדברים הבאים היפים אף לענייננו:
"על כן, תאונה היא עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, אם מטען מורם על ידי מנוף, ותוך כדי ההרמה של המטען הוא נשמט וגורם לנזק גוף. הוא הדין, אם הניזוק עומד על משטח המורם על ידי מנוף המהווה חלק אינטגרלי מהרכב, והוא נופל או מחליק מהמשטח. גם במצב דברים זה התאונה נגרמה עקב "ניצול הכוח המיכני של הרכב".

בנדון דנן, המנוף לא היה במצב סטטי, הוא הפעיל לחץ לאורך כל הפעולה, החל מהרגע שהשרשרת נקשרה אל התבנית הוא הרים את התבנית, ובזמן ההרמה התבנית זזה ופגעה בתובע.

בע"א 7006/97 ע"א 7006/97 ברקן נ' עיזבון המנוח חאג' מוסא ז"ל, פ"ד נו(1) 776, דובר על עובד שהתחשמל בעת ניסיון להעביר דוד בטון ממקום למקום בעזרת המנוף. באותו מקרה נגע התובע בשרשרת שהייתה מחוברת לכבל המנוף, כתוצאה מנגיעה זו התחשמל מזרם חשמל בעל מתח גבוה ונהרג במקום. נקבע כי ההתחשמלות נגרמה מנגיעה בכבלי החשמל על ידי זרוע המנוף, שהוזזה באמצעות ניצול הכוח המכני של כלי הרכב. בית המשפט העליון קיבל את הערעורים וקבע כי קיים קשר סיבתי מהותי בין ניצול הכוח המכני של המנוף שהביא להזזת זרוע המנוף לבין התחשמלותו של העובד. פסק דין זה, אך מחזק את מסקנתי כי עסקינן בתאונת דרכים.

בע"א (חי') 65581-10-13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוניר שבל (12.8.14) נקבע כי הפגיעה במשיב ארעה בזמן שלא היה כל שימוש בכוח המיכני של המלגזה, הן בפן העובדתי והן במשפטי, וכי בכל מקרה לא היה שימוש במלגזה בהתאם לייעודה המקורי.

עיננו הרואות, כי בנסיבות אירוע התאונה דנן, ובהשוואה לפסיקה שהובאה לעיל, פשיטא כי התאונה הנדונה עונה על ההגדרה של תאונת דרכים, בהתאם לחזקה המרבה שעניינה ניצול הכוח המכני ואין צורך להמשיך ולבדוק את טענותיהם החלופיות של הצדדים בדבר התנתקות או נפילה ופריקה וטעינה.

על כן, אני מורה על קבלת התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 4.

התביעה כנגד הנתבעת 3 דינה להידחות, וכך אני מורה .

הנתבעת 4 תשיא בהוצאות הנתבעת 3, וזאת בסך של 8,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אני קובעת מועד לקדם משפט, לצורך קידום ההליכים בשאלת הנזק, ביום 30.10.2019, בשעה 10:00.

ניתנו היום, ח' תמוז תשע"ט, 11 יולי 2019, בהעדר הצדדים.