הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 31246-12-18

בפני
כבוד ה שופטת קרן מרגולין-פלדמן

המבקשים/הנתבעים שכנגד

  1. מרינה מאירפלד
  2. יאיר מאירפלד
  3. מלון מרום חיפה בע"מ

נגד
המשיבה/התובעת שכנגד

1. מלונות פתאל בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף בשל חוסר סמכות עניינית .

טענות המבקשים –
המבקשים, בעלי זכות בדירת נופש בפרויקט המוכר כ"מגדלי חוף כרמל" (להלן: "המבקשים") טוענים כי הואיל והתביעה שכנגד, אשר הוגשה מטעם הנתבעת בת"א 31246-12-18 (להלן: "המשיבה"), היא לצו עשה למתן חשבונות בשל הפרת סימני מסחר, ולצו מניעה קבוע, אשר שוויו אינו ניתן לשומה ולהערכה כספית, כסעד עיקרי, וכן פיצוי כספי שהוערך בסך של 500,000 ₪ כסעד משני, הסמכות העניינית לדון בתביעה היא לבית המשפט המחוזי.
הסעדים אותם מבקשת התובעת שכנגד בתביעתה :
צו מניעה קבוע כנגד המבקשים, האוסר עליהם או על מי מטעמם להפר את סימני המסחר של המבקשת, וכן צו מניעה המורה להסיר את שמה של המשיבה בפרסומי ה מבקשים ככל וישנם, תוך מניעת פרסום עתידי של השם "לאונרדו" בפרסומים האמורים.
צו עשה המורה למבקשים למסור דו"ח פרטי העסקאות, אשר נעשו על ידם בדירות שבבעלותם החל ממועד העברת הזכויות ו/או ממועד הוצאת הדירות מהמאגר ה מלונאי, וכן כל פרסום שנעשה מטעם המבקשים לרבות צו המורה על סילוק ציוד המלון מהחדרים בבעלות המבקשים.
פיצוי כספי בסך 500,000 ₪ בגין הפרת סימני מסחר.
השבת הרווחים לכאורה שהפיקו המבקשים מהפרת סימ ני המסחר, והמוערכים על ידי המ שיבה בסך של 500,000 ₪ או לחילופין פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בגין ההפרות השונות בסך 500,000 ₪.
לטענת המבקשים, סעד של צו מניעה, ככל שיהיה, אשר שוויו עולה על הסכום שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום, או שאינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שלישית, בעמ' 66).

לטענתם, הסעדים נשוא התביעה שכנגד אינם מצויים בגדר סמכותו של בית משפט השלום. הם אינם ניתנים להערכה כספית, וממילא הסמכות לדון בסכסוך בעניינם נתונה לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 40(4) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: החוק או חוק בתי המשפט).

עוד טענו המבקשים כי דין התביעה שכנגד להידחות על הסף מהטעם שברישא, אף נוכח קיומו של השתק פלוגתא בסוגיה זו, נוכח פסיקת בימ"ש השלום בחיפה בת.א. 43704-10-13 (שם קבע ביהמ"ש כי יש להורות על העברת הדיון בתביעה שכנגד , שעילתה דומה , לביהמ"ש המחוזי בשל חוסר סמכות עניינית).
טענות המשיבה -
המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה או לחילופין להורות על העברת הדיון בתביעתה לבית המשפט המחוזי בחיפה מכוח סמכותו של ביהמ"ש כאן לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

בתגובתה, נסמכת המשיבה בעיקר על הוראות ס' 51(א)(4) לחוק בתי משפט הקובע כי "בית המשפט השלום ידון באלה: .... (4) תביעה שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד – אשר יהיה".
לשיטתה, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד כאן נובעות מאותן הנסיבות, ולכן עונות על תנאי הסעיף הנ"ל, ויש לבררן יחדיו.

אשר לטענות בדבר קיומו של השתק פלוגתא טוענת המשיבה כי משאין זהות בין בעלי הדין כאן ובתביעה אליה מפנים המבקשים, ובשים לב לעובדה שהתביעה העיקרית כאן שונה בנושאה, בעניינה ובעובדותיה מזו שעמדה לבירור במסגרת ת.א. 43704-10-13 הנ"ל, הרי שאין לומר כי מתקיים השתק כאמור.

לאחר שבחנתי את הדברים אני רואה לנכון לקבל בחלקה את הבקשה ואבהיר:

ככלל, הסמכות העניינית של בתי המשפט בתחום האזרחי (אשר חוק בתי המשפט דן בהם), נקבעת עפ"י מבחן הסעד. בהתאם למבחן הנ''ל אין חשיבות לעילת התביעה או למהותה אלא רק לסעד המבוקש, ומכאן ניתן להכריע בסוגיית הסמכות העניינית על פי כתב התביעה לבדו (או בענייננו כתב התביעה שכנגד) מבלי להידרש לטענות הנתבע (ראה רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000).

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שחלק מן העילות הכלולות בתביעה שכנגד אינן מצויות בתחום סמכותו של ביהמ"ש כאן, על פי מבחן זה, והשאלה העומדת לדיון הינה האם התקיימו נסיבות המצדיקות הסמכת ביהמ"ש כאן לדון בתביעה שכנגד במלואה אם לאו, ואם לא – האם ניתן להורות על העברת התביעה שכנגד כולה לדיון בביהמ"ש המחוזי.

כאשר כתב התביעה כולל סעדים אשר חלקם מצויים בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, וחלקם האחר בתחום סמכותו של בית משפט השלום, אזי ובהעדר דין אחר אין מנוס מפיצול הדיון בתביעה בין הערכאות המוסמכות מבחינה עניינית, כך שכל אחת מהן תדון בסעד שבתחום סמכותה.

יחד עם זאת, פיצול הדיון בתביעה בין שתי ערכאות, אינו תוצאה רצויה שכן הוא מחייב התדיינות כפולה באותו סכסוך, על כל המשתמע מכך מבחינת בזבוז זמן שיפוטי יקר והאפשרות להכרעות סותרות באותן טענות ו/או אותם בעלי דין. (ראה ע"א 29/58 לוי נ' עקריש פ"ד יב 1457 (1958).

על פי דברי ההסבר להצעת החוק באשר ל מטרתו של סעיף 40 לחוק ניתן ללמוד כי הסעיף נועד למנוע את פיצול הדיון בתביעה בענייני קניין רוחני, הכוללת בתוכה סעדים שונים אשר חלקם מצויים בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי וחלקם בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

כך, הובהר שם כי "הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה" (ההדגשה אינה במקור – ק.מ.פ) (ראה הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג – 2003, הצ"ח 30, מיום 3.6.03, בעמ' 478).

לפיכך, בהוראות החוק נקבע כדלקמן:
"תביעה בענייני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);
בפסקה זו, 'תביעה בענייני קנין רוחני' – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
(ב) (נמחק);
(ג) פקודת הפטנטים והמדגמים;
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
(ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;"

(ההדגשה אינה במקור – ק.מ.פ)

בהחלטתו של כב' השופט אורנשטיין ב-בש"א (ת"א) 21090/07 שמש נ' שוחט (פורסם בנבו 25.12.2007 ), בית המשפט נדרש להוראת סעיף 40(4) ל חוק בתי המשפט, והבהיר:
"12. המחוקק לא התכוון באמצעות סעיף 40(4) לחוק, לשלול את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות בענייני קנין רוחני ובלבד שהסכום הנתבע הוא בתחום סמכות בית משפט השלום, וכן שלא נתבע בנוסף לתשלום, גם סעד בתחום הקניין הרוחני.
13. רישת הסעיף מלמדת כי רק בשעה שנתבע סעד בענייני קניין רוחני, שהינו רק בסמכות בית משפט המחוזי, יהיה בית משפט הדן בתביעה, בית המשפט המחוזי. מכלל הן, נשמע לאו, דהיינו אם לא נתבע סעד בענייני קניין הרוחני, אין מניעה שגם בית משפט השלום ידון בתביעה כל עוד הסכום הנתבע בגדר סמכותו.
14. המטרה אותה התכוון המחוקק להשיג היתה יעילות דיונית בכך שיימנע פיצול בין הערכאות בבירור התביעה. דהיינו אם נתבע סעד בענייני קניין רוחני המצוי בסמכות הבלעדית של בית המשפט המחוזי, ובצדו נתבע גם סעד כספי המצוי בגבול הסמכות של בית משפט השלום, לא יפוצל הדיון בין הערכאות, באופן שהסעד הראשון יתברר בבית המשפט המחוזי ואילו הסעד הכספי יתברר בבית משפט השלום. לכן, גם אם הסכום הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום, תתברר התובענה על כל סעדיה הנוספים בתחום הקניין הרוחני, בבית המשפט המחוזי." (ההדגשה שלי – ק.מ.פ)

למעלה מן הצורך יובהר כי הסעדים ההצהרתיים הנדרשים בתביעה, אינם ניתנים להערכה, מהטעם כי אין לדעת מהו שווי ההפרה א ו גובה התקבולים אשר יגיעו למשיבה עבור השימוש בה, ככל ותזכה בדין.

בהקשר זה נקבע ברע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלבוגן פ"ד נו(1) 253 – 256 (2001), כי:
"הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-המשפט נקבעת בכל מקרה קונקרטי בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שווייה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שווייה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית." (ההדגשה אינה במקור – ק.מ.פ).

בהתאמה, ובמיוחד בשים לב לעובדה שלמעשה אין חולק כי במקרה דנן עסקינן בתביעה בענייני קניין רוחני, וכאשר במסגרת התביעה שכנגד עתרה ה משיבה בין היתר למתן סעדים הצהרתיים, שאינם ניתנים להערכה כספית , הרי שנכון וראוי יהיה, ברוח הוראות החוק, לאחד את כל ענייניה של התביעה שכנגד לפני ביהמ"ש המחוזי.

לא אסיים מבלי להתייחס לטענות המשיבה בנוגע לשאלת פיצול התביעה והתביעה שכנגד זו מזו. אכן, כאמור, מטרת איחוד הדיון בתובענות בנוגע לעוולות מסחריות בבימ"ש אחד מקורה ברצון לצמצם פיצול התביעות וריבוי ההליכים, והרי העברת התביעה שכנגד לביהמ"ש המחוזי עומדת לכאורה בניגוד להגיון זה, באשר יש בה כדי פיצול בין התביעה העיקרית לזו שהוגשה מנגד כאן. בהקשר זה, כזכור, הפנתה המשיבה להוראות סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט.

הוראות הסעיף דנות בסמכות שקונה בימ"ש השלום לדון בתובענה שאינה בתחום סמכותו, במקרה שבו מדובר בתביעה שכנגד הנגזרת מאותה מסכת עובדתית או שנושאה אחד, וכבר נקבע כי לשם כך יש להראות כי התביעות ההדדיות קשורות זו בזו בקשר הדוק.

בכל הכבוד איני סבורה כי ביהמ"ש כאן יוכל לקנות סמכות ענייינית לדון בסעדים המבוקשים במסגרת התביעה שכנגד, שכן נושא התובענה שכנגד כמו גם יסודותיה העובדתיים שונים שינוי יסודי מאלו הכלולים בתביעה העיקרי ת.

ובמה דברים אמורים? התביעה העיקרית העומדת לדיון כאן עניינה בעיקר בהפרת חוזי ההתקשרות שבין הצדדים, וגרימת נזקים נטענים לתובעים כתוצאה מהפרעה לשימוש בנכסים השייכים לתובעים 1 ו-2 והמנוהלים על ידי התובעת 3 , ומהפרת התחייבויותיהן החוזיות של הנתבעות, כל אחת לפי התחייבויותיה. אכן, במסגרת תביעתם מבהירים התובעים כי הנזק שנגרם כתוצאה מהפרעת הנתבעות לשימוש שנעשה על ידי התובעים או מי מטעמם בנכסיהם מתגבר נוכח שימוש באמצעי הפרסום הנהוגים בתחום של שיווק נכסים להשכרה לטווח קצר, כבמקרה דנן, ואולם אין לומר כי עניינה של התביעה העיקרית הוא בפרסום שעושים התובעים כי אם בפרסום השלילי הנגזר עליהם לטענתם כתוצאה מהתנהלותן הנטענת של הנתבעות.
התביעה שכנגד הינה תביעתה של הנתבעת 1 (בלבד), אשר עניינה בפרסום שעושים התובעים, לפרסום נכסי הם, תוך שימוש אסור לכאורה בזכו יות קנייניות ובמוניטין השייכים לתובעת שכנגד , לטענתה.

למעשה, למעט הבסיס החוזי שבין המבקשים ל משיבה, הרי שמדובר במסכת עובדתית שונה בתכלית (התנהלות הנתבעות אל מול הפרסום שנעשה על ידי התובעים) , בנושאים שונים, בשאלות שונות של עובדה ושל משפט, ובהתאמה בזירה משפטית שונה בתכלית, אשר אין בה די כדי להקים לביהמ"ש כאן סמכות עניינית לדון בחלק ניכר מן הסעדים הכלולים בתביעה שכנגד.

לבסוף אבהיר כי לא ראיתי כי לפניי השתק פלוגתא המצדיק הכרעה על פיו, באשר דומה כי השאלות העובדות והמשפטיות העומדות בבסיס התביעה העיקרית בת.א. 43704-10-13 (כפי שהובאו במסגרת ההחלטה אשר צורפה לבקשה) אינן זהות לאלו שבבסיס התביעה העיקרית כאן, ודי בכך כדי להצדיק בחינת הסוגיה מחדש כאן.

מכל האמור, נחה דעתי כי ביהמ"ש כאן נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכנגד , ואולם לא מצאתי כי יש להורות על דחיית התביעה כנגד, ואני מורה על העברתה בשלמותה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

המשיבה תשא בהוצאות המבקשים בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ .

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים ותיישמה בהתאם .

ניתנה היום, י"ח אב תשע"ט, 19 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.