הדפסה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 29813-06-19

מספר בקשה:3
בפני
כבוד ה שופטת סיגלית גץ-אופיר

מבקשת/נתבעת

עירית נהריה

נגד

משיבה/תובעת
מעבדת שיניים שדה זאב בע"מ

החלטה

לפני בקשה לסילוק התובענה על הסף.
טענות המבקשת/הנתבעת:
העילה העומדת במרכזה של התביעה נוגעת לסיווגו של הנכס נשוא התביעה לצרכי חיוב בארנונה, תחת סיווג "מלאכה" ולא תחת סיווג "מרפאות פרטיות, מעבדות טכנאי שיניים ואחרות, מכוני צילום, רנטגן וכו'".
נושא זה אינו בתחום סמכות שיפוטו של בית המשפט , כי אם בסמכות מנהלת הארנונה וועדת הערר לענייני ארנונה, ולהם בלבד. לפיכך, דין התביעה להידחות מפאת היעדר סמכות עניינית.
חוק הרשויות המקומיות( ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן- "חוק הערר") קובע בסעיף 3 את הדרך בה יש להגיש ערר (בתוך 90 ימים ממועד קבלת הודעת התשלום ) ככל שמבקשים להשיג על החיוב לפני מנהל הארנונה.
על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערער בפני וועדת הערר לענייני ארנונה (סעיף 6(א) לחוק הערר, ואילו על החלטת וועדת הערר ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 6(ב) לחוק הערר).
בהתאם להלכה, אין לאפשר הליכים שמטרתם לעקוף את הדרכים הקבועות בחוק להגשת הערר (עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש 9.5.2005- "עניין מקורות"), ובעניין האכסניה הראויה לדיון בטענות בדבר סיווגו של נכס ספציפי- ראה עע"מ עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (20.12.2011) ("עניין עיריית חולון").
המשיבה שילמה את השומות לשנים 2013-2018 ללא הגשת כל השגה, והפעם הראשונה בה באה בטרוניה כלפי סיווג הנכס, באה לידי ביטוי במכתב בא כוחה ביום 10.4.2019, לגביה ניתנה החלטה באשר לשנת 2019 על ידי מנהל הארנונה ביום 12.5.2019 עליה לא הוגש ערר.
האכסניה המתאימה לדון בטענות המשיבה הינה בפני מנהל הארנונה, וראה בעניין זה בר"מ 1711/13 מנהלת הארנונה בעיריית חולין נ' תוצרת חקלאית מובחרת בע"מ (12.5.2013), ע"א 4452/00 ט.ט.טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל (6.2.2002). בעניין היעדר השגה לעניין החלטת מנהל הארנונה לשנת 2019 ראה בר"מ 965/12 ציביאק ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו (8.5.2013).
בכל הקשור לטענות כנגד ענייני הארנונה אשר אינן מצויות בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר, ובכלל זה חוקיות צו הארנונה, הערכאה המוסמכת לדון בטענות אלה, ה יא בית המשפט לעניינים מנהליים, ובעניין זה ראה פסק הדין בעניין מקורות ופסק הדין בעניין עירית חולון. כך ראה גם בר"מ 3429/12 אלדר ר.ש.בע"מ נ' עיריית תל אביב (6.6.2012), בר"מ 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עיריית טבריה (21.5.2009).
הפסיקה הכירה באפשרות לתקיפת המעשה המנהלי/השלטוני בתקיפה עקיפה במסגרת הליך אזרחי, אך רק במקרים חריגים אשר אינם מתקיימים בעניינו. ראה בעניין זה ע"א 4291/17 אלפריח נ' עיריית חיפה (13.2.2019) (להלן- "הלכת אלפריח")- ראה סעיף 5 לפסק הדין, וסעיף 10 לפסק הדין.
על מנת לתקוף את חוקיות ו/או סבירות מעשה החקיקה של הרשות המקומית, בתקיפה עקיפה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
הכרעה בשאלת הביקורת העקיפה הינה אינצידנטלית לשאלה העיקרית נשוא ההליך
השאלה נשוא הביקורת העקיפה רלבנטית אך ורק למחלוקת ולצדדים נשוא התובענה והיא אינה בגדר הכרעה כללית בעלת השלכה רוחבית.
בעניינינו לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים, ואין בכך שמדובר בסעד נתבע כספי ולא כלום, שכן עדיין יש לבחון האם מדובר בתקיפה ישירה במסווה של תקיפה עקיפה וראה לעניין זה רע"א 88/17 גולן נ' ראש עיריית תל אביב ואח' (9.5.2018).
עולה גם שאלת התיישנות, שכן יש להגיש ערר למנהל הארנונה בתוך 90 ימים ממועד קבלת דרישת התשלום השנתית, וערר יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטת מנהל הארנונה, וכאן הוגשה ההשגה במועד רק באשר לשנת 2019, אך לא הוגש ערר במועד ו/או בכלל. לפיכך, החיובים הפכו לחלוטים, וראה לעניין זה עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סולומון בע"מ (15.4.2015), עמ"נ 15918-12-09 רם-חן חניונים בע"מ נ' עירית תל אביב יפו ( 4.5.2010), ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עירית בני ברק (30.8.2006) , בג"צ 417/84 סולי קלפיש נ' המועצה המקומית סביון (8.5.1985).
תעריף הארנונה של מרפאות פרטיות, מעבדות טכנאי שיניים ואחרות, מכוני צילום, רנטגן וכו'" קיים כבר משנת 2000, כשהתובעת עצמה משלמת בהתאם לתעריך זה משנת 2006, 13 שנה במהלכן התובעת ישבה בחיבוק ידיים, שילמה את החיובים ולא תקפה את התעריף נשוא כתב התביעה. לעניין זה ראה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מפי כב' הש' יצחק עמית ת.א.(חי) 813/04 מילגד בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (28.4.2008) הקובע מפורשות כי קשה להלום מצב בו התובעת תשב במשך שנים רבות ולא תפצה פיה עד להגשת התביעה אז יתבקש בית המשפט לפגמים ההיסטוריים שנפלו בצו. בהלכה נוספת קבע בית המשפט העליון בעע"מ 803/15 עיריית פתח תקווה נ' קונטאל אוטומציה ובקרה בע"מ (13.9.2017) שם קבע בית המשפט כי יש לדחות התביעה מחמת שיהוי אובייקטיבי.

תגובת המשיבה/הנתבעת:

עניינה של התביעה בהשבת חיובי ארנונה שנגבו מהתובעת ביתר , ותוך אפלייתה בהשוואה לבעלי נכסים אחרים המסווגים כמלאכה ומחוייבים בתעריך נמוך יותר, בהסתמך על צו הארנונה של הנתבעת הקובע תעריף גבוה לסיווג בו סווגה התובעת.
הכלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני, הננקט רק במקרים יוצאי דופן. כך גם עילת התביעה אינה נכללת בטענות המאפשרות הגשת השגה (או ערר) לפי חוק הערר, שכן טענת התובעת היא שצו הארנונה של הנתבעת עוקף למעשה בחוסר סמכות את חוק ותקנות ההסדרים ומפלה חלק ניכר ממחזיקי הנכסים הנופלים להגדרה זו, המחוייבים על פי התעריף הגבוה יותר, החל על נכסים שאינם למלאכה, ועולה על התעריף המירבי לשימושם של מלאכה הקבוע בתקנות ההסדרים. גם מנהל הארנונה במסגרת דחיית ערר שהוגש על ידי התובעת, ציין כי הטעמים המוזכרים בערר אינם בגדר תחום סמכותו.
גם אם הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע כי בית המשפט הסבור כי העניין שלפניו אינו בגדר תחום סמכותו, רשאי להורות על העברתו לבית המשפט המוסמך לדון באותו עניין.
ממילא מדובר בתביעה למתן סעד כספי, הנתון לסמכותו של בית משפט זה, וראה לעניין זה עת"מ (חיפה) 57215-07-17 אי.טי.אי. תעשיות לייזר בע"מ נ' עיריית אור עקיבא (30.10.2017) אשר קבע כי מאחר והיטלי הפיתוח שולמו עוד בטרם הגשת העתירה, מקומן של טענות העותרת היה בתביעה להשבה בבית המשפט השלום ולא בעתירה מנהלית.
אין עסקינן בשאלת שיקול דעת שלטוני (של הנתבעת), או בטענות סבירות ומידתיות, אלא בפגם בולט בצו הארנונה של הנתבעת, המנוגד לחוק, פגם שתוצאתו בטלות ולכן ניתן לתקיפה עקיפה (הפניה לסעיף 23 לפסה"ד בעניין אלפריח, ולפרשת מולקנדוב בבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים תצ(מרכז) 7787-06-12 רומן מולקנדוב נ' עיריית רחובות (בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי בית המשפט העליון) .
מתן הסעד הכספי המבוקש כרוך לכל היותר אינצדנטלית בהצהרה רק לצורך אותו עניין, היינו בין אותם צדדים ולצורך אותו הליך בלבד כהגדרתם בפסק הדין בעניין אלפריח.
הלכת אי.בי.אס אינה חלה בענייננו והיא נועדה לפגמים מובלעים/מושרשים דוגמת עדכון תעריף לקוי בשנה מסויימת, שהוא נסתר. קבלת הלכת אי.בי.סי. עלולה להביא לתוצאה לפיה מאחר ומדובר בפגם חוקי שנפל בצו לפני למעלה מ- 7 שנים, רשאית הנתבעת להמשיך ולגבות סכומים העומדים בניגוד לחוק וכי אין שום דרך לתקוף התנהלות בלתי חוקית זו.
טענת השיהוי אינה יכולה להוות בסיס לסילוק התביעה על הסף, שכן יש לבחון כל עניין לגופו תוך מתן משקל הולם לשיקולים עליהם עמד בית המשפט במסגרת פסק הדין ומשך הזמן שחלף מאז נוצר הפגם. אינטרס ההגנה על שלטון החוק, גובר על השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי.

תשובת המבקשת/הנתבעת:
עיון בכתב התביעה מלמד כי במרכזו ניצבת הטענה לפיה יש לסווג את הנכס כנכס למלאכה (סיווג 405-406 לצו הארנונה) תחת סיווגו כ"מרפאות פרטיות..."( סיווג 342 לצו הארנונה). טענה זו חוסה תחת סעיף 3(2) לחוק הערר, ועל כן מצויה היא בסמכותם הבלעדית של מנהל הארנונה וועדת הערר (ספרם של המלומדים רוסטוביץ, צוק ובייביש "ארנונה עירונית- השגה ערר וערעור", בעמוד 62-63). הטענה לעניין סיווג הנכס דורשת ברור עובדתי פרטני ואולי אף ביקור בנכס מושא כתב התביעה המצויים בתחום סמכותם ומומחיותם של מנהל הארנונה וועדת הערר.
ההלכה צמצמה את הפניה במישרין לבית המשפט האזרחי למקרים חריגים בלבד (בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ(4.12.2016): חריג אחד- העלאת טענה "אינני מחזיק" אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר, והחריג השני- מקרה בו מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. בעניינינו לא מתקיים אף לא אחד מהחריגים.
התובעת/המשיבה מתעלמת מההלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.2015) הקובעת מפורשות כי נישום שלא פעל במסגרת הליכי ההשגה שנקבעו בחוק, לא יוכל לפעול בדרך אחרת על מנת לתקוף את השומה.
גם אם מדובר בתביעה לסעד כספי, יש לבחון האם מדובר למעשה בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית (פסק הדין בעניין גולן- רע"א 88/17). האכסניה המתאימה היא בית המשפט לעניינים מנהליים , כפי שגם מודה למעשה המשיבה/התובעת.
הלכת אלפריח קבעה מפורשות כי תקיפה ישירה של המעשה המנהלי תיעשה אך ורק באמצעות הגשת עתירה מנהלית, כשבעניינינו מודה התובעת כי שאלת חוקיות צו הארנונה ניצבת במרכז התביעה שבפנינו.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דין התביעה להימחק, ויובהר:
התביעה מושתתת בעיקרה על הטענה לפיה שצו הארנונה של הנתבעת עוקף למעשה בחוסר סמכות את חוק ותקנות ההסדרים ומפלה חלק ניכר ממחזיקי הנכסים הנופלים להגדרה זו, המחוייבים על פי התעריף הגבוה יותר, החל על נכסים שאינם למלאכה, ועולה על התעריף המירבי לשימושם של מלאכה הקבוע בתקנות ההסדרים. טענה זו אינה נמצא בתחום סמכות שיפוטו של בית משפט זה, כפי שנקבע בין השאר במסגרת פרשת אלפריח, כמו גם בעניין מי רעננה בע"מ עליו נסמכת התובעת בתגובתה הקובע מפורשות כי בטלות התעריף הנדון בצו הארנונה של העיריה, תשליך לא רק על התובעת כי אם גם על כל הנישומים המחוייבים תחת הסיווג המדובר.
מדובר בתביעה למתן סעד כספי המהווה למעשה תקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית.
התובעת שילמה במשך כ- 13 שנה את דרישות הנתבעת לתשלום ארנונה בהתאם לסיווג עליו היא מלינה כעת, מבלי להעלות ולו טענה אחת כנגד חיוב זה. הלכת סלומון קבעה מפורשות כי מעשה המנהל הפך למעשה בי דין, ומשהפך החוב לפסוק בשל כך שלא הוגשה עליו השגה או עתירה על פי התנאים שנקבעו בחוק, ניתן לגבותו בדרך של הגשת תביעה אזרחית או באמצעי גבייה מנהליים. בהתאם- מששולם החוב, אין עוד מקום להורות על השבתו במסגרת הליך זה.
הלכת אי.בי.סי קבעה מפורשות כי מקום בו מדובר בצו ארנונה שקיים מזה שנים רבות- ובמקרה דנן לכל הפחות מש נת 2000, חזקה שתביעה שמוגשת בחלוף 7 שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום לכאורה , לוקה בשיהוי אובייקטיב י שצריך להביא לדחיית ההליך, כשבעניינינו התובעת מודעת לאותו צו לכל הפחות משנת 2006 (ראה בעניין זה הלכת עיריית פתח תקווה).
בהתאם להלכת אלפריח על מנת לתקוף את חוקיות ו/או סבירות מעשה החקיקה של הרשות המקומית, בתקיפה עקיפה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
-הכרעה בשאלת הביקורת העקיפה הינה אינצידנטלית לשאלה העיקרית נשוא ההליך: בענייניו אין מדובר בשאלה אינצדנטלית, שכן כל קביעה במסגרת ההליך דנן, תחול גם על חיובי הארנונה של התובעת בעתיד. רוצה לומר, גם אם התביעה הינה להשבת כספים שנגבו ביתר, הרי שכל קביעה שתאשר טענה זו, תביא לשינוי חיובים גם בעתיד, כשהשאלה העיקרית הינה שאלת החוקיות של הצו, שאלה עיקרית ולא משנית, שתקבע האם יש בסיס לתביעת ההשבה אם לאו.
המבחן הנוסף- השאלה נשוא הביקורת העקיפה רלבנטית אך ורק למחלוקת ולצדדים נשוא התובענה והיא אינה בגדר הכרעה כללית בעלת השלכה רוחבית: גם בנושא זה המבחן מביא לכלל תוצאה לפיה מדובר בהשפעה רוחבית על כלל הנישומים המחוייבים בתעריף בו מחוייבת התובעת, שכן ככל שייקבע שהצו נוגד את תקנות וחוק ההסדרים, תחול הקביעה בדרך זו או אחרת על כלל הנישומים.
באשר לטענת המשיבה/הנתבעת להלכה בעניין אי.טי.אי. תעשיות לייזר בע"מ, מצאתי כי בשונה מהמקרה שלפניי, שם דובר בחיוב חד פעמי של היטלי פיתוח ששולמו על ידי הנישום , בעוד שבמקרה דנן מדובר בחיוב שוטף בעבר ובעתיד, באופן שיש בו כדי לאבחן את ההלכה שנקבעה בשונה מהמקרה שלפניי, ויש בו כדי להשליך הן על התובעת בעתיד והן על נישומים נוספים שנכסיהם סווגו תחת הסיווג מושא כתב התביעה .

ולבסוף, אכן, בהתאם להוראות סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט, מוסמך בית המשפט להעביר את התובענה לבית המשפט המוסמך לדון בה, הכל בהתאם לשיקול דעתו.
במקרה דנן מצאתי כי ראוי ונכון יהיה להורות על מחיקת התביעה, על מנת לאפשר לתובעת לחדש תביעתה לפני בית המשפט המוסמך, בהתאם להוראות, הכללים והאגרות הנהוגים בו, תוך מיקוד טענותיה באופן שיאפשר דיון לגופו של עניין.

ברי כי ככל שיקבע בית המשפט המוסמך בסופו של יום כי צו הארנונה של הנתבעת נוגד את תקנות וחוק ההסדרים, יהיה לכך השלכה בכל הקשור לחיובי הארנונה בעבר ובעתיד הן של התובעת והן של כל נישום שנכסיו מסווגים תחת סיווג זה .

לפיכך, כאמור, אני מורה על מחיקת התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות בסך של 3,500 ₪ שישולמו לנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן , יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ו חשוון תש"פ, 24 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.