הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 30524-07-17

בפני
כבוד ה שופט יואב פרידמן

תובע
פלוני

נגד

נתבעים

1.בולוס בנימין
2.רמי בנימין

פסק דין

1. תביעת נזקי גוף בעוולת התקיפה. מדובר באירוע מיום 21.7.12. הצדדים הגיעו להסכמה שקבלה תוקף של החלטה להגשת סיכומים למתן פסק דין רגיל על בסיס החומר, בלא שמיעת עדויות.

2. כנגד הנתבעים (אב ובן) הוגש כתב אישום המייחס להם תקיפה של התובע , על רקע סכסוך שכנים. העבירות שנזכרו בכתב האישום היו חבלה חמורה בצוותא, ותקיפה הגורמת חבלה ממש בצוותא. הנתבעים הודו בכל שיוחס להם בכתב האישום, והורשעו אפוא בביצוע העבירות האמורות. מכוחם של סע' 42א ו 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מחויבים הם כאן בכל עובדות כתב האישום בו הודו.

3. ואלה העובדות שביחס לתקיפה אשר צוינו בכתב האישום (למען האחידות אשמור על הטרמינולוגיה האזרחית של "תובע" ו "נתבעים", כאשר בכתב האישום וההליך הפלילי דובר כמובן במתלונן ונאשמים):

א. הנתבע 2 הכה כמה פעמים בחוזקה בפניו של התובע, משני צדי הפנים.
ב. כמו כן תקף את התובע באמצעות הטחת ברכו בפניו, ואף בעט בראשו.
ג. לאחר כמה דקות הטיח הנתבע 1 אגרוף בעינו השמאלית של התובע.

4. בכתב האישום צוין גם כי כתולדת מעשיהם של הנתבעים נגרמה לתובע חבלה חמורה בדמות שבר בקיר מידאלי של ארובת העין השמאלית, כמו גם חבלות של ממש בדמות נפיחות והמ אטומה בעפעף שמאל, רגישות באפו והמטומה בארובת העין.

5. לא ניתן לחלוק כי על פי העובדות שבכתב האישום, קמה אחריותם המלאה של הנתבעים בהליך זה, לפיצוי התובע בעוולת התקיפה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. ב"כ הנתבעים מדגיש טענות שהעלו הנתבעים בזמנו ובתצהיריהם בדבר התגרות של התובע בגדרו של סכסוך השכנים, ומצטט קטעים מגזה"ד שם נזכרו טענות הנתבעים בפני שירות המבחן ,כפי שנזכרו בתסקירים. אולם אין בסיכומים טענה של אשם תורם, ובדין כך. לא התבקשה ולא ניתנה רשות לסתור ממצאי פסה"ד הפלילי המרשיע. כל טענה שבתצהיר התובעים הסותרת עובדתית עובדות כתב האישום, אינה יכולה לעמוד (למשל הטענה שמדובר היה רק בסטירה אחת שסטר הבן וסטירה נוספת שסטר האב, בניגוד לאופן התקיפה שצוין בסע' 3 ונלקח מכתב האישום). ואף התגרות של התובע – גם לו הי יתה – אינה יכולה להצדיק התקיפה האלימה באופן שציינתי בסע' 3 לעיל, ואינה יכולה להקים טענת אשם תורם, גם אם נעשו הדברים בעידנא דריתחא. מעבר לצורך ולשלימות התמונה, יוער שעצם ההרשעה הפלילית אינה "חוסמת" אוטומטית העלאת טענה של אשם תורם. אולם לגוף העניין, לאור העובדות המחייבות שציינתי בסע' 3, וטיב התקיפה העולה מהן, אין מקום לטענת אשם תורם (אף לו קדמה לתקיפה התגרות וגדפנות מצדו של התובע). לא כל שכן שלא מתקיימת אחת מהגנות סע' 24 לפקודת הנזיקין (שאף הן לא נטענו בסיכומי הנתבעים שהתמקדו אך בגובה הנזק – ובדין) . אני קובע כי הנתבעים אחראים לפיצוי התובע בגין מלוא נזקי הגוף שנגרמו לו בתקיפה, בלא הפחתה.

6. מכאן אעבור אפוא לדיון בגובה הנזק.

7. הוגשו הכרעת הדין המרשיעה שבהליך הפלילי, וגזר הדין. בגדרו של גזר הדין חויב הנתבע 1 לפצות התובע כמתלונן בסך של 5,000 ₪. הנתבע 2 , כעולה מכתב האישום, תקף באופן ברוטאלי יותר מאשר אביו (האחרון יליד 1940). הנתבע 2 חויב אפוא בפיצוי התובע בסך גבוה יותר של 10,000 ₪. סה"כ שולם לתובע על ידי הנתבעים סך של 15,000 ₪. סך זה יש לנכות מן הפיצוי שאפסוק כאן.

8. העובדות המבססות עילת התקיפה נזכרות כאמור בפסקאות 3(א) עד 3(ג). על עובדות אלה אין הנתבעים יכולים או מבקשים לחלוק. עם זאת מקובלת עלי טענת הנתבעים שהפגימות שנותרו כיום באף – כמעט כולן לא נגרמו בתקיפה , אלא מקורן בעבר הרפואי. ענין זה התברר בהליך כאן, בו מטבע הדברים , היה בירור רפואי מעמיק של החבלות שנגרמו בתקיפה . "מטבע הדברים" אמרתי, לאור טענת נכות מצד התובע עצמו, שהתבססה בין היתר על אותו שבר בסמיכות לארובה, וסטי ת המחיצה. לאור טענת הנכות הוגשו חוו"ד משני העברים (בתחום א.א.ג) , ואף מונה מומחה מטעם ביהמ"ש.

9. אין לחלוק על כך כי התובע נחבל בפניו בתקיפה . ולאור העובדות שציינתי המבססות עילת התקיפה ונזכרו בכתב האישום , אין גם לחלוק על כך שמדובר היה באירוע כואב וטראומטי. אולם בחוו"ד מומחה ביהמ"ש אוששה התזה שבחוו"ד הנתבעים , כי אותו שבר שנזכר בכתב האישום כמו גם ממצאים נוספים, מקורם בעברו הרפואי של התובע, ולא בתקיפה . המומחה בהתאמה קבע כי לא נותרה נכות רפואית בשל התקיפה. לכך נודעת כמובן רלבנטיות, לענ יין גובה הפיצוי שייפסק. אדרש כעת לעניין זה של הפגיעות שנגרמו בתאונה .

10. בחוו"ד התובע שניתנה מאת ד"ר דן ניר, צוין שהתקיפה גרמה לשברים בלוח העצם שבין ארובת העין לחלל האף משמאל (לפי סי.טי שבוצע יום לאחר התקיפה). וכן לדחיקה כלפי פנים של עצם האף משמאל (כמתועד בבדיקת רופא א.א.ג ברמב"ם, שוב, יום לאחר התקיפה). נותר עיוות חיצוני בצורת האף. סטית מבנה האף לימין והשקע של עצם האף משמאל מהווים פגם אסתטי מטריד, ותפקודית נותרה היצרות פנימית של חללי האף. ההיצרות משמאל מקורה מדחיקת עצם האף ועצמות קיר ארובת העין, ומימין כתוצאה מדחיקת המחיצה , שתוארה במיון כסוטה לשני הכיוונים. בשל הקשיים במעבר האויר כתולדה מאלה יש קשיי נשימה. המומחה קבע נכות בשיעור 20% בשל שינויים בצורת האף החיצוני בצורה ניכרת הגורמים להפרעות נשימה.

11. בחוו"ד מטעם הנתבעים ציין ד"ר פלוטקין כי בשונה מן הנטען בתביעה, בחדר המיון ברמב"ם בו טופל התובע לאחר התקיפה, לא צוין שבר בעצמות האף. השבר שאובחן היה אכן בקיר מדיאלי של ארובת העין משמאל ונסיונות השחזור היו של שקע זה. בהתאמה טעה גם מומחה התובעים.
נוסף על כך לא תועדו במיון ממצאים במחיצת האף האופייניים לחבלה. לא נראה דם טרי או קרוש , לא נראה שטף דם במחיצה, ובלחיצה על המחיצה לא היתה תזוזה.

בבדיקה במרפאת המומחה לא נראתה שום סטיה של פירמידת האף לצד מסוים, ואין גבנון.

נקודה משמעותית בחוו"ד ד"ר פלוטקין : מן התיק הרפואי עולה כי ב 8.2.98, בהיותו של התובע כבן 14, במסגרת בירור כאבי ראש על ידי מומחה א.א.ג ד"ר רוזנמן אובחנה סטייה קשה של מחיצת האף לשמאל. שנתיים אח"כ ב 8.2.00 וב 2.12.01 צוינו קשיי נשימה מהאף, ושוב חזר על עצמו התיאור של סטיית מחיצת האף לשמאל. כך כבר שנים לפני התקיפה.

ולאחר התקיפה נשוא התביעה, ב 14.8.12 שלושה שבועות בסה"כ שב התובע ונבדק אצל ד"ר רוזנמן. והאחרון ציין: "בבדיקה היום יש סטייה של מחיצה לשמאל, ישנה, ללא המטומות או הפרשות".

נתונים אלה מעברו הרפואי של התובע לא עמדו לפני המומחה מטעמו. הממצא האובייקטיבי היחיד הנו שקע קטן בארובת העין משמאל שניתן לסווגו כשינוי קל בצורה החיצונית. אך לאור העובדה שאת הפרעת הנשימה יש לייחס לסטיית המחיצה הקשה מעברו של התובע, המצב תואם 0% נכות.

12. עיקרי חוו"ד מומחה ביהמ"ש, ד"ר אמיר גורי:

א. התובע נחבל באירוע בפניו.

ב. בבדיקה במיון למחרת היה רושם לשקע בעצם נזלית משמאל, וכן סטייה של מחיצת האף בעיקר לשמאל.

ג. סי.טי הדגים שבר קטן בלמינה פפירציאה משמאל שהנה עצם דקיקה המפרידה בין האף לארובת העין.

מאידך: לא הייתה ואין עדות לשבר בעצמות האף .

ד. בבדיקה: יש סטייה קלה של מבנה האף החיצוני לימין.
יש שקע מזערי משמאל.
יש סטייה ניכרת של מחיצת האף כלפי שמאל, עם היצ רות מעבר האוויר בשמאל.

ה. לשבר הקטן בלמינה פפירציאה אין ביטוי אסתטי.

ו. סטיית מבנה האף לימין קיים בתמונות פנים של התובע לפני החבלה. גם סטיית המחיצה לא חדשה. בתיק הרפואי פניות חוזרות לרופא א.א.ג ב 1998, 2000, ו 2001 בשל קושי בנשימה אפית, וסטייה קשה של המחיצה לשמאל. הומלץ כבר אז על ניתוח ליישור המחיצה.

ז. סביר להניח שגם השקע הזעיר משמאל (שקשה לראות בתמונות לפני החבלה) אינו חדש. זאת מן הטעמים הבאים:

(1) לא הודגם שבר בעצמות האף בס.טי במיון, יום לאחר התקיפה.
(2) בניסיונות החזרה של השקע יום לאחר התקיפה לא הייתה כל תזוזה. סביר שלו דובר בשקע טרי ניתן היה להשיג תזוזה כלשהי.
(3) גם העובדה שלא צוינה נפיחות של האף או סימני דימום בבדיקתו ביום החבלה ולמחרת – אינה תומכת באפשרות של שבר ב אף (הכוונה לשבר טרי – י.פ).

ח. אולם גם אם ייוחס השקע הזעיר משמאל לתקיפה, מחמת הספק, הרי שהמצב תואם את סע' 69(1) של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), שלא מזכה בנכות צמיתה בגין שינוי קל בצורת האף החיצוני.

ט. לא נותרה אפוא נכות בשל אירוע בתקיפה.

13. לא נסתרו קביעות המומחה מטעם ביהמ"ש, הנהנה מחזקת האובייקטיביות. הן מקובלות עלי לגופן. הנתבעים אמנם מחויבים בעובדות כתב האישום בו הודו. אך איני סבור כי הם זקוקים לרשות לסתור פסק הדין הפלילי במה שקשור ל תזה רפואית של קשר סבתי שבין התקיפה לבין חבלה מסוימת שנזכרה בכתב האישום , והכוונה לשבר. ראשית, בפן המהותי: בפני מומחה התובע, יכול שגם בפני המשטרה , לא עמד התיעוד הרפואי הרלבנטי מעברו של התובע. לאור החבלה בפנים וההמטומות נשוא התקיפה, היתה זו הנחה טבעית שהשבר ויתר הבעיות הרפואיות באף שצוינו - מקורן בתקיפה . הנחה זו התבררה כשגויה בהליך זה, עם איסוף החומר הרפואי מעברו של התובע , והגשת חווה"ד מטעם הנתבעים ומטעם מומחה ביהמ"ש. מן הטעמים המצטברים הנזכרים בפסקה 8(ח) , הכף נוטה כמאזן ההסתברויות לכך שהשקע הזעיר בארובת העין משמאל (ובהתאמה – השבר שהונח בכתב האישום שנגרם בתאונה) – אינו תולדת התאונה, אלא אף הוא מקורו בעברו הרפואי של התובע. ממש כמו סטיית המחיצה וסטיית מבנה האף לימין. גם אם יש ספק ביחס לשבר האמור, הרי מהנמקת המומחה המשכנעת, והביטוי "מחמת הספק", עולה כי מדובר לכל היותר בספק, שאינו חוצה רף מאזן ההסתברויות. לכל היותר , מה שנגרם בתאונה בתורת פגימה קבועה, הנו שבר קטן בלמינה פפירציאה, שאין לו שום ביטוי חיצוני וממילא אסתטי, ואף לא ביטוי תפקודי (לא צוין בחוו"ד מומחה ביהמ"ש שמדובר בממצא רפואי הגורם כאבים) . לא הוא אלא סטיית המחיצה מן העבר, היא שגורמת לקושי במעבר האוויר. שנית, בפן הפורמאלי : מסקנה זו נובעת ומחויבת כאמור מפרוצדורת בירור טענת הנכות שבהליך האזרחי. נכות לה טען התובע עצמו. התובע הוא שאמור להוכיח הנכות הקשורה ס יבתית לתאונה, והציב חוו"ד רפואית לצורך זה . אלא שהתזה הרפואית שבאותה חוו"ד בדבר הקשר הסבתי שבין הפגימות הרפואיות שבאף לבין התקיפה – התבררה כלא נכונה.
14. יש לדחות טענות התובע בתצהירו ביחס ל בעיות הרפואיות מהן הוא סובל – לפחות ככאלה הנובעות מאירוע מאירוע התקיפה . אין מקום לטענות בדבר קשיי נשימה, ושינוי מראה האף ש היו קיימים עוד עובר לתקיפה ולא הוחמרו בה. זאת כנגזרת של קביעותי שצוינו כבר , ביחס להיעדר נכות הקשור לתאונה. גם הטענות להשלכות הנפשיות והתפקודיות חרדות, סיוטים פחדים וכו' – הן טענות סובייקטיביות שאין טענה שגרמו לנכות, ואינן נתמכות בחוו"ד נפשית. אין בכך כדי למעט מחומרת האירוע , וגם לא מכך שבוודאי היה טראומטי . ניתן לשקף זאת באב הנזק הלא ממוני בלי שהפיצוי "יגלוש" לגדר פיצוי עונשי. אתייחס לכך בהמשך.

15. בשים לב לכך שעיקר המעקבים והטיפולים נובעים מבעיות שהיו לפני התקיפה, יש להכיר באומדן בהוצאות רפואיות ונסיעות לעבר רק במה שקשור לחודשים יולי ואוגוסט 2012, לאחר התקיפה. מדובר על ששה מסמכים כאלה אליהם הפנה מומחה התובע : מסמך מיום התקיפה, ושבוע אח"כ , שניהם אצל רופא המשפחה; סיכום הביקור ברמב"ם יום לאחר התקיפה ; סיכום בדיקה אצל נוירולוג מ 9.8.12 ; סיכום בדיקת מומחית ברפואת עיניים מ 13.8.12; וסיכום בדיקת ד"ר רוזנמן מומחה א.א.ג מ 14.8.12. הביקורים והבדיקות בתקופה זו הסמוכה לתאונה, נועדו לבדוק באופן מוצדק הנזקים שהסבה התקיפה האלימה (ופוטנציאל לנזק קבוע מתקיפה שכזו בפניו של התובע - וודאי שהיה). מאידך המסמכים הנוספים אליהם הפנה מומחה התובע בקשר עם התקיפה הנם כבר מרוחקים בזמן (הראשון בהם מפברואר 2014 ואילך). אין לשייכם לתקיפה אלא לבעיות מהן סבל התובע עובר לה – גם אם ניסה לשייכן לתקיפה. בגין הוצאות הנסיעה והשתתפות עצמית באותם ששה ביקורים אני פוסק באומדן 400 ₪.

16. הפגיעה – חרף היותה כואבת וטראומטית - לא היתה כזו שהצדיקה עזרה אישית או עזרה במשק הבית. אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד שלישי, היא אף לא התבקשה בסיכומי התובע

17. אב הנזק העיקרי כאן הנו אב הנזק הלא ממוני. בגין כאב וסבל מבקש התובע פיצוי של 70,000 ₪, ובגין פיצוי עונשי – עוד 25,000 ₪.

18. כאב וסבל: לצורך המחשת סדר גודל הפיצוי שראיתי לפסוק , אשתמש בדוגמא: נניח שהתובע היה הולך ברחוב, נתקל במכשול וסופג פגיעה עזה בפניו שהיתה גורמת להמאטומות , ואף לשבר בלמינה פפירציאה משמאל - אותה עצם דקיקה המפרידה בין האף לארובת העין. אותו שבר בלמינה פפירציאה לא הומחש שכרוך בכאב מעבר לכאב שבסמיכות לגרימתו, ואינו גורם הפרעה תפקודית או אסתטית שנותרה, ולא נותרה כל נכות.
אך הפגיעה הראשונית היתה ודאי כואבת בתקופה הסמוכה לתאונה. במלים אחרות , הדוגמא תניח אותן חבלות גופניות שנגרמו בתקיפה. עוד נניח שהרשות המקומית בדוגמא זו, חבה בפיצוי בלא אשם תורם. אני גורס שפיצוי ב טווח שבין 15,000 ₪ ל 25,000 ₪ , היה פיצוי הולם בכאב וסבל .

אולם התובע לא הלך ברחוב ונפל , וספג מכה כואבת בפניו. הוא הותקף בחמת זעם: הנתבע 2 הכה כמה פעמים בחוזקה בפניו, הנתבע 1 הטיח אגרוף בעינו, הטיח ברכו בפניו, ובעט בראשו. יש להתייחס לסבל שהיה כרוך בפגיעות הרפואיות שנגרמו באירוע. אך לא להתייחס רק אליהן לבדן, אלא גם להקשר בו נגרמו אותן פגיעות , גם אם היו זהות לחלוטין בדוגמא שנתתי. וזאת לא מתוך פסיקה של פיצוי עונשי : אלא משום שברור שיש הבדל לגופו בין שתי הדוגמאות, מבחינת עוגמת הנפש, שמיד תה גדולה משמעותית באירוע התקיפה נשוא תיק זה. האירוע כאן היה טראומטי בהרבה , והיה כרוך וודאי בתחושת אימה של התובע בשל תחושת סכנה לבריאותו, אם לא למעלה מזה, ואף בתחושת השפלה. לא מדובר על ענישת התוקף, אלא פסיקת פיצוי הולם בכאב וסבל, בראיה פנימית של אב הנזק הלא ממוני אומדן הפיצוי מבחינת מידתה של עוגמת הנפש שהיתה כרוכה בתקיפה מבחינת הנתקף . אני רואה להכפיל בקירוב שעור הפיצוי הראוי, ולהעמידו על 45,000 ₪. אפשר כמובן לפסוק יותר או פחות, ואומדנו של הנזק הלא ממוני אינו בבחינת כימות מתמטי מדויק. אולם יש להקפיד שאל תוך הסכום הנפסק לא "יוגנב" בפועל, פיצוי עונשי, שבין אם יש הצדקה ובין אם אין הצדקה לפסוק אותו – יש לדון בו בנפרד. אדון בו כעת.

19. א. לא ראיתי לפסוק פיצוי עונשי. ראה ע"א 1080/07 עזבון המנוח פלוני נ' משטרת ישראל : הפיצוי העונשי הוא "בן חורג" לדיני הנזיקין, ששמור למקרים נדירים. גם אם לא נדרש כתנאי הכרחי לפסיקתו עוולה שהכוונה היא יסוד מיסודותיה , כן נדרש יסוד של זדון או מעין - כוונה המעורב במעשי המעוול והילוכו, יסוד החורג אף מעבר לחוסר תום לב גרידא (שיכול להתקיים גם במקרים מסויימים של עוולת הרשלנות. ראה בעא 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית (להלן "ענין מנטין") , פס' 139 לפסק דינו של השופט סולברג.

ב. אכן פיצוי כזה נפסק בחלק מן המקרים העוולתיים המערבים זדון או כוונה , חלקם מטבע הדברים אירועי תקיפה. אך אין די בכך שמדובר יהא באירוע תקיפה כדי להקים זכאות אוטומטית לפיצוי עונשי. פסיקת פיצוי עונשי הנה חריג ולא כלל. מטרת דיני הנזיקין לא לענוש המזיק, אלא להשיב רעיונית מצבו של הניזוק לקדמותו . הענישה מסורה לענף אחר של הדין – המשפט הפלילי (עוד לענין זה – ראה להלן) . אין זאת אומרת כי בכל אירוע של תקיפה מכוונת , לא ייפסק פיצוי עונשי. חלקם וודאי מתאימים. אולם פיצוי זה נשמר למקרים חריגים. האירוע כאן התרחש בעידנא דריתחא, ובלי להקל בו ראש, אף אין לומר שתוצאותיו היו מופלגות בחומרתן.

ג. נפסק כי השתת פיצויים עונשיים תיעשה "באותם מקרים אשר בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד, או שיש עמה פגיעה בזכויות חוקתיות": ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, פס' 75.

ד. הזהירות מובנת, שכן למעט בדברי חקיקה ספציפיים לא עוגנה סמכות כללית בדין לפסיקת פיצוי עונשי. הסמכות לפסוק פיצוי זה מעוגנת בהלכה , שבתורה הדגישה צדו האחר של המטבע: אמת מידה זהירה ב עשיית שימוש בסמכות זו. לסיכום הדין וסקירת מפורטת בסוגיה זו עיין בסע' 129-148 לפסק דינו של השופט סולברג בעא 2144/13 בענין מנטין, שאזכרתי לעיל, וניתן ב 6.12.17. בקשה לדיון נוסף נדחתה (דנא 9977/17 הרשות הפלסטינית נ' עזבון המנוח מנטין עמית עמוס ז"ל).

ראיתי לצטט כאן בשלמותה פסקה 140 של פסק הדין שבע"א 2144/13 הנ"ל, לאור הרלבנטיות שלה לענייננו (שכן נזכור שהנתבעים בענייננו הועמדו לדין פלילי ונפסק עונשם ):

"בפסיקה צויין כי הפיצויים העונשיים מוצדקים במיוחד – "בשעה שאין המשפט הפלילי חל" (עניין עזבון מרציאנו, פסקה לד; עניין אטינגר, פסקה 75; וכן דבריו של השופט א' רובינשטיין במאמרו כי "הפיצויים העונשיים... מוצדקים במקרים של עוולה נזיקית חמורה או פגיעה קשה בזכות חוקתית, שהמשפט הפלילי אינו יכול להתערב בהן על פי רוב" (רובינשטיין, עמוד 103). כך, ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.2009) (להלן: "עניין פלונית") נדונה תביעה שנסמכה על פסק דין בהליך פלילי שניתן נגד הנתבע, בגדרו הורשע בביצוע עבירות מין בתובעת – ילדה בת 6. תביעתה של הילדה לפיצויים בעד נזקיה התקבלה, אך נדחתה תביעתה לפיצויים עונשיים. בית משפט זה פסק בדעת רוב (השופט א' רובינשטיין בהסכמת השופט י' דנציגר, בניגוד לדעתו החולקת של השופט א' ריבלין) כי במצב דברים שבו נגזר עונש בהליך פלילי, הנטייה תהיה שלא לפסוק פיצויים עונשיים בהליך אזרחי, שכן תכליותיהם של הפיצויים העונשיים הושגו כבר בהליך הפלילי. נקבע כי אין להשית על מזיק פיצויים עונשיים אם כבר הורשע ונענש בהליך פלילי, אלא במקרים "חריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת)" (שם, בפסקה כג לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין; בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק דין זה – נדחתה. ראו: דנ"א 7565/09 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (1.4.2010)). " (הדגשה לא במקור).

ה. אני דוחה אפוא הסעד הנדרש של פיצוי עונשי.

20. הנזק עומד אפוא על 45,400 ₪ (45,000 ₪ בגין כאב וסבל, 400 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות). מתוך סך זה יש להפחית 15,000 ₪ שכבר שולמו לתובע , בגדר פיצוי למתלונן בו חויבו הנתבעים כנאשמים בהליך הפלילי. היתרה עומדת על 30,400 ₪.

21. אני מחייב הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 30,400 ₪.
ב. 6224 ₪ סכום כולל בגין שכ"ט עו"ד.
ג. 705 ₪ החזר אגרה ראשונה.
ד. 2691 ₪ חלקו של התובע בשכרו של מומחה ביהמ"ש.

22. איני מחייב הנתבעים להשיב לתובע עלות חווה"ד מטעמו, לאור הפער בינה לבין קביעת מומחה ביהמ"ש, כאשר עיקרו של אותו פער נעוץ באי גלוי עבר רפואי רלבנטי, שלא עמד לנגד עיני מומחה התובע, ולא נזכר בחוות דעתו.

ניתן היום, י"ד אייר תשפ"א, 26 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.