הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 35781-02-12

בפני כב' השופטת נסרין עדוי - ח'דר

התובעים
1. פלוני
ע"י ב"כ עו"ד גיא לוי ואח'
2. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד לוטפי ואח'

נגד

הנתבעים
1. עבד אל פתאח ח'אטר
ע"י ב"כ עו"ד אחמד פ. מסאלחה
2. ציון צפריר בן מנחם
3. אינה בן מנחם
ע"י ב"כ עו"ד עמית קמפף ואח'
4. איאד מסאלחה
ע"י ב"כ עו"ד איאד אפג'ל
5. חיים זאנכו (ניתן פסק דין ביום 05.01.2020)
ע"י ב"כ עו"ד אוס עאזם

נגד
הצדדים השלישיים
1. עבד אל פתאח ח'אטר
ע"י ב"כ עו"ד אחמד פ. מסאלחה
2. איאד מסאלחה
ע"י ב"כ עו"ד איאד אג'פילי
3. חיים זאנכו (ניתן פסק דין ביום 05.01.2020)
ע"י ב"כ עו"ד אוס עאזם
4. ציון צפריר בן מנחם
5. אינה בן מנחם
ע"י ב"כ עו"ד עמית קמפף

פסק דין

לפניי תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע 1 (להלן – התובע), עקב פגיעתו בתאונת עבודה, שארעה ביום 11.5.2008.

התובע טען כי נזקיו נגרמו, בין היתר, עקב התרשלותם של הנתבעים.

התובע 2 (להלן – המל"ל), הצטרף להליכים, לצורכי שיפויו בגין הגמלאות ששולמו וישלומו על ידו לתובע בעקבות האירוע הנדון.

בטרם אגש לסקירת טענות הצדדים, לדיון ולהכרעה בהן, אקדים ואציין, כי לאחר שמיעת הראיות, לאחר עיון בסיכומי הצדדים ונוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מן הצדדים והעדים מטעמם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל כנגד כלל הנתבעים.

כפי שניווכח בהמשך הדברים, דומה כי בענייננו אין כל חולק כי מתקיימת חובת זהירות מושגית. שכן, בהינתן סוג המזיקים [ בין אם כמעביד, האמון על ביטחון עובדו וכאחראי על מתן הדרכה בטיחותית כלפי עובדיו ווידוא הטמעת הנחיותיו במהלך עבודתם (ראו: בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229-230), בין אם כמזמין עבודת הבניה החב חובת זהירות כלפי עובדיו, קבלניו וכלפי העוברים בנכס, ובין אם כקבלן משנה אחר שאמון על בנייה בטוחה שלא תסכן את העוברים בנכס [ראו: ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ (04.06.2017 )], בהינתן סוג הניזוק (עובד, מועסק וכפוף להנחיות המעביד /המעסיק/והגופים המארגנים כאמור), בהיתן סוג הפעילות (המעשים והמחדלים) ובהינתן סוג הנזק (נזק גוף), דומה כי המזיקים צפו והיה עליהם לצפות, ככל מעביד/מעסיק/בעל הנכס/ מבצע עבודות שלד/ מזמין עבודות בנייה סביר, כי ייגרם לעובד/למועסק/למי שכפוף להוראותיהם נזק גוף כתוצאה ממעשיהם ו/או מחדליהם. עוד נראה בהמשך, כי מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית, וכי חובה זו הופרה על ידי כלל הנתבעים, מה שגרם לנזקיו הגופניים של התובע.

בחינת נסיבות המקרה אף בהתאם למודל ה"התרשלות תחילה" תוביל לאותה מסקנה. בהקשר זה אציין, כי ענייננו נמנה על המקרים המשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין", כך שניתן ליישם עליו את את המודל האמור (ראו: ע"א 4486/11 פלוני, פלונית נגד פלוני, (15.7.2013) (להלן - פרשת פלוני).
בהתאם למודל זה, נקודת המוצא היא כי התנהגות (לרבות מחדל) היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר תאופיין כעוולתית, והנזק צריך כי יהיה בבחינת "התממשות של אותו סיכון" (פרשת פלוני, פסקאות 21-22), תוך שנדרשים גם להכרעות נורמטיביות וערכיות (פרשת פלוני, פסקה 16).
בנדון דנא, שוכנעתי כי התקיימו ההתנהגויות כאמור וכי פציעתו של התובע הייתה בבחינת התממשות הסיכון שנוצר מאותן התנהגויות. עוד שוכנעתי, כי אין בנמצא שיקולי מדיניות העשויים היו להצדיק את הימנעות בית המשפט מהטלת אחריות על מי מהנתבעים. איפכא מסתברא. כל שיקולי המדיניות בנסיבות דנן מחייבים קביעת אחריותם של כלל הנתבעים.

יודגש, כי הנתבעים לא כפרו בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין נזקי התובע ו/או בין התנה גויותיהם הנטענות לבין התממשות הסיכון הצפוי והבלתי סביר. על כן, ובהיבט בחינת שאלת האחריות, הדיון יתמקד ב בחינת התנהגויותיהם של הנתבעים והפרת החובות שנועדו למניעת הנזק שנגרם לתובע.

רקע

במועדים הרלבנטיים לתאונה, התובע הועסק על ידי הנתבע 1 (להלן – המעביד), ובמסגרת עבודתו נשלח התובע לבצע עבודות חשמל בבית שבנו הנתבעים 2 ו-3 ברח' ער אציל 20 ב חדרה (להלן - הנכס). יובהר, כי לתובע אין הסמכה רשמית לעסוק בעבודות חשמל, אך במשך כל שנות עבודתו הוא עבד בעבודות חשמל, בתור עוזר חשמלאי (עמ' 19 לפרוט' הדיון מיום 30.6.2029, ש ור' 1-15).

בעליו של הנכס הינם בני הזוג, מר ציון צפריר בן מנחם (להלן – הנתבע 2) וגב' אינה בן מנחם (להלן – הנתבעת 3). נתבעים אלה (להלן – בעלי הנכס) תכננו לבנות בי ת צמוד קרקע. לכך, הם התקשרו עם אנשי מקצוע שונים: מתכננים, מהנדסים, קבלני ביצוע, ובכללם הם שכרו את שירותיו של נתבע 4, מר איאד מסאלחה, בתור קבלן עבודות שלד (להלן – קבלן עבודות השלד) ואת שיר ותיו של הנתבע 1, המעביד, בתור קבלן עבודות חשמל. זו הייתה הפעם הראשונה שבעלי הנכס בונים בית, ואין כל חולק כי הם לא לקחו את שירותיו של קבלן מפתח, וכי הנתבע 2 התקשר עם כל קבלן וקבלן בנפרד (עדותו של הנתבע 2 בעמ' 34 לפרוט' הדיון מיום 7.7.2020, שור' 9-14).

לאחר ההתקשרויות כאמור, החלו העבודות בנכס, השלד נבנה, ולאחר סיום יציקת התקרה בקומה השנייה, וביום 11.05.2008, בסמוך לשעה 7:00, התובע הגיע לנכס, בהובלת המעביד ועוד שלושה עובדים נוספים. התובע טוען, כי בסביבות השעה 07:15, הוא עלה לקומה השנייה והתחיל להיערך לבדיקת נקודות החשמל באותה קומה. לכך, התובע התחיל בהסתכלות על נקודות החשמל שבתקרה ותוך כדי הליכתו כאמור, הוא פסע דרך פתח שלא היה מגודר ו לא היה חסום וכך הוא מצא את עצמו לפתע נופל אל הקומה הראשונה, לכיוון רצפת הסלון. כתוצאה מכך, התובע נחבל בראשו, בשתי ידיו ובפלג גופו העליון ואיבד את הכרתו (להלן – התאונה או האירוע).

מיד לאחר האירוע, התובע קיבל עזרה ראשונית מצוות עובדי המעביד, עד אשר הוזעקו שירותי מד"א, אשר העניקו לו טיפול במקום. בהמשך, התובע פונה במצב קשה לבית החולים הלל יפה, שם אובחן כסובל מדימום אפידורלי מה שהצריך התערבות כירורגית (ראו: מכתב השחרור ממחלקת טיפול נמרץ מיום 28.05.2008, המצורף למוצג ת/3). כמו גם, התובע אובחן כסובל משבר דחוס סגור של העצם הפרונטלית משמאל; שברים של עצמות הפנים כולל רצפת ארובת העין משמאל; שבר של עצם הסקפולה; שברים בעצמות האמות דו-צדדי; שבר בחוליה C6 וזעזוע מוח (ראו דוח: מכתב שחרור מחלקת טיפול נמרץ המצורף כנספח למוצג ת/3).

משטרת ישראל בחנה את נסיבות התאונה, אספה ראיות מהאירוע, לרבות צילומים של זירת האירוע. במסגרת החקירה כאמור אף נגבתה הודעתו של המעביד (ראו: דו"ח המשטרה המצורף לנספח א' למוצג ת/1) (להלן – דוח תאונה משטרתי). יצוין, כי דו"ח המשטרה הוגש ללא התנגדות.

בתביעה דנן, התובע עותר לקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב פציעתו בתאונה. תחילה, התביעה הוגשה כנגד המעביד וכנגד בעלי הנכס. בעלי הנכס שלחו הודעות צדדי ג' כנגד המע ביד, קבלן עבודות השלד וקבלן האינסטלציה, מר חיים שלמה זאנו (להלן – צד ג' 3 או קבלן האינסטלציה), שלטענתם היה מעסיקו של קבלן עבודות השלד. בעקבות ההודעות לצדדי ג' כאמור, תוקן כתב התביעה והתובע צירף את קבלן עבודות השלד כנתבע נוסף .

התאונה הוכרה כפגיעה בעבודה ושווי תגמולי המל"ל בגינה מוערך ב- 2,830,525 ₪ . המל"ל הצטרף להליך, כאשר תביעתו לשיפוי בגין הסכום האמור, הוגשה כנגד בעלי הנכס, קבלן עבודות השלד וקבלן האנסטלציה.

כבר יצויין, כי כל הצדדים הסכימו כי ההליכים כנגד נתבע 5/צד ג' 3 יימחקו ללא צו להוצאות [ראו: פס"ד חלקי (05.01.2020)].

ראיות הצדדים

בקהל ראיות התובע הובאו העדויות הבאות: עדותו של התובע עצמו; עדותו של העובד מר חאטר סייד ועדותו של מר יוסי גרינשפן, חוקר פרטי (להלן - החוקר) (ראו: מוצג ת/1, ת/2 ו- ת/3).

מטעם התובע גם הוגש תמליל השיחות שהוקלטו בין החוקר לבין המעביד ובין החוקר לבין הנתבע 2 (ראו: מוצג ת/5). הקלטת עצמה הוגשה אף היא (ראו: מוצג ת/6).

בנוסף לכך, התובע הגיש את המסמכים הבאים: דו"ח חקירה ותמונות לרבות תמונות מקום הנפילה (ראו: מוצגים ת/7(1) ו- ת/7(2)); דו"ח התאונה המשטרתי; טופס ב.ל. 250; מסמכים רפואיים; תלושי שכר לחודשים ינואר עד אפריל 2008 ; נתוני השכר הממוצע לשנת 2008 על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ( נספח ה2 לתצהיר התובע ); פירוט תשלומי המוסד לביטוח לאומי (דמי פגיעה, נכויות ושירותים מיוחדים); אישור ממשרד הרישוי ו פרוטוקולי הוועדות הרפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי.

המל"ל הסתמך על התיק של התובע בענף נפגעי עבודה ועל החישוב האקטוארי ל גמלאות העתידיות מטעמו .

מטעם המעביד העיד אך הוא בעצמו (ראו: מוצג נ/2).

הנתבע 2 העיד מטעם בעלי הנכס, כשלתצהירו צורף הסכם הקבלנות מול קבלן עבודות השלד (ראו: מוצג נ/3) (להלן – ההסכם). בנוסף, הוגשו לבית המשפט, שני קבצי וידאו שצולמו על ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעים ושהתחקה אחר תנועות התובע (ראו: מוצג נ/1).

קבלן עבודות השלד העיד בעצמו (ראו: מוצג נ/4) וצירף לתצהיר עדותו הראשית דו"ח רציפות ביטוחית ותלושי שכרו לחודשים מרץ עד מאי 2008, שלכאורה הוצאו לו על ידי הנתבע 5.

להוכחת הטענות שברפואה הוגשו מטעם הצדדים חוות דעת רפואיות, אך לאור הפערים ביניהן בית המשפט מינה מטעמו שלושה מומחים: ד"ר מאג'ד גנאים, בתחום האורתופדי; ד"ר מחאגנה עאיד, בתחום הניורולוגי; וד"ר מיכאל היימס, בתחום העיניים.

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים מטעם בית המשפט. הצדדים אף לא העלו כל טענה כנגד קביעות המומחים כאמור.

דיון והכרעה

נסיבות קרות התאונה:

מארג הראיות שהובא לפניי מבסס את העובדות הבאות:
עובר ליום האירוע, קבלן עבודות השלד סיים יציקת התקרה בקומה השנייה, והמעביד וצוותו הוזמנו על ידי הנתבע 2 על מנת להכין את תשתיות החשמל בנכס (ראו: עדותו של המעביד בעמ' 6 שו ר' 6-12, סעיף 13 למוצג נ/3 וחקירתו של הנתבע 2 בעמ' 37 שור' 11-12 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).
ביום האירוע, בסביבות השעה 07:00, המעביד, התובע ועוד שלושה פועלים הגיעו לנכס. בהגיעם לנכס, השער היה פתוח כששני פועלים אחרים כבר היו במקום ועבדו על הגדרות מחוץ למבנה (ראו: עמ' 20 שור' 4 -8 ועמ' 21 שור' 31-36 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19 ו- עמ' 19 שו ר' 35-38 מתמליל דיון ההוכחות מיום 30.06.19). כאן המקום לציין כי שער הנכס, שבזמנו היה אתר בנייה, מעולם לא היה נעול והקבלנים השונים היו נכנסים לבצע מלאכתם ללא כל פיקוח מטעם הנתבע 2 וללא שהועסק מנהל עבודה (ראו: עדותו של הנתבע 2 עמ' 37 שור' 14-18, עמ' 34 שור' 30-34 ו- עמ' 19 שור' 31-34 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).
לאחר הכניסה לנכס, המעביד וצוותו פרקו את ציוד העבודה מן הרכב, אחד מעובדי המעביד מר מרג'ל ביקש את אישורו של המעביד להתחיל את העבודה מהקומה השנייה. המעביד אישר את הבקשה ומר מרג'ל והתובע עלו לקומה השנייה על מנת להתחיל את עבודתם (ראו: התמלול נשוא מוצג ת/5 וכן עדותו של המעביד בעמ' 10 שור' 35-37 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).
יצוין, כי התובע עבד בנכס גם לפני יום האירוע ועובר ליציקת התקרה, וזאת בשלב הנחת תשתיות החשמל בנכס (ראו: עמ' 20 שור' 14-22 מתמליל דיון ההוכחות מיום 30.06.19).
האירוע התרחש כשהתובע צעד בקומה השנייה ו בחן את מצב הצנרת לאחר יציקת התקרה באותה קומה. התובע תיאר את מצב הנכס בקומה השנייה: "היו חדרי שינה, מין שירותים/ מחסן /מקלחת/משהו כזה". עוד מסר התובע: "אני הייתי מסתכל במקלחת על הצנרת בתקרה ... ואז באתי להסתכל במחסן הזה, או בשירותים או במקלחת, אם זה בסדר הצנרת, פתאום אין רצפה" (ראו: עמ' 23 שור' 15-21 מתמליל דיון ההוכחות מיום 30.06.19 וכן את התמונות שבמוצגים ת/1 ו- ת/7 ), והתובע נפל לכיוון הסלון בקומה התחתונה ונפגע באופן קשה.
בשעה 7:15 משטרת חדרה קיבלה הודעה (משירותי ההצלה) על האירוע.

אחריותם של קבלן עבודות השלד ושל בעלי הנכס

אקדים ואבהיר תחילה, כי הנתבעים וצדדי ג', לא טענו כי הם לא היו חייבים לסגור את הפתח הנדון וכי לא ניתן לסגור אותו מבחינה מקצועית. הם אף לא הגישו חוות דעת מקצועית של מומחה מתאים שיעיד על הנהוג והראוי ביחס למבנים מן הסוג שבו נפל התובע בכלל, וביחס למבנה הספציפי בפרט. בענייננו, הנתבעים וצדדי ג' הודו בצורך בסגירתו של הפתח למניעת נפיל ות דרכו. יתרה מכך, אף אם אצא מתוך הנחה כי במקרה ספציפי זה לא הייתה חובה לנקוט דווקא באמצעי של סגירת הפתח – וקשה לי להאמין בכך - ודאי שבאפס מעשה לא סגי, וברי כי בעת בניית מבנה והותרת פתח בקומה עליונ ה, יש לנקוט אמצעי זהירות כלשהם. כפי שנראה בהמשך, דבר לא נעשה על ידי הנתבעים.

ממכלול הראיות שהובאו לפניי, שוכנעתי כי ביום האירוע לא היה כל מעקה או חסימה למעבר בפתח שבקומה השנייה (הפתח ממנו נפל התובע). אותו פתח היה ברוחב דלת ללא רצפה בצידה השני, שאין כל מחלוקת כי הוא נפתח ללא היתר. הוכח גם, כי לא הוצבו שלטי אזהרה קבועים ומסיביים לגבי הסכנה הטמונה במקום (נפילה לקומה התחתונה). כאן המקום לציין, כי קבלן עבודות השלד לא הצליח להוכיח את טענתו בדבר חסימת הפתח על ידי "בלוק רפסודה" (ראו: עמ' 72 שור' 14-17 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19) (להלן - רפסודה), ואציין, כי גרסה זו, שונה מהגרסה שהועלתה בתצהיר עדותו הראשית בכל הנוגע לאמצעי הבטיחות שננקטו על ידו (ראו: סעיף 20 (ג) למוצג נ/4). בתצהירו נאמר כדלקמן: "למען הסר ספק יובהר, כי החלל הפתוח בקיר, היה סגור על ידי קרשים בכל המועדים להימצאותי באתר הבנייה ובמועד בו עזבתי את אתר הבנייה, נותר סגור על ידי קרשים ו/או מעקה בטיחות העשוי מקרשים") גרסתו שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, ומעבר להיותה הרחבת חזית אסורה, נטענה על דרך הסתם ולא הוכחה כלל וכלל. גרסה זו, אף אינה מתיישבת עם התמונות שצולמו על ידי המשטרה שהגיעה לזירת האירוע מייד לאחר התרחשותו. קבלן עבודות השלד אף לא סיפק כל טעם העשוי היה להצדיק את כבישת גרסתו זו עד למועד ההוכחות. בנסיבות, גם שוכנעתי כי אין בעדותו של קבלן עבודות השלד כדי לסתור את הממצאים שעלו מעדות התובע (ראו: עמ' 39 לפורט' הדיון מיום 30.6.2019, שור' 39, עמ' 40 שור' 2-9), מעדותו של המעביד, שאישר כי התובע נפל מהפתח שהוצג בתמונות והמראות כי לא היה כל מעקה או חסימה למניעת נפילה (ראו: עמ' 23 לפרוט' הדיון מיום 7.7.2019, שור' 3, עמ' 17 שור' 1-36 ועמ' 18 שור' 9-18) ומעדותו של הנתבע 2 (ראו: עמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 7.7.2019, שור' 6-10). הן התובע, הן המעביד והן הנתבע 2 כולם אישרו כי הפתח היה ללא מעקה וללא כל מ חסום.

קבלן עבודות השלד, על פי הודאתו, ביצע עבודת בנייה ללא היתר (ביצע את הפתח לפי דרישת הנתבע 2 וללא קבלת היתר לכך – ראו סעיף 20א' לתצהיר עדותו הראשית של קבלן עבודות השלד). קבלן זה השאיר את אותה עבודה לא חוקית ללא כל חסימה או מעקה ולא דאג כלל למניעת התממשות סכנת הנפילה שצפה או היה עליו לצפותה בנסיבות. כאמור לעיל, לא שוכנעתי כלל בטענתו בדבר חסימת הפתח. אך גם אם אקבל את גרסתו העובדתית המאוחרת – ואיני מקבלת אותה - בדבר הנחת המשטח שחסם בעזרתו את מפתן הפתח (ראו: עמ' 72 שור' 17 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19), עדיין אין בכך כדי לאיין את סכנת הנפילה מאותו פתח, שנמצא בגובה של כארבעה מטרים מרצפת הסלון. בבניית אותו פתח, קבלן עבודות השלד יצר את הסיכון שצפה או היה עליו לצפות (נפילת עובד דרך הפתח). בתור יוצר הסיכון כאמור, היה עליו לדאוג להתקנת מעקה בטיחותי וקבוע שיהא בו כדי למנוע את הנפילה דרכו ולא להסתפק בהנחת רפסודה לא מקובעת [ראו: ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ (04.06.2017)]. זאת ועוד, קבלן עבודות השלד ידע בזמנו שהקבלנים השונים ועובדיהם נכנסים לנכס באופן עצמאי ו כי נתבע 2 מבקר בנכס בשכיחות נמוכה. אתר בנייה הוא אתר דינאמי, על כן, מצופה מקבלן שלד סביר לחסום את הפתח בצורה יותר רצינית מאשר הצבת רפסודה לא מקובעת באותו פתח. יפים לעניין זה דברה של כב' השופטת ד. ברק-ארז המובאים להלן:

"...אמצעי הזהירות הננקט צריך להיות מתאים לסיכון ולנסיבותיו, ובענייננו אין לומר שתליית שלט שהוא בר-הסרה ובן חלוף או הצבת מכשולים מסוימים בדרך אל הסכנה עונות על דרישות אלה. הסיכון הכרוך בבור או בגג ללא מעקה הוא ברור והוכר, בשינויים המחויבים, גם במקורותינו. על כך נאמר "לא תשים דמים בביתך" (דברים כ"ב 8), ובהקשר הדיון הנוכחי הדברים אמורים לא רק "בביתך" אלא גם במעשה ידיך".

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי בענייננו, הן קבלן השלד והן בעלי הנכס, לא נקטו אף לא באמצעי הזהירות המינימאליים ביותר. הם לא טרחו להניח בקרבת הגישה לפתח אף לא שלט אזהרה קבוע שיתריע מפני ההתקרבות לאותו אזור. לא שאני סבורה כי היה די בכך בנסיבות. אך הדברים נאמרו על מנת להמחיש את עוצמת התרשלותם ואדישותם של בעלי הנכס ושל קבלן עבודות השלד.

לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, מתייתר הצורך בדיון בטענתו של קבלן עבודות השלד, לפיה הוא סיים את הקמת השלד ולא היה בנכס במועד התאונה. אם כי, ולמען הזהירות, אוסיף ואציין, כי טענתו ב הקשר זה, אינה מקובלת עלי. הטענה לא עלתה בכתבי טענותיו של קבלן השלד. הטענה עלתה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית, שם הוא מסר כי סיים את עבודות השלד 10 ימים לפני האירוע. אלא מאי? הטענה אינה מתיישבת עם תלושי השכר שצורפו לתצהירו, המתייחסים לתקופת "עבודה" מלפני מועד התאונה ולמספר חודשים נוספים לאחר התאונה. כך, שאף בפן העובדתי, קבלן עבודות השלד לא הצליח להוכיח את טענתו בדבר סיום עבודות השלד לפני התאונה. כאמור, הדברים נאמרו בבחינת למעלה מן הצורך, שכן היה על קבלן עבודות השלד, גם אם סיים את עבודתו שם, לנהוג באופן זהיר יותר בטרם עזיבת השטח, ובכלל זה, היה עליו לסגור את הפתח, שאין כל חולק כי בוצע על ידו, ולא להסתמך על כך כי קבלן אחר יבוא ויסגור או יחסום את הפתח אחריו . אכן, בהסכם בינו לבין בעלי הנכס לא צוינה פעולה זו במפורש כחלק מהעבודות נשוא ההסכם, אך הדבר אינו יכול לפטור את קבלן עבודות השלד מחבותו בנזיקין כלפי התובע. לדבר תהיה חשיבות בבואי לקבוע את חלוקת החבות בין בעלי הנכס לבין קבלן עבודות השלד.

קבלן עבודות השלד טען, בין היתר, כי אינו חב בנזיקין, מתוקף היותו עובד של בעלי הנכס. טרם נבחן את טענתו נפרוש את המסכת העובדתית שהובילה להתקשרות בין הצדדים.

בשנת 2007, בעלי הנכס רכשו את הקרקע עליה הוקם הנכס על מנת לבנות את בית מגוריהם. בשל כך הם שכרו את שירותיהם של אדריכל ומהנדס בניין. בעלי הנכס עמלו על הוצאת היתרי בניה וכשקיבלו לבסוף את כלל האישורים, הם התקשרו בהסכם קבלני עם קבלן עבודות השלד לטובת בניית שלד הנכס, אשר נחתם בין הצדדים ביום 26.12.07.

בהסכם הנדון, הוסכם שקבלן עבודות השלד מתחייב "לבצע עבור המזמינים את כל העבודות המפורטות בחוזה זה, במפרט הטכני ובתוכניות העבודה ו/או בתוכניות שהוכנו על ידי משרד "אולונובסקי אולגה" (להלן: "המהנדס"), המהוות חלק בלתי נפרד מחוזה זה.". כמו כן, קבלן עבודות השלד הצהיר שהינו "קבלן רשום לעבודות הנדסה בנאיות, מומחה ומיומן, בעל כח האדם והציוד הדרושים לביצוע העבודה ואין כל מניעה מצידו לבצע העבודה בצורה איכותית ומושלמת." (ההדגשות אינן במקור) .

במסגרת ההליך, עלה מחומר הראיות כי קבלן עבודות השלד אינו רשום במרשם הקבלנים ו הנתבע 2 הודה כי הוא לא בדק נושא זה כלל וכלל במועד התקשרותו עם הנתבע 4 (ראו: סעיף 5 במוצג נ/4 וכן עדותו של הנתבע 2 בעמ' 41 לפרוט' הדיון מיום 7.7.2020, שור' 17-38).

קבלן עבודות השלד טען בסיכומיו, כי ההסכם שהוגש לבית המשפט (נספח א' למוצג נ/3) שונה ודרש לקבל את ההסכם המקורי. לגישת קבלן עבודות השלד, מכיוון שבעלי הנכס לא נתנו טעם סביר לאי הגשת ההסכם המקורי יש לפסול את קבילות הראיה ואין להכניסה לתיק הראיות. אין בידי לקבל טענה זו, קבלן עבודות השלד, "שלף" את טענת הזיוף בשלב מאוחר בתיק, מקום שהיה עליו, ככל שהיה בה מן האמת, להעלותה בהזדמנות הראשונה, ולא להפריח טענה כה חמורה על דוכן העדים במהלך החקירה הנגדית. לא זו אף זו, על מידת חוסר האמינות שבגרסת הזיוף ניתן ללמוד ממהות התיקונים עצמם, שלטענת קבלן השלד הוספתם מעידה על הזיוף. מעיון בתיקונים כאמור, ניתן לראות כי חלק מהן נעשו דווקא לטובת קבלן השלד. כך, שלא ברי מה האינטרס של בעל הנכס לזייף תוספות שהן לטובת קבלן השלד?! נזכיר, כי טענת הזיוף מנוגדת לחלוטין למה שנטען בסעיף 6 למוצג נ/4 (תצהיר עדותו הראשית של קבלן עבודות השלד), שם לא כפר בהסכם ולא בחתימתו על ההסכם, אך טען כי חתם על ההסכם מבלי לקרוא אותו וטען עוד, כי ההסכם נועד לסייע בידיו לפתוח תיק עוסק מורשה במס הכנסה וכי "לא הייתה כל כוונה מאחורי ההסכם ביצוע עבודות"!!! (ראו: סעיף 8 במוצג נ/4). אין אלא לתהות על רמת חוסר ההיגיון בהעלאת טיעונים ממין זה. לא נהיר מה הקשר בין חתימת ההסכם לבין פתיחת התיק במס הכנסה. זאת ועוד, כשקבלן עבודות השלד מודה כי הוא ביצע את עבודות השלד, הכיצד מצפה הוא כי תתקבל טענתו כי המטרה מאחורי חתימת ההסכם לא הייתה ביצוע עבודות?! קבלן עבודות השלד אינו מוסר כל תשובה לתהיות אלו.

קבלן עבודות השלד הוסיף וטען, כי משלא צלחה דרכו בפתיחת התיק במס הכנסה, בשל ריבוי חובותיו, סוכם על ביטול ההסכם (ראו: סעיפים 7 ו- 8 במוצג נ/4), ולאחר שבעל הנכס לא מצא קבלן לבצע את עבודות בניית השלד במועדים המתאימים לו, הוא חזר אל קבלן עבודות השלד (הנתבע 4) והציע לו לעבוד אצלו בתור שכיר, תוך קבלת שכר עבודה נאה, כשבעל הנכס יספק את כל העובדים, הציוד, הכלים, ואילו הנתבע 4 ינהל את ענייני בניית השלד בתור עובד שכיר מטעמו. עוד הבטיח בעל הנכס כי יוציא לנתבע 4 תלושי שכר במועדי ביצוע העבודות, וכי ישלם לו תוספת שכר על כל עובד שיספק אותו הנתבע 4 (ראו: סעיף 9 במוצג נ/4).

בעלי הנכס טוענים להיעדר אחריות מצידם בשל הוראות ההסכם לפיהן קבלן עבודות השלד היה קבלן עצמאי ומנהל העבודה מטעם בעלי הנכס. כבר אציין, כי דין הטענה להידחות.

לא ייתכן חולק, כי בנסיבות הנדונות, בעלי הנכס הם "מזמין" ו- "מבצע בניה" כהגדרתם בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן - התקנות). להלן לשון הסעיף:

""מבצע בניה" – קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו; " (להלן – מבצע הבניה)
""מזמין" – בעל הנכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודת בניה או בניה הנדסית, כולה או חלקה; " (להלן - מזמין)

סעיף 2 (א) ו- (ב) לתקנות , מטיל על מבצע הבניה שתי חובות, הראשונה - למנות לאתר הבניה מנהל עבודה שתפקידו לנהל את אתר הבניה והחובה . השנייה - לוודא שתפקיד מנהל העבודה יהיה מאוייש לאורך כל תקופת הבניה. יתרה מכך, על מנהל הבניה להיות בעל ניסיון בתחום ועליו לרשמו, הן בפנקס הכללי והן אצל המפקח האזורי. בהתאמה, סעיף 5 (א) לתקנות, מטיל על מנהל העבודה את החובה לדאוג לכך שכלל עובדי אתר הבניה יעבדו לפי הוראות הבטיחות המפורטות בתקנות.

התשתית הנורמטיבית המעוגנת בתקנות, מוסדרת כך שבכל רגע נתון יהיה גורם מוגדר שיישא באחריות כלפי העובדים באתר. לכך יש שתי מטרות: להבטיח תיאום בין קבלני המשנה השונים על ידי מינוי מנהל עבודה שבין היתר ידאג גם למילוי הוראות הבטיחות, ולהבטיח קיומה של כתובת שהניזוק יוכל להיפרע ממנה [ראו: ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, (10.05.16)].

חיובו החוזי של קבלן עבודות השלד, כפי שעולה מסעיף כד' להסכם, וזאת אף מבלי להתייחס לחוסר התאמתו של קבלן השלד לתפקיד מנהל עבודה כנדרש בתקנות, אין בו כדי לפטור את בעלי הנכס מאחריותם לעובדים באתר הבניה. פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 והתקנות שהותקנו מכוחה נועדו לשמור על חיי העובדים באתרי הבניה. למרבה הצער תאונות עבודה באתרי בניה הפכו לחזון נפרץ במדינתינו. התקנות מקנות למבצע הבניה/מזמין העבודה/קבלן ראשי, תמריץ להקפיד על הוראות הבטיחות, אחרת הם יהיו הכתובת המרכזית שהניזוק יוכל להיפרע ממנו [ראו: ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, (27.04.03) (להלן - פרשת דואני)].

בנדון דנן, בעלי הנכס לא הודיעו למפקח האזורי על מינויו של קבלן עבודות השלד כמנהל העבודה ו/או קבלן ראשי מטעמם, מכאן שבעלי הנכס הינם בגדר מבצע הבניה, ובהתאם נושאים בכלל האחריות לביצוע התקנות ובכללם לבטיחות הפועלים באתר הבניה.

סעיף 5 (ג) לתקנות, קובע שבמידה ואין באתר הבניה מנהל עבודה או לחילופין שמנהל העבודה עזב, החובות המנויות בתקנות לשמיר ה על ביטחונם של העובדים תרבוץ לרגלי מבצע הבניה. יתרה מכך, התקנה מעודדת את מזמיני העבודה ומבצעי הבניה למנות מנהלי עבודה מוסמכים זאת משום שתיאום בין הקבלנים השונים הינו קריטי לשמירת בטחונם של הפועלים באתר הבניה [ראו: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה, (04.01.09)].

אחת מטענותיהם של בעלי הנכס הי א, כי ל פי סעיף ז' בהסכם, חלה על קבלן עבודות השלד החובה לשפותם בגין כל תביעה שמקורה בחוסר בטיחות. אין בידי לקבל את הטענה. מ קדמת דנא, נקבע כי יש לפרש תניות שיפוי בין מזמין מבצע הבניה לבין קבלני המשנה בצמצום. כמו כן, נקבע שבית המשפט ייתן תוקף לתניה מהסוג האמור, בסיטואציות בהן חבותו של מבצע הבניה לאירוע נזיקי נובעת מאחריותו השילוחית. לשון אחר, באירועים נזיקי ים, שנגרמו בגין רשלנותו הישירה של מבצע הבניה, בית המשפט לא ייתן תוקף לתניית השיפוי [ראו: ע"א סולל בונה בע"מ נ' שרף עבודות צנרת בע"מ ואח', (03.01.94)]. מעבר לנדרש, אציין, שהמבחן העיקרי לשאלת אחריותו של מזמין עבודה (מבלי להתחשב בחובות המיוחדות המוטלות על בעלי הנכס מכוח התקנות), הינו מבחן השליטה, קרי, היקף מעורבותו ושליטתו של ה מזמין על עבודות קבלן המשנה. בעניינינו, עולה מחומר הראיות שנתבע 2 תיאם בין כל קבלני המשנה השונים בנכס ושימש דה פקטו כ"מנהל העבודה" (ראו: תמליל מדיון מיום 07.07.19 עמ' 34, שו ר' 11-14).

מלשון סעיף יט' להסכם, עולה כי נתבע 2 היה המפקח העליון מטעם בעלי הנכס. יתרה מכך, על פי סעיף כא' להסכם, כאשר ישנה אי הסכמה בין הקבלן למפקח, העניין יוחלט על פי שיקול דעתם של המזמינים.

"כא. במקרה של חילוקי דעות בין הקבלן למפקח, העניין יוחלט על פי דעתם של המזמינים ויחייב את הצדדים לחוזה זה."

"יט. הקבלן מצהיר בזאת כי הוא מסכים מרצנו הטוב והחופשי ואין לו כל התנגדות או טענה מכל סוג שהיא לעבוד, הוא וצוותו, תחת פיקוחו של מר מנחם צפריר ת.ז. ********* מפקח עבודת הבניה מטעמם של המזמינים (להלן: "המפקח"), בשיתוף פעולה מלא והרמוני ובהתייצעות עמו".

לאור האמור, דומה כי בעלי הנכס חבים בנזיקין ואין בהוראות ההסכם כדי לעמוד להם כעזר או מגן כנגד חבותם כלפי התובע גם לא לקבלת שיפוי מקבלן עבודות השלד . בענייננו הוכח כי בעלי הנכס העסיקו מספר קבלנים עצמאיים, ביניהם קבלן עבודות השלד וקבלן עבודות החשמל. בנסיבות אלו, ומשלא נטען כי כי בעלי הנכס מינו קבלן ראשי אחד שייקח על עצמו את כל החובות המוטלות על "מבצע בנייה", ברי כי בעלי הנכס אינם משתחרר ים מחובותיהם כמבצעי הבנייה (ראו והשוו: הוראות תקנה 6 לתקנות) .

קבלן עבודות השלד כשל בהוכחת טענתו, כי הוא היה עובד של הנתבע 2 במועדים הרלבנטיים לתאונה.

מסיבות השמורות עם ה נתבעים 2 ו- 4, קבלן עבודות השלד, היה מקבל תלושי שכר מצד ג' 3, החל מחודש מרץ 2008 עד לחודש ספטמבר 2008 (ראו: רשימת תקופות דיווח מטעם ביטוח לאומי המצורף כנספח א' למוצג נ/4). לא למותר לציין, כי הסכומים על פי התלושים, לא מתקרבים לסכום ששולם בפועל על ידי הנתבע 2 לקבלן עבודות השלד ולעובדיו (ראו: עמ' 76, שור' 6 -16 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). מעיון בשלושת תלושי השכר אשר צורפו על ידי קבלן עבודות השלד עצמו עולה, כי קבלן עבודות השלד קיבל "משכורת" בגובה 2,800 ₪ בלבד, כשהתלושים הוצאו על ידי צד ג' 5. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם גרסתו של קבלן עבודות השלד בעניין גובה התשלום בפועל. ממכלול הראיות, התגבשה התמונה, כי קבלן עבודות השלד אכן היה קבלן שלד עצמאי ואין לייחס לתלושי השכר החלקיים משקל כלשהו בעניין יחסי עובד מעביד עם בעלי הנכס. מה גם, שהסכמת הצדדים על דחיית התביעות וההודעות כנגד קבלן עבודות האינ סטלציה (מי שהפיק את התלושים בפועל ) מעידה כאלף עדים, כי הוצאת התלושים הייתה עניין פיקטיבי שאין לה כל קשר למציאות.

יחסיו המשפטיים של קבלן עבודות השלד מול בעלי הנכס אינם נכנסים, ולו בדוחק, תחת הגדרת "יחסי עובד מעביד". אין בעצם העובדה שלקבלן עבודות השלד הונפקו תלושי שכר כדי לחסות תחת הסטטוס המשפטי של יחסי עובד מעביד, כפי שיפורט מטה (אבהיר כי צד ג' 5 הצהיר כי הנתבע 2 ביקש ממנו להוציא תלושי שכר עבור העובדים ועבור קבלן עבודות השלד, מאחר וקבלן עבודות השלד מוגבל בתיקי הוצאה לפועל. משמע, תלושי השכר לא הוצאו על ידי הנתבע 2 עצמו אלא על ידי צד ג' 5). כידוע, אמצעי תשלום השכר בין הצדדים הינו אינדיקציה אחת בלבד מבין מנעד רחב של אינדיקציות לקיומם של יחסי עובד מעביד, קל וחומר כאשר כל קשר בין תלושי השכר, לבין הסכום ששולם בפועל, הינו מקרי בהחלט. כזכור, בתקופת עבודתו של קבלן עבודות השלד בנכס, הונפקו לו על ידי צד ג' 3 שבעה תלושי שכר חודשיים, בין מרץ עד ספטמבר 2008 (ראו: נספח ג' לכתב הגנתו של צד ג' 3). מעיון בתלושי השכר קבלן עבודות השלד קיבל שכר בגובה 2,800 ₪. זאת בניגוד גמור לחקירתו הנגדית לפיה מסר כי משכורתו החודשית הייתה בגובה 10,000 ₪ (ראו: עמ' 76, שור' 6 -7 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).

קבלן עבודות השלד לא הצליח להסביר או ליישב את הפער בין המשכורת ששולמה בפועל לבין השכר המופיע בתלוש. יתרה מכך ומבלי שהדבר נדרש, אציין כי אופי התשלום בפועל אינו מהווה גורם מכריע בבחינת יחסי עובד מעביד (ראו: מנחם גולדבר ונחום פינברג דיני עבודה מהדורה 59, עמ' 22).

גם המבחן המשולב שקבלן עבודות השלד מסתמך עליו, אינו רלבנטי לסוגיה המשפטית העומדת בפתחינו. מבחן זה אינו רלבנטי לשאלת חבות העובד על פי דיני הנ זיקין. ודוק, סעיף 2 לפקודה, מגדיר את המעביד כ "מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור...;". מכאן, שהמבחן הרלבנטי לעניין בחינת יחסי עובד מעביד בנזיקין הוא מבחן "השליטה הגמורה". קרי, האם יש לפלוני שליטה מלאה בין שליטה בפועל ובין זכות לשליטה [ראו: ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים, (12.11.81) (להלן – פרשת ניסים). בפרשה זו, כב' השופט בדימ' א. ברק פסק שחייבת להיות שליטה מלאה בין המעביד לבין דרך עבודת העובד].

בהתאם לאמור לעיל, על פי ההלכה בפרשת ניסים, יכולה להתקיים סיטואציה בה פלוני יחשב לעובד על פי דיני העבודה, אולם, מעבידו לא יישא בחבות נזיקית, בגין נזקים שאותו עובד גרם, בסיטואציות שלא הייתה למעביד שליטה מלאה על עבודתו של העובד.

בעניינינו, לא הוכח כי לנתבע 2 הייתה שליטה גמורה על עבודתו של קבלן עבודות השלד. אין כל חולק כי לנתבע 2 אין את הידע העשוי להקנות לו שליטה על ביצועה האופרטיבי של בניית השלד, בטיחותו וכו'. כל שנתבע 2 עשה היה לקבוע נקודות ציון שעל פיהן, קבלן עבודות השלד קיבל את שכרו (ראו: עמ' 42, שור' 18 -27 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). כמו כן, נתבע 2 לא שלט בשעות העבודה או באיכות העובדים שהיו תחת פיקוחו של קבלן עבודות השלד. על כן, גם אם נתבע 2 היה מזמין/מנהל העבודה, אין הדבר מכניסו בהגדרת מעביד על פי פקודת הנזיקין.

יתרה מכך, גם אילו הייתי מכירה ביחסי עובד מעביד, עדיין אין בכך כדי לפטור את קבלן עבודות השלד ("העובד") מחבותו הנזיקית כלפי התובע [ראו: נב/3-243 (ארצי) ‎אברהם פלמן ואח'‏‎ ‎נ' המועצה הדתית צפת, (11.02.93)]. ודוק, הוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין נועדה להטיל על המעביד אחריות שילוחית למעשי/מחדלי העובד בתנאים הקבועים בסעיף. הוראת הסעיף לא נועדה לתת פטור לעובד מאחריותו בנזיקין.

קבלן עבודות השלד, טען כי בעלי הנכס הורו לו לבנות פתח בקיר, בניגוד להיתר, על מנת לבנות שם בעתיד חדר נוסף, בניגוד לדין. התוכנית של בעלי הנכס, לשיטת קבלן עבודות השלד, הייתה לאטום את החדר עד לקבלת טופס 4 ולאחר מכן לפתוח את החדר, כל זאת בשביל לחמוק מהרשויות. בעלי הנכס מכחישים את הטענה כי הורו לקבלן עבודות השלד לבנות פתח בקיר בניגוד להיתר הבנייה. בעלי הנכס גורסים כי הפועלים בנו את אותו פתח, על מנת להרים משקלים כבדים לקומה השנייה (ראו: עמ' 37, שור' 30 -33 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).
דומה, כי בהינתן כל האמור לעיל, איני זקוקה לקביעת מסמרות בנוגע לסיבה שהביאה לקיומו של הפתח הנדון, שכן אין הדבר מעלה או מוריד בנסיבות. אך, בבחינת למעלה מן הצורך ולמען הזהירות בלבד, אציין כי גרסתם של בעלי הנכס, אינה הגיונית ואינה סבירה בעליל. קבלן עבודות השלד, ועל פי ההסכם עליו מסתמכים בעל י הנכס בעצמ ם, היה כפוף להוראות נתבע 2 והמהנדס מטעמו. בעל הנכס לא טען, לא בכתבי טענותיו ולא בתצהיר עדותו הראשית, כי קבלן עבודות השלד סטה מהוראותיו ו/או מהוראות המהנדס מטעמו. דבר האומר דרשני. בעל הנכס לא העלה בתצהיר עדותו הראשית כל גרסה לגבי הפתח נשוא התביעה, ובהינתן התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של בעל הנכס, שבל שון המעטה לא יצרה עלי רושם אמין, פשיטא כי לא אוכל לבסס ממצא עובדתי לפיו הפתח נעשה על ידי קבלן עבודות השלד על מנת להרים ציוד עבודה, טענה שהועלתה לראשונה על דוכן העדים.

נתבעת 3 כלל לא היוותה גורם אקטיבי בעניין בניית הנכס (ראו: עמ' 38, שור' 2 -5 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). נתבע 2, ניהל, דה פקטו, את רוב ה המוחלט של ההתקשרות מול הקבלנים השונים והיה אחראי על נושא הפיקוח (ראו: עמ' 35 שור' 19 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). כמו כן, נתבע 2 היה אחראי על התשלומים לקבלנים השונים וריכז למעשה את הפרויקט. יחד עם זאת, נתבעת 3 חבה בנזיקין כלפי התובע, כמוה כמו הנתבע 2.

בהתאם לאמור בפסקה השלישית בהסכם, קבלן עבודות השלד הצהיר כי הינו קבלן שלד מוסמך, מה שהתברר כהצהרה כוזבת. גם הנתבע 2 לא עשה מאומה על מנת לברר את מעמדו המקצועי של קבלן עבודות השלד, אף לא בעזרת חיפוש זריז במרשתת והוא הסתפק בלהסתמך על המלצותיהם של אחרים ששכרו את שירותיו של קבלן עבודות השלד (ראו: עמ' 41, שור' 30 -38 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).

הנתבע 2 התקשר גם עם המעביד, שהיה חשמלאי מוסמך, בהסכם קבלנות לבניית תשתיות החשמל בנכס. אעיר, כי ההסכם לא הוגש, אך התקשרות זו, כשלעצמה, לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים.

ביום התאונה, לטענת המעביד, הנתבע 2 היה אמור לפגוש את המעביד, על מנת לתת לו תכניות שינויים במטבח (ראו: עמ' 6, שור' 14 -15 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). הן מחקירתו הנגדית של הנתבע 2 והן מדוח התאונה המשטרתי עולה העובדה שברגע התאונה, הנתבע 2 לא היה כלל בנכס.

הנתבע 2 ציין בחקירתו הנגדית, כי הפעם האחרונה שביקר בנכס עובר ליום האירוע, הייתה בין שבוע לשבועיים (ראו: עמ' 35, שור' 22 -23 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19 ). נדגיש, כי לפי סעיף 1 לתקנות, נתבע 2 הוא " מזמין העבודה" ו "הקבלן הראשי" על פי דין . יתרה מכך, בעלי הנכס הם "מבצעי בנייה", ובתקופת בניית השלד, הנתבע 2 ביקר בנכס פעם בשבוע לערך (ראו: עמ' 37, שור' שור' 31-32 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19), תדירות לא מספקת, בלשון המעטה. מצופה מקבלן ראשי/מזמין עבודה שיפקח בצורה אקטיבית על הנעשה תחתיו וידרוש עדכון לגבי ההתפתחויות בנכס. הנתבע 2 כלל לא עקב אחר כניסת הקבלנים בתחילת כל יום עבודה לנכס , כי אם מדי בוקר הקבלנים השונים היו נכנסים לשטח ללא בדיקת מצבם של העובדים ו/או מצב ציוד הבטיחות (ראו: עמ' 37, שור' 25-29 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). ב התנהגותו זו, הנתבע 2 הפגין אדישות רבתי לבטיחות העובדים בנכס.

ממסכת הראיות מתגבשת תמונה לפיה ה נתבע 2 התרשל כלפי התובע, הן בכובעו כבעל הנכס והן בכובעו כמזמין העבודה/מבצע עבודות הבנייה. בין יתר מחדליו אציין להלן את הבולטים ביותר: הוא לא דאג לחסימת הפתח, לא מינה מנהל עבודה מטעמו, לא מינה מפקח על העבודות מטעמו, לא הקפיד על כללי הבטיחות בעבודה, לא תיאם כהלכה בין גורמי העבודה השונים אשר עבדו בנכס והוא ביקר בנכס בתדירות נמוכה שלא מצופה ממבצע עבודות בנייה. למעשה, הנתבע 2, שימש "כאילו" מנהל העבודה והמפקח בנכס (ראו: עמ' 35, שור' 10 -15 ו- שור' 19 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19), כשאין כל חולק כי אין לו את ההכשרה המקצועית לכך.

יצוין עוד, כי גם עצם הבעלות בנכס מקימה חובת אחריות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק [ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, (09.11.82)].

בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית בכל הנוגע ל כניסת המעביד לנכס ללא אישור הנתבע 2. המעביד טוען כי כשהגיע לנכס ביום האירוע, שער הכניסה היה פתוח ועובדים אחרים כבר עבדו על גדרות הנכס (ראו: עמ' 20, שור' 6 -8 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). מחקירתו הנגדית של הנתבע 2, עולה כי השער, בד"כ וגם ביום האירוע, לא היה נעול אלא היה סגור בעזרת שרשרת (ראו: עמ' 37, שור' 13 -16 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19). בנסיבות, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת לגבי העובדה שביום האירוע, בשעה 07:00 בבוקר, הנכס היה פעיל, פתוח וללא מפקח בניה.

אחריות המעביד:

עובר ל אירוע, המעביד לא הזהיר את עובדיו מפני הסכנות הספציפיות בנכס. הגם שאצא מתוך הנחה כי הוא נתן אזהרות כלליות כטענתו (ראו: עמ' 6, שור' 27 -39 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19), פשיטא כי אין די בכך. מה גם, שמעיון בעדותו של המעביד לא ניתן לדעת מה היה תוכנן של אותן אזהרות כל ליות. המעביד גם לא ערך כל בדיקה מקדימה בנכס ולא טרח לבחון את מצבו מבחינה בטיחותית בטרם כניסת העובדים למקום. המעביד אף נאלץ להודות בסופו של יום , כי לא זכור לו מתי היתה הדרכה רשמית (ראו: עמ' 24, שור' 14 מתמליל דיון ההוכחות מיום 7.07.19).

המעביד אף לא טרח לברר עם הנתבע 2 או עם קבלן עבודות השלד אודות מצב הנכס והסיכונים שיש לתת עליהם את הדעת ולהזהיר את עובדיו מפניהם. המעביד לא דרש מבעלי הנכס לחסום את הפתח בטרם כניסת עובדיו למקום . המעביד גם לא אסר על עובדיו, ובכללם התובע, להיכנס לנכס ללא סגירת הפתח. המעביד לא עשה את הפעולות הסבירות שכל מעביד סביר היה עושה על מנת לדאוג לביטחון עובדיו.

אשם תורם:

לא מצאתי בהתנהגותו של התובע, התנהגות המחייבת הטלת אשם תורם עליו. זאת על אף שאין חולק שמבחינה עובדתית, יכול היה התובע להיזהר יותר בעבודתו. אולם, כעניין של מדיניות משפטית ועל פי ההלכה, בית המשפט, יטיל אשם תורם על עובד רק במצבים חריגים, בהם העובד ביצע מעשה, אשר יוצר סיכון ממשי לנזק בלתי סביר, על דעת עצמו ובאופן חופשי, תוך כדי שאותו סיכון הוא הגורם לנזק [ראו והשוו: ע"א 6332/15 מגדי טחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי ואח', (23.11.2017)].

בעניינינו, העובד לא קיבל הנחיות בטיחות ספציפיות ממעבידו הישיר, לא ממזמין העבודה ולא מקבלן עבודות השלד שבנה את הפתח נשוא האירוע. טענת הנתבעים, שהתובע כבר היה בנכס פעם אחת עובר לאירוע ולכן היה עליו לדעת על קיומו של הפתח, עדיף אם לא הייתה נטענת. מה גם שהטענה לא הוכחה במישור העבודתי.

חלוקת האחריות בין המעוולים בינם לבין עצמם :

במסגרת ההליך, נשלחו הודעות כלפי צדדים שלישיים המפורטים להלן. בעלי הנכס שלחו הודע ות למעביד ולקבלן עבודות השלד. קבלן עבודות השלד שלח הודעת צד שלישי כנגד בעלי הנכס. ודוק: בתביעה נזיקית, כשמתממש נזק מסוג שלא ניתן לחלקו ושנגרם על ידי מספר מעוולים, אין כל צורך בהודעות צד שלישי מכיוון שבסמכות בית המשפט לחלק את האשם בין האחראים לנזק, על פי מבחן האשמה המוסרית המפורט מטה [ראו: ע"א 6894/15 משה זלצר נ' יעקב אבירם (07.09.2017) (עמ' 44 -45)].

מכל מקום, נשוב לשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים וצדדי ג', בינם לבין עצמם. החלוקה כאמור, נקבעת על פי מבחן האשמה המוסרית, הקבוע בסעיף 84 ל פקודת הנזיקין, על-פי הפסיקה שהלכה בעקבותיו, ועל-פי מבחן הסיבתיות [ראו: ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל ואח' נגד יואב מירו ואח' (10.3.2003) ].

יישום הוראות הדין וההלכה הפסוקה בסוגייה על המקרה דנן, תוך שקילת העובדות, פרטי ההתרשלות וההפרות שהובאו לעיל, מחייב את הקביעה, לפיה אשמם של בעלי הנכס ע ולה במקצת על אשמו של המעביד. אמנם, המעביד היה האחראי הישיר על התובע, מעסיקו, שהובילו לעבודה מבלי שנתן לו כל הנחייה ומבלי שטרח לנקוט באמצעי הזהירות המינימאליים שהיה באפשרותם למנוע את הנזק. אך מנגד, בעלי הנכס הם אלה שהזמינו את העבודה, הם מבצעי הבנייה שהיו אמורים לדאוג לפיקוח על העבודה, למינוי מנהל עבודה ולמילוי מלוא חובותיהם מכוח הוראות הפקודה והתקנות. בעלי הנכס בחרו לחסוך לעצמם, התעלמו מכל כללי הבטיחות באתר הבנייה והפקירו את ביטחונם של כלל מבצעי העבודות באתר, ובכללם התובע . בעלי הנכס בחרו להתקשר עם קבלן עבודות השלד והמעביד, מבלי לוודא כדבעי, כי אלה ימלאו אחר הוראות הפקודה והתקנות. הם אלה ש התירו את כניסתם של עובדי קבלני המשנה מבלי שטרחו לנקוט בשום אמצעי בטיחות, אף לא הפשוט ביותר. הם אלה שהזמינו את קבלן עבודות החשמל (המעביד) לבצע את עבודות החשמל בטרם ווידאו את תנאי הבטיחות במקום. באשר לקבלן עבודות השלד, שוכנעתי כי אשמו המוסרי נופל מאשמם של המעביד ושל בעלי הנכס בנסיבות. קבלן עבודות השלד פעל בהתאם להוראות והנחיות בעלי הנכס; בעלי הנכס גם ידעו כי אין לקבלן עבודות השלד את היכולת לפתוח תיק במס הכנסה בשל חובותיו, וחרף זאת הם עצמו עין וחתמו אתו על הסכם, ביודעם כי אין לו את היכולת לעמוד במרבית התחייבויותיו על פי ההסכם. התכחשותו של הנתבע 2 לטענה כי קבלן האינסטלציה הוציא תלושי השכר לקבלן השלד כטובה לבעלי הנכס ולבקשתם, הכחשה סתמית היא . ודוק: האינטרס של בעל הנכס בפעולה מעין זו, אינו נופל מהאינטרס של קבלן עבודות השלד. מכאן, ו בהינתן ההיכרות בין בעל הנכס לבין קבלן האינסטלציה והיעדרה של כל היכרות בין קבלן זה לבין קבלן עבודות השלד, פשיטא כי הוצאת התלושים כאמור לא נעשתה לפי בקשת קבלן עבודות השלד, כי אם לפי בקשת בעלי הנכס. נדגיש, כי בעלי הנכס אף לא טענו כי התלושים הוצאו לבקשת קבלן השלד. ה ם רק כפר ו במיוחס ל הם כפירה סתמית.

לא מצאתי כל ממש בטענות בעלי הנכס לקיומה של חובת שיפוי בינם לבין קבלן עבודות החשמל.

לאור כל האמור, אני קובעת, כי בחלוקה הפנימית בין הנתבעים וצדדי ג', בינם לבין עצמם, אני קובעת כי חלקו של המעביד עומד על 4 0%; חלקם של בעלי הנכס עומד על 45%; וחלקו של קבלן עבודות השלד עומד על 15%.

לאור כל האמור לעיל, ובהינתן החלוקה שנקבעה לעיל בין המעוולים, מתייתר הצורך בקיום דיון נפרד ונוסף בטענות שהועלו בהודעות לצדדים השלישיים.

הנזק הגופני והנכות הרפואית הצמיתה:

כאמור, לאחר קרות האירוע, הובא התובע, במצב של חוסר הכרה, לבית החולים הילל שבחדרה (להלן – בית החולים), שם אובחן כסובל משברים בעצמות פניו לרבות ארובת עינו השמאלית, שבר דחוס של העצם הפרונטלית משמאל, שבר עצם הסקפולה (עם תזוזה לשמאל), שברים דו צדדים בעצמות האמות, שבר בחוליה 6C. במהלך האבחון הראשוני התובע אובחן כסובל מהמוטות אפידוראליות מה שהצריך ניתוח לניקוז ההמוטות. כמו כן, הסינוס הפרונטאלי הצריך קרניאליזציה. התובע עבר טרכיאוטומיה מילעורית, ניקור סינוסים וכן ניתוח אורתופדי לקיבוע השבר באמה השמאלית ולקיבוע חיצוני של השבר מימין.

התובע אושפז במחלקת טראומה בבית החולים עד ליום 11.06.2008. לאחר מכן, התובע הועבר למחלקת נפגעי ראש בבית לוינשטיין , שם אושפז עד ליום 02.07.2008.

התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" על פי הקריטריונים של הביטוח הלאומי. הוועדה הרפואית קבעה להתובע נכות צמיתה בגובה 100%.

מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות, שלאור הפערים ביניהן מונו מומחים מטעם בית המשפט (להלן – המומחים), אשר מצאו כי עקב התאונה נגרמה לתובע נכות צמיתה כדלקמן: נכות בשיעור 28.75% בתחום הנירולוגי (25% בגין מצב פוסט חבלת ראש וזעזוע מוח, נזק מוחי, פ רונטאלי, ליקויים קוגניטיביים ו- 5% בגין אובדן חוש הריח והטעם); נכות בשיעור 100% בתחום העיניים (בגין איבוד מוחלט של הראיה בעין ימין ואיבוד משמעותי של שדה הראיה בעין שמאל) ונכות צמיתה בשיעור 14 % בתחום האורתופדי (10% בין שינויים ניווניים, כאבים וירידה בכוח האחיזה בש ורש כף יד שמאל ו- 5% בגין האמור בשורש כף יד ימין).

המומחים לא נחקרו על ידי מי מהצדדים. הצדדים אף לא העלו כל טענה בסיכומיהם כנגד קביעות המומחים. גם עיינתי בחוות הדעת ובתיעוד הרפואי המפרט את חומרת פגיעתו של התובע, ולא מצאתי כל טעם המצדיק סטייה מקביעותיהם הרפואיות של המומחים.

מכאן, הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עומדת על 100%.

שיעור הפגיעה בכושר העבודה וההשתכרות ושיעור הנכות התפקודית:

התובע עבד כפועל בתחום החשמל במשך כ- 30 שנה עד התאונה, לתובע אין כל השכלה אקדמית או רקע אחר העשוי היה לסייע בידיו להשתלב במקצוע אחר. על כן, בהתחשב בהשכלתו ו ניסיונו התעסוקתי כאמור, בהתחש ב ב גילו ביום האירוע וכיום, בהתחשב באופי עבודתו (עבודה פיסית) ובהתחשב בטיב הנכויות ושיעורן, אני קובעת כי שיעור הפגיעה בכושר עבודתו כחשמלאי עומד על 100%. אך, כיום, והחל מיום 2.4.2017, התובע עובד במפעל מוגן, בהיקף של חצי משרה, באריזת סבונים (ראו: פרוט' הדיון מיום 30.6.2019, עמ' 30, שור' 13-21) . בשנת 2017 הכנסתו החודשית מעבודה זו עמדה על סך של 689 ₪, בשנת 2018 על סך של 1,070 ₪ וכיום ממוצע הכנסתו החודשית מעבודתו כאמור עומד על סך של 1,488 ₪ לחודש (ראו: דו"ח רציפות ביטוח ותלושי שכר שהוגשו לאחר ההוכחות וללא התנגדות) . לפני התאונה התובע עבד כחשמלאי והשתכר סך של 6,000 ₪ וכיום ואלמלא התאונה שכרו היה מגיע לסך של 8,000 ₪ לחודש, כפי שאפרט בהמשך.

בשקלול כל הנתונים לעיל, ובשל החשש להיפלטות התובע גם מעבודתו במפעל המוגן, אני מעריכה כי שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו הכללי העתידי עומד על 90%.

באשר לנכותו התפקודית של התובע בפעולות היומיומיות, שוכנעתי כי זו אינה נופלת בהרבה משיעור נכותו הרפואית. הנתבעים טענו, כי הסרטונים (מוצג נ/1) מראים על העדר כל תפקודיות ל נכות הרפואית אצל התובע. די לצפות בסרטונים כדי לדחות את טענת הנתבעים בשתי ידיים. בסרטונים רואים את התובע יוצא מביתו ביום 19.10.2017 בסביבות השעה 07:00, צועד לכיוון האוטובוס ובקטע מסויים אף רץ ריצה קלה ממש, עולה לאוטובוס, מגיע לעבודתו במפעל המוגן. במהלך שעות העבודה התובע מתהלך לו בחצר המפעל, מתעסק עם הטלפון הנייד, משוחח, מתיישב ושוב מתהלך, רוב הזמן בכבדות, וכל הזמן עם משקפיים. עוד נראה התובע יוצא מהמפעל, מביא אוכל, חוזר למפעל. במהלך היום התובע נצפה יצוא מהמפעל, אוסף מין מעטפה מרכב וחוזר למפעל. עוד נצפה יוצא מהמפעל ומוריד קרטון אחד מרכב, מניחו על הקרקע בפתח הכניסה למפעל. טענת הנתבעים כי מדובר בקרטון כבד אין לה כל תימוכין. מצפייה בסרטון אף ניתן להיווכח כי על פניו מדובר בקרטון לא כבד, ויתרה מכך, התובע התקשה בהרמתו. בסביבות השעה 14:00 מסתיים יום עבודתו ויוצא בחזרה לביתו. על הדרך התובע נראה אוסף כד "מי עדן" ריק . ביום המעקב הנוסף (25.10.2017), התובע נראה ממתין בתחנת האוטובוס, יחד עם בנו. עולה לאוטובוס, מגיע לעבודה, מביא אוכל, מתהלך בחצר המפעל, משוחח בטלפון הנייד, ולקראת השעה 14:00 יוצא בחזרה לביתו.

בטרם סיום נקודה זו, מצאתי לנכון להוסיף ולהפנות לעדותו של התובע על מגבלותיו מאז התאונה, עדות שיצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר, ללא כל ניסיון להגזמה או להעצמה. ואף נהפוך הוא. התובע בעדותו סיפר על ההגבלה בשדה ראייתו, בעין ימין רואה שחור ובעין שמאל ללא משקפיים הוא רואה תמונה של מסך טלויזיה מטושטש. התובע סיפר על הקשיים בסגירת הכפתורים בבגדיו, על היתקלותו באנשים בשל הבעיות בראייה ובשדה הראייה ועל העדר יכולתו לעסוק בכל עבודה הקשורה בחשמל או עבודה רצינית אחרת בשל אותן בעיות (ראו: פרוט' הדיון מיום 30.6.2019, עמ' 29 שור' 15-19, עמ' 42 שור' 16-39 , עמ' 43 שור' 15-39).

גובה הפיצוי:

לאחר שאמרתי כל אלה, אגש כעת לקביעת הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים.

אציין בקצרה, כי התובע עתר לפסיקת פיצוי בסך של 4,592,997 ₪, לפני ניכוי תגמולי המל"ל. הנתבעים טענו מנגד , כי סך נזקי התובע, הן לעבר והן לעתיד, אינו עולה על 2,346,585 ₪, לפני הניכויים.

תקבולי המל"ל עומדים על סך של 2,830,525 ₪. יצוין, כי סכום זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

הפסד השכר והפנסיה לעבר ולעתיד -

מאז התאונה ועד עצם היום הזה, התובע לא שב לעבודתו במקצועו ולא לעבודה אחרת כלשהי, למעט עבודה חלקית במפעל מוגן, ובשכר זעום העומד כיום על סך של 1,488 ₪ (נת ון זה אינו שנוי במחלוקת וביום 8.7.2019, לאחר דיון ההוכחות, וללא כל התנגדות מטעם הנתבעים, צורפו מטעם התובע מספר תלושי שכר בגין עבודתו כאמור).

ערב התאונה התובע עבד 20 ימי עבודה בחודש (ראו: עמ' 26, שור' 38 מתמליל דיון ההוכחות מיום 30.06.19 ועמ' 5 , שור' 25 מתמליל דיון ההוכחות מיום 07.07.2019).

התובע טען כי ממוצע שכרו החודשי ערב התאונה, עמד על סך של 6,000 ₪ (ראו: עמ' 27, שור' 14 -17 מתמליל דיון ההוכחות מיום 30.06.19), המעביד הודה בחקירתו הנגדית כי ממוצע ימי העבודה אצלו נעו בין 19 ל- 20 או 21 ימים בחודש, כשהשכר היומי של העובד, לרבות התובע נע בין 250 ₪ ל- 300 ש"ח ליום (ראו: עמ' 5, שור' 14-25 מתמליל דיון ההוכחות מיום 07.07.19). היינו, לפי הודאת המעביד, שכרו של התובע נע בין 4,750 ₪ ל- 6,300 ₪. התובע מסר בעדותו כי המעביד היה מפקיד את השכר בחשבון הבנק של התובע. גם המעביד אישר כי שכרו של התובע שולם באמצעות העברות בנקאיות ושיקים. התובע לא הציג כל ראיה שתלמד על גובה ההפקדות כאמור. אך מנגד גם המעביד , וחרף טענת התובע כי תלושי שכר ו לא שיקפו את הכנסתו במלואה ערב התאונה, לא טרח להציג את האיש ורים על ההפקדות הנ"ל. בשקלול כל הנתונים והעדויות שהובאו לעיל, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו המהימנה של התובע, ובהתחשב בעובדה כי שכרו בחודשים מרץ ואפריל 2008 עמד על סך של כ- 6,000 ₪ בממוצע , אני מקבלת את טענתו לגבי גובה שכרו החודשי ערב התאונה. גם התחמקות המעביד מלענות במישרין כשנשאל על הפער בין הסכומים שדווחו בתלושי השכר לבין השכר ששולם בפועל (ראו: פרוט' הדיון מיום 7.7.2019, עמ' 5 שור' 26-30), מחזקת את טענת התובע בהקשר זה.

המעביד אף אישר, כי כיום הוא משלם 400 ₪ עבור יום עבודה לעובד מקצועי ומנוסה. המעביד גם אישר כי התובע היה עובד ותיק ומנוסה (ראו: פרוט' הדיון מיום 7.7.2019 עמ' 5, שור' 5-19). על כן, אני קובעת, כי אלמלא התאונה שכרו של התובע היה עומד כיום על סך של 8,000 ₪.

התובע נמנע לברר עם המעביד כיצד שכרו היה ממשיך להתקדם בעתיד אלמלא התאונה. בנסיבות, אני קובעת כי הבסיס לחישוב הפסדי שכרו העתידיים זהה ל בסיס שכרו אלמלא התאונה כיום. מנגד, ובהינתן הסיכון הגלום במצבו הרפואי להיפלטותו מעבודתו במפעל המוגן, לא אקזז משכרו העתידי את מלוא הכנסתו מאותו מפעל, כי אם אחשב את ההפסד העתידי לפי 90% משכרו אלמלא התאונה.

על כן, לתקופה שבין 11.5.2008 ועד ליום 1.4.2017, התובע זכאי לפיצוי בגין מלוא הפסדי שכרו באותה תקופה, וכדלקמן: 7,018 ₪ (ההכנסה החודשית ערב התאונה מוצמדת להיום) x 10 6.77 חודשים = 750,926 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע התקופה (20.9.2012) ועד היום, וסך הסכום המתקבל = 809,430 ₪.

הפסדי השכר בתקופה שבין 2.4.2017 (מועד תחילת עבודתו במפעל המוגן) עד 6.7.2019 (ערב ישיבת ההוכחות האחרונה): בהינתן עדותו של המעביד, לפיה נכון ליום 7.7.2019 (מועד עדותו), שכרו אלמלא התאונה היה מגיע לסך של 400 ₪ ליום, ובהינתן גובה שכרו היומי של התובע ערב התאונה (שנע בין 25 0 ל- 300 ₪) , סביר מאוד להעריך כי שכרו היה עולה לכדי הסך של 350 ₪ ליום. מכאן, אני קובעת כי אלמלא התאונה שכרו של התובע בתקופה הנדונה היה מ גיע לסך של 7,000 ₪ נטו (נומינאלי). סכום זה מוצמד להיום = 7,113 ₪, כך שסך ההפסד לתקופה זו (27 חודשים) = 192,051 ₪ . ל סכום זה יש לצרף ריבית מאמצע התקופה (17.05.2018) ובסך הכל מתקבל הסך של 195,481 ₪. מסכום זה יש לנכות את השתכרותו מעבודתו במפעל המוגן ( סך של 28,539 ₪ - סכום המשוערך להיום). מכאן, התובע זכאי בתקופה זו לפיצוי בסך של 166,942 ₪ .

בגין התקופה שבין 7.7.2019 עד היום, שכרו של התובע היה מגיע לסך של 8,000 ₪ אלמלא התאונה. מכאן, ובקיזוז הכנסתו נכון להיום, ההפסד החודשי = 6,512 ₪, כך שהתובע זכאי לפיצוי בסך של 50,176 ₪ (סכום זה כולל ריבית מאמצע התקופה, מיום 29.10.2019, עד היום).

בגין הפסדי השכר לעתיד - התובע זכאי לפיצוי חודשי בשווי 90% משכרו אלמלא התאונה. מכאן, התובע זכאי לסך של 1,014,865 ₪, לפי החישוב הבא: 8,000 ₪ x 90% x 140.9535 (מקדם היוון עד גיל 67). בהקשר זה אציין, כי בהינתן דפוס ההשתכרות עובר לתאונה שניתן לגזור ממנו על משכורתו וכושר השתכרותו של הניזוק, בית המשפט יגזור מכך גם על עתידו [ראו: ע"א 470/64 דוד גוזלן נ' אליהו שמש, (24.02.66)] (להלן – חזקת ההמשכיות). לא זו אף זו, מן המפורסמות היא, כי לשם קביעת השתכרותו הפוטנציאלית של הניזוק, בין היתר נלקחת בחשבון השכלתו, גילו ודפוסי התנהגותו התעסוקתיים וכו' [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף מהדורה חמישית כרך א' עמ' 58-59]. על מנת לחרוג מכלל זה על התובע להראות לבית המשפט, ראשית ראיה שהיו לו תכניות, עם סיכויים טובים להתממשות [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף מהדורה חמישית כרך א' עמ' 67 -71]. התובע לא הביא ולו בד ל ראיה שתלמד על הסיכוי הטוב לעבודתו כעצמאי , ונזכיר, כי התובע אינו חשמלאי מוסמך, עבד כשכיר משנת 1985 ועד לאירוע (פרק זמן של כ- 23 שנים) ומעולם לא עבד כעצמאי (ראו: דו"ח רציפות ביטוח שהוגש, ללא התנגדות, ביום 4.7.2019 ) וכאמור, התובע לא ה ציג ראיות כלשהן שיצביעו על רצונו לפנות לדרך עצמאית, ולא סתר את חזקת ההמשכיות [ראו: ע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל (15.01.2004 (עמ' 7)]. מכאן, אני דוחה את טענתו בדבר הפוטנציאל לעבוד כעצמאי ובדבר הצורך בחישוב הפסדיו עד גיל 70.

הפיצוי בגין הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד – אקדים ואציין בעניין זה, כי הנתבעים לא העלו כל טענה באשר לגובה השכר הקובע לעניין ההפרשות לפנסיה. אכן, הם טענו כי יש להעמיד את בסיס שכרו העתידי של התובע על סכום נמוך יותר מהשכר הנטען על ידו ( לשיטתם, 6,000 ₪ לפני ניכוי השכר מעבודת התובע במפעל המוגן), אך בהקשר לקיומו של פער כלשהו בין בסיס השכר העתידי לבין בסיס השכר הקובע לעניין ההפרשות לפנסיה, הנתבעים לא העלו כל טענה. בטיעוניהם, הם השתמשו באותו בסיס שכר הנטען על ידם, הן לחישוב הפסדי השכר העתידיים והן לחישוב הפסדי הפנסיה.

מכאן, ולאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, בדבר גובה הכנסתו העתידית של התובע אלמלא התאונה, ובהינתן שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות (שהעמדתי אותו על 90%), ובהתחשב במדרגות המס הקבועות בסעיף 9 לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: צו ההרחבה), התובע זכאי בגין ראש נזק זה לפיצוי בסך של 32,625 ₪ (מחודש מאי 2008 עד 31.12.2013 לפי השיעורים שנקבעו בצו ההרחבה בגין ההפרשות של המעביד , 0.8343% בשנת 2008, 3.34% בשנת 2009, 5% בשנת 2010, 6.67% בשנת 2011, 8.34% בשנת 2012, 10% בשנת 2013) + 58,735 ₪ עבור יתר התקופה לעבר, מיום 1.1.2014 ועד היום (שיעור ההפרשות של המעביד בתקופה זו עומד על 12%) + סך של 121,784 ₪ בגין הפסדי הפנסיה לעתיד. סך הכל = 213,144 ₪ ( לעניין חישוב הפסדי הפנסיה ראו: ת.א 16951-04-10 ע.מ.מ ואח' נ' ע.מ.ר ואח', (31.12.2013), פסקה 27 לפסק הדין).

כאב וסבל -

התובע ביקש כי ייפסק לו פיצוי לפי כפל החישוב המתקבל בראש נזק זה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – חוק הפלת"ד) ולפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. מכאן, התובע טען כי יש לפסוק לו בראש נזק זה סך של 388,917 ₪. מנגד הנתבעים טוענים , כי יש להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לפי חוק הפלת"ד בלבד, וזאת בסך של 201,364 ₪ נכון למועד החישוב .

בהתחשב בשיעור הנכות הצמיתה, אופייה וטיבה, בהתחשב בגילו של התובע ובשנים שנותרו לו עד תום תוחלת חייו, בהינתן הטיפולים והניתוחים שעבר, תקופת האשפוז ותקופת ההחלמה, ובהינתן דרישת התובע, שהגבילה כאמור לעיל, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 389,000 ₪.

עזרת הזולת (עבר ועתיד) -

התובע, ביקש כי ייפסק לו סך של 1,500 ₪ לחודש בגין העזרה לעבר ולעתיד עד תום תוחלת חייו. המעביד טען כי יש לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, בסך של 162,000 ₪ (לפי 500 ₪ לחודש). הנתבע 4 הצטרף לטענות המעביד. הנתבעים 2 ו- 3 הסתפקו בהכחשה כללית לנזקים ובטענה כי נכותו של התובע אינה תפקודית.

בהתחשב בטיב פגיעתו של התובע, הניתוחים והטיפולים הרפואיים שעבר, תקופת ההחלמה, אובדן כושרו הפיסי בתקופה הסמוכה לתאונה, דומה כי אין צורך בדמיון רב כדי לשער את היקף מוגבלותו התפקודית ואת היקף העזרה לה נזקק בעקבות כך. העזרה ניתנה לתובע על ידי בני משפחתו אמנם, אך לא ייתכן חולק כי אותה עזרה חרגה מהיקף העזרה הנהוגה והמקובלת בין בני המשפחה. לאחר שחרורו מאשפוז ומשיקום, התובע התנייד לתקופה ממושכת בעזרת כיסא גלגלים ולאחר מכן בעזרת הליכון. התובע נזקק לעזרה במקלחת, בניידות, בהאכלה ובהלבשה. בנסיבות המתוארות, הערכת התובע לשווי העזרה בסך של 1,500 ₪ לחודש , היא הגיונית וסבירה מאוד. סכום זה אף נראה הגיוני וסביר גם בגין העזרה שניתנה לתובע בתקופת האשפוז. על כן, בגין תקופת העבר מאז התאונה ולמשך שנתיים לאחר התאונה (עד לסיום עיקר הטיפולים והמעקב הרפואי) , אני פוסקת לתובע סך של 36,000 ₪. ואילו ליתר התקופה ועד היום, אני פוסקת לתובע סכום המוערך בדרך אומדנא, בסך של 100,000 ₪.

בהינתן העובדה כי היקף העזרה לה נזקק התובע הלך ופחת עם הזמן (התובע העיד כי למד להתקלח לבד ולכפתר את חולצתו לבד אך בהשגחת אשתו), זאת מחד גיסא, ומאידך גיסא, בהינתן טיב ושיעורי הנכות הצמיתה ואופי המגבלה העיקרית ממנה סובל התובע (עיוורון בעין אחת ואיבוד משמעותי של שדה הראייה בעין השנייה, ליקויים קוגניטיביים, נזק מוחי, פגיעה אורתופדית וירידה בכוח האחיזה בשתי הידיים) והתעצמות השפעתן על תפקודו הכללי עם התקדמות גילו, דומה כי דרישתו לפסיקת פיצוי חודשי בסך של 1,500 ₪ לעתיד, היא דרישה סבירה לחלוטין. ה תובע אף הגביל את דרישתו עד לגיל 80 (נציין, כי תוחלת חיי התובע כיום היא 82 שנים). לאור האמור, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה, סך של 336,000 ₪.

הוצאות ניידות (עבר ועתיד) -

התובע, מבקש פיצוי בגין הוצאות ניידות לעבר לפי סכום של 1,000 ₪ בחודש למשך כל תקופת העבר. לגבי העתיד, נטען כי יש לפסוק לתובע סכום חודשי דומה ועד גיל 80. המעביד הציע מנגד, פיצוי גלובלי על סך 250,000 ₪.

התובע לא הוכיח כי הוא נזקק לעזרה בניידות במשך מלוא תקופת העבר הנטענת על ידו. ועוד, כעולה מחומר הראיות, התובע אינו זקוק כיום לעזרה בניידות, הוא מתנייד בכוחות עצמו ואף נוסע בתחבורה ציבורית. מנגד, מי יתקע לידינו כי בנכותו המורכבת והחמורה התובע ימשיך להתנהל כך גם עם התקדמותו בגיל ?! פשיטא כי אין כל ערובה לכך.

באיזון בין השיקולים הנ"ל, מקובלת עליי הערכת הנתבעים, לפיה יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 250,000 ₪ (במאמר מוסגר אציין, כי ביסוד סכום זה הערכתי את הפיצוי לעבר בסך של 1,000 ₪ לחודש למשך כשנתיים וחצי מאז התאונה ובסך של 1,000 ₪ לחודש לעתיד ועד תום תוחלת החיים).

הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) -

התובע, מבקש פיצוי בגין הוצאות כלליות (הוצאות רפואיות, נסיעה, הוצאות נלוות) סכום גלובלי לעבר ולעתיד בגובה 150,000 ₪. המעביד הציע להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 60,000 ₪. יתר הנתבעים לא חלקו על הצעת המעביד.

אציין, כי איני מקבלת את דרישת התובע בהקשר זה. שכן, ובהינתן היקף הטיפולים (ביקורות בבתי חולים, בקופת חולים, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק) , הנסיעות לטיפולים, הן מחוץ לכפר מגוריו ובתוך הכפר עצמו, שוכנעתי כי אין כל מקום לפסיקת הסכום העולה על 30,000 ₪ בגין הוצאות העבר. באשר לעתיד, ובהינתן טיב ושיעור נכותו הצמיתה (ובפרט הנכות בתחום העיניים ובתחום הנוירולוגי) מחד, ובהעדר תיעוד רפואי עדכני שילמד על הצורך בהמשך מעקב רפואי אינטנסיבי, אני מעריכה את הפיצוי בגין הוצאותיו הרפואיות העתידיות ועד תום תוחלת החיים בסך של 30,000 ₪.

סיכום הפיצויים -

סך נזקי התובע = 3,425,557 ₪.

מסכום זה יש לקזז את תגמולי המל"ל, בסך של 2,830,525 ₪.

היתרה לפיצוי לתובע = 595,032 ₪. סכום זה נופל מ- 25% מסך נזקי התובע. על כן, התובע יהיה זכאי לפיצוי בסך של 856,389 ₪.

בהינתן החלוקה באחריות בין המעוולים, חלקו של המעביד יהיה 40% מתוך הסך של 595,032 ₪; חלקם של בעלי הנכס יהיה 45% מתוך הסך של 856,389 ₪; ואילו חלקו של קבלן השלד יהיה 15% מתוך הסך של 856,389 ₪.

באשר לתביעת המל"ל, לאור הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995, הרי שהמל"ל זכאי לכל היותר ל- 75% מסך כל הפיצויים המגיעים למל"ל ולתובע כאחד, מאת בעלי הנכס וקבלן השלד. היינו, המל"ל זכאי לקבל לכל היותר 75% מתוך ה- 60% (חלקם של בעלי הנכס וקבלן עבודות השלד) מסך הפיצויים (היינו, מהסך של 3,425,557 ₪). כך, שהמל"ל זכאי לשיפו מאת הנתבעים 2, 3 ו- 4, בסך של 1,541,501 ₪

בהינתן חלוקת האחריות בין המעוולים כמפורט לעיל, הרי שביחסים בין בעלי הנכס לבין קבלן עבודות השלד, חלקם של בעלי הנכס יהיה 1, 156,125 ₪ וחלקו של קבלן עבודות השלד יהיה 385,375 ₪.

לסיכום

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים 1, 2, 3 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 1 את הסך של 595,032 ₪ בצירוף סך של 139,237 ₪ ב גין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של ₪ בגין הוצאות משפט (חוות דעת מומחה, עדים ואגרה).

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים 2, 3 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 1 את הסך של 261,357 ₪ (ההשלמה ל- 25% מנזקי התובע), בצירוף סך של 61,158 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

זאת ועוד, אני מקבלת את תביעת התובע 2, ומחייבת את הנתבעים 2, 3 ו- 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 2 סך של 1,541,501 ₪ בצירוף סך של 180,356 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

54678313
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
54678313

ניתן היום, ב' אדר תש"פ, 27 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.