הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 34513-12-13

בפני כב' השופט יעקב וגנר, שופט בכיר

התובעים
.1 רחל לקס ת.ז. XXXXX348
.2 אריה לקס ת.ז. XXXXXX867

נגד

הנתבעים
.1 עמיד אמרה ת.ז. XXXXXX594
.2 אסעד אמארה ( ניתן פסק דין)
.3 דניאל ברונפמן ת.ז. XXXXX541
.4 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
.5 בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן פסק דין של מחיקה )

פסק דין

נתוני רקע ועובדות;

1. התובעים היו רשומים כבעלים של רכב ניסאן קשקאי מ.ר 49-812-69 (להלן: "הרכב"). ביום 11.12.13 נחתם בין התובעים לנתבע מס' 2 זיכרון דברים לרכישת הרכב. כמפורט בזיכרון הדברים היה על הנתבע מס' 2 לשלם את תמורת הרכב בסך של 96,000 ₪ בצ'ק בנקאי . ביום 11.12.13 הודיע הנתבע מס' 2 לתובעים כי הוא הפקיד את הצ'ק הבנקאי בחשבון הבנק שלהם בבנק הבינלאומי הראשון בע"מ בחיפה (להלן: "הבנק").

2. לפי גירסת התובעים, הם צפו בחשבון הבנק באמצעות האינטרנט ואכן ראו כי הסכום הופקד. בנוסף, הם התקשרו לבנק ודיברו עם פקידה בשם איריס פפיר אשר אישרה כי הכסף אכן הופקד באמצעות המחאה בנקאית. לאור אישור זה התובעים ביצועו העברת בעלות על הרכב על שם בנו של נתבע מס' 2, מר עמיד אמארה, נתבע מס' 1, בסניף דואר רקפות. ביום 13.12.13 התקשרה פקידת הבנק להודיע לתובעים כי ההמחאות שהופקדו בסך של 96,000 ₪ חוללו עקב חוסר כיסוי. לתובעים התברר כי ההמחאות שהופקדו בחשבונם קודם לכן היו המחאות לא בנקאיות אלא המחאות רגילות החתומות ע"י צדדים שלישיים. זאת ועוד, לתובעים התברר כי ביום 12.12.13 הועברה הבעלות ברכב לנתבע מס' 3, מר דניאל ברונפמן (להלן: "מר ברופמן").

3. לפי גירסת התובעים, נתבע מס' 2 חזר על צורת פעילות זו עשרות פעמים וגזל באמצעותה את רכביהם של אנשים רבים מסביבת חיפה, זאת, עד שנעצר ע"י משטרת ישראל. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום בעטיים של מעשיו אלה והוא הורשע בדין בתיק 2829-01-14 בביהמ"ש השלום בחיפה. רכבם של התובעים נתפס ע"י משטרת ישראל ביום 19.12.13. בהמשך התנהלו ההליכים בתיק זה ובתיקים קשורים כנגד הנתבעים. כנגד נתבע מס' 3, מר ברופמן, אף התנהלו הליכים בתיק החזרת תפוס. תחילה בתמצית לטענות הצדדים.

טענות התובעים
4. לטענת התובעים על הנתבעים כולם, ביחד ולחוד לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם. לטענתם נתבע מס' 1 מסר גרסה שקרית לחלוטין והיה למעשה מעורב בקנונית גזילת הרכבים של אביו. התובעים סבורים כי מדובר לכל הפחות בעצימת עיניים מכוונת של נתבע מס' 1 למעשי אביו ואף מעשה רשלנות מן המדרגה הראשונה, עת הותיר את תעודת הזהות שלו בידי אביו שעשה בה שימוש "חופשי". הנתבע מס' 1 ניסה להציג את מתן תעודת הזהות שלו ביום 12.9.13 כאקט ספונטני של בן מנוכר המשלים עם אביו, אולם חותמת דואר מיום 10.9.13 ע"ג רשיון הרכב מפריכה לטענתם טענה זו. זאת ועוד, בד בבד עם התפוצצות הפרשה בה היה מעורב אביו, ביקש נתבע מס' 2 תעודת זהות חדשה במשרד הפנים, כאשר הוא הודיע על אבדן/גניבה של תעודת הזהות ולא ציין כי היא אצל אביו. במהלך שלושת החודשים שהתעודה הייתה אצל אביו ועד שהואיל נתבע מס' 1 לפנות למשרד הפנים להוצאת תעודה חדשה, שימשה תעודת הזהות הישנה שלו להעברת 17 רכבים בגזל מבעליהם החוקיים. תעודת הזהות הנ"ל הייתה חלק בלתי נפרד מתרגיל העוקץ: קודם הועברו הרכבים לבעלות נתבע מס' 1 ובהמשך ממנו לצדדים שלישיים. בנסיבות העניין התובעים סבורים כי נטל ההוכחה הינו על נתבע מס' 1 להסביר את הפערים בגרסתו, המצביעים על כך שהתנהל בחוסר בתום-לב מוחלט בפרשה כולה בכלל ובעניין התיק שלפנינו בפרט.

5. באשר לנתבע מס' 3, מר ברונפמן, לטענת התובעים הוא הינו חלק מהקנוניה במסגרתה "נעקצו" התובעים ובאופן שנשללה מהם במעשה פשע, הבעלות על הרכב. לטענתם מגרסתו של מר ברונפמן עולה כי הוא ידע שהוא "קונה" את הרכב מ"חאפר" , מישהו ממנו אתה מבקש משהו והוא משיג לך את מה שאתה צריך. דהיינו, ה"לקוח" פונה ל"חאפר" ומזמין ממנו את הרכב הדרוש לו, וזה האחרון דואג למצוא לו את הרכב. דבריו אלה של מר ברונפמן עומדים בסתירה מוחלטת לגרסתו עליה גם חזר בחקירתו הנגדית כי נתבע מס' 1 יזם את הקשר עימו דרך "חבר", ואמר שיש לו רכב ניסן למכירה. אותו חבר העונה כביכול לשם "דוד" לא הוזמן ע"י מר ברונפמן בכדי לאשש את גרסתו, ובכלל זאת את טענתו המוזרה של מר ברונפמן כי הוא הכיר את נתבע מס' 1 כסוחר רכב. זאת ועוד, גם הדרך בה רכש מר ברופמן את הרכב הינה לטענת התובעים תמוהה. לגרסתו הוא ביצע עסקת מזומן בה הוא שילם 98,000 ₪ לדבריו בשני תשלומים: בעת העברת הבעלות ברכב לשמו בדואר סך 33,000 ₪ במזומן וכעבור מספר ימים בתחנת דלק סך נוסף של 65,000 ₪ אף הם במזומן בשתי הפעמים הוא לא קיבל חשבונית או קבלה. כאשר מר ברונפמן נשאל האם עשה את העסקה ב"שחור" הוא טען כי אין מדובר בעסקה מסוג כזה ואף טען כי בעבר קנה 4-5 רכבים באותה השיטה.

6. לטענתם, ישנם פערים נוספים בגרסתו של מר ברונפמן לעניין שיטת המימון של קניית הרכב. שיטת התשלום שכביכול כללה תשלום במזומן ללא חשבוניות או קבלות, מונעת כל אפשרות אובייקטיבית לברר אם אכן שילם סכום כזה (אם בכלל) לידי נתבע מס' 1. הראיות שקידם כביכול מתוך ניסיון להוכיח ששילם את הכסף לידי נתבע מס' 1 מוכיחות רק את היפוך טענותיו. לטענתו הוא שילם סכום של 33,000 ₪ במזומן מתוך סכום של יותר מ-100,000 ₪ שלקח מהבנק, לטענה זו לא הייתה שום תמיכה ראייתית. זאת ועוד בהנחה שהיו בידי מר ברונפמן כבר 100,000 ₪, לא ברור מדוע הוא היה צריך לקחת הלוואה נוספת בסך 65,000 ₪. אי התאמות נוספות ניתן למצוא בגרסתו לפיה הוא שילם 33,000 ₪ במזומן בסניף הדואר בטירת הכרמל שם בוצעה העברת הבעלות, וזאת כאשר בפועל ההעברה בוצעה למעשה בסניף הדואר נווה דוד. או כאשר לגרסתו הוא לווה 65,000 ש"ח מבנק לאומי בסניף השופטים עבור רכישת הרכב; וכן כי הוא נדרש לחתום על מסמכי משכון עבור הבנק. בפועל, המסמכים שמר ברופמן המציא מראים כי הוא הגיש בקשה להלוואה של 65,000 ₪ מהבנק ב-16.12.13, ומשך את הכסף רק ב-17.12.13 (בניגוד לטענתו בתצהירו ובעדותו כי הוא משך את הכסף ב- 16.12.13). על מסמכי הבנק לא מצוין כי מטרת ההלוואה הינה רכישת רכב ומר ברונפמן כלל לא טרח לזמן מי מפקידי הבנק בכדי לתמוך בטענותיו. ב"כ בנק לאומי הודיע כי הבנק מעולם לא רשם משכון על הרכב ומר ברונפמן איננו מסוגל להסביר מי ביצע את רישום המשכון על הרכב בפברואר 2014 (שלושה חודשים לאחר שרכש את הרכב). התובעים סבורים כי כל זאת מהווה הוכחה לכך שמר ברונפמן עמל לאחר מועד הרכישה כביכול על יצירת מערכת ראייתית לפיה בזמן אמת (כביכול) קנה את הרכב ב"תום לב". הוא המציא ניירת בין אם לעניין מימון רכישת הרכב, בין אם למשכון הרכב על-ידו ובדיקות טכניות שביצע כביכול לרכב שכולם נושאים תאריכים שלאחר רכישת הרכב על ידו כביכול. ניירת זאת הייתה אמורה להיתמך בעדויות האנשים שערכו את הניירת. מר ברונפמן לא טרח להזמין איש ממנפיקי ומעורכי המסמכים לעדות: לא את פקידי הבנק, ולא את אלה שערכו את מסמכי בדיקת הרכב במוסך הרכב.

7. זאת ועוד, לטענת התובעים מר ברונפמן איננו נהנה מתקנת השוק כקבוע בסעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר") ואף לא הייתה לו כל סיבה להאמין כי הוא נהנה מתקנת השוק. הוא אמנם טען כי נתבע מס' 1 הוא סוחר רכב, אולם כל הנתונים שהמציא הראו כי אף הוא ידע והבין היטב כי הוא איננו "קונה" (אם בכלל שילם משהו) רכב מסוחר רכב במהלך עסקיו. מר ברונפמן ידע כי הוא רוכש את הרכב בפועל מנתבע מס' 2 באמצעות אביו נתבע מס' 1, נתבע מס' 2 העיד כי איננו סוחר רכב. נטל ההוכחה היה על מר ברונפמן להראות כי הוא רכש את הרכב מ"סוחר רכב" ובעדותו שלו הוא הראה כי הוא ידע היטב כי לא כך הם פני הדברים. מר ברונפמן בחוסר תום לב מוחלט ניצל את חזקת הבעלות מעצם רישומו במשרד הרישוי כבעלי הרכב , ומנע במשך שנתיים את מכירת הרכב וגרם לנזקים כלכליים ניכרים שנבעו הן מירידת ערך הרכב בעת שנמכר בנובמבר 2015, והן מהוספת בעלות נוספת לרכב, מכיוון שהרכב נמכר כ"יד שלישית" ולבסוף, גם לאחר שהסכים למכירת הרכב סירב אפילו לשאת בהוצאת גרירת הרכב בסך 700 ₪ ממגרש המשטרה בחדרה לחניה אחרת לצורך מכירתו ובהוצאות ביטוח הרכב בסך 586 ₪ שהוצאו ע"י התובעים בלבד. התנהלות זו של מר ברונפמן יכול שהינה מוסברת בעברו הפלילי בתחום המרמה (בעטיו ריצה עונש מאסר). לטענתם אף התברר כי ביום בו משך מבנק לאומי את הלוואה בסך של 65,000 ₪ (17.12.13) הוא הורשע בעבירות של קבלת רכוש גנוב.

8. באשר לנתבע מס' 4, הבנק; התובעים טוענים כי ביום בו הודיע נתבע מס' 1 כי העביר את הכסף עבור הרכב לחשבונם הם בדקו את דף החשבון באינטרנט וראו כי אכן הועברו 96,000 ₪ לחשבון. מטעמי זהירות התובע התקשר לבנק בכדי לברר כי אכן הכסף הופקד לחשבונו באמצעות המחאה בנקאית. התובע ביקש לוודא כי הכסף נכנס לחשבון באמצעות המחאה בנקאית וכי לא ניתן למשוך את הכסף "בחזרה". פקידת הבנק, הגב' איריס פפיר (להלן: "הגב, פפיר"),אישרה כי הכסף אכן הופקד בחשבון באמצעות המחאה בנקאית. אלמלא אישור זה של גב' פפיר כי הכסף נכנס לחשבון באמצעות המחאה בנקאית, באופן סופי, באופן שלא ניתן למשוך אותו בחזרה, התובעים לא היו מעבירים את הבעלות ברכב לנתבע מס' 2. לחיזוק טענתם התובעים צירפו את תמלול הקלטת השיחה עם הגב' פפיר. לטענתם התמליל שהוגש מטעמם הינו מדויק ועונה על דרישת פקודת הראיות בהיותו מאושר בתצהיר וערוך כדין. התמלול הנגדי שהוגש ע"י הבנק איננו משקף נאמנה לטענת התובעים, את דברי התובע ואף לא נערך בהתאם לפקודת הראיות, שכן לא ברור מהי זהותו של עורך התמלול. דבריה של גב' פפיר לפי תמלול זה מנוגדים להגיון הבריא שכן לקוח מתקשר לבנק בכדי לוודא אם אכן הכסף נמצא בחשבונו, ולא מתקשר לבנק כדי להודיע על מצב עניינים כזה או אחר על מנת שהבנק או פקיד מטעמו יסתמך על דבריו. חוסר ההיגיון בדברי גב' פפיר בעדותה ניכר מהיצמדותה הדווקנית למשמעות מושגי ז'רגון בנקאים תוך התעלמות מהעובדה שלקוח מן המניין איננו בהכרח בקיא במושגים כאלה ושתפקידו של פקיד הבנק הינו לוודא אם הלקוח מבין את דבריה. כפועל יוצא מגישתה הדווקנית זו הסתבכה גב' פפיר בדבריה. לטענתה היא לא הטעתה את התובע כיוון שהוא לא שאל אותה אם הזיכוי הוא זיכוי סופי, לשאלה כמה פעמים היא שמעה לקוחות משתמשים בביטוי "זיכוי סופי"? השיבה גב פפיר כי לרוב הלקוחות שואלים תוך כמה זמן שיקים עלולים לחזור.

9. עוד לטענת התובעים דבריה של הגב' פפיר לפיהם יש הרבה מקרים ששיק בנקאי יכול לחזור, הינם דברים מאולצים שנועדו בכדי להסיר ממנה את האחריות לכך שמחד אישרה לתובע כי בוצעה הפקדה לחשבונו בצ'ק בנקאי ומאידך שאת הכסף שהופקד באופן זה לא ניתן למשוך בחזרה. התובעים ממשיכים וטוענים כי בנק חב ללקוח חובת זהירות מיוחדת. הבנק איננו רשאי מוסרית וחוקית כאחת "לגלגל את האחריות" לכתפי התובע ולטעון תוך התעלמות מוחלטת מהראיות שהוצגו בתיק כי הבנק או פקידת הבנק הסתמכו על דברי הלקוח ולא להפך. הבנק חב חובת זהירות מיוחדת ואף מוגברת ללקוח. הפקידה גב' פפיר חטאה למחויבות זאת כשהטעתה את התובע ובעשותה כן עוולה כלפי התובעים ברשלנות, הפרה מחויבויות חוזיות של הבנק ליתן לתובעים שירות טוב ואמין, ואף עברה על הוראת סעיף 3 לחוק הבנקאות (איסור הטעיית לקוח). הבנק בהיותו שולחה של גב' פפיר וחליפה לכל דבר ועניין חב בפיצויי התובעים עקב מעשי הגב' פפיר.

סיכומו של דבר כאמור, התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל מנתבעים ביחד ולחוד, את ערך הרכב בעת מכירתו (96,000 ₪) ולרבות פיצוי בגין אובדן ערך הרכב, פיצוי בגין אובדן הנאה ברכב (אי שימוש בו בערך 500 ₪ ליום למשך 13 יום) וכן פיצויים בגין עוגמת נפש (20,000 ₪), הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד.

טענות נתבע מס' 1
10. לטענת נתבע מס' 1 אין לתביעת התובעים כנגדו על מה לסמוך, שכן היא אינה מבוססת נגדו ואין לה כל תימוכין ראייתי נגדו. נתבע מס' 1 לא היה צד לשום עסקה לרכישת ומכירת הרכב, לא ניהל משא ומתן כלשהו עם מי מהצדדים, לא חתם על זיכרון דברים או חוזה ואף לא על מסמכי השלמת רכישת ומכירת הרכב ואף לא הוכח כי הנתבע היה בקנוניה עם מי הנתבעים, ומשכך דין תביעת התובעים נגדו להידחות על הסף. הן בכתב תביעתם והן בכתבי טענותיהם וסיכומיהם, התובעים אינם מבקשים סעד כלשהו מהנתבע מס' 1.

נתבע מס, 1 חוזר וטוען כי בינו לבין התובעים אין כל זיקה, לא עובדתית ולא משפטית, למעט העובדה כי הנתבע מס' 2 רשם את הרכב על שמו של הנתבע מס' 1 עם העברת הבעלות ברכב. רישום זה היה לטענת נתבע מס' 1 ללא הסכמתו וללא ידיעתו, עת זייף נתבע מס' 2 ייפוי כוח הנחזה להיות חתום ע"י הנתבע מס' 1 ובאמצעותו העביר רכבים, כולל רכבם של התובעים, במשרד הרישוי. הנתבע ידע על עניין זה לראשונה בחקירתו במשטרה בסמוך לסוף חודש דצמבר 2013. הנתבע מס' 1 ממשיך וטוען כי מעולם לא ביקש מאביו, נתבע מס' 2, לרכוש עבורו רכב, מעולם לא ייפה את כוחו לרכוש עבורו רכב, מעולם לא חתם לאביו על ייפוי כוח, ולא היה עם אביו כשזה רכש מהתובעים את הרכב. לטענתו הוא לא היה צד לעסקה, הוא לא נכח בעסקה והתובעים לא מכרו לו את הרכב ומר ברונפמן לא רכש את הרכב ממנו. הוא לא חתם על טופס העברת הבעלות להעברת הרכב על שמו של מר ברונפמן, כך שאין כל זיקה ואף לא יריבות משפטית בין הנתבע מס' 1 למר ברונפמן ומשכך גם אין כל זיקה ואף לא יריבות משפטית בינו לתובעים. בנוסף, הוכח כי בין מר ברונפמן לנתבע מס' 1 אין כל זיקה, לא עובדתית ולא משפטית, למעט העובדה כי הנתבע מס' 2 העביר את הזכויות ברכב על שמו של מר ברונפמן עם העברת הבעלות ברכב, וזאת ללא הסכמתו וללא ידיעתו של הנתבע מס' 1, עת זייף נתבע מס' 2 ייפוי כוח הנחזה להיות חתום ע"י הנתבע מס' 1 ובאמצעותו העביר רכבים, כולל רכב זה, במשרד הרישוי .
משכך אין כל יריבות משפטית בין התובעים לנתבע מס' 1, אין ביניהם כל זיקה וגם אין להם עילת תביעה נגדו לא חוזית ולא נזיקית.

11. הנתבע מס' 1 מדגיש כי ניתק כל קשר עם אביו, נתבע מס' 2, זמן רב לפני האירוע, נשוא תיק זה. הקשר ביניהם חודש שוב בחודש ספטמבר 2013 לאחר פגיעתו ואשפוזו של הנתבע מס' 1 בבי"ח רמב"ם. במהלך אשפוזו של הנתבע בבי"ח רמב"ם חודש הקשר בינו לבין אביו, נתבע מס' 2, עת הגיע נתבע מס' 2 לבי"ח רמב"ם מס' פעמים לבקרו בבית חולים ולעמוד לימינו בשעתו הקשה, על אף נתק רב שנים בין הצדדים. עם אשפוזו של הנתבע בבי"ח רמב"ם בעקבות פגיעתו הקשה ומצבו הבריאותי, ובהיעדר כל מקור פרנסה אחר, מסר הנתבע מס' 1 ביום 12.9.13 את תעודת הזיהוי שלו לצורך העברת הבעלות ברכבו מסוג פורד פוקוס במשרד הרישוי לטובת אמו. אמו של הנתבע מס' 1 שילמה עבורו, כך נטען, את חובותיו לספקים שונים בעקבות בניית ביתו בכפר וחובות שוטפים שנקלע אליהם. למחרת, ביום 13.9.13 כשהרכב היה עדיין רשום על שמו של הנתבע מס 1 במשרד הרישוי, שוב העביר לנתבע מס' 2 את תעודת הזיהוי שלו לצורך חידוש רישיון הרכב הנ"ל שהיה רשום עדיין על שמו במשרד הרישוי. נתבע מס' 2 לא החזיר את תעודת הזיהוי של הנתבע מס' 1 וזאת חרף הבטחותיו הרבות כי יעשה כן. רק בחקירתו במשטרה בסמוך ליום 23.12.13 גילה נתבע מס' 1 כי הוא נפל קורבן למעשיו ומעלליו של אביו, נתבע מס' 2 ומעורבים נוספים.

12. עוד נטען כי הוכח שאירוע מכירת הרכב מהתובעים לנתבע מס' 2 מתיישב יותר עם המסקנה כי התובעים התרשלו בהעברת זכויותיהם ברכב לנתבע מס' 2 ועל כן הם האחראים הבלעדיים להפסדיהם ונזקיהם, עת נקשרו בהסכם עם הנתבע מס' 2 מבלי שבדקו את זהותו, מבלי שביקשו ממנו כי יציג בפניהם מסמכים מזהים מלאים, ומבלי שביקשו וקיבלו ממנו ערבויות מתאימות, שיק בנקאי או שיק בטחון בעת ביצוע העסקה. התובעים לא בדקו לפני העברת הבעלות ברכב אם השיק הנו שיק בנקאי ובאם לשיק יש כיסוי, ולא בדקו באם נתבע מס' 2 מחזיק בתו סוחר רכב, לא ביקשו לראות ת"ז של הנתבע מס' 1 בטרם העברת הבעלות ברכב על שמו, ולא בדקו מולו האם הוא ייפה כוחו לאביו, והוא מסכים להעברת הרכב על שמו. התובעים לא יצרו מעולם קשר עם הנתבע מס' 1 כדי לברר מה עלה בגורל הרכב גם לאחר שחוללו השיקים שקיבלו מנתבע מס' 2 בתמורה לרכב, ולא פעלו במהירות הנדרשת לקבל חזרה את הרכב לידיהם ומניעת העברת הרכב לידי הנתבע מס' 3.

טענות מר ברונפמן
13. לטענת מר ברונפמן ההליך כולו הינו תולדה של התרשלות רבתית מצד התובעים אשר לא ביצעו את המוטל עליהם. לטענתו התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לצורך ביסוסו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו לבין הנזקים שנגרמו להם. זאת ועוד כתוצאה מהתנהלותם של התובעים עצמם, למר ברונפמן נגרם נזק כבד לאין שיעור הן מבחינת הרכב נשוא ההליך והן לשמו הטוב.

לטענת מר ברונפמן ביום 11/12/13 רכש הנתבע מס' 1 מאת התובעים את הרכב נשוא ההליך דנן במסגרת זיכרון דברים אותו ערכו הצדדים ביניהם בחיפה. נוכח היכרותו של מר ברונפמן עם הנתבע מס' 2 כסוחר רכבים, פנה הוא אליו בבקשה לרכוש רכב והנתבע מס' 2 הציע לו כאמור את רכבם של התובעים ובמסגרת זו הוסכם בינו לבין הנתבע מס' 2, כי למחרת היום ייקח מר ברונפמן את הרכב לבדיקות כנדרש. לאחר שביצע את הבדיקות האמורות נסע מר ברונפמן לסניף הבנק שלו המנוהל בבנק לאומי וביקש ליטול הלוואה לטובת מימון הרכב. משאושרה למר ברונפמן ההלוואה, הוא התקשר לנתבע מס' 2 וביקש לרכוש את הרכב מידיו. את התמורה בגין הרכב שילם לנתבע מס' 2 בשתי פעימות; סך של 33,000 ₪ שניתנו בדואר ולאחריהם בוצעה העברת הבעלות ברכב אשר היה רשום על שמו של נתבע מס' 1, לשמו של מר ברונפמן ואילו את היתרה, בסך של 65,000 ₪, שילם מר ברונפמן לטענתו כחמישה ימים לאחר מכן.

14. ביום 24/12/13, הגישו התובעים את תביעתם, בין היתר כנגד מר ברונפמן, ובמסגרתה עתרו לתפיסת הרכב באופן שלא ישוחרר לידיו. התובעים תמכו טענותיהם כנגד מר ברונפמן בהאשמה כי מדובר ב"עבריין המוכר למשטרה" אולם מעולם לא ראו את גיליון הרשעותיו או הציגו משפטים אשר תלויים ועומדים כנגדו. בחקירתו של התובע מס' 2 הוא טען הוא לשיחה שהתקיימה בינו לבין רב פקד שוקי כץ (להלן: "רפ"ק כץ"), אשר אמון היה על חקירת הפרשייה דנן מראשיתה, במהלכה ציין רפ"ק כץ (לכאורה) כי מר ברונפמן הינו "עבריין מוכר למשטרה". דבר אשר לא קרה מעולם לדבריו של רפ"ק כץ כפי שנמסרו בחקירתו בפני בית המשפט, כמו גם היעדר כל טענה בדבר התנהגויות פליליות כמו קנוניה לביצוע פשע, שיוחסו למר ברונפמן על ידי התובעים. לטענת מר ברונפמן היה זה ניסיון כושל ונפסד לטעת בתודעתו של בית המשפט הנכבד את עברו כבסיס לאישומים שאין להם כל נגיעה לגביו, וזאת כדי לקעקע את מהימנותו של מר ברונפמן לבלבל את בית המשפט ולזרות חול בעיניו.

15. עוד לטענתו, התובע מס' 2 נתן אמון מלא בנתבע מס' 2, עת העביר את הבעלות ברכב על שמו על אף שהאדם שלגביו התבצעה העסקה, כלל לא נכח במעמד. התובע מס' 2 אף לא ראה כל ייפוי כוח המתיר לנתבע מס' 2 לבצע את המכירה ואו צילום ת.ז. של הנתבע מס' 1, וזאת בניגוד גמור למה שטען בחקירתו. התובע מס' 2 הוא זה אשר נתן אמון מלא בפקידה מטעם הבנק שאכן הכסף הועבר והמדובר בשיק בנקאי שכן התובע מס' 2 לא ראה את השיק האמור או את ביצוע ההפקדה. הוא זה שעל סמך מילתה של פקידת הבנק כמו גם על סמך מילתו של הנתבע מס' 2 לפיה הוא רוכש את הרכב עבור בנו, ביצע את העסקה עם הנתבע מס' 2. התובע העביר את הבעלות על שמו של הנתבע מס' 1 עוד בטרם בדק בעצמו וראה כי הופקד שיק בנקאי בחשבון הבנק שלו והכסף נפרע, וזאת מבלי שהנפיק התובע לנתבע מס' 2 אסמכתא או קבלה על ביצוע התשלום על ידו. התובע הוא זה אשר בחר להעביר את הבעלות ברכב על שם נתבע מס' 1 באופן כמעט אוטומטי שכן מרגע שקיבל התובע את הודעת פקידת הבנק כי היא רואה שיק בנקאי (מקום בו היה זה שיק רגיל) על סך של 96,000 ₪, הספיק לו לתובע 2 לשחרר לידיו של הנתבע מס' 2 את הרכב.

16. עוד לטענת מר ברונפמן לאורך כל העסקה התובע מס' 2 התנהל כמי שהכסף עיוור את עיניו, והאמין בעיניים עצומות לנתבע מס' 2 מבלי לבדוק או לשאול אודותיו, והסתפק במה שהנתבע מס' 2 הציג לפניו כעובדה. בנסיבות בהן מודה התובע 2 כי לא ראה ייפוי כוח של הנתבע מס' 1, לפיו מורשה הנתבע מס' 2 לבצע את העברת הבעלות על שמו, לא צילום תעודת זהות, לא עניין אותו על שם מי תועבר הבעלות ומי מסתתר מאחוריה, ניתן להתרשם באופן גורף כי התובע מס' 2 התרשל וכל שהניע אותו היה "לסגור את העסקה" תוך התעלמות מוחלטת מכל נורות האזהרה בדרך.
לטענתו, ביום 12/12/13 שילם לנתבע מס' 1 סך של 33,000 ₪ אשר היוו מקדמה, וכנגדם הם חתמו זיכרון דברים ביניהם ובוצעה העברת הבעלות ברכב על שמו של מר ברונפמן. לטענת מר ברונפמן עם קבלת ההלוואה מבנק לאומי על סך 65,000 ₪, ולאחר שהרכב נרשם על שמו, נתבקש הוא על ידי בנק לאומי להמציא את כל הניירת בגין רכישת הרכב הדרושה לצורך רישום משכון לטובת בנק לאומי כנגד ההלוואה שניתנה לו. ביום 22/12/13 פנה מר ברונפמן לבנק לאומי והודיע כי הרכב נתפס ואיננו ברשותו עוד, ועל אף זאת הגיש בנק לאומי למר ברונפמן את הניירת הדרושה לצורך רישום השעבוד. וכך למעשה, על אף שמבחינה חוקית הרכב שייך לנתבע 3 כמי שרשום כבעליו, עקרונית הרכב שייך בכלל לבנק אליו הוא משעובד, דהיינו לבנק לאומי שממנו נלקחה ההלוואה עד אשר זו תיפרע.

טענות הבנק הבינ"ל הראשון
17. לטענת הבנק מחומר הראיות עולה מפורשות שמר ברונפמן, בעל עבר של הרשעות בעבירות מרמה, היה שותף למעשה המרמה מושא התביעה שבנדון.

הבנק מכחיש את טענת התובעים לפיהם התובע מס' 1 התקשר לבנק על מנת לוודא לטענתו שהשיק אשר הופקד על ידי הנתבע מס' 2, הינו שיק בנקאי כפי שהובטח לו על ידי הנתבע מס' 2, וכן כי אכן אושר ע"י פקידת הבנק כי כך הם הדברים. הבנק טוען כי פקידת הבנק ששוחחה עם התובע מס' 2, לא נשאלה אם הופקד בחשבונו שיק בנקאי אלא התובע מס' 2 למעשה הודיע לה כי הופקד בחשבונו שיק בנקאי, והיא לא רק שלא אישרה לו שהופקד בחשבונו שיק בנקאי, אלא אף לא נתבקשה על ידו לאשר זאת. הבנק מפנה להקלטת השיחה והתמלול שלה שהוגשו לבית המשפט מטעמו על מנת לחזק את טענתו.

18. לטענת הבנק הראיה הטובה ביותר, גם על פי כלל הראיה הטובה ביותר, לדברים שנאמרו בשיחה בין התובע מס' 2 לגב' פפיר, נמצאת בהקלטה עצמה, ושמיעת ההקלטה הברורה ברובה מגלה, שאכן התובע לא שאל את הגב' פפיר אם הופקד שיק בנקאי, אלא הודיע לה שזה שיק בנקאי. יתרה מכך, התובע מס' 2 לא שאל את הפקידה כיצד נכנס הכסף לחשבונו (באיזה אופן) אלא הודיע לה שנכנס כסף שמקורו בשיק בנקאי. גב' פפיר גם לא אמרה לתובע מס' 2 באיזה אופן הופקד הכסף, אלא רק אמרה לו שנכנס מסניף מפרץ 96,000 ₪, מבלי לציין באיזה אופן הופקד הכסף בסניף מפרץ, האם בשיק בנקאי כפי שאמר לה או באופן אחר כגון שיק או שיקים רגילים. גם אם הגב' פפיר הייתה נשאלת האם מדובר בשיק בנקאי, היא לא יכולה הייתה לתת לתובע תשובה על סמך המחשב, שכן אין באפשרותה מבחינה טכנית לראות באותו מועד את אופן הפקדת הכספים בסניף בו הופקדו, סניף מפרץ, שאיננו הסניף בו עבדה ובו ניהל התובע את חשבונו. יש להניח שאילו היה התובע שואל את הגב' פפיר אם מדובר בשיק בנקאי, היא הייתה אומרת לו שאין באפשרותה לראות במחשב באיזה אופן הופקד הכסף, אולם מאחר והתובע כאמור לא שאל אותה אם מדובר בשיק בנקאי אלא הודיע לה שמדובר בשיק בנקאי, באופן טבעי לא נדרשה לשאלה ולא ענתה עליה.

19. עוד לטאנת הבנק; מעבר לתמליל, גם גרסתו של התובע מס' 2 לגבי תוכן השיחה לא הייתה אמינה. ראשית דבר, לטענתו, התובעת מספר 1, רעייתו, נכחה במהלך השיחה. לפיכך, הרי שלכאורה יכולה הייתה להעיד שהתובע אכן שאל את פקידת הבנק אם מדובר בשיק בנקאי. עצם העובדה שהתובעת עצמה לא העידה שאכן בעלה שאל את הפקידה אם מדובר בשיק בנקאי, מקימה חזקה שאם אכן הייתה מעידה הייתה עדותה פועלת כנגד התובע. מעבר לכך, במסגרת חקירתו הנגדית על ידי ב"כ הבנק, ניסה התובע ליצור מצג שווא לפיו הוא זוכר היטב את תוכן השיחה שנערכה "מילה במילה", חרף הזמן הרב שחלף וזאת על שבחקירתו לפתע לא זכר את השתלשלות העניינים שארעה באותם מועדים.

20. הבנק ממשיך וטוען כי מכתבי בי - דין אשר הוגשו על ידי התובעים, עולה כי התובע מס' 2 ניסה למעשה להגן על עצמו באמצעות וידוי אופן הפקדת הכסף לחשבונו על ידי הנתבע מס' 2, ועל כן התקשר לבנק על מנת לוודא שטענת הנתבע מס' 2 לפיה העביר לו את הכסף בשיק בנקאי, הינה נכונה. כל זאת במקום לפעול כאדם סביר, ולבקש מהרוכש אסמכתא לפיה מדובר בשיק בנקאי. זאת ועוד כדי לוודא את העניין היה על התובע מס' 2 לשאול את פקידת הבנק אם מדובר בשיק בנקאי, ולא לומר לה שמדובר בשיק בנקאי. אילו היה נוהג כך התובע, היה מקבל הסבר שהפקידה איננה יכולה לראות באיזה אופן הופקד הכסף בסניף מפרץ, ובהתאם היה מכלכל את צעדיו. זאת ועוד, כאדם סביר היה על התובע לספר לפקידת הבנק במה בדיוק מדובר, ולכל הפחות לספר לה שהוא עורך את הבירור מאחר ובכוונתו לספק טובין כלשהו כגון כלי הרכב במקרה זה, על בסיס קבלת הכסף, ועל כן הוא מבקש לקבל את המידע. אילו היה התובע מסביר לפקידת הבנק מה מטרת הבירור שהוא עורך, יש להניח שאז הייתה הפקידה מסבירה לו את הפרטים הרלוונטיים, כגון העובדה שאיננו יכול לוודא באמצעותה שאכן מדובר בזיכוי וודאי כפי שביקש לברר, והעובדה שאיננה יכולה לאשש שאכן מקור ההפקדה הוא שיק בנקאי.

21. בנסיבות אלו, נטען כי לא ניתן לראות בהתנהגות הפקידה במקרה שבנדון כהתנהגות רשלנית באופן כלשהו, והרשלנות היחידה למעשה בעניין שבנדון, הינה רשלנותו של התובע. זאת ועוד, במהלך השיחה למעשה התובע לא שאל מפורשות את פקידת הבנק האם מדובר בזיכוי וודאי סופי. לפיכך, הרי שבאופן בו נשאלה השאלה על ידי התובע, האופן המבהיר מה כוונתו באמירתו שזו כניסה סופית, כוונה לוודא שהמפקיד איננו יכול למשוך את השיק חזרה, איננו מהווה רק התנהלות רשלנית מטעם התובע, אלא אף מלמד שבנסיבות העניין, תשובתה של פקידת הבנק אשר למעשה מאשרת שהמפקיד איננו יכול למשוך חזרה את השיק או את ההפקדה, איננה תשובה רשלנית ואיננה התנהגות רשלנית. אין חולק שהמפקיד, הנתבע מספר 2, לא יכול היה בכל מקרה באותו מועד למשוך חזרה את ההפקדה, בין אם בוצעה באמצעות שיק רגיל, בין אם בוצעה באמצעות שיק בנקאי, ובין אם בוצעה בכל אמצעי אחר. יש לזכור שלא מדובר בפקידת בנק אשר התקשרה ללקוח ומסרה לו מידע אשר הסתבר כמידע שגוי. מדובר בלקוח המתקשר אל הבנק, מדבר עם פקידה אשר איננה מטפלת בחשבונו, איננו מסביר לה את מטרת הבירור שהוא עורך ואיננו מסביר לה שהבירור נעשה על מנת להעביר טובין לצד שלישי ועל כן מטרתו לוודא שהכסף נכנס באופן וודאי, ומשתמש בביטויים שגויים תוך מתן הבהרות לא נכונות כגון "אין סיכוי למשוך את זה חזרה?". קל וחומר שהלקוח לא רק שאיננו שואל את הפקידה אם ההפקדה בוצעה באמצעות שיק בנקאי, אלא מודיע לה שכך הופקד השיק. בנסיבות האמורות לעיל, בהן נמנע התובע מלהציג בפני פקידת הבנק באופן ברור את מצב הדברים ואת התכלית של פנייתו, לא יכולה הייתה ולא צריכה הייתה פקידת הבנק לנהוג בדרך שונה מהדרך בה נהגה.

22. לטענת הבנק התובע מס' 2 התרשל לכל אורך הדרך, הן בהתנהלותו לצורך מכירת כלי הרכב, והן בהתנהלותו מול הבנק. למעשה, לאורך כל הליך מכירת כלי הרכב, נהג התובע בהתרשלות וחוסר אכפתיות כה קיצוניים, עד שיש לראות בהתרשלותו התרשלות רבתית. בכל מקרה יש לראות בתובע כמי שגרם לנזקים שנגרמו, ולפטור את הבנק הנתבע מכל חבות ויש לראות באשמתו של התובע כאשם מכריע המנתק כל קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הבנק, לנזקים הנטעים. מחומר הראיות עולה כי בניגוד להתנהגות סבירה של מוכר כלי רכב, התובע מעולם לא פגש את הנתבע מס' 1 – קונה הרכב, לא בירר שאכן הנתבע מס' 2 המתיימר לפעול בשם בנו אכן מוסמך לפעול בשמו, לא יצר קשר כלשהו עם הנתבע מספר 1 ולמעשה התקשר בהסכם מבלי לברר ולבדוק ולו בדיקות מינימאליות. בניגוד להתנהגות סבירה של מוכר כלי רכב, התובע לא ביקש מהנתבע מס' 2 לראות צילום של השיק הבנקאי שהופקד, ואף לא בירר פרטים מינימליים לגבי השיק הבנקאי כגון מאיזה בנק הופקד. התובע מס' 1 אשר עבד לפני פרישתו כסמנכ"ל רכש ולוגיסטיקה היינו אדם אשר כמקצוע נהג לבצע רכישות טובין עבור מקום עבודתו, מסגרת תפקידו. כמו כן, מדובר באדם אשר ביצע לפני כן 5-6 מכירות כלי רכב ועל כן היה בעל ניסיון גם במכירת כלי רכב. על כן התנהלותו במקרה זה לא ברורה.

23. גם העובדה שהנתבע מס' 2 לא לקח את הרכב לבדיקה ולא ביצע בדיקה כלשהי, חרף העובדה שמדובר ברכב לא זול, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל התובע ולגרום לו לבצע בדיקות זהירות יותר בטרם העברת הרכב לבעלות הנתבע מס' 1. קל וחומר במקרה בו לדברי התובע הוא סיפר לנתבע מס' 2 שהרכב עבר תאונה, שאז צפוי הוא שקונה סביר ואימתי שאיננו מבצע עוקץ, יבקש לבצע בדיקה של כלי הרכב על מנת לוודא שהשלדה של הרכב לא נפגעה בתאונה. הבנק מפנה גם לעובדה שעצם הפקדת השיקים בוצעה על ידי הנתבע מס' 1 בסניף מפרץ של הבנק ולא בסניף בו מתנהל חשבונו של התובע, סניף ראשי חיפה, לא הדליקה נורה אדומה אצל התובע ושלחה אותו לבצע בדיקות נוספות מול הנתבע מס' 1 בטרם העברת הבעלות. אדם סביר היה מיד שואל את עצמו, מדוע הטריח את עצמו הנתבע מספר מס' 1 להגיע לסניף מפרץ של הבנק כדי להפקיד שיק בנקאי עבור התובע, במקום להביא את השיק ישירות לתובע או לכל הפחות להפקיד את השיק בסניף הראשי בחיפה של הבנק. במיוחד לאור כך שלדברי התובע, הנתבע מס' 2 התגורר בחיפה. יתרה מכך, עצם העובדה שהנתבע מס' 1 שילם באמצעות הפקדת שיק בנקאי לכאורה בסניף אחר של הבנק, במקום לבצע כמצופה העברה בנקאית מחשבונו לחשבונו של הנתבע, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל התובע ולגרום לתובע לבצע בדיקות מעמיקות בטרם העברת הבעלות ברכב. משלא עשה כן, התנהלותו התמוהה של התובע רשלנית באופן קיצוני על פניה ומלמדת למעשה על חוסר אכפתיות אל מול נורות אזהרה רבות.

דיון והכרעה;
24. בטרם אכריע במחלוקות שבין הצדדים ובתביעה לגופה יש לציין כי ה כנגד אסעד אמארה (הנתבע מס' 2) ניתן פס"ד ביום 1.10.14 בהעדר הגנה. איש מהצדדים איננו חולק כי נתבע מס' 2 קיבל את הרכב במרמה ותוך הפרת חוזה המכר מיום 11.12.13, זאת באמצעות רישום העברת הבעלות על הרכב בשם בנו עמיד אמארה, נתבע מס' 1, באותו תאריך, בסניף דואר "רקפות" ומבלי לשלם בעבור הרכב כל תמורה. ב-12.12.13 הועברה על ידו הבעלות ברכב לנתבע מס' 3, מר ברונפמן. נתבע מס' 2 חזר על צורת פעילות זו מספר פעמים וקיבל במרמה באמצעותה את רכביהם של אנשים מסביבת חיפה וזאת, עד שנעצר ע"י משטרת ישראל. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום בעטיים של מעשיו אלה והוא הורשע בדין בתיק 2829-01-14 בביהמ"ש השלום בחיפה,בפני כב' השופט ז' פלאח (ראה: מוצגים ת/2 ו-ת/2א). הרכב נתפס ע"י משטרת ישראל ב-19.12.13.

25. כעת למחלוקות בתביעה לגופה; כאמור ביום 11/12/13 ביצע הנתבע מס' 2 (לכאורה עבור בנו, הנתבע מס' 1) עסקת מכר עם התובעים במהלכה "רכש" את הרכב נשוא ההליך דנן במסגרת זיכרון דברים אותו ערכו הצדדים ביניהם בחיפה. כמפורט בזיכרון הדברים היה על הנתבע מס' 2 לשלם את תמורת הרכב בסך של 96,000 ₪. ביום 11.12.13 הודיע הנתבע מס' 2 לתובעים כי הוא הפקיד צ'ק בנקאי בחשבון הבנק שלהם. התובע מס' 1 צפה בחשבון הבנק באמצעות האינטרנט ואכן ראה כי בחשבונו הופקד הסכום. בנוסף, התובע מס' 1 לא הסתפק בכך ועל מנת לאשר כי הכסף אכן בחשבונו (באופן סופי אשר לא מאפשר למשוך אותו בחזרה) הוא התקשר לבנק ודיבר עם פקידת הבנק, הגב' פפיר אשר אישרה את העניין. לאור אישור זה התובעים ביצעו העברת בעלות ברכב לשם בנו של נתבע מס' 2, מר עמיד אמארה, נתבע מס' 1, בסניף דואר רקפות. ביום 13.12.13 התקשרה פקידת הבנק להודיע לתובעים כי ההמחאות שהופקדו בסך של 96,000 ₪ חוללו עקב חוסר כיסוי. לתובעים התברר כי ההמחאות שהופקדו בחשבונם קודם לכן היו המחאות לא בנקאיות החתומות ע"י צדדים שלישיים. זאת ועוד, לתובעים התברר כי ביום 12.12.13 הועברה הבעלות ברכב לנתבע מס' 3, מר ברונפמן. מר ברונפמן טען כי חיפש רכב מהסוג של רכבם של התובעים ובינו לבין נתבע מס' 2, שהיה מוכר לו כסוחר מכוניות, נוצר קשר לאחר שהרכב הגיע לידו של נתבע מס' 2. לאחר שמר ברונפמן ביצע את כל הבדיקות הנחוצות, הוא נסע לסניף הבנק שלו, המנוהל בבנק לאומי, ליטול הלוואה לטובת מימון הרכב. את התמורה בגין הרכב שילם מר ברונפמן לטענתו לנתבע מס' 2 בשתי פעימות; סך של 33,000 ₪ במזומן שניתנו בדואר ולאחריהם בוצעה העברת הבעלות ברכב לשמו, ואילו את היתרה, סך של 65,000 ₪ כחמישה ימים לאחר מכן.

26. ביום 17/12/13, הגישו התובעים את תביעתם, בין היתר גם כנגד מר ברונפמן ובמסגרתה עתרו לתפיסת הרכב באופן שלא ישוחרר לידיו של מר ברונפמן. גם מר ברונפמן הגיש בקשה לקבלת הרכב לידיו. התובעים העלו טענות שונות כנגד מר ברונפמן, וביניהן טענות הנוגעות לעברו הפלילי, בין היתר בנוגע לרכוש גנוב. יש לציין כי מר ברונפמן נחקר בפרשה זו שלפנינו במשטרה אולם הוא לא נחקר תחת אזהרה ואף לא כחשוד, ולא הוגש כנגדו כתב אישום בגין מעורבות כזו או אחרת בפרשייה שלפינו.

מר ברונפמן לא הכחיש בחקירתו בפניי במהלך הדיון בבקשה לתפיסת הרכב כי יש לו עבר פלילי בעבירות של מרמה וזיוף מסמכים. נטען כי בגין עברות אלה אף נגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל אולם בטרם התייצב לריצוי העונש שנגזר עליו כאמור, הוא נמלט לחו"ל והוסגר לישראל לאחר מכן לריצויי עונשו. בנוסף קיימים בעברו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון התפרצות, החזקת כלי פריצה וסיוע להתפרצות וזיוף לוחיות רישוי של אופנוע. מר ברונפמן בעדותו טען כי הוא למעשה עובד בחו"ל והוא מגיע במיוחד מקפריסין לדיונים שמתקיימים בבית משפט זה (ראה עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 23.2.14).

27. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה במשך זמן רב, ביום 14.7.15 הודיעו הצדדים כי הם הגיעו להסכמה לפיה הרכב יימכר ע"י ב"כ הצדדים. התמורה עבור הרכב תופקד בקופת בית המשפט כאשר הוצאות האפסון של הרכב ככל שקיימות, תשולמנה מתמורת הרכב שתתקבל. להסכמות אלה ניתן תוקף של החלטה. ביום 28.10.15 נמכר הרכב למר שלומי בן-חמו, התמורה בעבור הרכב, בסך 54,000 ₪ הופקדה בקופת בית המשפט ביום 29.10.15.

בטרם אכריע בשאלת האחריות והאשם התורם שיש לתובעים בפרשה זו, אכריע בעניין גובה הנזק;

כאמור, הרכב נמכר בסכום של 96,000 ₪ ביום 11.12.13. ביום 28.10.15 נמכר הרכב כאמור, והתמורה בעבור הרכב, בסך 54,000 ₪ הופקדה בקופת בית המשפט ביום 29.10.15. הפיקדון על פירותיו, יועבר לתובעים
כאשר נוסיף הפרשי ריבית והצמדה להיום הנני קובע כי הנזק שנגרם (במעוגל) הוא בסך של 44,000 ₪ .

כיצד יחולק נזק זה? לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים והראיות בתיק זה הנני מחיליט כי סכום נזק זה יחולק בחלקים שווים בין כל הצדדים לרבות התובעים להם אשם תורם להתרחשות הנזק כפי שיוסבר להלן. התובעים טענו לנזקים עקיפים נוספים ואולם, לאור חלקם באחריות לנזק שלטעמי אינו מתבטא רק בסכום הנ"ל אל בכל ההוצאות והטיחרחה שמסביב לפרשה עגומה זו, לא מצאתי לפסוק נזקים עקיפים כלשהם.

28. כאמור, מדובר במקרה קשה וברור בהן נתבע מס' 2, ביצע מעשי מרמה אשר פגע ו בצדדים לתיק זה. השאלה הנשאלת האם התובעים הם אלה שצריכים לשאת בנזק שנגרם לבדם? על שאלה זו יש לענות בשלילה. יחד עם זאת לתובעים חלק באחריות לנזק שאירע וזה על פי דוקטרינת האשם התורם בחוזים. הכלל הוא כי כמו בדיני הנזיקין כך גם בדיני החוזים ניתן להעריך ולקבוע אחריות של כל צד לנזק שהתהווה בין שהוא תובע ובין שהוא נתבע.
במקרה שלפניי מצאתי לנכון לקבוע כי כל הצדדים המעורבים אחראים באופן מלא או חלקי לתוצאה החוזית העגומה שנגרמה לתוב עים לרבות התובעים עצמם אשר כפי שאפרט להלן, להם חלק לא קטן ב"אשמה" בבחינת "אשם תורם" למה שאירע ולנזק שנגרם להם עקב הפרשה הנדונה.

מדוע אשם תורם? מכיוון שהכלל שנקבע בפסיקה הוא כי: "צד לעסקה היודע על בעיתיות מסויימת הכרוכה בה ואיננו מעלה אותה.... איננו יכול לטעון כי הסתמך על כך שהאחר יבדוק" (ראה ע"א 3912/90 EXIMIN S.A , תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מ"ז (4), עמ' 64, בעמ' 82 מול האות ה').
הפתרון שנמצא הוא: "בסיטואציה .... שבה מדובר... בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת...". (שם בעמ' 85 מול האות א').

הדוקטרינה בדבר אשם תורם בחוזים נקלטה לראשונה במשפט בישראל לאחר צאת ספרו של ד"ר אריאל פורת (כתוארו אז) "הגנת אשם תורם בדיני חוזים" (1997). המחבר מציין כי:
"הגנת האשם התורם הינה הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי 'חלוקת אחריות אופקית', הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מ'חלוקת אחריות אנכית', הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים או לחלקי נזק שונים." (שם, בעמ' 13-14).

על פי המחבר, הגנת האשם התורם עולה בקנה אחד עם יישומו של עקרון תום הלב והיא מאפשרת דחייה של עיקרון האחריות הבינארי, וכמו כן היא: "מציעה רצף של פתרונות הפרושים על פני ספקטרום רחב, שבקצהו האחד מוטלת על המפר אחריות מלאה ובקצהו האחר הוא משוחרר מכל אחריות." (ראו שם; בעמ' 62-61). עוד מבהיר המחבר כי "ההנחה שבבסיסה של הגנת האשם התורם היא שזהויות ה'מפר' וה'נפגע' אינן תמיד כה חד-משמעיות, ומקרי-ביניים שהתנהגויותיהם של שני הצדדים לחוזה ראויות בהם לגינוי משפטי, וכי שחרורו החלקי של המפר מאחריות יבטא גינוי זה בצורה ההולמת ביותר וזאת מקום בו הוכח כי התנהגותו של הנפגע תרמה לאי קיום ההסכם ע"י המפר. דוקטרינה החדשה נקלטה לא רק בפסה"ד ע"א 3912/90 EXIMIN S.A, הנ"ל אלא גם בפסקי דין נוספים (ראו; 3912/90 הנ"ל, ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 (1998); רע"א 9488/02 שחר נ' עטיה, פדאור 05(5) 828 (2005).

במקרה שלפניי, אתייחס,אפרט ואנמק תחילה את מידת מעורבותו ואחריותו של כ"א מהצדדים הנתבעים (למעט הנתבע 2 לגביו כאמור יש פסק דין על מלוא הנזק) ובסוף אגיע לאשם התורם של התובעים .

אחריותו של הנתבע מס' 1
29. כאמור, נתבע מס' 1 טען כי לא היה צד לעסקת רכישת ומכירת הרכב, לא ניהל משא ומתן כלשהו עם מי מהצדדים, לא חתם על זיכרון דברים או חוזה ואף לא על מסמכי השלמת רכישת ומכירת הרכב ואף לא הוכח כי היה בקנוניה עם מי הנתבעים, ומשכך דין תביעת התובעים נגדו להידחות על הסף. הוא חזר וטען כי בינו לבין התובעים אין כל זיקה, לא עובדתית ולא משפטית, למעט העובדה כי הנתבע מס' 2 רשם את הרכב על שמו של הנתבע מס' 1 עם העברת הבעלות ברכב.

הנתבע מס' 1 טען ניתק כל קשר עם אביו, נתבע מס' 2, זמן רב לפני האירוע, נשוא תיק זה. הקשר ביניהם חודש שוב בחודש ספטמבר 2013 לאחר פגיעתו ואשפוזו של הנתבע מס' 1 בבי"ח רמב"ם. על אף נתק רב שנים בין הצדדים, כאשר אביו הגיע לבקרו בבית החולים מסר הנתבע מס' 1 ביום 12.9.13 את תעודת הזיהוי שלו לאביו, לטענתו צורך העברת הבעלות ברכבו מסוג פורד פוקוס במשרד הרישוי לטובת אמו. נתבע מס' 2 לא החזיר את תעודת הזיהוי של הנתבע מס' 1 וזאת חרף הבטחותיו הרבות כי יעשה כן ורק בחקירתו במשטרה בסמוך ליום 23.12.13 גילה נתבע מס' 1 לטענתו כי הוא נפל קורבן למעשיו ומעלליו של נתבע מס' 2 ומעורבים נוספים.

30. אינני מקבל את טענותיו של נתבע מס' 1. אכן צודקים התובעים כי יש בהתנהגותו של נתבע מס' 1 לכל הפחות, עצימת עיניים מכוונת למעשי אביו. נתבע מס' 1 הותיר את תעודת הזהות שלו בידי אביו שעשה בה שימוש "חופשי". מעדותו עולה כי לא הייתה כל דחיפות להעברת הבעלות ברכב הפורד פוקוס שבבעלותו לשמה של אמו, ובכל זאת, נתבע מס' 1, מסר את תעודת הזהות שלו לאביו אותו לא ראה כ - 20 שנה (ראה: עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 25.5.16). נתבע מס' 1 לא הביא את אמו לעדות כדי לתמוך בגרסתו התמוהה, דבר המדבר בעד עצמו. זאת ועוד, בד בבד עם התפוצצות הפרשה בה היה מעורב אביו, ביקש נתבע מס' 2 תעודת זהות חדשה במשרד הפנים, כאשר הוא הודיע על אבדן/גניבה של תעודת הזהות ולא ציין כי היא אצל אביו (ראה: עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 25.5.16). לנתבע מס' 1 לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע עשה כן. במהלך שלושת החודשים שהתעודה הייתה אצל אביו ועד שהואיל נתבע מס' 1 לפנות למשרד הפנים להוצאת תעודה חדשה, שימשה תעודת הזהות הישנה שלו להעברת 17 רכבים בגזל מבעליהם החוקיים. בנסיבות העניין, למרות שלא הוגש כל כתב אישום פלילי כנגד נתבע מס' 1, אני סבור כי נתבע מס' 1 לא עמד בנטל הנדרש במשפט האזרחי להסביר את גרסתו התמוהה.

31. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב – 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת ( ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). בחובה זו כאמור, לא עמד נתבע מס' 1.  על כן, סבורני כי נתבע מס' 1 תרם בהתנהגותו, אשר הייתה לכל הפחות עצימת עיניים מכוונת למעשי אביו, לנזק שנגרם לתובעים. לאחר שבחנתי את הנסיבות שלפני, ואת העדויות והמסמכים שהוגשו בתיק זה, אני סבור כי חלקו של נתבע מס' 1 בנזק שנגרם (סעיף 27 לעיל) הינו בפיצויי התובעים בסך של 11,000 ₪ להיום.

מר ברונפמן
32. מגרסתו ועדותו של מר ברונפמן עלו תמיהות לא מעטות. ראשית מר ברונפמן בעדותו טען כי הוא רכש את הרכב מנתבע מס' 2, אשר ידוע כ"חאפר" (ראה: עמ' 78 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.1.17). זאת ועוד, כאשר נשאל מר ברונפמן מה פירוש ההגדרה שלו ל"חאפר" אמר כי זה מישהו שאתה מבקש ממנו משהו והוא משיג לך את מה שצריך. הדרך בה נוצר קשר בינו לבין נתבע מס' 1 גם היא לא ברורה, שכן לטענתו של מר ברונפמן בעדותו הנתבע מס' 1 הוא זה שפנה אליו לאחר ששמע מחבר משותף, בשם דוד, כי הוא מחפש רכב מסוג רכבם של התובעים. החבר לא הוזמן ע"י מר ברונפמן בכדי לאשש את גרסתו (ראה: עמ' 85 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.1.17). בגרסה אחרת טען כי הוא פנה לנתבע מס' 2. בגרסה הסופית ה"שידוך" בינו לבין נתבע מס' 1 נעשה לטענתו ע"י החבר המשותף אולם בעדותו טען גם מר ברונפמן כי הוא עצמו הכיר את הנתבע מס' 1 במשך שנים כסוחר רכב (ראה: עמ' 82 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.1.17), על כן הצורך באותו ה"שידוך" פחות מובן. זאת ועוד, גם הדרך בה רכש מר ברופמן את הרכב הינה תמוהה. לגרסתו, היכרותו עם הנתבע מס' 1 לא הייתה קרובה (ולכן לטענתו היה צריך את החבר המשותף בשם דוד אשר שימש לו כ"ערב" - כך לגרסתו). למרות שלא היו קרובים, נתבע מס' 1 הסכים לטענתו של מר ברונפמן להשאיר את הרכב בחנייה של הרכבת בקרית מוצקין כאשר המפתחות מוטמנים בגלגל הרכב על מנת שמר ברונפמן ייקח אותו לבדיקה (ראה: עמ' 85 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.1.17). כן ,זאת היא גרסתו של מר ברונפמן, שנתבע מס' 1, אדם עמו יש לו לטענתו היכרות רופפת לכל היותר, מסכים להשאיר את הרכב יחד עם המפתחות בחניון של תחנת רכבת בקריות, על מנת שמר ברונפמן ייקח אותו לבדיקה. תמיהות רבות עולות כמובן מגרסה זו. מדוע נתבע מס' 1 הסכים למסור את הרכב לאדם אתו אין לו היכרות קרובה, לבדיקה ללא לווי? מדוע השאיר את הרכב בתחנת הרכבת בקרית מוצקין עם המפתחות ולא ניפגש אישית עם מר ברונפמן כדי למסור לו את הרכב לבדיקה? למר ברונפמן שנשאל על כך בעדותו (בעמ' 85 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.1.17), לא היו תשובות מניחות את הדעת.

33. למר ברונפמן לא היו תשובות שמניחות את הדעת גם לאופן ביצוע התשלום. לטענתו הוא ביצע עסקת מכר בה הוא שילם 98,000 ₪ לדבריו בשתי פעמים: בעת העברת הבעלות ברכב לשמו בדואר סך 33,000 ₪ במזומן וכעבור מספר ימים בתחנת דלק סך נוסף של 65,000 ₪ אף הם במזומן כשבשתי הפעמים הוא לא קיבל חשבונית או קבלה (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול הישיבה מיום 23.2.14). הייתכן שאדם מנוסה בקניית ומכירת רכבים, כנתבע מס' 1, יסכים, ללא סיבה נראית לעין, להעביר את הבעלות ברכב אותו הוא מוכר לאחר שקיבל רק כשליש מהתשלום? מדוע לא המתין עד שקיבל את כל הסכום עבור המכירה? גרסה זו אכן מעלה תהיות לא מעטות. זאת ועוד, שיטת התשלום שכביכול כללה תשלום במזומן ללא חשבוניות או קבלות, מונעת כל אפשרות אובייקטיבית לברר אם אכן מר ברונפמן שילם את הסכומים הנטענים לידי נתבע מס' 1.

34. אי התאמות נוספות ניתן למצוא בגרסתו של מר ברונפמן לפיה הוא שילם 33,000 ₪ במזומן בסניף הדואר בטירת הכרמל שם בוצעה העברת הבעלות, וזאת כאשר בפועל ההעברה בוצעה למעשה בסניף הדואר נווה דוד. או כאשר לגרסתו הוא לווה 65,000 ש"ח מבנק לאומי בסניף השופטים עבור רכישת הרכב; וכן כי הוא נדרש לחתום על מסמכי משכון עבור הבנק. בפועל, המסמכים שמר ברופמן המציא מראים כי הוא הגיש בקשה להלוואה של 65,000 ₪ מהבנק ב-16.12.13, ומשך את הכסף רק ב-17.12.13. זאת ועוד, מר ברונפמן טען כי על הרכב נרשם משכון ע"י בנק לאומי, בגין ההלוואה שלקח לכאורה לרכישת הרכב. למרות דבריו של מר ברונפמן, ב"כ בנק לאומי הודיע כי הבנק מעולם לא רשם משכון על הרכב (ראה: ת/7). בחנתי את העדויות חזור ובחן ולמעשה מר ברונפמן איננו מסוגל להסביר מי ביצע את רישום המשכון על הרכב בפברואר 2014 (שלושה חודשים לאחר שרכש את הרכב). הוא שב וחוזר לטענה כי בנק לאומי רשם את המשכון וזאת למרות ההכחשה של בנק לאומי (ראה: עמ' 75 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.1.17).

35. זאת ועוד, בנוסף לגרסאות התמוהות אותן מסר מר ברונפמן, לאחר שבחנתי את הנסיבות שלפני אני סבור כי התובעים גם צדקו בטענתם לפיה מר ברונפמן איננו נהנה מתקנת השוק כקבוע בסעיף 34 לחוק המכר.

סעיף 34 ל חוק המכר, תשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

" נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב"

הדין הישראלי מאזן בין האינטרס של שמירה על זכויות קניין במיטלטלין לבין האינטרס של תקינות חיי המסחר כאשר המנגנון לכך נקבע בסעיף 34 לחוק המכר (ראה: דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז (2), 632). הסעיף מקנה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים תנאים מצטברים אשר רובם מתייחסים לדרך ולנסיבות שבהן הגיע הנכס לידיו. התנאי הראשון, שהוא תנאי סף להתקיימות תקנת השוק, עוסק בדרך ביצוע העסקה, נדרש קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. נראה כי תנאי זה מתקיים בענייננו. התנאי השני מייחד את תקנת השוק לקטגוריה מסוימת של נכסים, נכסים נדים. גם תנאי זה מתקיים. התנאים הבאים הם בין היתר שהנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר וכן שהמכירה היא במהלך העסקים הרגיל. עם כל הכבוד, הנתבע מס' 2 אינו סוחר רכב רשמי ומר ברונפמן מודע לכך. ראשית, אין לו תג סוחר וגם יש קביעה שיפוטית (ראה: דברי כב' השופטת ברסלב ב-ה"ת 33187-12-13 סולומנוב נ' משטרת ישראל) אשר קבעה כי הוא אינו סוחר רכב. זאת ועוד, גם מר ברונפמן בעצמו טען בעדותו כי נתבע מס' 2 הינו מעין "חאפר", סוחר פרילנסר, אין לו משרד, אין לו מגרש, הוא לא מספק קבלות וכו' (ראה: עמ' 77 לפרוטוקול הדיון מיום 11.1.17). בנוסף, יש לזכור כי "הבעלים" הקודם בעת רכישת מר ברונפמן את הרכב, הינו בנו של נתבע מס' 2, נתבע מס' 1, אשר ביחס אליו אין טענה כי הינו סוחר מכוניות.

36. כעת מגיעים לתנאי נוסף וחשוב לא פחות, דרישת תום הלב מהקונה. ראשית מר ברונפמן ידע כאמור כי נתבע מס' 2 פועל ללא רישיון סחר (במילותיו שלו - "הוא חאפר"). שנית, עצם העובדה שהעסקה בוצעה במזומן, בשתי פעימות, במקומות מפגש שונים, ונתבע מס' 2 לא נתן למר ברונפמן קבלה, הייתה צריכה להדליק אצלו ' נורה אדומה' ואין בכך משום נסיבה מקלה. הטענה כי קיבל את הרכב ולכן לא צריך כל אסמכתא למעבר הכספים, לא יכולה להתקבל ( ראה: עמ' 88 לפרוטוקול הדיון מיום 11.1.17). גם העובדה כי הרכב היה על שם מישהו אחר ( נתבע מס' 1) הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל מר ברונפמן. איפה הוא אותו אדם? הוא לא פגש בו מעולם, לא דיבר איתו, לא ראה ייפוי כוח המסמיך את נתבע מס' 2 לפעול בשמו וכו'. גם סמיכות הזמנים, המהירות בה הרכב ניתן לבדיקה ( כה מהיר עד כי הוא הושאר בתחנת הרכבת בקרית מוצקין עם המפתחות לזירוז ההליך) והעברת הבעלות יום למחרת כאשר רק שליש מהתמורה הועברה, הייתה צריכה להעלות תמיהות אצל מר ברונפמן.

מכלול נסיבות אלה של העסקה לרבות המהירות בה בוצעה העברת הבעלות, זהות המוכר ואופי ' עסקו' היו צריכות לעורר חשד ולהעלות סימני שאלה אצל מר ברונפמן. לכל הפחות, קיימות במקרה שלפנינו אינדיקציות לכאוריות לכך שמר ברונפמן עצם את עיניו ונמנע מלרדת לעומקם של הדברים ולבררם עד תום. על כן, לא ניתן לקבוע כי מר ברונפמן היה תם לב בביצוע עסקת המכר. לאור האמור, לא רק שתקנת השוק לא חלה בענייננו, אלא שבמעשיו תרם מר ברונפמן לגרימת הנזק לתובעים.

37. יש לציין כי מר ברונפמן ניצל את חזקת הבעלות מעצם רישומו במשרד הרישוי כבעלי הרכב , ומנע במשך שנתיים את מכירת הרכב וגרם בכך לנזקים כלכליים ניכרים שנבעו הן מירידת ערך הרכב בעת שנמכר בנובמבר 2015, והן מהוספת בעלות נוספת לרכב, מכיוון שהרכב נמכר כ"יד שלישית". לבסוף, גם לאחר שהסכים למכירת הרכב סירב אפילו לשאת בהוצאת גרירת הרכב בסך 700 ₪ ממגרש המשטרה בחדרה לחניה אחרת לצורך מכירתו ובהוצאות ביטוח הרכב בסך 586 ₪ שהוצאו ע"י התובעים בלבד.
לאור כל האמור, הנני קובע כי זכותם של התובעי ם כבעלים עדיפה וגוברת על זכותו של מר ברונפמן והם היו ונשארו הבעלים של הרכב הנדון. על כן תמורת הרכב בניכוי אשם תורם שיקבע חלקו של נתבע מס' 3 בנזק שנגרם (סעיף 27 לעיל) הינו בפיצויי התובעים בסך של 11,000 ₪ להיום.

נתבע מס' 4
38. באשר לנתבע מס' 4, הבנק , נראה כי גם הוא תרם תרומה לא קטנה למצב הביש בו מצאו עצמם התובעים. כאמור, ביום בו הודיע נתבע מס' 1 כי העביר את הכסף עבור הרכב לחשבונם של התובעים הם בדקו את דף החשבון באינטרנט וראו כי אכן הועברו 96,000 ₪ לחשבון. מטעמי זהירות התובע התקשר לבנק בכדי לברר כי אכן הכסף הופקד לחשבונו באמצעות המחאה בנקאית. התובע ביקש לוודא כי הכסף נכנס לחשבון באמצעות המחאה בנקאית וכי לא ניתן למשוך את הכסף "בחזרה". פקידת הבנק, הגב' פפיר שוחחה עם התובע. השיחה הוקלטה והצדדים הגישו שני תמלולים של אותה השיחה. אומר כבר עכשיו, בחנתי את התמלול אותו הגיש הבנק (צורף לנ/1) ואין בו כדי לשנות באופן מהותי את התמלול שהוגש ע"י התובעים וכן את העבודות ואת הנאמר באותה השיחה. עקב חשיבות העניין מצאתי לנכון לצטט את החלק הרלוונטי לענייננו בתמלול אותו הגיש הבנק:
"אריה לקס: את יכולה להסתכל בבקשה בחשבון? אני ראיתי באינטרנט שנכנס 96 אלף שקל. אבל אני רוצה לוודא שאכן זה נקרא נכנס, כי זה שק בנקאי.
אירית (אמור להיות איריס, י.ו): מה מספר חשבון?
אריה לקס: 548.
אירית: כן
אריה לקס: 618. היא לא בעבודה מאירה?
אירית: לא היא לא נמצאת.
אריה לקס: אה, היא לא ענתה לי. טוב. או קי. רק לוודא שזה נכנס סופית.
אירית: כן נכנס אה, נכנסה מסניף המפרץ 96 אלף. יש שם בחשבון עכשיו 97,923.
אריה לקס: זה כניסה סופית. אין סיכוי למשוך את זה חזרה?
אירית: נכון.
אריה לקס: בסדר. או קי...תודה.
אירית: אריה, אתה רוצה להשאיר את זה ככה? את הסכום הזה?
אריה לקס: מה בשביל יום אחד?
אירית: אה, או. קי..."

39. מתמלול זה, שהוגש על ידי הבנק עצמו אין ספק כי גב' פפיר אישרה כי הכסף אכן הופקד בחשבון ובאמצעות המחאה בנקאית. אלמלא אישור זה של גב' פפיר כי הכסף נכנס לחשבון, באופן סופי, באופן שלא ניתן למשוך אותו בחזרה, כפי הנראה התובעים לא היו מעבירים את הבעלות ברכב לנתבע מס' 2. טענותיו של הבנק לפיהם התובע התקשר לבנק להודיע כי נכנס כסף בהמחאה בנקאית מבלי לבקש אישור מפקידת בנק כי אכן כך הדבר, פשוט לא מתיישבות עם תוכן השיחה וכן לא עם ההיגיון והשכל הישר. ברור כי לקוח מתקשר לבנק בכדי לוודא אם אכן הכסף נמצא בחשבונו, ולא מתקשר לבנק כדי להודיע על מצב עניינים כזה או אחר על מנת שהבנק או פקיד מטעמו יסתמך על דבריו. טענותיו של הבנק כי הגב' פפיר לא יכולה לראות ברגע נתון אם הכסף הופקד בהמחאה בנקאית עקב קושי טכני כזה או אחר אינה צריכה להיות מעניינו של הלקוח, התובע לא היה אמור לדעת את זה וגב' פפיר בהחלט לא ידעה אותו בעניין.
חוסר ההיגיון בטענותיו של הבנק והיצמדותה הדווקנית של הגב' פפיר בעדותה למשמעות מושגי ז'רגון בנקאים פשוט לא יכולים להתקבל. לקוח מן המניין איננו בהכרח בקיא ברזי המושגים הבנקאים ותפקידו של פקיד הבנק הינו לוודא שלקוח מבין את דבריו כהלכה. גב' פפיר בעדותה אף הודתה כי רוב הלקוחות לא משתמשים במונח זיכוי סופי אלה מסתפקים בלשאול תוך כמה זמן שיקים עלולים לחזור (ראה: עמ' 56 לפרוטוקול הדיון מיום 25.5.16). עיון בתמליל השיחה שבין התובע לגב' פפיר מגלה כי התובע אכן ביקש לדעת אם הכסף נכנס באופן בלתי חוזר לחשבון. השפה היא ברורה וכך גם שאלתו. נראה כי הגב' פפיר הייתה עסוקה יותר בשאלה מה לעשות עם הכסף לאחר מכן, האם להשאיר את הסכום הזה בחשבון. שאלה זו אף מחזקת את הרושם שניתן לתובע כי הכסף עבר לחשבונו באופן בלתי חוזר שכן אם ניתן להעבירו לאפיקים אחרים כגון השקעות או פק"ם הרי שאין מחלוקת כי הוא שלו וברשותו באופן בלתי חוזר.
לאור האמור, נראה כי גם לבנק יש אחריות לנזק שנגרם לתובעים. בשים לב לאמור לעיל, חלקו של נתבע מס' 1 בנזק שנגרם (סעיף 27 לעיל) הינו בפיצויי התובעים בסך של 11,000 ₪ להיום.

אשם תורם
40. הכלל הוא כי אדם אחראי לעצמו ולפעולותיו. בשים לב למכלול הנסיבות סבורני כי התובעים בעצמם אינם חפים מאחריות לנזק שנגרם להם. התובעים התקשרו בהסכם עם הנתבע מס' 2 מבלי שבדקו את זהותו, מבלי שביקשו ממנו כי יציג בפניהם מסמכים מזהים מלאים, ומבלי שביקשו וקיבלו ממנו ערבויות מתאימות. התובעים לא בדקו באם נתבע מס' 2 מחזיק בתו סוחר רכב, לא ביקשו לראות ת"ז של הנתבע מס' 1 בטרם העברת הבעלות ברכב על שמו, ולא בדקו מולו האם הוא ייפה כוחו לאביו, והוא מסכים להעברת הרכב על שמו. התובעים לא יצרו מעולם קשר עם הנתבע מס' 1 כדי לברר מה עלה בגורל הרכב גם לאחר שחוללו השיקים שקיבלו מנתבע מס' 2 בתמורה לרכב, ולא פעלו במהירות הנדרשת לקבל חזרה את הרכב לידיהם ומניעת העברת הרכב לידי מר ברונפמן.

התובע מס' 2 נתן אמון מלא בנתבע מס' 2, אדם אותו הוא לא הכיר בטרם האירוע, עת העביר את הבעלות ברכב על שמו על אף שהאדם שלגביו התבצעה העסקה, ככל לא נכח במעמדה. התובע מס' 2 העביר את הבעלות על שמו של הנתבע מס' 1 עוד בטרם בדק בעצמו וראה כי אכן הופקד שיק בנקאי בחשבון הבנק שלו והכסף נפרע, וזאת מבלי שהנפיק הנתבע מס' 2 אסמכתא או קבלה על ביצוע התשלום על ידו. לאורך כל העסקה התובע מס' 2 האמין בעיניים עצומות לנתבע מס' 2 מבלי לבדוק או לברר אודותיו, והסתפק במה שהנתבע מס' 2 הציג לפניו כעובדה. תובע מס' 2 מיהר "לסגור את העסקה" תוך התעלמות מוחלטת מכל נורות האזהרה בדרך.
41. זאת ועוד; בניגוד להתנהגות סבירה של מוכר כלי רכב, התובע מעולם לא פגש את הנתבע מס' 1 ,קונה הרכב, לא בירר שאכן הנתבע מס' 2, המתיימר לפעול בשם בנו אכן מוסמך לפעול בשמו. בניגוד להתנהגות סבירה של מוכר כלי רכב, התובע לא ביקש מהנתבע מס' 2 לראות צילום של השיק הבנקאי שהופקד, ואף לא בירר פרטים לגבי השיק הבנקאי, ולא שאל אף לו לרגע מדוע הצ'ק הופקד בסניף הבנק במפרץ ולא בחיפה. אדם סביר היה מיד שואל את עצמו, מדוע הטריח את עצמו הנתבע מספר מס' 1 להגיע לסניף מפרץ של הבנק כדי להפקיד שיק בנקאי עבור התובע, במקום להביא את השיק ישירות לתובע או לכל הפחות להפקיד את השיק בסניף הראשי בחיפה של הבנק. במיוחד מאחר והנתבע מס' 2 התגורר לכאורה בחיפה. יתרה מכך, עצם העובדה שהנתבע מס' 1 שילם באמצעות הפקדת שיק בנקאי לכאורה בסניף אחר של הבנק, במקום לבצע כמצופה העברה בנקאית מחשבונו לחשבונו של הנתבע, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל התובע ולגרום לתובע לבצע בדיקות מעמיקות בטרם העברת הבעלות ברכב.

גם העובדה שהנתבע מס' 2 לא לקח את הרכב לבדיקה ולא ביצע בדיקה כלשהי, חרף העובדה שמדובר ברכב לא זול, וחרף העובדה שנאמר לו כי הרכב עבר תאונה, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל התובע מס' 2 ולגרום לו לבצע בדיקות זהירות יותר בטרם העברת הרכב לבעלות הנתבע מס' 1.
לאור כל האמור, אני הנני קובע כי התובעים לתובעים אשם תורם והם צריכים לשאת באחריות בגובה של 11,000 ₪ מהנזק שנגרם (שתואר בסעיף 27 לעיל).

תוצאה
42. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים 1, 3 ו - 4 לשלם לתובעים את הסך של 33,000 ₪ (11,000 ₪ כ"א מהם) בחיובים נפרדים. לסכומים יתווספו 75% (25% על כ"א מהצדדים 1, 3 ו- 4) מהוצאות המשפט ואגרה ששולמה וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 20% בתוספת מע"מ על כ"א מהחיובים הנפרדים הנ"ל .
הפיקדון בגין מכירת הרכב על פירותיו יועבר לתובעים.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.